ישבתי עכשיו עם חבריי התל-אביבים בבר התל-אביבי ביום שישי אחר-צהריים תל-אביבי.
היה מאוד נחמד לפגוש את תל-אביב בשעה הזו של השבוע, שכולם רגועים ודי שמחים,
אחרי עוד שבוע מלא באילוצים, ולחצים, וחיים.
אחרי ג'וינט או שניים יצא לנו לחשוב לעצמנו, מה היינו עושים או אומרים לו היינו פוגשים את עצמנו?
מה את/ה היית אומר/ת לעצמך לו הייתם נפגשים כעת?
אחר-כך עלתה השאלה האם היינו שוכבים עם עצמנו?
ומכאן אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים...
(מוזיקת מעליות עם זמן לחשוב):
אבל בעיקר עולה השאלה האם כרגע, ברגע זה, בשלב זה בחיינו אנחנו אוהבים את מי שאנחנו?
אני חושב שהתשובה לגבי עצמי היא כן,
אני לומד לאהוב את עצמי עוד ועוד.
"אם יותר אנשים יאהבו את עצמם אולי יהיה להם פחות רצון לדקור אנשים אחרים"
אמרה לי חברה אהובה, וזה כל-כך נכון ופשוט בעיניי.
ההמשך של לאהוב את עצמנו היא לאהוב את האחר.
מה אם היינו יכולים לראות כל אחד שאנו פוגשים כ- 'אני אחר' שאיתו אני מדבר?
לפעמים, האחר הזה מציג לי אני שאני לא אוהב, אפילו די מתעב.
אני אלים, או מעליב, או אדיש, או מכוער, או מסריח, או מפגר.
אני כזה שפשוט לא בא לך להיות לידו.
צ'רלס אייזנשטיין הנפלא מתאר אהבה כיכולת של העצמי להתרחב כדי להכיל את האחר.
האם אני באמת מסוגל להכיל את האחר?
האם אני באמת מסוגל להרחיב את העצמי?
ברור לי שהתשובה היא כן.
וברור לי גם שלפעמים זה לא כזה פשוט.
יש לנו עצמי נפרד שרוצה הכרה, שרוצה קיום משל עצמו, שרוצה תחושה של כוח ושליטה.
העצמי הנפרד שלי רוצה לדעת, ורוצה להתענג, ורוצה לקבל.
איך אני מטשטש את הגבולות של עצמי הנפרד הזה, מבלי להילחם בו? מבלי להתעמת איתו?
אולי פשוט להכיל אותו? לאהוב אותו?
אולי זה מה שהייתי אומר לעצמי אם הייתי פוגש אותי - ארני, אני אוהב אותך, כמו שאתה :)
זמן לנשום...
היתה לי שיחה עם חבר השבוע שהוא איש עשייה מדהים, מוכשר וחכם ומעורר השראה
ובתור אחד ממובילי תחום הפרמקלצ'ר בארץ הוא אמר לי - אנחנו נכשלים, נכשלנו.
יכול להיות פה הרבה יותר טוב, ואנחנו עדיין מתעסקים בשטויות,
ומצליחים להגיע לאחוז מאוד קטן מהאנשים,
וליצור שינויים מאוד קטנים.
למה זה? אני שואל אותו.
בסופו של דבר, זה הכל קשור לתודעה, וליחסים שלנו.
וזה מה שאנחנו צריכים להתמקד בו.
בעבודה פנימית על עצמנו, ובעבודה מול אנשים אחרים.
אם נלמד את זה ונפתח את זה, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.
אני גם שותף לתחושה הזו שיכול להיות פה הרבה יותר טוב בהרבה מובנים:
אני ואת/ה
איך עושים שיהיה יותר טוב?
לא בעתיד, בעוד כמה שנים.
עכשיו.
מחר.
היום.
מרטין בובר בספרו "סוד שיח" מתאר את יחסי אני-אתה כאמצעי להגיע אל האחדות הגדולה, האחדות עם הבריאה.
מה זה בעצם אומר?
לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לראות את האחר כאחר. כמישהו זר שאינו קשור אלי.
לסוג ההתייחסות הזה הוא קורא "אני-לז".
כלומר אני שמפריד את עצמו מהסובב אותו.
ואילו ממול ישנו סוג יחסים שמתואר כ"אני-אתה".
אני שמנסה ליצור זיקה משותפת עם האחר.
דרך המשקפיים של אני-אתה אפשר להגיע לחיבור עם ה"אתה הנצחי".
שם נמצאת האלוהות בעיני בובר החילוני. ביחסים שבין אדם לחברו. בלחיות ואהבת לרעך כמוך.
וכדי לעשות זאת לא צריך לחכות לשום דבר שיהיה יותר טוב.
רק לבחור. ו אהבת.
ה-ו' באה כדי להזכיר לנו שמדובר בבחירה. בכל רגע נתון.
להרבות טוב
כי בסך הכל למה באנו לפה?
יש הרבה השערות.
אולי זה כדי להרבות טוב?
יש גם מי שטוען שאנחנו פה כדי להרבות פלוצים.
אבל אני מעדיף לחשוב שאנחנו פה מסיבה גבוהה יותר, ומסריחה פחות.
איך מרבים טוב?
על ידי התייחסות אל האחר כאל עוד אני.
על ידי הרחבה של התפיסה וההזדהות שלנו אל מעבר לגבולות המשפחה, העם, הדת, המין האנושי.
על ידי לקיחת אחריות.
אתמול הקרנתי את הסרט OCCUPY LOVE באזור פרדס-חנה.
סרט נהדר שאני ממליץ עליו בחום ואפילו תרגמתי אותו ביחד עם עוד כמה חברים,
ואני מזמין את מי שרוצה להוריד את הסרט או ליצור איתי קשר כדי שאעביר לכם אותו.
הסרט עוקב אחרי גל המחאות שהחל ב-2011 להתפשט ברחבי הגלובוס,
ושואל כיצד המשברים החברתיים-הכלכליים-הסביבתיים שאנו חווים כאנושות
יכולים להפוך לסיפור האהבה הגדול של זמננו?
התשובה היא שזה כבר סיפור אהבה,
של אנשים אכפתיים ואמיצים שלוקחים אחריות ועושים,
ומפיצים תקווה שאפשר לשנות, את העולם ואת עצמנו
ואפשר שיהיה פה אחרת.
לא צריך לחכות לממשלה, ולא צריך להתאמץ להפיל את השיטה,
בסך הכל לנסות להרבות טוב, ולאהוב
את עצמנו ואת האחר.
ולכל אחד יש אחר אחר.
זה יכול להיות הבנקאים, החרדים, המוסלמים, הגברים, הפוליטיקאים, הגנרלים.
המשותף לכולם זה שהם רודפים אחרי כח ושליטה.
והמשותף לכולם זה שהם ההם.
ואנחנו?
אנחנו גם ההם.
אנחנו אלו שמפעילים את הגלגלים של מכונת ההשמדה העצמית שלנו.
אנחנו אלו שגם רודפים אחרי כח ושליטה, או מתרפסים בפניהם.
אבל אנחנו יכולים להשתנות.
השיירה מייצרת תוואי אמנותי שנשאר במקומות שהיא עוברת. על היוצרים לעבוד מתוך שיח רחב עם סביבתם, כדי לאפשר מחשבה על המפגש מבלי להגביל את היצירה, או לפגוע במרחב החברתי.
הנווד יוצא מארצו ותנועתו היא הארץ המובטחת
מצרים זה המוכר והמוגן. זה המסלול הקבוע לעבודה, זה הקפה ששותים בבוקר, זה הסגריה אחרי הסקס. זה לא בא לומר שהמוכר הוא רע. הוא מי שאנחנו. אבל הוא גם נהיה מצרים שלנו. וכל אדם צריך לטעום גם מדבר. אנחנו רוצים להציע את היציאה הזו לכל החפץ בכך. את ההצעה הזו אנחנו רוצים לשים בכל מקום, כי אתה לא יכול לדעת מראש איפה נמצאים האנשים שצמאים לצאת מהמוכר שלהם, ששבעו מטעם החול היבש בפיהם.
לפני כמה שבועות בעודנו מסתובבים בדרום הארץ, קיבלנו הזמנה מאוד מפתיעה - לעלות לירושלים ולקחת חלק באירוע אומנותי של חבורה ירושלמית שנקראת בית ריק. הממממ.... נשמע מעניין. מה זה אומר? מה בדיוק יהיה תפקידנו שם? איך לעזאזל מגיעים לירושלים? אין לנו מושג. בוא נעשה את זה!!
הדרך לירושלים לא היתה קלה, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם. אבל המתיחה הזו של השמרלינג התבררה כמשהו מאוד מיוחד. כל-כך מיוחד שבסוף אפילו המציאו על שם זה משקה:
שמרלינג מתוח עוזר להקלה בעומס
בית ריק מלא באהבה
קבוצת בית ריק היא קבוצה של חברים, רובם יוצרים ואומנים, שלמדו או עדיין לומדים באחד ממרחבי היצירה המרובים שיש בירושלים - הדסה, החזותי, מוסררה, בצלאל, סם שפיגל. רובם מתגוררים בנחלאות, ובתור אומנים החליטו שהיצירה האמנותית האמיתית היא יצירה שאינה מתרחשת בעיקרה בתוך כתלי הממסד, אלא בשוליים, בבתים הנטושים, ברחובות, בגנים. הם התגבשו להם יחדיו סביב מספר פרויקטים שבהם לקחו בתים נטושים והפכו אותם למיצגים פתוחים, שוקקי תרבות וחיים. פעם אחת לקחו מבנה נטוש עם שטח פתוח והפכו אותו לקיבוץ למשך כמה ימים.
הפעם החברים החליטו ליצור פרויקט שהוא נודד - השיירה.
אחד הדברים שהכי אהבתי בהתנהלות של הפרויקט הזה, הוא שלמרות שיש בו הובלה ולקיחת אחריות, אין אף קבוצה או מישהו שמנהל את העניינים. היו את הגרעין הקשה שהלכו לכל מקום וישנו בכל גן, ולכל אחד מהם היה תפקיד לא מוגדר.
אלעד היה אחראי קשרי חוץ ותקשורת, הוא זה שגם יצר איתנו קשר. איתמר, נטע ויונתן היו אחראי לוגיסטיקה, הרכבה והתניידות, נועם היה אחראי מטבח לאירועים, טל היתה אחראית עיצוב המרחב, ודנה תיעדה את הכל במצלמתה. לכל אחד היו כמובן עוד מלא עניינים, ועוד המון אנשים לקחו חלק פעיל, וזה מה שהיה יפה - מי שלוקח יותר אחריות ויותר השתתפות, לא בהכרח לוקח יותר קרדיט, אלא להיפך, רק מאפשר לעוד אנשים להיות חלק מהפרויקט הלא-רגיל הזה.
הגרעין הקשה של השיירה בישיבת ספסל בגן השושנים.
מימין: איתמר הפסל, ארני הנווד, נטע הוגה הדעות, אלעד מבקר התרבות.
המעבר אל העיר
המעבר אל העיר הביא איתו כמה שינויים מבחינתנו. בעיר יש הרבה יותר 'דברים' -
הרבה יותר אנשים, הרבה יותר רכבים, הרבה יותר כלים חד-פעמיים, הרבה יותר גירויים, הרבה יותר דתיים, הרבה יותר טוסיקים, הרבה יותר גנים, הרבה יותר ברזים של מים, הרבה יותר מבנים נטושים, הרבה יותר ציורי קיר, הרבה יותר פקחים סדרנים ושוטרים, הרבה יותר יוצרים ואומנים.
בעיר יש גם הרבה פחות דברים -
פחות שטחים פתוחים, פחות כוכבים, פחות בעלי חיים שאינם חתולים, פחות גידולים חקלאיים.
ההתחברות שלנו עם חבורת בית ריק, אפשרה לנו לחוות את העיר, ובמיוחד עיר טעונה וגדולה ומוזרה כמו ירושלים, בצורה בלתי אמצעית, ועם תחושת בטחון גדולה. הרגשתי שלא משנה באיזה גן נישן, באיזה רחוב נתברבר, יש איתנו חברים דואגים שתמיד ידאגו שיהיה אוכל, מים, מקום לישון, מקום להתנקות ולנקות בגדים.
שגרה של שיירה
התנועה בשיירה בעיר מתחלקת לארבעה שלבים:
התקפלות - כדי לנוע צריך להתקפל. לארוז את החפצים, לאסוף את האנשים עבור כל 12 העגלות, ולהיות מוכנים לתנועה במרחבים חדשים. זה תהליך שיכול לקחת בין שעה לכמה ימים.
תנועה - כמו בכל תחילת תנועה תמיד יש עיכובים בהתחלה, ציוד שנופל, חפצים שנשכחו, אנשים שעוצרים כדי לתעד או להתבונן באחרים, שנזכרים פתאום שהם רעבים או צמאים. לרוב התנועה מלווה בעצירות. עצירות שתיה - יותר של אלכוהול מאשר של מים. עצירות אכילה במקומות לא שגרתיים - כמו הזמנת פיצה לרחבת התאטרון. עצירות השתנה בחצרות או בשירותים של בתי קפה. התנועה גם מלווה בסכנה אמיתית של רכבים נוסעים, ובצורך גדול בשיתוף פעולה בזמן הסחיבה של העגלות בעליות הירושלמיות התלולות.
התפרסות לשינה - השיירה עצרה כל פעם בגן אחר, פעם בסן-סימון שבקטמונים, פעם גן הסוס, ובסוף בגינה הקהילתית שבנחלת אחים. בכל פעם צריך להבין מי נשאר, איך לשים את הציוד כך שלא יהיה חשש שיגנבו אותו, ומי הולך בבוקר לדבר עם הפקחים (לרוב זה היה אלעד שנהנה מאוד לצעוק עליהם שהם מעירים אותנו בצעקות...)
העמדה - מעבר לצד המעשי של התניידות בשיירה, הפרויקט הזה היה מיצג אומנותי, ולכן בכל מקום שבו התמקמנו, ניסינו גם להעמיד את העגלות בצורה מזמינה כדי שאנשים יבואו ויסתכלו, ישאלו, יגיבו. היתה עגלת ספריה עם הוצאות של כתבים שהחברים הוציאו לאור לכבוד האירוע, היתה עגלת גינת ירק, עגלת הדפס, עגלת מטבח, ועגלת בר שנראתה כמו כלי מלחמה מימי טרויה העתיקה. האנשים שהגיעו התעניינו וקראו, ניסו להבין, לרוב עודדו, לפעמים התלוננו. פעם אחת שמעתי אמא צועקת על ילדיה שלא לגעת בעגלות, כי אולי יעירו להם, ומצאתי את עצמי מגיע מרחוק ובהתלהבות רבה צועק לילדים - מותר לגעת, מותר לגעת!! אבל הם כבר התרחקו.....
בכל יום או יומיים התהליך חוזר חלילה - התקפלות, תנועה, שינה, העמדה.
.
בכל מקום שעברנו, בו, כל העיניים נמשכו אלינו במבטים סקרנים ומבולבלים. יש את האמיצים ששאלו- מה זה? מה הרעיון? ואף פעם לא היתה לי תשובה לזה, כי זה רעיון כל-כך רחב ולא מוגדר, אז למה שאני אצמצם אותו לכמה משפטים מנוסחים וקצרים? אבל בסוף אני מסביר להם שזה פרויקט של אומנות, ואז הם מהנהנים, ואומרים אממממממ.....
ויש את אלה שבאמת מבינים ופשוט מצטרפים. כמו זוג צעיר עם תינוק שעשה איתנו את כל הדרך מגן השושנים לשכונת נחלאות, סחבו וצהלו, ונפנפו לשלום, כי גם הם אומנים, וגם הם אוהבים לעשות דברים לא שגרתיים, ופשוט להנות מהחיים.
תנועה לאורך פארק המסילה
השיירה כמיצג - עגלת המטבח ועגלת הגינה בפעולה
השיירה ישנה
איש עורב, עגלה ומדרכה צבועה
מיצגי רחוב באירוע הסיום המפואר בנחלאות
חיבור בין קהילות
הגענו כקהילה לירושלים כדי לקחת חלק בפרויקט, כלומר לעזור לסחוב ולבנות וליצור. במהלך השבוע התברר לי שבכלל הפכנו להיות חלק מרכזי מהמיצג עצמו. כלומר חבורה של אנשים שאשכרה הפכו את השיירה לאורח חיים.
הרעיון שלנו כקהילה הוא לבוא למקום שצריכים אותנו, שזקוקים בו לידיים עובדות, לאוזניים קשובות, לרצון משותף ללמוד וללמד. וזה בדיוק מה שמצאנו בחבורה הירושלמית של בית ריק.
מצאתי את עצמי מסביר כמה פעמים על חוסר המעגליות שבשימוש בכלים חד-פעמיים, ועל הזוועות שעוברים בעלי החיים בדרכם להנעים לנו את החיך, ועל מה שזה מכניס אלינו לגוף.
מצד שני מצאתי את עצמי נפעם מהיכולת להתנהל ביחד, קבוצה כזו גדולה של אנשים, כמעט בלי ריבים ועצבים, בלי התעסקות מיותרת בכספים, ועם המון רצון ליצירה, שיתוף פעולה ולעורר השראה.
אחד הרגעים היפים היה כאשר עצרנו בסטודיו ברחוב האומן, והתכוננו לאירוע שיהיה מחר בערב. בזמן הזה החליטו גלסקי ושביט, האחד בעל מלאכה, השני אומן, להרכיב יחד את עגלת הזהב. בתוך 22 שעות שורטטו התכנונים, נקנו החלקים, והולחמה לה עגלה לתפארת שהמשיכה איתנו את המסע. העגלה הזו - מעט פחות ממה שהיינו מקווים, ומנגד סוג של נס שקרה בין לילה לעומת עוד המון דברים שרוצים ולא קורים - מסמלת בעיניי את הפוטנציאל האדיר שגלום באיחוד בין קהילות.
שביט וגלסקי.
שיתוף פעולה בין שני מאסטרים מאפשר להרכיב את עגלת הזהב תוך פחות מיממה
עגלת הזהב בפעולה
נוודים עירוניים עם עגלה ושמרלינג מתניידים
החיבור הזה בין קהילות מאוד שונות, התאפשר בזכות הפרויקט הזה, שמטשטש את הקו המפריד בין המיצג לחיים.
כיום ישנן שתי קהילות מעט יותר מגובשות, מעט יותר מועצמות, מעט יותר פתוחות. וכאן המקום להזכיר שוב את שאמר מורנו ורובנו מרטין בובר (מתוך נתיבות באוטופיה): "...כדי שמתוך ליכוד
של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים
אחד אחד לגל הגרוטאות... לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".
גינה קהילתית - נדבך מרכזי ביצירת קהילה עירונית
איך ממשיכים?
רבים שאלו אותנו, לאן אתם ממשיכים, מה אתם עושים?
איני יודע, איני יודע כמה נהיה בקהילה, איני יודע לאן נלך, איני יודע אם יצטרפו אנשים חדשים.
כל שאני יודע הוא שעלי להמשיך לנדוד.
ב-1871 התקבל בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו חוק "השבטים הפושעים" הנודע לשמצה, שלמעשה הגדיר עשרות קבוצות נוודים כפושעות מעצם טבען. כיום כאשר התפיסה של רכוש פרטי היא כל-כך חזקה, הנוודות, כרעיון של חוסר הצמדות לקרקע ולרכוש בוער בי יותר מתמיד, ואני רואה צורך גדול לחיות אותו.
לכן אמשיך בדרכי, איני יודע לאן
בדרך לשומקום אפדל איתן
כי יודע אני שיש חברים טובים מסביבי
ואמונה חזקה שוכנת בליבי
שיבוא היום ונהיה כאיש אחד בלב אחד
עד אז על אופניי אמשיך לנדוד
עם עגלה וקהילה העולם הוא ביתי
אפנה לי את הזמן כדי להרהר וליצור
לכתוב את סיפור חיי שבו אני הגיבור
איני מפחד לטעות ולתעות
בעיקר מפחד אני לא לנסות
לפני כשבועיים רשמתי כאן פוסט על הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאנושות.
השם של פוסט זה גם הוא מתקשר לסיפור המשותף שלנו.
הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל.
סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וכל כך מזדהים איתו, שאנחנו מוכנים למות ולהרוג בשמו.
אבל מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם, כמו הרשות הפלסטינית, היא בסך הכל קהילה מדומיינת.
את המונח קהילות מדומיינות טבע בנדיקט אנדרסון, בספר בשם זה שיצא לפני 30 שנה.
באחד מקורסי הסוציולוגיה שלמדתי עם פרופסור יהודה שנהב, דיברנו על המונח הזה.
זו היתה נקודת מפנה נוספת עבורי בתפיסתי את המדינה ואת העולם בכלל.
אחד מסוגי הקהילות המדומיינות הכי נפוצות ומקובעות כיום היא מדינת הלאום.
הלאומיות המודרנית החלה כתנועה רעיונית בתחילת/אמצע המאה ה-19.
היו לה שורשים הסטוריים עתיקים כמובן,
אך מדינת הלאום כפי שאנו מכירים אותה היום קמה בעקבות המהפכות בצרפת ובאמריקה הצפונית.
הרעיון הוא יפה - עם שקובע לעצמו את המנהיגים שלו, את החגים שלו את השפה שלו, את הסיפור שלו.
אך בתוך הסיפור הזה - הנרטיב - כמו שמכנים אותו בשפה האקדמית, מתחבאים עוד המון סיפורים שלא סופרו
ולעתים אף הושתקו בשם הסיפור המרכזי.
כך גם הציונות הלאומית סיפרה ועודנה מספרת סיפור,
על עם יהודי, שבמשך אלפיים שנים היה חסר בית,
וכעת ניתנה לו הזדמנות להקים בית אמיתי בארץ שבה הוא נוסד.
הסיפור הזה בער כל-כך בלבבותיהם של כל-כך הרבה אנשים,
שבדרך הם היו מוכנים גם להלחם, לגרש ולטבוח במי שלא הסכים עם הסיפור הזה,
וכשאני אומר הם, כמובן שאני מדבר גם על עצמי.
גם אני הרגתי בשם הסיפור הזה. גם אני איבדתי חברים לכיתה וקרובי משפחה בשם הסיפור הזה.
היום השיטות הן מתוחכמות יותר.
היום אפשר פשוט להשמיץ את מי שלא מסכים עם הסיפור, להפוך אותו לבוגד, ולכלוא אותו.
נתן בלנק הוא אחד מאלה שלא מסכימים עם הסיפור של מדינת ישראל, או לפחות עם הסיפור של צבא ההגנה לישראל.
נכון להיום הוא כלוא בכלא 6 מזה ארבעה חודשים.
אתמול נסעתי לעצרת תמיכה בנתן, לחזק את ידו ביצירת סיפור אנושי יותר וצודק יותר עבור כולנו.
הנה מה שיש לו להגיד בנושא:
חמוד אמיתי.
לגבי הישיבה בכלא, כך כותב לו שמרי צמרת, שישב בכלא 21 (!) חודשים על סירוב לשרת בצבא:
"לפני כמה שעות דיברתי עם סרבן המצפון
נתן בלנק, שסיפר ששופטים אותו ל-14 יום נוספים בכלא, בנוסף ל-116 יום שכבר ישב. בטלפון
הוא נשמע שמח, שמח כמו בתמונה הזו מהבוקר.
איך זה שאפשר להיות מאושר וחופשי בדרך לכלא?
הנה חלק מתשובה אפשרית, מתוך מתוך "אי-ציות אזרחי", שנכתב ב-1849 על ידי
הנרי דיוויד ת'ורו, כותב ופעיל נגד העבדות, טקסט שנתן השראה למהטמה גנדי ולמרטין לותר
קינג: "כשהממשלה כולאת אנשים שלא בצדק, גם מקומו של איש צדיק הוא בכלא [...].
שם נמצא העבד הנמלט, האסיר המקסיקני המשוחרר על תנאי, האינדיאני שבא למחות על העוול
שנגרם לבני עמו. במקום ההוא, המופרד אך החופשי והמכובד, שבו שמה המדינה את אלה שאינם
איתה אלא נגדה – זה הבית היחיד במדינת עבדים שבו יכול אדם חופשי לדור בכבוד. אם חושב
מישהו שהשפעתו תאבד שם, שקולו לא יגיע עוד לאוזנה של החברה, שהוא יהיה כאויב בתוך קירותיה,
אין הוא יודע עד כמה חזקה האמת בהשוואה לטעות, ואינו יודע שמי שחווה מעט אי-צדק על
בשרו יוכל להאבק באי-צדק באופן משכנע ויעיל הרבה יותר. הטילו את מלוא קולכם, לא רק
פיסת נייר בקלפי, אלא את כל השפעתכם.[...] אם אלף אנשים לא ישלמו את חשבונות המס שלהם
השנה [או יסרבו לשרת בצבא אנטי-דמוקרטי – ש.צ.], יהיה זה צעד פחות אלים או עקוב מדם
מאשר לשלם אותם, ולאפשר לכספי המס לבצע מעשי אלימות ולשפוך דם נקי. זו למעשה ההגדרה
של מהפכה בדרכי שלום, אם דבר כזה אפשרי". מחברת העבדים שמחוץ לכותלי הכלא, אני
שולח הרבה אהבה לנתן הנמצא באחד הבתים שבהם יכול אדם חופשי לשהות בכבוד."
הלאומיות היא מחלת ילדות, הדלקת של האנושות - אלברט איינשטיין
אני רוצה לקחת עוד רגע כדי להתבונן על הסיפור של מדינת ישראל.
כפי שטענתי בתחילת הפוסט, סיפורה של מדינת ישראל הוא חלק מסיפורה של הלאומיות.
אני טוען שהלאומיות כולה, כבר אינה בגדר זרם רעיוני, אלא דת של ממש.
היא דת במובן הזה שהיא אינה רואה דרך אחרת לארגן את העולם מלבד במדינות.
כל ארגון אחר, שאינו מושתת על גבולות ברורים, שלטון מרכזי, וחוקים, הוא אנרכיסטי מבחינתה.
טקס יום הזכרון וחגיגות יום העצמאות הם מהביטויים הבולטים בעולם לדת הלאומיות.
דקת הצפירה היא הדקה החזקה ביותר של קולקטיביות חילונית שאנו חווים במהלך השנה.
עמידת הדום, וההתרכזות בזכרון הנופלים יחד עם קול הצפירה החד והמונוטוני הם בעלי השפעה עצומה על התודעה.
כאמור, הלאומיות כדת אינה שונה בהרבה מדתות אחרות.
לומדים אותה בבית-הספר, יש לה את הערכים שלה ואת הטקסים שלה. את הסמלים והדגלים והחגים.
הלאומיות כמו דתות אחרות, גם מאמינה בשליטה. הלאומיות מאמינה שלמדינה צריך להיות מונופול.
מונופול על האדמה, מונופול על ייצור הכסף, מונופול על אמצעי השידור וההפצה של התקשורת.
ובעיקר מונופול על האלימות.
דת הלאומיות כרתה ברית, כמו דתות אחרות, עם החרב והרובה.
וכמו לאורך כל ההסטוריה, ישנה בעיה בשילוב של דת עם כוחות מזויינים.
מסעות הצלב ומתאבדי הג'יהאד אינם שונים מהחיבור החזק שקיים כיום בין דת הלאומיות למיליטריזם.
המיליטריזם הוא גם סיפור, שעל פיו סכסוכים שלא ניתן לפתור בדרכי שלום, ניתן לפתור באמצעות עליונות צבאית.
המיליטריזם הוא אותו סיפור שמצדיק מלחמות, שמאפשר הזרמה עצומה של משאבים לפיתוח כלי נשק להשמדה המונית, לפיקוח ומעקב אחרינו, לבניית חומות וגדרות, ליצירת כלי מלחמה רובוטיים עתידיים בלתי מאוישים.
השילוב בין לאומיות למיליטריזם כפי שהוא מופיע בשידור הטלוויזיה הראשון של מדינת ישראל:
איני מאמין יותר במדינות.
אני עושה דברים לעתים כדי לכבד את משפחתי וחברים, אך האמון שלי במדינת הלאום אבד.
כשם שאיני מאמין יותר במדינת ישראל,
כך גם איני מאמין בהקמתה של מדינת פלסטין.
אני לא חושב שתקום מדינת פלסטין. צר לי על שכנינו הפלסטינים, במיוחד המבוגרים
ששנים רבות חולמים על מדינה עצמאית.
אך העדר מדינה פלסטינית אינו דבר נורא בעיני. כאמור המדינה הפלסטינית אם תקום תחלה באותם סימפטומים של לאומיות שבהם חולה הלאומיות הציונית - שליטה, כוחנות, גברתניות, ריכוזיות.
אך אל ייאוש!!
אמנם איני מאמין במדינה,, אך אני כן מאמין בערכים שהמדינה לכאורה מנסה להשיג -
חופש, שוויון, עצמאות, בטחון. עבור כולם.
אני מאמין בשחרורם של אלו שאינם מוכנים לקבל את הסיפור, ישראלים או פלסטינים,
אני מאמין בהתנגדות לא אלימה, בסרבנות מצפון, באי שיתוף פעולה עם השיטה.
אני מאמין באוזן קשבת שמוכנה לשמוע את הסיפור של האחר גם אם אינה מסכימה או מאמינה לו.
אני מאמין בשימוש במילה, במצלמה ובתפילה יותר מאשר שימוש בכלא, רובה או פקודה.
אני מאמין בסולידריות על בסיס ערכים משותפים ואמונה משותפת ולא על בסיס שנאה ופחד.
סיפור הלאומיות הוא סיפור שהיה טוב עבור המאות ה-19 וה-20.
היום הוא כבר מסוכן מדי, הרסני מדי, בזבזני מדי, מנוכר מדי.
אנו זקוקים לסיפור חדש.
אני קורא לסיפור הזה רב-קהילתיות.
בסיפור הזה, הקהילה היא הבסיס האורגני להווצרותה של חברה, של אומה, של אנושות.
ההכרות האישית, האכפתיות והדאגה תופסות את מקומה של הבירוקרטיה התועלתנית (אך לא יעילה) והקרה.
אורחות חיים, עניין משותף, ערכים ואמונות, כבסיס איתן לשותפות, במקום אבל קולקטיבי והאחזות במה שהיה.
קהילות קהילות ניצור עולם חדש
לסיום אני רוצה להביא קטע של מורי ורבי מרטין בובר, מתוך נתיבות באוטופיה - על החברותא:
"החיים הממשיים בין בני אדם לחבריהם אינם מתחוללים
בתוך המדינה המופשטת, אלא במקום חיוּתה של הצוותא במובנה המקומי, התפקודי, הרגשי והרוחני
- בחברותא.
כלומר, בקהילה של חבר רֶעים שמתאחד
מסביב לאמונה תמימה משותפת. חיים ממשיים אלה הם כיום מדוכאים, מדוכדכים, נדחקים הצידה;
היצור המלאכותי ששמו מדינה, מצץ את הדם מעורקי החברותות עד שהוא,בכל טבעו המופשט שולט כבעל גוף משגשג, ממש כאילו היה בריה חיה ולא . ...יצירה מחושבת, כאילו חיים משלו, כמו מכונה
שיצאה משליטת האדם שיצר אותה.
עלינו להחזיר לכל החברותות את מירוץ
הדם, את הכוח החיוני ואת המציאות המלאה; עלינו לשחרר את החיים האמיתיים בין אדם לחברו.
החברה כיום היא אורגניזם חי שתאיו הולכים ונובלים,
שפעולתו הנאמנה של מנגנון מחפה עליה. המדינה היא מנגנון המעמיד פנים של אורגניזם חי,
אך היא לא, אין היא אלא מנגנון מלאכותי שמטרתו להביא לסדר עבודה יעיל בתכלית השלמות
כדי לנצל כל אחד מתאיה עם תום, ולא תדע מנוח עד אשר יִכְלו התאים עד תומם. רק מבפנים,
על ידי החייאת קומתם של התאים, תבוא רפואה והתחדשות. החברותא על כל צורותיה צריך שתתמלא
מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו,
כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון
המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות.
תשוקה כבירה לחיי חברותא עוברת
עתה את כל בעלי הנפש בחיי התרבות המערבית. ... הם נושרים מתוך תאי החברה הנובלים, ובהיותם
מופקרים לעזובה רבה בקרב ההמולה, הם מרגישים על כורחם בדידות שלילית זו כבדידות מוחלטת,
מעין אותו דבר שהאדם המאמין קורא בשם ריחוק מאלוהים, חוסר אלוהים. ומכאן הם עורגים
לחברותא, מחזרים אחריה, עובדים בה. המדינה של ימינו, גם אם תהיה לסוציאליסטית כמו שחלק
רוצים עדיין ביסודה אין בידיה למלא את התשוקה והגעגוע לחברותא, אין בידה לתת ליחידים
את התחושה היסודית של התחברות שאותה מבקשים מן החברותא. שהרי מדינה, כל מדינה, אינה
חברותא ואינה עשויה להיות. אין קבוצת אנשים קטנה כגדולה נקראת חברותא אלא אם היא מורכב
מחבורה חיה של אנשים שרואים זה את זה לפני הכל כאנשים, לא כאזרחים או כבעלי מלאכה,
אלא כבני אדם. כל חברותא מורכבת מתאים חזקים של הוויית צוותא בלתי אמצעית, תאים שיחסי
הגומלין שביניהם הם ישירים וחיוניים ביחסי חבריהם זה לזה, והם מתלכדים לקבוצה זו באורח
ישיר וחיוני כהתלכד חבריהם היחידים אל התאים. במקום שחיי הממש בין בני אדם לחבריהם
בתוך יחידותיהם הטבעיות הם חיים מפוררים. אין המדינה הגדולה יכולה להיענות לתשוקה הזאת
אל החברותא ואל השותפות אלא במעשי תרמית ואחיזת עיניים.
צריך לשחרר את חיי הממש בין בני
אדם לחבריהם. דרושה תחיית החברותא - תחייתה של האחדות הרליגיוזית בין חבר רעים לדרך.
כאן צריכים להתרחש חיי האדם הציבוריים, כלומר החיים המורחבים כדי שותפות. כאן בלבד
יוכלו לקום לתחייה בדמות חדשה הקישורים הפנימיים של השותפות הראשונית והיא לפי סדר
ראשוני - אמונה או דרך משותפת, אורח חיים משותף למטרה אחת, עבודה משותפת ואדמה משותפת
- אלו הם ארבעת יסודי הקישור.... לא המדינה אלא החברותא בלבד תוכל להיות נושאה הראוי
של קרקע שיתופית.... לא המדינה אלא החברותא כאיגוד יוצר בלבד תוכל להיות נושאו הראוי
של יצור שיתופי. לא בחברה אלא בחבר רעים בלבד יוכל לצמוח אורח חיים חדש. לא בכנסייה
אלא באחווֹת תוכל לשגשג אמונה חדשה. לשם כל נדרש מרחב חופשי לחברותות... מרחב חופשי
זה שהוא אוטונומי לחלוטין, כלומר כחופשי משלטון ריכוזי, אלא כזה שמאפשר לאוטונומיה
לקבוע חוקים פנימיים משל עצמה, חוקים שהם שלטון עצמי של חבריה. לא מדובר בחוקים חיצוניים
נוספים אלא כאלו שבפנימיותם הם זהים עם האוטונומיה של ספרות הרצון האורגניות, אותן
סביבות שקשורות קשר הדוק זו בזו. מדינה של ימינו לא תכיר באוטונומיה כזו לעולם; מכל
שכן שלא תכיר בו המדינה הסוציאליסטית כי הגוף
הזה הוא הצנטרליסטי (ריכוזי) ביותר, אפילו יותר מהקפיטליסטי, והוא לא יבוא להכריז
לעולם על דצנטרליזציה (פיזור הכוח) שלו. מנגנון משוכלל זה לא יתפטר לטובת היסוד האורגני.
רק מדינה השרויה בהתפתחות לסוציאליזם (והתפתחות זו לא תהיה קצרה למרות כל הסימנים המעידים
על היפוכו) לא תוכל להתחמק מהחברותות ויש להמתין לרגע המתאים לכך. בעת הנכונה המדינה
לא תוכל לחמוק ממהפכתן של חברותות הרוצות לחיות במשותף. אבל לשם כך צריך שתהיינה קיימות
באמת ורוצות באמת".
מאה שנות סכסוך בין היהודים ובין הערבים בארץ ישראל / פלסטין.
מאה שנות סכסוך אלים ועקוב מדם.
סכסוך שמנוצל על ידי אימפריות בעלות אינטרסים כלכליים מובהקים.
סכסוך שמשפיע על יציבות כל האיזור. סכסוך שמשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו.
סכסוך שיש באפשרותנו לפתור, כמו כל סכסוך, אם נצליח לדמיין קצת מעבר למוכר.
לראות מעבר לגבולות ולקווים, מעבר לאבידות ולהרוגים. מעבר לחשדנות ולשנאה. מעבר לחומות ולמדים. להפסיק להאשים את המתנחלים או את הפלשתינים. אין באמת צדדים. כולנו אחים.
כך כתב מרטין בובר לפני כשמונים שנה, כאילו זה נכתב אתמול:
"...וכשאני בא לדבר [בשאלה הערבית] עיני רואות
בכובד ראש ובבהירות את הדברים כהוויתם, בכל מורכבותם החמורה והאכזרית.
אף-על-פי-כן, ושמא מפני זה, אני אומר שגם בשאלה זו מתפשטת בקרבנו התבוללות לאומית.
הבה נזכור, ובאמת אין אני צריך להזכיר לכם, שהרי כל שעה מחיינו מעידה על כך, כיצד
ראו אותנו שאר העמים, וכיצד הם עדיין רואים אותנו בכל מקום כמשהו זר ונחות. חלילה
לנו לראות את הזר וכל מי שאין אנו מכירים אותו די כנחות ולנהוג בו בהתאם. חלילה
לנו לעשות לאחרים את מה שנעשה לנו! אני חוזר ומדגיש: אין כל ספק, ששמירת קיומנו
היא תנאי מוקדם והכרחי לכל מעשינו; אבל לא די בזה; אנו צריכים גם לדמיון. דבר אחר לו אנו צריכים הוא היכולת לראות את
עצמנו במקומו של האחר, הזר, ולשים את נשמתו כנשמתנו. ועלי להודות: מבהיל בעיני
הדבר, מה מעט אנו מכירים את האדם הערבי. ואיני משלה את עצמי להאמין, שיש בשעה זו
שלום בין טובתנו שלנו ובין טובת הערבים, או שקל להשיג שלום זה.
ואף-על-פי-כן, אף-על-פי שגדול הפירוד בין זו לזו, ואף-על-פי שפירוד זה
אינו בא מחמת אשליה או פוליטיקה בלבד, יש מקום למדיניות לאומית משותפת, כיוון
שגם הם וגם אנחנו אוהבים את הארץ, ודורשים את שלומה לעתיד ; והואיל ואנו אוהבים את
הארץ ומבקשים יחד את שגשוגה בעתיד, על כן ייתכן שנעבוד בשבילה במשותף.
רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על-ידי רוב ואף
אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של
אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלוט באחרים, הרי שאיני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על-ידי
רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על-ידי רוב שלנו.
אל תבואו לתבוע ממני הוראות מעשיות בדבר כגון זה, הדורש אחריות אישית
באלף הכרעות פעוטות. הבה נחדל מהכרזות נוספות. הבה נחדל מהצהרות כלליות נוספות.
תחת זאת תעיד מעתה בכל רגע המציאות היומיומית על כוונותינו [ביחס לערבים]. חייבים
אנו להוכיח כוונה זו הלכה למעשה: במדיניות, בתרבות, בחברה, וביחס שבין אדם לחברו.
אני מבקש להציע כאן, בתור סימן לכוונות הטובות שלנו, שתתמנה ועדה מתמדת
לארץ-ישראל, שתשמש גוף מייעץ להנהלת הסוכנות בכל הדברים הנוגעים לשאלת הערבים. יש
רבים הדוחים את הדבר בשאט נפש. בעיני, ובעיני אלה הרואים כמוני את המצב ההסטורי שאנו שרויים בו כמשבר חמור ואינם
מגיבים עליו בדברי מליצה, הרי מצב זה הוא ראשית תקופה חדשה שאין לה עניין
בהכרזות, אלא במעשים. אין בנמצא מתכונים: להתנהגות אחראית באמת יש כיוון, לא
מתכון."
(מתוך אוסף המאמרים 'ארץ לשני עמים')
וכפי שידוע לנו מהבסטינג ברחובות תל-אביב, מרטין בובר צדק...
המנהיגים הנוכחיים אינם משרתים עוד את העמים. אפשר לראות זאת בהתקוממויות העממיות שקמו בכל מדינות האיזור, כולל אצלנו, כולל בפלשתין. הגברים הסמכותיים והשמנמנים בחליפות כבר לא מייצגים אף אחד, זה די ברור. לא ביבי ולא ברק, גם לא מופז, ליברמן, לפיד ויחימוביץ. לא אבו-מאזן ולא הנייה, לא אסד ולא חוסיין, לא מורסי ולא מונטי, לא פוטין ולא מרקל.
הפסקנו להאמין בשיטה הדמוקרטית-קפיטליסטית-מיליטריסטית. ההרס שהיא יוצרת כבר מזמן גובר על היציבות והבטחון שהיא מצליחה לתת וכולם רואים את זה.
אז מה כן?
יוזמות אזרחיות, יצירת קשרים באופן בלתי אמצעי, עסקים בין אנשים מצדדים שונים.
ישנן הרבה דוגמאות לאנשים שיצרו יוזמות שלום בלי לחכות לאף אחד. קמפיין ישראל אוהבת את איראן, או הקמפיין המדהים "READY TO LIVE IN PEACE" של פותחים דף חדש לשלום.
ישנם ארגונים שיוצרים שיתופי פעולה בין פלסטינים וישראלים בתחומים עסקיים, תקשורתיים-חינוכיים, סביבתיים, תרבותיים, ועוד ועוד. רוב היוזמות האלו ממומנות על ידי גורמים מארצות שמעבר לים, או על ידי אזרחים אכפתים משני הצדדים שמשקיעים מכספם וזמנם כדי לקדם את השלום בין אנשים מעמים שונים ותרבויות שונות, בגלל האמונה ששלום אפשרי.
עם כל האנשים שעושים כל -כך הרבה למען החזון המשותף הזה, איך זה שאנחנו כל הזמן שומעים על עוד אלימות ועוד כוחנות? איך זה שעדיין מיליון וחצי אנשים בעזה חיים בסגר ללא תנאי מחיה בסיסיים כמו מים נקיים ומיטות בבתי חולים? איך זה שאנחנו לא כל שבוע עושים עוד צעד לעבר החזון שכולנו רוצים?
ב-21.9 מתקיים "יום השלום הבינלאומי". זה יכול להיות עוד יום שבו קומץ של אנשים משני העמים נפגשים שרים ומתחבקים, וזה יכול להיות יום שבו יוצאים כולם מהבתים ואומרים בקול רם וברור - אנחנו רוצים שלום. אנחנו מוכנים לוותר, אנחנו מוכנים לדמיין מציאות אחרת בינינו, אנחנו מוכנים לחיות עם פחות צבא ויותר חינוך, עם פחות שליטה ויותר סובלנות ושותפות, עם פחות אלימות והרוגים ויותר שמחה ותקווה.
האם את/ה מוכן לחיות בשלום? ומה את/ה מוכנ/ה לעשות בשביל זה?
