יום שבת, 29 בספטמבר 2012

הקרב על התודעה








"אני חושב שהמסר שביקשתי להעביר אתמול מהדהד כעת מסביב לעולם, והוא שצריך להעביר מהכוח אל הפועל את ההסכמה העקרונית שיש למנוע מאיראן נשק גרעיני, הווה אומר להציב קו אדום לתהליך ההעשרה שלה".

המסר של נתניהו הגיע לכל העולם. עמודי השער של העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה, ציוצים בטוויטר, וממים בפייסבוק, היו עמוסים בתמונות ועיבודים של הצעד הדרסטי-קומי-גאוני של נתניהו.

נתניהו רצה להעביר מסר. הגענו לקו האדום. והמסר עבר. 

אני מוריד את הכובע בפני מר נתניהו, ובפני הגאון התקשורתי שיעץ לו לבצע את המיצג המחוכם הזה מעל במת הנואמים באו"ם. יהיו שיזדעזעו מכך, יהיו שיצחקו על זה, אבל אי אפשר יהיה להתעלם מזה.

מה זה ייצור? מה הוא רצה להשיג מכך?

במילים מפורשות - להעביר מהכוח אל הפועל. להפעיל כוח למול איראן על מנת למנוע ממנה נשק גרעיני.

נתניהו מציג הבעיה ואת הרמיזה לפתרון שלה באותו הינף שלט ילדותי.

וכעת מגיעה השאלה - ממה מונעת הפעלת הכוח שנתניהו דוחק בה? מפחד או מאהבה?

האם נתניהו הפסיק לדאוג ממה שיהיה ופשוט למד "לאהוב את הפצצה" כמו סטנלי קובריק?

                        



סוג אחר של פצצה

לפני שבוע כשעליתי על גשר עם כמה חברים טובים לדרך, רציתי להעביר מסר מאוד דומה. הגענו לקו האדום. לא התכוונתי לפצצה האיראנית, התכוונתי לפצצה מסוג אחר, פצצה תודעתית. פצצה של פחד ושנאה.

אנו חשופים להרבה מאוד מסרים תקשורתיים ביום-יום. רוב המסרים מוכוונים לדבר אחד - צריכה.

מאות מסרים פרסומיים ביום - ברדיו, באינטרנט, בשלטי חוצות, בטלוויזיה, בבית הספר ובבית החולים.

לחשיפה שלנו למסרים כאלו יש השפעה עצומה על התודעה שלנו. אפשר לומר שבאופן כלשהו החשיפה הזו מרדימה אותנו, מסממת אותנו, משכיחה מאיתנו את מהותנו.





אבל מה קורה כאשר הנפש מתעוררת ומכוונת להשתחרר מכבלי התודעה הצרכנית? כאשר הסימום כבר לא עובד, נדרשים אמצעים חזקים יותר כדי להשתלט על סוס הפרא - דרוש פחד.

כמות המסרים החדשותיים והאלימים שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת ביחס לכמות של האירועים האלו במציאות. 
התוכנית האחרונה של צבי יחזקאלי , "אללה איסלאם",  מלאת האי דיוקים, על סף הסתה לגזענות, היא דוגמא לזריעת פחד אצל אנשים.

להצגה הזו יש השפעה על רמת הפחד שלנו על המצב התודעתי הקיומי שלנו. אנו חיים בחרדה קיומית מתמדת, ונראה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא לצרוך עוד גירויים. אבל הצריכה הזו רק משעבדת אותנו עוד ועוד, ולעולם לא נפסקת. והיא הרסנית. היא הביאה אותנו אל הקצה.

למול הפחד נמצאת האמונה. האמונה בטוב, האמונה בחסד, האמונה באלוהים.
כי מי שמאמין לא מפחד, והעיקר והעיקר - לא לפחד, לא לפחד כלל!

לפני חצי שנה קמה לה משפחה של מאמינים והחליטה להציג מסר אחר. מסר של אהבה.
רוני אדרי ומיכל תמיר, זוג מורים לעיצוב גרפי, אנשים מלאי אהבה, ובעלי כשרון רב בעיצוב תודעה, החליטו לקום ולעשות מעשה. הם יצרו קמפיין אינטרנטי כדי להראות את הצד האחר של יחסי איראן-ישראל. הפן הפחות פצצתי ומאיים. את הצד האנושי.





עיצוב התודעה

יש קבוצות רבות שפועלות לעיצוב התודעה, לחשיפת פנים שונות של המציאות, לא רק את הצד הצרכני, או הצד המפחיד אלים שלהן. יש קבוצות תקשורת כמו חדר המצב שמעלים על סדר היום נושאים שהתקשורת המסחרית ממעטת להציף.

יש קבוצות מחאה אומנותיות כמו הכסא המתנדנד, שמצליחות להעביר מסרים בתוך הפגנות כך שהן יוצגו בעיתונים ובאינטרנט. 

יש קבוצות כמו אם תרצו שחדרו לתודעה בשנים האחרונות עם מסרים חדשים-ישנים של ציונות לאומית.

אחת התנועות המדהימות לשינוי תודעה, בעיקר בנושאי צרכנות וכלכלה, היא יוזמה שנקראת ADBUSTERS. התנועה הזו היא זו שהתחילה למעשה את תנועת OCUPPY WALL STREET, והיוותה השראה להרבה מאוד קבוצות ויוזמות אחרות שקמו במטרה ליצור שינוי תודעה.

הקרב על התודעה הוא יומיומי. הוא קורה בכל רגע. בכל פעם שאנו נתקלים בסיטואציה מאתגרת, על הכביש או בעבודה, מול ההורים ומול הפקידה, אנו יכולים לבחור בין פחד לבין אהבה. יש לנו הזדמנות ליצור את המציאות שאנו רוצים.





בחירה בין פחד לאהבה

המסר שנתניהו העביר מהדהד מסביב לעולם. נתניהו הטיל וואחד סלע אל אוקיינוס התודעה האנושית. אנשים בכל העולם ראו את הקו, ראו את הפצצה. בתוך רבים מתנועע משהו למול הפצצה. עכשיו הבחירה היא איך להגיב לזה. הכחשה או השלמה, כעס או כניעה, שנאה או אהבה.

אני אוהב את נתניהו, קודם כל את האדם שהוא, את המשפחה שלו, את שרה והילדים, את מה שהוא מייצג, את המוכנות שלו לנסות להנהיג בתוך כל הכאוס הזה, ואת המוכנות שלו להגחיך את עצמו בנסיון להעביר מסר רציני לעולם.
זה הרבה פעמים מעצבן  אותי, אבל זה מדרבן אותי לפעול למול המסרים שלו, למול הפחד שאני רואה אצל אנשים, למול הפחד שאני רואה בתוכי. זה מחזק אצלי את האמונה. ולכן אני אוהב את זה.

מה עושים? 

כל עוד כספי הציבור מנותבים לעבר בניית קניית ומכירת פצצות, מטוסים חמקניים, ומערכות טילים נגד טילים, אני מסרב לקחת בזה חלק ולממן את זה. ולכן אני מסרב לשלם מיסים. אני מפסיק לעבוד ולשלם מס הכנסה.

במקום זאת אני משקיע את זמני הרב וכספי המועט בקידום שינוי תודעתי.

זה מאוד פשוט.
 הגיע הזמן להפנות את המשאבים החומריים שלנו לעבר האכלה, מחסה, בריאות וחופש עבור כל הברואים. הגיע הזמן לעורר את החולם וליצור חלום חדש, הגיע הזמן לתקווה מחודשת לשלום עולמי, ולחיות גן-עדן עלי אדמות.

זה אפשרי!!

אם לא נפחד, אם באמת נאמין, אם נרצה...



  
                         












יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

גשר על מים סוערים









ביום רביעי התרגשתי באמת.
מעט מאוד דברים מרגשים אותי באמת. מסיבות והופעות, אירועים משפחתיים וטיולים אלו דברים מהנים, אבל לצערי כבר לא מאוד מרגשים.
הפכנו לאדישים (גם אני) , שכחנו איך להרגיש ולהתרגש מהדברים הקטנים. החיים הפכו לרדיפה אחת גדולה אחרי ריגושים.
ומנגד אני רואה את חוסר האונות ואת מירוץ החיים. הפנסיה והמשכנתא, המיסים והבירוקרטיה.  נעים מחופשה לרכישה, יושבים בתוך קופסת מתכת באמצע פקק, ושוכחים שזה הכל בכלל משחק.
שבאנו לפה כדי להנות וכדי לחיות. כדי לאהוב ולתת וליצור ולשמוח. וגם לפעמים להיות עצוב מפרידות, או סבלן כלפי העולם המחורפן. זה הכל חלק מהעניין. אבל אנחנו רוצים הכל ועכשיו ובלי להסתכל לצדדים.

כשעברו אנשים מתחתינו, ולא עצרו להביט, או עצרו והמשיכו, אמרתי - דייני.
כאשר עמד לידי מישהו ודיבר על כך שיש בעלי חנויות שמעדיפים שאני אקפוץ כי אני פוגע להם בהכנסות, אמרתי -  דייני.
כאשר המשטרה פינתה את המפגינים שרצו להראות הזדהות, כדי שהתנועה בכביש חס וחלילה לא תעצר, אמרתי -  דייני.
אבל די!!! כמה אפשר לספוג את האדישות והציניות והייאוש והדכאון?
כמה נמוך אנחנו צריכים להגיע כדי להבין שאפשר אחרת?







אני רוצה להרגיש ולהתרגש, אני רוצה לחיות חיים טובים יותר, אני רוצה לראות חמלה ונדיבות, לחוות שקט, ולהתמלא יצירתיות. 

יש עולם חדש שמחכה לנו ממש מעבר לפינה - כלכלה בת קיימא והוגנת, חינוך מאפשר וערכי, ממשל עצמי ופתוח, קהילתיות ורב-תרבותיות. הכל כבר קיים, במלא מקומות  שונים בעולם.
 השאלה אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות כחלק בתוך מכונה תעשייתית-צרכנית-מדעית-צבאית שמשאירה אותנו נפרדים ומפוחדים, או שאנו מעדיפים להיות חולמים ומגשימים אשר יוצרים את המציאות - להיות השינוי -  כמו שגאנדי קרא לזה.

אני בעד להיות השינוי, וכשעליתי לגשר הרגשתי שאני משנה משהו, שמשהו בתוכי משתנה. עוד צעד קטן לעבר עתיד גדול. 

אני כרגע נח, מקבל המון תמיכה ממשפחה וחברים אהובים, שמזכירים לי בכל רגע את מה שחשוב בחיים. 

תודה מכל  הלב, על כל מה שקרה ועוד יקרה. ועל מה שממש עכשיו קורה.

יש בנו אהבה והיא תתרומם ותפרח, יש בנו אהבה והיא תנצח :)

אה והשיר הזה עדיין מרגש אותי:


               






יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

קריאה להתעוררות

מכתב שנכתב לפני שנה וחצי בהינף קולמוס  (ללא עריכה), וכעת לאחר עריכה קלה ומתוך הקשר לאירועים קרבים, אני שם אותו כאן בבלוג.
באהבה רבה, שנה טובה!!




מזרח תיכון חדש עומד בפתח הדלת.
 עולם חדש. השאלה העיקרית היא איך נגיע אליו. האם אחרי מלחמת עולם שלישית, אשר ככל הנראה תהיה קצרה בהרבה ממלחמת העולם השניה, אך יתכן שעם לא פחות הרוגים, או באמצעות התעוררות עממית בינלאומית לא אלימה.


העתיד הוא לא ידוע.  מי היה מאמין לפני עשור שבארצות הברית יהיה נשיא שחור? מי היה מאמין ששנה וחצי אחרי אחרי הנאום של אותו נשיא שחור בקהיר, ההפיכה בעולם הערבי והמוסלמי תחל, תחילה על ידי אותו תוניסאי אמיץ שהצית את עצמו, ומשם לעבר כל שאר האנשים. האש תופסת ואוחזת בעם. מדינה אחרי מדינה, האנשים לוקחים את גורלם בידים, מי היה מאמין שהמחאה תתפשט לכל קצוות תבל – ספרד וישראל, הודו וצ'ילה, קנדה ואפילו ארצות הברית עצמה.


ב-1938 צ'רלי צ'פלין החליט לפצות את פיו. חומרת המצב באירופה גרמה לו להפסיק לשתוק. הנה הנאום שהוא נשא לאנושות:


                


ב-1938 המציאות התקשורתית היתה כזו שהמדינות שלטו כמעט באופן מוחלט בהפצת מסרים. זו לדעתי הסיבה שהמסר לא הגיע אל לבבות הגרמנים, והשואה קרתה.


אנו חיים בעידן אחר. עידן האינטרנט. המסר הזה שאני כותב הוא לא רק מסר שלי, הוא מסר שאני בעיקר מעביר, מסר שקיבלתי במהלך חיי מכל אותם אומנים וסופרים אוהבי אדם, מסר שקיבלתי מהוריי, ממשפחתי, מחבריי, מאהובותיי, ממורותי היקרות בבית הספר,מאנשים שעבדתי איתם, מהמפקד שלי בצבא – שטיינר, שהתייחס אלי כאילו הייתי ילד שלו, כאילו כל חייליו הם ילדיו.  מהילדים והנשים שלימדתי כדורסל, מהתלמידים באוניברסיטה בעם, מהמורה שלי לערבית, מאנשים אקראיים שפגשתי. זה מסר שקיים בכל אחת ואחד מאיתנו. גם הרודן המושחת ביותר יכול לבכות ולבקש כפרה.


מובארק היה רודן גדול, אך הוא גם היה אי של יציבות במזרח התיכון. יציבות מפלה ודכאנית, מגובה בהמון נשק, בעיקר אמריקאי, אך עדיין יציבות. אנשים מפחדים מחוסר היציבות הנוכחי, מחוסר הודאות. על כן הם משרטטים לעצמם קוים על מפה ומחליטים מי אויב ומי ידיד. אך שרטוט הקווים מביא למלחמות, וחוסר הודאות שבמלחמה הוא הנורא מכל. חוויתי אותו בזמן מלחמת לבנון השנייה. אי הידיעה האם ייפול עליך טיל ומתי הוא משתק וממלא את הלב במורא. לא סתם אמר רבי נחמן- והעיקר  והעיקר לא לפחד כלל.


הקווים האלו שמשורטטים על המפה הם אינם אמיתיים. הם אינם המציאות. תנועת הלאומיות החלה לאחר המהפכה הצרפתית, יחד עם תנועת ההשכלה, מתוך הרעיון שהקווים האלו יגנו עלינו מפני האחרים, והצבא והנשק ידאגו לאבטח את הקווים, בעוד השלטון הפנימי ינוהל על על ידי בחירות דמוקרטיות. אך בחירות דמוקרטיות הן לא ערובה לחיים בטוחים. היטלר עלה לשלטון באופן דמוקרטי ונשאר שם באופן דיקטטורי. מדינת ישראל מבצעת את אותו המהלך של חקיקת חוקים מגבילים ומפלים ומסוכנים.


בישראל  חיים כיום יחדיו יהודים, ערבים, דרוזים, מוסלמים, אתיופים, נוצרים, מצרים, צ'רקסים, תאילנדים, חילוניים, בודהיסטים, פולנים, אורתודוקסים, סינים, סורים, גרמנים, בולגרים, עירקים, מרוקאים, צ'רקסים, רוסים, מסורתיים, נוצרים, פיליפינים, קווקזים ועוד עמים רבים ומגוונים, בני דתות רבות, חלקם נולדו כאן, רבים הגיעו לכאן בנסיון לחיות חיים טובים וחופשיים, ללא פחד, עם עבודה בטוחה, ועם אפשרות לעתיד טוב.

חלק מאלה הינם בעלי אזרחות מלאה, חלקם חסרי אזרחות, חלק בעלי מעמד פליט, חלק עובדים זרים ולא רצויים לטענת השלטון, חלק באו והתחתנו והתאהבו, חלק התייאשו ועזבו.


כשלון הלאום כרעיון אשר אמור לספק הגנה לכל האנשים הללו, לא כשל רק בישראל, הוא נכשל בכל מקום. העירוב של בני עמים שונים ותרבויות שונות ודתות שונות לא יכול להתבסס על שליטה צבאית ובירוקרטית. הוא חייב להתקיים על בסיס של הזדהות וסובלנות לאחר וצרכיו. הוא חייב להיות משולב באהבה ובאמפטיה. הקיום חייב להיות מנוהל בצורה אחרת – פחות אינטרסנטית וכוחנית, יותר אכפתית ודואגת.


אנו חיים בעידן מנוכר ומאיים. עידן שבו אנשים כלל אינם יודעים מיהם שכניהם. הם מעולם לא טרחו אפילו לברר מי גר בבית ליד, או בדירות האחרות באותו בניין. אנשים עוברים ברחוב ואינם מדברים אחד עם השני. חולקים קרון רכבת ונמנעים מלהסתכל אחד לשני בעיניים. אדם שרוקד או שר במרחב הציבורי היומיומי עלול להחשב כמשוגע ולהכנס למוסד סגור.


תהיתם לעצמכם פעם איך קורה שאדם הופך להיות מסתם עוד אדם, סתם ישות אחרת שאין לנו רגש כלפיה, לחבר? מה מצית את הניצוץ הזה? מהו הרגע הזה שבו האדם שמולנו הופך מזר מוחלט למישהו עם מכנה משותף?

דיבור, חיוך, מבט מחווה. כל הדברים הקטנים האלה נשכחים לעתים. אבל הם אלה שבאמת מכתיבים את המציאות שלנו. כי המציאות אינה כפי שהיא מוצגת באמצעי תקשורת ההמונים, רווי האלימות והמלחמות והדעות הקדומות. המציאות היא ביום-יום, בצורה שבה אנו מחליטים לעצב אותה בהתאם למצב הקיים מולנו באותו הרגע.


וכשאני מביט במצב הקיים, אני בוחר לפעול בדרך הזו שאני עושה עכשיו. לשלוח את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים, ובעיקר לכמה שיותר נשים. כי אתן בורכתן. טבעכן הוא שאתן יכולות להביא ילדים ולהניק אותם. יכולת זו מעניקה לכן את החמלה והאמפתיה שכל כך דרושים לנו בימים אלו. ולכל הנשים שקוראות את המכתב הזה, ואינן יכולות להביא בעצמן ילדים, רק אומר שישנם מספיק ילדים בעולם שזקוקים לתמיכתכן ולאהבתכן, גם אם לא יצאו מגופכן.


השינויים הללו שאני מתאר בודאי נראים לחלקכם מרחיקי לכת. אל אני לא חושב כך. הורינו נולדו לעולם אחר מזה שאנו גדלים בו. עם פחות מכונות אך יותר פתיחות ורגשות. אני חושב שראוי שעולם זה ישוב. תרבות הצריכה, תאוות הבצע,  הניכור והציניות של המערב הם מבחינתי נחלת העבר! הפתיחות, שמחת החיים, הנתינה והרוחניות של המזרח הם העתיד!


הטכנולוגיה היא רק כלי. קדמה ותחרות הם אינם מטרה, כי אם אמצעי להשתפרות מתמדת. אבל אם בדרך אנחנו שוכחים זאת ומתרכזים אך ורק בפרס, בעגל הזהב, אנו מאבדים הרבה מעצמנו.


אני רוצה לקרוא כאן לכל האמהות הפלסטיניות והישראליות, כל האחיות והבנות. דברו עם בני זוגכן, עם בניכן, אחיכן, אבותיכן. הגידו להם שאינם חייבים למלא פקודה, ולהפציץ אנשים חפים מפשע, רק בגלל ששליט כזה או אחר החליט שזה מה שנחוץ. הסביר להם שכאשר מתגרים בנו, אי-תגובה היא זו שמחזקת אותנו ומחלישה את המתגרה. הרג של בני עמים אחרים לא מביא שלום!


מלחמת לבנון גרמה לאלפי הרוגים אך המצב הבטחוני בצפון הארץ לא השתפר.

מבצע עופרת יצוקה גבה קורבנות חינם רבים, אך מצבם של תושבי עזה והדרום רק נעשה גרוע יותר.

שליטה שלנו על האחר אינה הפתרון. כאשר מנסים לשלוט באחר, הנשלט יביע התנגדות. כי זה טבעו של האדם, להיות חופשי. רק בדיבור ופשרה ומחוות של רצון טוב והתנצלות כנה נוכל לסיים את הסכסוך.

שימו בצד לרגע את כל הסיסמאות של זכות השיבה ומדינה יהודית, ססמאות שמנוצלות על ידי השליטים כדי ללבות את הסכסוך ולשמר אותו.


הסכסוך יסתיים כאשר כל מי שעשה עוול יתנצל על מה שעשה. כי אין חטא שהוא גדול מדי ואלוהים הוא סלחן ואללה הוא רחום.


על אזרחי העולם העשירים (שזה כולל רבים מאיתנו) להפסיק להשקיע בחימוש שלנו ושל שכנינו. עליהם להשקיע בשיקום תשתיות אזרחיות, בטיפול ותמיכה נפשית לכל אותם מיליונים שסבלו מדיכוי.


אני קורא לכל בנות איראן, סוריה ולבנון. תמכו גם אתן בחיילים – בניכם ואחיכם ואבותיכם. הסבירו להם, עזרו להם להבין שהרמת נשקם נגד אחיהם אשר רוצים בחופש, לא תביא להם תקווה, אלא רק עוד אובדן צלם אנוש.

ולאחי ואחיותי המצרים, שכנעו את שומרי התעלה שלא לפתוח אותה למעבר ספינות מלחמה, לא איראניות וגם לא ישראליות, אמריקאיות, סיניות או רוסיות. עורק התחבורה הראשי של העולם יהיה סגור מעתה לכלי מלחמה ופתוח רק לסיוע ולמסחר.


ביום חמישי הקרוב אני בוחר לצאת לרחובות באמצע הלילה ולקרוא לאנשים להתעורר. להסתכן בכעס של מי שהרגע הרדים את הילד שלו, כדי שלא יצטרך להתעורר מאוחר יותר משאון הטילים הנוחתים, או מרעב ללחם.   http://www.facebook.com/events/342046859218026/

אני גם בוחר לוותר על נכסיי ולהשקיע את זמני יחד עם עוד  אנשים מסורים למען  יצירת עולם טוב יותר, ליצור שינוי מודעות, שינוי תודעה, להפיץ את האהבה שבי בכל דרך שאוכל.


עזרו לי להפיץ את המסר, הוא אינו שלי, הוא של כולנו, אם מסתכלים פנימה מבינים זאת. אני רק מצאתי את הזמן כעת לכתוב אותו ולשלוח לכם.

תרגמו אותו לכל השפות, המחיזו אותו, רקדו אותו, שירו אותו, ציירו אותו. למען המדוכאים ולמען האנאלפבתים ולמען כל אחד שחי על הכוכב הקטן גדול הזה.


הגיעה העת לקחת את גורלינו בידינו, לעשות את הבחירה בשינוי. שינוי שמתחיל מבפנים ובמהרה יופץ בעזרתם האדיבה של מהפכני שנות ה-60 שהביאו לנו את התקשורת המרושתת, לכל קצוות תבל.

חזקו ואימצו, קבלו את האבידות הצפויות בעוז ובגבורה, שמרו על עקרון אי-האלימות, שכן האמת אינה אלימה, וזכרו שגם ברגעים הקשים והבודדים ביותר יכול למצוא אדם נחמה וכח ותקווה -  באמונה.




יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

שביתת נפש


כרגע אני נמצא בתקופה של המון עשייה. כל יום אני קם ועושה המון  טלפונים ומיילים, ומתכנן תוכניות, ומגבש מסקנות, והולך לפגישות, לאיך עושים מהפכה בארץ ובעולם, ואיך מעירים עוד אנשים לכך שאנחנו חייבים ליצור פה שינוי מהותי. ומרוב עשייה שכחתי בכלל למה אני עושה את כל זה. החלטתי לעצור ולהתבונן על זה :)

יש תקופות בחיים שבהם אנחנו מרשים לעצמנו לקחת את הזמן. במסלול  הדי מסודר שקבענו לעצמנו של גן, בית-ספר, צבא, טיול, לימודים, עבודה, משפחה, פנסיה, יש כמה רגעים של נחת שאנחנו מרשים לעצמנו באמת לעצור ולהתבונן ולחקור.

כבר בתוך המסלול הזה שתיארתי יש  שלב כזה - הטיול. הטיול של אחרי צבא שהפך לנורמה. יש רבים שעושים גם טיול של אחרי לימודים. פעמים רבות הטיול הוא רק חופשה. זמן להנות ולראות  דברים חדשים, לאכול ולבלות בזול, לפגוש חברים, ולראות נופים.
אך הטיול הוא גם זמן למסע פנימי, אם בוחרים בכך.

כאשר הנכד של ישעיהו ליבוביץ סיפר לו שהוא  נוסע לטיול לדרום  אמריקה, לקח אותו סבא ישעיהו אל ארון הספרים המכובד שלו ואמר לו - נכד, הנה כל העולם פרוס לפניך. לשם מה  עליך לנסוע ליבשת רחוקה  כדי לחפש דבר מה?
זו היתה גישתו  של ישעיהו. כמובן שבתור חנון של ספרים הוא לא ידע מה  הוא  מפסיד. יש כל כך הרבה יופי בעולם הזה שקשה לספרים לתאר אותו. כדאי ומומלץ לחוות אותו. העניין הוא שלרוב אנו לא באמת חווים אותו.

החיים האלו הם  טיול אחד גדול. לא צריך לנסוע  להודו או לפרו  כדי להרגיש שאנחנו בטיול. זה רק עניין של החלטה. כך מתאר זאת הקומיקאי ביל היקס:

                


מה אנחנו עושים בטיול? מה ילדים עושים רוב הזמן? משחקים. אנו משחקים עם הזמן, מוצאים דרכים מהנות להעביר אותו ביחד עם עוד חברים לטיול.

אך כיום שכחנו שזה טיול, ושכחנו לשחק. אנחנו עסוקים מדי.

כאשר אנו אומרים שאנו עסוקים מדי, למה אנחנו מתכוונים? אנחנו מתכוונים לכך שצריך לעשות דברים אחרים, יש סדרי עדיפויות שמוכתבות על ידי הישרדות. אנחנו למעשה אומרים שאנחנו איננו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. "זה פשוט לא יהיה מעשי," אנחנו מאמינים, "להעמיד את ההנאה לפני העבודה." אנחנו מדמיינים שנאבד את מקום העבודה שלנו, שאנו הולכים לפשוט רגל, שנמצא את עצמנו ברחוב. הרעיון שמשחק - שלעשות מה שאנחנו אוהבים  ושגורם לנו הנאה - יכול למעשה להיות גם פרודוקטיבי, גם בלי שנכוון אותו במודע לכך שיניב תפוקה, כמעט לא עולה על דעתנו.

אנו נוטים לחשוב שיש כמה ברי מזל שזכו לכך, אמנים וגאונים שהצליחו לחיות ממה שהם אוהבים. אבל דווקא ההיגיון הוא הפוך. גאונות היא התוצאה של עשייה של מה שאתה אוהב, ולא תנאי מוקדם לכך.  כן כן, הגאונים הם אלו שהשכילו להבין שהחיים הם הזדמנות להגשמת חלומות. 
הבעיה, כמובן, היא לגלות מה החלומות שלנו,  מה הכשרונות האמיתיים שלנו, מה המשחק שלנו.
הילדות אמורה להיות  הזמן שבו אנו מגלים זאת, אבל התרבות שלנו הפכה זאת לגמרי. במקום זאת הילדות הוא זמן להנות קצת עד שנבין שככה אי אפשר באמת להתקיים  ולחיות ואז נצטרך "להתבגר" ולמצוא משהו שיאפשר לנו קודם כל לשרוד.

כאשר אנחנו שבורים ומיואשים עד כדי כך שאנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו אוהבים או איך אפשר לחיות בתחושת שמחה  והנאה, הגיע הזמן לעצור ולהתבונן. הדרך היחידה החוצה היא להפסיק לעשות את מה שאנחנו לא אוהבים. לא לעשות דבר לזמן מה. ביום כיפור קוראים לזה חשבון  נפש. אני אוהב את הביטוי שביתת נפש.



זה המסר המקודד בסיפור המקראי של יציאת מצרים. זו ההליכה במדבר. בני ישראל, לאחר שנמלטו מעבדות, נאלצו לנדוד במדבר במשך ארבעים שנה עד שמצאו את ארץ זבת החלב ודבש.
עלינו להפיל מעלינו את הדיקטטורה של חיי השרדות ורדיפה אחר כסף ולהרשות לעצמנו לנדוד לזמן מה, כדי לגלות האושר שלנו.

איך עושים זאת במציאות של היום?
דבר אחד בטוח. לבד זה לא יצליח. לבד רק נמצא את עצמנו קורסים עוד ועוד תחת נטל החשבונות והמסים, המטלות והבירוקרטיה. 
אבל ביחד יש לנו כח לעשות הכל. 

החברה שלנו והמציאות שלנו בנויים על סדר מדומיין.
 ביום כיפור אין מכוניות על הכבישים. חלק לא נוסעים כי הם מאמינים שכך אלוהים רוצה. חלק מתוך כבוד למסורת. חלק מתוך כבוד לאלו שרוצים לשמור מסורת. חלק פשוט  כי  הם נהנים מהשקט והאפשרות ללכת על הכביש ליום אחד. בכל מקרה כולם יודעים ומסכימים על כך שביום הזה אין מכוניות (חוץ מאלו שלא...).
באותו אופן אפשר להחליט שבמשך שבוע שלם לא יהיו מכוניות.  אפשר להחליט שביום מסוים כולם מכבים את הטלוויזיה, שביום מסוים לא קונים שום דבר, שכולם נותנים את כל הדברים שהם לא צריכים, שכולם יוצאים החוצה ומחבקים אדם שהם לא מכירים. אפשר לדמיין  כל דבר, ואם הוא מרגיש נכון להרבה אנשים הוא  יקרה וגם יהפוך למסורת  חדשה.

אני בעד להחליט שתקופת החגים  היא תקופה לעצירה ולחשבון נפש. שנבין שכחברה, כעם, כאנושות אנחנו נמצאים במירוץ מטורף. ניקח את הזמן להתבונן. נשים לרגע בצד את הדאגות הבלתי פוסקות מהאוברדראפט  (רוב אזרחי ישראל גם ככה חיים באוברדראפט, אל תדאגו, אתם לא לבד), ולהבין מה באמת אנחנו רוצים, כיחידים, וכחברה. 

חצי מיליון איש יוצאים בחגים האלו לחופשה בחו"ל. אבל כמו שציינתי קודם, חופשה בחו"ל זה לא חופש. זו רק דרך להנעים את העבדות. חופש אמיתי יכול  להתקיים  כל הזמן ולכולם, לא רק לאלו שמצבם הכלכלי מאפשר זאת. אבל כדי להגיע לחופש הזה, לארץ זבת חלב ודבש, דרושה עצירה , דרושה שביתת נפש, ביחד.

אני הולך לשבות ולעשות חשבון  נפש. רוצה גם?






יום שבת, 8 בספטמבר 2012

די בהכרזות


מאה שנות  סכסוך בין היהודים  ובין הערבים בארץ ישראל / פלסטין.
מאה שנות סכסוך אלים ועקוב מדם. 
סכסוך שמנוצל על ידי אימפריות בעלות אינטרסים כלכליים מובהקים.
סכסוך שמשפיע על יציבות כל האיזור. סכסוך שמשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו.
סכסוך שיש באפשרותנו לפתור, כמו כל סכסוך, אם נצליח לדמיין קצת מעבר למוכר.
לראות מעבר  לגבולות ולקווים, מעבר לאבידות ולהרוגים. מעבר לחשדנות ולשנאה. מעבר לחומות ולמדים. להפסיק להאשים את המתנחלים או את הפלשתינים. אין באמת צדדים. כולנו אחים.

כך כתב מרטין בובר לפני כשמונים  שנה, כאילו זה נכתב אתמול:

"...וכשאני בא לדבר [בשאלה הערבית] עיני רואות בכובד ראש ובבהירות את הדברים כהוויתם, בכל מורכבותם החמורה והאכזרית. אף-על-פי-כן, ושמא מפני זה, אני אומר שגם בשאלה זו מתפשטת בקרבנו התבוללות לאומית. הבה נזכור, ובאמת אין אני צריך להזכיר לכם, שהרי כל שעה מחיינו מעידה על כך, כיצד ראו אותנו שאר העמים, וכיצד הם עדיין רואים אותנו בכל מקום כמשהו זר ונחות. חלילה לנו לראות את הזר וכל מי שאין אנו מכירים אותו די כנחות ולנהוג בו בהתאם. חלילה לנו לעשות לאחרים את מה שנעשה לנו! אני חוזר ומדגיש: אין כל ספק, ששמירת קיומנו היא תנאי מוקדם והכרחי לכל מעשינו; אבל לא די בזה; אנו צריכים גם לדמיון. דבר אחר לו אנו צריכים הוא היכולת לראות את עצמנו במקומו של האחר, הזר, ולשים את נשמתו כנשמתנו. ועלי להודות: מבהיל בעיני הדבר, מה מעט אנו מכירים את האדם הערבי. ואיני משלה את עצמי להאמין, שיש בשעה זו שלום בין טובתנו שלנו ובין טובת הערבים, או שקל להשיג שלום זה.

ואף-על-פי-כן, אף-על-פי שגדול הפירוד בין זו לזו, ואף-על-פי שפירוד זה אינו בא מחמת אשליה או פוליטיקה בלבד, יש מקום למדיניות לאומית משותפת, כיוון שגם הם וגם אנחנו אוהבים את הארץ, ודורשים את שלומה לעתיד ;  והואיל ואנו אוהבים את הארץ ומבקשים יחד את שגשוגה בעתיד, על כן ייתכן שנעבוד בשבילה במשותף.

רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על-ידי רוב ואף אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלוט באחרים, הרי שאיני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על-ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על-ידי רוב שלנו.

אל תבואו לתבוע ממני הוראות מעשיות בדבר כגון זה, הדורש אחריות אישית באלף הכרעות פעוטות. הבה נחדל מהכרזות נוספות. הבה נחדל מהצהרות כלליות נוספות. תחת זאת תעיד מעתה בכל רגע המציאות היומיומית על כוונותינו [ביחס לערבים]. חייבים אנו להוכיח כוונה זו הלכה למעשה: במדיניות, בתרבות, בחברה, וביחס שבין אדם לחברו. אני מבקש להציע כאן, בתור סימן לכוונות הטובות שלנו, שתתמנה ועדה מתמדת לארץ-ישראל, שתשמש גוף מייעץ להנהלת הסוכנות בכל הדברים הנוגעים לשאלת הערבים. יש רבים הדוחים את הדבר בשאט נפש. בעיני, ובעיני אלה הרואים כמוני את המצב  ההסטורי שאנו שרויים בו כמשבר חמור ואינם מגיבים עליו בדברי מליצה, הרי מצב זה הוא ראשית תקופה חדשה שאין לה עניין בהכרזות, אלא במעשים. אין בנמצא מתכונים: להתנהגות אחראית באמת יש כיוון, לא מתכון." 

(מתוך אוסף המאמרים 'ארץ לשני עמים')

וכפי שידוע לנו מהבסטינג ברחובות תל-אביב, מרטין בובר צדק...



המנהיגים הנוכחיים אינם משרתים עוד את העמים. אפשר לראות זאת בהתקוממויות העממיות שקמו בכל מדינות האיזור, כולל אצלנו, כולל בפלשתין. הגברים הסמכותיים והשמנמנים בחליפות כבר לא מייצגים אף אחד, זה די ברור. לא ביבי ולא  ברק, גם לא מופז, ליברמן, לפיד ויחימוביץ. לא אבו-מאזן ולא הנייה, לא אסד ולא חוסיין, לא מורסי ולא מונטי, לא פוטין ולא מרקל. 
הפסקנו להאמין בשיטה הדמוקרטית-קפיטליסטית-מיליטריסטית. ההרס שהיא יוצרת כבר מזמן גובר על היציבות והבטחון שהיא מצליחה לתת וכולם רואים את זה.

אז מה כן?
יוזמות אזרחיות, יצירת קשרים באופן בלתי אמצעי, עסקים בין אנשים מצדדים שונים.

ישנן הרבה דוגמאות לאנשים שיצרו יוזמות שלום בלי לחכות לאף אחד. קמפיין ישראל אוהבת את איראן, או הקמפיין המדהים "READY TO LIVE IN PEACE"  של פותחים דף חדש לשלום.

ישנם ארגונים שיוצרים שיתופי פעולה בין פלסטינים וישראלים בתחומים עסקייםתקשורתיים-חינוכייםסביבתייםתרבותיים, ועוד ועוד. רוב היוזמות האלו ממומנות על ידי גורמים מארצות שמעבר לים, או על ידי אזרחים אכפתים משני הצדדים שמשקיעים מכספם וזמנם כדי לקדם את השלום בין אנשים מעמים שונים ותרבויות שונות, בגלל האמונה ששלום אפשרי.




עם כל האנשים שעושים כל -כך הרבה למען החזון המשותף הזה, איך זה שאנחנו כל הזמן שומעים על עוד אלימות ועוד כוחנות? איך זה שעדיין מיליון וחצי אנשים בעזה חיים בסגר ללא תנאי מחיה בסיסיים כמו מים נקיים ומיטות בבתי חולים? איך זה שאנחנו לא כל שבוע עושים עוד צעד לעבר החזון שכולנו רוצים?

ב-21.9 מתקיים "יום השלום הבינלאומי". זה יכול להיות עוד יום שבו קומץ של אנשים משני העמים נפגשים שרים ומתחבקים, וזה יכול להיות יום שבו יוצאים כולם מהבתים ואומרים בקול רם וברור - אנחנו רוצים שלום. אנחנו מוכנים לוותר, אנחנו מוכנים לדמיין מציאות אחרת בינינו, אנחנו מוכנים לחיות עם פחות צבא ויותר חינוך, עם פחות שליטה ויותר  סובלנות ושותפות, עם פחות אלימות והרוגים ויותר שמחה ותקווה.

האם את/ה מוכן לחיות בשלום? ומה את/ה מוכנ/ה לעשות בשביל זה?