יום שני, 26 במאי 2014

הפלגה חדשה נושנה אל עבר הלא נודע


האי הנעלם

"איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), הרי בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי והטריד את מנוחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר-הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא היתה דרך להשתיק את העניין"

לאן מתכוון להפליג האיש?
לחפש את האי הנעלם.
אבל אינם עוד איים נעלמים, משיב לו המלך.
כמובן שישנם, הם פשוט עוד לא נמצאו, אומר האיש.


ביום חמישי, ואולי קצת לפני, יצאה ספינת "האי הנעלם", מחופשת לאאודי Q5, לחפש את עצמה.
על הסיפון היו שלושה - ארני, טליה ויקיר.
הם עוד לא ידעו שהם על סיפון ספינה, וגם לא הכירו מלכים.
הם רק ידעו שהם יוצאים יחדיו למסע.
מי מכוון את הספינה? 
לפעמים מישהו מהם, לפעמים רק הרוח.

איך מכוונים ספינה שמפליגה לעבר הלא נודע?


האי הדמוקרטי הצבאי היחיד במזרח התיכון

ישראל היא מקום מיוחד.
מתקיימים בה מופעים של דמוקרטיה.
יש בה חומה של 700 ק"מ. כמעט פי 3 מאורך הקו הירוק, וכמו המרחק בין ציריך ללונדון. אומן הגרפיטי בנקסי קורא לזה - כלא גג פתוח הגדול בעולם, וגן-עדן לאמני גרפיטי. הוא כמובן טועה, זה הכלא השני בגודלו בעולם (הראשון הוא צפון קוריאה).
בתוך החומה הזו חיים אנשים.
לכאורה חיים רגילים.
בצד השני של החומה גם חיים אנשים. לכאורה חיים רגילים.
היכן יכולים האנשים משני צידי החומה להפגש ולהכיר. והאם יש טעם בכך?
ובכן האנשים שיוצרים את האי אקו-מי מאמינים שכן.

יום חמישי בערב הגיעה ספינת "האי הנעלם" והשלושה שעל סיפונה אל האי אקו-מי.
היה זה אירוע סוף עונה באי של אקו-מי ולא היה ברור האם האי ימשיך לצוף לו בשנה הבאה, או שאולי יתפרק ויחבור לאיים צפים אחרים שמנסים להביא שלום לאנשי היבשה.
למה הגענו לשם?
חשבנו שיש לנו מכנה משותף,
רצינו לשמוע מה התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק,
רצינו לפגוש שותפים לחזון של שלום וחופש בישראל.

מה הסיבה שבמקום כמו אקו-מי יש אפשרות לפלסטינים, ישראלים ואנשים מארצות אחרות להפגש ולדבר על הכל - על פוליטיקה, דת, יחסים, צבא, מיניות? ואיך אפשר ליצור מרחב כזה גם במקומות אחרים?

אלו חלק מהשאלות שאני הגעתי איתם לאי אקו-מי.
השאלות האלו הן שאלות של מחקר חדש-נושן שמתקיים במהלך ההפלגה. 
מחקר ששואל - מהו יריד לימודי נודד? איך החיים יכולים להפוך למשחק, קרנבל, יצירת אומנות?
לשם כך דרוש חופש.
חופש ממה?
חופש מהשרדות יומיומית. חופש תנועה. חופש למידה וחשיבה וביטוי.

באקו-מי התחדדו כמה שאלות לגבי מה זה מרחב מאפשר.
באי יש רק שלושה איסורם כתובים:
- אסור להביא ולצרוך אלכוהול או סמים אסורים בחוק.
- אסור להכניס נשק.
- אסור להכניס ולצרוך בשר.

כמו כן יש בקשה לכבד את התרבויות המסורתיות - יהדות, נצרות, אסלאם, ולשמור על צניעות לבוש ועל צניעות במגע בין גברים לנשים.

מיד עולה השאלה -
מה לגבי התרבות שלי? תרבות שבה מגע בין גברים ונשים הוא מבורך ואף חלק בלתי נפרד מהחיים?
האם עליי לכבד את התרבות של האחר על ידי ויתור על התרבות שלי כדי ליצור אי של שלום?

אני ואהובתי התחבטנו בשאלות האלו בזמן שהותנו במקום.
מתי להתחבק ומתי להתרחק?
מתי לכבד ומתי להתענג?
מתי להיות דיפלומטים של שלום, ומתי של אהבה? והאם הם יכולים להיות סותרים?

דבר נוסף שעלה הוא עניין החופש?
מה זה חופש? וחופש עבור מי?
האם בקשתו של גבר פלסטיני שדורש חופש עבור עצמו ועבור בני עמוהיא לגיטימית בזמן שהוא לא מאפשר חופש עבור אשתו וילדיו - חופש לצאת מהבית בלעדיו, חופש להגיע למקום כמו אקו-מי.

כמו שאתם רואים, הפלגה אל הלא נודע, מעלה בעיקר עוד ועוד שאלות, לא בהכרח תשובות.
התשובות שקיבלתי באו דווקא מהחלקים הפחות מילוליים -
טיול קצר שעשיתי עם חברי לסיפון לעבר המדבר השקט והעוצמתי,
וגם המטלה היומית של ריקון פחי הקקי משירותי הקומפוסט, קקי שיצא מקיבותיהם של בני לאומים, גילאים, מינים, דתות שונים. של כולם מסריח באותה מידה, ומלא בפוטנציאל להתקמפסט לדשן משובח.

טיול באי המדברי שבסביבת אקו-מי


פגשתי המון אנשים טובים ומקסימים,
איני יודע מה יקרה עם האי של אקו-מי, נראה לי שגם תושבי האי לא יודעים.
אני מאמין שנפגש שוב במהלך ההפלגה אל עבר הלא נודע.




מים ושלום
אחד הדברים שמביאים שלום בין אנשים זה מים.
כשמגיעים לחוף הים של אי, 
לא משנה אם זה אי של דמוקרטיה צבאית במזרח התיכון, או אי בקריביים,
יש תחושה חזקה יותר של שלום.
אנשים ששוחים, משחקים, משתזפים, קוראים, אוכלים.
נדיר שיש ריבים ומחלוקות. נדיר שאנשים לחוצים חסרי סבלנות וממהרים.
האם זה כי בחוף יש חוקים אחרים?
כויצד המים קשורים?

מאקו-מי המשיכה הספינה יחד עם ספינה נוספת לעבר עין-מבוע.
אי של שמורת טבע בתוך החומה, מקום למפגש של פלסטינים, מתנחלים, חיילים, עובדי רשות, ותיירים.
בכניסה לשמורה (שהכניסה אליה בחינם), יש בריכה עגולה קטנה שמתמלאת ומתרוקנת כל הזמן.
ואל הבריכה הזו קופצים ילדים מכל מיני צבעים ולאומים. וזה נראה כל-כך פשוט.
המים מזככים, מחייכים, מרככים, ומטפחים שלום בין העמים והמינים.
מחסור במים מנגד יכול להביא למלחמה, לעוני, לחולי. לכן בכל אי שספינת "האי הנעלם" עוגנת בו,
כדאי שיהיה מים, ואם אין, כדאי להביא איתנו.




איים בזרימה
אחרי עין-מבוע נסענו לאכול בישוב חיזמה שליד החומה הגדולה.
ארוחה מפנקת של חומוסים וסלטים ב-15 שקלים.
משם חצתה הספינה את החומה, כאילו לא היתה החומה שרטון מאיים, אלא בסך הכל גל קטן.
המשכנו לעבר השקיעה, למושב פתחיה, האי שממנו מגיע יקיר היקר.
ישבנו עם משפחתו החמודה, למדנו להכיר את האי של יקיר, האי שאותו הוא עזב לפני כמה שנים,
בחיפושו אחר האי הנעלם.
את הלילה העברנו באי יער המגינים, אי שבו מספר האנדרטאות וא כסמפר העצים,
אנדרטאות עבור נופלים שונים ומשונים, כאלו שלחמו ונהרגו,
וגם כאלה שטבעו, כי יצאו לחפש איים נעלמים ביו הכיפורים.

בבוקר ישבנו באי שלנו בלב היער.
הקראנו את הסיפור "האי הנעלם" של סאראמגו,
ולפתע הבנו היכן אנחנו נמצאים.
ברגע שהבנו שאנחנו מפליגים על סיפונה של ספינה,
יכלנו לשכב ולהרגע.
להבין שעלינו להשיל מעלינו את מה שלמדנו.
עלינו לקחת את הזמן כדי לחוות את הרגע.
לשחק פריזבי בין העצים, בלי מנצחים ובלי מפסידים,
להביט בקורי העכביש הרבים על הענפים, המנצנצים באורות זוהרים,
לדמיין סקס עם עכביש, ואת ה walk of shame ביום שלמחרת,
עם שיער מלא קורים,
להעביר יום שלם כך במשחקים, והתבוננויות, ומחשבות,
עד שמתחילים להיות רעבים, וגם המים נגמרים,
הספינה וספניה ממשיכים.

הספנים הרעבים עצרו באי של קרית מלאכי.
אי נחמד קרית מלאכי.
שקט.
לא הרבה דברים קורים.
מאיר שישב לו ב"בית קפה נעם" נהנה לפגוש אותנו המלחים.
העברנו לו כמה דקות בשיחה של החיים.
מילאנו מים, והמשכנו למרכז העיר.
ברגל.
הספינה עגנה בחנייה.
הגענו למקום של פיבי.
אכלנו ממולאים צמחוניים.
דיברנו עם קובי בן ה-13 שחזר מקנדה
וחולם להיות מנתח פלסטי וטייס כשיהיה גדול,
והקשבנו לשכנה ממול צורחת בטלפון, ומפרה את השקט שקיים באי לכאורה.

דמוקרטיה צבאית לתפארת

קרית מלאכי
אי של מטעמים


משם המשכנו לאי הבא במסע שלנו- גבעת חוליקאת.
בית אריזה בלב המטעים, מלא בפועלות פלסטיניות ופועלים תאילנדים,
שמגשימים את החלום הציוני, של עבודת האדמה, עבור יהודים.

הגענו לבקר חברים נוספים שאולי ירצו להפליג איתנו.
חברינו מיכל ורועי, הלא הם פעולה קרקסית.
שני אנשים מוכשרים ומופלאים.
הספינה שלהם היא אחת הספינות המפוארות שנראו במחוזותינו.
קוראים לה "שמחה".
צבענו לה את הגלגלים.
ודיברנו איתם על היריד.
ויצאו מכך דברים טובים.



"שמחה" הספינה הקרקסית

רועי המלח הקרקסן הרתך

יקיר עזיז ג'אן היקר,
תלמיד להוראה ומורה לתלמידנות

דיג'יי שופל


היריד מתהווה.
הלא ידוע מתגלה.
המסע ממשיך.
האיים הנעלמים מחכים לנו אי שם שנגלה אותם.
כיצד אנו יודעים שהם קיימים?
אנחנו לא יודעים.
אנחנו חוקרים.
ואנחנו נמשיך לחקור.
עד שיישאר לנו לגלות עוד ועוד ועוד דברים.
כי כל רגע שאנחנו חווים בדרך מהדהד לעולמים.

אם נרצה...




יום שני, 12 במאי 2014

פוסט היפי



שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.


כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל


לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?


מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה



מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.





פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)
ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים




בית לנוודים




אמנות עצים










שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?





מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית



חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.
בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל
בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,
שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.
כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות
 שיש איתו היפים טרמפיסטים,
ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,
למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.
הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,
הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,
ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים
ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,
ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.
ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",
ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,
אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?
הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,
ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.
איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?
לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.
אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,
של שליחויות על אופנים.
אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,
וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.
אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,
דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 
מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,
עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,
שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.
מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,
בין הפסטיבל לבין החיים,
וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,
ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,
ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...



        


יום ראשון, 4 במאי 2014

לזכור שאנחנו משפחה אחת


כרגיל בבואי לכתוב בימי חג ואבל לאומיים,
אני מתלבט אם לכתוב בהתייחסות לאירוע שנקבע על ידי מישהו אחר,
או דווקא לנצל את הזמן כדי לדבר על דברים אחרים
 שלא מקבלים תשומת לב עקב האירועים  המדומיינים הלאומיים.

גם הפעם אני בוחר להתייחס לאירועים אך מתוך פרשנות אישית למתרחש.

אנחנו והם
יום הזכרון הוא יום לזכור בו.
לזכור מי אנחנו.
ומה שמשתמע מכך היא שאנחנו גם נדרשים לזכור מי הם.
מי הם אלו אשר המיתו את בנינו ואחינו, מי הם אלו אשר אינם רוצים בנו.
ההם הזה נועד לאחד את האנחנו, ליצור סיפור משותף, נרטיב.

האם באמת יש אנחנו והם?
כאשר יהודיה וערבי מתחתנים ומביאים ילדים (לרוב זה המקרה, נדיר הרבה יותר שערביה תתחתן עם יהודי),
הם למעשה שוברים את האנחנו וההם של יהודים וערביים.
הם מביאים צאצא לעולם שאינה מתאימה להגדרות,
שעלולה להיות מנודה מכל אחד מהצדדים בשל היותה בת תערובת.

איך בכלל אפשר לעשות את ההפרדה בין יהודים וערביים?
אבל עובדה, הצלחנו לעשות זאת.
בעזרת מילים מכובסות - מחבלים/לוחמים, הרתעה/טרור, הכרזת עצמאות/נכבה.
אנחנו נלחמים בהם. כי הם לא רוצים אותנו. כי להם יש עוד מדינות ולנו אין. כי הם מבינים רק אלימות.
כי הם לא אנחנו. כי הם הם.


        
 


כולנו בני אדם

אבל
אנחנו והם
אנחנו בסך הכל בני אדם רגילים.
אני ואתה 
אלוהים יודע שזה לא מה שהיינו בוחרים לעשות.

ומה בני-אדם עושים?

אנחנו נלחמים אבל אנחנו גם יוצרים וצורכים, ומשוחחים וחווים ומטיילים ולומדים.
ואנחנו אוכלים ושותים וישנים וחולמים ומשתינים  ומחרבנים ומזדווגים .
וכולנו מרגישים.
לפחות כולנו יודעים להרגיש, למרות שחלקנו שכחנו איך להרגיש.
ואנחנו צריכים להיזכר.
וטוב להיזכר בכך ביום הזיכרון.
איך אני מרגיש לגבי אלו שמתו לאורך הדרך.

לי גם קשה להרגיש.

בסוף השבוע הייתי בוואלג'ה כחלק מריטריט שטח שנקרא "בעיניים פקוחות" שאורגן על ידי דהרמה מעורבת חברתית.
מטרת הריטריט הייתה להפגש באופן לא אמצעי עם מציאות החיים של תושבי הכפר וולאג'ה שבפאתי ירושלים, ולנסות להתבונן על עצמנו למול הסיטואציה.

עלו בי הרבה דברים - תסכול על המצב, חוסר סבלנות לכל המילים שנאמרו לאורך כל היום, אבל גם נחת רוח ותקווה מהמפגש האנושי הפשוט שהיה לנו. אנשים שיכולתי להתחבר אליהם ולהזדהות איתם בלי קשר למוצאם, או למוצאי.

אחד הדברים שניסיתי להבין, זה מה הם מרגישים?
אנחנו פעמים רבות מתבוננים על מה אני מרגיש, ומה אנחנו מרגישים, אבל לא מספיק אנחנו שואלים את עצמנו,
מה הם מרגישים?

יום הזכרון הוא יום מצוין לראות מה אנחנו מרגישים, וגם לנסות ולדמיין, מה הם מרגישים.

ההם הזה יכול להשתנות בכל סיטואציה - הנשים, הדתיים, הגנרלים, העניים, האריתראים, הדולפינים.
ביום הזכרון ההם הזה מאוד מובנה, והוא מובנה כך כדי להבנות את מי אנחנו.
אנחנו כל מי שהוא לא הם.

האמנם?
תמלול בעברית מתחת לסרטון

       


תמלול (לא מלא):

שתי ילדות קטנות
נתפסנו באיך שהעולם רואה אותנו
איך שהעם שלי רואה את העם שלך,
ובדרך שהעם שלי רואה את העם שלך
ובדרך שהעם שלנו רואה את עצמנו

ב-1996 ילדה יהודיה נולדה עם נרות שבת זורחים בעיניה
ב-1996 נולדה ילדה מוסלמית עם תפילה מצלצלת באוזניה
היא הכירה רק את הטקסים הדתיים שלה,
את אדוני
את אללה

היא אף פעם לא שמה לב
שהילדה הקטנה היהודית הזו
שהילדה הקטנה המוסלמית הזו
היתה יושבת עם אותם חוטים ואותם מחטים שהיא החזיקה.

נולדנו מתוך הסתגלות למציאות
אבל גודלנו עם דעות קדומות
שילדה יהודיה
ילדה מוסלמית
כל מה ששמענו זה
כסף מלוכלך
בעל מדכא
בנקאי בעל אף גדול
חשוד כטרוריסט
ניצולת תא גזים
לכו חזרה הביתה

אבל השנה היא 2013
וכל זה היה בעבר נכון?

אז איך זה שבכל פעם שמטבע נופל אני זו שמצופה שתרים אותו
גונבת מכיסם של כולם?
ואיך זה שבכל פעם שהתור לבדיקה בטחונית בשדה התעופה מתקדם הלאה
אני זו שנלקחת הצידה ומתחילים למשש אותה?

שתינו מסתכלות לאפליה בעיניים
שתינו חיות בארץ שנשבעה למעלה ולמטה
שכל האנשים שווים

הידיים שלנו צריכות להיות משולבות
אגרופים מונפים מעלה כאחד
נאבקות יחדיו על התגיות שהארץ הזו שמה על אנשיי

בחברון ילדה פלסטנית בת 14 נהרגה
כאשר מתנחל יהודי ירה כדור לתוך עינה הימנית
היא לעולם לא תזכה לראות את ארצה הקדושה חוזרת אליה
בהרצליה ילדה בת 14 נהרגה על ידי מתפוצץ פלסטיני
היא רק רצתה לאכול במסעדה האהובה עליה ליד החוף

נאמר לנו להישאר בתוך גבולות הדת שלנו, המסורת שלנו
כאילו שחיי ילדה פלסטינית שנהרגה מירי של רובה יהודי
שווה פחות או יותר
מחיי ילדה ישראלית שנהרגה על ידי פצצה פלסטינית.

העולם מעדיף ללעוס ולירוק את ההסטוריה שלנו
מאשר לעזור לשתי הילדות הללו

אלו יכלו להיות אנחנו

העולם בלע את העבר שלנו
אבל כמה מהר הוא שכח
הינך מה שאת/ה אוכל/ת

אתם מבינים,
הילדה היהודית הזו
והילדה המוסלמית הזו
הרבה יותר דומות ממה שהדתות שלנו היו רוצים שנחשוב
משום ש...
אני בטוחה שלא חשבתם ש...
יש לנו את אותם סרטים אהובים
וששתינו אוהבות חומוס
ואנחנו ממשיכות לשאול את אותן השאלות הארורות
בכל פעם שאנו מתאהבות בבחור
האם הוא בחור מוסלמי הגון?
בחור יהודי הגון?
אם פגשת אותו במסגד? בבית הכנסת?

הילדה הפלסטינית הזו
והילדה הישראלית הזו
אף פעם לא יזכו לשאול את השאלות הללו
הן יכלו לאהוב את אותן הסרטים האהובים
והן יכלו להיות משוררות
שמופיעות  על במה כמו זו

ולנו אולי אין את האפשרות הזו
כי אנחנו נותנים לאיך שהעולם רואה אותנו
לחסום את דרכנו
אנחנו מחוברות
אנחנו אחד
כמו אדוני
כמו אללה
כמו אלוהים

אלוהים גדול מדי מכדי להכלל בדת אחת


איזה מין משפחה אנחנו?

אני מאמין שכולנו משפחה אחת.
משפחות הן משהו שמחזיק אותנו, שמלווה אותנו ותומך בנו לאורך הדרך.
אבל משפחות הן גם כלי לשימור ההירכיה ומבנה הדיכוי והשליטה.
רוב מקרי האונס, ומקרי האלימות כלפי נשים וילדים נעשים בתוך המשפחה.
כבר במשפחה הראשונה בסיפור התנ"כי מופיע רצח בתוך המשפחה.
המשפחה שלנו חולה.

אבל אני מאמין שגם אפשר לרפא את היחסים בינינו.
מה שהילדות הנהדרות האלו מספרות לנו בצורה כל-כך יפה,
זה שאנחנו יכולים לנסות לראות את הדומה אצל השונה,
ואז הם, כבר לא כל-כך הם.

זה לא אומר שאנחנו פחות אנחנו. זה פשוט מגמש את האנחנו, מרחיב אותו, משנה צורה.
כמו החיים. כמו המציאות. כמו אהבה.
להתנגד לזה, זה להילחם.
להילחם בעצמנו.
כי אנחנו גם ההם. ההם של ההם.

מילה על עצמאות

מה פירוש המילה עצמאות,
ומה למעשה אנחנו חוגגים במטסים צבאיים, בפיצוצים ראוותניים ובשריפת בעלי-חיים?

עצמאות בעיני היא היכולת לקיים את עצמך ואת הקרובים אליך
מבחינת אוכל, מחסה, ואנרגיה
וגם מבחינת תרבות, חיי רוח וקהילה, ואהבה.

איני מאמין במדינה פלסטינית כפי שאיני מאמין עוד במדינה יהודית,
בעיניי הישות של מדינת לאום היא ישות שבנויה על ערכים מיושנים,
והגיעה העת לחדש את המבנה החברתי שבתוכו אנחנו חיים.

החברה הפלסטינית מפוררת.
מאות קילומטרים של גדרות ומחסומים,
הטלת חוקים שונים על חלקים שונים באוכלוסיה,
הפעלת מערך מלשינים,
כליאה מסיבית של גברים ונערים פלסטינים,
אלימות ודיכוי ממוסדים
הותירה את החברה הפלסטינית מסוכסכת ומדממת.

אין בי תקווה להסכם שלום או הסדר שיושג על ידי פוליטיקאים.
מטרת תהליך השלום היא לשמר את הסכסוך.
מלבד זו שאני יחד עם ציבור הולך וגדל איבד את האמונה בהנהגה.
אבל לא מדובר באדם מושחת כזה או אחר. מדובר בכל מערך השליטה.
כשם שאיני מאמין בהנהגה הישראלית המושחתת,
כך גם אין לי אמון בהנהגה הפלסטינית המושחתת.

אך אני מאמין שגם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים ליצור לעצמם חיים הרבה יותר טובים
לו יתחילו להפנות משאבים לדברים החשובים,
ובמקום להתלונן או לבקר את הפוליטיקאים,
ליצור שיתופי פעולה של גידול מזון, תקשורת, חינוך.
לימוד השפה של השכנים,
מעבר לאנרגיה עצמאית נקייה ומתחדשת,
שימוש יעיל במים, כמו בניית שירותי קומפוסט,
יצירת מטבע קהילתי.
ריפוי הנפש ועבודה פנימית משותפת,
אמנות ומוזיקה.

עבודה משותפת מהסוג הזה יכולה להתחיל ליצור את המבנה החברתי שאליו אנו עוברים
מבנה של קהילות שתומכות זו בזו ומספקות לעצמן את רוב תצרוכתן,
ובדרך זו גם לתת מענה לאתגרים שיצוצו בזמן שינויי האקלים ואובדן האיזון האקולוגי.

העבודה הזו, והמפגש עם השכנים,
יכול ליצור מציאות אחרת,
מציאות של תרבות מעורבת, ודת משולבת.

מציאות של עצמאות אמיתית.
עצמאות שאינה בלתי תלויה,
אלא כזו שרואה בהם את אחיותינו, את ילדינו, את סבתותינו, את דודינו
כזו שרוצה לחזור להיות משפחה
משפחה אוהבת

אם נרצה...