לצאת לטיול מחוץ לעצמי

היום הייתי בים עם חברים.
אין על להיות בים עם חברים.
מסביב היו מלא אנשים עם ציליות, מטקות, וילדים, רמקולים ואופנועי ים.
זה אחד מהחופים שעדיין לא צריך לשלם עליהם חניה
ואולי בגלל זה רואים אנשים מכל הסוגים,
וגם המון פלסטיק.
גם אנחנו תרמנו לחגיגת הפלסטיק.
(למי שרוצה שבוע הבא יש הזדמנות גם לבוא ולנקות את החוף,
למרות שלדעתי הפתרון הוא בלהפסיק לצרוך ולהשתמש בפלסטיק).

כאמור,
אין על הים.
הים הוא המקום שאליו אפשר להגיע ולהרגיש חופש,
הים זה מקום שבו אנשים מכל הסוגים והגילאים נפגשים,
הים זה מקום של משחק, של כיף, של יופי, של נחת,
מין אי של שפיות בתוך המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה.

חבל שלא כולם יכולים להגיע לים:

מאז שאני חי באקומי,
המציאות היומיומית של הפלסטינים בכל הנוגע לחופש תנועה,
האפשרות לעבוד, ללמוד, ולחיות חיים "נורמליים",
הרבה יותר נוכחת, ובזכות כך אני נזכר כל יום מחדש,
מה באתי לעשות....

רגע,
מה בעצם באתי לעשות?
באתי לשחרר את הפלסטינים?
יש לי בכלל אפשרות לשחרר את הפלסטינים?

ומה עם הנשים שכלואות במטבחים?
ומה עם הילדים שכלואים בבתי-הספר?
ומה עם בעלי החיים שכלואים בתוך מפעלים לבשר וחלב?

מי אני שישחרר את כולם?
האם לא כדאי פשוט לשחרר את עצמי?
והאם זה לא אותו דבר?


החופש להיות מה שבא

בשיחה עם אחד מחבריי למהפכה של אהבה,
שהיו איתי היום בים,
שוחחנו על הדרך ליצור שינוי.
הוא אמר שהוא אינו מאמין במהפכות,
אלא באבולוציה.
כיום הוא מנסה להכניס את פרקטיקת המיינדפולנס,
לתוך מכללה אקדמית,
מתוך רצון לחולל שינוי בקרב מנהלים ומקבלי החלטות.

לשם כך הוא אמר שהוא מוכן להתלבש כפי שמצפים ממנו,
ולנסות להיראות כמו מישהו "מכובד",
כלומר לצאת מעצמו,
על מנת ליצור יכולת הקשבה אצל אלו אשר הוא מנסה לדבר איתם.

הוא דיבר על כך שאת השינוי אפשר ליצור מבפנים,
ושכל אחד יכול להביא שינוי למקום העבודה שלו,
ולתוך צורת החיים שהוא חי.

מאוד התרשמתי מהדברים שלו,
מהצניעות והשליחות שלו,
כי גם אני כמוהו מאמין
שחופש מגיע עם אחריות.

וחלק מהאחריות היא להיות חופשי בעצמי.
לצאת לרגע מההגבלות שהחברה שמה עליי,
לשכוח מי אני אמור להיות,
ובעיקר לצאת מהדימוי של עצמי.

"אני" לא בא לשחרר אף אחד,
"אני" לא עושה שום דבר בשביל אף אחד,
"אני" בסך הכל יכול להיות אני.
למרות שאין אני


       



אבל רגע,
אם אין אני, אז מה יש?
מה זה בכלל משנה מה אני עושה?

כמו שאנשים חכמים אמרו פעם,
כל מה שיש זה תודעה שחווה את עצמה
דרך אחרים,
דרך המפגש,
דרך אני-אתה של מרטין בובר,
דרך המילים והמעשים שאנחנו מקיימים כאן ועכשיו,
במציאות הזו,
שאנחנו קוראים לה "החיים".

לפעמים אני מוצא את עצמי כלוא בתוך התפיסות של החיים
בתוך ההגדרות הפוליטיות של ישראלי ופלסטיני,
בתוך ההבניות החברתיות של גבר ואשה,
בתוך השיפוטיות שלי על מי שעושה דברים "טובים" ו"לא טובים".

לכן חשוב מדי פעם לצאת מעצמי,
ולהיות מסוגל להסתכל מנקודת מבט אחרת.

אפשר לעשות זאת דרך מדיטציה.
ואפשר גם דרך מרחיבי תודעה.


אז מה חדש?

אתמול סיימתי לקרוא את ספרו של אורי לוטן -
"יש חדש במערב - תולדות הניו-אייג".
הספר מתאר את ההסטוריה של המאה ה-20
דרך קורותיהם של המיסטיקנים, הגורואים, והחוקרים של הרוח.
ביניהם נמצאים אלברט הופמן - מגלה ה- LSD,
ומגוון חוקרים אקדמיים, כמו טימותי לירי, קן קיזי,
ואלדוס האקסלי, הסופר שכתב את "עולם חדש מופלא"
החזון הדיסטופי שכל-כך מדבר על ימינו אנו,
וכתב גם את "דלתות התודעה",
שאותו עדיין לא קראתי.

הספר מזכיר לי שיש עולם שלם של קסם ודברים נסתרים,
כאלו אשר איננו יכולים להסביר,
ושלא הכל ידוע, למרות שנראה שבעידן האינטרנט הכל גלוי.

הלוואי ונגלה את הקסם של הנסתר בחיים,
ונהיה בהודיה על הדברים הגלויים,
על ציוץ ציפורים, ומשחק של חתולים, על תמימותם של ילדים,
על מרחיבי תודעה, ואנשים מוזרים,
על מגע אנושי, ועל תשוקה מינית,
על שינויים גדולים כקטנים , ועל מצבי רוח חולפים.

אם נרצה...

נסיים עם תובנה של חוקר תודעה חביב בשם טרנס מק'קנה
(אפשר להפעיל כתוביות בעברית)


      

שברי את הטלוויזיה ובואי נתעורר

וכיתתו טלוויזיותיהם לאדניות ושלטיהם למזמרות
ועם לא ירים על עם חרב, ולא ידעו עוד צריכה חסרת טעם מהי

מיצג פירמידת הטלוויזיות בפסטיבל השלום בפארק הירקון

אני יושב בסלון של הורי ומקשיב בלית ברירה לחדשות.
המרקע דולק חלק גדול מהזמן על ערוצי המלחמה - חדשות השעה כלשהי בברברת בלתי פוסקת.
אני רואה את ההיפנוזה שהיטלויזיה יוצרת, את הפחד שהיא מפיצה
ורוצה לשבור אותה, שתפסיק להרעיל את המוח.



     



אבל אני לא עושה את זה,
אז אני יוצא החוצה לעשות מדיטציה, לנשום קצת.


אני מסביר להורים שלי שהטלוויזיה מפיצה בורות, מראה תמונה חד צדדית וצרה של המצב,
ממסגרת ומקבעת את המציאות, מעוותת את האמת, מגבילה את השיח, זורעת פחד, מעודדת צריכה ועוד צריכה.
אבל זה לא עוזר.
הבהייה נמשכת, אז אני כותב פה בבלוג ושם עוד קליפ על לשבור את הטלוויזיה:



        

לפעמים אני תוהה מה יותר מוזר, שעדין קיים מכשיר כזה שמשדר כל הזמן דברים בלי יכולת להגיב אליהם,
או אנחנו, שעדין בוהים בדבר הזה ומתמכרים לאלחוש שזה יוצר אצלנו.
לפעמים בא לי לצלם את הזקפה של רוני דניאל כשהוא מדווח מהשטח לבוש באפוד,
או או להוציא את המקל מהתחת של יונית לוי ולשמוע אותה מדברת כמו בן-אדם ולא כמו רובוט סמכותי אך אנושי.
לפרסם פרסומת אמיתית כמו זו של קוקה קולה, ולא השלטים הצבעוניים שנמצאים כעת בכל שלטי החוצות,
או לאונן על איזה פרסומת עם מסרים מיניים בוטים.
אבל זה לא קורה.

אז אני פותח דף פייסבוק ואוגר בו תמונות של איך הטלוויזיה מוצצת לנו את התבונה האנושית שנותרה בנו.
הנה כמה תמונות משם:

התפתחות הטלוויזיה לאורך העשורים

שב! אמרתי לך לא לקרוא או לחשוב בעצמך

לפעמים אני תוהה כמה זה משנה,
ולמה זה עדיין נוגע בי,
ולמה אני לא פשוט טומן ראשי בחול או עובר לארץ אחרת,
אבל אז אני נזכר שזה בגלל שאכפת לי
ובגלל שאני אוהב את האנשים שמסביבי
ורוצה לראות אותנו חיים ומאושרים.

כשהייתי נער גדלתי מול הטלוויזיה.
התרגשתי מאוד מכך שיש ערוץ סרטים וערוץ סדרות ואפשר לצפות כל היום,
וזה מה שעשיתי.
צפיתי וחיכיתי לפרק הבא לסרט הבא.
רק בצבא כשגרתי תקופה בלי טלוויזיה גיליתי כמה זמן פתאום מתפנה,
וכמה דברים אחרים יש לעשות כשלא בוהים במסכים.
אבל היום יש לנו מסכים יותר מתוחכמים,
מסכי מגע, ורשתות חברתיות, והמון תוכן זמין וחינמי.
אז אני גם מייצר כזה תוכן בתקווה שזה יגע במישהו,
ואז אולי גם נוכל לגעת אחד בשני באמת,
עם הידיים, עם העיניים, עם הריח, עם הלשון.

נבכה ונצחק כמו פעם כמו תמיד,
ונרגיש מחדש, ונבחר להתמודד עם המציאות המטורפת שיצרנו,
וננסה לתקן את שקילקלנו, ולבנות מחדש את שהרסנו

אם נרצה...

"יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא...לא מודעים אליהם.
כולנו צינים כל הזמן, כל כך הרבה וכאב חושים ופותחים עיתון ואומרים: נו, עוד אסון.... אבל זה לא ככה.
חבל ש...שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה
אני יודעת שאני התעוררתי , אני התעוררתי באיזושהי צורה"

להביא שלום עלינו ועל כל העולם

ביום שישי נסעתי עם חברה לבקר חבר בשדרות. יותר נכון מכר דרך חברה משותפת, שעל כל סטטוס שבו אני מנסה להפיץ שלום ואהבה והתנגדות להרג, הוא מביע שמחה על מות ערבים, ומספר לי כמה החיים קשים בשדרות ושאין לי מושג.

אז אמרתי לעצמי, וואלה אין לי מושג. ונסעתי לבקר אותו. כי בפייסבוק זה נשער תמיד ברמת הדעות, ההשמצות והתוכחות. ופנים אל פנים יש גם מחוות, וניואנסים, ומבט בעיניים, וטונים של דיבור.

הגעתי אתמול בצהרים לשדרות ופגשתי חברים שהגיעו עם אוטובוס שנקרא "אוטובוס השלום" לבקר תושבי שדרות שחברים בארגון @קול אחר, שמנסה ליצור שיח והדברות בין אזרחים מישובי עוטף עזה, ותושבי עזה. כמובן ששיח כזה קשה למימוש כי אף אחד לא יכול לעבור את גדר. אבל יש לנו אינטרנט, ועצם הרצון והיכולת לשמור על קשר עם בן-אדם מ"הצד השני", נותן אנושיות ופנים למלחמה הנמשכת הזו.

אחרי זה האוטובוס נתן לי טרמפ אל ביתו של החבר.
הגעתי, התחבקנו, אמרנו שלום, שתינו קפה, עישנו ג'וינט.
ביקשתי ממנו שיספר לי איך זה לחיות בשדרות ולמה הוא כל-כך שונא ערבים.

הוא הסביר לי שעוד מהצבא הוא היה ככה, וסיפר לי על מקרי אלימות קשים, כולל רצח אלים של פלסטיני ללא שום חרטה או אשמה.

ישבתי והקשבתי לו, בנסיון לא לשפוט או לבקר אותו.

גם אני הרגתי פלסטינים במבצעים צבאיים. גם אני ראיתי חפים מפשע נהרגים בעזרתי, אפילו שזה היה מרחוק, ללא המגע האישי וללא ההאשמה ברצח.

אז הקשבתי לו מספר על איך הוא מת לפוצץ מכות לשמאלנים, ואיך הוא זרק ביצים על האוטובוס שאיתו הגעתי אליו, רק לפני שבוע. למה זרקת עליהם? שאלתי אותו? "וואלה הם שמאלנים, מה הם באים לפה עכשיו". ותהיתי לעצמי מתי להיות בעד שלום הפך למשהו פוליטי?

אז הסכמנו שמזל שאנחנו נפגשים עכשיו ומדברים, כי יש מצב שהיינו נפגשים בסיטואציה אחרת והוא היה מפוצץ אותי מכות.

הוא גם סיפר לנו על חבר ערבי שיש לו, ואיך פעם דוד של החבר הזה פחד ממנו שהוא בא לעצור אותו כי שבוע לפני הוא נתן לו סטירה במחסום. הוא סיפר לנו כמה זה היה לא נעים לו.

הוא סיפר לנו כמה אכזריות הוא רואה אצל פלסטינים, על כמה שריטות הוא עבר בצבא, על כמה קשיים יש למשפחה שלו בחיים בצל הטילים. הוא סיפר לנו הכל בלי לנסות לייפות. ככה האמת המכוערת והלא נעימה לאוזן.

ואהבתי אותו על כך, על האמת שלו. על האלימות שלו, ועל הנחמדות שלו. בימים שבהם כולם מתלהמים ומנסים להגיד את הדעה שלהם, טוב לשמוע סיפורים ודעות מנוגדים לשלי, ולא לכעוס או לשפוט אותם. בהחלט אפשר להזדעזע, מהאלימות והדיכוי שאנחנו חיים בתוכם ביומיום, אלימות שכולנו קורבנות שלה, ולכולנו יש עבודה בלעצור אותה.

הבנתי שאני מזדעזע מהאלימות אבל לא מהבן אדם, כי האלימות היא גם בתוכי.

שאלתי אותו איך הוא חושב שהמלחמה הזו תעזור, איך יעזור להרוג ערבים, לגרש אותם, או כל פתרון אחר שהוא מציע. והוא טען שזה יביא שקט זמני, ויותר מרחב "נקי", וזה מספיק בשבילו. זאלתי אותו איך הוא חי עם זה שהוא תומך באידאולוגיה שהיא נאצית. הוא אמר שאין לו בעיה. תכלס
שמחתי שהלכתי לפגוש אותו, את אח שלי, שחושב אחרת ממני, שמוכן להרוג מישהו רק כי הוא מאמין שהאיש ההוא רוצה להרוג אותו, רק בגלל שהוא ערבי, אפילו שגם הוא ערבי (מרוקאי), ואפילו שיש לו חברים ערבים.

כרגע מתרחשת הפגנה למען השלום ודו-שיח בין ישראל לחמאס, ולמרות שאני תומך, לא הלכתי.
לא הלכתי  למרות שאני מאמין שאף הרג של אף אדם - חמאסניק, אזרח, חייל, מתנחל, ילדה בשדרות או בעזה - לא יעזור לאף אחד לקיים חיים יותר טובים.

תמיד יבואו אלה שיגידו שאת הנאצים היו חייבים לעצור בעזרת צבא. ובכן אני לא חושב שעצרנו את הנאצים, האידאולוגיה הנאצית עדיין חיה וקיימת. היא חיה וקיימת בכל אחד שאומר חושב ומבצע "מוות לערבים". היא קיימת אצל כל אחד שחושב, כותב ומפיץ "מוות ליהודים". הפחד מהאחר עדין קיים. המוכנות להרוג את כל מי ששונה, גם הוא חף מפשע, רק כי אם לא נהרוג אותו הוא יהרוג אותנו.

אבל בכל זאת לא הלכתי להפגנה, גם כי אני פחות מאמין בהפגנות ובצורת השיח שהן מייצרות, משעתקות את השיח הלוחמני, צעקני, קורבני. וגם כי עבודת השלום שיש פה היא לא של "ארגוני שמאל".

אין לשמאל בעלות על השלום, כמו שאין לימין בעלות על בטחון. זה הכל קשקוש שהרבה אנשים כל-כך נצמדים אליו בעיתות משבר ומלחמה.

יש אלימות, והיא נמצאת בכל מקום ובכל רובד של החיים שלנו ושל החברה. ומקום טוב להתחיל לעשות בו שלום הוא עם עצמי, ועם האנשים שמולי.

לראות את הגזענות ואת הבורות ולפעול מולם בעזרת "אמת לא חמושה ואהבה ללא תנאי" כמילים דוקטור מרטין לותר קינג.

במקום שיש פחד להביא אמונה.
במקום שיש שנאה להביא אהבה.
במקום שיש אכזריות להביא חמלה.
במקום שיש אדישות להביא אכפתיות.

זה השלום הכי טוב שאני יכול לעשות,
וזה גם השלום היחיד שבאמת משנה.

כל השאר זה שקרים וחצאי אמיתות שמספרים בחדשות בין פרסומת לפרסומת.

שנתעורר ונבין שאנחנו חייבים להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם, ושאין דרך לשלום, שלום הוא הדרך.

שבוע טוב

עדיין לומד ללכת

 צועד את צעדי הראשונים בין המילים בדרכי החיים

היום לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה.
כעת, יומולדת שנתיים לבלוג, וזהו הפוסט ה-100 ! ! !

זמן טוב לסיכומים, מבט לאחור והתבוננות קדימה, וכמובן גם פנימה :)

אז נתחיל עם קצת מספרים:

הבטחתי בפוסט הראשון לכתוב פעמיים בשבוע, בסופו של דבר הצלחתי לעמוד בכמעט פוסט אחד בשבוע בממוצע.
שזה יפה מאוד מבחינתי. שאפתי גבוה מאוד,  והגעתי למקום טוב באמצע. אני מרוצה

בסך הכל היו 23830 כניסות לבלוג נכון לרגע זה.

הפוסט הנקרא ביותר עם 617 כניסות - אשירים ומעושרים.
הפוסט הנקרא הכי פחות (גם זה כבוד, אם כי מפוקפק...) עם 25  - הלא כלום.
היו לי 3 פוסטים של כותבים אורחים - ענבר דקל ז"ל, חברי היקר שלומי ימיני, ואהובתי טליה הירש.
פוסט אחד שתורגם לערבית  ואחד שנכתב באנגלית.

הנושאים שכתבתי עליהם רבות היו - אהבה, כסף, מהפכה, קהילות, שלום, מלחמה, נדודים, זמן, חופש, פחד, אופניים, מיניות, תודעה, פלסטינים, סמים, התמכרויות, שליטה, ילדים, נשים.
בקיצור  - החיים.

למי שפחות מתחבר למילים כתובות ולא לקח את הרטלין שלו, עשיתי גם ערוץ יוטיוב שבו מרוכזים הסרטונים שהופיעו בפוסטים, מוזמנים מאוד להכנס אליו ולמצוא שירים, הרצאות, מערכונים -  שמזכירים לי את מהות החיים, ולאן אנו הולכים.

אני רוצה להגיד תודה,
תודה להוריי שהביאוני עד הלום, וחינכו וטיפחו אותי כדי שאוכל להיות מי שאני,
תודה לחבריי ושותפי לדירה מורדי ומישל שליוו אותי בתקופה שלפני תחילת כתיבת הבלוג,
תודה לבלוגרים החובבים והמקצוענים ואנשי המילה הכתובה, שגרמו לי לרצות ולהעיז לכתוב גם כן - נתן שלווה, אייל קליין, ברכה הגולשת, עידן לנדאו,  אייל סלונים, עידן הרטגזון, אופיר אביגד ורבים אחרים.
תודה לכל מי שקורא ומגיב, תומך או מזלזל, מפרגן או מבקר. כל תגובה וכל לייק חיזקו אותי וגרמו לי לרצות להמשיך לכתוב.
תודה לאנשים שפגשתי דרך הבלוג הזה, ובמיוחד אהובתי טליה.
תודה לאלוהים שנתן בי חיים.

למדתי בשנתיים האלה הרבה על עצמי,
למדתי לעורר השראה בעצמי ובאחרים,
למדתי התפתחות והתמדה וצניעות ואהבה עצמית.
עודני לומד על הכל, עודני תלמיד, והבלוג הזה הוא שער כדי לשתף את מה שלמדתי, את מה שעודני לומד,
כדי שאולי עוד תלמידים כמוני ירצו גם לשתף, וללמד, ולחבור, ולהזכר יחדיו,
שאנחנו כולנו חלק מאותה סירה עגולה,
ששטה בחלל העצום והמופלא,
ושיש לנו זכות להיות חלק מהבריאה,
ויש לנו אחריות להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם הזה וגם בעולם הבא.

אני מאחל לעצמי להמשיך לכתוב,
באינטרנט או על דף נייר
וללמוד להיות סבלני, לשכתב עוד ועוד את מחשבותי ורגשותי,
להיות אמיץ ולפרוץ את הגבולות של עצמי,
להיות עניו וקשוב ולדעת מה לכתוב ומה לשמור לעצמי.
להיות בתודעת מספר סיפורים,
ולזכור שכל אות וכל מילה יוצרות את המציאות שבה אנו חיים.

להאמין ולהיות מלא תקווה גם בזמנים קשים כמו עכשיו,
להיות בשירות ובשמחה בכל עת ובכל מצב.

אם נרצה...



    

يوم أمنا الأرض - יום אמא אדמה

עברית בהמשך, תודה על התרגום :)

                                    

ماذا جنينا

صوت دماء شقيقنا ينادينا من الأرض

والأرض ما زالت تثمر وتهدي الداء

تهدينا كل الغذاء والداء الذي نحتاجه

لكننا لا نرى ذلك أحيانا ولا نعي

استخدام ثمارها المدهشة

عندما يأتي الوقت ونتعلم كيف نتقبل ثمار أمنا الأرض

عندما نكف عن اغتصاب رحمها

بإسم القومية والمال والدين والبطولة

عندما نكف عن قتل أبنائها، أشقائنا، بحجة الحرب

عندما نتعلم احترامها كأمنا جميعا

وندرك بأن الابن لا يمكن ان يطالب بأن تكون امه له لوحده

وبأن على الأم أن تحب كل أبنائها، كلهم، بلا شروط

وبأن علينا أن نحب ونهتم بامنا الأرض

هجرنا امهاتنا

أهملنا كبار القوم

استوردنا الحب من الجانب الآخر للبحر

وسجنا انفسنا بين الجدران

جدران الخوف والعزلة والجهل

رسمنا على خارطة ما خطوط الفصل

وآمنا بالوهم

بأننا ننفصل عن بعضنا وعن أمنا الارض

ولكن عندما نفتح عيوننا ونشعر بالآخر

تبدأ الحدود الواضحة بالتلاشي

يبدأ وعي جديد بالشروق

حان الوقت لاسقاط الجدران عن قلوبنا

لنتمنى انفتاح بوابة الرحمة

لنسير سوية برسالة من الامل

يللا ثورة حب

                   

מה עשינו?

קול דמי אחינו קורא לנו מן האדמה

והאדמה ממשיכה להצמיח ולתת ולרפא

היא מספקת לנו את כל המזון והתרופות שאנו צריכים

אך אנו לעיתים עיוורים לכך ולא משכילים

להשתמש בפירותיה הנפלאים

כאשר נלמד לקבל את פירותיה של אמא אדמה

ונפסיק לאנוס את רחמה

בשם הלאום והממון והדת והגבורה

כאשר נפסיק לרצוח את בניה, את אחינו, בתירוץ של מלחמה

כשנלמד לכבדה כאמא של כולנו

ונבין שילד לא יכול לדרוש את אימו לעצמו

לאם יש תפקיד - לאהוב את כל הילדים כולם ללא תנאי

ולנו יש תפקיד לאהוב ולטפל באמא אדמה

נטשנו את אימותינו

זנחנו את זקני השבט

ייבאנו אהבה ממעבר לים

וכלאנו את עצמנו בתוך חומות

חומות של פחד וניכור ובורות

שרטטנו על מפה קווי הפרדה

והתחלנו להאמין לאשליה

שאנו נפרדים זה מזה ומאמא אדמה

אבל כשפוקחים עיניים ומרגישים את האחר

אז מתחילים להתמוסס הגבולות המוכרים

מתחילה אז לזרוח תודעה חדשה

הגיעה העת להפיל את חומות ליבנו

לייחל לפתיחתו של שער הרחמים

לצעוד יחדיו במסר של תקווה

יאללה מהפכה של אהבה

                    

הקרב על התודעה

"אני חושב שהמסר שביקשתי להעביר אתמול מהדהד כעת מסביב לעולם, והוא שצריך להעביר מהכוח אל הפועל את ההסכמה העקרונית שיש למנוע מאיראן נשק גרעיני, הווה אומר להציב קו אדום לתהליך ההעשרה שלה".

המסר של נתניהו הגיע לכל העולם. עמודי השער של העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה, ציוצים בטוויטר, וממים בפייסבוק, היו עמוסים בתמונות ועיבודים של הצעד הדרסטי-קומי-גאוני של נתניהו.

נתניהו רצה להעביר מסר. הגענו לקו האדום. והמסר עבר. 

אני מוריד את הכובע בפני מר נתניהו, ובפני הגאון התקשורתי שיעץ לו לבצע את המיצג המחוכם הזה מעל במת הנואמים באו"ם. יהיו שיזדעזעו מכך, יהיו שיצחקו על זה, אבל אי אפשר יהיה להתעלם מזה.

מה זה ייצור? מה הוא רצה להשיג מכך?

במילים מפורשות - להעביר מהכוח אל הפועל. להפעיל כוח למול איראן על מנת למנוע ממנה נשק גרעיני.

נתניהו מציג הבעיה ואת הרמיזה לפתרון שלה באותו הינף שלט ילדותי.

וכעת מגיעה השאלה - ממה מונעת הפעלת הכוח שנתניהו דוחק בה? מפחד או מאהבה?

האם נתניהו הפסיק לדאוג ממה שיהיה ופשוט למד "לאהוב את הפצצה" כמו סטנלי קובריק?

                        

סוג אחר של פצצה

לפני שבוע כשעליתי על גשר עם כמה חברים טובים לדרך, רציתי להעביר מסר מאוד דומה. הגענו לקו האדום. לא התכוונתי לפצצה האיראנית, התכוונתי לפצצה מסוג אחר, פצצה תודעתית. פצצה של פחד ושנאה.

אנו חשופים להרבה מאוד מסרים תקשורתיים ביום-יום. רוב המסרים מוכוונים לדבר אחד - צריכה.

מאות מסרים פרסומיים ביום - ברדיו, באינטרנט, בשלטי חוצות, בטלוויזיה, בבית הספר ובבית החולים.

לחשיפה שלנו למסרים כאלו יש השפעה עצומה על התודעה שלנו. אפשר לומר שבאופן כלשהו החשיפה הזו מרדימה אותנו, מסממת אותנו, משכיחה מאיתנו את מהותנו.

אבל מה קורה כאשר הנפש מתעוררת ומכוונת להשתחרר מכבלי התודעה הצרכנית? כאשר הסימום כבר לא עובד, נדרשים אמצעים חזקים יותר כדי להשתלט על סוס הפרא - דרוש פחד.

כמות המסרים החדשותיים והאלימים שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת ביחס לכמות של האירועים האלו במציאות. 

התוכנית האחרונה של צבי יחזקאלי , "אללה איסלאם",  מלאת האי דיוקים, על סף הסתה לגזענות, היא דוגמא לזריעת פחד אצל אנשים.

להצגה הזו יש השפעה על רמת הפחד שלנו על המצב התודעתי הקיומי שלנו. אנו חיים בחרדה קיומית מתמדת, ונראה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא לצרוך עוד גירויים. אבל הצריכה הזו רק משעבדת אותנו עוד ועוד, ולעולם לא נפסקת. והיא הרסנית. היא הביאה אותנו אל הקצה.

למול הפחד נמצאת האמונה. האמונה בטוב, האמונה בחסד, האמונה באלוהים.

כי מי שמאמין לא מפחד, והעיקר והעיקר - לא לפחד, לא לפחד כלל!

לפני חצי שנה קמה לה משפחה של מאמינים והחליטה להציג מסר אחר. מסר של אהבה.
רוני אדרי ומיכל תמיר, זוג מורים לעיצוב גרפי, אנשים מלאי אהבה, ובעלי כשרון רב בעיצוב תודעה, החליטו לקום ולעשות מעשה. הם יצרו קמפיין אינטרנטי כדי להראות את הצד האחר של יחסי איראן-ישראל. הפן הפחות פצצתי ומאיים. את הצד האנושי.

עיצוב התודעה

יש קבוצות רבות שפועלות לעיצוב התודעה, לחשיפת פנים שונות של המציאות, לא רק את הצד הצרכני, או הצד המפחיד אלים שלהן. יש קבוצות תקשורת כמו חדר המצב שמעלים על סדר היום נושאים שהתקשורת המסחרית ממעטת להציף.

יש קבוצות מחאה אומנותיות כמו הכסא המתנדנד, שמצליחות להעביר מסרים בתוך הפגנות כך שהן יוצגו בעיתונים ובאינטרנט. 

יש קבוצות כמו אם תרצו שחדרו לתודעה בשנים האחרונות עם מסרים חדשים-ישנים של ציונות לאומית.

אחת התנועות המדהימות לשינוי תודעה, בעיקר בנושאי צרכנות וכלכלה, היא יוזמה שנקראת ADBUSTERS. התנועה הזו היא זו שהתחילה למעשה את תנועת OCUPPY WALL STREET, והיוותה השראה להרבה מאוד קבוצות ויוזמות אחרות שקמו במטרה ליצור שינוי תודעה.

הקרב על התודעה הוא יומיומי. הוא קורה בכל רגע. בכל פעם שאנו נתקלים בסיטואציה מאתגרת, על הכביש או בעבודה, מול ההורים ומול הפקידה, אנו יכולים לבחור בין פחד לבין אהבה. יש לנו הזדמנות ליצור את המציאות שאנו רוצים.

בחירה בין פחד לאהבה

המסר שנתניהו העביר מהדהד מסביב לעולם. נתניהו הטיל וואחד סלע אל אוקיינוס התודעה האנושית. אנשים בכל העולם ראו את הקו, ראו את הפצצה. בתוך רבים מתנועע משהו למול הפצצה. עכשיו הבחירה היא איך להגיב לזה. הכחשה או השלמה, כעס או כניעה, שנאה או אהבה.

אני אוהב את נתניהו, קודם כל את האדם שהוא, את המשפחה שלו, את שרה והילדים, את מה שהוא מייצג, את המוכנות שלו לנסות להנהיג בתוך כל הכאוס הזה, ואת המוכנות שלו להגחיך את עצמו בנסיון להעביר מסר רציני לעולם.

זה הרבה פעמים מעצבן  אותי, אבל זה מדרבן אותי לפעול למול המסרים שלו, למול הפחד שאני רואה אצל אנשים, למול הפחד שאני רואה בתוכי. זה מחזק אצלי את האמונה. ולכן אני אוהב את זה.

מה עושים? 

כל עוד כספי הציבור מנותבים לעבר בניית קניית ומכירת פצצות, מטוסים חמקניים, ומערכות טילים נגד טילים, אני מסרב לקחת בזה חלק ולממן את זה. ולכן אני מסרב לשלם מיסים. אני מפסיק לעבוד ולשלם מס הכנסה.

במקום זאת אני משקיע את זמני הרב וכספי המועט בקידום שינוי תודעתי.

זה מאוד פשוט.
 הגיע הזמן להפנות את המשאבים החומריים שלנו לעבר האכלה, מחסה, בריאות וחופש עבור כל הברואים. הגיע הזמן לעורר את החולם וליצור חלום חדש, הגיע הזמן לתקווה מחודשת לשלום עולמי, ולחיות גן-עדן עלי אדמות.

זה אפשרי!!

אם לא נפחד, אם באמת נאמין, אם נרצה...