העבודה כאומנות

הפוסט הוא תרגום של פרק מתוך ספרו של צ'ארלס אייזנשטיין - The ascent of humainty :

מהי עבודה בימינו?

העבודה היא חלק מרכזי של החיים המודרניים.

כשאנחנו שואלים מישהו, "מה אתה עושה? " אנחנו בדרך כלל מתכוונים  "מה העבודה שלך", ועל ידי כך אנו מתכוונים, "מה אתה עושה בשביל כסף?". ועבודה, המילה עצמה, קשורה בקונוטציה עם עבודת הכרח, שעמום,  הקרבה, ושגרה. שחיקה יומיומית. תכונות אלו אופייניות למכונית. ואין זה פלא , משום שאנו שקועים בתרבות של מכונות, ולכן אנחנו רואים את העבודה כמשהו מכני, כניגוד לפנאי ולכיף.

מותה של ההשקפה המכאנית של העולם, וקיצה של "תרבות המכונה", מחזיקה בחובה הבטחה.  לא לביטול של העבודה , אלא לשינוי המשמעות שלה .

עובד בעידן פוסט מכונה, בכלכלה משקמת (restorative economy), יהיה בעל מאפיינים שונים מאשר העובד המסורתי בעידן המכונה.  שינוי זה עתיד ללכת מעבר לתוכן ואופי העבודה עצמה ועשוי לחולל מהפכה באופן ההתייחסות ל"תעסוקה". עבודה ופנאי, עבודה וחיים, יהפכו לאחד .

כשלון המכונה בשחרור האדם

במשך כמה מאות שנים , מכונות כבר מחליפות בני אדם במשימות חוזרות ומייגעות. אך באופן פרדוקסלי, רוב העיסוקים האנושיים עדיין משעממים ושיגרתיים. זאת משום שאפילו כשמכונות השתלטו על יותר ויותר פונקציות, פונקציות חדשות נולדו מתוך "תרבות המכונה". בני האדם - שהינם חלק מהמכונה לא פחות מחלקיה הדוממים -  חייבים למלא את הדרישה שלה ולעמוד בסטנדרט של המכונה. המאמץ כדי לחסל את העבודה האנושית והורשת העבודה למכונה, דורש יותר עבודה ממה שהוא מבטל, כי המאמץ לסיים את העבודה רק מעצים את  המתודולוגיה של המכונה.

לכן במקום לנסות "לחסל" את העבודה האנושית, אפשר לתת לה משמעות שונה. ההתעלות מעבר לעבודה מגיעה בצורה שונה ממה שהעתידנים של המאתיים שנים האחרונות חזו. העבודה האנושית לא תוחלף על ידי מכונות, במקום זאת החברה העתידית תדרוש פחות ופחות מהעבודות שכיום הן "הכרחיות". 

הפנמה של עלויות 'נעלמות'

אחת התוצאות של מגמות כלכליות  וטכנולוגיות נוכחיות כמו מטבעות מקומיים וטכנולוגיות ירוקות תהיה ירידה בהיקף הייצור בתעשיות רבות. כיום, רבים מתהליכי הייצור ההמוניים הם יעילים יותר מאשר ייצור ביתי או קטן רק משום שהם מחצינים עלויות (כלומר לא מודדים את הזיהום והניצול שהם מגלמים בתוכם). חקלאות היא דוגמא מעולה. החקלאות התעשייתית היא יעילה יותר במונחים של שעות עבודה לתוצרת, אבל הרבה פחות יעילה במונחים של שימוש באנרגיה או ייצור ללא זיהום, מחקלאות אורגנית. כאשר העלויות של שימוש באנרגיה ויצירת זיהום יקבלו ביטוי באופן מדידת יעילות שיטת הייצור (הפנמת עלויות חיצוניות) , רבות משיטות הייצור התעשייתיות יפנו מקומן לשיטות ידניות ועתירות עבודה. בתחומים רבים, הייצור ההמוני יהפוך למיושן, ויחד עימו האבטיפוס של פס הייצור, שבו העבודה היא שגרתית, חוזרת על עצמה ,ומקוטעת , ולכן דורשת מיומנות קטנה, מגע אישי קטן, ושכבות רבות של ניהול היררכי.

מאפיינים אלה עומדים בניגוד לעבודה של תיקון תחזוק ושיקום, שנזנחו בעידן התעשייתי-צרכני. עבודת התיקון  היא מקומית, בקנה מידה קטן, מיומנת, אישית, ומוחשית בתוצאותיה. ההיגיון הכלכלי שהיום עושה את זה יותר זול לקנות מערכת שמע חדשה ולא לתקן את הישנה יתהפך כאשר חומרי גלם יימכרו במחיר העלויות האמיתיות שלהם, וכאשר מעצבים יחלו לתכנן מוצרים כך שיהיו עמידים וקלים לתיקון. התוצאה תהיה יותר עתירת עבודה (תיקונים דורשים עבודה משמעותית ), אבל אופי העבודה יהיה שונה בהרבה , וכך גם המודל הכלכלי שלפיו החברה מתנהלת.

האם יגיע סוף לעידן פס הייצור?

שינוי בשיטת הניהול וההנדסה

תנופה נוספת לקראת סופה של המערכת התעשייתית, היא המורכבות הגדלה והולכת של תהליכי הנדסה ומנהל עסקים, שמורכבותה הופכת אותה לבלתי נשלטת באמצעות מערכת היררכית ריכוזית. כבר כיום ניתן להבחין בהשטחה של היררכיות ארגוניות. זה לא איזה שיגעון אופנתי חדש עסקי אלא הכרח מעשי, תוצאה של ההתמוטטות של תהליכי הייצור תחת המשקל של מעמד הניהול שלהם.

יותר ויותר מהתהליכים המורכבים של היום הם לא מתאימים לשיטה ההנדסית של חלוקה ובקרה, שבה הבעיות מחולקות לתת-בעיות, ותת-מחלקות, וכל מחלקה מטפלת בבעיה שונה. שיטה זו משקפת את ההירכיה העסקית המסורתית.  גם בהנדסה וגם בעסקים, הגישה הישנה לפתרון בעיות, ול"שליטה" בתהליך הייצור, כבר לא ממש עובדת.

בכל מכונה , בין אם היא עשויה מחלקים אנושיים או דוממים, המורכבות של יחסים בין חלקים גדלה אקספוננציאלית עם גדילת מספר החלקים. כיום, מהירות ריבוי המשתנים  יצא מכלל שליטה, ובשלב מסוים פתרונות ההפשטה המכניים המסורתיים חייבים להיכנע לפתרונות שגדלים באופן אורגני, לא מהונדסים.

תהליכי שיתוף מידע כמנוע לשינוי כלכלי חברתי

זה כבר קורה בתחומים רבים כגון תכנון מעגלים חשמליים, שבו אלגוריתמים אבולוציוניים מחפשים פתרונות שאינם נגישים בשיטות החשיבה האנליטיות. הנדסת תוכנה היא דוגמא נוספת שבו המורכבות של המוצר נוגדת ניהול היררכי; יותר ויותר, פתרונות נוצרים מלמטה למעלה, על ידי לגיונות של מתכנתים עצמאיים.

הוגים כמו מישל באוונס  מבקשים להכליל את מהפכת שיתוף המידע (P2P)  כמודל חדש של ארגון כלכלי, חברתי ופוליטי. רשתות טכנולוגיות של קוד פתוח הן בעלות דמיון מפתיע לכלכלות מתנה של ימי קדם, כמו גם בעלות מאפיינים של כלכלה מבוססת השתתפות. מעמד בקהילה מבוססת השתתפות מגיע מכמה הפרט תורם , לא מבעלות על הון.

בכלכלה כזו המשאבים בדרך כלל משותפים ומתחלפים, לא נצברים, והחליפין של סחורות מתרחש על בסיס מתנה. רשתות אלו יוצרות למשל מודל חדש של עיתונות (הבלוגוספירה) שמסוגל לערוך, לסנן, ולארגן את הכמויות העצומות של המידע ביעילות רבה יותר מארגוני חדשות מסורתיים. מבנים אחרים עם אלמנטי  P2P כוללים את ויקיפדיה ואת המודלים שגדלו בסביבה של ענקי האינטרנט -Amazon  eBay,Google,  - כל אחד מהם צבר רווח על ידי מתן מידע בחינם. לעומתם,ספקי המידע שדבקו במודל העסקי של צבירה ומכירה של כמויות עצומות של מידע נפלו על שולי הדרך (האנציקלופדיה בריטניקה היא דוגמא). אחרים בתעשיות המוזיקה, הקולנוע, והתוכנה עדיין נאבקים לשווא כדי לשמור על מודל של מידע כשווה לרכוש .

רחוק יותר בשוליים, כלכלת צל ענק משגשגת כי היא אפילו באופן יותר מפורש מבוססת על מתנות. האנשים שמשתתפים ברשתות שיתוף הקבצים עושים זאת באופן מלא, ברוח המתנה. כאשר המשתמשים שמים את אוסף המוזיקה או התוכנה שלהם נגישים לרשת לכל מי שחפץ להוריד. בחלק מקהילות שיתוף מידע כאלה זה נחשב מוקצה לדרוש כסף עבור מידע.

עבור מה אנו עובדים ומה יחסינו עם חפצים?

הרעיון שאנו מרוויחים כאשר אנו נותנים או חולקים הוא חלק משינוי גדול יותר באופי העבודה. במקום לעבוד בשביל כסף, כסף הופך להיות תופעת לוואי של עשיית עבודה טובה . כאשר אנו לא עוד עבדים לכסף, העבודה תשרת מטרות אחרות : יופי, עזרה, כיף, או ביטוי עצמי. העובד, במילים אחרות, הופך להיות אמן.

רעיון הנתינה, והעובד כאומן, הוא חלק מרעיון של כלכלה משקמת. כלכלה שבה עשיית כסף אינה מנוגדת לשיקום החברה והסביבה, אלא מקבילה להן. 

כלכלה כזו גוררת יחס שונה גם לחומרים ולמשאבים שבהם אנו משתמשים.  ההפנמה של עלויות חיצוניות (עלויות הזיהום והניצול שהתעשייה מתעלמת מהם כיום), ערמות הפלסטיק שכיום מחולקות לנו בחינם, יהפכו להיות הרבה יותר יקרות, עד כדי כך שכבר לא תהיינה ערמות של זבל פלסטי. מוצרי צריכה באופן כללי לא יהיו כל-כך זולים יותר, והכוונה ב"זול" היא גם במחיר שאנו נותנים למוצר, וגם בזילות שאנו עושים לחפצים – זילות של השתמש וזרוק. עושר חומרי אמיתי יהיה לחיות עם חפצים שהם יקרים, כי נעשו בכשרון, תשומת לב וטיפול.

האם אפשר לדמיין חברה שבה הכישרונות והמתנות של כל אדם באים לידי ביטוי באופן מלא בעבודתם, ולא מדוכאים בשם האינטרסים של חיי מכונה? האם אפשר לדמיין בית שבו כל מכשיר, בגד, ורהיט תוכננו בחוכמה, ולכן עשויים היטב,  אלגנטיים, שילוב של יופי ויעילות, כך שאף אחד לא היה מתגעגע לדברים שקונים בזול רק כדי לזרוק תוך זמן קצר?

חיים כאלו יהיו מלאים בשפע של אובייקטים עשויים להפליא, כי בכלכלה משקמת כל אחד מאיתנו יוכל להיות בעל מלאכה, המבטא את כשרונו המלא בעבודה שלו, ולא להדחיק אותם הצידה ולזנוח אותם רק כדי לשמור על משרה מכניסה ומשעממת. חלק מהתהליך יהיה תחייה דרמטית של עבודות יד מסורתיות, משום ש "משאבי טבע" ייחשבו כל כך בעלי ערך, כך שיתבקש שכל חומר גלם יקבל את איכות העבודה הטובה ביותר. איכות זו מגיעה מעבודה פרטנית ידנית ולא מייצור תעשייתי. אבל גם בתחום ההיי-טק מספר פונקציות העבודה בעלות התמחות צרה יהיה הרבה פחות ממה שהיא היום, וגם עובד בתחום זה יראה  את עצמו אמן.

דוד, אומן תיקון אופניים
עושה עבודתו באהבה

עבודת אמנות היא עבודה ללא עבדות

וכך הכלכלה המשקמת תהרוס חלק מהדואליזם הבסיסי של התרבות שלנו : עבודה לעומת אמנות, עבודה לעומת פנאי, יעילות לעומת יופי. המושגים האלו כבר לא יהיו נפרדים או מנוגדים. כאשר זה יקרה, אז האידאל הנאצל שליבנו חולם עליו - של אוטופיה טכנולוגית - יבוא לידי ביטוי: לא בהעלמות של עבודה, אלא במימוש הטבע האמיתי שלה.

כאשר עבודה מוצגת מנקודת המבט של תרבות המכונה, אז אין כל מנוס מהיותה צרה ומדכאת. זו הסיבה שהחולמים על טכנוטופיה דמיינו את האדם כמלך שמפסיק לעבוד והמכונות ממלאות את כל צרכיו. הדעה הקדומה שלהם על עבודה, כמשהו מדכא, כפי שהיתה קיימת מאז תחילת העידן התעשייתי,  אינו מאפשר לדמיין משהו חוץ מאשר שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו. אבל השאיפה לאחד עבודה ואמנות, לרפא את הפיצול בין עבודה ושאר חיים, היא שאיפה רדיקלית הרבה יותר מאשר להפסיק לעבוד .

זוהי פגיעה בכבודנו להתקיים מתוצרת של מישהו שעושה עבודה משפילה רק על מנת לשרוד. עבודה שנעשתה מתוך הכרח או כפייה היא עבדות. לאדם עשיר באמת אין צורך בתוצרים של עבדות. האם אנחנו יכולים לדמיין חיים שבהם החפצים שלנו נעשו כולם על ידי אנשים בריאים ושמחים ?

צרכנות יתר מעודדת עבדות מודרנית

מאז החברות השוויוניות של התקופה הפליאוליתית, האנושות התפתחה לתרבויות גדולות חקלאיות שבהן העשירים היו בעלי עבדים. בעידן המכונה, עבדות גלויה נעלמה, רק כדי להיות מוחלפת עם מערכת שבה כמעט כולם מבצעים עבודה משפילה מתוך חרדת הישרדות. הרעיון של "תעשו את זה או שתרעבו! " הוא בהחלט עבדות .

ההבטחה הגדולה של טכנולוגיית המכונות -  כל אדם הוא מלך! כל אחד הוא אל! – יצרה במקום זאת את היפוכה. כל אדם הוא עבד. אנחנו עבדים ללא בעלים אנושיים, אלא של שיטה, כורעים תחת עולו של כסף. אבל עכשיו, עם סוף עידן שליטת המכונות , אנו רואים את האפשרות של חזרה לשוויון יחסי, שבו הכלכלה היא זרימה של מתנות מתוך תפיסה של שפע.

אם עדיין יהיו יועצי קריירה בעידן שמתואר כאן, הם יעזרו לנו לענות על השאלות: " איזה מכשרונות היצירה שלי אני הכי אוהב?", "באיזו מהאמנויות הייתי רוצה להתאמן?". לא עוד עבודה ואמנות כניגודים אלא אותו הדבר .

רוח וחומר

הפגישה המחודשת של עבודה ואמנות מלווה בסוג חדש של חומרנות. יש התעלות והנאה בטיפול טוב בחפצים שלנו. 

לפני הימים של שפע חומרי והמבול של דברים זולים, אנשים עשו בדיוק את זה. בשנות השלושים,  אנשים אצרו בביתם את כלי העבודה שלהם, חפצי פנאי שונים, וצעצועים של הילדים, ואלו קיבלו את הטיפול הדרוש כדי להחזיק ולתפקד כל החיים, ואפילו דורות. 

כיום, למה לטרוח? למה לבזבז זמן ומאמץ כזה על משהו זול? אחד חדש עולה רק עשרים דולרים. לתקן טלוויזיה, בגד, רהיט, הפך להיות לא יעיל מבחינה כלכלית . מנקודת מבט אחת זה נראה כסוג של נוחות, מפני שאנו משתחררים מהנטל של הצורך לטפל בדברים שלנו. אבל מנקודת מבט אחרת זו תופעת לוואי של עבדות. למעשה בגלל אילוצים כלכליים והעובדה שזמננו נקנה בעבור מעט כסף אנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו את הפנאי וההנאה לטפל בדברים שלנו. המבול של הכל בזול חוסך לנו זמן אבל גם מוזיל את החיים שלנו. כעת, על ידי היפוך של המרת החיים לכסף, הכלכלה המשקמת תשחרר אותנו שוב לאהוב את הדברים שלנו, ואנו נספק לעצמנו חפצים ששווה לאהוב.

אין כאן הצעה לניתוק מהעולם החומרי, או רוחניות מזויפת של התעלות מעבר לעולם בשר ודם למען איזו נשמה קרטזיאנית  נפרדת. להפך, אני רואה עתיד שבו אנחנו אוהבים את הנכסים החומריים שלנו לא פחות, אלא יותר. כל-כך אוהבים אותם שיהיה לנו אכפת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. אני רואה עתיד שבו אנו רואים את החיים בעולם החומרי כהזדמנות להשתתף ביצירה מתמשכת של יופי.

יותר מאשר רק תוצאה של המערכת הכלכלית שלנו, הזילות של החיים מודרניים היא השתקפות של הפיחות בערכו של החומר שנעשה באמצעות ההפשטה הקרטזיאנית של הפרדת הרוח מן החומר. למי אכפת מהעולם החומרי, כאשר היא נפרדת מהאני הרוחני שלנו?

להיות מאוהבים בעולם

קריסתו של עולם המכונה תאחד אותנו מחדש עם העולם, ואנו שוב נחזור להיות מאוהבים בו. להיות מאוהב זה למוסס גבולות, להרחיב את עצמך כך שתוכל לכלול את האחר. זה כבר קורה. האם שמת לב ? בזה אחר זה,אנו דוחים את סדר העדיפויות של החברה המודרנית שלנו כדי להתאהב שוב עם חיים. זה הטבע האמיתי שלנו, שאותו אנו יכולים להכחיש רק בעזרת מאמץ הולך וגובר. זה הטבע שלנו, לאהוב את החיים בשני המובנים של המילה : החיים הביולוגיים וחיינו האישיים. לאהוב את העולם ולאהוב את הזמן שאנו בו.

למדנו לפחוד ולדחות את  שניהם – את העולם ואת הזמן שלנו בו.  זה נגרם כתוצאה מתפיסה שעושה הפחתה של העולם החי למשאבים - דברים, כסף ,וההפחתה של הזמן לשעות ממוסחרות, מקומות עבודה, והנחיצות העגומה של פרנסה. החדשות הטובות הן שכאשר אנו משחררים את ההפרדה של עבודה ואמנות, של פרנסה ופנאי, ובוחרים להתאהב שוב בחיים, אז מה שאנו עושים עבור העולם יהיה גם עבור עצמנו. אנחנו לא נקבל פחות מחיים שמוקדשים בלהט ליצירת חפצים יפים, מוסיקה יפה, רעיונות יפים.

 "האם אתה ואני מסוגלים להבין ולדמיין, אפילו לרגע, באיזה להט הנינים שלנו אהבו להיות בחיים? ושהאהבה הזו לא היתה מצב רוח חולף, אלא כוח שלא נגמר, ששרר בכל שניה ורגע של השינה והערות שלהם? "

עבודה לא מייגעת

אני לא מכחיש כי ייתכן שתמיד יהיו כלים להדיח, שירותים לנקות, גגות לתקן - משימות שאנו רואים כחסרות דעת , מייגעות, או משעממות, אבל מה לא בסדר עם הפעלת מאמץ גופני על מנת לתחזק חיים? האם עלינו להמציא מכונות לעיסה כדי להציל אותנו מ"העבודה" של לעיסת המזון שלנו? האם המטרה של האנושות היא לנוח לנצח במיטה, מחוברת למכונות שונות המספקות לנו מזון, הנאה, התרגשות וכל זאת ללא המאמץ שלנו? האם זה יהיה המימוש של ההבטחה של המכונה - לא רק עבד שעושה את כל העבודה שלנו עבורנו,  אלא גם חי את חיינו בשבילנו?

מה שעושה את העבודה מייגעת זה ההקרבה של מגוון לטובת יעילות, חזרתיות וסטנדרטיזציה. כאן טמון ההבדל בין חקלאות לגינון: החקלאות בעבר הייתה התגלמות של עבודת פרך; עבודת הגינון לעומת זאת היא כל כך שמחה שאנשים עושים את זה למרות חוסר ההגיון הכלכלי הנוכחי שלה.

גינה קהילתית של שבועת האדמה בלב באר-שבע
חזרה ליופי האמיתי של עבודת האדמה

ככל שחווה חקלאית הופכת דומה יותר למפעל (ופחות לבוסתן או משק כפרי), כך העבודה בה יותר מייגעת ושוללת חיים היא. החקלאות הקונבנציונלית פועלת על פי אותם העקרונות כמו כל מפעל תעשייתי אחר. בגינה לעומת זו, אף אחד לא מבלה שבועות בקטיף כותנה, עגבניות, או ענבים. במשק מעורב קטן אף אחד לא מבלה שבועות, חודשים או שנים בביצוע חוזר של צעד אחד בתהליך של שחיטת תרנגולות.

מה שהופך משימה למעיקה הוא לא התוכן שלה, אלא משך הזמן, המוטיבציה, והמטרה שלה. ניקוי אסלה הוא לא משפיל ובהחלט לא מייגע , לעומת ניקוי מאות שירותים, כל יום, כל היום עבור זרים שאינך מכיר.  אף אחד לא נולד על האדמה הזו כדי לנקות שירותים של אחרים. ואף אחד לא היה נכנע לחיים יגעים כאלו אילו לא היתה כפייה על ידי איום באי הישרדות.

בחברה שבה עבודה היא אמנות והכסף אינו במחסור, אנשים לא יהיו מוכנים למכור את הזמן שלהם, כבודם, או יושרם עבור כסף. לא רק עבודת פס ייצור ועבודת כפיים, אלא כל עבודה שהיא משפילה, או שוללת חיים צריכה להיות מהונדסות להעלם מן הכלכלה. כיום, כמה מפרטי עיצוב תעשייתיים, כוללים גם דרישה כזו ?

העתיד הוא לא לחזור אל העבר ולא נטישה של הטכנולוגיה. העתיד קורא לנו לשנות את המוטיבציה שלנו  ואת העיקרון המארגן של הטכנולוגיה. כאשר הכוחות הפסיכולוגיים והכלכליים המעודדים המרה של חיים לכסף יתהפכו, אז הטכנולוגיה כבר לא תבקש לעשות את ההמרה הזו כמה שיותר מהירה ויעילה. המהנדסים של העתיד יעצבו ויתכננו מתוך ערכים של קיימות, של כבוד, ושל יופי.

 המהנדסים, במילים אחרות, יהיו אמנים, שיוצרים טכנולוגיות עבור עולם של אמנים, בגן העדן עלי האדמה.  הקונפליקט שכל האמנים נתקלים בין יצירה עבור השוק ויצירה עבור הרוח יחדל, כאשר עבודה ואמנות, כסף וקיימות, יהיו מקבילים.

אם נרצה...