‏הצגת רשומות עם תוויות חופש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חופש. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 באוגוסט 2014

כתום זוהר מוקף באפור



    


ביום רביעי ביקרתי עם עוד חברים בבית מעצר אוהלי קידר בבאר-שבע.
הגענו במסגרת היריד האנושי הנודד, מסגרת שהיא מאוד לא ממוסגרת,
או כמו שאני אוהב לומר - מסגרת לחלופות מתהוות וחלופה למסגרות קיימות.

הגענו דרך טליה שמתנדבת בבית המעצר מזה שנתיים.
טליה הצליחה ליצור שם קשרים עם צוות החינוך, שחוצים את גבולות הקשר המקצועי
ומגיעים לתוך נבכי הקשר האנושי, שם הכל אפשרי.
קצינת החינוך הגר אהבה את טליה ואת הרוח שהיא מביאה,
וגם שמחה על פעילות חינמית עבור העצורים,
והזמינה אותנו לבוא ולעשות אירוע ירידי בבית-הכלא.

טליה מאוד עלצה מהרעיון והחלה לפנטז איך נעשה שם מדיטציה וקרקס,
אך היא לא השאירה זאת רק בשלב הפנטזיה, אלא הגשימה.

וכך מצאנו את עצמנו, ביום ראשון בערב יושבים בגינה הציבורית ביפו
חבורה של אנשי קרקס, מורים, אומנים, נוודים ופעילים חברתיים
ומדסקסים איך נגיע לבית הכלא, ומה הקונוטציות שעולות לנו משם.
חלקנו היינו בעצמנו עצורים - מי על שחייה בעירום ומי על עישון צמחים.
אבל רובנו לא היינו בתוך בית מעצר, והחשש שלנו היווה הזדמנות עבורנו לגדול ולצמוח,
וגם להתכונן ליום שבו אולי אנחנו נהיה מאחורי הסורגים.


    



ביום שלישי יצאנו לבאר שבע כדי להעביר את ציוד הקרקס, המחצלות והכריות
בתוך שערי הבירוקרטיה, שנפתחו לנו כסדק, ודרכם עברנו את החומות וחוטי התיל.
תלינו דגלים צבעוניים, פרשנו מחצלות והתכוננו בהתרגשות ליום המחרת.
בערב הגענו לישון מול שערי בית הכלא החיצוניים - משאית הקרקס שמחה,
ועוד ברלינגו ומחוצה לה מחצלת עם שקי שינה וחבורה של הזויים.

הלכנו לישון בצל חידוש הירי והטילים,
אבל מה שבעיקר הפריע לנו היו השומרים שבאו לשאול מי אנחנו ומה אנחנו עושים.
אמרנו להם שאנחנו אורחים של בית-הכלא ואנו זקוקים לשינה,
אז שבבקשה לא יפריעו לנו עם הטנדר הרועש והצ'קלקות המסנוורות,
והם שאלו למה אנחנו ישנים בחוץ, ואם אנחנו לא מעדיפים לישון בתוך התאים של בית הכלא,
הודינו להם בנימוס, והסברנו להם שאנחנו מעדיפים את חברת הבדווים.

בבוקר עברו כמה משפחות בדוויות  רכובות על חמור ובליווי כלבים,
וגם עברו כל עובדי בית הכלא ברכבים שלהם,
ועשו ביניהם תחרות מי עושה פרצוף יותר נדהם
כאשר הם ראו את המשאית ואותנו יושבים על ידה.
כך אנחנו נראינו:













אחרי ארוחת בוקר הגענו לבית הכלא והמתנו לאישורי הכניסה שלנו.
12 חברים, ששה גברים ושש נשים, עם שרוואלים ובגדים צבעוניים.
הסוהרים לא ידעו איך לאכול אותנו ולהישאר רציניים.
וגם אנחנו היינו די משועשעים.
רקדנו למצלמות הביטחון, ונופפנו לשלום לדיירים המופתעים.

אחרי קצת בלגן בירוקרטי, ועבודה מאומצת של צוות החינוך נכנסנו למתחם ועברנו לכיוון החינוך.
קיבלנו הסבר קצר על המקום, תדרוך מה מותר ובעיקר מה אסור,
הוזהרנו שלא להיות יותר מדי נחמדים ופתוחים עם האסירים, כי בכל זאת הם עברינים.
אחרי כמה דקות הם החלו להגיע, לבושים בכתום זוהר, חשדנים אך חייכנים.

חברנו ליאור התחיל בפעילות בוקר שוברת מתח ומוסכמות מעולמו של אושו,
הרבה צחוק, קצת מתיחות ונשימות. ואז הזמנו את כולם לקחת חלק בסדנאות
היתה סדנא על כעסים, וסדנא על כסף, היה ציור קיר מקסים, והיה פיסול מנייר
היה מדיטציה והיה ג'אגלינג, והיה שח ודמקה, ובעיקר היה נהדר.

ברקע היה הפער, בין המקום שממנו אנחנו מגיעים והמקום שממנו מגיעים העצורים,
ובינינו היו כל הזמן גם סוהרים ואיסורים, וסורגים, ומדים, ופחדים.
העצורים הם לא בדיוק מה שרואים באוז או בנמלטים,
לדעתי הם בסך הכל אנשים, כמוני כמוך, אולי קצת פחות משכילים, ויותר מוכים.

אחרי ארבע שעות כשהעצורים חזרו לתאים, אנחנו אכלנו צהרים ושוחחנו
ובעיקר התרגשנו מכל הדבר היפה הזה שקרה,
בתוך המקום החשוך הזה הזה שנקרא מתקן כליאה.





אחרי זה עשו לנו סיור באגפים ובתאים,
ראינו אנשים שניסו להושיט אלינו אצבע דרך חורים מרובעים
ושאלו אותנו מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים,
ולי הם נראו כמו קופים בכלוב שמקבלים סיגריות במקום בוטנים.

את היום השני של היריד שהיה אמור להתקיים למחרת,
ביטלו בגלל החשש לאזעקות ולטילים,
או בגלל שהיינו יותר מדי שונים ומוזרים,
אנחנו לא באמת יכולים לדעת, אבל בכל זאת מקווים,
שנוכל להגיע ולעשות שמח במקומות חשוכים,
ושהשארנו משהו טוב בלב של האסירים והסוהרים.

את התובנות שלי על בית-כלא, כולל חווית מעצר אישית כבר סיפרתי בבלוג.
שמחתי על האפשרות לחלוק את החוויה הזו עם עוד אנשים,
עם אחותי, וחברים טובים, ועם טליה אהובתי ועם אנשי חינוך מקסימים במדים.

אני מקווה שנמשיך להסתובב עם היריד האנושי הנודד בבתי-כלא נוספים,
ואני מזמין את כל מי שזה מדבר אליו להצטרף אלינו, כולם מוזמנים :)

הביקורים שלנו מתקיימים בכל מיני בתי כלא,
בתי כלא של המדינה ובתי כלא של החיים,
כי כולנו חיים בבית-כלא כזה או אחר,
או כמו שאומר ג'ורג' ברנרד שו:
"בית הספר הוא הדבר הנורא ביותר עלי אדמות עבור חפים מפשע.
בתור התחלה מדובר בבית כלא, אך במספר מובנים  הוא אף אכזרי מכלא.
בכלא לדוגמה, לא מכריחים אותך לקרוא ספרים שכתבו הסוהרים."

שנהיה כולנו חופשיים ושמחים,
ושנבין שהשחרור של עצמנו,
קשור בשחרור של אחרים

אם נרצה...


     

יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

להביא שלום עלינו ועל כל העולם







ביום שישי נסעתי עם חברה לבקר חבר בשדרות. יותר נכון מכר דרך חברה משותפת, שעל כל סטטוס שבו אני מנסה להפיץ שלום ואהבה והתנגדות להרג, הוא מביע שמחה על מות ערבים, ומספר לי כמה החיים קשים בשדרות ושאין לי מושג.

אז אמרתי לעצמי, וואלה אין לי מושג. ונסעתי לבקר אותו. כי בפייסבוק זה נשער תמיד ברמת הדעות, ההשמצות והתוכחות. ופנים אל פנים יש גם מחוות, וניואנסים, ומבט בעיניים, וטונים של דיבור.

הגעתי אתמול בצהרים לשדרות ופגשתי חברים שהגיעו עם אוטובוס שנקרא "אוטובוס השלום" לבקר תושבי שדרות שחברים בארגון @קול אחר, שמנסה ליצור שיח והדברות בין אזרחים מישובי עוטף עזה, ותושבי עזה. כמובן ששיח כזה קשה למימוש כי אף אחד לא יכול לעבור את גדר. אבל יש לנו אינטרנט, ועצם הרצון והיכולת לשמור על קשר עם בן-אדם מ"הצד השני", נותן אנושיות ופנים למלחמה הנמשכת הזו.

אחרי זה האוטובוס נתן לי טרמפ אל ביתו של החבר.
הגעתי, התחבקנו, אמרנו שלום, שתינו קפה, עישנו ג'וינט.
ביקשתי ממנו שיספר לי איך זה לחיות בשדרות ולמה הוא כל-כך שונא ערבים.

הוא הסביר לי שעוד מהצבא הוא היה ככה, וסיפר לי על מקרי אלימות קשים, כולל רצח אלים של פלסטיני ללא שום חרטה או אשמה.

ישבתי והקשבתי לו, בנסיון לא לשפוט או לבקר אותו.

גם אני הרגתי פלסטינים במבצעים צבאיים. גם אני ראיתי חפים מפשע נהרגים בעזרתי, אפילו שזה היה מרחוק, ללא המגע האישי וללא ההאשמה ברצח.

אז הקשבתי לו מספר על איך הוא מת לפוצץ מכות לשמאלנים, ואיך הוא זרק ביצים על האוטובוס שאיתו הגעתי אליו, רק לפני שבוע. למה זרקת עליהם? שאלתי אותו? "וואלה הם שמאלנים, מה הם באים לפה עכשיו". ותהיתי לעצמי מתי להיות בעד שלום הפך למשהו פוליטי?

אז הסכמנו שמזל שאנחנו נפגשים עכשיו ומדברים, כי יש מצב שהיינו נפגשים בסיטואציה אחרת והוא היה מפוצץ אותי מכות.

הוא גם סיפר לנו על חבר ערבי שיש לו, ואיך פעם דוד של החבר הזה פחד ממנו שהוא בא לעצור אותו כי שבוע לפני הוא נתן לו סטירה במחסום. הוא סיפר לנו כמה זה היה לא נעים לו.

הוא סיפר לנו כמה אכזריות הוא רואה אצל פלסטינים, על כמה שריטות הוא עבר בצבא, על כמה קשיים יש למשפחה שלו בחיים בצל הטילים. הוא סיפר לנו הכל בלי לנסות לייפות. ככה האמת המכוערת והלא נעימה לאוזן.

ואהבתי אותו על כך, על האמת שלו. על האלימות שלו, ועל הנחמדות שלו. בימים שבהם כולם מתלהמים ומנסים להגיד את הדעה שלהם, טוב לשמוע סיפורים ודעות מנוגדים לשלי, ולא לכעוס או לשפוט אותם. בהחלט אפשר להזדעזע, מהאלימות והדיכוי שאנחנו חיים בתוכם ביומיום, אלימות שכולנו קורבנות שלה, ולכולנו יש עבודה בלעצור אותה.

הבנתי שאני מזדעזע מהאלימות אבל לא מהבן אדם, כי האלימות היא גם בתוכי.

שאלתי אותו איך הוא חושב שהמלחמה הזו תעזור, איך יעזור להרוג ערבים, לגרש אותם, או כל פתרון אחר שהוא מציע. והוא טען שזה יביא שקט זמני, ויותר מרחב "נקי", וזה מספיק בשבילו. זאלתי אותו איך הוא חי עם זה שהוא תומך באידאולוגיה שהיא נאצית. הוא אמר שאין לו בעיה. תכלס
שמחתי שהלכתי לפגוש אותו, את אח שלי, שחושב אחרת ממני, שמוכן להרוג מישהו רק כי הוא מאמין שהאיש ההוא רוצה להרוג אותו, רק בגלל שהוא ערבי, אפילו שגם הוא ערבי (מרוקאי), ואפילו שיש לו חברים ערבים.

כרגע מתרחשת הפגנה למען השלום ודו-שיח בין ישראל לחמאס, ולמרות שאני תומך, לא הלכתי.
לא הלכתי  למרות שאני מאמין שאף הרג של אף אדם - חמאסניק, אזרח, חייל, מתנחל, ילדה בשדרות או בעזה - לא יעזור לאף אחד לקיים חיים יותר טובים.

תמיד יבואו אלה שיגידו שאת הנאצים היו חייבים לעצור בעזרת צבא. ובכן אני לא חושב שעצרנו את הנאצים, האידאולוגיה הנאצית עדיין חיה וקיימת. היא חיה וקיימת בכל אחד שאומר חושב ומבצע "מוות לערבים". היא קיימת אצל כל אחד שחושב, כותב ומפיץ "מוות ליהודים". הפחד מהאחר עדין קיים. המוכנות להרוג את כל מי ששונה, גם הוא חף מפשע, רק כי אם לא נהרוג אותו הוא יהרוג אותנו.

אבל בכל זאת לא הלכתי להפגנה, גם כי אני פחות מאמין בהפגנות ובצורת השיח שהן מייצרות, משעתקות את השיח הלוחמני, צעקני, קורבני. וגם כי עבודת השלום שיש פה היא לא של "ארגוני שמאל".

אין לשמאל בעלות על השלום, כמו שאין לימין בעלות על בטחון. זה הכל קשקוש שהרבה אנשים כל-כך נצמדים אליו בעיתות משבר ומלחמה.

יש אלימות, והיא נמצאת בכל מקום ובכל רובד של החיים שלנו ושל החברה. ומקום טוב להתחיל לעשות בו שלום הוא עם עצמי, ועם האנשים שמולי.

לראות את הגזענות ואת הבורות ולפעול מולם בעזרת "אמת לא חמושה ואהבה ללא תנאי" כמילים דוקטור מרטין לותר קינג.

במקום שיש פחד להביא אמונה.
במקום שיש שנאה להביא אהבה.
במקום שיש אכזריות להביא חמלה.
במקום שיש אדישות להביא אכפתיות.

זה השלום הכי טוב שאני יכול לעשות,
וזה גם השלום היחיד שבאמת משנה.

כל השאר זה שקרים וחצאי אמיתות שמספרים בחדשות בין פרסומת לפרסומת.

שנתעורר ונבין שאנחנו חייבים להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם, ושאין דרך לשלום, שלום הוא הדרך.

שבוע טוב

יום שני, 9 ביוני 2014

אבק ברוח בראשית



שלשום חזרתי מפסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.

הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן, עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את המחנה המשותף של שנה הבאה.

בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:







שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?

לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה, מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה שלפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נעשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ.

למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.

תודה!!!!


אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות במרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.


התור בכניסה למידברן 2014


אבק ברוח הננו

הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
 בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.


אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים







מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.


עשרת העקרונות : 

  1. הכללה רדיקלית
    כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו. 
  2. הענקת מתנות
    ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
  3. א-מסחריות
    במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה. 
  4. הסתמכות עצמית רדיקלית
    ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
  5. ביטוי-עצמי רדיקלי
    ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
  6. מאמץ קהילתי
    קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
  7. אחריות אזרחית
    אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
  8. לא להשאיר עקבות
    קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
  9. השתתפות
    קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
  10. מיידיות
    חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.


עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים



רידקליות שורשית

אז אלו הם עשרת העקרונות.

כמה מילים שלי לגבי כמה מהם - 

קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
 אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?

כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.


סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו


האנשים שלא היו שם

הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
 המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.


מה המתנה שלך?

בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.

הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.


אנחנו היוצרים

לסמוך על עצמנו

עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.

בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול בפלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...


כולנו ילדים של החיים


זבל של האחד הוא המתנה של האחר

הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?

בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.

לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.

הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.



מגוון של מחנות ומיצגים

עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.

מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים

אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.

אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.



הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים

לוויתן במדבר
המקדש עומד
המקדש נשרף באור זריחה

עכשיו הוא הרגע להנות

העקרון האחרון הוא מיידיות. 
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.

המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה יוצר קונוטציה שלילית כי בחברה שלנו המיניות היא דבר די מעוות.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.

בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק במיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.


מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ. 
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.

מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.

בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות  מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.

העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.

ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)

אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.

מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.



אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון

מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח, 
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים. 

אם נרצה...



יום ראשון, 13 באפריל 2014

הנוחות שבעבדות


חג החירות מגיע כל שנה כדי להזכיר לנו שהיינו עבדים ועתה בני-חורין.


האמנם?





לפני כשבועיים הייתי נוכח במפגש בקמפוס הליבה שבו אירחו את משה איבגי בשיחה על החברה ועל החיים.

איבגי חזר שם על מה שהוא אומר בחודשים האחרונים (ואולי יותר מזה) בכל הזדמנות שיש לו: "אנחנו עבדים נרצעים של שלטון שכל הזמן מנסה להפחיד אותנו". הוא סיפר סיפורים על אנשים שנאבקים מול ביטוח לאומי ושאר חברות הביטוח, ועל עוולות אינספור שחלקן מכירים יותר וחלקן פחות.

 משה חזר והאשים, וטען שהבחירות הן בעלות השפעה מזערית ושאחריהן הפוליטיקאים לא סופרים אותנו,  והסביר על חוסר הצדק והעוול שהשלטון עושה לנו. בשלב מסוים הייתי חייב להצביע ולשאול, (אפילו ששאלות זה בסוף) - אבל משה, אתה הרי משלם מיסים. האם אין זה אומר שאתה בעצם משתף פעולה עם השלטון, האם אין בכך הסכמה שבשתיקה? האם לא זו העבדות שאתה מקונן עליה? משה ענה לי שאין לו ברירה ושאם הוא לא היה משלם מיסים אז היו מכניסים אותו לכלא.


 והשיחה המשיכה....


 אחר-כך דיבר משה על תרבות הרייטינג ועל הריאליטי שמסמם אותנו, והופך אותנו לצרכנים משועבדים. עבדים כבר אמרנו? גם כאן הייתי חייב להעיר את תשומת ליבו של משה לכך שלא רק שהוא משחק בסדרות בידור אלימות כמו הבורר, הוא גם משתתף בפרסומות שבאות לעודד את אותה צריכה מסוממת שאותה הוא מציין. גם כאן תשובתו של משה היתה תשובה של עבד - מה לעשות, צריך להתפרנס.


חשוב להגיד, אין לי דבר נגד משה איבגי, אני מעריך אותו בתור שחקן, וגם בתור פעיל חברתי, הלוואי והיו עוד אנשי תרבות מפורסמים כמוהו שהיו יוצאים כך בגלוי נגד השלטון.


הלוואי ובארץ היו עוד כמה כוכבים כמו לוריין היל, מאט דיימון, שון פן, שמדברים בגלוי על האלימות והשחיתות של השלטון. אבל לדבר על השלטון, ולהאשים אותו במצבנו רק מקבע אותנו בתודעת העבדות שמשה (איבגי, לא רבנו) מדבר עליה. ולכן השאלות שהפניתי אל משה היו מכוונות אליו, אל עצמנו, אל עצמי - מקום של אחריות אישית. עד כמה אני מוכן לקחת חלק במערכת שאני מתנגד אליה. עד כמה יש לי אחריות על המצב? עד כמה אני עבד? עד כמה יש לי זכות ויכולת לסרב, לא לציית, לחיות אחרת, ולעתים לעמוד ולהתעמת עם השיטה?



היה האיש הזה


התרבות שלנו כולה היא תרבות של עבדים - צרכנות, בידור וריגוש מצד אחד, ומנגד פחד, התססה, אלימות.


 עד כמה אומנים ואנשי תרבות יכולים להיות משחררי הנפש האנושית בתוך התרבות הזאת?

האם משה איבגי שמוכר לי פרסומות לקניית קופסת בידור של הוט יכול לספר לי שאני עבד של תרבות צרכנית?
האם מי שהצליח להתפרסם ולהתעשר בתוך התרבות הזו יכול בכלל לשנות משהו מהיסוד, או שזה בסך הכל דרך להשקיט את המצפון?
 ואולי דווקא מתוך המיינסטרים תגיע הבשורה, ואנשים יתחילו להקשיב למה שכבר שנים אומרים לנו בשירים?


               

     



אז של מה אנחנו עבדים בימינו?


של הטלפונים והמכשירים הסלולרים.

של הבנקים ששולטים היום בייצור הכסף.
של הבירוקרטיה המדינית ששואבת לנו זמן ואנרגיה, ומפחידה אותנו בקנסות ומאסר אם לא נשתף פעולה.

אבל העבדות העיקרית שלנו היא מנטלית.

אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם זמן פנוי, אנחנו חייבים להעסיק את עצמנו, לבדר את עצמנו, לבדוק את השעה.
איננו מסוגלים להיות עם עצמנו, איננו מסוגלים להיות בעכשיו,
איננו מסוגלים לדחות סיפוקים כדי להרגיש את מה שבאמת מתחולל בתוכנו.

יצא לי לקרוא השבוע מאמר מעניין על מצוות אי אכילת חמץ.

הסברה הרווחת היא שאי-אכילת חמץ הוא עניין סמלי, וקשור ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים.
אך הציווי - "שבעה ימים מצות תאכלו" - הגיע כמה פסוקים קודם ליציאת מצרים, בלי קשר לחפזון שבו יצאו בני ישראל. אם כך מדוע?
מחברת  המאמר טוענת כי במצרים התפתחה הטכנולוגיה של אפייה בתנור:
"במהרה הפך התנור סמל לתרבות המבוססת של מצרים. תושביה נקראו בכתובות העתיקות "אוכלי הלחם", ומאפים נחשבו למזון המועדף על אלילי הפרעונים. בעיני אבותינו סימל תנור האפיה ישיבת קבע בטוחה, כבדות, עושר, ועם הזמן הפך שם נרדף לניוון ושקיעה רוחנית.
לימים, כדי להוציא את העם ממצרים, היה צורך לא רק להרחיק אותם פיזית מהמקום, אלא גם לנתק כל קשר תרבותי עם ארץ השעבוד. התנור, הלחם, הבצק המונח להתפחה – כל מה שחייב ישיבה של קבע הפך ביציאת מצרים לנחלת העבר.
בני ישראל היוצאים לחופשי היו חייבים לעבור שינוי מהותי כדי להשתחרר מתרבות המשעבדים. עליהם לדבוק קודם כל בסגנון חיים שהוא ההפך המוחלט מתרבות מצרים: להפוך לעם שמסמל חירות וחופש גמורים, להפוך לאומה של רועי צאן נוודים.
לכן, עם צאתם, מצווים בני ישראל להכין לעצמם לדרך חבילה של מצות, סימלו של ההלך הנודד."




כדי לצאת מעבדות, אומר הפירוש, צריך קודם כל לצאת מאזור הנוחות, לשנות הרגלים.
מעבר לשעבוד הפיזי הקשה, להיות עבד פירושו לא להיות אדון לגורלך. להתרגל שכל דבר אומרים לך.
יש בעבדות סבל ואומללות גדולים, אך עם זה יש בה גם נוחות מסוימת. חוסר היכולת לבחור הוא הפסד עצום, אך יש לו
רווח משלו. כשאנחנו "ראש קטן" איננו נדרשים להיות אחראים לשום דבר משמעותי, איננו נדרשים להחליט החלטות כבדות משקל, וגם איננו נדרשים (לכאורה) לשאת בתוצאות של החלטותינו.

גם לאחר היציאה לחירות והפסקת השעבוד, ישנם את אלו שאינם מסוגלים להתמודד עם החופש.
לאורך תקופת המדבר כולה שוב ושוב פונים בני ישראל אל משה בטענות קשות על כך שהוציאם ממצרים. כבר אמרו על כך - יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל... בכל קושי שנקרה בדרכם נזכרים ישראל במצרים מתוך געגועים גדולים, כאילו היה זה מקום טוב ונעים. כך הם אומרים למשל"זכַרְנוּ אֶת הַדּגה אֲשׁר נֹאכַל בּמִצְרַים חִנּם, אֵת הַקּשׁואִים ואֵת הָאֲבַטּיִחִים ואֶת הֶחָצִיר ואֶת הַבּצָלִים ואֶת הַשׁוּמִים" (במדבר יא ה).
הקושי להתמודד עם ההווה גורם לזכור את העבר כוורוד יותר ממה שהוא באמת
העונג הפיזי והשפע החומרי  נראים לעתים כטובים יותר מאשר חופש רוחני, וכך רבים מאיתנו בורחים אליהם במקום להתמודד עם המציאות.


       


זה לא פשוט להיות אדם חופשי,
זה דורש הרבה אחריות, לחיות בעיניים פקוחות ולראות את כל העוולות, ולהבין שגם לי יש חלק בהן,
שאני חלק מהבעיה בדיוק כמו שאני חלק מהפתרון.
אבל הבחירה היא תמיד בידינו, בכל רגע.

אני לא אומר שאני שם, שאני חופשי, כי אי אפשר להיות באמת חופשי כל עוד מסביבך יש כל-כך הרבה עבדים.

אני גם לא מתיימר להיות משה,
היום כל אחת מאיתנו יכולה להיות משה,
התודעה התפתחה מספיק, ולכולנו יש היום ערוץ תקשורת 100 GB עם אלוהים.
אבל התקשורת המהירה הזו גם משאירה אותנו בנוחות של המיידיות.
הנוחות מתעתעת, אוחזת בנו, מענגת אותנו,
אבל אם נצליח לצאת ממנה לכמה רגעים, לצעוד לעבר המדבר, באמונה שיהיה טוב,
אולי עוד יקרו לנו ניסים
אולי נוכל להגשים חלומות גדולים ולהיות חופשיים

אם נרצה...



        
     


יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

בית הכלא של הנשמה


             


שותפים למעצרים 

בשנת 2007 גרתי עם שני חברים בדירה ישנה ומרווחת ברמת-גן. זו היתה הפעם הראשונה שעברתי לגור במרכז עם שותפים שהם חברים שהכרתי מלפני (נקרא להם תומר ואבי, כל השמות בסיפור בדויים). עשינו מסיבת חנוכת בית גדולה ושמחה, והיה כיבוד לרוב - שתייה, אוכל  ומריחואנה. כולם היו מרוצים ושיבחו אותנו על החגיגה הנחמדה.

במהלך השבועות שאחרי המסיבה, יצא לנו להכיר קצת את השכנים המוזרים  - ערן ואביב. ישבנו ועישנו ביחד, דיברנו על החיים. יום אחד, בצאתי לאוניברסיטה, הגיע ערן השכן ואמר לי שיתכן ויבואו אלינו לדירה לעשות חיפוש. מופתע, שאלתי אותו מי יבוא ולמה, והוא הסביר לי ששותפו אביב, שהוא קצת מעורער בנפשו, נכנס לסרט שאחד החברים שלי  - אבי - הוא סוחר קוקאין, שמביא קוקאין לילדי השכונה, ולכן הוא סיפר על כך לחבר שלהם, שבזמנו הפנוי הוא מודיע של המשטרה. חייכתי מכל הסיטואציה, והודיתי לו על האזהרה, והמשכתי ביומי בלי להיות מודאג, משום שחשבתי שאין בדירה חומרים מפלילים.  חזרתי באותו יום מאוחר בלילה, וגיליתי שהנבואה של השכן ערן התגשמה - הבית היה ריק והחדרים של השותפים שלי היו הפוכים.

תומר היה בדיוק בצפון הארץ בטיול עם אורחות מחו"ל, אך אבי היה חסר. בחדר שלי משום מה הם לא נגעו. לא כל-כך ידעתי מה  לעשות. תיארתי לעצמי שאם עיכבו את אבי לחקירה, בטח  ישחררו אותו עד הבוקר. הלכתי לישון ולמחרת כאשר הוא לא חזר, טלפנתי לחברה - שמחה -  שבמשפחתה כמה שוטרים בתפקיד ולשעבר. אחרי כמה דקות של בירורים היא סיפרה לי שחברי אבי עצור. התקשרתי לאביו של החבר ושאלתי אותו מה העניינים, הוא סיפר לי גם שאבי עצור, ואמר שכרגע אין מה לעשות אלא לחכות להחלטת שופט האם להאריך את המעצר. אחר-כך דיברתי עם חברי תומר, שסיפר לי שהוא שמר בארון המטבח שקית עם גבעולים וזרעים מהמסיבה שהיתה אצלנו, ויתכן שהשוטרים מצאו אותה.

 כמה דקות אחרי השיחות הללו נגמרה לי הסוללה. חזרתי אחר הצהרים לדירה, מודאג ועצבני. החבר עדיין לא חזר. מה אני אמור לעשות? לשבת ולחכות לו? לעשות עוד טלפונים? לשכוח מהעניין ולצאת לבלות?  בעודי יושב וחושב, אני שומע דפיקות בדלת. מי זה אני שואל? "משטרה" עונה קול קשוח מהצד השני. תפתח את הדלת. אני פותח ושואל מה העניין? הם עונים לי שאני מעוכב לחקירה. על מה אני שואל, הם אומרים לי על חשד בשימוש וסחר בסמים מסוכנים. אני אומר להם שאני מעוניין להתקשר לעורך-הדין שלי ואוחז בטלפון שנטען בינתיים, במטרה לחייג לחברתי שמחה, אך השוטר אוחז בידי בכוח ואומר לי לא להתחכם. אני מבקש ממנו שלא יגע בי, והוא צועק עלי שאבוא איתו בלי לעשות שטויות. באתי איתם לאוטו ונסענו לתחנת המשטרה הקרובה.

בחדר החקירות הם שאלו אותי אם ידוע לי על סמים מסוכנים שנמצאו אצלי בבית. אני אומר להם שלא, שאני לא מעשן, וגם חברי לדירה לא מעשנים. בקיצור אין לי מושג מכל העניין. השוטרים אומרים לי שאם אשתף פעולה ואנדב להם מידע הם ישחררו אותי, בסך הכל הם מתעניינים בסוחרים, לא במשתמשים, אבל אני לא הייתי מוכן לשתף פעולה, ולכן הם החליטו לעצור  אותי ללילה בתחנת המשטרה ולהביא אותי למחרת מול שופט להארכת מעצר.  מה שהיה שונה במקרה הזה ממקרים אחרים  של עישון עשבים, הוא שלמשטרה היה מידע של מודיע שבדירה שלנו מסתובב סוחר קוקאין לילדים. אותו אחד שעליו סיפר להם השכן המשוגע אביב זוכרים?

את שיחות הטלפון שלי לעורך-דין עשיתי לחברתי שמחה שלמדה באותו זמן משפטים. לא רציתי להתקשר להוריי, גם כי התביישתי, וגם כי לא רציתי סתם להדאיג אותם. הנחתי שבבוקר ישחררו אותי. ישנתי בתחנת המשטרה עם עוד איזה שיכור זקן ובבוקר עליתי על זינזאנה, כפות בידי וברגלי לעבר בית המשפט. הוכנסתי יחד עם שאר העצורים לצינוק קטן ומעופש ושם חייכיתי שעה עד שהובלתי, שוב באזיקים שחותכים את הגידים, לאולם המשפט, שם נפגשי עם סניגור ציבורי. אחרי שיחה של דקה וחצי הסניגור ניסה לגמגם משהו על כך שאני ילד טוב ושאפשר לתת לי מעצר ביתי. אחרי שהשופטת לא השתכנעה כלל מדבריו, ביקשתי אני לדבר. סיפרתי לשופטת שאני סטודנט לא סוחר, ושידעתי שחברי עצור עוד לפני, ולמרות זאת חזרתי לדירתי. הרי אם היה לי ממה לפחד כנראה שהייתי מתרחק משם. השופטת הקשיבה לדברי, אך מכיוון שהיה בידי המשטרה מידע "מהימן" על כך שאחד מאיתנו הוא סוחר קוקאין, ומכיוון שאחד מהשותפים - תומר - עדיין הסתובב חופשי, הם לא רצו לשחרר אותי מחשש שנפגש ונתאם גרסאות בינינו. לכן נשלחתי להארכת מעצר למשך כל הסופ"ש (זה היה ביום שישי בבוקר), באבו-כביר.

את הסופ"ש באבו-כביר אני לא אשכח. זו היתה  חוויה מבאסת ומלמדת, מעצימה ומשפילה בו-זמנית. הייתי עם בגדי הקצרים, ללא בגדים להחלפה, ללא מצעים וללא מגבת, בחום יולי המהביל. הוכנסתי לתא עם עוד 3 עצורים, שני צעירים בת-ימים  שסיפרו שטוענים שהם הרביצו למישהו בעזרת לום, ועוד איש מבוגר ודי חביב, שסיפר שאשתו טוענת שהוא הכה אותה. בתא כולם דואגים לשמור על קורקטיות משפטית שמא יסתבר שמישהו מאיתנו הוא מדובב של המשטרה. הם היו בסך הכל מאוד נחמדים, שאלו אותי איך זה לגדול בקיבוץ, וסיפרו לי על החיים בבת-ים.

החוויה של לשבת בכלא היא קשה למתחילים. אני מניח שככל שהזמן עובר אז מתרגלים. אבל ההרגשה הזו שאינך יכול ללכת לשום מקום, אינך יכול לתקשר עם אף אחד, אינך יכול לבקש שום דבר. שוכבים בתוך תא, וכל מה שעובר בראש בזמן הזה הוא מחשבות על איך אני הולך לנקום במניאק שהכניס אותי  לכאן. אין ספק, שהמערכת יודעת איך לייצר עברינים :)

יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!

בליל שישי, אחרי יום וחצי של מעצר וכמעט ללא תקשורת מהעולם החיצון, התבשרתי שיש לי ביקור. הופתעתי, משום שעצורים בדרך-כלל לא מקבלים ביקורים. התברר שזה עורך-דין שאמי שכרה כדי שיטפל בתיק שלי. מסתבר שאחרי שלא דיברתי עם חברתי שמחה ביום שישי, היא הבינה שאני עדיין עצור, עשתה כמה בירורים וגילתה שאני עצור באבו-כביר. היא התקשרה לביתי, שם היו הורי ואחי, אשר היינו אמורים ללכת יחדיו למופע מוזיקה, והיא סיפרה לה את הבשורות הלא כל-כך נעימות. אחרי המקרה היא סיפרה לי שאמי הגיבה בצעקת שבר אל עבר אבי יאיר - " יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!". שוחחתי מעט עם העורך-דין, והרגשתי בו זמנית הקלה על כך שיודעים מהמקרה ודואגים לי, לצד עצב על כך שהורי גילו בצורה שכזו שבנם הסתבך בפרשייה 'עבריינית'. הוא שאל אותי אם אני צריך משהו ואמרתי לו שבגדים להחלפה ושמיכה יהיה נחמד. הוא אמר  לי שבגדים להחלפה אין לו אפשרות להביא עכשיו, אבל ביקש מהשוטרים שיתנו לי שמיכה. מזל שיש עורכי דין כדי שידאגו לצרכים הבסיסיים של הבן-אדם.

את יום שבת העברתי שוב במחשבות מטרידות על נקמות, בסיבוב קצר בחצר הבטון הקטנה במטרה לחלץ עצמות, ובהמתנה לארוחות ולשלוש סיגריות "נלסון" המוקצבות. למחרת ביום ראשון, הועברנו לחצר המרכזית להמתנה לזינזאנות שיקחו אותנו לבית המשפט. זו הפעם הראשונה שפגשתי את חברי אבי מזה ארבע ימים. היתה פגישה מרגשת. עדכנתי אותו בכל המעללים. הוא למעשה נכנס למעצר בלי לדעת חצי דבר, אלא רק מה שהשוטרים סיפרו לו.

הגענו יחדיו לבית המשפט, אזוקים בידינו וברגלינו. ההורים שלנו חיכו לנו שם, שמחים ועצובים לראותנו בתא הנאשמים. השופטת החליטה לשחרר אותנו למעצר בית של כמה ימים ואסרה עלינו לתקשר אחד עם השני (דבר די מטופש בתור מי שגרים יחדיו באותו הבית). למרות שהתיק נסגר עקב חוסר עניין לציבור, הרישום הפלילי נותר. מסתבר שכאשר עוצרים אותך, גם אם אין סיבה אמיתית למעצר, אפשר לסגור את התיק, אך הרישום הפלילי נשאר. אם אתה לא מוחק אותו באופן יזום - ולמי שאין ידע בכך דרושה עזרה משפטית - אז הרישום נותר למשך שבע שנים.

אחרי טיפולים ומכתבים, הרישום שלי נסגר. השכן אביב עזב באותו היום את הבניין והתאפקתי מאוד שלא להתקל בו כדי לא לגרום יותר נזק ממה שכבר נעשה. לחבריי תומר ואבי נותרה צלקת קטנה ופחד מתמיד מפני המשטרה.

אז למה סיפרתי את כל זה?

מכמה סיבות:

1. השבוע היה יחסית רגוע מבחינת קהילה על אופניים. היינו במין חופשת הבראה, בכל מיני מקומות, כולל אצל הוריי בדירה. לכן במקום לספר עלינו, החלטתי לספר את הסיפור הזה שרציתי כבר הרבה זמן להעלות על הכתב.

2. ישנו איזה עניין עם מריחואנה שהגיע הזמן שייפסק. מדובר בצמח שיש לו איזה אלף שימושים, והשימוש העיקרי שהמדינה מחליטה להשתמש בו הוא כדי להפליל אנשים. הסיבה העיקרית לכך שצמח הקנאביס הוא בלתי חוקי זה כדי להגדיל את הרווחים של חברת התרופות, ואת זה כדאי שכמה שיותר מהר נפנים. הנה ההודאה על כך של שרת הבריאות. למזלנו יש היום כבר כמה חברי כנסת כמו משה פייגלין ותמר זנדברג שתומכים במתן הקלות של חלוקת קנאביס רפואי, ובאי-הפללה (דה-קרמנליזציה) של משתמשים. אחד הדברים שהכי חשוב לעשות הוא להפסיק לחשוש מלדבר על כך ולשתף בסיפורים שלנו על הנושא. לשם כך, ישנו  דף פייסבוק של משתמשי קנאביס שהחליטו לצאת מהארון. מוזמנים גם אתם לפרסם את הסיפור שלכם.
הנה התיאור המשעשע של ביל היקס לכל העניין:


                    



3. הסיבה הנוספת היא כדי לחלוק את חווית בית הכלא שלי. רוב האנשים מתביישים, או חוששים לשבת בבית-כלא. אני טוען שבמציאות של היום, כמו שניסח זאת הנרי דיוויד ת'ורו, בית הכלא הוא אחד המקומות היחידים שאדם שאינו מסכים עם עוולות הממסד יכול להרגיש באמת חופשי. הסיבה שבגללה ישבתי בכלא היא לא סיבה גדולה לגאווה, אך גם לא סיבה לבושה. מה שכן היא העניקה לי נסיון שבזכותו אני מרגיש שיש עוד דבר שממנו אין סיבה לפחד.
גאנדי ישב בכלא. מרטין לותר קינג ישב בכלא. נלסון מנדלה ישב בכלא. נתן שרנסקי ישב בכלא. בכל חודש מוחזקים בכלא הישראלי בין מאה לארבע מאות עצירים פלסטינים, במשך חודשים ארוכים, ללא משפט. גם אלו שלא נמצאים בבתי כלא ישראלים, חיים בתוך חומות וגדרות ותחת משטר צבאי, במה שניתן לכנות הכלא ללא גג הגדול ביותר בעולם.


קלקיליה ממבט על - עיר  שלמה שהפכה לגטו מוקף חומה
 (הקו החום העבה הוא חומת ההפרדה)

לא רק הפלסטינים חיים בכלא. גם הישראלים מקיפים עצמם בחומות. בגבול הדרום נבנית כרגע עוד גדר ארוכה, כדי להגן עלינו מאימת המסתננים. גם יישובים רבים מוקפים חומות וגדרות מפחד מהשכנים. אפילו בתוך היישובים הבתים מוקפים. כלא בתוך כלא בתוך כלא. העיקר שנהיה מוגנים מהאחרים.

כמובן שאם מדברים על בתי כלא, אי-אפשר לפסוח על אחינו בעלי החיים. כמה סבל מיותר הם עוברים. כעת במהלך המסע עם הקהילה, יוצא לי לראות הרבה יותר לולים מזוויעים שמזכירים לי משטרים חשוכים. לולים שהופכים יצורים חיים למוצרים שאנחנו צורכים. למי שמוכן לפקוח עיניו למול העוול הנורא הזה שאנו מבצעים, במהלך דצמבר יתקיימו מספר הרצאות של ד"ר יובל נח הררי, מחבר קיצור תולדות האנושות, ושל גארי יורופסקי, פעיל זכויות בעלי חיים שכבר המיר לטבעונות כמה מאות אלפים.

עד שכל כלוב יהיה ריק


אבל הכלא הגדול מכולם הוא הכלא המנטלי שבו רובינו עדיין חיים. כלא של דאגות ושל התמכרויות ושל פחדים. כלא שמונע מאיתנו לעשות את מה שאנחנו חולמים. שגורם לנו לא לראות את היופי שיש בחיים.  הכלא הזה נשלט על ידי אמצעי תקשורת ריכוזיים ומסחריים, על ידי מערכת חינוך מנוונת ומפחידה, על ידי מערכת בריאות שדואגת להשאיר אותנו חולים ומסוממים.
אני מסרב להמשיך לחיות בכלא. אני מסרב להמשיך להקשיב לחוקים ולציפיות של תרבות שכבר מזמן איבדה את החן שלה. אני מסרב להיכנע לניכור. אני מעדיף לאבד את שפיות דעתי מאשר להשאר נורמלי בעולם של משוגעים.
הסיפור שסיפרתי הוא סיפור שאני חוזר אליו מדי פעם, סיפור שמזכיר לי שאני חופשי. חופשי כדי לפעול בכל רגע, ובכל מצב כדי להפסיק את הדיכוי, הסבל והאכזריות כלפי החלשים,  עד שכולנו נהיה חופשיים.

אם נרצה...


              

יום ראשון, 24 במרץ 2013

עוד חוזר הסיפור



                   


בכל שנה אנחנו חוזרים ומספרים את אותו הסיפור,
כי מצווה גדולה היא להגיד לבניך ובנותיך את אשר עברו אבותינו ואמותינו במצרים
למען נזכור את היותנו חופשיים.

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
והויה היא שמצילתנו מידם

צ'רלס אייזנשטיין בספרו הנפלא - ' The Ascent Of Humanity ' -  מתאר את כוחה של השפה ככלי הטכנולוגי רב העוצמה ביותר שבידינו.
לפני כל כלי אחר שברשותנו -פייסבוק, אייפון, חץ 3 וכיפת ברזל, ביטקוין והנדסה גנטית, יש לנו את השפה.
באמצעות השפה אנו מבקשים בקשות, משתפים רעיונות, כותבים חוקים, מזהירים אזהרות, כותבים בלוגים מדווחים חדשות, ומניעים לפעולה.
השפה מאפשרת לנו לנהל מערכות מורכבות כמו שדות תעופה, לוויני חלל, ותחנות כח,  שם פרטים רבים צריכים להיות מתואמים בין אלפים רבים של אנשים בו זמנית.
ללא השפה לא היה ביכולתנו ליצור את כל אלו.
אך השפה, והטכנולוגיה שהיא יצרה, הביאה אותנו גם ליכולת להשמיד את עצמנו כמין.
הגענו במאה האחרונה למצב שברירי שבו הטכנולוגיה האדירה שיצרנו עלולה לכלותנו.
הטכנולוגיה יצרה מערכות שליטה ותמרון דעת קהל מתוחכמות, מערכות של נפרדות הולכת וגדלה.

אין זה אומר שעלינו לנטוש את השפה ואת הטכנולוגיה ולחזור לימי קדמון או לתקופת האיכרים .
הטכנולוגיה אינה הפרעה שלנו.
הטכנולוגיה יכולה לשמש אותנו ליצור מציאות אחרת, מציאות שבה פסולת של מישהו אחד היא מזון עבור מישהו אחר, שהמעגליות והמחזוריות של הטבע היא טבעית במלוא מובן המילה. 

בעולם שבו הטכנולוגיה משרתת איחוד במקום פירוד, כך גם השפה.
השפה היא כלי שמאפשר לנו לשחק משחק רב משתתפים עם היקום :)

משחק רב משתתפים עם היקום


תודעת "מספר סיפורים"

פעמים רבות, המילים שאנחנו משתמשים בהן, במקום ליצור תקשורת מקרבת בינינו,  באות לבטא שליטה - אל תעשה ככה, זה שלי, הטלת אשמה וכיוצא בזה.

פעמים רבות גם אני השתמשתי ועודני משתמש במילים כדי להגן על מבצרי, לאשר ולחזק את שליטתי במצב, להסתיר את רגשותי.
כל משפט שכזה הוא למעשה שקר, אם לא במובן המוחשי שלו אז לפחות בכוונה הלא מודעת שלו.
המטרה של שקר היא בסופו של דבר לתמרן ולשלוט.

התכלית של שפה אינה לספר שקרים על מנת לשלוט. התכלית של שפה היא לספר סיפורים.

הסיפורים מאפשרים לנו לנוע על פני הזמן והמרחב, ללבוש צורות וגופים שונים, לחזור לימי הפרעונים, לחצות ימים ולשאוף פסגות הרים.

בהקשר הזה, לסיפורים המשותפים שלנו, ההגדה ומיתוסים נוספים אחרים יש כח רב מאוד ביצירת המציאות שלנו.
הסיפור של העם היהודי הביא לכך שיש היום מדינה.
הסיפורים הדתיים מביא לכך שמיליארדי אנשים מתפללים, צמים, חוגגים וסועדים בדיוק באותם ימים.

סיפורים מפחידים 
מדוע המציאות שאנו יוצרים היא לעיתים כל-כך נוראה ומפחידה?

הזוועות האנושיות שידענו בעבר ועדיין מתרחשים- רצח עם, הכחדת מינים, עבדות, הרס התרבות - הן תוצר של סיפורים שאנו מספרים על פי תפיסת מציאות ותקשורת מסוג מסוים - תקשורת של נפרדות.

תחשבו על כך - לאף אדם בודד אין את היכולת לכרות חלקים עצומים באמזונס, או לשעבד עם שלם לעבדות. רק באמצעות שפה ותקשורת של שליטה אפשר ליצור מנגנונים הרסניים שכאלה.

הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו - סיפורים על כסף, על קידמה, על אלוהים,  יוצרים מציאות בעולם החומרי שסביבנו.
הסיפורים הללו מסופרים לרוב בשפה  שמפרידה אותנו מעצמנו. הכסף, אלוהים, הן ישויות נפרדות מאיתנו. השפה שלנו מתעלמת מהעובדה שאנו יוצרים את המושגים הללו באמצעות האמונה שלנו בהם.


המדע, המשפט, החדשות, הכלכלה - במקום לראותם כעובדות שמנסות להציג את האמת, אפשר לראותן  כסיפור שמבוסס על הנחות מסוימות, על הגות רבת שנים, תצפיות אישיות על העולם  ומיתוסים משותפים.
כיום רוב המוסדות האלו מבוססים על הנחת נפרדות בסיסית שבה המציאות החיצונית לנו היא נפרדת מהמציאות הפנימית שלנו. ולכן נוצרת נפרדות הולכת וגדלה בינינו. זה נובע בחלקו הגדול מהשימוש שלנו בשפה. מבחירת המילים שלנו.


השפה שלנו מפרידה בין מה שאנחנו מדברים עליו - המציאות -  לבין היותנו חלק מאותה מציאות.
כאילו שקיימת מציאות שהיא חיצונית ואובייקטיבית שאינה קשורה אלינו.

'הם לא ישתנו', 'בני אדם הם כאלה', 'העולם הוא כזה', יוצרים מציאות שהיא נפרדת מאיתנו וכעת עלינו לנסות לשלוט במציאות הזו - באחרים, בבני האדם, בעולם.

תודעת נפרדות יוצרת מציאות


תקשורת מחברת

אך השפה היא  גם הכלי שיכול לחבר בינינו, לרפא אותנו, לשחרר אותנו.

באמצעות תודעת מספר סיפורים, אנו מבינים שבמקום לתאר מציאות אוביקטיבית שהיא חיצונית לנו, אנו למעשה, באמצעות המילים שלנו, בוראים מציאות שקשורה לפנימיות שלנו, דרך הסיפור שאנו מספרים.

יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות.
ככל שנהיה יותר ויותר מודעים למילים שלנו, להשתמש בהן בהתאם לרצונות האמיתיים והיצירתיים שלנו,
ככל שנלמד פחות ופחות להשתמש בקללות, רכלנות, קורבנות, פטפוטי סרק ועוד צורות שמבטאות דיבור לא-מודע, ונעבור לדיבור מודע - דיבור שיוצר מציאות, אשר מתהווה מתוך מחויבות שלנו למילים ולשפה שלנו.
 אנו יוצרים את הסיפור שלנו.

תודעת מספר סיפורים אינה מחפשת אמת אבסולוטית אוביקטיבית שבעזרתה נוכל להיות בשליטה מלאה על מה שקורה.
תודעת מספר סיפורים, לוקחת בחשבון שהכל זה סיפור שאנו מספרים לעצמנו, ולכן יש לנו את האפשרות לבחור איזה סיפור אנו מספרים.
לחיות בתודעה הזו יכול להביא  אותנו למציאות שבה אנו חיים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור שקיים דורות על גבי דורות וכולל משפחות, שבטים, עמים, מינים וישויות שאנו חלק בלתי נפרד מהם. החיים הופכים להיות משחק בתוך משחק בתוך משחק, יצירת אומן משותפת שלנו עם היקום.


מספרים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור


פרעה שלנו

בכל חג פסח אנו חוזרים בכל העולם היהודי על אותו סיפור. מדור לדור. הסיפור מסופר שוב ושוב, אך לעתים נראה שמרוב שאנו מספרים אותו לעצמנו שכחנו להקשיב לו.

אנחנו פרעה שלנו.
אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. המציאות הקולקטיבית שלנו.
אין פרעה שעומד לכולתנו.
נכון, ישנם האיראנים והמוסלמים. יש את הבטחוניסטים והאילומנטי.
אבל מדוע עומדים הם לכלותנו? מה האינטרס שלהם?
הסיפור שלנו על כך -  הוא שיוצר את המציאות הזו. הוא שמכניס בנו פחד. הוא שגורם לנו להתגונן ולהתחמש וליצור נשק להשמדה המונית. הוא הפרעה שלנו.

הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
לנסות לדמיין איך יכול להיות אחרת. איך יהיה אחרי שנשלים עם הפלסטינים והאיראנים.
איך יהיה כאשר נפסיק לשעבד ולתמרן ולשלוט זה בזה.
איך יהיה אחרי שנפסיק להשתמש במשאבי הטבע לצרכינו ללא התחשבות בחוקים הטבעיים של מעגליות ומחזוריות.
איך יהיה אחרי שנפסיק להפריד את עצמנו מכל מה שסביבנו.

הגיע הזמן לתת מודעות למילים שלנו, לביטוי שלנו, לכוונות שלנו.

הגיע הזמן לשחרר את עצמנו לחופשי. לאחד את עצמנו עם המציאות שמסביבנו. כי לא משנה מה קורה,
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

אם נרצה...

שיהיה חג קשוב ומשחרר לכולנו :)

            







יום ראשון, 17 במרץ 2013

כל העוולות אחת הן


     
הכותרת לקוחה מתוך הבלוג המעניין של אישתון.
מי שלא מכיר את הדברים שאני מדבר עליהם, מומלץ להכנס לקישורים (קליק שמאלי בעכבר על החומים עם הקו מתחת).

  1. מזה 39 ימים מפגינים צעירי יפו עבור שחרורו של האסיר הפוליטי שובת הרעב סאמר עיסאווי. שביתתו היא כנראה שביתת הרעב הארוכה בהסטוריה.
    סאמר יחד עם עוד קרוב ל-200 אסירים, מוחזק כעציר בטחוני על ידי מה שנקרא מעצר מנהלי, כלומר תהליך ללא משפט ואפילו ללא סעיפי אישום. פשוט מעצר לזמן בלתי מוגבל מכורח הנסיבות הבטחוניות. מחר זה יכול להיות אנחנו.
  2. במתקן הכליאה לפליטים כלואים כ-3500 פליטים לזמן בלתי מוגבל. אחרי המלחמה עם איראן אלו יכולים להיות אנחנו.
  3. כן, יש גם יהודים בכלא. גם ג'ונתן פולארד הוא אסיר פוליטי. וגם אנדריי פשיצ'ניקוב. וגם ענת קם. וגם נתן בלנק. מחר זה יכולים להיות אנחנו.
  4. משטרת ישראל חוקרת את המקרה של הראשים הכרותים במזרקות תל-אביב ואף חולון. מיהם הוונדליסטים הפרובוקטורים שמשתמשים באלימות כדי לזעזע אנשים ולהעלות לסדר היום את הנושא שנראה להם חשוב?
    ובכן, מסתבר שזה עובד. מוסף סופהשבוע של הארץ פרסם כתבה על תנועת 269 הישראלית שפועלת בצורה פרובוקטיבית ונועזת לקידום נושא זכויות בעלי-חיים. גם עודד בן-עמי בערוץ 2 ראיין נציגה של התנועה ואת רונן בר, הכתב של כלבוטק שתיעד את ההתעללות בבתי מטבחיים של אדום-אדום. שם יצא לו בין היתר לאסוף הרבה ראשים כרותים.
    מסתבר שפרובקציות זה מה שהתקשורת מחפשת. לאיזה עוד פרובוקציה אנחנו זקוקים כדי להבין? מחר זה יכולים להיות אנחנו.
  5. כמובן שכל זה בזמן שמהנדסים לנו את האוכל ומרעילים לנו את המים. זה כבר אנחנו...
  6. וכמובן שאנחנו מממנים את כל זה כבר מלא זמן... או כמו ששמעתי מחבר - שיהיה עד 120, בעצם עד 100.
     עשרים מס הכנסה לקחו... :)
  7. האם אנחנו מסוגלים להזדהות עם המאבק של האחר?
    האם אנחנו מבינים שבכל העולם קורה אותו דבר?
    האם אנחנו מסוגלים לראות שכל העוולות אחת הן?
    אבל מחר זה יכולים להיות אנחנו שנהיה אחד?
    אם נרצה...

                   


יום חמישי, 7 בפברואר 2013

מהו חופש?


זורבה היווני אומר (פחות או יותר):
"כולנו קשורים בחבל. אנו יכולים להשלות את עצמנו שאנחנו חופשיים, אבל זה רק כי למדנו להאריך את החבל עוד ועוד, ועדיין לא הגענו אל קצהו. אך אנחנו עדיין קשורים. אם נמשיך ללכת, מתישהו נגיע לקצה אורכו של החבל..."

בימים האחרונים יוצא לי לתהות - מהו חופש?
מהו חופש ביחסים? מהו חופש בקריירה? מהו חופש בחיים?
האם אנחנו מציירים לעצמנו מסגרות כדי שנוכל לתחום את החופש מבפנים?
האם כאשר איננו מחויבים לשום דבר אנחנו באמת חופשיים?
והאם חופש הוא בכלל להיות מסוגלים דווקא כן לבחור ולהתחייב? לתחום את עצמנו כדי שנוכל לתת מעצמנו היכן שאנו מבקשים?


אף פעם לא לפחד לצבוע מחוץ לקווים

ישנם לוחמי חופש שאני מעריץ:
גאנדי ומרטין לותר קינג,
ג'ון לנון וצ'רלי צ'פלין
ג'ניס ג'ופלין והלן קלר,
אייבי נתן וחנין זועבי.

מה משותף לכולם?
כולם היו (אני מכליל זאת לזמן עבר למרות שחנין בחיים) מוכנים לשלם מחיר אישי וחברתי כדי להגשים את ייעודם.
כולם דיברו על ערכים אנושיים, והיוו דוגמא אישית.
כולם פרצו גבולות ומחסומים.
אחד צחק לרשע בפנים, ואחרת שרה בלי בושה על תאוות הבצע של ההמונים,
אחת בחרה ברווקות בחברה מסורתית, עלתה על סירה והפגינה על חופש לבני עמה אפילו במחיר של קריאות בוגדת וטרוריסטית מכל עבר,
אחד שבת רעב עד סף מוות למען שלום בני עמו,
וכולם דמיינו עולם של אחווה, שלום וחופש לכולם.
חלקם נרצחו על מה שעשו או אמרו, חלקם נאסרו,
כולם הצליחו להכעיס הרבה מאוד אנשים.

אז מה אפשר ללמוד מכך?

  • שהחיים הם רק שלב בדרך, לא צריך להאחז בהם, לא צריך לפחד לאבד אותם. צריך פשוט לחיות אותם במלואם.
  • להיות קודם כל נאמן לעצמך, להקשיב ולהאמין לליבך.
  • שבן אדם שרוצה להיות חופשי באמת  עליו לקשור את עצמו לחופש של כולם.

חופש לאנשים, זכויות לבעלי חיים - אותה התמודדות, אותו מאבק

חברה יקרה אמרה לי, שתחום עיסוק או קריירה הוא בסך הכל הכלי שדרכו אתה בוחר להאיר את האור שלך.
חכם בעבר אמר - דע את עצמך.

אם כך מה אני?
מהו הדבר אשר באתי לעשות?
מהו הכלי שדרכו אני יכול להאיר?
שדרכו אני יכול לצאת לחופשי?

כשאני עוצם את עיניי עולה בי הרצון להיות מאהב.
(כשאני מקיש את זה על המקלדת ומחייך, אני מבין שאני גם רוצה להיות כותב.)
אני נהנה מהמחשבה שזה יכול להכעיס.
אני מתעצם מהאתגר של משהו שהוא חסר צניעות ובושה.
אני תוהה לעצמי האם אני רק מדבר או שאני גם מסוגל לעשות?
האם איני משחק כאן באש התאווה? 
האם איני מוותר על הטוהר למען היצר?
האם באמת דרך המין אני אצליח להעלות את מפלס האהבה?

אין לי תשובות כרגע,
אמשיך להרהר בנושא,
האם זו הדרך שבה אני בוחר?
האם זהו רק שלב שעובר?
האם באמת אפשר לנתק את החבל או רק להאריכו עוד ועוד?
האם אפשר להיות חופשיים באמת? אם נרצה...