יום שלישי, 31 ביולי 2012

בית משוגעים

אתמול הלכתי עם חבריי למהפכה של אהבה לנמל תל-אביב כדי לנסות פרויקט חדש.
הפרויקט כלל הליכה ביחד, עצירה מול בתי קפה הומי אדם, ודקלום משותף של שיר שכתבנו:

יקרים ויקרות, אחים ואחיות
הגענו לכאן היום, להזכיר לכולנו לחלום

בואו נסתכל בעיניים בכנות
ניתן מקום לאהבה בלי פחד ואלימות
נראה את היופי שבכל אחד
ובמקום ראש בראש, נלך יד ביד

בואו נזכור שכולנו משפחה אחת גדולה
נאהב ללא תנאי ובלי סיבה
נהיה בני אדם, נתחבר ללב
ביחד, כולנו, ניצור עולם אוהב

בואו נצא לחופשי, בואו נתחבר
נאיר את החושך, נ-ת-עו-רר !!

זה בידיים שלנו – שלי, ושלך
בואו נעשה מהפכה של אהבה!


הדקלום נעשה באופן שקיים במחאות האוקופיי העולמיות. זה נקרה מייק צ'ק או מגבר אנושי.  אדם אחד מקריא שורה וכל השאר חוזרים אחריו. זו מעין שיטה לעקוף את החוקים שמגבילים את חופש הביטוי שלנו, והופכים כל שימוש במגהפון ל"הפגנה לא-חוקית".
התכנסנו לנו  30 חברים וחברות, אנשים מגילאים 22 עד 60, מלצרים ועובדי בנקים, מהנדסים וזמרים. לאחר התכווננות משותפת וחזרה קצרה, התחלנו לצעוד בנמל. מיד איך שהתחלנו עצרה אותנו אבטחת הנמל וביקשה מאיתנו להוריד  שלטים של "מהפכה של אהבה" שהחזקנו. לצערי התקפלנו (למרות שלאחר עשר דקות הרמנו אותם שוב). הייתי שמח לראות אותנו עומדים למול משטרת הצרכנות ומסבירים להם שזו זכותנו וזה למען מטרה טובה. זו זכותנו וחובתנו לתת חופש לביטוי שלנו ולרצון שלנו ליצור עולם טוב יותר.
 ככה עושים זאת בבריטניה:



הלכנו במשך שעה, שרנו ורקדנו, ובירכנו אנשים, ענינו לשאלות והזמנו להיכנס לאתר שלנו וליצור פעולות דומות.
 היה אירוע מרגש. לפעול ביחד, קבוצה של אנשים מאוחדים ויצירתיים, זו זכות גדולה ומכניס הרבה צבע לחיים.
סיימנו בהתכנסות, פידבקים משותפים ואמירת תודה על הזכות לפעול ביחד למען עולם טוב יותר.

אחת הסיבות שהלכנו לנמל, ולא לדרום תל-אביב למשל היא כי אנחנו חיים בבועה.
בועה של בית משוגעים.
בגרמניה הנאצית של שנות ה-40 אנשים המשיכו בחייהם למרות שהם ידעו  על מה  שמתחולל, הם ראו חברים שלהם שנלקחים מהבתים נעצרים ומושפלים. חלקם לא ידעו לאן הם נלקחים, חלקם לא רצו להאמין. הם העדיפו להיות עיוורים.
בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר לא לימדו אותנו על "מחאת רוזנשטראסה" שבה נעמדו מאות נשים גרמניות ודרשו את שחרורם של בעליהן היהודים. זה היה לא חוקי. זה היה מסוכן. והן הצליחו. הגברים שוחררו.  אבל זה היה מקרה אחד. אי של שפיות בתוך ים של פחד  ואדישות.

הבועה הנהנתנית-צרכנית שאנחנו יוצרים לעצמנו, חייבת להתפוצץ. אנחנו כמו הגרמנים שממשיכים בחייהם בזמן ששלטון הפחד משמיד אנשים ויצורים רבים ברחבי העולם.  חצי עולם ממשיך לצרוך מותרות ומותגים ובידור וסמים למרות העוול הגדול שאנחנו יודעים שקורה, ואולי בגללו. זה יוצר חוסר איזון. זה יוצר דיכאון וייאוש.
בחדשות מספרים לנו על מקרה מזעזע בארצות-הברית שבו אדם משוגע הרג 12 איש בהקרנת הבכורה של באטמן. הנשיא אובמה מביע צער גדול ושולח את תנחומיו בזמן שבאפגניסטן מתו עוד כמה משפחות מנשק שמיוצר על ידי משלמי המיסים.

בסוריה מתו אתמול 51 אנשים לפי הדיווחים. בכל יום מתים בסוריה עשרות אנשים מהפגזות, מירי, ומרעב. ואנחנו שותקים וצורכים. הולכים לקולנוע ומצקצקים. בודקים את מצב הפנסיה ובוכים על המע"מ.
התקשורת מצנזרת מאיתנו את התמונות הקשות באמת, או לפחות מספקת אותם בצורה כזו שתפחיד אותנו אבל לא תביא אותנו לפעולה. הנה תמונה אחת שראיתי וחשבתי שכדאי שנתבונן בה לרגע, למרות הפחד והגועל והזעזוע:


הגברים המתים האלו יכולים להיות אני ואתה. אחים שלנו וילדים שלנו. הפכנו אדישים וצינים, צדקנים ואנוכיים. "אין לנו מה לעשות", "זה הברבריות שלהם", "זה המשוגע הזה אסד", "זה רק מראה לך איזה מזל יש לך שאתה חי במדינה כמו שלנו".
בואו נחזור לעבוד.
בואו נחזור לצרוך.
בואו נחזור להלחם.

העולם קורא לנו לפעול. הנה המסר של אחינו הסורים:


לא חייבים ללכת לסוריה כמובן, יש דוגמאות אינספור פה בישראל. משה סילמן ז"ל. מפוני סוסיא ואל-עראקיב. מאגרי מים שנמצאים בסכנת זיהום בעמק האלה. הרס הסביבה, התעללות בבעלי חיים, אלימות של הרשויות, פגיעה מתמשכת בזכויות אדם. הכל  פה בישראל.

ואנחנו ישנים.

אני לא מאשים, אין את מי להאשים. האשמה עלינו כמו שאומר אביב גפן. גם אני צורך, גם אני אדיש, גם אני נלחם.
אבל אני רוצה לשנות. אני רוצה להשתנות. אני רוצה שנפסיק להתעסק בשטויות, בצרכים כוזבים ובריבים קטנוניים. הגיע הזמן להתחיל לפעול, ביחד. להפסיק את מה שהורס אותנו, מבפנים ומבחוץ, ולהתחיל ליצור את מה שאנחנו רוצים.

מאיפה מתחילים? מה כבר אפשר לעשות למול כל הרוע והחורבן? למול בית-המשוגעים הזה שאנחנו מכנים "מציאות"?

בתור התחלה הייתי מציע לעשות אחת  או יותר מהפעולות הבאות. הן נראות קטנות אבל יש להן השלכות מרחיקות לכת:

1. להתנתק מהטלוויזיה ומהכבלים - לראות דברים שבוחרים על מסך דרך המחשב או מכשיר dvd. לצרוך חדשות דרך האינטרנט. הטלוויזיה הוא מדיום מהפנט ומרדים. הוא משדר לנו מסרים של פחד ודיסאינפורמציה, יחד עם בידור מסמם ומלא פרסומות לדברים שאנחנו לא צריכים. הגיע הזמן להיפטר מהמכשיר הזה.

2.להפסיק לצרוך  מהרשתות הגדולות, מותרות ומותגים - רבים מהמוצרים שאנחנו קונים מיוצרים תוך פגיעה בזכויות אדם ובסביבה. הפחתת הצריכה, וצריכה בעסקים קטנים ומקומיים היא בעלת חשיבות גדולה. הגיע הזמן לקדם סחר הוגן.

3. להפחית בצריכת בשר ומוצרי מזון מן החי - כל אחד במקום שבו הוא נמצא. מי שאוכל בשר להתחיל עם להפסיק אכילת בשר ליום או יומיים בשבוע. מי שצמחוני להתחיל מגמה של הפחתת מוצרי  חלב. הכל במידה ומתוך התמדה. איינשטיין אמר: "אין דבר שיועיל לבריאות האדם ויגדיל את יכולת ההישרדות על פני כדור הארץ כמו התפתחות לתזונה צמחית." והוא היה חכם.

4. השתתפות בפעילות חברתית מחוץ לשעות העבודה - פעילות ספורט, התנדבות, גינה קהילתית, שיעורי ערב, כל דבר שהוא מעשיר ונעשה בחברותא. אם זה משהו חינמי אפילו יותר טוב.

5. העצמה אישית ופיתוח יצירתיות - בחירה ממגוון השיטות הקיימות להעצמה ולתרגול רוחני - גוף-נפש (ריקוד, יוגה, דרמה) , דיבור (יעוץ הדדי, אימון, מעגלי שיח), מדיטציה, הגות, שירה, כתיבה, אומנות. תרגול יומיומי של השיטה הנבחרת.

זו רק ההתחלה, אבל זו התחלה טובה כדי לצאת מהמצב הישנוני שלנו.

יש לנו  עולם חדש לברוא. זו לא מחאה לצדק חברתי, ולא חלום בהקיץ. זו מציאות שאנחנו יכולים ליצור.

אם נרצה...




יום ראשון, 29 ביולי 2012

הצעד הבא של המהפכה - יצירת קהילה ומטבע לה

פוסט שפורסם בפייסבוק לפני כשבועיים ורציתי לחלוק עם מי שעוד לא קרא. תבלו...

בלי להכנס יותר מדי לעובי הקורה אני רוצה לכתוב כאן על כוחה של הקהילה ועל יצירת שינוי תודעתי באמצעות מטבעות מקומיים.

העולם גועש בימינו - משבר חוב גדול באירופה, התעוררות גדולה של ציבור נרחב לעוולות שנעשים יום יום  בשם החוק ובשם המדינה, המלווה באוזלת יד של האזרחים בנסיון לשנות ולהשפיע על סדר היום הציבורי.
אנחנו עדיין עבדים. אמנם כאלו בעלי יכולת השפעה, אבל באופן גורף אנחנו עבדים. עבדים למערכת כלכלית לא שוויונית ולא דמוקרטית שגורמת לנו להקדיש את רוב זמננו לפרנסה, שמשאירה אותנו בתודעת חוב תמידית, כאשר המינוס נושף בעורפנו. אנחנו נמצאים בתודעת עבדים, צרכנים, נתינים....

כיצד משתחררים מין העבדות המודרנית הזאת? ישנן דרכים רבות המובילות ליציאה מהכלא. אך ככל שאני מעמיק וחוקר אני מגלה יותר ויותר אנשים חכמים שמצביעים לכיוון מאוד מסוים כפתח לשינוי גדול וכולל.

מדובר בנושא של מטבעות מקומיים, או כמו שאני מעדיף לתאר זאת מטבע קהילתי.

מטבע קהילתי (על פי אתר אקו-ויקי) : מטבע מקומי, או מטבע קהילתי (local currency, או community currency) הוא סוג של כסף שמיועד להסחר רק בתוך איזור גאוגרפי קטן. מערכת כספית זו אינה נתמכת על ידי ממשלה לאומית ואינה בהכרח הילך חוקי. מערכות מטבע מקומי מורכבות בצורות שונות, הן פיזית והן פיננסית והן משוייכות בימנו לרוב לזרמים קרובים לכלכלה בת קיימא ולכלכלה קהילתית.

אלינור אוסטרום, זוכת פרס נובל בכלכלה לשנת 2009, שנפטרה לפני כחודש, והמשיכה לכתוב ולפרסם מאמרים עד יום מותה, מצאה במחקריה שקהילות אשר מנהלות את משאביהן באופן עצמאי מצליחות לשמור עליהם בצורה יעילה בהרבה מאשר מקרים שבהם המשאבים עוברים לניהול של המדינה או של תאגידים פרטיים.

לקהילה יש כוח רב מאוד. כיום קיימות קהילות פונקציונליות רבות, אך את כוחה של הקהילה, את החברותא שקיימת בין חבריה, את הבסיס הערכי-תרבותי-רוחני שהיא אמורה ליצור, זנחנו באופן כמעט מלא.

היום אנחנו רואים את תחייתן של קהילות רבות, בין אם בצורה של התיישבות חדשה, ובין אם בקואופרטיבים שקמים לאחרונה -הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות,שלנוהעגלההבר-קיימא ועוד  רבים. קהילות וקואופרטיבים אלו מושכים אליהם עוד ועוד מתעניינים, עוד אנשים שרוצים משהו אחר משהו חדש. הם חשים את הכח של הדבר הזה ורבים רוצים להיות חלק ממנו. לא רק בעלי מניה, אלא בוראים שותפים של מציאות חדשה. אנשים שפועלים ביחד למעון חזון משותף.

על כוחה של הקהילה אפשר ללמוד מדוגמאות רבות. הסרט התיעודי "כוחה של קהילה" מתאר איך קובה שרדה את הבידוד הבינלאומי בתקופת המלחמה הקרה, וכיצד גננות וחקלאות קהילתית- מקומית הצליחו לספק מזון לרוב התושבים על האי גם בתקופת מחסור.
גם הקהילה החרדית בארץ מהווה דוגמא מצוינת לכוחה של קהילה. המרכזים לשיתוף משאבים, המכונים גמ"חים (גמ"ח - ראשי תיבות של גמילות חסדים), מהווים דוגמא כיצד לכידות וסולידריות קהילתית מביאה לחוסן כלכלי חברתי למול עוני, ריבוי ילדים, וחוסר פרנסה (פעמים רבות מבחירה...).

החברה הישראלית המשוסעת עדין לא השכילה להביא לידי ביטוי את כוחה של הקהילה. קיימות דוגמאות רבות לקהילות מבוססות, אשר עומדות כאיים של שפיות. אך כתנועה, כהתארגנות של קבוצות שמקושרות ומרושתות, שפועלות בתיאום על מנת ליצור מציאות חברתית-כלכלית חלופית טובה יותר עוד לא התחלנו לפעול. ולדעתי זה הצעד המתבקש בדרך לשינוי מהותי בחברה.

בספרו "sacred economics" סוקר  צ'ארלס אייזנשטיין את התפתחות הכלכלה מימי כלכלת המתנות עתיקת היומין ועד לימי הקפיטליזם הגלובלי. הוא מתאר כיצד הכסף והמערכת הכלכלית שיצרנו תורמים לניכור שלנו זה מזה ומהטבע, לתחרות, למחסור, לצמיחה אינסופית, וגם לקהילות הרוסות. הניתוח הזה גם מציג את ההזדמנות שביצירת מערכת כלכלית קהילתית מקומית כחלופה למערכת הקיימת הקורסת.

המערכת האלטרנטיבית הזו כבר מקודמת בעולם על ידי כלכלנים רבים ומכובדים כמו ברנאר ליטאר, ממייסדי גוש היורו. ליטאר פועל רבות ומרצה בכל העולם בנסיון לקדם את הרעיון של מטבעות מקומיים, שילובם בכלכלה הקיימת והפיכתם לכלי ומנוע מרכזי וכדרך ליציאה ממשבר החוב הקולוסאלי של הכלכלה הנוכחית.

למעבר לשימוש במטבעות קהילתיים בישראל יש שני חסמים עיקריים בעיני:

1. החסם הראשון הוא החסם החוקי-בירוקרטי. כיום שימוש במטבע קהילתי חלופי הוא אינו חוקי משתי סיבות. אחת, הוא יכול לשמש להעלמת מס, כלומר לביצוע עסקאות אשר  ייעשו ללא גזירת הקופון של המדינה, ושתים, משום שמטבע מקומי מערער על שלטונו המרכזי והמונופולי של בנק ישראל על  ייצור הכסף. כי כדי ליצור מטבע מקומי, עלינו ליצור מטבע ובכך יש הפרה בוטה של הסדר הקיים.

2. החסם השני והמרכזי יותר בעיני הוא החסם הערכי - פנימי. השימוש במטבעות קהילתיים מבוסס על ערכים אחרים מאלו שאנו מכירים. הוא דורש אמון ואכפתיות. דבר ששכחנו מהו כאשר זה נוגע לכסף. אנו בעיקר חושבים איך להבטיח שלא ידפקו אותנו. ופה נדרש שינוי תודעתי עמוקאנחנו לא יוצרים כאן מערכת כלכלית גרידא, אנחנו יוצרים כאן דמות למהות מסוימת. המערכת הכלכלית שיצרנו (אשר בימים אלו ממש  קורסת), מבוססת על ערכים מסוימים. תאוריית "היד הנעלמה" של אדם סמית, מתבססת על אנוכיות של האדם, על התחרות כמניע של  צמיחה. כאן אנחנו יוצרים משהו אחר. אנו יוצרים מטבע שמשקף בצורה הולמת את היחסים שהיינו רוצים שישררו בינינו.

המטבע הקהילתי הוא  מצד אחד  מחולל ומאיץ של שינוי, שעוזר לייצב ולקיים קהילות, ובו-זמנית שיקוף של קהילה שפועלת על בסיס הכרות אישית ואמון הדדי. החסמים הבירוקרטיים ומנגנוני הבקרה אמורים לפחות  משמעותית בבואנו ליצור את המטבע החדש.

מה שצריך לשם כך הוא קהילה חזקה ומבוססת, לא גדולה מדי, אשר לה מכנה משותף שהוא מעבר למטרה חומרית-מעשית, כי אם מכנה משותף שמבוסס על אמונה משותפת, על דרך, ערכים, תרבות, חיבור לרוח. המפגש בין חברי הקהילה, היצירה המשותפת, ההתקרבות, והעזרה ההדדית הם חיוניים להצלחת הקהילה וגם לביסוס המטבע והמערכת הכלכלית החדשה.


הכל כבר קיים
 בעולם קיימות אינספור קהילות שכבר פועלות עם מטבעות קהילתיים חלופיים .למרות שליטתם של הבנקים המרכזיים,  וניגוד האינטרסים שלהם (לכאורה) עם איך שהמטבע עובד, ישנם מטבעות קהילתיים במדינות  רבות, אשר פועלים בצורה מעוררת השתאות. 

במקומות שבהם הכלכלה קורסת, כמו יוון למשל, ישנן דוגמאות לקהילות שמצליחות לצמוח ולשגשג למרות המשבר,  בזכות המטבע הקהילתי. הממשלה אפשרה שימוש במטבע קהילתי,  ומטבע ה-TEM למשל שנמצא בשימוש בעיירה המפורסמת VOLOS קיים ומתפתח כבר כ-3 שנים.

למרות שבארץ באופן רשמי לא קיימים מטבעות שאינם השקל, ישנם מטבעות חלופיים רבים אשר ניתן לעשות בהם שימוש (בעיקר שימוש בקרב תאגידים שונים)  - חיוב של חשבון הסלולאר , קופונים לשימוש ברשתות המזון , ונקודות לצבירה בחברות התעופה הם דוגמאות למטבעות חלופיים  שכבר קיימים וחוקיים.


המהלך המתבקש הבא הוא  יצירת קהילות ומטבעות קהילתיים. הכלים הטכנלוגיים כבר קיימים. עכשיו רק נותר ליצור את הפלטפורמה כדי שעוד ועוד קהילות יוכלו להתחיל ולעשות את השינוי המתבקש. בד בבד  עלינו להתחיל  להבין את השינוי הפנימי והמחשבתי שנדרש מאיתנו כדי שזה יצליח.

החוקים אשר אינם מתירים לנו ליצור כסף קהילתי מקומי הם בדיוק החוקים שנועדו להשאיר אותנו בתודעת עבדים. יצירת המטבע הקהילתי והשימוש בו,  למרות התקנות והחוקים המפחידים, הם נקיטת עמדה שלנו לעולם טוב יותר. גאנדי אמר להודים להתחיל לחצוב מלח שהבריטים השתלטו עליו, כדי להכריז הלכה למעשה על עצמאותם הכלכלית של ההודים מהאימפריה ההבריטית . כעת יש הזדמנות לאזרחי העולם  להכריז על עצמאות כלכלית מהבנקים ומהחוקים ששומרים אותנו עבדים לכסף .

תחילת יצירת מטבעות מקומיים יכול לסמן את תחילתה של היציאה מעבדות לחירות. את העמדה של אנשים לעולם, את לקיחת האחריות על המציאות ועשיית צעד שבאמת יכול לשנות את פני המדינה והעולם, את היחס שלנו לכסף, ואת כל מבנה הכוחות הכלכלי-חברתי שלנו.

מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?
יש כבר רשימה של דברים די ברורים ויש עוד הרבה דברים להבין ולהחליט..

ואחרי פוסט רציני שכזה כדאי לסיים בבדיחה:

ילדה אחת באה לאמא שלה ושואלת אותה מה ההבדל בין תיאורטי לפרקטי.
אז אמא שלה אומרת לה בואי איתי. היא פונה לאבא ושואלת אותו אם הוא היה מוכן לשכב עם כל אחת תמורת מיליון דולר. הבעל חושב לחלקיק השניה ומיד עונה שכן.
אחר כך הולכות האמא והבת אל האח ושוב שואלת האמא את אותה שאלה. האח מיד עונה שכן.
ואז מסבירה האמא לבת - את מבינה מתוקה, באופן תאורטי יש  לנו בבית שני מיליון דולר, באופן פרקטי יש  לנו בבית שתי זונות ממין זכר....



יום שישי, 27 ביולי 2012

גלות השכינה

אתמול ביקרתי עם שלושה מחבריי למהפכה של אהבה במאהל של בני-עקיבא בירושלים.
הקשבנו לשתי הרצאות מעניינות, אחת של הרב יובל שרלו שדיבר על חשיבות השונות בקרב עם ישראל. הרצאה מעניינת מאוד. הוא דיבר על המושג - שניים רבים, השלישי לוקח. כאשר אנו רבים זה עם זה, מתבצרים בעמדתנו, אנו מאבדים את כוחנו. לטובת מי - יש כאלו שיגידו הממשלה, יש כאלו שיגידו הבנקים. לרב היתה תשובה שמאוד אהבתי - השלישי הוא השטן.


ידידתי הדתל"שית שבאה איתי סיפרה לי שהיא מאוד מחבבת את הרב הזה, ושאלתי אותה מה זה אומר? האם היה לה פוסטר שלו בחדר שלה כשהיתה נערה? מה זה להיות גרופית של רב?  היא הסבירה לי שיש עלונים שנפוצים מאוד בקרב הציבור הדתי. אחד מהם שמו  "עולם קטן" , והרב שרלו נוהג לפרסם שם מאמרים. היא אהבה את מה שהוא כתב, את הפתיחות שלו. הבנתי על מה היא מדברת.


אחרי ההרצאה הסתובבנו מעט, חיפשנו אנשים בגילנו לשוחח איתם על הארגון והפעילות (רוב הנוכחים היו נערים ונערות חמודים עם כיפה או חצאית וסטייל מגניב-זרוק). כמה אנשים באו ובירכו אותנו לשלום, חלקם קראו לנו חילוני-מחמד. זה הצחיק אותי. נחמד להיות חילוני מחמד.


ההרצאה השנייה הועברה על ידי נעם החילונית, שדאגה להדגיש זאת בכך שהראתה לכולם את פס החזייה שלה, והסבירה שחילוניות זו הגדרה תרבותית שרוב הישראלים כלל לא טורחים לעסוק בה. יחד איתה הרצה שי, בחור צנוע ושקט, שיחד עם נעם הפרובוקטורית היו שילוב מנצח. הם דיברו על סיפור מהתלמוד הבבלי על בחור בשם  פנחס איש גמזו, אשר גזר על עצמו נכות, חולי ועוני, משום שחשב שלא עשה די כדי להציל אדם עני שביקש ממנו עזרה.
היה דיון מרתק על נכות וחולי ויחס החברה אליהם, על צדיקות והצטדקות, על מוסד הרבנות ועל ייצוגיות. ממש נהנתי לשבת ולהקשיב, להיות שוב לרגע בבית-ספר, לראות דיון אמיתי שמתרחש בין מגוון דעות שונות, במרחב הציבורי, כאשר כל הנוכחים נמצאים מבחירה ולא מהכרח כלשהו.


השיעור נגמר לקראת חצות. הלילה הירושלמי הביא  איתו רוח ערפל וקרירות, דבר נדיר לבאי מישור החוף העירוני.
יש כאלו שיגידו שזו תופעת מזג-אויר פשוטה וקלה להסברה.  אני אוהב לראות זאת כרוח הקודש שמגיעה לבקר לעתים.


הפוסט הזה נקרא גלות השכינה.
גלות השכינה הוא מושג מהחסידות אשר מדבר על כך שהשכינה אינה נוכחת, היא עודנה בגלות.
 בובר קרא לזה "the eclipse of god", ליקוי האלוהים.
החיים המודרנים, יחד עם כל הסבל שלהם, הניכור והמכניות, מדגימים היטב את הליקוי הזה.
לליקוי הזה יש השלכות כבדות. שנאת חינם קיימת בכל כך הרבה אנשים. עיוורון של החברה מהנכים והחולים. עבדות מודרנית במרדף אחר רווחה כלכלית ומצג שווא של בטחון. נהנתנות מבורכת, לצד אנוכיות ואדישות חסרות תקדים.


כאשר המשכנו לטייל במרכז העיר באותו הלילה ראינו צעירים רבים מסתובבים, אוכלים, שותים, מעשנים, רבים, וצוחקים.  היה נראה שהם מחפשים משהו, אך לא ברור מה. פאב טוב? להשתכר? בחורה ללילה? השוני הגדול בין מה שאנו חווינו בהתכנסות שלנו במאהל, ובין השיטוט חסר התכלית ברחובות העיר הדגיש לי את הליקוי הזה. מה אנחנו בעצם רוצים? האם עבודה מספקת מול מחשב, חופשה שנתית ומשפחה הם הדברים שאנחנו רוצים? 


יתכן והזדקנתי. יתכן והתבגרתי. פעם לצאת לבלות ערב בפאב עם חברים אלכוהול וסיגריות היה בהחלט דרך מהנה בשבילי להעביר את הערב. היום אני מחפש משהו אחר. אני מחפש את השכינה, אני מחפש את החיבור הזה בין אדם לאדם, חיבור בלתי אמצעי, חיבור מהלב חיבור של הנשמה.


החיפוש הוא ארוך, אך בכל רגע ורגע אפשר להביט פנימה  ולראות שמעבר לליקוי, למרות המרחק של הגלות, מבצבץ האור, נוכחת השכינה. בכל מקום. אם רק נחפש אותה היא תתגלה לפנינו. בירושלים הרגשתי אותה לרגעים.  הרגשתי שהגלות קרובה לסיומה. שאנחנו בדרך לציון. אם נרצה... 


צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."  הרב קוק











יום שלישי, 24 ביולי 2012

קריאת השכמה

שיר קצר שכתבתי בעקבות אירועי המחאה האחרונים.
ברצוני להקדיש אותו למשה סילמן, ולכל אלו שנותרים חסרי אונים למול האדישות והאנוכיות של המערכת:

המחאה היא בסך הכל קריאת השכמה
לכל מי שישן, לכל מי שמסכימה
להמשיך לעבוד עבור חברה
שכורתת את הריאות של עצמה
שמוכנה להשתעבד עבור פנסיה ושכר דירה
בזמן שאחינו מעבר לגבול מתים במלחמה
ובזמן שאנו מכוונים אצבע מאשימה
אנו מפספסים את הנקודה
שאנחנו אלו שעושים את השינוי
שאנחנו אלו שמממנים במסים את המלחמה
שכורתים את העצים עבור חתיכת הבשר שלנו
שנכנעים לכעס ולייאוש ולשנאה
ובכל רגע אפשר לעצור ולבחור
בין פחד ממה שיהיה
לבין חמלה תקווה ואהבה

דרך חדשה

לפני חודשיים עזבתי את דירתי הקטנה והמקסימה ביפו, השכרתי אותה לאמריקאית נחמדה ויצאתי לי לשוטט בעיר הגדולה.
בזמן הזה ישנתי בכמה מקומות. בדירה המעוצבת של הוריי באזור בזל, דירה שהם משתמשים בה בסופי שבוע, ומשכירים אותה לתיירים לעתים. ישנתי גם ב"פלא" הלא הוא בית מהפכה של אהבה. ה"פלא" (שהיה פעם הפאב הידוע לשמצה ה"שוובאלה") הוא מקום מפגש ויצירה אשר אני וחבריי מבלים שם רבות, לעתים עד השעות הקטנות של הבוקר, ופעמים רבות קורה שאני נשאר לישון שם. לעתים אני ישן אצל חברים. פעם אחת גם ישנתי על ספסל.

זו הרגשה מאוד משחררת, לא לדעת היכן תישן. לא לדעת איפה יסתיים היום שלך. ועם זאת לדעת שאתה בטוח. שיש מי שיארח אותך בביתו. שיש מקום עם אנשים אהובים - משפחה וחברים, ושאף פעם לא תצטרך  לישון ברחוב (אלא אם כן תבחר בכך).

במהלך החודשיים הללו קרו לי דברים נפלאים. פגשתי אנשים חדשים. חוויתי חוויות מוזרות ומפתיעות.

בבלוג הזה ברצוני לשתף מעט  מהחוויה של חיים ללא מסגרת של עבודה, משפחה, דירה, פנסיה, לימודים.
החיפוש הוא אחר משהו  חדש. צורת חיים אלטרנטיבית. לא רק עבורי, אלא כרעיון עבור כל אותם אלו שחיים תחת עול שכר הדירה, אלו שהולכים יום-יום לעבודה שאינה מרגשת אותם רק כדי לגמור את החודש. כדי לגמור את החיים.

הרגשתי שהחיים הללו עלולים לגמור עלי. שאין בהם רוח. שאין בהם לב. שבמובן מסוים איבדנו את הדרך. ולכן יצאתי לחפש דרך חדשה.

בזמני הפנוי אני פועל  למען תיקון עולם. אני פועל יחד עם חבורה מופלאה של  אנשים טובי לב שרוצים לעשות מהפכה של אהבה בעולם. ביחד אנו יוצאים לפרויקטים ברחוב, כדי להעיר אנשים, לפתוח את ליבם ובו זמנית לאתגר את עצמנו.
ארחיב על כך בפוסטים הבאים, אך רק אומר שאני מודה יום יום על ההצטרפות לחבורה המקסימה הזו  של אנשים, ועל ההזדמנות לפעול למען שינוי חיובי בעולם במסגרת כזו.

אסכם את פוסט הפתיחה הקצר הזה ואומר שהרבה זמן דיברתי על כך שאני רוצה לפתוח בלוג. והנה זה קורה. מאסטר יודה אומר : עשה או אל תעשה. אין לנסות. אז הנה אני עושה. ואני מתחייב לכתוב לפחות פעמיים בשבוע.

מקווה שנהנה ביחד מהמסע. מה שבטוח, משעמם זה לא הולך להיות :)

אם נרצה...