מה המתנה שלך?

זה קשה לתת,
לתת מכל הלב,
בלי לבקש דבר בתמורה, בלי לצפות להכרה בנתינה.

פעמים רבות אני רואה אנשים שנותנים בסתר ונפעם,
ולעומתם אני נותן ואז כותב על כך,
מספר לכולם על מעשיי הטובים,
מתהדר בנוצות של אהבת חינם ונתינה ללא תמורה.

"זה לא חוכמה" אמרה לי חברה,
יש לך אפשרות, יש לך בחירה.
נולדת למשפחה טובה,
יש לך חברה עשירה,
יש לך אפשרות לבחור מה לעשות עם הזמן שלך,
אתה לא רעב ללחם,
לא נלחם את המלחמה היומיומית שרוב האנשים חיים,
לא יודע מה זה שאין לך על מי לסמוך אלא על עצמך.

וזה נכון,
אני לא יודע מה זה.

ורוב האנשים לא יודעים מה זה הדבר ההפוך.
איך זה להרגיש שאתה לא לבד,
שיש לך על מי לסמוך, שאני לא חייב לסמוך רק על עצמי,
הידיעה שיש מי שיעזור ברגעים הקשים,
והאמונה שיהיה טוב, גם אם כרגע אין וודאות לגבי זה.

וזה הדבר שאני רוצה לתת לאנשים.
הרבה פעמים אני נוטה לנסות ולתת את זה בצורה פיזית -
עזרה לוגיסטית, עזרה כספית.
לעיתים אני גם נותן את זה בצורה של נוכחות, של הקשבה, של תשומת לב.
ולפעמים הנתינה היא גם לדעת מתי להגיד לא,
מתי לדעת לתת לאדם השני להסתדר לבד, או בעזרתם של אחרים,
כדי שילמד שיש על מי לסמוך,
ושזה לא חייב להיות אני.

וזה שיעור גדול עבורי.
לדעת מתי לתת, זה לדעת לשחרר, במקום לנסות להיות זה שעוזר.


      



רוח המתנה

צ'ארלס איזנשטיין, מנסה לתאר בספריו את מהלך ההסטוריה האנושית שהביאה אותנו ליצירת האשליה של הנפרדות - העצמי הנפרד שמנסה כל הזמן לשמור ולדאוג למה ש"שלי", ומה שמספק "אותי". ובו זמנית הוא מנסה לתאר לנו איך נראה עולם שאינו חי את תפיסת הנפרדות, עולם של חזרה לאחדות. הוא לא מדבר על חזרה לימי האבן מבחינה טכנולוגית, אלא חזרה לערכים ישנים שהיו נפוצים יותר לפני עידן החקלאות והעידן התעשייתי המודרני.

אחד הדברים שהוא מתאר בפרק שמתעסק עם החזון שלו לעולם טוב יותר, הוא רוח המתנה.

תרגמתי בעבר שני חלקים מאותו פרק, אחד בנושא העבודה כאמנות, ואחד בנושא החינוך כמשחק.

ומה מספר לנו איזנשטיין על רוח המתנה?

"מכיוון שהנפרדות היא אשליה, אנחנו יכולים "לחיות ברוח המתנה" כאן ועכשיו, לא פחות בקלות מאבותינו הקדמונים בתקופת האבן. המחסום היחיד הניצב בפנינו, טמון באמונות שלנו. התפיסה שאנחנו "לא יכולים להרשות לעצמנו" לחיות ככה, התפיסה שזה לא בטוח, היא לא יותר או פחות אמיתית מאשר אי פעם הייתה.

אין ספק שציידים-לקטים  רעבו לפעמים, שלא לצורך, משום שלא חסכו באספקת המזון שלהם, ולא אגרו מזון ליום המחר. משום שלא הפכו יותר חלקים של העולם ל"שלהם". אני לא אומר שהעולם שלהם היה בטוח. עם זאת, התפיסה שאנו עושים את העולם כיום ליותר בטוח דרך השמירה והאגירה של מזון או כסף או חפצים היא גם אשליה. אנחנו לא בטוחים יותר, מצבנו הקיומי לא טוב יותר משהיה לפני עשר אלף שנה. אז וגם עכשיו, הצורך באמון הוא עדיין הכרחי.

ומצד שני, גם המחשבה ש- "אם רק היינו חיים היום בחברת ציידים-לקטים, אז הייתי חי את רוח המתנה, אבל בחברה מודרנית זה לא מעשי", היא אשליה. זה אף פעם לא היה "מעשי", לא לפי תפיסת הבטחון של העצמי הנפרד.
.
חלק מרוח המתנה היא האמונה שצרכיי יסופקו. צרכיי יסופקו ולכן זה בטוח עבורי לספק גם כן את צרכיהם של אחרים. התפיסה הזו, שהיתה רווחת בחברות של ציידים-לקטים, תפיסה של שפע, מתקיימת גם כיום, בכל פעם שאנו בוחרים לעבור לרוח המתנה, בין אם בחומר או בתחום החברתי, או התרבותי.

לחיות ברוח המתנה אינו דורש את השינוי של העולם סביבנו תחילה. כל מה שצריך לעשות הוא לראות את העולם דרך עדשה שונה. אנחנו כל-כך רגילים לחשוב במונחים של מה שאנחנו יכולים לקבל, איך אנחנו יכולים להפיק תועלת, ממצב נתון. לחיות במתנה אומר להתקרב לכל אדם וכל בחירה בגישה, "מה אני יכול ליצור? מה אני יכול לתת?"

האדם המודרני, המצוי בחרדת הישרדות, מייד מוחה, "ובכן, ומה איתי?". אך כאשר אנו מתחילים לחיות הלכה למעשה ברוח המתנה, אנו מוצאים כי מחאה זו מבוססת על אשליה. אנו מוצאים כי היקום גומל.

באוניברסיטה שבה אני מרצה, אני קורא לתלמידים שלי לבסס את החלטות הקריירה שלהם לא על "איזו קריירה תיתן לי את הכסף, ביטחון, והמעמד הכי גדולים?", אלא לשאול את עצמם "מה הדבר שאני הכי אוהב לתת לעולם?". אם תבנה קריירה סביב השאלה הזו, אתה עשוי להצליח בדרכים שאתה כמעט לא יכול לדמיין.

דרך זו של חשיבה נובעת באופן טבעי כאשר אנחנו מכירים בכל הכישרונות, המזל שלנו, ובחיים עצמם כמתנות. אנו יכולים לטפח גישה של הכרת תודה, שתדחוף אותנו להגשים את כל המתנות האלה בכל צורה שאנחנו יכולים. 

כפי שניתן לי, כך אני רוצה לתת בחזרה לעולם. "

אל תשאל מה העולם צריך, שאל את עצמך מה גורם לך להתעורר לחיים,
ואז לך ועשה זאת, כי מה שהעולם צריך, זה אנשים שהתעוררו לחיים...

מה המתנה שלך?

יש לי הרבה מתנות,
אחת המתנות זו הכתיבה,
ולכן אני חולק אותה עם מי שמעוניין לקרוא.

הייתי שמח לחלוק אותה עם עוד אנשים,
ולשפר את המיומנות הזו,
ולהיות מסוגל לכתוב בעוד סגנונות ועבור עוד קהלים.
אני מאמין שהזמן לכך יגיע,
כרגע אני נהנה מהאפשרות לכתוב את אשר על ליבי,
בסגנון הייחודי הנוכחי שלי,
עם שגיאות כתיב, וללא עריכה או צנזורה (חוץ מצנזורה עצמית).

מתנה נוספת,
היא היכולת לראות ולפגוש אנשים מכל מיני סוגים.

על זרועי הימנית מקועקעת זיקית צבעונית,
חיה שהיכולת שלה היא להתמזג ולהסתוות בסביבה שבה היא נמצאת.
וכך גם אני יכול להפוך מפעיל חברתי,
לנווד היפי,
לנהנתן בורגני,
לקצין בחיל אוויר,
לאינטלקטואל מתפלסף,
לבדווי מקומי.

היכולת הזו נראתה לי בעבר כמשהו רע,
סוג של חוסר אישיות, חוסר עמוד שדרה,
בכל מקום אני מתנהג אחרת בהתאם לסיטואציה,
כאילו אין מישהו שהוא "אני".

ואז הבנתי שזה מי ש"אני".
שיש לי את היכולת להיות ולהתנהג בהרבה אופנים שונים,
ועדיין להיות אני.
כי אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, אפילו שאין אני...

את המתנה הזו לקחתי והרחבתי,
וכיום אני מסתובב במגוון חוגים ומעגלים אשר פועלים לשינוי.

אחד המעגלים האלו, זה "היריד האנושי הנודד",
שזו יוזמה שלי ושל כמה חברים מופלאים,
אשר מנסה ליצור מרחב שמאפשר לאנשים מעולמות שונים להפגש,
ולחלוק את המתנות שלהם.

אחת השאלות שאנחנו שואלים את מי שמגיע ליריד,
זה "מה המתנה שלך לתת"?

זה כל-כך מוזר שבכל תהליך החינוך שלנו,
מהגן ועד האוניברסיטה,
לא שואלים אותנו את השאלה הזו -
מה המתנה שלך?

שאלה כל-כך בסיסית,
שאלה שיכולות להיות לה המון תשובות,
שאלה שכיום לרבים מאיתנו קשה לענות עליה,
כי אנחנו לא רגילים שיש לנו מה לתת,
או כי אנחנו חושבים שצריך איזה כשרון ייחודי,
או רמה מסויימת של ידע או מיומנות כדי שנוכל להעניק את המתנה הזו,
אבל בעצם זה כל-כך פשוט.

אז במקום לחכות שהעולם ישתנה,
ושלכולם יהיה מספיק כסף כדי שלא יצטרכו לחיות בתודעת נפרדות והשרדות,
אפשר להתחיל כבר עכשיו,
לחיות ברוח המתנה,
ולחשוב,
מה המתנה שלי? מה אני רוצה לתת לעולם?

ולזכור שזה מה שבאתי לעשות,
לתת את המתנות שלי,
ואם אורח החיים שלי לא מאפשר לי לתת את המתנות שלי,
אולי כדאי לי להחליף או לשנות משהו בחיי.
ולהתחיל לתת את מה שאני רוצה,

אם נרצה....


      

לטייל בישראל

לפני שבוע המלצתי כאן על ביקור בפלסטין.
כעת אני רוצה לדבר על ביקור בישראל.
יש שיגידו שזה בעצם אותו דבר.
ויש כאלו שפשוט רוצים לעוף מכאן...


     


לאן כולם טסים?

אתמול, לפני ארבע שנים, חזרתי מטיסתי האחרונה לחו"ל.
טסתי עם אבא שלי וחברה לטיול אופניים בקמינו דה סנטיאגו שבספרד,
שהמשיך לטיול וביקור חברים בספרד,
ארץ שעבדתי בה וביקרתי בה מספר פעמים, ודי התאהבתי בה.
אחרי חודש של שוטטות וביקור חברים,
קינחתי בביקור בברלין. עוד עיר אהובה ומלאה בזכרונות.

הביקור בברלין, והטיול כולו, הרגיש לי מוזר.
מצד אחד מאוד נהנתי מביקור של חברים בחו"ל,
וגם מביקור במקומות חדשים,
אבל ההרגשה הכללית שלי היתה של ריקנות,
כאילו הטיול אינו באמת מרגש אותי,
אלא מרגיש יותר כמו טיול בקניון,
רק שבמקום לצרוך בגדים שלא צריכים, צורכים חוויות.

אבל האין אלו בעצם החיים?
צבירת חוויות וריגושים?

שבוע וחצי אחרי שחזרתי,
התחיל אותו קיץ מפורסם בשדרות רוטשילד,
קיץ של תקווה למהפכה.
אני הייתי בעצמי בתוך תהליך של מהפכה,
עברתי תקופה אינטנסיבית וטרנספורמטיבית במהפכה של אהבה,
ואז גם החלטתי לעזוב את ביתי השכור ולצאת לנדודים,
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה (שחוגג בקרוב שלוש שנים...).

אחת ההחלטות שלקחתי באותו זמן היתה שאני לא טס יותר לחו"ל.
את כל הזמן, האנרגיה, והכסף שלי אני משקיע פה.

עד מתי?
עד שיהיה שלום.
שייפתחו הגבולות ויהיה אפשר להגיע לאירופה דרך לבנון וסוריה,
או לצאת למסע אופניים להודו, דרך עירק, איראן ושאר המקומות המדהימים שבדרך.

נשמע רחוק?
יש לי זמן, אני לא ממהר...
מקסימום בגלול הבא.

ההחלטה להפסיק לטוס התקבלה מכמה סיבות:

1. הסיבה הראשונה היא סביבתית.
כמות הזיהום, או מה שנקרא טביעת רגל פחמנית.
מסתבר ששני הדברים שהכי תורמים ליצירת גזי חממה כיום ברמה הפרטית,
הם טיסות בינלאומיות, ואכילת בשר.
אז את שניהם הפסקתי.
כי כמו שאמר המהטמה - עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם.
אז גם אם הפעולות שלי לא יפסיקו את פליטת גזי החממה,
לפחות אני לא אתרום את חלקי,
ומי יודע, אולי עוד כמה יצטרפו על הדרך...

רוצים לדעת מה טביעת הרגל הפחמנית שלכם?
יכולים לבדוק זאת כאן.

2. הסיבה השנייה היא כלכלית.
כאשר אני חיי בתור נווד, אני משתמש במעט  מאוד כסף,
בממוצע, הוצאתי 1000-1500 ש"ח בחודש בשלוש שנים האחרונות.

ברגע שאני מכניס טיסה לחו"ל לסל ההוצאות שלי,
אני מתחיל להיכנס למעגל העבודה-צריכה,
ומתחיל לחפש להרוויח כסף כדי לנסוע.
אין בזה פסול, זה רק לא מה שאני רוצה.

3.להרגיש את הדרך.
לעתים, גם כשהסיבה הכלכלית פחות רלוונטית,
למשל כשהוריי הזמינו אותי לטוס איתם,
גם אז סירבתי.

יש שיגידו שזו סתם עקשנות,
ויתכן שבאמת בעתיד אני אוותר על הרעיון של לא לטוס,
אבל נכון לעכשיו,
יש בזה משהו שמסמל בעיניי את תרבות הנפרדות.

הפריוולגים שבינינו,
אלו שיש להם מעמד כלכלי, ומעמד אזרחי מספק,
נכנסים לטרמינל שבו הם עוברים בידוק בטחוני,
ואם עומדים בקריטריונים המתאימים,
נכנסים לתוך קופסא ממתכת שלוקחת אותך במהירות מירבית,
לנקודה הבאה שבה אתה יורד מקופסת המתכת,
ואתה נמצא במקום חדש.

אפס אינטראקציה עם הדרך,
עם מזג האוויר,
עם האנשים שעברת מעליהם,
עם הנופים שחלפו להם למטה.

אז מה זה אומר?
שבעצם צריך להפסיק לנסוע לארצות אחרות? להפסיק לרצות להגיע רחוק?

ובכן, במידה מסוימת.
אבל יותר חשוב זה איך עושים את זה.
מה המחיר שאני מוכן לשלם עבור הקפיצה לאירופה לסופ"ש,
עבור נסיעת העסקים הדחופה, עבור סיפוק הצרכים המיידי,
בלי התחשבות בדרך, ובלי לראות את התוצאות הרחבות של זה.

כמובן שהתחליפים קיימים, לא צריך להמציא שום דבר (למרות שאפשר כמובן).
פשוט צריך לתת לעצמנו את הזמן כדי לחוות את הנסיעה בצורה יותר מלאה.

שיט מפרשיות, שהוא צורה אקולוגית למדי של תחבורה, שקיים כבר אלפי שנים,
יכול להחליף את התחבורה מבוססת דלק מאובנים, למרחקים ארוכים,
ואופניים, שפועלים על אנרגיית גוף, מסוגלים להחליף את האוטו כאמצעי תחבורה מקומי:

"האם זה צירוף מקרים שאופניים, שרוחב הדרך שהן דורשות הוא קטן בהרבה מרוחב של כביש, ומהירותן המירבית היא כ-30 קמ"ש, שזה גם המהירות המירבית לתנועה מודעת? תנועה שבה אפשר להתבונן בסוגי הצמחים שעוברים בדרך, שאפשר להימנע מדריסה של בעלי-חיים שחוצים את הדרך, וגם מהירות שמאפשרת ליצור תקשורת עם בני-אדם שחולפים בדרכך, ולומר שלום..." - צ'ארלס אייזנשטיין.

שני זוגות אופניים סוחבות עגלה עם כל הציוד שנווד צריך
 בעליות לירושלים....

מה כבר יש לראות פה?

אז לפני ארבע שנים הפסקתי לטוס,
ומאז אני מסתובב פה בישראל.
פעם אחת גם נסעתי לסיני, לפני שהיה שם דאעש,
אז רק אל קעידה הסתובבו באזור....

אני מקווה השנה לבקר גם בירדן.
וכאמור, בעתיד לטייל בכל המזרח התיכון.
חלום תמים, אבל מי אמר שחלומות לא מתגשמים?

ובינתיים אני מטייל פה בישראל.

לפני כמה ימים נסעתי עם חברים מיריחו לישראל.
נסענו ברכב ישראלי, ואני נהגתי.
כולם קיבלו אישור להכנס לישראל לכבוד חג הרמאדן,
והחלטנו לנסות ולנסוע לכנרת.

נסענו צפונה דרך כביש 90,
והגענו למחסום הבקעה.
במחסום, שהופרט ואינו מופעל על ידי צה"ל אלא על ידי חברה פרטית,
ביקשו לראות את האישורים של חבריי,
ואחרי שלקחו אותם ביקשו להכניס את האוטו לבידוק.
פתחו הכל,
הוצאנו את כל התיקים,
דברים מהכיסים, חגורות, כל הסיפור.
תחקרו אותנו לאן אנחנו נוסעים,
וניסו להבין מה הקשר שלי לשאר החבר'ה.
כשהסברנו שאנחנו חברים,
כולם הסתכלו עלינו בעין עקומה.

אחרי זמן מה של תשאול, בדיקות והמתנה,
הגיע אחד האחראים במחסום,
והסביר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור,
כי זה לא מחסום למעבר פלסטינים.
את הסיפור הזה יכלו לחסוך לנו כשרק הגענו למחסום,
ולחסוך את הזמן וההשפלה.

לגבי למה אנחנו לא יכולים לעבור,
הוא תרץ את זה בכך שאין להם את מכשיר הבידוק המתאים.
תירוץ די עלוב.
ההצהרה הברורה היא שפלסטינים לא יכולים לעבור ב"סתם מחסומים",
אלא עליהם לעבור במה שנקרא "שרוולים",
מתקן בידוק שמאוד מזכיר את המעבר של בקר ברפתות ובמשחטות.

מעבר בידוק לפלסטינים

הבחור המליץ לנו לנסוע למעבר אחר באזור ג'נין,
אבל הסביר לנו שבמעבר הזה אני לא יכול לעבור,
כי אני ישראלי, ולישראלים אסור להיכנס למה שמכונה שטח A.
אז שאלנו אותו מאיפה כולנו יכולים לעבור,
והוא לא ידע להגיד.

מסתבר שחלק ממדיניות ההפרדה המתוחכמת בשטחים,
דואגת שישראלים ופלסטינים לא יעברו דרך אותם מחסומים,
יש נקודות מעבר לישראלים (שנראות כמו כביש מהיר, כמו בכביש 1, 5 ו-443),
ויש נקודות מעבר לפלסטינים, שנראות כמו התמונה למעלה.
אחת הסיבות שמפרידים את המעברים היא כדי שהישראלים לא יהיו חשופים ומודעים,
למה שצריכים לעבור שכנינו הערבים חסרי הזכויות.

אז אחרי עוד כמה שעות של שיטוטים ובירורים מהיכן ניתן לעבור,
הגענו למחסום ליד טול-כרם.
במחסום יש גם נקודת מעבר לפלסטינים, אבל הוא כבר היה סגור.
אז אחרי עוד בדיקה במטלטלינו,
שלחו אותנו חזרה,
לא לפני שהחיילת החביבה דאגה להקניט אותי על כך שאני מסתובב עם חבריי הפלסטינים,
והציעה לי ללכת ולאסוף עוד כמה חברים פלסטינים מהטרמפיאדה הקרובה...

חזרנו עייפים אך מחוייכים לאקומי,
ואמרנו שננסה שוב למחרת.
למחרת עברנו במחסום בדרך  לירושלים,
בלי בעיות מיוחדות,
ובאנו לתל-אביב.

בילינו יום שלם ליד הים,
בביקור בשוק הפשפשים,
ישבנו אצל עודד שגר בסירה בנמל יפו,
ואכלנו ארוחת ערב עם עוד חברים מאקומי שהיו בתל-אביב.

היה יום מקסים,
כל-כך שמחנו לבלות ביחד,
לדבר, לצחוק, לטייל.
למה החיים חייבים להיות כל-כך מסובכים?
למה אנשים כל הזמן נלחמים?

חזרנו בלילה לאקומי,
אחרי שהורדנו את אחד החברים בקרבת מחסום קלנדיה.

בבוקר שמענו על יידויי האבנים שהיה במקום ועל הנער שנהרג,
והודינו לאל שזה לא קרה כשאנחנו היינו שם.

במהלך היומיים האלו היתה לי הזדמנות להכיר את הארץ קצת יותר טוב,
לנסוע בשומרון ובבקעה ולראות נופים של ארצנו שמעולם לא ראיתי,
וגם להכיר קצת יותר טוב איך זה להיות פלסטיני בארץ,
ארץ שבה נולדת, שבה הורייך גורשו מביתם וכעת חיים כפליטים בארצם,
חסרי זכויות, וחסרי מעמד,
ועדיין שומרים על תקווה, על חיוך, על דרך ארץ.
תודה על התזכורת יא חביבין!!

עם חברי עיאד בשוק הפשפשים

בחזרה לקריה למפגש עם מלאכים

אתמול חזרתי עם חבריי מהיריד האנושי הנודד לקרית מלאכי,
המקום בו קיימנו את היריד הראשון שלנו.

המפגש היה תחת הכותרת - "היריד הריק".
מגיעים למקום, בלי לדעת מי מגיע, מתי ומה הולך להיות...
איך נדע שהיה מוצלח?
אם נרגיש זאת.
או שלעולם לא נדע...

מבולבלים?
גם אנחנו...

חלק מהגישה של היריד זה לצאת מעולם ההגדרות המוכר,
של הצלחה וכשלון,
של יוצרים וצורכים,
של לוחות זמנים.

זה די קשה להתנתק מההגדרות האלו,
ולפעמים זה גם הופך את הפעילות לפחות מסונכרנת,
יותר נמרחת,
כמו דבש,
כמו דנה אינטרנשיונל,
ושאר תופעות שאינן מתמיינות.

אז באתי עם טליה ושני זוגות האופניים שלנו,
שבאו איתנו באוטובוס,
והגענו בסביבות הצהרים המוקדמים.
אחרי פלאפל נהדר במרכז השוקק של קרית מלאכי,
הלכנו להתמקם בפארק.

קראנו, פטפטנו, ניסינו לעשות אווירון,
עד שפתאום הגיע רועי.
הוא ומיכל הגיעו עם המשאית שמחה.
ישבנו מעט ופטפטנו עוד קצת,
רועי ומיכל סיפרו לנו על ההכנות לחתונה שלהם,
ועל החד-אופן החדש שהם רכשו,
ועל שאר דברים שברומו של מוחו המוזר של רועי.

אחר כך באנו לראות את מתקן שטיפת הכלים החדש שהם בנו,
כדי שאנשים יפסיקו להשתמש באירועים שלהם בכלים חד-פעמיים,
ואז הלכנו כולנו לכיוון הפארק כדי להתחיל ולצבוע את המתקן,
לפי הליין העיצובי של פעולה קרקסית.
גיליתי שלצייר קווים ישרים זה ממש קשה עבורי,
ותירצתי את זה בכך שבטבע אין קווים ישרים,
ואני,
אני בסך הכל אדם טבעי...

ואז הגיעו עומר ושלומית,
והכנו ארוחת צהריים,
ודיברנו על היריד המתקרב בג'יסר א-זרקא,
ושיחקנו פריזבי בין לבין.

ואז התקשרנו לריקי,
שכל-כך שמחה שחזרנו לעיר,
ושהתקשרנו אליה,
שמיד היא באה אלינו,
עם כיבוד, ועם ביתה אושר,
ועם אמה שלה ליזה על הקלנועית.

וישבנו ופטפטנו וצחקנו,
ולמדתי לשחק איתם דורקה,
משחק קלפים טג'יקיסטני,
ואפילו ניצחתי פעם אחת את ליזה,
אבל זה היה מזל של מתחיליים,
ובפעם השנייה היא קרעה לי את הצורה...

ואז ריקי הלכה,
וחזרנו לצביעה,
ובלילה היא חזרה,
והמשכנו לשבת ולצחוק,
וריקי קראה לכל מי שהיא מכירה,
ובאו נוער מקומי וניגנו לנו שירים,
ובא חייל מהגרעין נח"ל המקומי,
שפגש פעם את רועי ומיכל,
וישב איתנו גם.
ושיחקנו עוד קצת פריזבי במעגל גדול,
ילדים ומבוגרים,
מקומיים ונוודים,
ונזכרנו שוב כמה החיים יכולים להיות יפים,
כשמורידים את כל הקליפות וההגדרות והמחשבות,
ופשוט נהנים ומשחקים...

חברי היריד יושבים ומנשנשים

ריקי -המלכה הבלתי מעורערת של קרית מלאכי

אז מה באתי להגיד בפוסט הזה?

שכיף לטייל בישראל,
יחד עם כל הכיעור,
יש הרבה יופי.
ואם עוצרים מספיק זמן כדי להקשיב,
כדי לפגוש,
ופותחים את הלב,
אז אפשר לראות עולמות,
ולחוות חוויות,
שלא נמצא לא באנטרטיקה ולא בניו-יורק.

הטיול ממשיך,
מפרויקט לפרויקט, מיריד ליריד,
מוזמנים להצטרף,
זה קצת מפחיד, וגם ממש כיף,
לא צריך כסף או הכנות מיוחדות,
רק לרצות...

Whats Your Game?

Not long ago I have started to read the 4th book of "Game Of Thrones" - "A Feast For Crows". I I have not seen the TV show, And I wish to stay with books.  a challenging yet fulfilling task.
The book is full of characters, and unfamiliar words and violence and dark humor. And yet it is amazing. Mostly because of its resemblance to our own rough reality, and also for its diversity and enchantment. Two things that are overlooked today in our  scientific and rational way of living.

The name of the book implies of a way to look at life - as a game. I wrote before (in Hebrew) about my own game and also translated a chapter from Charles Eisenstein's book "The Ascent Of Humanity" called "Back To Play". you can read the original English chapter here.

So if life is a game, then what are the rules? and why do we need rules?

Learning At The Beach

Yesterday I came back from a weekend on the beach with friends and family, and some other nice hundreds strangers who came to celebrate in a nice spontaneous gathering. The Music and the location were set by a group of friends called "The spirit gang", and all the people were invited to come and bring their own things, and to participate in the expanses as much they wished, in the spirit of the gift.

the magic hat collecting donations
 for the expanses of the party

We gathered some dozen friends, one family with toddlers (pardon my high English, it is George Martin's fault), and settled a camp between all the other tents of families and fiends who came to spend a nice Saturday of sea and music. The weather was amazing, cloudy and windy which is good for the hot summer days in Israel. The sea was rough, but the spirits were high. A Kraken shaped kite was hanging in the sky, reminding me of the god of the Iron Isles.

A Kraken kite in the sky

Our camp at the beach

Since the music was not my cup of tea, what I spent my time mostly was playing with my friends' children and with my own friends, the grown children :) 

One of my favorite games is Frisbee. I always carry with me a couple of discs, to play with whoever comes around. Sometimes, when there is no one to play with. or when the wind is too strong to play with others, I play with myself. Actually I play with the wind. I call it 'playing with god'. It teaches you that the way you throw the disc will affect the way it will come back to you. Same as life. What goes around, comes around. Here is a small sample:

There are many games that can be played with Frisbee. There is of course Ultimate Frisbee where two teams play each other trying to score goals, but unlike Football or other competitive games, the players are the referees as well. 

In general I find Frisbee a non-competitive game, and this is one of the reasons I love it so much. Most of the time the game is just for fun. Just trying to throw the disc exactly to your partner's hands, while trying to improve your skill and to reach higher level of beauty in handling the disc. 

So in freestyle Frisbee there are no rules. Just levels of skill and cooperation. And this is something which is missing in our modern culture - to play with each other and cooperate,but not for the goal of winning or fame and success. Instead, to find the meaning in the doing, and reach higher levels of beauty, fun and creativity.

The Game Of God

Another story that I have been reading the last year is the Torah. Every week I read the weekly Torah portion with my girlfriend, and sometimes other friends join. The reason I read this is to try to understand more the religion of the people who live in this country, and to understand more the religion I was born into.

As other secular people, I celebrate the holidays, but I do not know much about them. I also do not know much about the connection of our people to this land of Israel/Palestine/Kna'an. So I read, to understand better the rules of the game, the game of God. And it is a strange game I must say. full of death, and punishment and awe. But I still believe there is a more profound insight in the message written in this story.

After me and my friend finished to read the weekly portion at our camp on the beach, another friend came to us and shared with us her concern about people "becoming religious".  She said it usually make people become strict and can sometime create distance and break good friendships and family relations. I understood her concern, but I also rejected it, and pointed out to her, that many secular people are not willing to accept the choice of a person to live by certain rules, i this case, the rules of the Torah or the Halacha. And by this they are doing exactly what they fear from - distancing a person just because he now lives by different rules or values.

The game of god - what people might call religion, is not understood to me, and I wish to understand more. This is why I learn. By reading the Torah. By talking to friends who come from religious background. By reading Hasidim legends and also by listening to Atheist people talking about proof of lack of god:

The game of cooperation

In his last chapter of the book "The Ascent Of Humanity", the author speaks about playing beside the tower. The tower of Babel that is. The tower that is about to collapse. Our civilization of separation:

"Instead of focusing on survival ("making a living"), our interaction with the world will be our play. After all, our purpose is to understand, appreciate, and participate in nature's ongoing creation of new realms of beauty, and how do we do that? It is through play. Isn't that how a child learns to "understand, appreciate, and participate" in the world? In a sense, the entire course of separation has been nothing but a cosmic play; the difference will be that we will no longer be lost in the game, no longer oblivious to the illusory nature of our separation. With this consciousness, our play will become again playful.

The parallel with storyteller consciousness, described in Chapter Seven, is significant, and in fact play and storytelling are deeply connected. Play is an enactment of a story, a provisional reality with its own rules and agreements. As we become conscious creators of our stories, so also we become conscious players in the cosmic game. All the accouterments of the separate human realm—label and number, images and machines, technology and culture—become our playthings and the instruments of our art. No longer unconsciously lost in that separate human realm, we are free to reunite it with the natural. We reunite its linearity with the rest of the cycle from which we tried to separate it. We reunite its symbols and stories with our conscious creative intentions. We reunite its technology with the purposes and processes of nature. Wielding our gifts consciously now, we can create a human realm no longer at odds with the natural."

So I read the "Game Of Thrones" and I read the Torah, trying to understand the game that we are playing, so I can enjoy it more, and to find other people who want to play this game with me. As I go in this path, I find more and more. People who wish to share and cooperate instead of competing and fighting. 

And in a way this is also a good strategy of survival, because the evolutionary idea of "survival of the fittest", does not necessarily speak of the strongest individual, rather it relates to the group or specie that can adjust and cooperate best with each other. As I explained to a friend who asked me about my weird habit of waking up in 4 in the morning to watch the games of the NBA finals - I do not care who is the team who wins. What attracts me is to see two teams competing one another on who is the best one to cooperate among its members. And in this sense I find competition healthy, when it drives you to self improvement, rather than just being better than the other. 

Basketball is another love of mine, a game of cooperation and creativity, as well as many other follies which are part of professional and commercial sports. What I like there is players who remember this is just a game, and yet they are willing to commit themselves fully to this game.

A good reminder for us that life is just a game are children. With their spontaneous creativity and their joyful curiosity. I want to finish with such a reminder from the champion team's best player - Steph Curry's daughter - Riley, as they give an interview to the sports channels' journalists. May we remember this is just a game and find more joyful and less harmful ways to play it.

If We Want...

לא לאבד את הראש

ארבע פעמים דפקתי את הראש בימים האחרונים.

בפעם הראשונה זה היה  במרכז אקומי כשניסיתי לדפוק בזנט גבוה יחד עם חבר פלסטיני בעזרת הלמניה בעודנו עומדים על סולם. החמצנו את הבזנט מעט וההלמניה קפצה אל תוך ראשי. בהתחלה עמדתי המום ולא זזתי, ואז התחילו קריאות פניקה כשראשי התחיל לדמם. ירדתי לאט מהסולם ואז קיבלתי טיפול מכל הנוכחים ובמיוחד מישמעאיל ששטף את ראשי וחבש אותו. הפצע לא לא היה חמור, אך בכל זאת נשכבתי לנוח ולקחתי את המשך היום להירגע.

הפעם השנייה היתה כשבדקתי שמן ומים באוטו בבוקר למחרת הפציעה הקודמת. למזלי לא פגעתי בפצע אלא במקום אחר.

הפעם השלישית היתה כשקמתי משירותי הקומפוסט, שמצויים בקרבת עץ ונתקעתי באחד הענפים.

הפעם האחרונה היתה לפני שעה קלה אחרי שירדתי בתחנת האוטובוסים שברכבת ארלוזורוב, התחלתי ללכת ונתקעתי במראה של אוטובוס.

מה קורה פה?
מה היקום מנסה להגיד לי?

      




הקשבה לא מגיבה

לשמחתי כל המכות האלו התקבלו בחיוך.
היה כאב שחלף, והיתה תמיהה על חוסר תשומת הלב שלי,
אבל לא היה כעס על זה שזה קרה לי.
יש פה איזה עניין, מעבר ללשים לב, שעוד לא פתרתי אותו, אבל אני מקווה שהתשובה תגיע.

השבוע מתקיימת באקומי סדנה ראשונה לעונה- סדנת יוגה לשינוי חברתי.
ארבעים ומשהו משתתפים, רובם ישראלים,
השאר פלסטינים ואמריקאים, וגם אריתראי ופרנסיס המורה הקנייתי,
ועוד 10 מתנדבים מכל העולם.

הסדנה נפתחה אחרי כמעט חודש של עבודה אינטנסיבית
בייפוי ובניית המקום.
כך הוא נראה כעת:

אחד הנושאים שהועלו בסדנה הוא הנושא של התנגדות.
כיצד התנגדות גוררת התנגדות, ואילו סוגים של התנגדות קיימים.
מכאן השיחה הגיעה נושא של הקשבה.
האם ההקשבה שלנו היא הקשבה תגובתית, או הקשבה נדיבה או מכילה?

רובנו מקשיבים בצורה תגובתית, במיוחד לנושאים שהם שנויים במחלוקת.
אנו לא מצליחים להקשיב לסיפור או לדעה של מישהו מבלי להכניס את דעתנו,
מבלי לשפוט או לבקר את הנאמר.

וכך תרגלנו הקשבה תגובתית וגם הקשבה מכילה או נדיבה.
איזה מין סוג הקשבה נכון יותר?
האם עליי להקשיב בנדיבות לכל מי שיש לו משהו להגיד?
האם יש מקום להגיב גם בהקשבה נדיבה או שעלינו רק להנהן ולשתוק?

עוד לא נכנסנו לעומק של הנושא,
אבל בהחלט אני רואה מקום לפתח הקשבה יותר נדיבה,
כלפי אנשים שאיתם אני מנהל שיח,
כלפי דעות מנוגדות לשלי,
כלפי עצמי.

הקשבה מאוד נדיבה

בית חדש

השבוע אני וטליה, יחד עם חברנו גל לוין בנינו את ביתנו לעונה הקרובה.
בית מקושת, עם חלון ווילון, עטוף בבד וקרטון וניילון.
בית קטן אבל מספיק ללינה,
וגבוה דיו כדי שלא אדפוק את הראש בכל פינה.

הבנייה היתה מהירה ודי חלקה.
את הדלת הביא חבר מיריחו שעובד בקפה קפה השכן בצומת אלמוג,
ואת הברזלים קנה עבורנו עוד חבר יקר גם הוא מיריחו.
והשאר השתמשנו במה שיש,
קרשים, ניילונים, קרטונים, בדים.

בסוף השבוע הגיעו ההורים המקסימים של טליה,
וחוץ משלל פינוקים למטבח המשותף וקישוטים וצבעים,
הביאו לנו גם סדינים ומחצלות ושטיחים.
ארז השכן בנה לנו שידה,
ומיקי הנווד הגיע במיוחד לסדר לנו תאורה.
התמלאנו אור מכל הטוב הזה שמסביבנו,
כל האנשים המוכשרים שבאים לעזרתנו.

ביום שת כשרציתי לנוח קצת בצהריים,
גיליתי שאמנם לבית נכנס הרבה אור,
אבל חם שם כמו בחממה,
ולכן שמנו על הבית את הציליה שבה גרנו בקיץ בחוף מעיין צבי,
וזה מה שיצא:

 

והנה חלק קטן מהבנייה בהילוך מהיר:


         




הראש חושב, הלב יודע

אז התחלתי עם הראש הדפוק שלי,
והמשכתי אל הבית הלבבי שלי,
ועכשיו אני רוצה לסיים במילות חכמה של אלכימאים,
על לב, ראש וקרביים:

"האלכימיה רואה בני אדם כמורכבים משלושה חלקים:
ראש, אזור בית החזה ש להלב וריאות, והקרביים.
הראש, מסומל על ידי כסף , הוא קריר, סטטי, ורעיוני;
הלב , מסומל על ידי זהב , חמים וקצבי ;
הקרביים , מסומלים על ידי גופרית , בוערים וטרנספורמטיבים .
בפילוסופיה זו , בסיס הידע קיים לא בראש, אלא בלב.
לב הוא לידיעה, הראש למחשבה.
כאשר פונקצית הראש פולשת לשאר הגוף ,
הסטטיות שלה באה לידי ביטוי כמו במחלות ותופעות כמו
טרשת, אבנים באיברים, סתימה של הלב והעורקים ,וגידולים בכל רחבי הגוף.
האם זה צירוף מקרים שהחפצים הטכנולוגיים של עידן התבונה הוא גם קשים בעיקרם?
אספלט, מבנים מבטון, מתכת ופלסטיק ,
כולם נועדו להתנגד למקצבים ולתהליכים המשתנים של הטבע.
במבט ממטוס ,הפרברים המתפתחים
נראים כמו גרורות של גידולים קורנים ממוקדים עירוניים.
הרכות של כדור הארץ הפכה קשה .
בתרבות של המדע וההגיון, הראש גזל את תפקידו של הלב
כאיבר שאחראי על הידיעה .
אנו מבינים זאת אינטואיטיבית כאשר אנחנו
משייכים לראש את האיכות האלכימית של קרירות.
"הגיון קר", אנחנו אומרים, או "קר-רוח".
הראש אמור לשקף, לשקול, לחקור,
אבל זה הלב שאמור לדעת,
לדעת במה לבחור ."

The ascent of humanity


אז כדי לדעת במה לבחור ולאן ללכת,
לא חייבים לאבד את הראש,
למרות שלפעמים נמשיך לדפוק אותו,
עד שנבין איך לפעול אחרת,
ואיך להקשיב ללב.

אם נרצה...


       

בחזרה למשחק

בהמשך לתרגום הפרק "העבודה כאמנות", מתוך הספר הנפלא the ascent of humanity ,
תרגמתי וערכתי גם את הפרק הבא - back to play
אשר מנסה לתאר כיצד תראה מערכת החינוך,
בעולם שבו העבודה היא יצירה ולא הכרח השרדותי.

מקווה ש'תמצאו את הזמן' כדי לקרוא את הפרק בנחת :)


אובדן השליטה של מערכת החינוך

"מורים רבים חושבים על ילדים כמבוגרים שטרם התבגרו. יתכן וההוראה תהיה 'מכבודת' יותר וטובה ויותר, לו היינו חושבים על מבוגרים כילדים שהתנוונו". - קית' ג'ונסטון

הלימוד המודרני הומצא בתחילת המהפכה התעשייתית, כדי שילדים יסתגלו לעבודה שהיתה משעממת, חוזרת על עצמה, משפילה, ולא מספקת. הפיכתה של עבודה לאמנות דורשת במקביל שינוי בחינוך, כך שיכין את הילדים לחייהם כאמנים. בפרק "המטבע של שיתוף פעולה" כתבתי: "עבודה כבר לא תהיה קשורה לחיפוש אחר כסף, אלא תחפש את הדרכים הטובות ביותר לשרת אחד את השני ואת העולם, כל אחד מאיתנו על פי המתנות והמזג הייחודיים שלנו."

בהקשר זה, חינוך יהפוך ממה שהוא היום - הכנה לשוק העבודה, לתהליך של גילוי עצמי. תהליך זה יבקש לעזור לכל אחד מאיתנו לענות על שאלות כמו - "מה אני אוהב לעשות? מה הן המתנות הייחודיות שלי? כיצד הייתי רוצה לשרת אחרים ולהשתתף ביצירת עולם יפה יותר?"

העובדה שאידיאלים אלו כבר קיימים במידה מסוימת, גם בחינוך וגם בעבודה, מצביע על מימוש שלנו אותם בצורה אינטואיטיבית, על תקפותם בכל זמן, ועל הכמיהה האינסופית לעולם טוב יותר מזה שאנו חווים כיום. אנחנו יודעים עמוק בפנים שזה מה שחינוך צריך להיות. מחנכים נותנים מס שפתיים לרעיונות האלה של גילוי עצמי, אבל בפועל, החשיבות של השליטה וההיררכיה בתוך מערכת החינוך עומדים בסתירה לביטוי האמיתי של רעיונות אלו.

כיום, משבר חינוכי נוחת עלינו ומאיים להשמיד את מערכת החינוך המודרנית כפי שאנו מכירים אותה. זה קורה במקביל למשבר פיננסי עולמי, משבר שעוזר לפנות את הדרך למערכת חדשה של כסף, ומשבר אקולוגי שממריץ אימוץ מערכת חדשה של תעשייה. בתי הספר הקיימים כבר מדממים. ניתן לראות זאת  בכישרון ההוראה ומשכורות המורים שיורדות, בלגיטימציה שכבר אינם מקבלים מההורים, בכמות התלמידים בכיתות, באלימות שמסלימה ובשיעורי האוריינות שצונחים.

התגובה של המערכת למשבר ולאובדן השליטה, היא כפי שקורה בדרך כלל, הקשחת השליטה עוד ועוד: ניסיון למדוד את התלמידים לפי סטנדרטים קבועים, הקפדה על אישורי ההוראה למורים, מאבטחים חמושים וגלאי מתכות, חיפושים בחדרי הלבשה, וגדרות תיל למבני בית הספר.

הנסיון לשלוט בתלמידים כדי שיהיו צייתנים
 לא בוחל באמצעים

קיימים מודלים מוצלחים של לימוד המסתמכים דווקא על שחרור של שליטה ולא החרפתה. נקודת המוצא של מודלים אלו היא האמונה בסקרנות והיצירתיות הטבעיות של האדם. "אדם מטבעו, משתוקק ללמוד", כתב אריסטו, כפי שהיכולת המדהימה של ילד ללמידה מרצונו הפנימי (לפני שהחינוך מתחיל) מדגימה.

פילוסופיות חינוכיות בתנועות מונטסורי וולדורף בנו פדגוגיות שלמות שמטרתן לאפשר את המשאבים הדרושים כדי לענות על הסקרנות הטבעית של הילדים ועל הרצון הטבעי של הילד לצמוח ולהתפתח. החלופות שלהם לכפייה ולשליטה, נולדו מתוך אמון בסקרנות המולדת, אינטליגנציה, מוטיבציה, וחוכמתו של האדם, והן הולכות נגד הדרישות המוסדיות של תרבות המכונה והאידיאולוגיה של כיבוש הטבע (אנושי).

דוגמא יפה של האלטרנטיבה לחינוך המבוסס על שליטה היא בית הספר 'סאדברי ואליי' שבמסצ'וסטס, אשר לוקח את העיקרון של האמון בילד אפילו מעבר לגישות של וולדורף או מונטסורי. זהו בית ספר שבו אין תכנית לימודים, אין מבחנים, אין ציונים, ואין כללים למעט אלו שנחקקו על ידי התלמידים עצמם.

כך כותב אחד המייסדים: "רצינו [שהתלמידים] יהיו לגמרי חופשיים לבחור חומרים שלהם, ספרים, מורים. הרגשנו שהדרך האמיתית ללמידה בחיים, מתקיימת כאשר הלומדים משליכים את עצמם לנושא בכוחות עצמם, ללא שידול, או מתן שוחד, או לחץ. . . . על מנת להיות נאמנים לעצמנו, אנחנו צריכים להתרחק מכל רעיון של תכנית לימודים בהשראת מערכת החינוך ה"רגילה". היינו צריכים לאפשר למוטיבציה להגיע כולה מהתלמידים, ובית הספר מחויב אך ורק לתגובה למוטיבציה זו. אפשר לתת כדוגמא את כך שבסדברי ואליי, אף ילד מעולם לא הוכרח, נדחף, הופצר, שודל, או שוחד ללמוד איך לקרוא. ולמרות זאת, ואולי על שום כך, אין לנו דיסלקציה, ואף אחד מהבוגרים שלנו אינם אנאלפביתים."

היעדר כפייה מאפשר למידה

למרות היעדר כל מנגנון תמריצים חיצוני או כפייה חיצונית, ילדי סאדברי מציגים רמה מדהימה של הישגים, אם כי לא בהכרח בנושאים אקדמיים מסורתיים. אם כי, אפילו בנושאים המסורתיים, הם בדרך כלל יודעים את הבסיס, פשוט משום שנושאים מסורתיים הם בעצם די פשוטים. אנקדוטה אחת על בית הספר מתארת ​​כיצד קבוצת למידה ותמיכה עצמית של בני 9-12 למדה את כל תכנית הלימודים בחשבון מכיתה א 'עד ו' בתוך עשרים שעות רצופות.

 מומחה חינוכי חיצוני שבחן את הנושא לא היה מופתע: "כולם יודעים שהנושא עצמו הוא לא כל כך קשה. מה שקשה, ואף כמעט בלתי אפשרי, הוא להכות את החומר לתוך ראשיהם של צעירים ששונאים את כל צעד בתהליך הלימוד הזה. ולכן הדרך היחידה שיש לנו שמץ של סיכוי להכניס את החומר היא להכות  כל פעם קצת חומר, לאט לאט, בכל יום, במשך שנים. גם אז זה לא עובד. רוב תלמידי כיתה ו' הם אנאלפביתים מתמטיים. אך אם ילד רוצה ללמוד את החומר היטב, עשרים שעות זה בהחלט זמן הגיוני."

להחזיר את האמון בעצמנו

ממשל עצמי של התלמידים מביא אף ניגודיות גדולה יותר לרעיון של הפרד ומשול מאשר נושא  מוטיבצית למידה עצמית. האסיפה המרכזית בבית הספר, נותנת לכל תלמיד כבר מגיל 5 ועד גיל 18 אותו קול שווה כמו של חברי הצוות, וכך קובעים את כל החוקים וההחלטות החשובות בבית הספר. זה מתקיים כאמור בניגוד חריף למערכת ההצבעה בתיכון רגיל (אמריקני), שבו התלמידים מורשים לבחור את הקמע של הבית ספר ומלכת המחזור בטקס סיום. בסדברי, יש לתלמידים כוח אמיתי: הם מחליטים על השימוש בכספים, ההעסקה והפיטורים של מורים, על כללים ועונשים על עבירות. פורעי החוק הבית-ספריים כפופים למערכת בתי משפט שמאוישת על ידי התלמידים.

להחזיר את האמון בין מבוגרים לילדים

מי שאיבד את האמון בטבע אנושי, מדמיין שמערכת כזו לא יכולה לעבוד, אבל מרוב הבחינות זה עובד יפה. לפעמים האסיפה עושה טעויות, כמובן: ב'בית ספר העגול' - בית ספר דמוקרטי בפנסילבניה שהילדים שלי למדו בו, האסיפה החליטה פעם לבטל את כל המטלות המנהלתיות של התלמידים (המורים הצביעו נגד הצעה זו, אבל היו במיעוט). וכך, לא היו מטלות-במשך שבועיים, עד שהאסיפה הפכה את החלטתה. התלמידים למדו דרך חוויה שיש צורך במטלות. זה שונה מאוד מהמודל הרגיל שבו הסיבה לעשות את המטלות היא "בגלל שצריך." התלמידים לומדים אמון עצמי ולא ציות לסמכות - מודל הגיוני אם אתה מאמין בעצמך.

מודל סאדברי מגלם הנחות רדיקליות על הטבע אנושי וההבנה שלנו את עצמנו. בית הספר הזה הוא חלוצי מבחינת חזון של מה שבית הספר יהיה בעידן של איחוד, כאשר המאמץ הנוכחי כדי לשמר את האשליה של ה'אני לבד ונפרד', סוף סוף הופך לבלתי נסבל, ומתמוטט. עד שזה יקרה, בתי ספר כמו סדברי ואליי, במקביל למטבעות קהילתיים וריפוי באנרגיה, יכולים לתפוס מקום שולי בלבד בחברה שלנו משום שהם עומדים בסתירה להשקפת העולם הממוסדת הדומיננטית. יחד עם זאת, הם חשובים ביותר משום שלשמחתנו הם מספקים מודלים שאנחנו באופן טבעי נאמץ כאשר אנו נבנה מחדש את החברה לאחר המשברים הגדולים שמתכנסים כעת יחדיו.

אז מה עושים הילדים?

אם הם לא "נכפים, נדחפים, מופצרים, משודלים, או משוחדים" לעשות משהו, מה התלמידים בסדברי עושים? אנו כה מורגלים לחיים שמונחים על ידי כפייה מופנמת, שבהעדר שליטה מלמעלה, אנו מדמיינים חיים של עצלות, פינוק, ונרפות. כשאני שואל את התלמידים שלי מה היה קורה אם הם היו מאבדים את כל כוח הרצון, הם בדרך כלל אומרים שהם יישארו במיטה עד הצהריים, ירבצו כל היום מול הטלוויזיה, יתמכרו לתענוגות והנוחות הקרובים ביותר, וכך נראה שהם יפלו לתוך ספירלה מעורפלת שלא נגמרת של פינוק, עצלות, ואדישות . אבל זה למעשה רק מרד נגד "עבודה", כפי מונח זה מוגדר כיום, כפי שהיה מאז המהפכה התעשייתית, אם לא לפני כן, כמשהו לא נעים, משפיל, או מייגע שאנחנו נאלצים לעשות על מנת לשרוד. אבל זה לא הטבע האנושי. עצלנות ופינוק הם לא הטבע האנושי. מהו טבע האדם? אנחנו יכולים לראות את זה בסאדברי ואליי - מה שילדים עושים בהעדר הכפייה הוא, בפשטות, לשחק.

וכאן אנו נתקלים באחת מכפילויות ההגדרה של התרבות שלנו, ההבחנה בין עבודה למשחק. כיום לשחק אך ורק לשם משחק נחשב ל"בזבוז זמן", דעה שמבוססת על ההנחה שלשרוד זו המטרה של החיים, הנחה שקיימת בבסיס המדע והכלכלה המודרנים. אחרי הכל, כל דקה שבה אנו משחקים היא הזדמנות אבודה כדי להתקדם בחיים...

     

    

משחק כשיטת לימוד טבעית

אך מנקודת מבט אחרת משחק הוא רחוק מלהיות קל דעת או טיפשי. לשחק בבית הספר זה עסק רציני ... המשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, כמו גם למבוגרים שלא שכחו איך ... משחק הוא לא פחות, למעשה, מהגרסה הילדית של איך החיים אמורים להראות, גם עבור מבוגרים. הערך של המשחק הוא לא רק בכישורים המוטוריים או טכניקות פתרון בעיות שהוא מפתח. מה שנלמד במשחק זה היכולת של השחקן להתרכז ולמקד את תשומת הלב שלא במשורה במשימה שלפניו, ללא התחשבות במגבלות זמן, ללא עייפות, ללא צורך למהר, ללא צורך לנטוש רעיון מבריק באמצע, כדי ללכת לעשות משהו אחר. משחק מבטא יצירתיות חסרת מעצורים שמגיעה מבפנים. בחיינו הבוגרים, לשחק נעלם תחת המשטר האכזרי של "צריכים" שמונע מאתנו להקדיש את עצמנו באופן מלא לכל דבר "ללא התחשבות במגבלות".  אנו "צריכים" להתחשב במגבלות חיים: לוחות זמנים, לחץ, אשמה, חרדת הישרדות. אנחנו בלהסתכל מעבר לכתף שלנו כל הזמן.

במשחק אנו מסוגלים לחוות את הריכוז והמיקוד המלא כתחושה של חוסר זמן. זה מצב, שבו היכולת שלנו ללמוד וליצור נמצא במקסימום. (כיום, באופן אירוני, האיומים המקודדים שבאמצעותם אנו מנסים לעודד למידה, יוצרים למעשה מצב פסיכולוגי עוין ללמידה). החוסר זמניות של המשחק היא כמעט בלתי ניתנת להשתלבות עם החיים העמוסים, והמתוכננים של המבוגר המודרני (או התלמיד). לעומת החברות המודרניות, חברות פרימיטיביות היו חברות חסרות זמן: שעות ודקות, זמנים ותאריכים, שעונים ולוחות זמנים התעוררו עם התיאום המורכב של פעילות אנושית המתחייב מחלוקת העבודה והשתלבות המכונה. חיים במשחק הם חיים ללא זמן, חיים נצחיים.

מתמסרים ליצירה ומתנתקים ממושג הזמן החיצוני

הנה קטע מתוך "חופשיים סוף סוף"  (של דניאל גרינברג, ממיסדי 'סאדברי ואליי'), שאני מביא כאן משום שזה מביא דמעות לעיניי. הקטע מציג עד כמה עצום הפשע שהציביליזציה שלנו ביצעה נגד הרוח האנושית, ועם זאת כל כך פשוט הוא המרפא שמשתמע ממנו:

"בית הספר נפתח בשעה 8:30 בבוקר, ונסגר בשעה 5:00 אחר הצהריים. אין זה יוצא דופן לראות מישהו נכנס לחדר החושך בשעת 9:00, מאבד את תחושת זמן, ויוצא בשעה 4:00 כאשר העבודה מסתיימת.

יעקב מושיב את עצמו לפני גלגל הקדרות. הוא בן 13 שנים. השעה 10:30 הוא מכין את העמדה, ומתחיל לעשות סירים. שעה עוברת. שעות. פעילויות מתערבלות סביבו. חבריו מתחילים משחק כדורגל, בלעדיו. שלוש שעות. בשעה 2:15 הוא מתנתק מן הגלגל. היום, אין לו דבר להראות למרות מאמציו. אף סיר לא מספק אותו.

למחרת, הוא מנסה שוב. הפעם, הוא מסיים בשעה 1:00, לאחר שסיים שלוש עבודות שהוא אוהב.

תומאס ונתן, בני 11, מתחילים משחק של מבוכים ודרקונים בשעת 9:00. זה לא נגמר ב5:00. ולא אפילו ב- 05:00 למחרת. ביום השלישי, הם מסיימים את המשחק בשעה 2:00.

שירלי, בת 9, מתכרבלת בכיסא ומתחילה לקרוא ספר. היא ממשיכה בבית, וממשיכה בשלושה הימים הבאים, עד שהיא מסיימת.

סינדי ושרון בנות ה-6 יוצאות לטיול ביער. זהו יום אביב נהדר. הן יוצאות למשך 4 שעות.

דן מטיל את החכה הראשונה שלו לתוך הבריכה בשעה מוקדמת בבוקר סתיו. שלוש שנים לאחר מכן, הוא עדיין אוהב לדוג."

ראיתי מלאך בתוך אבן השיש
אז סיתתי את האבן עד אשר הוצאתי אותו לחופשי
מיכאלאנג'לו

לשחרר את עצמנו מכבלי זמן המכונה

האם את/ה יכול/ה לראות את התיאור הזה כמודל לחיים שאנחנו נועדנו לחיות? לבחור את הפעילות שלנו, ולהקדיש את עצמנו אליהם באופן מלא עד שאנחנו מרוצים מהתוצאות? להיות חופשיים מכל לוח זמנים או דרישה, חוץ מאשר זו שלנו עצמנו? 

כך מתואר בארכיטיפ החזק ביותר של התרבות שלנו  - סיפור הבריאה: בספר בראשית , לאחר בריאת העולם, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד". כיום, במקום לעשות הכי טוב שלנו כאשר זה דורש זמן רב, אנחנו מתפשרים על "מספיק טוב" - מספיק טוב - בשביל הכיתה, בשביל הבוס, בשביל השוק.  ובכך אנו שוללים את המטרה היצירתית שלשמה אנו נמצאים כאן. אבל כמו יעקב, התלמיד בן השלוש עשרה, משהו בתוכנו רוצה ליצור יופי ללא מגבלות. לשקוע כל כולנו במשימה יצירתית לשם היצירה במשך זמן רב ככל שנדרש,  כדי שבסופה של היצירה, נוכל להסתכל עליה בסיפוק  ו"לראות כי טוב".

דניאל גרינברג כותב: "זמן הוא לא סחורה בסדברי ואלי. זה לא 'בשימוש' גרוע או טוב. זה לא 'בזבוז' או 'משהו לשמור' .... הכבוד שבית הספר מנסה להציג למקצבים הפרטיים של התלמידים הוא בלתי ניתן לערעור". הילדים שבבית הספר הזה מציעים לנו מודל, לא רק לחינוך, אלא לחיים. מודל שחותר תחת הנחות תרבותיות כל כך מושרשות שאנחנו כמעט לא מודעים להם. לא לחשוב על זמן כמשהו לשימוש, בזבוז, או לאגירה – זו מהפכה עמוקה בהרבה מכל מהפכה שקרל מרקס אי פעם חלם עליה.

אני נכנסתי לעומק כזה לגבי בית הספר 'סאדברי ואליי' משום שהוא מציע מודל שמנסה להביא אותנו חזרה למשחק. והחזרה למשחק היא המפתח להפלת ההגמוניה של הזמן הנמדד. הזמן שקשר אותנו, חזק יותר ויותר, במשך אלפי שנים. מאז ילדותנו המוקדמת, כמה מאיתנו אי פעם חוו את ההרגשה של חיים ללא זמן? אנו חווים זאת רק בקטעים קצרצרים שאנו מצליחים 'להגניב'. אנחנו, המבוגרים דחקנו את המשחק והיצירתיות הרבה שלנו לשוליים -  תחביבים בסוף השבוע שאינם קשורים לעיסוקנו או לפרנסתנו – כפי שתלמידים בבתי הספר הרגילים חייבים להגניב את המשחק בזמן ההפסקות או מאחורי גביו של המורה.

אני לא בעד נטישת הטכנולוגיה וחזרה לתקופת האבן כדרך לביטול התוצאות המרות של אידיאולוגית המכונה השלטת בעולם המודרני. הצורות החיצונית של טכנולוגיה, כסף, ריפוי וחינוך בהחלט ישתנו, אך זה יקרה לדעתי כתוצאה ממערכת יחסים חדשה של האדם עם היקום, מערכת יחסים שניתן לתאר אותה בצורה מתומצתת כ'משחקית'. 

המשחק הוא גם חסר זמן, גם חופשי ממנגנוני הכפייה המכוערים של תפיסת ה'הישרדות', וגם הוא מבטל את ההבחנה המלאכותית של העצמי והאחר,  ההבחנה המגדירה של עידן הנפרדות שבו אנו חיים.

המצב הבידורי של המשחק, מאפשר לתחושת 'העצמי הנפרד' להעלם כאשר המשימה המשחקית סופגת אותנו לתוכה; במקום סובייקט נבדל שמנסה לשלוט ולתמרן היקום לצרכיו, אנו הופכים להיות סוכן אורגני של התהליך היצירתי של היקום עצמו. דרכנו, היקום יוצר את עצמו.

המשחק כדרך לימוד התנסותית וחוויתית
מתוך מיזם היריד האנושי הנודד

כך גם לגבי סוג אחר של משחק, שבמקום לקרוא לו יצירתי, אפשר לכנותו "התנסותי". אנחנו משחקים עם הגבולות שלנו, חוקרים את הגבולות שלנו, מגדירים את מי שאנחנו. האבטיפוס של משחק מסוג זה יכול להיות תינוקת שמשחקת עם אצבעות רגליה, ידיה, וקולה שלה,  כאשר היא לומדת לתאם תנועה, אברי חישה, ודיבור. היא לא רק מגלה מציאות קיימת מראש של הגוף שלה; חקירותיה הן מה שממריץ את ההתפתחות של הגוף שלה. על כל היבטיו, משחק אמיתי הוא מטבעו ובאופן בלתי נמנע יצירתי.

אם נרצה...