יום שבת, 25 באוקטובר 2014

רוקדים בין הכסאות


נתחיל בעדכון עוד משבוע שעבר...
איזה קשה זה לכתוב דברים מלפני שבוע כשהזמן זז כל-כך מהר....

יריד בבאר-שבע

ביום שני שעבר, עדיין חג סוכות, הגענו לגן שני אליהו בשכונה ד' בבאר-שבע
כדי ליצור יריד יחד עם נאבקות הדיור הציבורי בבאר-שבע.
נאבקות הדיור הציבורי הן בעיקר אמהות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך,
אשר נאבקות מול המפלצת הבירוקרטית של מדינת ישראל בנסיון לקבל דיור ראוי להן ולילדיהן.

יצרנו איתן קשר לפני חודש אחרי יריד שהשתתפנו בו במושב מסלול,
והחלטנו שאנו רוצים לתמוך בהן ובמאבק שלהן,
כי למרות שלנו אין בית, מבחירה,
אנו מאמינים שלכל אדם יש את הזכות לבית,
ולנו כחברה יש את האחריות לדאוג שלכל אחד יהיה בית.
כמובן שבית מבטון, עם כבלים וביוב זה לא הבית שאני רוצה שיהיה לי,
אבל היום זה חלום של הרבה אנשים,
וייקח זמן עד שנתחיל ליצור צורות דיור קצת יותר יעילות ויצירתיות.

אז ביום שני, בערב שלפני היריד,
הגענו אני ,טליה ועומר לפארק השכונתי,
פוגשנו את האמהות עם הבעלים והילדים,
וניסינו להבין יחדיו היכן יעמדו למחרת הדוכנים.

אני וטליה התבאסנו קצת על זה שהאוכל היחיד שיהיה זה
שערות סבתא, נקניקיות, טרופיות ומים מבקבוקים,
אבל מה לעשות, לפעמים צריך ללכת עם מה שיש.
כדי לתת אלטרנטיבה החלטתי גם לדאוג להגיש קערה של פירות וירקות
שיהיה למי שבכל זאת רוצה קצת דברים מזינים.

אחרי איזה שעתיים של צחוקים וקפה,
נשארנו לישון במקום, ולשמור על הציוד שנשאר בתוך הסוכה,
בזמן שהמשפחות חזרו לבתיהם בשכונה.

זו כבר הפעם החמישית שאני נשאר לישון בפארקים ציבוריים לקראת או אחרי יריד:
קרית-מלאכי, פרדס-חנה, המדבר מחוץ לכלא באר-שבע (לא בדיוק פארק אבל בהחלט שטח ציבורי),
מושב מסלול, ועכשיו גן שני אליהו בבאר-שבע.

לישון במרחב הציבורי זו דרך מצוינת להרגיש את המקום,
לפגוש את יצורי הלילה - ההולכים על שתיים, וגם על ארבע או שש,
ולפתוח לאנשים את הראש לזה שאפשר לחיות חיים אחרים,
ושיש הבדל גדול בין מה שמפחיד אותנו, לבין מה שבאמת מסוכן.
עצם זה שאנחנו הולכים לישון כחבורה ולא כבודדים,
נותן לי את תחושת הביתיות שאני צריך כדי לישון בנעימים :)

למחרת קמנו והצבנו את המחצלת שלנו, עם ציוד היצירה שהבאנו,
והצבנו את הפירות והירקות והמים הלא מבוקבקים,
ושמנו שלט על האופנים - "ביתן ליצירת זמן".











הגיעו לדעתי בין מאה למאתיים אנשים, כולל אוטובוס של פעילות למען דיור ציבורי ממרכז הארץ..
התקיימו סדנאות ריקודי בטן, וקפוארה שהעבירו ילדי המשפחות,
היו כמובן חברינו מיכל ורועי הקרקסנים הפעילים,
אני גם קיבלתי שיעור  היפ-הופ ראשון בחיים מנערה וילד אלופים,
והיה מעגל שיח על עתיד המאבק ועל מצבן של הנאבקות.
אפילו ערוץ 1 הגיע לסקר את האירוע.


בין היתר הגיעה רותי פררה ובנה אוריאל, שיצא לחופשה מהכלא הצבאי,
שבו הוא נמצא בגלל סרבנותו לשרת במערכת צבאית מדכאת ואלימה.
אוריאל ניצל את החופשה כדי לבוא ולעזור לאימו לתעד את המאבק של הנשים האמיצות גם הן.
שוחחתי איתם ובירכתי אותם על אומץ ליבם, בתקווה שיהיו עוד רבים כמוהם.
ושיום יבוא ויתאחדו יחדיו המאבקים, כי בסופו של דבר כולם קשורים.

ביום שני האחרון אוריאל התייצב שוב בבקו"ם ונשפט ונכלא שוב.

אני ואוריאל פררה ברגע משותף של חופש
(וידוי אישי - אני גרופי של סרבנים)


אחרי שהסתיים היריד נסענו להתארח אצל חברתי  לקהילה על אופניים ,
הלא היא שלולי הבאר-שבעית.
אכלנו, התרחצנו, שוחחנו, ואפילו מסקנו זיתים מהעץ שבגינה.
היה נפלא לקבל אירוח כזה, להיזכר ולדעת שיש חברים שנשארים לכל החיים.

מסיק זיתים בחצר


רוקדים ביער

למחרת נסענו ליער יתיר עם כמה חברים מתל-אביב שרצו לחגוג את החג בטבע.
מצאנו את עצמנו בחלקת יער נחמדה, וגילינו שלא רחוק מאיתנו התמקמו קבוצת משפחות
שמגדירות את עצמן כ"יהודים משיחיים". בסך הכל היו אנשים ממש חביבים.
הכנו לנו ארוחת חג, והלכנו לישון.
למחרת קמנו עשינו קפה, והתחלנו חגיגה.
שיחקנו, רקדנו, בכינו, צחקנו. היה ויכוח בינינו לבין עצמנו האם זה הגיוני לנסוע עד אמצע היער,
רק כדי להפעיל גנרטור ומחשב ולהשמיע מוזיקה ברמקול,
או שאפשר פשוט להנות מהשקט, מהמוזיקה של הטבע, או ממה שאנחנו שרים ומנגנים.
לא הגענו להסכמה. אבל למחרת כשחברינו העירוניים נסעו,
נשארנו לעוד לילה שקט תחת הכוכבים ליד אש המדורה.
הקראנו עוד פרק מהסיפור שאינו נגמר, והלכנו לישון.


עומר וטליה עם הסובארו טנדר הכי שווה ושני אופניים עליה

לינה ביער יתיר


מקדש המנדלה


קמנו למחרת והעמסנו את האופנים של טליה על הטנדר של עומר,
ואני רכבתי באופניי לכיוון באר שבע.
עומר ליווה אותי מאחור והרגשתי כמו רוכב מקצועי בטור דה פראנס.
היתה נסיעה איטית, בדרך גיליתי כפר בדואי לא מוכר שמרושת כולו בפאנלים סולאריים,
(משיטוט באינטרנט גיליתי ששם הכפר הזה הוא "אפיניש").
חוץ מזה היתה חיפושית שחצתה את הכביש בפראות וגרמה לי לסטות ממסלולי,
אבל בסך הכל היתה נסיעה חלקה.
כאשר הגענו לצומת הראשית, הורדנו את האופניים של טליה,
עומר המשיך למרכז, ואנחנו המשכנו באופניים לבאר-שבע, ומשם ברכבת.
בכך הסתיימה ההרפתקה הדרומית שלנו.



שיעור ראשון בתור מורה לעברית

החגים נגמרו, והחזרה ללימודים באמת התחילה,
וגם אני התחלתי "עבודה חדשה" בלימוד עברית במתנ"ס בג'סר א-זרקא.
העבודה הזו היא למעשה התמורה שלי לקורס ערבית שעברתי במשך חודשיים בקיץ,
קורס שהוא חלק מתוכנית שנקראת "גשר לערבית".
לשיעור שלי היו אמורים להגיע 15 נערים ונערות,
כחלק מהכשרתם בתור מדריכים צעירים עבור ילדים.
מתוכם הגיעו רק הנערות, 10 במספר.
בתור התחלה ביקשתי שירשמו בעברית את שמן וגילן,
ויספרו על משהו שהן אוהבות.
התשובות הנפוצות היו אייל גולן, עומר אדם ופיצה.
אני סיפרתי להן שאני אוהב לכתוב ואני כותב בבלוג,
ושאני אוהב את הזמר ברי סחרוף.
הן לא ידעו מי זה ברי, ומה זה בלוג, אז נתתי להן שיעורי בית לבדוק זאת.

בסך הכל היה שיעור מאוד מהנה, ואני שמח על ההזדמנות להתנסות ולהכיר,
את הכפר הזה, ואת הגיל הזה, ואת התרבות המקומית,
כי מה לעשות, בתור אקטיביסט אידיאליסט אנרכיסט ,
לפעמים אני די מנותק....
ולכן אני מאוד שמח על החיבור הזה,
בין העולם שלי לעולמות אחרים,
ככה בנגיעות


        



מרתון שהוא בעצם ספרינט

ביום חמישי הצטרפנו אני וטליה להאקתון החינוכי השני בישראל.
האקתון זה שילוב של המילים האקר ומרתון.
זה לקוח מעולם התכנות והסטארט-אפים שבו מתכנסים יזמים, ומתכנתים,
ומנסים ב-24 שעות לפתור בעיה או לקדם איזו אפליקציה.

מספר יזמי חינוך צעירים לקחו את הקונספט והחליטו להשתמש בו לעולם החינוך.
מכיוון שמערכת החינוך שלנו לעיתים נראית כאילו לקוחה מהמאה הקודמת,
מה שברובו נכון,
עדיין קיימות בה עשרות אם לא מאות יוזמות חינוכיות שיכולות וכבר הופכות,
את החינוך בארץ לחדשני, מעניין ואנושי.

אנחנו הגענו גם לעזור בהקמה של האירוע, וגם להציג את היוזמה שלנו - "היריד האנושי הנודד",
מתוך תקווה שנזכה לרעיונות וקשרים של אנשים שירצו לעזור לנו להפוך את היוזמה,
ל -"בית הספר" הנודד הראשון במזרח התיכון לחופש שלום וקיימות.
חברי מפעולה קרקסית לא אוהבים שאני משתמש במילה בית-ספר, וזה באמת מטעה,
כי זה לא בית ואין שם בהכרח ספרים, אבל עדיין אני משתמש במילה הזו כדי לנסות להעביר את הרעיון,
שבשביל ללמוד לא צריכים מבנה נייח, ולא צריכים ציונים ותעודות ועונשים.
מה שבעיקר צריך זו סקרנות, רצון ללמד וללמוד, והרבה סבלנות וסובלנות.

האירוע של ההאקתון התרחש במסדרון של בית הספר התיכון בכפר הירוק.
סביבה ביזארית אך קלאסית לקיום של אירוע מסוג זה.
באירוע השתתפו כשמונים משתתפים בני 11-60, תלמידים, מורים, יזמים.
18 יוזמות קיבלו זמן להציג את היוזמה שלהן ולספר מה הן צריכות משאר המשתתפים.

וכך במשך 24 ושעות זכינו להכיר המון אנשים מקסימים,
שמענו עצות על היריד שלנו מנערות ונערים שהתעניינו והסתקרנו,
ואפילו הסבירו לנו ענייני ביטוחים,
ומה אנחנו צריכים מבחינה סוציולוגית וטכנולוגית,
ובעיקר היו כאלה נלהבים וחמודים שבא לי לחטוף אותם איתי לדרכים.
אבל אני לא אעשה זאת, כי אין לי עניין להסתבך עם ההורים,
במקום זאת, הבנו שאנו פשוט צריכים למצוא מסגרת שתזמין גם את ההורים,
כי אולי גם הם רוצים להיות כמונו נוודים,
לפחות לכמה ימים,
וגם, שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת להורים ונערים להכיר מחוץ לתנאים המקובלים,
בחברת כמה קרקסנים ואמנים ושטותניקים חובבנים.

היוזמה הזו של ההאקתון היא יוזמה מבורכת,
למרות שהיא לוקה בכמה מאפיינים של עולם העסקים,
כמו הרצון להגיע ל"תוצרים".
בתור נווד, וכעת גם מורה, אני פחות מאמין בתוצאות ותוצרים,
אני יותר מאמין במפגש ובתהליכים.
כי לחיים אין באמת מטרה חוץ מלחיות אותם,
או אולי להנות מהדרך ולעשות דברים טובים שאנחנו אוהבים.


        


תרגמתי פה בבלוג לפני כמה חודשים פוסט על חינוך שנקרא - בחזרה למשחק.
ובאמת החלקים הכי אמיתיים ומרגשים ביומיים האלה היו הרגעים ה"חופשיים",
הרגעים שבין התכנים,
זה שקמתי בשלוש לפנות בוקרכדי לגרש את הקבוצת נערים ששיחקה מחבואים,
וצעקה בכל המסדרונות, והעירה אותנו הזקנים.
והמסיבה שהיתה בבוקר עם די ג'יי שהגיע לנגן, והזכיר לנו שאנחנו בכל זאת ילדים.
וגם מתיחות הבוקר שיצאתי לעשות במרחבים הירוקים של הכפר, בין הטווסים שמשוטטים להם בחופשיות,
והשיחות עם התלמידים הסיניים שהגיעו לארץ ללמוד שלוש שנים,
כי הם שמעו שהישראלים מאוד חכמים!!


עמדת הנרשמים

משתתפים מכל הגילאים

היריד האנושי הנודד בעיניו של הצייר פיטר מלץ

תמיד רציתי לישון בכיתת לימוד

מתיחות ומדיטציית בוקר בחצר

מסיבת בוקר בסגנון שנות ה-80


האירוע הזה נותן הרבה תקווה, ומזכיר לי כמה טוב קיים.
מי יתן וכל היוזמות תפרחנה ותתתממשנה,
ותשננה יחדיו את פני החינוך,
פה בישראל ובכל העולם,
ושנזכור שהחינוך מתעסק עם המשאב היקר ביותר שיש ברשותנו -
בני-אדם

אם נרצה...



      

יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

ציונות, גלותיות, ברלינאות, נוודות



     



הציונות נמצאת במשבר.
אפשר לראות זאת בקיבוצים שכבר אינם קיימים,
אפשר לראות זאת ברבים שעוברים לארצות אחרות ולברלין כדי להשיג מחירים יותר טובים,
אפשר לראות זאת ביחס של הרשויות לעניים, לחלשים, לזרים, לנשים.

היכן התחיל המשבר?
האם הבחירה באדמת ארץ-ישראל פלסטין טמנה בחובה את זרעי המשבר?
יתכן.
יש כאלו שיגידו שהמשבר התחיל כאשר בחרו ראשי התנועה הציונית ללכת בדרך הלאומנית-מיליטריסטית, והחליטו שכדי שיהודים יחיו בבטחון במדינת ישראל, עלינו לגרש בכוח הזרוע והחוק את מי שאינו יהודי ובכך ליצור את הרוב הדרוש ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".
כמובן שבפועל מדינת ישראל היא לא יהודית ולא דמוקרטית.
לא דמוקרטית משום שבמהלך כל 66 שנותיה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה שבשטחה נשלטת על ידי שלטון צבאי ולא דמוקרטי בעליל.
ולא יהודית משום שכיצד מדינה יכולה להיות בעלת דת מסוימת?
אדם יכול לבחור אם להיות יהודי או מוסלמי או הינדי, מדינה לא יכולה לבחור בדבר כזה, ואם היא כן בוחרת אז היא בהכרח הופכת לכפייתית. כלומר לא דמוקרטית.
אבל גם לו היתה כאן מדינת הלכה גמורה, שבה כל הלכות היהודיות היו נשמרות, וגם לו בית המקדש היה נבנה על הר הבית עם ארזים שהיו מיובאים מפיניקיה במידות המצוינות בתורה,
גם אז איני חושב שהיתה יכולה להתקיים מדינה יהודית.
מדינה יהודית היא אוקסימורון, משום שהיהדות מאמינה במלכות שמים,
ולכן מדינה שנשלטת על ידי חוקים, כלי נשק, בנקים וחומות אינה מדינה יהודית, אלא מדינה כוחנית.
זו מדינה גלותית.

הציונות לדעתי היא אינה תנועה לאומית.
היא תנועת שחרור רוחנית.
בעיני הציונות היא תנועה שבאה לתת לכל אדם את הבית שלו הוא זקוק כדי לצמוח ולהתפתח.
מהו הבית הזה אם אינו בית לאומי?
שאלה טובה...

איני אוהב להכביר במילים,
אני מעדיף להשקיע את זמני ומרצי במעשים,
וזו גם מהותה של הציונות,
מעשים על פני דיבורים.

אבל בכל זאת אני אכתוב כאן כמה דברים...



נוודים היינו

סוכת שלום בשדרות רוטשילד תל-אביב, סוכות 2012


לאורך כל ההסטוריה של עם ישראל היינו נוודים. מארם נהריים נדד אברהם ובניו למצרים, ממצרים נדדנו ארבעים שנה במדבר, חורבן בית ראשון הביא לגלות ראשונה בבבל, חורבן בית שני לגלות עולמית, גירוש ספרד, פוגרומי מזרח אירופה, השואה, וכעת ישנם רבים שחיים במדינת ישראל.

וכעת עלינו לנדוד שוב.
מדוע לנדוד?

משום שהאדמה הפכה להיות משהו נחשק שאנו מתחרים ונלחמים עליו, ו"מצוקת הדיור" הוא רק סימפטום שלו.
שכחנו מאין באנו (מעפר) ולאן אנו הולכים (לעפר שוב...) ואנחנו כל-כך תקועים בתוך הסיפור שלנו,
שאנחנו מוכנים להרוג בשמו, ואנו מוכנים לחיות את החיים שלנו בלחץ ובניכור, ואנחנו מוכנים לקבל את העובדה שבית חייב להבנות היום עם חדר נגד טילים.

חטאנו את חטא קין של גאווה ותאווה וקנאה ורצח אח:  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.


נוודים ארצישראליים יושבים בשולי החברה ומשוחחים


הרי השאלה שכדאי לשאול את עצמנו בזמנים אלו היא לא רק שאלת יהודים ואנטישמיות ועתיד המדינה מול דעאש ושדים אחרים. מה שעלינו לשאול את עצמנו זה אילו חיים אנו רוצים לחיות? איזה עולם אנו רוצים להשאיר לילדים?

האם עולם שנשלט על ידי מכונות מלחמה, מסכי בידור, שבו אנשים צריכים לשלם עבור אוויר נקי, ולבעלי חיים יש זכות קיום רק אם הם משרתים את הצרכים הכלכליים והאנוכיים של האדם?

האם זה העתיד שלנו?


הנוודות יש לה סיבות ומשמעויות רבות, אבל אחת היא מה הסיבה שבגללן בוחר אדם להיות נווד, היא טומנת בתוכה תשובה לתרבות השלטת שמנסה לתחום ולקבוע ולהגביל ולשלוט, ואומרת - לא.
אני לא מנסה לקבוע מה יקרה כאן, אני לא מנסה לכפות את תפיסתי על אחרים, אני לא מאמין שגדרות וטילים יכולים להגן עלי מפני אנשים, אני לא חי כדי להשיג איזו מטרה חומרית בחיים, אני בוחר לא לקחת חלק במערכת ההרסנית שאנחנו בונים.

אז מה אני כן?
אני עובד את השם.
מי זה השם?
השם הוא זה שמדבר דרך ליבי.
זה שגורם לי התרגשות כאשר אני הולך בדרכי.
זאת שרוצה בטובתי.
יצר החיים שמתפרץ החוצה כאשר אני מוותר על ההגדרות של ה"אני".
ולכן בעיני עיניי שלי אני ציוני.


      
  




חיבת ברלין

גם אני גרתי בברלין לתקופה.
הגעתי לשם ב-2006 לחגיגות המונדיאל והתאהבתי.
גם בעיר עם כל הגרפיטי והפארקים והתרבות הזולה והחינמית שלה,
וגם בבחורה.
אז עברתי לשם.
לא ידעתי מה אעשה, ומה יהיה.
למשך זמן ניסיתי למכור עיתונים באנגלית לכל הזרים.
אבל גיליתי שאני ממש גרוע בזה.
אחרי זמן מה גם היחסים של עם הבחורה לא הרגישו לי נכונים.
המשכתי בדרכי.
בסופו של דבר חזרתי לישראל.
מתוך אכפתיות. מתוך רצון להיות קרוב לאנשים שאני אוהב.
מתוך רצון לתקן את היחסים שקלקלנו במשך מאה השנים האחרונות עם הפלסטינים.
מתוך הרגשה שזה הבית שלי.


לא חייבים להרחיק עד ברלין כדי ליצור אלטרנטיבה.
בית זכוכית ארעי תוצרת עצמית,
של חברי קבוצת "חלוצי התעשייה 109" בקרית חיים


התנועה לעבור לברלין היא בסך הכל תנועה טבעית,
תנועת בורגנות שמחפשת נוחות ושפיות בתוך עולם וארץ שאיבדו אותה מזמן.
אפשר למצוא בברלין שפיות שיותר קשה למצוא בארץ.
כמו שאפשר למצוא רוחניות ושקט בהודו, וטבע ויופי בדרום אמריקה, ונימוסים באנגליה.
אבל לדעתי זה משעמם.
זה כמו ללכת לסרט בקולנוע או לסיבוב בקניון, לעומת לצאת לטיול במדבר או להפיל את חומת ברלין.

החומה בברלין כבר נפלה,
עכשיו אנחנו אלו שצריכים להפיל את חומת ציון הגדולה.
זאת שהקמנו בפחדינו, ובמיסינו.

גם לי יש חלום


יש כאלו שאין להם עניין בהפלת חומות, הם רק רוצים שקט.
אני מאמין שהבועות השפויות כבר לא יכולות להחזיק יותר מדי.
הברלינאות כתנועה אולי תחזיק עד שהמחירים באזור יתייקרו או עד הגל האנטישמי הבא.

אבל אם ברצוננו לשנות את המציאות שבה הילדים שלנו יגדלו,
עלינו לפעול בלב בבילון.
רק משם תקום ציון.
לצד המכונות וכלי המלחמה. בתוך העוני והרפש והזוהמה.
בעזרת שקיות ניילון, וזבל שיהפוך תחת ידינו המרפאות ומוחותינו היצירתיים לזהב.
על ידי שימוש של משאבים לא מנוצלים, כמו מבנים ריקים, אנשים מובטלים, הון שיושב בכל מיני מחשבים.


יש לנו ארץ נהדרת.
היא לא שלנו, אנחנו שלה.
באנו לכאן כדי לרפא אותה מאלפי שנות ניצול ושעבוד.
באנו לכאן כדי לשמוח את יופיה ולעצוב את מכאובה.

אם נעשה זאת בברלין או בפלסטין זה היינו אך,
העיקר שנעשה ולא  נשכח
שכל הגבולות המדיניים הם גבולות קולקטיבים מדומיינים,
ושגם אם יש לנו מקום שאנחנו קוראים לו בית,
כולנו גם נוודים...

אם נרצה....


    


יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

המדריך לטרמפיסט בצפון



בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד...

ביום ראשון שעבר הגעתי עם שותפתי לדרך טליה לבקר את חברי לקהילה על אופניים,
הלא הוא גלסקי הידוע גם בתור מסיבת תה על אופניים,

את החלק האחרון של הדרך עשינו ברגל מבית שאן,
ועברנו במטעי הדקלים של קיבוץ נווה איתן,
אספנו לנו מעט תמרים, כאלו שנפלו מהעצים או היו בתוך שקים פתוחים,
שכן רוב התמרים היו מכוסים בשקים מרשת - איני בטוח אם כדי לאסוף כמה שיותר ולא לתת להם ליפול,
או כדי למנוע ממזיקים לפגוע בתמרים ומציפורים לאכול אותם.
כנראה שגם וגם...

בכל מקרה בעודנו אוספים אותם חשבתי על דיון מוסרי שעלה ביני ובין גלסקי
האם נכון וראוי לאסוף פירות שעדיין הינם על העץ
בשטח שהוא בבירור לא שלך ובלי לבקש רשות.
לטענת גלסקי זה מאוד ברור - מותר מה שעל הרצפה או לאחר שביקשת רשות מבעל המטע.
אם קטפת אפילו אחד, זו גנבה - עץ שנשתל, טופח והושקה במאמצים וכסף שהם לא שלך,
אין לך זכות לאכול ממנו.
אלא אם כן אתה על סף רעב ואין שום דבר אחר בנמצא.

אני טענתי אחרת,
שיש פה עניין של מידתיות,
שכיום בעולם שבו ערך הקניין והשייכות הוא כל-כך חזק,
טוב להפר אותו, אפילו ברמה הסמלית.
כנראה שאני לא ארעב אם לא אוכל את התמרים,
וכנראה שגם בעל המטע לא יושפע יותר מדי כלכלית אם אקח כמה תמרים,
(למרות שאם הרבה אנשים יקחו כמה תמרים, אז זה יכול להשפיע).
ולכן אין רע בקטיפת כמה תמרים, כל עוד אני מודע לכך שהם אינם שלי,
וגם לכך שאני עובר על החוק, ומוכן להתמודד עם ההשלכות של כך.



      


של מי האדמה?
הדיון ביני וטליה ובין גלסקי לגבי הנושא הוא מבורך בעיני,
והוא מעלה דיון יותר רחב - של מי האדמה,
או מי זה בעצם ש"נתן פרי שחום נחמד"?


האם זה בעל האדמה שהשקיע בה מכספו?
ואולי זה שייך לחברי קיבוץ נווה איתן?
אולי זה התאילנדי שעובד אותה ומטפח אותה כבר שנים רבות עבור שכר נמוך וללא תנאים סוציאליים?
ואולי זה בכלל שייך לפלסטיני שממנו נכבשה האדמה בכוח הנשק?
ואולי זה שייך לכל עם ישראל?
ואולי זה בכלל לא שייך לאף אחד?
אולי אנחנו שייכים לאדמה, ולא היא שייכת לנו?


שוב אני והרעיונות האנרכיסטים שלי....

אבל אני לא הראשון שהעלתי אותם כמובן. אני רק תומך בהם ומנסה לחיות אותם.
השנה הזו היא שנת שמיטה.
שנת שמיטה מעלה שאלות מוסריות רבות על רכוש וקניין ועל החברה.
אני עוד מקווה לדון בכך בפוסטים הבאים,
ובינתיים אשים כאן קישור לרעיונותיו של זבוטינסקי בנושא,
ולפרויקט שנת השבע שמתקיים השנה.



דיור לכולם או רק לבעלי הכסף?

את הדיון על אדמה אפשר להרחיב לדיון על דיור.
לפני שבועיים ביקרתי אמהות שנאבקות כבר שנים כדי לקבל דיור ציבורי.
הן נאבקות במערכת בירוקרטית מסואבת ומסובכת שמטרתה העיקרית היא להתיש אותך,
ולגרום לך להתייאש ולנטוש את המאבק.
והיא לרוב מצליחה...

הפתרון המרכזי לבעיית הדיור לדעתי הוא שכל האנשים שזקוקים לבית
ייכנסו לבתים שעומדים ריקים,
בין אם אלו בתים ששייכים למשקיע צרפתי שמגיע לחודש בשנה, ובים אם זה שייך לחברת עמידר.
כמובן שיש פה ערעור על כל הנושא של קניין ושלטון החוק,
אבל כאשר החוק אינו חוקי וגורם עוול מכוון לאנשים מה אפשר לעשות?

בדיון על כך עם מישהי שהיא בעלת כמה בתים,
היא טענה שאני עובר על החוק ואני לא יכול לפלוש לבית,
משום שזה רכוש של מישהו ולכן המעשה שלי הוא אלים.
שאלתי אותה ומה לגבי מרחב ציבורי, כמו פארק או גן ציבורי,
היא טענה שגם זה לא בסדר, כי זה שטח ציבורי,
ומה איתי? אני לא ציבור?
אתה כן, אבל זה לא מקום לשינה, זה מקום לאנשים לבלות ולטייל.
אוקיי, הלכתי איתה צעד נוסף, מה לגבי הטבע - יער או חוף הים?
גם שם אי אפשר, זה שטח טבעי, אי אפשר לגור שם,
כי אז עוד אנשים יגיעו לגור שם וישתלטו על המרחב.

כלומר מה שיוצא מכך הוא שאם אין לך כסף,
לא רק שאין לך אפשרות לבית משלך,
אלא אין לך זכות אפילו לשים את ראשך על הרצפה,
אתה הופך למפגע במקרה הטוב, או לעבריין אלים במקרה הפחות טוב.

הנהנתי בעצב ותהיתי לעצמי מתי יתחילו לאסור את כל הצבים מסיגי הגבול שנעים עם בתיהם לכל מקום?

הבית האקולוגי בנווה איתן



בינתיים מי שמחפש דיור קהילתי מוזמן להגיע לבית האקולוגי בנווה איתן.
הבית, שבו גר גלסקי, הוא בית הילדים הישן שהוסב למרחב לקהילה.
כרגע הוא אינו ממלא את יעודו, וגלסקי ממתין בסבלנות לאלו אשר רוצים לחיות בקהילה,
שיבואו כדי להתנסות ולחלוק איתו את אורח החיים הזה.

אחרי יומיים בנווה איתן, כולל קטיף זיתים, פירוק והעברת דוד שמש,
וסיור בבית הספר גאון הירדן שבו נשתלו 600 עצי פרי, כחלק מיוזמה להורדת האלימות בקרב התלמידים,
המשכנו בדרכנו  לעבר הישוב הקהילתי צבעון.

אבל את רוצה לנסוע לטבריה


עצרנו טרמפים, וגם מונית שירות עד שהגענו לטבריה.
העיר ששוקעה לה בלאט.
עיר עזובה, עם טיילת ריקה, מלונות נטושים.
כפי שאמר לנו אדון אחד שלקח אותנו טרמפ,
אם לא היה לנו כנרת היינו דימונה.
טוב נו, עדיף להסתכל על הצד החיובי, אגם במקום כור גרעיני,
גם זה משהו...

בהמשך לקחנו אוטובוסים, כל פעם צומת אחת קדימה.
כל אוטובוס עלה 17 ש"ח, מחיר מופרז לגמרי לנסיעה של 10 ק"מ בתחבורה ציבורית לדעתי,
ולכן חזרנו לטרמפים.
טרמפים הם הדרך המועדפת עלי,
הם דורשים אמון בכך שמישהו יעצור,
הם דורשים אמון בכך שמי שיעצור יהיה נחמד ולא ינסה לחטוף אותנו,
ובעולם שנשלט על ידי ידיעות מפחידות,
קשה לתת אמון ולא לפחד.
וזה דורש אמון גם מהאדם שעוצר, שאני בסדר ולא אנסה להזיק לו.
וכל זה מתאפשר רק כאשר מוותרים על הבטחון שנותן לנו הכסף.
בדרך מצומת שבע לצבעון עצרו לנו טבעונית מהישוב אמירים,
בחור במרצדס שדיבר בטלפון שלקח אותנו לכפר שמאי,
ברסלב מהישוב בר-יוחאי שחזר לא מזמן מביקור באומן,
ובחור נחמד מגבעת הילה שהיה מאוד נלהב מרוח הנוודות שלנו
ולכן נכנס איתנו לתוך הישוב צבעון.

מייד איך שירדנו מהאוטו שלו שמענו קול קורא
"הי הנוודים הגיעו".
אשה מקסימה, סיוון שמה, הזמינה אותנו אליה,
והציעה לנו להתארח אצלה. היא שמעה שאני מגיע להרצות בישוב,על חיי הנוודיים,
וחשבה לעצמה - בטח הוא צריך מקום לישון.
וכך קיבלנו מקלחת, ארוחת ערב, ומקום לישון
אצל משפחה מקסימה, שפתחה את ביתה ואת ליבה לנוודים החביבים והמוזרים.


תשוקה לשינוי, מול נינוחות ושלווה

ההרצאה היתה מאתגרת עבורי, עייפות מהשעה ווהמסע הארוך,
התקשיתי להעביר את ההרגשה של ההתלהבות והשמחה,
שאני מוצא באורח החיים הזה.
נראיתי לעצמי כמי שלא עומד באופן מלא מאחורי מה שאני מנסה להעביר,
שהחיים הם מסע, שהחיים הם חגיגה, שמי שנולד הרוויח.
אבל אחרי ההרצאה שלי, בשלב של השאלות והשיחה עם הקהל הקטן שהגיע,
פתאום התעורר משהו, נוצר חיכוך, נוצר דו שיח, וגיליתי מחדש את התשוקה,
את המקום הזה בתוכי שרוצה לפרוץ גבולות מצד אחד,
ולהיות בהודיה ובשלווה עם מה שיש מצד שני.
הפרדוקס של החיים, השניים שהם אחד, התשוקה והרצון שמניעים אותנו מחד,
ומאידך השקט והנוכחות ברגע, כי זה כל מה שקיים.


את שני אלו לקחתי איתי למחרת כאשר ניסיתי לעצור טרמפים אל לני,
שחי ביער הבעל שם-טוב.
להיות נוכח ברגע, להיות בסבלנות, לחכות לטרמפ המתאים,
ומנגד להיות בתנועה, להרגיש את השינוי ואת התשוקה שלוחשים בתוכי להגיע למקום הבא.
הפעם עשיתי זאת ללא טליה, שהיא זו שעצרה עבורנו את כל הטרמפים בדך לצבעון.
וכך עמדתי לי לבדי בתחנה,
אחרי זמן מה, איני יודע אם זה היה חצי שעה או שעה,
איבדתי את סבלנותי. אמרתי לעצמי כך זה לא יכול להמשיך,
עברו מאות מכוניות ואף אחת לא עצרה.
ניסיתי לחייך, לרקוד, ולהיות בהודיה על הזמן שיש לי כך לעמוד מול המירון הרהיב.
אבל זה לא עזר, בתוכי הייתי מאוכזב, כל האמון שלי התפוגג.
החלטתי לעשות מעשה ולשנות את המצב. להדגים לעולם מה אני חושב עליו.
לאט לאט התחלתי לאחוז בבטני, כמי שחווה התכווצות וכאבים,
ולאט לאט נשכבתי על הרצפה ליד הטרמפיאדה.
לא הסתכלתי על הכביש אך שמעתי את המכוניות עוברות.
חלקן צפצפו. אך לא עצרו.
כך עברו אולי עוד עשר  מכוניות עד ששמעתי מכונית אחת עוצרת.
מיד הפנתי את מבטי לראות מי הצדיק,
וראיתי בחור צעיר בעל חזות מזרחית, יוצא מג'יפ טויוטה.
מה קרה? הוא שאל. הכל בסדר?
כן אמרתי לו, פשוט הייתי קצת עצוב. אפשר לנסוע אתכם עד ג'יש?
הוא הסתכל עלי במבט המום, אחר כך על חברו שנהג,
ואז אמר - בטח בוא.
הם לקחו אותי ותשאלו אותי, מה קרה לי, למה אני נוסע ככה, והאם אני לא מפחד?
אמרתי להם שאני לא מפחד על עצמי, אבל שמאוד מעציב אותי
שכדי שיעצרו לבן-אדם שצריך הסעה הוא צריך להתקפל על הרצפה.


ומה אתכם, הייתם עוצרים לנווד מזוקן?


בהמשך עצרו לי עוד שני טרמפים די מהר,
אחד מהם היה צעיר מצפת שאמר לי שהוא רוצה להיות צדיק,
אמרתי לו שהוא בדרך הנכונה.
הגעתי ליער ולני אסף אותי.
בדיוק לפני שנה היינו אצלו עם הקהילה על אופנים,
וכעת הגעתי לבד, לעזור לו לסדר את האוהל, כדי שיוכל להיות בו בחורף,
וגם כדי שיוכל לארח את מי שחפץ להגיע ולגור ביער,
ואולי ירצה ללמוד דבר או שניים,
מרב-אומן רב-תחומי, שאיבד את היכולת לחיות בחברת בני האדם,
על אף שגם הוא מכור לרדיו ולחדשות, כמו כולם.

לסיכום של השבוע הגעתי למסקנה -
שק שינה פחות חשוב, במיוחד אם אתה מתארח אצל אנשים,
מגבת תמיד כדאי, ככה אמר דגלאס אדאמס,
אם את אישה קחי איתך גבר או עוד מישהי כדי להיות בטוחה,
אם אתה גבר קח לך אישה כדי שתעצור טרמפים ותנעים את זמנך,
קחו בריסטול וטוש עבה כדי לרשום את שם היעד הבא.
ואם לוקח הרבה זמן, תנשמו בסבלנות,
הטרמפים הם דרך מעולה לדעת שהגעת למצב שבו הזמן הוא ברשותך.

כיפורים באמירים

את השבוע סיימנו בביקור אצל אילן באמירים.
בילינו אצלו את כיפור.
הלכתי עימו לבית הכנסת וקראתי את כל נדרי.
שמעתי ממנו סיפורים על אוהד אזרחי,
ועל קבוצת התלמידים של הרב גינצבורג,
שבהמשך הלכו והקימו את בת עין.
דיברנו על מסירות נפש, ועל נשיות, ועל איסלאם מול יהדות,
ועל הצורך בהתחדשות.


את השנה הזו אני מתחיל עם שתי בקשות:

בקשה להתחדשות האמון שלי בבני-אדם, בכל בני האדם באשר הם,
כי האמון, כמו שאומר דיטר דום, הוא המפתח העיקרי לעתיד של שלום.

ובקשה לשמחה,
שמחה אמיתית, שמחה פנימית,
כזו שלא זקוקה לאישור מבחוץ,
אלא כזו שמתפרצת לעתים,
ולפעמים שוחה במים השקטים של ההוויה,
שמחה שיש מספיק ממנה כדי לחלוק עם כל מי שבסביבה.

אם נרצה...