יום ראשון, 29 במרץ 2015

המהפכה היצירתית


לפני שבועיים החלטתי לעשות הפסקת עישון לשנה.
בלי סיגריות בלי ג'וינטים.
רק אוויר נקי, 
וקצת עישון פסיבי של עשן מכוניות לפעמים....

הרומן שלי עם סיגריות ועישון התחיל אי-שם בתיכון,
שאכטה פה, סיגריה שם, במסיבות של השכבה.
אחר-כך ביוון, לפני הצבא, אני זוכר שישבתי לי על המרפסת בשקיעה,
ועישנתי את הסיגריה הראשונה שלי לבד.
וכך המשכתי לעשן בחו"ל - סיני, ואז לונדון עם הפאקט הראשון.
ולצבא כבר הגעתי מוכן.
מכור מן המניין.

12 שנה לקח לי להחליט להפסיק.
הלכתי לקבוצת תמיכה של קופת חולים,
לקחתי כדורים,
וגם התחלתי מין שיטת טיפול/העצמה שנקראת יעוץ הדדי.
בעקבות הפסקת העישון, והשינויים שעשיתי בחיי,
התחיל להשתחרר בתוכי משהו עמוק ורדום.
הרגשתי שהייתי כבוי במשך המון שנים,
והרבה רגשות ודמעות שהיו עצורים בתוכי,
קיבלו מקום לצאת החוצה.

מאז עברתי הרבה תהפוכות בחיי,
הצטרפתי למהפכה של אהבה,
יצאתי לחיי נדודים, 
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

הרומן שלי עם העישון לא פסק.
המשכתי לעשן ג'וינטים,
וכתוצאה מכך גם המשכתי להשתוקק לטבק.
ההתמכרות לא נעלמה, היא רק פחתה והתמתנה.

ומאז זה מין משחק שכזה.
שבועות ללא עישון, ושבועות של עישון יומיומי.

פעם אחת, קיבלתי הזמנה לעבור ריפוי עם מרחיבי תודעה.
על היכולת של מרחיבי תודעה מן הטבע לרפא,
אני לא יודע הרבה, אבל מהקצת שקראתי והתנסיתי,
היכולות מופלאות והפוטנציאל מדהים.
ועם הכח הגדול הטמון יש גם להתנסות בזהירות ובאחריות.

השאלה ששאלתי את המדיצינה, שבמקרה הזה היתה פטריה,
היתה - למה אני מעשן?
התשובה שהגיעה במהלך המסע היתה
כי אתה לא יוצר....


       



פרעה הפנימי שלנו

הרבה פרשנויות שמעתי על סיפור יציאת מצרים,
ואחת מהן שאליה אני מתחבר היא שפרעה הוא בתוכנו.
מצליף בנו בכל פעם שאנו מנסים להרים את הראש ולפרוץ את הגבולות שלנו.
הוא מופיע בצורה של פחד וחרדה, דכאון ואדישות.
הוא מופיע בצורה של התמכרות - לעישון, אלכוהול, פורנו או פייסבוק.

ואנו נדרשים להאבק בו.
בכל פעם אנחנו חושבים שהבסנו אותו,
והוא רק מתחזק.
מתחזק כדי שנבין ש - "אני יהוה".
אני, כל אחד מאיתנו, הוא חלקיק אלוהי, שיכול ליצור עולמות, ולברוא ישויות.
בדמיוננו, 
ואם נרצה גם במעשינו, במו ידינו, בעולם הזה, הגשמי.

לשם כך אנחנו נדרשים להביס את פרעה שוב ושוב.
ככל שאנו מתחזקים ומתגברים, כך גם פרעה,
מהווה עזר כנגדנו,
עד שנצא לחופשי, למדבר, אל הלא נודע.

הלא נודע של היצירה.
הלא נודע שנמצא מעבר לגבולות המוכרים שלנו, מעבר לאזור הנוחות.

פרנסיס, חברי לקהילת אקו-מי, הסביר זאת נפלא
במהלך שיעור היוגה שהעביר.
כדי ליצור שינוי עלינו לחוות אי-נוחות.
לא בהכרח כאב, אבל בהחלט אי-נוחות.
כמו לעשות מתיחות כדי להתגמש,
להשאר המתיחה ולנשום לתוכה.

אצלי, העישון, ההתמכרות מכבה משהו ביצירתיות.
אש היצירה הופכת למסך עשן שמערפל אותה.
עליי לחוות את חוסר הנוחות שבאי עישון,
כדי למצוא את האש היצירתית שבתוכי.
ועליי להמשיך וליצור כדי שלא לחזור לעשן.
לנתב את חוסר הנחת לכיוון של יצירה ועשייה.


אחת מאהבותיי - להפוך זבל לאומנות



המהפכה היצירתית

לאחרונה, בעקבות שהותי באקומי, והחיים המשותפים עם פלסטינים,
יוצא לי לחשוב ולקרוא הרבה על מהפכות לא אלימות.
יצא לי לראות תוכנית דוקומנטרית על תנועת זכויות האזרח בארצות הברית,
על מאבקי עובדים בפולין, ועל ההתנגדות הדנית לנאצים והצלת היהודים,
תחת מסווה של שיתוף פעולה.

אני גם רואה כיצד המהפכות הללו לעתים חוזרות על עצמן,
ואיך המערכת מוצאת דרכים לנטרל אותן,
כמו שתילת סוכנים מחרחרי ריב בקרב אנשים.

אני גם רואה שהמהפכות הללו דורשות הרבה הקרבה,
ומעין מוכנות לספוג הרבה מהלומות,
דבר שרוב הישראלים לא מוכנים אליו.

כשאני מנסה לדמיין מהפכה עממית,
אני רוצה לראות בה גם נשים וילדים,
אני רוצה לראות את כולם צועדים בסולידריות ושמחה,
ומצליחים לנטרל את האלימות של לובשי המדים,
ואת האלימות שבתוכנו,
באמצעות אהבה, ובאמצעות מוזיקה, ובאמצעות תזכורת,
של מה חיים האלו יכולים להיות, לו רק היינו חיים כאן יחדיו,
ומה היינו יכולים להיות, לו הפסקנו להתעסק במריבות ותככים,
היינו הופכים כולנו ליוצרים.

לשמחתי יצא לי בשנים האחרונות
להפגש עם כמה קבוצות של אומנים מהפכנים,
קולקטיבים יוצרים, שמשתמשים בכישוריהם,
ומשתפים פעולה כדי להפוך את החיים לקסומים.

בירושלים הסתובבתי במשך שבועיים עם חבורת בית ריק.
עוד קולקטיב ירושלמי שעוד לא יצא לי לפגוש הוא קולקטיב מוסללה,
שיצאו משכונת מוסררה.

בחיפה פגשתי לפני כמה חודשים את חלוצי התעשיה 109,
שכמוני מתעניינים בחללים אורבניים לא מנוצלים,
ומנסים להפוך אותם למרחב ליצירה.

לפני כמה חודשים עזרתי לאחותי ביצירת אומנות שהיתה חלק מתערוכה
של קולקטיב אונייה, בתחנה המרכזית החדשה.

בבאר-שבע שמעתי על חבורת עושים רחוב,
שלוקחים את הרחוב והופכים אותו למקום יפה יותר.

גם אני חלק מקולקטיב יוצר,
היריד האנושי הנודד,
שמגיע לכל מיני מקומות רדומים,
ומעיר בהם חיים

הקולקטיבים היוצרים עושים מהפכה שקטה,
מחכים לרגע הנכון כדי להתאחד.

גם אנחנו יכולים להיות יוצרים,
כל אחד מאיתנו,
ולהפוך לקולקטיב,
שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבוא לידי ביטוי.

לשם כך עלינו להתגבר על פרעה הפנימי שלנו,
להפסיק את ההתמכרויות, ולהפנות את האנרגיה ליצירה,
לדמיין באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות,
ולברוא אותו יחדיו...

אם נרצה....



        









יום ראשון, 22 במרץ 2015

שלום אביב


המדבר הופך צהוב
החובזות מתייבשות
היתושים מגיעים לבקר
פסח מתקרב

החתולה ג'יני בהריון
וחבר שלי בוכה, כואב לו
קשה לו לראות אנשים סובלים
ולנו קשה לראות אותו  כואב

במדבר מכונית עוצרת
מפעילה רמקולים ששוברים את הדממה
והמים שירדו בחורף
לאן הם יגיעו? את מי הם ישקו?
האם נצליח להפריח את השממה?

אהבה ישנה, בין גבר לאשה
אהבה מוצנעת, ללא מגע,
כדי לא לפגוע בתרבות של הגברים
שקונים נשים, ומוכרים כבשים
גברים בדווים ויהודים שלמדו שרגשות זה לחלשים

והגוף מתנקה מעשן ומתמלא קפאין
ונמתח בבקרים ונרדם מוקדם
מנסה להתמלא להתחזק כדי להמשיך לרפא ולפעול
בתוך עולם משוגע,
שמחלק את הכל לימין ולשמאל

והאביב למי הוא שייך?
ליהודים או למוסלמים או לחיות ולצמחים?

שסק שמופיע חודשיים מוקדם
מודיע לנו שהשינוי כבר קורה
אנחנו אולי לא רואים וגם חוששים
לאבד את מה שיש, למרות שבסוף כולנו מתים

בינתיים נפרח, עם האביב
נשיר בערבית ובעברית ובאנגלית
נודה על הרגע ועל מה שישנו
על משב רוח צונן ויופי זמני

אביב בואדי קלט, מפיצים זרעים של שינוי




עברו חודשיים וחצי פה באקומי
בלי לשים לב.
חודשיים שעברו מהר, ועוד חודשיים וחצי כבר נגמר
עוברים למקום אחר.

בסוף השבוע האחרון הייתי אחראי על אירוע חגיגת האביב,
הזמנתי אנשים לבוא ולבקר,
ולשמוע על פרויקטים אקולוגים בישאל ופלסטין.
שמענו על אי הצדק שקיים בחלוקה של המים,
איך פלסטינים מקבלים מים לבית פעם ב-18 ימים,
ועל הריסת בארות,
ועל איסור לגדל גידולים בשטחי C שהם רוב שטחי הגדה
ועל מיליוני עצים שנעקרו כדי לבנות את החומה.
ואז מישהי שאלה - אבל איך זה לא מגיע לבית משפט?
ואני צחקתי על התמימות היפה....

שמענו גם על פרויקטים שמנסים לשנות,
שמלמדים מחדש לעשות קומפוסט, וביו גז, וגידול הידרופוני,
אבל בעיקר שמענו עצב על המצב.

שמענו אחר-כך על פרויקטים ישראלים שגם נתקלים בקשיים,
קהילות שמנסות לקום אבל מתמודדות עם חוקים מיושנים,
ועם פקידים אטומים,
ועדיין מנסים למצוא פתרונות יצירתיים,
כמו ליצור קהילה בחצר אחורית של מישהו,
או בדירה באמצע העיר.

ובין לבין אכלנו יחדיו אוכל שבושל בהרבה אהבה,
על ידי אורחים ומתנדבים והקיצ'ן מאמא טליה,
ודיברנו ושיתפנו על עצמנו ועל המצב,
ועשינו מדורה ושרנו לשלום,
ויצרנו תכשיטים מבקבוקי פלסטיק,
וטיילנו למדבר לשמוע את השקט,
שהופר על ידי רמקולים של מטיילים שניגנו גנגם סטייל
שהזכירו לנו כמה רעש קיים בתוך ההוויה האנושית.


ביקור בבית-ספר/כלא

לפני סוף השבוע ביקרתי בבית-ספר בבית חנינא,
ישוב פלסטיני בצפון ירושלים,
שכמו רוב בתי-הספר נראה מבחוץ כמו בית-כלא,
וגם מבפנים, למרות שהילדים די שמחים והמורים קשוחים אך מקסימים.
הרבה עבודת שלום נעשית בבית-ספר,
כולל עבודות של תלמידים על מהפכות לא אלימות,
ואפילו יש שם כיתת אקטיביזם לשלום.

ציור בבית-ספר בבית חנינא - אחריות


באתי עם שתי חברות מאקומי,
לדבר עם התלמידים על חלומות והגשמתם,
סיפרתי להם על החלום שלי להקים בית-ספר נודד,
ולהפיל את החומות שמפרידות בינינו,
לא רק חומת ההפרדה הגדולה,
אלא גם החומות שאנחנו בונים סביב הבתים שלנו,
חומות של פחד ובורות.
אמרתי להם שאני מקווה שהם יעזרו לי להגשים את החלום,
אבל רובם דיברו על להיות מפורסמים ועשירים ומכובדים,
למרות שהיו גם חלומות מקסימים -
כמו להיות שמח, ולעשות שלום בין יהודים נוצרים ומוסלמים.

אספנו את החלומות שלהם,
ואמרנו להם שנרכיב מהם סיפור,
וננסה להבין איך החלומות שלנו משתלבים.

יש עוד הרבה דברים שקרו וקורים,
החיים פה זורמים, אנשים באים והולכים,
המכוניות דוהרות על הכביש,
ואנחנו...

בינתיים ממשיכים לכתוב ולחיות
ולחשוב על שינוי, ותוך כדי פשוט להיות
ללמוד ערבית ולשתות הרבה מים
כמו שאייבי נתן אמר

וחולמים גם לפתוח מחדש את קול השלום,
להשמיע אותו בקול גדול

אם נרצה...



      



יום חמישי, 12 במרץ 2015

עוצמה נשית


היום מתחילה באקומי סדנת מנהיגות נשית.

 השבוע צוין גם יום האשה הבינלאומי.

אני רוצה בהזדמנות זו להודות לנשים בחיי שמקיפות אותי בעוצמתן העדינה ובאהבתן הגדולה.

אמא חוה 


אמא חוה - אמא טורבו שקשה לעצור אותה וקשה לעקוב אחריה, ונהדר להתווכח איתה ולהתפנק אצלה בבית.

אחות גדולה מרבי 

אחותי הגדולה מרב - אומנית ושמאנית רגישה ומוכשרת בכל-כך הרבה תחומים.


אהובתי טליה


אהובתי טליה - האשה שאיתי שאוהבת ומלטפת אותי בכל רגע פנוי, שעושה טוב לכל-כך הרבה אנשים, ושבגללה החיים יותר יפים.

בת-דודה נועה


בת-דודתי נועה שמתמודדת כבר ארבע שנים עם מחלת סרטן ותוך כדי ממשיכה ליצור ולשיר בצורה נוגעת ללב ומעוררת השראה.

שנטל אומנית הבמה


חברתי שנטל שמשחקת את משחק חייה, משחק מלא בעצב וברגש, בתקווה ובאהבה וברצון לפרוץ גבולות ולמצוא שלווה.

רוני והנסיכה ים


רוני - אמא לתפארת ואשה נהדרת ומודל לחיקוי עבורי לאיך משפחה יכולה להיות שמחה ואוהבת ותומכת גם במציאות הלא פשוטה של ימינו.

ואי אפשר בלי להזכיר את נשות אקומי המדהימות, שכנותיי וחברותיי לקהילה - נועה, רחלי, גוני ואלין שמדגימות כל יום מחדש מסירות, ונתינה, וחברות, ואחריות, ויופי שאין כמותו.

וכמובן הנשים שהביאו לי חיים - סבתא מנוחה וסבתא ברכה ז"ל - שמסתכלות עלי, מחייכות ונאנחות וכנראה שעדיין דואגות ואוהבות.

תודה לכן, ולכל שאר בנות המשפחה, חברות, מורות, עמיתות, שותפות לדרך.

מי יתן ותמצאו עוד עוצמה כדי לפרוץ את מעגל האלימות והדיכוי שקיים כלפי נשים כבר אלפי שנה,
מי יתן ונראה יותר אחווה נשית - sisterhood, בין נשים מכל הדתות והעמים, נשים שרוצות שלום,
מי ייתן ותתנו מקום לשפה חדשה, שפה של רגש, ולתרבות של אהבה.

ומי יתן וכולנו נמצא את עצמנו מוקפים בנשים עוצמתיות ומעצימות, יצירתיות, מכילות, חופשיות, שמחות.

אם נרצה...

אתן מושלמות כפי שאתן!!

(בבקשה לראות את הקליפ עד הסוף)


       

יום רביעי, 4 במרץ 2015

מס שפתיים בתחפושת


פעמים רבות אני שומע את האמירה שאני קיצוני.
שהרצון שלי לחיים נטולי אלימות, חיים של בחירה חופשית אמיתית,
חיים מלאי מודעות, ולקיחת אחריות מלאה,
הרצון הזה הוא קיצוני.
ובכן, כמו שאמרתי לחבר שאני מאוד מעריך כאשר הוא העלה את הטענה הזו לפני,
זה לא אני שקיצוני,
זה כל השאר....

כמו שאומרים הטבעונים, כאשר טוענים בפניהם שהם קיצונים:




ובכן השאיפה שלי היא גבוהה,
ואני בהחלט לא מושלם.
הרבה מהדברים שאני שואף אליהם אני לא מקיים באופן מלא.

אני רוצה להפסיק לשלם מסים שמממנים מלחמות ודיכוי של מיליוני אנשים,
ועדיין אני משלם ביטוח לאומי.

אני רוצה להפסיק לקנות מוצרים שנוצרו בתנאי עבדות.
ואשר יוצרים זיהום ופסולת בתהליך הייצור והצריכה שלהם,
ועדיין אני קונה קפה בכוסות חד פעמיות (מנייר לפחות).

אני רוצה להפסיק את האלימות המינית כלפי נשים,
אך אני עדיין מחפצן אותם במבטיי לעתים,
ועדיין צופה בפורנו (יותר מהסוג החובבני והלא ממוסחר, לא זה האלים) לפעמים.

אבל מצד שני אני גם אוהב לסתור את עצמי.
כנראה שכדי להתקיים חייבת להתקיים איזה סתירה פנימית.
סתירה בין האידאל הנשגב של האלוהות, לבין הכיעור המתוק של המציאות,
כי אחרת איך אפשר להסביר את כל זה?


       



להתחפש למורה

אחת הסיבות שלא הלכתי להיות מורה,
הוא שקשה לי מדי לגשר על הפער הזה בין  העולם הרצוי לבין המציאות.
איך אני אסביר לנערים ונערות מה זה דמוקרטיה כאשר אין בבית ספר דמוקרטיה?
איך אני יכול לדבר איתם על להצליח בלימודים ולהיות תלמידים טובים,
כאשר מה שזה אומר בעיקרו שהם פשוט צריכים להיות יותר טובים מאחרים,
לעמוד בציונים של המבחנים המיושנים,
כדי שיום אחד אולי יוכלו ללמוד את מה שהם באמת רוצים?

כיום אני מלמד עברית בכפר ג'סר א-זרקא.
אני עושה זאת בהתנדבות, במרכז הקהילתי,
בלי יותר מדי התערבות של המנהלים,
וגם בלי יותר מדי עזרה.
זה לעתים מאתגר, די מבלבל,
כי אין סילבוס ומבחנים ומטרה ברורה,
רק לחזק את העברית ולהרחיב אופקים,
ועל הדרך אני מנסה להכניס עוד כל מיני נושאים,
כמו מודעות סביבתית וחברתית, לקיחת אחריות, ויזמות.

אתמול הבאתי לשיעור פאות מצחיקות לכבוד פורים,
כל הנערות והנערים וגם המנהלים
לבשו וצחקו והצטלמו, כי אצלם אין חג שמתחפשים,
וכולם צריכים להתחפש לעצמם כל הימים...

שאלתי אותם אם הם יודעים למה מתחפשים בפורים,
ואז חשבתי לעצמי - רגע בעצם גם אני לא יודע....
ואז המצאתי תשובה -
אחשוורוש שינה את דעתו מהריגת היהודים בעצת המן,
לתלייתו של המן, וחנינה של היהודים,והפיכת מרדכי היהודי לגיבור.

מעבר למוטיב החוזר שאני לא כל-כך מתחבר אליו,
שרצו להרוג אותנו, ואז אלוהים בא לעזרתנו והרג את כל השאר,
יש פה סיפור על היפוף של הלב.
אחשוורוש, דרך ההתאהבות הבלתי רציונלית שלו באסתר,
הופך את לבבו ומחליט להושיע את עמה של אהובתו.

התחפושת באה להזכיר לנו שכולנו יכולים להתחפש,
כולנו יכולים להפוך להיות לרגע ילד, או אשה, או פרפר, או נבל.

אז אני החלטתי להתחפש ביום-יום למורה,
לא מורה בכיתה, אלא מורה לחיים,
והתלמיד הכי עקבי שלי הוא אני,
כל השאר באים והולכים, ולא תמיד מקשיבים,
אולי כי הם חושבים שאני יותר מדי קיצוני....


דב קוטב נעצר בפעולת מחאה על שינויי האקלים שממיסים לו את הבית
פעילות מחאה קיצונית?



קרנבל פורים של הפוליטיקאים

אתמול צפיתי בטלוויזיה של הוריי
(גם את זה אני עושה לפעמים, למרות שעקרונית אני בעד להפסיק),
וראיתי תשדירי בחירות, וגם את גב האומה.
נראה שכולם מאוד נהנים להשתתף בקרקס הזה,
לרדת אחד על השני, לצחוק על עצמם,
ויש בזה משהו מאוד יפה בעיניי,
כי הבדיחה היא עלינו אז למה שלא נצחק קצת על עצמנו.

העובדה שהפעולות של הפוליטיקאים גורמות לסבל של אלפי אנשים,
היא בעיניי רק משנית לעובדה שכל אחד מאיתנו תומך בה,
בכך שאנחנו משלמים מיסים.
ותרגיל טוב לקראת פורים יכול להיות לשים את עצמנו בנעליהם של הפוליטיקאים.
אם הייתי עכשיו, שר או טייקון או בעל עיתון,
מה אני הייתי עושה עם הכח שברשותי,
איך הייתי גם ממלא את תפקידי ומחויבותי לאנשים שעובדים בשבילי ואיתי,
ואיך הייתי יכול לנצל את הכח הזה כדי ליצור שינוי אמיתי,
אם דבר כזה בכלל אפשרי.

אני מאוד הייתי רוצה להתחפש לביבי,
לנסות להיכנס לנעליו המצוחצחות, ולחליפתו הנאה,
להוריד את זקני, ולסרק בלוריתי,
ולראות מה הייתי אומר, ואיך הייתי משחק את עצמי
בתור ראש- ממשלה.
אבל במקום אני אתחפש לגמד....


האם ביבי הוא בסך הכל לוחם דאעש מחופש?


אם הייתי ביבי,
כנראה שהייתי זקוק לכותב נאומים,
אבל בינתיים הנה הנאום שלי לבוחר:

אזרחי ישראל,
אני מתנצל.
אני מתנצל שאני לא הנבל שאתם חושבים שאני
אני בסך הכל אני. ביבי.

אני משרת שלכם, אני זה שאתם אוהבים לשנוא ולהכפיש.
יש איתי עוד משרתת אף יותר מסורה, קוראים לה שרה.
אנחנו אולי אוהבים לאכול גלידת פיסטוק,
ויש לנו קריזות, וגם בעיות עם העובדים,
אבל אתם יודעים מה, בסופו של דבר אנחנו לא כאלו שונים.

וייתכן שמחר לא נהיה במעון ראש-הממשלה,
ויהיה איזה בוז'י או ציפי, או יאיר או נפתלי,
ואתם יודעים מה, זה לא כזה נורא.
לנו יהיה יותר זמן לעשות מה שאנחנו אוהבים,
לנסוע לחו"ל ולדבר אנגלית, ולהיות עם אנשים חשובים.
כן זה מה שאנחנו אוהבים, ובזה אנחנו גם ממש טובים.

אז הרשו לי להציע לכם דבר אחד,
ביום הבחירות תבחרו במי שנראה לכם הכי ישר,
לא זה שיספר לכם סיפורים על כמה כל האחרים יותר גרועים,
אלא זה שידבר על עצמו, ויודה במה הוא טוב ובמה פחות
כי כולנו בני אדם, ולכולנו יש מגרעות.

אז פורים שמח לכל הבריות,
שנתהפך ונשתכר עד לא ידע מי ימין ומה הוא שמאל
כדי שנוכל לחזור ולהתחבר למקום הטהור
למקום שלא רק מדבר ומתלונן, אלא גם עושה
ועדיין מסוגל לראות ולהרגיש את האחר והשונה

אם נרצה....