שלשום חזרתי מ
פסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.
הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן,
עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את
המחנה המשותף של שנה הבאה.
בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:
שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?
לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה,
מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה ש
לפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם
ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נ
עשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ
.
למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.
תודה!!!!
אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות ב
מרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על
כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.
 |
| התור בכניסה למידברן 2014 |
אבק ברוח הננו
הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.
 |
| אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים |
מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.
עשרת העקרונות :
- הכללה רדיקלית
כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו.
- הענקת מתנות
ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
- א-מסחריות
במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה.
- הסתמכות עצמית רדיקלית
ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
- ביטוי-עצמי רדיקלי
ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
- מאמץ קהילתי
קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
- אחריות אזרחית
אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
- לא להשאיר עקבות
קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
- השתתפות
קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
- מיידיות
חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.
 |
| עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים |
רידקליות שורשית
אז אלו הם עשרת העקרונות.
כמה מילים שלי לגבי כמה מהם -
קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?
כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.
 |
סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו |
האנשים שלא היו שם
הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.
מה המתנה שלך?
בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.
הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.
 |
| אנחנו היוצרים |
לסמוך על עצמנו
עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.
בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול ב
פלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...
 |
| כולנו ילדים של החיים |
זבל של האחד הוא המתנה של האחר
הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?
בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.
לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.
הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.
מגוון של מחנות ומיצגים
עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.
 |
מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים |
אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.
אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.
 |
הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים |
 |
| לוויתן במדבר |
 |
| המקדש עומד |
 |
| המקדש נשרף באור זריחה |
עכשיו הוא הרגע להנות
העקרון האחרון הוא מיידיות.
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.
המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.
בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק ב
מיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.
מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ.
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.
מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.
בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.
העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.
ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)
אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.
מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.
 |
אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון |
מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח,
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים.
אם נרצה...
