אז החיים ממשיכים.
עברו שלוש שנים מאז יצאתי לדרך חדשה.
כתבתי הרבה מילים, קיבלתי הרבה לייקים, נגעתי בכמה לבבות, פגשתי המון אנשים.
אני מרגיש שכעת הגיע הזמן לשנות.
אולי בלוג חדש, אולי מסגרת חדשה.
קצת חוזר על עצמי,
למרות שאין רגע אחד שדומה לשני ואין אדם שהוא בדיוק כמו השני.
ובכל זאת, משהו בכתיבה מרגיש לי קצת ממוצה.
אני מבסוט על עצמי שבמשך 3 שנים כתבתי כל שבוע (כמעט),
גם כשלא היה בא לי,
וגם כשהיה נראה שאין על מה לכתוב,
וגם כשלא היו דברים "חיוביים" או מרגשים לכתוב עליהם,
ובכל זאת שיתפתי.
הייתי רוצה לכתוב כתיבה קצת יותר ארוכה או מעמיקה.
מאמרים יותר מנוסחים, וגם אולי איזה ספר.
אולי לכתוב עבור מגזין בתפוצה יותר רחבה,
אולי תסריט, אולי שירה.
לא שזה סותר, אבל הכתיבה פה כאילו ממלאת איזה חלל,
ואולי יש מקום להתרוקן,
כדי שאוכל להתמלא מחדש...
חוץ מזה שכרגע אני גר בדירה בגוש דן,
ויש בזה מעין סגירת מעגל,
משום שהתחלתי לכתוב כאשר עזבתי את הדירה שלי ביפו.
וכעת אני באותו מקום, אבל במצב אחר לגמרי.
יותר שלם, יותר יציב, יותר שקט.
זה לא הסוף,
הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד אפול ואקום, אף פעם לא אפסיק ללכת,
אבל כרגע נראה שיש מקום להפסקה.
מקווה שאמצא דרכים להיות בקשר עם כל מי שעוקב,
ושאמצא את הזמן ואת הדרך להיות עם כל מי שאוהב.
כי על אף שכעת זמני בידי ויש לפני את כל חיי,
אני מרגיש שעוד לא אהבתי די...
מוזמנים לשים ווליום ולהצטרף בשירה:
יריד אל עיד
שלשום חזרתי מיריד של שלושה ימים בכפר ג'סר א-זרקא,
כפר קסום וייחודי, הכפר הערבי היחיד שנותר על חופי הים התיכון,
כלוא בין הים לבין מעגן-מיכאל בצפון, קיסריה בדרום, וכביש החוף במזרח.
הגעתי לכפר עם חבריי מהיריד האנושי הנודד,
כדי לקיים יריד לכבוד החג עיד אלפטר בכפר.
את האירוע תכננו יחד עם ז'נבייב המקסימה שעובדת בגסטהואוס שפתחו בכפר,
ובשיתוף של המתנ"ס, זה שדרכו הגעתי מלכתחילה לכפר דרך התוכנית גשר לערבית.
למרות ההכרות שלי עם תושבי המקום אחרי שנה של למידה והתנדבות בכפר,
עדיין נתקלתי בלא מעט קשיים בקיום האירוע וביצירת שיתוף פעולה.
ראשית, הסתבר שלעשות אירוע בחג לא ממש מתאים לכולם,
ורוב התושבים מעדיפים להיות בבית, או לנסוע אל מחוץ לכפר.
החג הוא הזדמנות לבקר את המשפחה ואת החברים,
אז למי יש זמן ללכת לאירועים קהילתיים נוספים?
חוץ מזה גילינו שלמרות שאנחנו באים לעשות אירוע בחינם ובהתנדבות,
לא לכל האנשים זה מתאים.
חלק היו רוצים משהו בכסף, כדי שיוכלו לקנות דברים לילדים,
ובאופן כללי לא הבנו למה באו יחסית מעט אנשים.
אבל מעבר לזה, האנשים שכן באו ועשו איתנו את האירוע הם אנשים מדהימים!!
קודם כל עאדל, בעל השטח שבו התמקמנו, שנידב לנו את המקום שלו,
ועזר לנו בכל המנהלות, ואפילו הלך ותלה מסביב מלא קישוטים.
וגם אנשים נוספים בכפר, ילדים, נוער ומבוגרים,
שהכינו אוכל, תרגמו, חייכו, שיחקו, וגרמו לנו להרגיש בבית.
האירוע עצמו היה מדהים,
מלבד קצת תגרות ילדים ביום השני, שנגמרו בלי יותר מדי נזק,
היה לנו המון חדווה והנאה ויצירתיות מרוכזים.
היתה את שירה שהביאה צבעים כדי שאנשים יציירו יחדיו על בדים
והיו את אלינור ומליסה שציירו על פנים של ילדים,
היו מוזיקאים מקצוענים וחובבנים שניגנו על עוד, דרבוקות, גיטרות ומלודיקה,
היה תאטרון בובות, היתה סדנת קליעה ממחטי אורן,
היתה סדנת הכנת כובעים,
היתה סדנת קפיצה על עמילן תירס (מה שנקרא בעממית - מלבי),
כן שמעתם נכון, קפיצה על עמילן - צריך להיות כדי להבין.
היתה מגלשה שנעשתה מדשא סינטטי, יריעת פלסטיק מים וסבון,
שעומר גלש עליה ואפילו סדק צלע...
היו את פעולה קרקסית שקרקסו לנו ביום והקרינו את הסרט "הקרקס" בלילה,
היה מכל טוב...
מה למדתי?
למדתי הרבה דברים:
למדתי שלא כל מה שאני רוצה לתת, יש מי שרוצה לקבל.
למדתי שתירס מקופסא מבושל עם כמון וחמאה (אפשר גם ללא חמאה לטבעונים), זה טעים.
למדתי שחשוב ליצור שעות יותר מסודרות של פעילויות כדי לא סתם לבזבז כוחות.
למדתי שיש לי עדיין מה ללמוד.
ובעיקר למדתי, או יותר נכון נזכרתי, שאני מוקף באנשים טובים, בחברים ומכרים מדהימים.
וזה לדעתי השיעור הכי חשוב שאני לוקח מהיריד האחרון ואולי מכל הזמן האחרון,
ההבנה וההכרה שבורכתי במשפחה וחברים מדהימים,
אנשים נדיבים, וחרוצים, ואמינים, וחביבים.
שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאני קשור לכל האנשים האלו.
וגם להבין שלמרות שלפעמים אנחנו לא מסתדרים או לא מתואמים,
אנחנו עדיין חברים, עדיין צריכים זה את זה, עדיין אוהבים.
שיר הסיום הזה ליווה אותי בסוף היריד,
כשהורדתי את עידן ואמילי ברכבת - חברים חדשים ישנים שלי,
שהצטרפו אלינו כמעט לכל האירוע, ובשקט ובצניעות,
דאגו שהכל יעבור בשלום, נתנו את שלהם, ותמכו בי,
כמו עוד כל-כך הרבה אנשים שתמכו ותומכים,
בכל מיני צורות ודרכים.
תודה חברים אהובים!!
תודה לחברי היריד - טליה אהובתי, עומר חדד היחיד והמיוחד, שלומית ומתן הקסומים, רועי ומיכל הקרקסנים , להדסה הלא היא שלולי היקרה, ולכל שאר האנשים שלוקחים חלק בדבר המופלא הזה.
תודה מיוחדת לאבו-יוסוף, שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה לעזרה כשצריך!!
מי יתן ונהיה חופשיים ושמחים, כדי שנוכל להפיץ את זה הלאה לעוד ועוד אנשים ויצורים (:<
זה קשה לתת,
לתת מכל הלב,
בלי לבקש דבר בתמורה, בלי לצפות להכרה בנתינה.
פעמים רבות אני רואה אנשים שנותנים בסתר ונפעם,
ולעומתם אני נותן ואז כותב על כך,
מספר לכולם על מעשיי הטובים,
מתהדר בנוצות של אהבת חינם ונתינה ללא תמורה.
"זה לא חוכמה" אמרה לי חברה,
יש לך אפשרות, יש לך בחירה.
נולדת למשפחה טובה,
יש לך חברה עשירה,
יש לך אפשרות לבחור מה לעשות עם הזמן שלך,
אתה לא רעב ללחם,
לא נלחם את המלחמה היומיומית שרוב האנשים חיים,
לא יודע מה זה שאין לך על מי לסמוך אלא על עצמך.
וזה נכון,
אני לא יודע מה זה.
ורוב האנשים לא יודעים מה זה הדבר ההפוך.
איך זה להרגיש שאתה לא לבד,
שיש לך על מי לסמוך, שאני לא חייב לסמוך רק על עצמי,
הידיעה שיש מי שיעזור ברגעים הקשים,
והאמונה שיהיה טוב, גם אם כרגע אין וודאות לגבי זה.
וזה הדבר שאני רוצה לתת לאנשים.
הרבה פעמים אני נוטה לנסות ולתת את זה בצורה פיזית -
עזרה לוגיסטית, עזרה כספית.
לעיתים אני גם נותן את זה בצורה של נוכחות, של הקשבה, של תשומת לב.
ולפעמים הנתינה היא גם לדעת מתי להגיד לא,
מתי לדעת לתת לאדם השני להסתדר לבד, או בעזרתם של אחרים,
כדי שילמד שיש על מי לסמוך,
ושזה לא חייב להיות אני.
וזה שיעור גדול עבורי.
לדעת מתי לתת, זה לדעת לשחרר, במקום לנסות להיות זה שעוזר.
רוח המתנה
צ'ארלס איזנשטיין, מנסה לתאר בספריו את מהלך ההסטוריה האנושית שהביאה אותנו ליצירת האשליה של הנפרדות - העצמי הנפרד שמנסה כל הזמן לשמור ולדאוג למה ש"שלי", ומה שמספק "אותי". ובו זמנית הוא מנסה לתאר לנו איך נראה עולם שאינו חי את תפיסת הנפרדות, עולם של חזרה לאחדות. הוא לא מדבר על חזרה לימי האבן מבחינה טכנולוגית, אלא חזרה לערכים ישנים שהיו נפוצים יותר לפני עידן החקלאות והעידן התעשייתי המודרני.
"מכיוון שהנפרדות היא אשליה, אנחנו יכולים "לחיות ברוח המתנה" כאן ועכשיו, לא פחות בקלות מאבותינו הקדמונים בתקופת האבן. המחסום היחיד הניצב בפנינו, טמון באמונות שלנו. התפיסה שאנחנו "לא יכולים להרשות לעצמנו" לחיות ככה, התפיסה שזה לא בטוח, היא לא יותר או פחות אמיתית מאשר אי פעם הייתה. אין ספק שציידים-לקטים רעבו לפעמים, שלא לצורך, משום שלא חסכו באספקת המזון שלהם, ולא אגרו מזון ליום המחר. משום שלא הפכו יותר חלקים של העולם ל"שלהם". אני לא אומר שהעולם שלהם היה בטוח. עם זאת, התפיסה שאנו עושים את העולם כיום ליותר בטוח דרך השמירה והאגירה של מזון או כסף או חפצים היא גם אשליה. אנחנו לא בטוחים יותר, מצבנו הקיומי לא טוב יותר משהיה לפני עשר אלף שנה. אז וגם עכשיו, הצורך באמון הוא עדיין הכרחי. ומצד שני, גם המחשבה ש- "אם רק היינו חיים היום בחברת ציידים-לקטים, אז הייתי חי את רוח המתנה, אבל בחברה מודרנית זה לא מעשי", היא אשליה. זה אף פעם לא היה "מעשי", לא לפי תפיסת הבטחון של העצמי הנפרד. . חלק מרוח המתנה היא האמונה שצרכיי יסופקו. צרכיי יסופקו ולכן זה בטוח עבורי לספק גם כן את צרכיהם של אחרים. התפיסה הזו, שהיתה רווחת בחברות של ציידים-לקטים, תפיסה של שפע, מתקיימת גם כיום, בכל פעם שאנו בוחרים לעבור לרוח המתנה, בין אם בחומר או בתחום החברתי, או התרבותי. לחיות ברוח המתנה אינו דורש את השינוי של העולם סביבנו תחילה. כל מה שצריך לעשות הוא לראות את העולם דרך עדשה שונה. אנחנו כל-כך רגילים לחשוב במונחים של מה שאנחנו יכולים לקבל, איך אנחנו יכולים להפיק תועלת, ממצב נתון. לחיות במתנה אומר להתקרב לכל אדם וכל בחירה בגישה, "מה אני יכול ליצור? מה אני יכול לתת?" האדם המודרני, המצוי בחרדת הישרדות, מייד מוחה, "ובכן, ומה איתי?". אך כאשר אנו מתחילים לחיות הלכה למעשה ברוח המתנה, אנו מוצאים כי מחאה זו מבוססת על אשליה. אנו מוצאים כי היקום גומל. באוניברסיטה שבה אני מרצה, אני קורא לתלמידים שלי לבסס את החלטות הקריירה שלהם לא על "איזו קריירה תיתן לי את הכסף, ביטחון, והמעמד הכי גדולים?", אלא לשאול את עצמם "מה הדבר שאני הכי אוהב לתת לעולם?". אם תבנה קריירה סביב השאלה הזו, אתה עשוי להצליח בדרכים שאתה כמעט לא יכול לדמיין. דרך זו של חשיבה נובעת באופן טבעי כאשר אנחנו מכירים בכל הכישרונות, המזל שלנו, ובחיים עצמם כמתנות. אנו יכולים לטפח גישה של הכרת תודה, שתדחוף אותנו להגשים את כל המתנות האלה בכל צורה שאנחנו יכולים. כפי שניתן לי, כך אני רוצה לתת בחזרה לעולם. "
אל תשאל מה העולם צריך, שאל את עצמך מה גורם לך להתעורר לחיים, ואז לך ועשה זאת, כי מה שהעולם צריך, זה אנשים שהתעוררו לחיים...
מה המתנה שלך?
יש לי הרבה מתנות,
אחת המתנות זו הכתיבה,
ולכן אני חולק אותה עם מי שמעוניין לקרוא.
הייתי שמח לחלוק אותה עם עוד אנשים,
ולשפר את המיומנות הזו,
ולהיות מסוגל לכתוב בעוד סגנונות ועבור עוד קהלים.
אני מאמין שהזמן לכך יגיע,
כרגע אני נהנה מהאפשרות לכתוב את אשר על ליבי,
בסגנון הייחודי הנוכחי שלי,
עם שגיאות כתיב, וללא עריכה או צנזורה (חוץ מצנזורה עצמית).
מתנה נוספת,
היא היכולת לראות ולפגוש אנשים מכל מיני סוגים.
על זרועי הימנית מקועקעת זיקית צבעונית,
חיה שהיכולת שלה היא להתמזג ולהסתוות בסביבה שבה היא נמצאת.
וכך גם אני יכול להפוך מפעיל חברתי,
לנווד היפי,
לנהנתן בורגני,
לקצין בחיל אוויר,
לאינטלקטואל מתפלסף,
לבדווי מקומי.
היכולת הזו נראתה לי בעבר כמשהו רע,
סוג של חוסר אישיות, חוסר עמוד שדרה,
בכל מקום אני מתנהג אחרת בהתאם לסיטואציה,
כאילו אין מישהו שהוא "אני".
ואז הבנתי שזה מי ש"אני".
שיש לי את היכולת להיות ולהתנהג בהרבה אופנים שונים,
ועדיין להיות אני.
כי אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, אפילו שאין אני...
את המתנה הזו לקחתי והרחבתי,
וכיום אני מסתובב במגוון חוגים ומעגלים אשר פועלים לשינוי.
אחד המעגלים האלו, זה "היריד האנושי הנודד",
שזו יוזמה שלי ושל כמה חברים מופלאים,
אשר מנסה ליצור מרחב שמאפשר לאנשים מעולמות שונים להפגש,
ולחלוק את המתנות שלהם.
אחת השאלות שאנחנו שואלים את מי שמגיע ליריד,
זה "מה המתנה שלך לתת"?
זה כל-כך מוזר שבכל תהליך החינוך שלנו,
מהגן ועד האוניברסיטה,
לא שואלים אותנו את השאלה הזו -
מה המתנה שלך?
שאלה כל-כך בסיסית,
שאלה שיכולות להיות לה המון תשובות,
שאלה שכיום לרבים מאיתנו קשה לענות עליה,
כי אנחנו לא רגילים שיש לנו מה לתת,
או כי אנחנו חושבים שצריך איזה כשרון ייחודי,
או רמה מסויימת של ידע או מיומנות כדי שנוכל להעניק את המתנה הזו,
אבל בעצם זה כל-כך פשוט.
אז במקום לחכות שהעולם ישתנה,
ושלכולם יהיה מספיק כסף כדי שלא יצטרכו לחיות בתודעת נפרדות והשרדות,
אפשר להתחיל כבר עכשיו,
לחיות ברוח המתנה,
ולחשוב,
מה המתנה שלי? מה אני רוצה לתת לעולם?
ולזכור שזה מה שבאתי לעשות,
לתת את המתנות שלי,
ואם אורח החיים שלי לא מאפשר לי לתת את המתנות שלי,
אולי כדאי לי להחליף או לשנות משהו בחיי.
ולהתחיל לתת את מה שאני רוצה,
לפני שבוע המלצתי כאן על ביקור בפלסטין.
כעת אני רוצה לדבר על ביקור בישראל.
יש שיגידו שזה בעצם אותו דבר.
ויש כאלו שפשוט רוצים לעוף מכאן...
לאן כולם טסים?
אתמול, לפני ארבע שנים, חזרתי מטיסתי האחרונה לחו"ל.
טסתי עם אבא שלי וחברה לטיול אופניים בקמינו דה סנטיאגו שבספרד,
שהמשיך לטיול וביקור חברים בספרד,
ארץ שעבדתי בה וביקרתי בה מספר פעמים, ודי התאהבתי בה.
אחרי חודש של שוטטות וביקור חברים,
קינחתי בביקור בברלין. עוד עיר אהובה ומלאה בזכרונות.
הביקור בברלין, והטיול כולו, הרגיש לי מוזר.
מצד אחד מאוד נהנתי מביקור של חברים בחו"ל,
וגם מביקור במקומות חדשים,
אבל ההרגשה הכללית שלי היתה של ריקנות,
כאילו הטיול אינו באמת מרגש אותי,
אלא מרגיש יותר כמו טיול בקניון,
רק שבמקום לצרוך בגדים שלא צריכים, צורכים חוויות.
אבל האין אלו בעצם החיים?
צבירת חוויות וריגושים?
שבוע וחצי אחרי שחזרתי,
התחיל אותו קיץ מפורסם בשדרות רוטשילד,
קיץ של תקווה למהפכה.
אני הייתי בעצמי בתוך תהליך של מהפכה,
עברתי תקופה אינטנסיבית וטרנספורמטיבית במהפכה של אהבה,
ואז גם החלטתי לעזוב את ביתי השכור ולצאת לנדודים,
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה (שחוגג בקרוב שלוש שנים...).
אחת ההחלטות שלקחתי באותו זמן היתה שאני לא טס יותר לחו"ל.
את כל הזמן, האנרגיה, והכסף שלי אני משקיע פה.
עד מתי?
עד שיהיה שלום.
שייפתחו הגבולות ויהיה אפשר להגיע לאירופה דרך לבנון וסוריה,
או לצאת למסע אופניים להודו, דרך עירק, איראן ושאר המקומות המדהימים שבדרך.
נשמע רחוק?
יש לי זמן, אני לא ממהר...
מקסימום בגלול הבא.
ההחלטה להפסיק לטוס התקבלה מכמה סיבות:
1. הסיבה הראשונה היא סביבתית.
כמות הזיהום, או מה שנקרא טביעת רגל פחמנית.
מסתבר ששני הדברים שהכי תורמים ליצירת גזי חממה כיום ברמה הפרטית,
הם טיסות בינלאומיות, ואכילת בשר.
אז את שניהם הפסקתי.
כי כמו שאמר המהטמה - עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם.
אז גם אם הפעולות שלי לא יפסיקו את פליטת גזי החממה,
לפחות אני לא אתרום את חלקי,
ומי יודע, אולי עוד כמה יצטרפו על הדרך...
רוצים לדעת מה טביעת הרגל הפחמנית שלכם?
יכולים לבדוק זאת כאן.
2. הסיבה השנייה היא כלכלית.
כאשר אני חיי בתור נווד, אני משתמש במעט מאוד כסף,
בממוצע, הוצאתי 1000-1500 ש"ח בחודש בשלוש שנים האחרונות.
ברגע שאני מכניס טיסה לחו"ל לסל ההוצאות שלי,
אני מתחיל להיכנס למעגל העבודה-צריכה,
ומתחיל לחפש להרוויח כסף כדי לנסוע.
אין בזה פסול, זה רק לא מה שאני רוצה.
3.להרגיש את הדרך.
לעתים, גם כשהסיבה הכלכלית פחות רלוונטית,
למשל כשהוריי הזמינו אותי לטוס איתם,
גם אז סירבתי.
יש שיגידו שזו סתם עקשנות,
ויתכן שבאמת בעתיד אני אוותר על הרעיון של לא לטוס,
אבל נכון לעכשיו,
יש בזה משהו שמסמל בעיניי את תרבות הנפרדות.
הפריוולגים שבינינו,
אלו שיש להם מעמד כלכלי, ומעמד אזרחי מספק,
נכנסים לטרמינל שבו הם עוברים בידוק בטחוני,
ואם עומדים בקריטריונים המתאימים,
נכנסים לתוך קופסא ממתכת שלוקחת אותך במהירות מירבית,
לנקודה הבאה שבה אתה יורד מקופסת המתכת,
ואתה נמצא במקום חדש.
אפס אינטראקציה עם הדרך,
עם מזג האוויר,
עם האנשים שעברת מעליהם,
עם הנופים שחלפו להם למטה.
אז מה זה אומר?
שבעצם צריך להפסיק לנסוע לארצות אחרות? להפסיק לרצות להגיע רחוק?
ובכן, במידה מסוימת.
אבל יותר חשוב זה איך עושים את זה.
מה המחיר שאני מוכן לשלם עבור הקפיצה לאירופה לסופ"ש,
עבור נסיעת העסקים הדחופה, עבור סיפוק הצרכים המיידי,
בלי התחשבות בדרך, ובלי לראות את התוצאות הרחבות של זה.
כמובן שהתחליפים קיימים, לא צריך להמציא שום דבר (למרות שאפשר כמובן).
פשוט צריך לתת לעצמנו את הזמן כדי לחוות את הנסיעה בצורה יותר מלאה.
שיט מפרשיות, שהוא צורה אקולוגית למדי של תחבורה, שקיים כבר אלפי שנים,
יכול להחליף את התחבורה מבוססת דלק מאובנים, למרחקים ארוכים,
ואופניים, שפועלים על אנרגיית גוף, מסוגלים להחליף את האוטו כאמצעי תחבורה מקומי:
"האם זה צירוף מקרים שאופניים, שרוחב הדרך שהן דורשות הוא קטן בהרבה מרוחב של כביש, ומהירותן המירבית היא כ-30 קמ"ש, שזה גם המהירות המירבית לתנועה מודעת? תנועה שבה אפשר להתבונן בסוגי הצמחים שעוברים בדרך, שאפשר להימנע מדריסה של בעלי-חיים שחוצים את הדרך, וגם מהירות שמאפשרת ליצור תקשורת עם בני-אדם שחולפים בדרכך, ולומר שלום..." - צ'ארלס אייזנשטיין.
שני זוגות אופניים סוחבות עגלה עם כל הציוד שנווד צריך בעליות לירושלים....
מה כבר יש לראות פה?
אז לפני ארבע שנים הפסקתי לטוס,
ומאז אני מסתובב פה בישראל.
פעם אחת גם נסעתי לסיני, לפני שהיה שם דאעש,
אז רק אל קעידה הסתובבו באזור....
אני מקווה השנה לבקר גם בירדן.
וכאמור, בעתיד לטייל בכל המזרח התיכון.
חלום תמים, אבל מי אמר שחלומות לא מתגשמים?
ובינתיים אני מטייל פה בישראל.
לפני כמה ימים נסעתי עם חברים מיריחו לישראל.
נסענו ברכב ישראלי, ואני נהגתי.
כולם קיבלו אישור להכנס לישראל לכבוד חג הרמאדן,
והחלטנו לנסות ולנסוע לכנרת.
נסענו צפונה דרך כביש 90,
והגענו למחסום הבקעה.
במחסום, שהופרט ואינו מופעל על ידי צה"ל אלא על ידי חברה פרטית,
ביקשו לראות את האישורים של חבריי,
ואחרי שלקחו אותם ביקשו להכניס את האוטו לבידוק.
פתחו הכל,
הוצאנו את כל התיקים,
דברים מהכיסים, חגורות, כל הסיפור.
תחקרו אותנו לאן אנחנו נוסעים,
וניסו להבין מה הקשר שלי לשאר החבר'ה.
כשהסברנו שאנחנו חברים,
כולם הסתכלו עלינו בעין עקומה.
אחרי זמן מה של תשאול, בדיקות והמתנה,
הגיע אחד האחראים במחסום,
והסביר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור,
כי זה לא מחסום למעבר פלסטינים.
את הסיפור הזה יכלו לחסוך לנו כשרק הגענו למחסום,
ולחסוך את הזמן וההשפלה.
לגבי למה אנחנו לא יכולים לעבור,
הוא תרץ את זה בכך שאין להם את מכשיר הבידוק המתאים.
תירוץ די עלוב.
ההצהרה הברורה היא שפלסטינים לא יכולים לעבור ב"סתם מחסומים",
אלא עליהם לעבור במה שנקרא "שרוולים",
מתקן בידוק שמאוד מזכיר את המעבר של בקר ברפתות ובמשחטות.
מעבר בידוק לפלסטינים
הבחור המליץ לנו לנסוע למעבר אחר באזור ג'נין,
אבל הסביר לנו שבמעבר הזה אני לא יכול לעבור,
כי אני ישראלי, ולישראלים אסור להיכנס למה שמכונה שטח A.
אז שאלנו אותו מאיפה כולנו יכולים לעבור,
והוא לא ידע להגיד.
מסתבר שחלק ממדיניות ההפרדה המתוחכמת בשטחים,
דואגת שישראלים ופלסטינים לא יעברו דרך אותם מחסומים,
יש נקודות מעבר לישראלים (שנראות כמו כביש מהיר, כמו בכביש 1, 5 ו-443),
ויש נקודות מעבר לפלסטינים, שנראות כמו התמונה למעלה.
אחת הסיבות שמפרידים את המעברים היא כדי שהישראלים לא יהיו חשופים ומודעים,
למה שצריכים לעבור שכנינו הערבים חסרי הזכויות.
אז אחרי עוד כמה שעות של שיטוטים ובירורים מהיכן ניתן לעבור,
הגענו למחסום ליד טול-כרם.
במחסום יש גם נקודת מעבר לפלסטינים, אבל הוא כבר היה סגור.
אז אחרי עוד בדיקה במטלטלינו,
שלחו אותנו חזרה,
לא לפני שהחיילת החביבה דאגה להקניט אותי על כך שאני מסתובב עם חבריי הפלסטינים,
והציעה לי ללכת ולאסוף עוד כמה חברים פלסטינים מהטרמפיאדה הקרובה...
חזרנו עייפים אך מחוייכים לאקומי,
ואמרנו שננסה שוב למחרת.
למחרת עברנו במחסום בדרך לירושלים,
בלי בעיות מיוחדות,
ובאנו לתל-אביב.
בילינו יום שלם ליד הים,
בביקור בשוק הפשפשים,
ישבנו אצל עודד שגר בסירה בנמל יפו,
ואכלנו ארוחת ערב עם עוד חברים מאקומי שהיו בתל-אביב.
היה יום מקסים,
כל-כך שמחנו לבלות ביחד,
לדבר, לצחוק, לטייל.
למה החיים חייבים להיות כל-כך מסובכים?
למה אנשים כל הזמן נלחמים?
חזרנו בלילה לאקומי,
אחרי שהורדנו את אחד החברים בקרבת מחסום קלנדיה.
במהלך היומיים האלו היתה לי הזדמנות להכיר את הארץ קצת יותר טוב,
לנסוע בשומרון ובבקעה ולראות נופים של ארצנו שמעולם לא ראיתי,
וגם להכיר קצת יותר טוב איך זה להיות פלסטיני בארץ,
ארץ שבה נולדת, שבה הורייך גורשו מביתם וכעת חיים כפליטים בארצם,
חסרי זכויות, וחסרי מעמד,
ועדיין שומרים על תקווה, על חיוך, על דרך ארץ.
תודה על התזכורת יא חביבין!!
המפגש היה תחת הכותרת - "היריד הריק".
מגיעים למקום, בלי לדעת מי מגיע, מתי ומה הולך להיות...
איך נדע שהיה מוצלח?
אם נרגיש זאת.
או שלעולם לא נדע...
מבולבלים?
גם אנחנו...
חלק מהגישה של היריד זה לצאת מעולם ההגדרות המוכר,
של הצלחה וכשלון,
של יוצרים וצורכים,
של לוחות זמנים.
זה די קשה להתנתק מההגדרות האלו,
ולפעמים זה גם הופך את הפעילות לפחות מסונכרנת,
יותר נמרחת,
כמו דבש,
כמו דנה אינטרנשיונל,
ושאר תופעות שאינן מתמיינות.
אז באתי עם טליה ושני זוגות האופניים שלנו,
שבאו איתנו באוטובוס,
והגענו בסביבות הצהרים המוקדמים.
אחרי פלאפל נהדר במרכז השוקק של קרית מלאכי,
הלכנו להתמקם בפארק.
קראנו, פטפטנו, ניסינו לעשות אווירון,
עד שפתאום הגיע רועי.
הוא ומיכל הגיעו עם המשאית שמחה.
ישבנו מעט ופטפטנו עוד קצת,
רועי ומיכל סיפרו לנו על ההכנות לחתונה שלהם,
ועל החד-אופן החדש שהם רכשו,
ועל שאר דברים שברומו של מוחו המוזר של רועי.
אחר כך באנו לראות את מתקן שטיפת הכלים החדש שהם בנו,
כדי שאנשים יפסיקו להשתמש באירועים שלהם בכלים חד-פעמיים,
ואז הלכנו כולנו לכיוון הפארק כדי להתחיל ולצבוע את המתקן,
לפי הליין העיצובי של פעולה קרקסית.
גיליתי שלצייר קווים ישרים זה ממש קשה עבורי,
ותירצתי את זה בכך שבטבע אין קווים ישרים,
ואני,
אני בסך הכל אדם טבעי...
ואז הגיעו עומר ושלומית,
והכנו ארוחת צהריים,
ודיברנו על היריד המתקרב בג'יסר א-זרקא,
ושיחקנו פריזבי בין לבין.
ואז התקשרנו לריקי,
שכל-כך שמחה שחזרנו לעיר,
ושהתקשרנו אליה,
שמיד היא באה אלינו,
עם כיבוד, ועם ביתה אושר,
ועם אמה שלה ליזה על הקלנועית.
וישבנו ופטפטנו וצחקנו,
ולמדתי לשחק איתם דורקה,
משחק קלפים טג'יקיסטני,
ואפילו ניצחתי פעם אחת את ליזה,
אבל זה היה מזל של מתחיליים,
ובפעם השנייה היא קרעה לי את הצורה...
ואז ריקי הלכה,
וחזרנו לצביעה,
ובלילה היא חזרה,
והמשכנו לשבת ולצחוק,
וריקי קראה לכל מי שהיא מכירה,
ובאו נוער מקומי וניגנו לנו שירים,
ובא חייל מהגרעין נח"ל המקומי,
שפגש פעם את רועי ומיכל,
וישב איתנו גם.
ושיחקנו עוד קצת פריזבי במעגל גדול,
ילדים ומבוגרים,
מקומיים ונוודים,
ונזכרנו שוב כמה החיים יכולים להיות יפים,
כשמורידים את כל הקליפות וההגדרות והמחשבות,
ופשוט נהנים ומשחקים...
חברי היריד יושבים ומנשנשים
ריקי -המלכה הבלתי מעורערת של קרית מלאכי
אז מה באתי להגיד בפוסט הזה?
שכיף לטייל בישראל,
יחד עם כל הכיעור,
יש הרבה יופי.
ואם עוצרים מספיק זמן כדי להקשיב,
כדי לפגוש,
ופותחים את הלב,
אז אפשר לראות עולמות,
ולחוות חוויות,
שלא נמצא לא באנטרטיקה ולא בניו-יורק.
הטיול ממשיך,
מפרויקט לפרויקט, מיריד ליריד,
מוזמנים להצטרף,
זה קצת מפחיד, וגם ממש כיף,
לא צריך כסף או הכנות מיוחדות,
רק לרצות...
פרנסיס, חברי לקהילת אקו-מי, הסביר זאת נפלא
במהלך שיעור היוגה שהעביר.
כדי ליצור שינוי עלינו לחוות אי-נוחות.
לא בהכרח כאב, אבל בהחלט אי-נוחות.
כמו לעשות מתיחות כדי להתגמש,
להשאר המתיחה ולנשום לתוכה.
אצלי, העישון, ההתמכרות מכבה משהו ביצירתיות.
אש היצירה הופכת למסך עשן שמערפל אותה.
עליי לחוות את חוסר הנוחות שבאי עישון,
כדי למצוא את האש היצירתית שבתוכי.
ועליי להמשיך וליצור כדי שלא לחזור לעשן.
לנתב את חוסר הנחת לכיוון של יצירה ועשייה.
אחת מאהבותיי - להפוך זבל לאומנות
המהפכה היצירתית
לאחרונה, בעקבות שהותי באקומי, והחיים המשותפים עם פלסטינים,
יוצא לי לחשוב ולקרוא הרבה על מהפכות לא אלימות.
יצא לי לראות תוכנית דוקומנטרית על תנועת זכויות האזרח בארצות הברית,
על מאבקי עובדים בפולין, ועל ההתנגדות הדנית לנאצים והצלת היהודים,
תחת מסווה של שיתוף פעולה.
אני גם רואה כיצד המהפכות הללו לעתים חוזרות על עצמן,
ואיך המערכת מוצאת דרכים לנטרל אותן,
כמו שתילת סוכנים מחרחרי ריב בקרב אנשים.
אני גם רואה שהמהפכות הללו דורשות הרבה הקרבה,
ומעין מוכנות לספוג הרבה מהלומות,
דבר שרוב הישראלים לא מוכנים אליו.
כשאני מנסה לדמיין מהפכה עממית,
אני רוצה לראות בה גם נשים וילדים,
אני רוצה לראות את כולם צועדים בסולידריות ושמחה,
ומצליחים לנטרל את האלימות של לובשי המדים,
ואת האלימות שבתוכנו,
באמצעות אהבה, ובאמצעות מוזיקה, ובאמצעות תזכורת,
של מה חיים האלו יכולים להיות, לו רק היינו חיים כאן יחדיו,
ומה היינו יכולים להיות, לו הפסקנו להתעסק במריבות ותככים, היינו הופכים כולנו ליוצרים.
לשמחתי יצא לי בשנים האחרונות
להפגש עם כמה קבוצות של אומנים מהפכנים,
קולקטיבים יוצרים, שמשתמשים בכישוריהם,
ומשתפים פעולה כדי להפוך את החיים לקסומים.
בירושלים הסתובבתי במשך שבועיים עם חבורת בית ריק.
עוד קולקטיב ירושלמי שעוד לא יצא לי לפגוש הוא קולקטיב מוסללה,
שיצאו משכונת מוסררה.
בחיפה פגשתי לפני כמה חודשים את חלוצי התעשיה 109,
שכמוני מתעניינים בחללים אורבניים לא מנוצלים,
ומנסים להפוך אותם למרחב ליצירה.
לפני שבוע יצאתי מבית הוריי בפרדס-חנה
וצעדתי ברגל לכיוון תחנת הרכבת.
גשם התחיל לרדת, גשם של תחילת סערה
שהיתה אמורה לפקוד אותנו בסוף השבוע.
הולך לי בדרכי וטוב לי, רציתי לבדוק מה השעה,
וגיליתי שהשארתי את הטלפון שלי בבית.
המחשבה האטומטית שעלתה לי היא שעלי לחזור לקחת אותו
אבל אז חשבתי אם לא אאחר את הרכבת
המחשבה הבאה היתה האם זה יהיה נורא לאחר את הרכבת,
שכן אני אמור להגיע לאקומי, אבל לא בשעה מסוימת.
לבסוף החלטתי להשאיר את הטלפון בבית הוריי
ולעשות שבוע ללא טכנולוגיה.
בלי טלפון, בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי חדשות
בלי מוזיקה באוזניות, בלי שעון, בלי וואטסאפ.
כבר בדרך ברכבת שמתי לב שאני יותר רגוע
במקום לשלוח את היד לכיס ולבדוק כל רגע מה חדש
הסתכלתי החוצה על הדרך
ראיתי שלוליות ענקיות בשדות
ועופות דורסים נחים על גדרות
ונשמתי....
בתל-אביב עצרתי להפקיד צ'ק עבור חברה
ופתחתי את המחשב ושלחתי מייל לחברה אחרת
כי היינו באמצע שיחה ולא רציתי להשאיר אותה באפלה
ואז חזרתי לתחנת הרכבת,
לקחתי אוטובוס לירושלים.
בתחנה בירושלים חיכיתי לאוטובוס הבא כחצי שעה.
ותהיתי מה אני אעשה בזמן הזה?
כבר נשמתי מלא... מה עוד יש לעשות?
נכנסתי לחנות צעצועים ותחפושות
הסתכלתי אם יש דברים מגניבים לפורים.
כהרגלי לאחרונה,
בדקתי את התוויות של הפלסטיקים העטופים בפלסטיקים
וגיליתי כצפוי שהכל מיוצר בסין.
החלטתי לנצל את הזמן ולשוחח על כך עם המוכרת החרדית
חיכיתי שהיא תתפנה אליי,
ואז שאלתי אותה אם יש לה משהו תוצרת הארץ.
היא הסתכלה אליי במבט מופתע ואז שאלה-
כאילו מזכרת? I LOVE ISRAEL? כן יש לנו.
היא ניגשה לקופסא והביאה לי אחת לדוגמא
עליה התנוססה בגאווה התווית
MADE IN CHINA
אז שאלתי אותה שוב- אין לך משהו שמיוצר בישראל
אז היא אמרה לי שלא.
אמרתי לה - חבל, כי אני לא קונה עבודה זרה.
היא צחקקה ואמרה -עבודה זרה, אהבתי.
שמתי על פניי ארשת רצינית ואמרתי לה-
לא, ברצינות, זה לא נראה לך הזוי שכל מה שיש לנו היום מיוצר בסין?
היא אמרה לי - וואלה אתה צודק, אולי תתחיל לייצר.
אהבתי את התשובה שלה, ועניתי לה - עובדים על זה.....
עבודה מנוכרת
אז כיום אנחנו קונים כמעט הכל מסין, ובאופן כללי אנחנו לא יודעים מה מיוצר היכן (למרות שדואגים לרשום את ארץ הייצור על המוצרים). מי שהתייחס בהרחבה להזרה של תהליך הייצור כבר לפני 150 שנה היה קארל מרקס, כותב המניפסט הקומוניסטי.
ניכור מהאנושיות (מהעצמי) – האדם הופך משועבד להכרח כלכלי וכן הוא משקיע יותר ויותר בעבודתו מתוך הכרח, כתוצאה מכך הוא מאבד מאנושיותו והופך לחיה – פועל בכדי לשרוד (למחייתו) ובזמנו ה”חופשי” אין הוא מסוגל להרשות לעצמו פעילויות של רוח (כך מבדיל מרקס את האדם מהחיה).
“שיאו של שעבוד זה הוא בכך שמעתה ואילך הריהו מסוגל לקיים את עצמו בחזקת פועל אך ורק בתור יצור פיזי ואילו בתור יצור פיזי הריהו קיים רק כפועל”. האדם הופך להיות חלק ממכונה.
ניכור מהעבודה – מרקס מאמין כי האדם מממש את עצמו בכך שהוא יוצר. במצב הקיים האדם מבצע פעולות מכאניות בלבד (מפעל). העבודה הופכת לחיצונית לפועל. במציאות של ימינו אין קשר בין האנשים היוצרים והאנשים הצורכים. הכל הופך להיות חלק משרשרת שבה כל אדם הוא רק חלק מתהליך הייצור, ובכך הוא הופך להיות מנוכר לתהליך העבודה כולו.
ניכור מהטבע – המכונה היא בעלת מאפיינים לינאריים, כלומר הפועל לוקח חלק מקוטע בתהליך, שיש לו התחלה ויש לו סוף. כאשר האדם אינו לוקח חלק בכל תהליך הייצור, אין הוא מודע למשאב הטבעי שממנו הגיע החומר שבאמצעותו הוא יוצר, ואין לו נגיעה בתהליך ההתכלות הטבעי של המוצר. אם בעבר אומן היה יוצר חפצים שמחזיקים שנים רבות, וגם שומר על קשר עם הלקוח ולוקח אחריות על תיקונו, הרי שהיום המוצרים נקנים במחיר הזול ביותר וגם מתקלקלים ונזרקים. חוסר המודעות לתהליכים הטבעיים המעגליים והשלמים הוא גורם מפתח בהרס הסביבה שלנו כיום.
ניכור מהאדם (זולתו) – לאור הניכור מהאנושיות ומהטבע, מרקס טוען כי מתקיים גם ניכור מהאדם שסביבנו, מהזולת. היחס הופך להיות מכאני וענייני. המין (סקס) הופך להיות אמצעי להמשך קיום בלבד. היחס שהאדם נותן לתוצר, לעבודה ולעצמו הוא גם היחס שהוא נותן לזולתו - האדם הופך את מהות קיומו (היצירה, יצירת חיים) לפעילות אמצעית למען קיומו בלבד (רבייה).
מרקס נחשב לאינטלקטואל מטריאליסטי,
כזה שמדבר על החומר, ועל כוחות פוליטיים וכלכליים שמניעים אותנו,
אני רואה בתיאור שלו את מושג הניכור,
כחיבור חזק בין הרוח לחומר,
ונגיעה במהות האנושית שמעבר לכלכלה ולמעמד,
אלא במהותנו כבני אדם - יוצרים.
ניכור והזרה הם מונחים קרובים,
ועבודה מנוכרת מתחברת לי לעבודה זרה.
המונח "עבודה זרה" עדייך לא ברור לי, אני חייב לציין,
ניסיתי לקרוא את המסכות בתלמוד ובמשנה,
אבל כנראה שאני זקוק למתרגם קצת יותר בקיא בדברים.
כל הנושא התחיל בשיחת וואטסאפ של קבוצת היריד האנושי הנודד,
שבה שלח לנו יקיר, אחראי חינוך שירה וההשראה, את הקטע הבא:
בעקבות הטקסט הזה התפתח דיון,
ואהבתי את תשובתו של חברי רועי הקרקסן:
עבודה זרה הוא כל מה שמנסה למצוא את התיקון בחוץ,
לנסות לשנות את העולם, את האחר,
במקום להסתכל פנימה לתוך עצמי.
המשפט הזה מאוד התחבר לשבוע הוויפאסאנה הטכנולוגית שלי.
במקום לכתוב עוד סטטוס בפייסבוק,
במקום להזין את עצמי בחדשות מהעולם החיצון,
להתרכז פנימה.
יצא לי להרגיש יותר נוכח,
יותר מודע לגוף שלי, למחשבות שעוברות דרכי,
לרגשות שצפים בי, ולפעמים לא מקבלות קשב
בגלל שצף המידע והגירוייים שמספקים המכשירים.
הניתוק הזה גם עשה פלאים לזוגיות שלי ושל טליה,
כי במקום להתעסק בחדשות העולם,
יש זמן להתמזמז ולהתכרבל, לקרוא ספרות ושירה,
ולהזכר כמה טוב שיש לנו זו את זה.
שמחתי מאוד שנשארנו בסופ"ש, ולא נסענו לשום מקום,
כך זכינו גם להכיר יותר מקרוב את כל האנשים המקסימים,
שחברו יחדיו כדי ליצור מרחב של שלום ושל ביטוי עצמי,
בצומת אלמוג בואכה יריחו.
זכיתי גם לראות את הרי ירדן לבנים משלג,
ולעשות טיול אופניים אל נחל שוצף באמצע המדבר,
ולתרגל תקשורת מקרבת
ולבכות על מה שקשה לי
ולהיווכח כמה טוב יש סביבי,
כמה שפע, כמה יופי, כמה אהבה.
החזרה לתקשורת אלקטרונית
היא נהדרת וגם מפזרת.
היכולת הזו לשוטט במרחבים העצומים של מידע,
להיות בקשר עם עשרות חברים בו זמנית,
היא מופלאה והרסנית.
כיום אני רואה כיצד זה משתלט לנו על החיים
ואני בהחלט לוקח תזכורת לעצמי
לעשות יותר ימים ורגעים שקטים
בלי אלקטרוניקה, מסכים, הודעות וציוצים
רק כאלו של ציפורים
להיות עם עצמי ועם האנשים שמסביבי
להיות נוכח, להיות ברגע,
להיות
בהולנדית זה אומר - יש לי כל-כך הרבה, יש לי כל-כך הרבה!!
וככה הוא רץ אל אח שלו עם איזה כמה אבנים או אצטרובלים או משהו אחר שהוא מצא.
יש לנו כל-כך הרבה!!
ועדיין חסר, עדיין מעוקם, עדיין לא מושלם.
כי פשוט,
לפעמים צריך לבכות,
לפעמים צריך להגיד לא.
לפעמים צריך להפרד,
לפעמים צריך להכחד.
מה לעשות שאני עדיין מפחד
שיאכל אותי כריש בים
או שאני אשאר לבד בלי אף משפחה או חבר בעולם
מין מחשבה מוזרה שכזו
כי למה שדבר כזה יקרה?
אבל נגיד ש...
נגיד שאני עכשיו לבד,
ואין אף אחד שיבוא לעזרתי
האם אני באמת לבד?
האם אני יכול להתגבר על הבדידות?
האם בסופו של דבר לא אכמה לחזור אל האחווה, אל השייכות, אל האחדות?
בית התמורות הבוצי
הגענו לאשלים,
היו קצת עצבים,
בעקבות פרשת השחיתות באיילים
ועוד כל מיני דברים
ובהתחלה לא ידענו איפה נעשה ומה יהיה עם מזג האוויר
והיו משפחות שרצו לבוא, אבל איך נשמור על הילדים
כל-כך קר שם בחוץ, ואשלים זה לא קיבוץ
בבוקר יצאתי עם מיקי הסייר לסיבוב התמצאות.
גילינו מבנים גדולים שלא בשימוש,
ראינו את הקרוואנים הנהדרים שעמדו לרשותנו,
וגילינו בית בוץ קסום.
שעמד לו שומם ונראה קצת בודד,
מחכה שיכניסו בו קצת חיים וחמימות.
וכך היה...
מבחוץ
מלמעלה
מלמטה
מכל הלב
בית התמורות לקוח מתוך הסיפור שאינו נגמר.
זהו בית שגיבור הסיפור בסטיאן מגיע לשם,
ממש כשהוא על סף שכחה עצמית מוחלטת, שאינו יודע מי הוא, מה שמו ומאין בא.
וכך הוא שוהה בבית התמורות אשר משתנה ללא הרף, לפי מצב רוחו של בסטיאן,
והופך כל פעם למשהו אחר.
עד שיום אחד נפתחת דלת בצד האחורי של הבית,
ובסטיאן מבין שהגיע העת שלו לצעוד לתוך הדלת ולהמשיך הלאה.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...
וכך הסיפור ממשיך,
בסטיאן ממשיך בתור הגיבור הנשכח בתוך הסיפור שהוא עצמו כותב.
ממשיכים לכתוב את הסיפור שלנו
ונגיד שהסיפור של החיים הוא באמת הסיפור שאנחנו מספרים?
איזה סיפור הייתם ממציאים?
לאן הייתם לוקחים את המציאות שלנו?
את החיים שלכם?
מה המקום או הדבר שאנחנו בוחרים בו לגמרי והוא שם והוא אנחנו ואנחנו הוא
ואיך מגיעים לשם?
אולי אם פשוט עוצמים עיניים ונסחפים בטורנדו לעבר ארץ חדשה
או אולי זה פשוט להצליח לאזן אבן אחת על השנייה ולנשום ולהתבונן ולהבין
שאנחנו בונים את החיים, וגם שהחיים בסוף נופלים, ואז חוזרים ונבנים..
ילדות אבודה
"אתה תלך אחורה לשמור ואנחנו נביא את הסולם", שמעתי אותם מתלחשים מאחורי גבי.
חושבים שהם יכולים לעבוד עלי בכזו קלות....
כמה הם נהנו להמרות את פינו, ולשחק את המשחק.
אסור לעלות למעלה אמרנו להם - זה מסוכן.
כמובן שזה רק דירבן אותם לעלות יותר.
וכך שיחקנו משחק - הילדים מנסים לעלות על הגג,
ואנחנו מנסים לא להכנס לפניקה מהמחשבה שאחד מהם ייפול וישבור את הראש...
בסוף שחררנו,
כבר לא היה לנו כח להיות בייביסיטר, וגם אם כן לא נראה שזה היה עוזר ליותר מעשר דקות.
אבל לא ויתרנו כשראינו שזה הולך למכות.
בכל פעם שילדה ניסתה להפיל מישהו מהחישוק,
או שילדים התחילו לזרוק סלעים אחד על השני כאילו אנחנו חיים בבעל זבוב,
עצרנו את המשחק, או לפחות ניסינו לעצור.
למשל עם משחק שני דגלים, כמו של פעם.
שתי קבוצות, רצים הרבה,
מנסים ביחד לשמור על הדגל שלך וגם לקחת את של היריב.
איזה כיף זה היה, כאילו פעם ראשונה.
רגע בשבילם זה באמת היה פעם ראשונה...
ואחרי כמה דקות הקרבות חזרו.
אז יוני הלביא הארי ועומר חוטב העצים הטריפוליטאי
לקחו אותם נסיעה על טנדר סובארו, כמו חמולה בדווית מהסוג המעורבב
אבל בסוף זה חוזר למכות,
וחוזר לפחד, לחזור הביתה.
ילדים חמודים, חכמים, מצחיקים, מלאי חיים,
כלואים בתוך קופסאות בטון ומסכים באמצע המדבר
כל-כך שמחים לגלות לרגע בית נטוש, ולבוא לשחק יחדיו
פשוט כי מותר ואפשר וכיף להיות ביחד
TEAM אלף THE
הלוואי
לא רוצה להעיר את הוריי....
ישנים הם עכשיו, בחדר הסמוך,
ולכן אסיים לתקתק על המקלדת
עם מילות תפילה
הלוואי
וכל אהוביי ואוהביי יהיו איתי לנצח
שלא ארגיש לבד ולא אירא
כי הינך עמדי
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב היא תרימני תמלא ליבי בהשראה
תמלא ליבי באהבה
בכל מקום שאליו מגיעים בחיים, כל מרחב לא מוכר
הופך מיד בשבילנו לכר
כר פורה ליצירה, כר שאפשר לחבוק בזמן החלומות
כר מרעה להתרועע בו עם עוד נשמות
מה נעשה עם הזמן שחולף לאיטו
אולי נצבע איזה שלט ונתלה אותו
מנוחה, תמיכה, שמחה, כל שלט הוא ברכה
וגם אותו נוריד בבוא העת, ונתחיל עוד מלאכה
אולי ציור אולי קישוט, רגע יש פה סמארטפון עם עדיפות
איך אפשר ככה להתרכז כשהכל סביב תוסס ומתזז
אולי נשימה או שתיים,
אולי משחק כדור או שניים או שלושה
נעיף אותם באוויר ונתרכז גם בתפיסה
בהתחלה לא נצליח ניכשל נתפדח
אבל מי שממשיך ומנסה וטועה תמיד מנצח
אז ביחד ננסה ליצור עולם של יופי ושלום
כל פעם בזעיר אנפין, נגשים חלום ועוד חלום
לרגע קט נהיה שלמים שמחים יוצרים
ואז שוב נחזור אל החיים "האמיתיים"
אבל גם בחיים הירידיים ישנם אתגרים
הורים צועקים ילדים מרביצים
לוקחים את הציוד וזורקים
את העטיפות על הרצפה משליכים
איזה עולם מטומטם, איזה דבר מטופש הוא האדם
האם אכן מטופש, או פשוט בלתי מובן?
או אולי אני זה שלא מבין ולומד כל הזמן
לומד סבלנות ולומד ערנות,
ולומד לכבד ולדרבן ולוותר
לומד לצחוק ולא לקחת ברצינות
ויחד עם זאת לא לזרוק זין אלא לקחת אחריות
כי כולנו חופשיים וכולנו מתנדבים
ביריד האנושי הגדול של החיים
אף אחד לא חייב, כל אחד מה שהוא רוצה
איך בכל זאת נצליח ביחד לצלוח את כל זה?
היצירה הזו היא של כולנו
של כולנו האמנם?
ומה עם ההוא שרוצה לחרבן באמצע המעגל
האם הוא חופשי או מדוכא או סתם אומלל
ומה אם אנחנו רק מספרים סיפורים
חיים בעולם משלנו בזמן שכל היתר סובלים
ואולי הסבל הוא גם סיפור שאנחנו רק מספרים
ואין סיבה לסבול, או לפחד מהחיים
על רוח היריד הננו גולשים
צועדים על חבל דק בלי לפחד כלל
ישנים על מחצלת תחת טילים ושמי מדבר
שמים גבולות לילדים, תוך כדי איתם רוקדים
מקפלים בובות נייר, הופכים זבל לזהב
יוצאים מכלא המחר אל תוך נצח העכשיו.
יצרנו איתן קשר לפני חודש אחרי יריד שהשתתפנו בו במושב מסלול,
והחלטנו שאנו רוצים לתמוך בהן ובמאבק שלהן,
כי למרות שלנו אין בית, מבחירה,
אנו מאמינים שלכל אדם יש את הזכות לבית,
ולנו כחברה יש את האחריות לדאוג שלכל אחד יהיה בית.
כמובן שבית מבטון, עם כבלים וביוב זה לא הבית שאני רוצה שיהיה לי,
אבל היום זה חלום של הרבה אנשים,
וייקח זמן עד שנתחיל ליצור צורות דיור קצת יותר יעילות ויצירתיות.
אז ביום שני, בערב שלפני היריד,
הגענו אני ,טליה ועומר לפארק השכונתי,
פוגשנו את האמהות עם הבעלים והילדים,
וניסינו להבין יחדיו היכן יעמדו למחרת הדוכנים.
אני וטליה התבאסנו קצת על זה שהאוכל היחיד שיהיה זה
שערות סבתא, נקניקיות, טרופיות ומים מבקבוקים,
אבל מה לעשות, לפעמים צריך ללכת עם מה שיש.
כדי לתת אלטרנטיבה החלטתי גם לדאוג להגיש קערה של פירות וירקות
שיהיה למי שבכל זאת רוצה קצת דברים מזינים.
אחרי איזה שעתיים של צחוקים וקפה,
נשארנו לישון במקום, ולשמור על הציוד שנשאר בתוך הסוכה,
בזמן שהמשפחות חזרו לבתיהם בשכונה.
זו כבר הפעם החמישית שאני נשאר לישון בפארקים ציבוריים לקראת או אחרי יריד:
קרית-מלאכי, פרדס-חנה, המדבר מחוץ לכלא באר-שבע (לא בדיוק פארק אבל בהחלט שטח ציבורי),
מושב מסלול, ועכשיו גן שני אליהו בבאר-שבע.
לישון במרחב הציבורי זו דרך מצוינת להרגיש את המקום,
לפגוש את יצורי הלילה - ההולכים על שתיים, וגם על ארבע או שש,
ולפתוח לאנשים את הראש לזה שאפשר לחיות חיים אחרים,
ושיש הבדל גדול בין מה שמפחיד אותנו, לבין מה שבאמת מסוכן.
עצם זה שאנחנו הולכים לישון כחבורה ולא כבודדים,
נותן לי את תחושת הביתיות שאני צריך כדי לישון בנעימים :)
למחרת קמנו והצבנו את המחצלת שלנו, עם ציוד היצירה שהבאנו,
והצבנו את הפירות והירקות והמים הלא מבוקבקים,
ושמנו שלט על האופנים - "ביתן ליצירת זמן".
הגיעו לדעתי בין מאה למאתיים אנשים, כולל אוטובוס של פעילות למען דיור ציבורי ממרכז הארץ..
התקיימו סדנאות ריקודי בטן, וקפוארה שהעבירו ילדי המשפחות,
היו כמובן חברינו מיכל ורועי הקרקסנים הפעילים,
אני גם קיבלתי שיעור היפ-הופ ראשון בחיים מנערה וילד אלופים,
והיה מעגל שיח על עתיד המאבק ועל מצבן של הנאבקות. אפילו ערוץ 1 הגיע לסקר את האירוע.
בין היתר הגיעה רותי פררה ובנה אוריאל, שיצא לחופשה מהכלא הצבאי,
שבו הוא נמצא בגלל סרבנותו לשרת במערכת צבאית מדכאת ואלימה.
אוריאל ניצל את החופשה כדי לבוא ולעזור לאימו לתעד את המאבק של הנשים האמיצות גם הן.
שוחחתי איתם ובירכתי אותם על אומץ ליבם, בתקווה שיהיו עוד רבים כמוהם.
ושיום יבוא ויתאחדו יחדיו המאבקים, כי בסופו של דבר כולם קשורים.
אני ואוריאל פררה ברגע משותף של חופש (וידוי אישי - אני גרופי של סרבנים)
אחרי שהסתיים היריד נסענו להתארח אצל חברתי לקהילה על אופניים ,
הלא היא שלולי הבאר-שבעית.
אכלנו, התרחצנו, שוחחנו, ואפילו מסקנו זיתים מהעץ שבגינה.
היה נפלא לקבל אירוח כזה, להיזכר ולדעת שיש חברים שנשארים לכל החיים.
מסיק זיתים בחצר
רוקדים ביער
למחרת נסענו ליער יתיר עם כמה חברים מתל-אביב שרצו לחגוג את החג בטבע.
מצאנו את עצמנו בחלקת יער נחמדה, וגילינו שלא רחוק מאיתנו התמקמו קבוצת משפחות
שמגדירות את עצמן כ"יהודים משיחיים". בסך הכל היו אנשים ממש חביבים.
הכנו לנו ארוחת חג, והלכנו לישון.
למחרת קמנו עשינו קפה, והתחלנו חגיגה.
שיחקנו, רקדנו, בכינו, צחקנו. היה ויכוח בינינו לבין עצמנו האם זה הגיוני לנסוע עד אמצע היער,
רק כדי להפעיל גנרטור ומחשב ולהשמיע מוזיקה ברמקול,
או שאפשר פשוט להנות מהשקט, מהמוזיקה של הטבע, או ממה שאנחנו שרים ומנגנים.
לא הגענו להסכמה. אבל למחרת כשחברינו העירוניים נסעו,
נשארנו לעוד לילה שקט תחת הכוכבים ליד אש המדורה.
הקראנו עוד פרק מהסיפור שאינו נגמר, והלכנו לישון.
עומר וטליה עם הסובארו טנדר הכי שווה ושני אופניים עליה
לינה ביער יתיר
מקדש המנדלה
קמנו למחרת והעמסנו את האופנים של טליה על הטנדר של עומר,
ואני רכבתי באופניי לכיוון באר שבע.
עומר ליווה אותי מאחור והרגשתי כמו רוכב מקצועי בטור דה פראנס.
היתה נסיעה איטית, בדרך גיליתי כפר בדואי לא מוכר שמרושת כולו בפאנלים סולאריים,
(משיטוט באינטרנט גיליתי ששם הכפר הזה הוא "אפיניש").
חוץ מזה היתה חיפושית שחצתה את הכביש בפראות וגרמה לי לסטות ממסלולי,
אבל בסך הכל היתה נסיעה חלקה.
כאשר הגענו לצומת הראשית, הורדנו את האופניים של טליה,
עומר המשיך למרכז, ואנחנו המשכנו באופניים לבאר-שבע, ומשם ברכבת.
בכך הסתיימה ההרפתקה הדרומית שלנו.
שיעור ראשון בתור מורה לעברית
החגים נגמרו, והחזרה ללימודים באמת התחילה,
וגם אני התחלתי "עבודה חדשה" בלימוד עברית במתנ"ס בג'סר א-זרקא.
העבודה הזו היא למעשה התמורה שלי לקורס ערבית שעברתי במשך חודשיים בקיץ,
קורס שהוא חלק מתוכנית שנקראת "גשר לערבית".
לשיעור שלי היו אמורים להגיע 15 נערים ונערות,
כחלק מהכשרתם בתור מדריכים צעירים עבור ילדים.
מתוכם הגיעו רק הנערות, 10 במספר.
בתור התחלה ביקשתי שירשמו בעברית את שמן וגילן,
ויספרו על משהו שהן אוהבות.
התשובות הנפוצות היו אייל גולן, עומר אדם ופיצה.
אני סיפרתי להן שאני אוהב לכתוב ואני כותב בבלוג,
ושאני אוהב את הזמר ברי סחרוף.
הן לא ידעו מי זה ברי, ומה זה בלוג, אז נתתי להן שיעורי בית לבדוק זאת.
בסך הכל היה שיעור מאוד מהנה, ואני שמח על ההזדמנות להתנסות ולהכיר,
את הכפר הזה, ואת הגיל הזה, ואת התרבות המקומית,
כי מה לעשות, בתור אקטיביסט אידיאליסט אנרכיסט ,
לפעמים אני די מנותק....
ולכן אני מאוד שמח על החיבור הזה,
בין העולם שלי לעולמות אחרים,
ככה בנגיעות
מרתון שהוא בעצם ספרינט
ביום חמישי הצטרפנו אני וטליה להאקתון החינוכי השני בישראל.
האקתון זה שילוב של המילים האקר ומרתון.
זה לקוח מעולם התכנות והסטארט-אפים שבו מתכנסים יזמים, ומתכנתים,
ומנסים ב-24 שעות לפתור בעיה או לקדם איזו אפליקציה.
מספר יזמי חינוך צעירים לקחו את הקונספט והחליטו להשתמש בו לעולם החינוך.
מכיוון שמערכת החינוך שלנו לעיתים נראית כאילו לקוחה מהמאה הקודמת,
מה שברובו נכון,
עדיין קיימות בה עשרות אם לא מאות יוזמות חינוכיות שיכולות וכבר הופכות,
את החינוך בארץ לחדשני, מעניין ואנושי.
אנחנו הגענו גם לעזור בהקמה של האירוע, וגם להציג את היוזמה שלנו - "היריד האנושי הנודד",
מתוך תקווה שנזכה לרעיונות וקשרים של אנשים שירצו לעזור לנו להפוך את היוזמה,
ל -"בית הספר" הנודד הראשון במזרח התיכון לחופש שלום וקיימות.
חברי מפעולה קרקסית לא אוהבים שאני משתמש במילה בית-ספר, וזה באמת מטעה,
כי זה לא בית ואין שם בהכרח ספרים, אבל עדיין אני משתמש במילה הזו כדי לנסות להעביר את הרעיון,
שבשביל ללמוד לא צריכים מבנה נייח, ולא צריכים ציונים ותעודות ועונשים.
מה שבעיקר צריך זו סקרנות, רצון ללמד וללמוד, והרבה סבלנות וסובלנות.
האירוע של ההאקתון התרחש במסדרון של בית הספר התיכון בכפר הירוק.
סביבה ביזארית אך קלאסית לקיום של אירוע מסוג זה.
באירוע השתתפו כשמונים משתתפים בני 11-60, תלמידים, מורים, יזמים.
18 יוזמות קיבלו זמן להציג את היוזמה שלהן ולספר מה הן צריכות משאר המשתתפים.
וכך במשך 24 ושעות זכינו להכיר המון אנשים מקסימים,
שמענו עצות על היריד שלנו מנערות ונערים שהתעניינו והסתקרנו,
ואפילו הסבירו לנו ענייני ביטוחים,
ומה אנחנו צריכים מבחינה סוציולוגית וטכנולוגית,
ובעיקר היו כאלה נלהבים וחמודים שבא לי לחטוף אותם איתי לדרכים.
אבל אני לא אעשה זאת, כי אין לי עניין להסתבך עם ההורים,
במקום זאת, הבנו שאנו פשוט צריכים למצוא מסגרת שתזמין גם את ההורים,
כי אולי גם הם רוצים להיות כמונו נוודים,
לפחות לכמה ימים,
וגם, שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת להורים ונערים להכיר מחוץ לתנאים המקובלים,
בחברת כמה קרקסנים ואמנים ושטותניקים חובבנים.
היוזמה הזו של ההאקתון היא יוזמה מבורכת,
למרות שהיא לוקה בכמה מאפיינים של עולם העסקים,
כמו הרצון להגיע ל"תוצרים".
בתור נווד, וכעת גם מורה, אני פחות מאמין בתוצאות ותוצרים,
אני יותר מאמין במפגש ובתהליכים.
כי לחיים אין באמת מטרה חוץ מלחיות אותם,
או אולי להנות מהדרך ולעשות דברים טובים שאנחנו אוהבים.
תרגמתי פה בבלוג לפני כמה חודשים פוסט על חינוך שנקרא - בחזרה למשחק.
ובאמת החלקים הכי אמיתיים ומרגשים ביומיים האלה היו הרגעים ה"חופשיים",
הרגעים שבין התכנים,
זה שקמתי בשלוש לפנות בוקרכדי לגרש את הקבוצת נערים ששיחקה מחבואים,
וצעקה בכל המסדרונות, והעירה אותנו הזקנים.
והמסיבה שהיתה בבוקר עם די ג'יי שהגיע לנגן, והזכיר לנו שאנחנו בכל זאת ילדים.
וגם מתיחות הבוקר שיצאתי לעשות במרחבים הירוקים של הכפר, בין הטווסים שמשוטטים להם בחופשיות,
והשיחות עם התלמידים הסיניים שהגיעו לארץ ללמוד שלוש שנים,
כי הם שמעו שהישראלים מאוד חכמים!!
עמדת הנרשמים
משתתפים מכל הגילאים
היריד האנושי הנודד בעיניו של הצייר פיטר מלץ
תמיד רציתי לישון בכיתת לימוד
מתיחות ומדיטציית בוקר בחצר
מסיבת בוקר בסגנון שנות ה-80
האירוע הזה נותן הרבה תקווה, ומזכיר לי כמה טוב קיים.
מי יתן וכל היוזמות תפרחנה ותתתממשנה,
ותשננה יחדיו את פני החינוך,
פה בישראל ובכל העולם,
ושנזכור שהחינוך מתעסק עם המשאב היקר ביותר שיש ברשותנו -
בני-אדם
