עם עזרת חברים

אז החיים ממשיכים.
עברו שלוש שנים מאז יצאתי לדרך חדשה.
כתבתי הרבה מילים, קיבלתי הרבה לייקים, נגעתי בכמה לבבות, פגשתי המון אנשים.
אני מרגיש שכעת הגיע הזמן לשנות.
אולי בלוג חדש, אולי מסגרת חדשה.
קצת חוזר על עצמי,
למרות שאין רגע אחד שדומה לשני ואין אדם שהוא בדיוק כמו השני.

ובכל זאת, משהו בכתיבה מרגיש לי קצת ממוצה.
אני מבסוט על עצמי שבמשך 3 שנים כתבתי כל שבוע (כמעט),
גם כשלא היה בא לי,
וגם כשהיה נראה שאין על מה לכתוב,
וגם כשלא היו דברים "חיוביים" או מרגשים לכתוב עליהם,
ובכל זאת שיתפתי.

הייתי רוצה לכתוב כתיבה קצת יותר ארוכה או מעמיקה.
מאמרים יותר מנוסחים, וגם אולי איזה ספר.
אולי לכתוב עבור מגזין בתפוצה יותר רחבה,
אולי תסריט, אולי שירה.

לא שזה סותר, אבל  הכתיבה פה כאילו ממלאת איזה חלל,
ואולי יש מקום להתרוקן,
כדי שאוכל להתמלא מחדש...

חוץ מזה שכרגע אני גר בדירה בגוש דן,
ויש בזה מעין סגירת מעגל,
משום שהתחלתי לכתוב כאשר עזבתי את הדירה שלי ביפו.
וכעת אני באותו מקום, אבל במצב אחר לגמרי.
יותר שלם, יותר יציב, יותר שקט.

זה לא הסוף,
הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד אפול ואקום, אף פעם לא אפסיק ללכת,
אבל כרגע נראה שיש מקום להפסקה.

מקווה שאמצא דרכים להיות בקשר עם כל מי שעוקב,
ושאמצא את הזמן ואת הדרך להיות עם כל מי שאוהב.
כי על אף שכעת זמני בידי ויש לפני את כל חיי,
אני מרגיש שעוד לא אהבתי די...

מוזמנים לשים ווליום ולהצטרף בשירה:

     




יריד אל עיד

שלשום חזרתי מיריד של שלושה ימים בכפר ג'סר א-זרקא,
כפר קסום וייחודי, הכפר הערבי היחיד שנותר על חופי הים התיכון,
כלוא בין הים לבין מעגן-מיכאל בצפון, קיסריה בדרום, וכביש החוף במזרח.

הגעתי לכפר עם חבריי מהיריד האנושי הנודד,
כדי לקיים יריד לכבוד החג עיד אלפטר בכפר.
את האירוע תכננו יחד עם ז'נבייב המקסימה שעובדת בגסטהואוס  שפתחו בכפר,
ובשיתוף של המתנ"ס, זה שדרכו הגעתי מלכתחילה לכפר דרך התוכנית גשר לערבית.
למרות ההכרות שלי עם תושבי המקום אחרי שנה של למידה והתנדבות בכפר,
עדיין נתקלתי בלא מעט קשיים בקיום האירוע וביצירת שיתוף פעולה.

ראשית, הסתבר שלעשות אירוע בחג לא ממש מתאים לכולם,
ורוב התושבים מעדיפים להיות בבית, או לנסוע אל מחוץ לכפר.
החג הוא הזדמנות לבקר את המשפחה ואת החברים,
אז למי יש זמן ללכת לאירועים קהילתיים נוספים?

חוץ מזה גילינו שלמרות שאנחנו באים לעשות אירוע בחינם ובהתנדבות,
לא לכל האנשים זה מתאים.
חלק היו רוצים משהו בכסף, כדי שיוכלו לקנות דברים לילדים,
ובאופן כללי לא הבנו למה באו יחסית מעט אנשים.

אבל מעבר לזה, האנשים שכן באו ועשו איתנו את האירוע הם אנשים מדהימים!!
קודם כל עאדל, בעל השטח שבו התמקמנו, שנידב לנו את המקום שלו,
ועזר לנו בכל המנהלות, ואפילו הלך ותלה מסביב מלא קישוטים.
וגם אנשים נוספים בכפר, ילדים, נוער ומבוגרים,
שהכינו אוכל, תרגמו, חייכו, שיחקו, וגרמו לנו להרגיש בבית.

האירוע עצמו היה מדהים,
מלבד קצת תגרות ילדים ביום השני, שנגמרו בלי יותר מדי נזק,
היה לנו המון חדווה והנאה ויצירתיות מרוכזים.
היתה את שירה שהביאה צבעים כדי שאנשים יציירו יחדיו על בדים
והיו את אלינור ומליסה שציירו על פנים של ילדים,
היו מוזיקאים מקצוענים וחובבנים שניגנו על עוד, דרבוקות, גיטרות ומלודיקה,
היה תאטרון בובות, היתה סדנת קליעה ממחטי אורן,
היתה סדנת הכנת כובעים,
היתה סדנת קפיצה על עמילן תירס (מה שנקרא בעממית - מלבי),
כן שמעתם נכון, קפיצה על עמילן - צריך להיות כדי להבין.
היתה מגלשה שנעשתה מדשא סינטטי, יריעת פלסטיק מים וסבון,
שעומר גלש עליה ואפילו סדק צלע...
היו את פעולה קרקסית שקרקסו לנו ביום והקרינו את הסרט "הקרקס" בלילה,
היה מכל טוב...

מה למדתי?

למדתי הרבה דברים:

למדתי שלא כל מה שאני רוצה לתת, יש מי שרוצה לקבל.

למדתי שתירס מקופסא מבושל עם כמון וחמאה (אפשר גם ללא חמאה לטבעונים), זה טעים.

למדתי שחשוב ליצור שעות יותר מסודרות של פעילויות כדי לא סתם לבזבז כוחות.

למדתי שיש לי עדיין מה ללמוד.

ובעיקר למדתי, או יותר נכון נזכרתי, שאני מוקף באנשים טובים, בחברים ומכרים מדהימים.



וזה לדעתי השיעור הכי חשוב שאני לוקח מהיריד האחרון ואולי מכל הזמן האחרון,
ההבנה וההכרה שבורכתי במשפחה וחברים מדהימים,
אנשים נדיבים, וחרוצים, ואמינים, וחביבים.
שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאני קשור לכל האנשים האלו.
וגם להבין שלמרות שלפעמים אנחנו לא מסתדרים או לא מתואמים,
אנחנו עדיין חברים, עדיין צריכים זה את זה, עדיין אוהבים.

שיר הסיום הזה ליווה אותי בסוף היריד,
כשהורדתי את עידן ואמילי ברכבת - חברים חדשים ישנים שלי,
שהצטרפו אלינו כמעט לכל האירוע, ובשקט ובצניעות,
דאגו שהכל יעבור בשלום, נתנו את שלהם, ותמכו בי,
כמו עוד כל-כך הרבה אנשים שתמכו ותומכים,
בכל מיני צורות ודרכים.

תודה חברים אהובים!!

תודה לחברי היריד - טליה אהובתי, עומר חדד היחיד והמיוחד, שלומית ומתן הקסומים, רועי ומיכל הקרקסנים , להדסה הלא היא שלולי היקרה, ולכל שאר האנשים שלוקחים חלק בדבר המופלא הזה.

תודה מיוחדת לאבו-יוסוף,  שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה לעזרה כשצריך!!

מי יתן ונהיה חופשיים ושמחים, כדי שנוכל להפיץ את זה הלאה לעוד ועוד אנשים ויצורים (:<

אם נרצה....