יום ראשון, 26 במאי 2013

הרשת הסמויה מן העין


מכירים את התחושה הזו של אחרי אירוע כמו חתונה או טיול בטבע, שצריך לנוח ולהסתגל בחזרה לחיים?
התחושה של אחרי שבת או חג, שהנה חוזרים לימי החול ה"רגילים"?
התחושה של אחרי פסטיבל של כמה ימים של מוזיקה וריקודים וסדנאות ואנשים, שאתה שואל את עצמך, למה אי אפשר שככה נחיה כל החיים?

                    

התחושה הזו שאני חווה אחרי אירועים כאלו,
כפי שאני מבין אותה כיום,
היא תחושת המעבר בין מציאויות מקבילות שמתקיימות בו-זמנית בחיים שלנו.
בזמן שמישהו אחד יושב במשרד, מישהו אחר נמצא בחוף הים,
בזמן שמישהי שוכבת במיטה בבית חולים, מישהי אחרת נמצאת במטוס בדרך להרפתקת חיים.
כל אחד מאיתנו חווה מציאות משלו במהלך היום, והמעבר בין המציאויות האלו הוא לפעמים חד, וסוחט הרבה אנרגיה.

אני שם לב לכך הרבה בעבודתי כשליח לאורך השנים, על אופניים וגם על קטנוע,
בכל בניין שאני מגיע אליו, בכל משרד שאני נכנס אליו,
מתרחש משהו, ישנה אווירה מסוימת,
ישנו עולם שלם ושונה מהעולם הקודם שהייתי בו,
שלעתים נראה כחלק ממערכת אחת גדולה, ולפעמים נראה מנותק לגמרי זה מזה.

כמו טיפות שהן דומות אך גם שונות, שביחד מרכיבות אוקיינוס אחד גדול.
כמו האור שלעתים נע בצורה של גלים, ולעתים מתנהג כמו חלקיקים נפרדים.



בו-זמנית, לעתים גלים ולעתים חלקיקים


ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר נמצא באירועים משמחים ומעורב בעשייה שאני מתחבר אליה,
וכך גדל הטשטוש בין ה'עבודה' לבילויים' בין ה'פסטיבל' לבין ה'חיים'.

אז מה עשיתי השבוע?

.ביום ראשון (בולבוס) הייתי בחוות אדמאמא כדי לדבר על מסע האופניים הגדול שאליו אני הולך לצאת בקרוב.
ביום שני (בולבוס) עבדתי בבודהה בורגר - נוסע על אופניים ומביא אוכל טבעוני ומזין לאנשים שלא מעוניינים שייצור האוכל שלהם יבוא במחיר של התעללות בבעלי חיים.
ביום שלישי (בולבוס) הייתי במפגש קהילה ראשון בפלא, ופגשתי חברים ותיקים וחדשים.
ביום רביעי (בולבוס) שוב עבדתי בבודהה בורגר, ובערב נסעתי לפרדס-חנה כדי לפגוש קבוצה של פעילים (ובעיקר פעילות) חברתיים, ולדבר איתן על בנק הזמן שאני עוזר להקים.
ביום חמישי ושישי (בולבוס) הייתי בים, ביומולדת של חברה בחוף הבונים. הייתי בכח החלוץ שהקים את הציליה ונאבק ברוח, עד שהיה לנו מחנה לתפארת שיכל לארח את כל המשפחות שהגיעו לשישי-שבת.
ביום שבת  (פשטידה של בולבוס) הייתי ביומולדת אחר, יומולדת של פעיל שלום ותיק, דיויד, שארגן מפגש חברים, ישראלים ופלסטינים, אנשים מדהימים שהיתה לי זכות לפגוש כמו סמי עוואד, גרשון בסקין ואיבתיסאם מחמיד.  נפגשנו באקו-מי שליד יריחו, ובערב נשארנו למעגל שירה מסביב למדורה בעברית, ערבית, אנגלית ופרסית.

כל מקום כזה, כל אירוע כזה, משאיר עלי חותם.
בכל יום יצרתי קשרים חדשים עם אנשים בעלי עניין משותף - ליצור עולם חופשי יותר וטוב יותר עבור כולם.


מרחבים אוטונומיים זמניים  T.A.Z. - Temporary Autonomy Zone 

כל אירוע כזה, כל פסטיבל, כל מרחב, הוא אוטונומי וזמני.

אוטונומי -  כלומר עצמאי, בעל חוקים משלו, אווירה שנוצרת על ידי המשתתפים.
ככל שהמרחב יותר מכיל ומאפשר, כך המציאות שנוצרת בתוכו יכולה להיות יותר עשירה מגוונת ובלתי צפויה.
ככל שהמרחב נשלט, כך המציאות תהיה שגרתית צפויה ו'רגילה'.

זמני - למרות שאנו רגילים לראות דברים כקבועים, ממוסדים, למעשה כל מרחב, גם אם הוא קיים אלפי שנים, הוא זמני.
לעתים זה ברור לנו שהוא זמני, כמו בפסטיבל או חתונה, אבל גם המקומות הכי אנכרוניסטים, כמו משרדי ממשלה הם זמניים.

אז מה זה אומר שיש לנו מרחב אוטונומי זמני?
זה אומר שבכל מקום, ובכל זמן אנחנו יכולים ליצור את המציאות שלנו לפי מה שכבר קיים במקום.
זה אומר גם שהחוקים שקיימים מחוץ למרחב, לא בהכרח מתקיימים בתוכו.

אם לדוגמא במרחב העירוני אנחנו חיים במידה רבה בכלכלת שוק כאשר הכל נסחר תמורת כסף,
אז במרחב האוטונומי הזמני אפשר לשנות זאת, להחליט שחולקים הכל.

אם באירועים משפחתיים או תרבותיים אנחנו מארחים או אורחים, מארגנים או קהל,
במרחב האוטונומי אנחנו יכולים להחליט שכולם משתתפים, כולם גם וגם, אורחים ומארחים, נותנים ומקבלים.

השינוי הזה בחוקי המשחק הוא שיוצר את המציאות,
כל מה שצריך זה לאפשר אותו.
איך יוצרים מרחב מאפשר?

לא יודע בדיוק, אבל מוזיקה, משחקים, תחפושות, אוכל, לפעמים גם סמים,
שתחומים באזור מסוים,
יחד עם כמה מבוגרים אחראיים,
בדרך כלל יעשו את העבודה :)

הרשת הבלתי נראית

בפיזיקת הקוואנטים, עד כמה שאני מבין אותה, חוקרים את החלקיקים הקטנים ביותר,
החלקיקים האלה מופיעים ונעלמים במהירות כל-כך גבוהה שלעתים נראה שהם נמצאים ביותר ממקום אחד בו-זמנית.
בספר בעל השם T.A.Z מדבר הסופר 'חכים ביי', על רשתות של מרחבים אוטונומיים שמופיעים ונעלמים.

ישנם שני סוגי רשתות - הרשת הקבועה, השלטת,  שמורכבת מהרשתות שכולנו מכירים ותלויים בהם -
רשת החשמל, רשת הכבישים, רשתות התקשורת, רשת החינוך, רשת הבנקאות, רשת הבירוקרטיה.
לרשת הזו הוא קורא באנגלית - NET

הרשת השנייה היא רשת הרבה יותר עדינה, הרבה יותר חמקמקה.
זו הרשת של המרחבים האוטונומיים. זו הרשת שלא תשמעו עליה בחדשות.
הרשת הזו יותר דומה לרשת של קורי עכביש.
היא נתווית במהירות ומתפרקת בקלות, רק כדי להבנות מחדש במקום אחר.
לרשת הזו קורא 'חכים ביי' מרקם, או באנגלית - WEB.

רשת תיל מפרידה (NET) ורשת קורים מחברת (WEB)


אני קורא לרשת הזו - רשת האהבה.
כל הפסטיבלים, כל הסדנאות, כל ההפגנות, כל הטקסים, וכל הכנסים,
כל מה שהוא אלטרנטיבי, כל מה שהוא אינדי, כל מה שהוא אקטיביסטי, יוצרים ביחד את הרשת הזו.
היא מופיעה ונעלמת, לעתים היא מפרקת את הרשת הקיימת, לפעמים היא מייתרת אותה עד שזו פשוט מתמוססת, ולפעמים היא מכסה אותה כמו צמח מטפס.

זה לא פשוט.
הרשת השולטת - ה-NET  - היא חזקה ומתואמת, יש לה שלוחות בכל רחבי תבל ובכל מימדי הקיום האנושי,
אך היא לא מספיק רגישה ומתוחכמת כדי להתמודד עם הרשת  הקוואנטית של ה-WEB.

רשת ה-WEB, מופיעה ונעלמת.
לכולנו יש גישה אליה. לכולנו יש חלק בה.
אנחנו יכולים ליצור עוד ועוד מרחבים אוטונומיים, עד שנגיע למצב שבו רובינו חיים במרחבים כאלו.

זה תרגיל שכדאי לעשות -
לשים לב מתי אנחנו ברשת השולטת ומתי אנחנו ברשת הסמויה.
מתי אנחנו יוצרים ומשתתפים במרחב שאנחנו נמצאים בו,
ומתי אנחנו אסירים שמשחקים במשחק שלא אנחנו קבענו.

אנחנו יכולים לבחור באיזה רשת להיות,
אנחנו יכולים ליצור את המרחב שלנו,
ביחד, אנחנו יכולים ליצור מציאות שונה לגמרי מזו שאנו חיים בה היום.

אם נרצה...


              



יום שבת, 18 במאי 2013

מחר יהיה חם ומגניב


נרשמתי לאינסטגראם
ואז ראיתי מעיל לבן עם כובע פרוותי כזה
שוכב בצורה כל-כך אמנותית על תיבת חשמל
ורציתי לצלמו ולהעלות לרשת החדשה שלי
ואז הופיעה שכנה, הנרקומנית של השכונה
היא ביקשה ממני להתקשר לחברה,
מה את לא רואה שאני עסוק עכשיו באמצע היצירה
אבל במקום זאת אמרתי - בטח בבקשה
היא לא עונה, היא אומרת לי
וריח עז של אלכוהול נידף בדיבורה
אז אפשר עוד אחת זה לבן שלי
בטח, אין בעיה, אבל רק עוד אחת
אני מציב לה גבולות שלא תתעלק
והיא מדברת וצועקת כמו אמא דואגת
איפה הוא אני שואל אותה, הוא בחיפה
והיא צועקת ומספרת לו שהיא הולכת לשתות קצת וודקה בגינה
למה וודקה? למה אין מה לעשן היא צוחקת וחושפת את שיניה החומות
ומספרת לו על האיש החמוד שנתן לה להתקשר
ומסתכלת עלי במבט שטוף זימה
ואני לא רוצה לתת לו לחכות, אני אוהבת אותך נשמה
היא מנתקת ואז מבקשת להתקשר שוב לחברה
ואני רוצה להספיק לראות קצת את ההורים לפני שהערב בא
והיא אומרת רק דקה, ובסוף משאירה הודעה
אני פה בגינה תבואי יאללה ביי
ומנתקת ואומרת תודה
איפה אתה גר
פה מאחורה אני מצביע
והיא מודה שוב וממשיכה לדרכה
עם החיוך הלבבי שלה, והמבט המוזר וריח השוכרה


מעיל מחבק תיבת חשמל לאינסטגרם


נוהג על אופניים להביא מזון לרעבים הטבעונים
ולפתע סופת ברקים, בחודש סיוון
מי דיבר על שינויי אקלים
ונרטב עד לשד עצמותיי ומחייך כי אני יודע
שגשם כזה לא יחזור מחר
ונזכר בספר על ההוא מקזחסטן
שידע רגע של אושר רטוב בלב מדבר
מתעטף במעיל גשם צהוב
ויוצא לעבר קניון עזריאלי
במכנסיים ספוגים ונעליים נוטפות
צועד לתוך מקדש הצרכנות הגדול
הרצפה לבנה ואורות הניאון
המיזוג המעודן של אושר מזויף
נותן את השקית, ביטבתה בעיר
יש שם בשר? אנחנו שומרים על כשרות
אל דאגה אחי, אני בטבעונות




משחק פריזבי בשקיעה למול התבור
רוח שטות גמורה נושבת ענוגות
וקרירות מתוקה של אחרי גשם קיצי וירוק
ברנשים שיכורים ועלמות חשופות חזה מסובבוות הולה הופ
והכל מתנצנץ לו חמזמזים זוהרים
וכמה פירומנים שמשחקים באש פעלולים
ופיה מתולתלת משתעשעת מתלטפת
יוצאים מהארון ומתוודים מהלב ונחשפים ערומים למול כל ההמון האוהב
סחים זה לא פה, רק תרימו את הארמברקס
ותקחו אחריכם את כל הזבל
ותחלקו את ההבל 
כי זה כל מה שנשאר
להנות מהרגע
מי יודע מה יביא מחר



ג'וינט של סוף ערב, מתיישב כעת לכתוב
וחושב עלינו יושבים על עץ
חולמים ובוהים
בשקיעה ענוגה על עיירה רדומה
מבוגרים אך ילדים
נישקת  את לחיי
פתחת את ליבי

                        

אם נרצה

יום ראשון, 12 במאי 2013

שינוי בתנועה

לפני שני פוסטים רשמתי קצת על התוכנית לצאת למסע עם קהילה ניידת על אופניים.
הסופ"ש הזה חזרתי לקהילת אדמאמא, המקום שממנו נצא למסענו כדי להתחיל לעבוד על הציוד והגיבוש הרעיוני של היציאה למסע.

מסיבת תה על אופניים - פרויקט הפיילוט של הקהילה הניידת


אז מה הרעיון?

המסע הזה הוא ניסוי ליצירת חלופות לדרך החיים המקובלת, ואני מקווה לבחון דרכו כמה נושאים:

שחרור האדמה

אנחנו חיים על אדמה שהיא "קדושה". כל-כך קדושה שאנחנו מוכנים לשפוך הרבה דם כדי לשמור עליה "שלנו". ארץ-ישראל ידעה מלחמות רבות מספור. כובשים רבים עברו פה. הרבה מנגנונים בירוקרטיים נוצרו כדי לנהל  את ההתיישבות על האדמה - הנציב הרומאי, המנדט הבריטי, מנהל מקרקעי ישראל (בסיוע נשק של האימפריה הצפון אמריקאית) ורבים נוספים.

בעינינו, החברים למסע, האדמה היא לא שלנו, לא של היהודים ולא של הערבים. האדמה היא אפילו לא של בני האדם. האדמה היתה פה לפנינו ותהיה פה אחרינו. מן האדמה באנו ואל האדמה נשוב.
אם כבר משהו של מישהו, אז אנחנו של האדמה.

כיצד אפשר לחיות כשהאדמה היא לא שלנו? איך אפשר להמנע מכל הבירוקרטיה והמלחמות שנילוות לנסיון לרכוש אדמה ולבנות בית?

הקהילה הניידת אמורה להיות נסיון ליצור דרך חיים אלטרנטיבית, כמו השבטים הנודדים, רק בקטן. כמו הבל שהיה רועה צאן, נווד, ונרצח על ידי אחיו קין, עובד האדמה.

כאנושות אנחנו עסוקים בלריב על האדמה, בזמן שאנחנו הורסים אותה ומנצלים אותה, שואבים את משאביה, חוצבים את מחצביה, ללא התחשבות באחינו בעלי החיים וללא מחשבה על עתידנו ועל עתיד ילדינו.
כעת אנו באים לשקם את האדמה, בכל מקום שבו נעבור וכל הקהילות שאליהן נגיע,  נבוא וננסה לרפא, לנקות, להצמיח. להחזיר לאמא אדמה את כל הטוב והשפע שהיא העניקה לנו.

        


שחרור מהשעבוד לכסף

הסיבה הנוספת שעבורה אנשים נאבקים זה בזה כיום, עובדים כל חייהם בלי חדווה, ואומרים לעצמם - "איני יכול", היא הכסף. 
לרבים מאיתנו חסר כסף. אנו טובעים תחת נטל המסים והחשבונות, עליית המחירים.
להפסיד יום עבודה, או עסקה, לעתים גורם לנו ללחץ עצום ולתחושת חוסר בטחון תמידית.
גם שכירים וגם עצמאים מוצאים עצמם בשלב זה או אחר בתוך סבך ההלוואות והבירוקרטיה בנסיון ליצור לעצמם אורח חיים שהוא לא רק מספק, אלא גם "רווחי".
העניין הוא שכסף אינו משהו מוחשי, הכסף הוא בסך הכל הסכם חברתי, משהו שאנשים נותנים לו ערך, משום שאנו מאמינים שאנשים אחרים נותנים לו ערך.
הכסף שאנו משתמשים בו כיום נשלט על ידי המערכת הבנקאית, שיוצרת אותו בצורה מעוותת, מזרימה אותו לאנשים שיכולים ליצור ממנו עוד רווח, לרוב על חשבון הרס המשאבים, ויוצרת עבדים מודרנים.
לכן יצאו בשנתיים האחרונות תנועות המחאה העולמיות  בקריאה ברורה - אנשים לפני רווחים.

אנחנו מנסים במסע הזה לחיות ללא כסף.
 אין זה אומר שנצליח להתנתק לגמרי מהכסף, אבל אנחנו מעוניינים ליצור צורת חיים שבה נצטרך כמה שפחות כסף בנקאי. אנחנו מעוניינים לעבוד בחוות וקהילות, להעניק מכישורינו ומהידע שלנו - ידע חקלאי, גישור סכסוכים, תרבות ומוזיקה, טיפול וריפוי, ועוד, ובתמורה לקבל מחסה ומזון.

המטרה כאמור אינה להגיד שאין לנו צורך בכסף, כסף הוא בסך הכל רעיון שנועד לשרת אותנו. אבל היום נוצר מצב שאנחנו משרתים את השיטה הכלכלית, במקום שהיא תשרת אותנו. לכן אנחנו מעוניינים ליצור ולהפיץ צורת חיים שבה הכסף אינו חלק כל-כך מרכזי. צורת חיים שמאפשרת לנו להתייחס אחרת לכסף, ולאפשר לעוד אנשים לחיות בצורה הזו. 
כבר כתבתי על כך שלחיות זה בחינם, הנה סיפור (באנגלית) על אדם שחי שנתיים בלי כסף

בו זמנית אני מעוניין להפיץ את המערכת הכלכלית האלטרנטיבית שאני תומך בה, מרכז אושר. מערכת שיתוף בין-קהילתית שמזמינה אותנו לנצל את זמננו הפנוי לשיתוף בינינו של כישורים וחפצים.

הדרך לשחרור של האנושות מכבלי השיטה עוברת דרך המערכת הבנקאית-כלכלית הקיימת.
אם אתה חושב שאתה חופשי, כמו שאומר הפתגם המפורסם, נסה להסתובב בלי כסף. 
אבל כדי שנשחרר את עצמנו מהשעבוד לכסף, לא מספיק שאני או את נהיה מסוגלים לחיות בלי כסף, אנחנו צריכים ליצור מודעות ומערכות שיאפשרו למאסות הולכות וגדלות של אנשים להשתמש בכסף על פי הערכים שאנחנו מאמינים בהם, ולא על פי אלו שנולדנו אליהם.


          


בניית קהילה -

כיום, אנחנו מבינים זאת יותר ויותר, אנחנו תלויים זה בזה. אנחנו לא נפרדים זה מזה, ולכן איננו באמת עצמאים. אני יכול ללכת לחיות על חוף בסיני, או בעיר סקנדינבית שקטה, אבל איני יכול לברוח משינויי האקלים, מהאי-יציבות הבטחונית, או מהתלות  באנשים אחרים שיטפלו בנו כשאנו חולים או ויחלקו איתנו את רגעי השמחה.

הקהילה היא הבסיס האורגני, כך אני מאמין, שבה אנו אמורים לחיות.
כמו להקות של חיות, כמו נחילים של חרקים, אנחנו אמורים לחיות בקהילות מסוגים שונים.
לא במדינות לאום, לא כבורג במערכת תאגידית, אלא בקהילה תומכת.

לכן החלטנו לצאת למסע הזה קבוצה של אנשים. בתור התחלה נהיה 2 גברים ו-3 נשים, בשנות העשרים או שלושים לחיינו, ללא משפחות. אנחנו ננסה ללמוד איך אנחנו יכולים לחיות ביחד ועדיין לשמור על הייחודיות של כל אחד. להבין איך מחליטים לאן נוסעים ומה עושים. להבין על פי איזה עקרונות אנחנו רוצים לפעול - לבשל, לנקות, לבצע מטלות. איך אנחנו מקבלים אלינו מצטרפים חדשים, ומה המחויבות שלנו במידה ואנו רוצים לעזוב.

הכח שלנו גדל ביחד, היכולת שלנו ליצור את המציאות שאנו רוצים הוא גדול בהרבה כאשר אנו עושים זאת יחדיו.
וזה גם האתגר שלנו בתרבות המערבית האינדיבידואליסטית - איך לחיות ביחד בלי לעלות על העצבים, בלי להשתלט או לכפות, אלא תוך תמיכה והעצמה זה של זה.

התנסינו בכך בצורה זמנית אך אינטנסיבית בזמן מחאת רוטשילד. נוצרה שם קהילה שלמדה להאכיל את עצמה, לדאוג זה לזה, לשוחח ולדון, להסתכל בעיניים ולדאוג אחד לשני. הגיעה העת לקחת את זה לשלב הבא.


מסע אל עבר הלא-נודע -

אנחנו יודעים איך ומתי נצא למסע הזה. אבל אין לנו מושג איך ומתי נסיים אותו. המסע הזה הוא מסע אל עבר הלא-נודע. רב הנסתר על הגלוי.
למעשה כל החיים הם כאלו. העתיד לוטה בערפל. אבל רובנו מכניסים את עצמנו למסגרות שבהן אנו יודעים מראש מה אמור להיות - לימודים, עבודה, משפחה. עד גיל ככה וככה נצליח להגיע לרווחה, נשיג בית ונהיה מאושרים.
אנחנו יוצאים מתוך אי-ידיעה. אין לנו מושג. זו הולכת להיות חתיכת הרפתקה.
אני מאמין שנגדל ממנה ונצמח ממנה, שנלמד אנשים ונלמד מהם, ושהולך להיות מאוד כיף.
עוד צעד בדרך אל חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

אם נרצה...

           

יום שבת, 4 במאי 2013

איזון לחצים


כולנו לעתים יוצאים מאיזון.
חלקנו למעשה בקושי מצליחים להגיע לאיזון.
אנו נמצאים במתח כל-כך גדול בין הדאגה להורים/ילדים, הבריאות, המצב הכלכלי, העבודה, המצב הבטחוני, הטירוף בכבישים, מי יזכה בכוכב נולד, שפלא שאנחנו בכלל מצליחים לעבור את היום.

מה שגיליתי שעובד עבורי בדרך-כלל במצבים של לחץ או חרדה זה פשוט לעצור ולנשום. זה עוזר לפחות באותו הרגע.
אבל לעתים דרוש יותר מכך, דרוש איזון לחצים, כלומר פורקן.

איזון לחצים בבריכה


הרבה אנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי או טיפול אלטרנטיבי כזה או אחר.
אני אף-פעם לא התחברתי לקונספט הזה של מטפל/מטופל. בעיניי כולנו יכולים להיות גם זה וגם זה.
התפיסה של מישהו שהוא  - בעל מקצוע שלמד הרבה תאוריות, והוציא ציונים ממש טובים, והתנסה עם כל מיני אנשים אחרים, ולכן הוא יכול לעזור לי להיות אדם יותר משהו - נראית לי מעוותת.

לא שאיננו יכולים לעזור זה לזה, להפך, רק באמצעות עזרה זה לזה אנחנו יכולים לשרוד את החיים האלו,
אבל משחק התפקידים שאנשים עוטים על עצמם בתוך התיאטרון הזה שנקרא קליניקה הוא מה שנראה לי מגוחך.

               


אז מה זה כל התסביכים האלו? הדפוסים הללו? למה אנחנו ממשיכים איתם?

אחת משיטות ההעצמה/טיפול/שינוי חברתי שנתקלתי בהן ושינו את חיי נקרא יעוץ הדדי להערכה מחדש.

(אני ממליץ מאוד להיכנס לקישור ולקרוא כדי להבין במה מדובר לפני שממשיכים).

ישנם מספר דברים שאני מאוד אוהב ביעוץ הדדי:

א. הדדיות:
אין מטפל ומטופל, נזקק ומעניק, משלם ומתוגמל.
כמובן שתמיד יש מי שיותר מנוסה ובעל יותר יכולת הקשבה ונתינת תשומת לב (שעליהם מבוסס היעוץ ההדדי ובעיני גם כל טיפול נפשי אחר), אך יכולת זו רק מאפשרת לבעל המתנה הזו לתת יותר ממנה לבן-אדם שמולו.
היועצים (כך נקראים אנשים שלוקחים חלק בשיטה זו) מחלקים ביניהם זמן שווה לכל אחד לדבר.
לעתים נערה בת 18 יכולה לייעץ לגבר בן 60, דבר שלא נראה בקליניקת הטיפולים.

ב. אנחנו מדוכאים כי דיכאו אותנו:
התאוריה שעליה מבוססת שיטת היעוץ, מבוססת על ניתוח ביקורתי של החברה.
כפרטים אנחנו מחולקים לקטגוריות של זהויות - גבר/אשה, דתי/חילוני, צעיר/מבוגר, רווק/בעל משפחה, אשכנזי/מזרחי, שפוי/משוגע, וכו' וכו'.
על כל זהות כזו מולבשות התנהגויות רצויות ובלתי רצויות אשר חריגה מהן גוררת דיכוי מצד פרטים אחרים בחברה:
אשה לא אמורה להפליץ,
 ילד לא אמור להחליט בעצמו אם ללכת לבית הספר או לא,
 גבר שבוכה מפגין חולשה,
נער בן שמונה-עשרה יהודי אמור להתגייס לצבא.
פעמים רבות כשאנו מנסים לחרוג מהתבניות המוכרות האלו מופעל עלינו דיכוי. לעתים בצורה אלימה - מכות, כליאה - ולעתים בצורות יותר מעודנות כמו סימום על ידי פסיכיאטר מוסמך או חרם חברתי.
שיטת היעוץ ההדדי יוצאת מנקודת הנחה שלכולנו יש פוטנציאל אדיר של יצירתיות וחיוניות, שדוכא במשך השנים על ידי דפוסים, וכל מה שחסר לנו כדי לממש את אותו פוטנציאל הוא פורקן.

ג. פורקן:
שיטת היעוץ פועלת במטרה להגיע לפורקן פיזי - בכי, צעקות, רעד, צחוק, פיהוקים, עוויתות. כל אלו הם סוגים של פורקן גופני שחיוני לנו כבני אדם במטרה לשמור על איזון פנימי וכדי לאפשר לנו לממש את הפוטנציאל הגלום בנו.
ילדים יודעים לפרוק מצוין - הם בוכים, צועקים, צוחקים ונוגעים.
אנחנו כמבוגרים שחוו מצוקות רבות נזהרים ונמנעים מלפרוק בפומבי.
למעשה, כך טוענת שיטת היעוץ, אם רק נבכה יותר, ונצחק יותר, העולם ישתנה בלי הכר.
הנה כמה ילדים שמזכירים לנו איך לעשות זאת:

          

הסיבה שהחלטתי לכתוב על כל זה היא כי אתמול קרה לי משהו שלא קרה לי הרבה זמן,
במהלך ארוחת ערב עם אנשים אהובים, ושיחה על אורח החיים שלי ועל מה אני עושה בעצם בחיים הללו, עלה פתאום מחנק בגרוני, ודמעות בעיניי. פתאום התחלתי לבכות, ככה בלי התראה מוקדמת, פשוט זה קרה.

פעם הייתי נלחץ מסיטואציה כזו. הייתי מרגיש נבוך ומטופש. הייתי מסתגר בחדרי עד שזה יעבור ומסרב להמשיך לדבר על הנושא שמא בטעות אני שוב יתחיל לבכות.

היום, אחרי שעברתי סדנאות של יעוץ הדדי, וגם כמה תובנות עם עצמי, אני מברך על הרגעים הללו,
על האותנטיות האנושית שפורצת מתוכי בלי תכנון, בהפתעה גמורה. אני מבין שזו אחת המתנות הגדולות שלי.

אז כאשר הרגשתי את הבכי והמחנק מפעפעים ממני, פשוט נתתי לזה להיות, לקחתי כמה נשימות, הזלתי כמה דמעות, והמשכתי את השיחה.
ההרגשה אחרי הבכי הקצר היתה הרבה יותר טובה.
וזה הזכיר לי, כמה חשוב להיות נאמנים לעצמנו, לרגשות שלנו,
וכמה חשוב להיות מסוגלים לפרוק - לבכות, לצחוק, לצעוק, כדי להשאר בריאים בנפשנו.

אז בפעם הבאה שאני מרגיש מדוכדך,
אני אזכיר לעצמי לפנות לחבר, יכול להיות אחד שהתנסה ביעוץ, יכול להיות סתם מישהו שיכול לתת לי תשומת לב,
ואולי פשוט ללכת לים או לאיזה פינת טבע שתמיד יכולה להכיל את כל מה שיש לי להוציא,
ופשוט לפרוק את כל מה שיש לי.

כולנו יכולים להרגיש שמחים ועצובים ומשתוקקים ומפוחדים,
כולנו יכולים להיות מאוזנים,
אם נפרוק...