המהפכה היצירתית

לפני שבועיים החלטתי לעשות הפסקת עישון לשנה.

בלי סיגריות בלי ג'וינטים.

רק אוויר נקי, 

וקצת עישון פסיבי של עשן מכוניות לפעמים....

הרומן שלי עם סיגריות ועישון התחיל אי-שם בתיכון,

שאכטה פה, סיגריה שם, במסיבות של השכבה.

אחר-כך ביוון, לפני הצבא, אני זוכר שישבתי לי על המרפסת בשקיעה,

ועישנתי את הסיגריה הראשונה שלי לבד.

וכך המשכתי לעשן בחו"ל - סיני, ואז לונדון עם הפאקט הראשון.

ולצבא כבר הגעתי מוכן.

מכור מן המניין.

12 שנה לקח לי להחליט להפסיק.

הלכתי לקבוצת תמיכה של קופת חולים,

לקחתי כדורים,

וגם התחלתי מין שיטת טיפול/העצמה שנקראת יעוץ הדדי.

בעקבות הפסקת העישון, והשינויים שעשיתי בחיי,

התחיל להשתחרר בתוכי משהו עמוק ורדום.

הרגשתי שהייתי כבוי במשך המון שנים,

והרבה רגשות ודמעות שהיו עצורים בתוכי,

קיבלו מקום לצאת החוצה.

מאז עברתי הרבה תהפוכות בחיי,

הצטרפתי למהפכה של אהבה,

יצאתי לחיי נדודים, 

והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

הרומן שלי עם העישון לא פסק.

המשכתי לעשן ג'וינטים,

וכתוצאה מכך גם המשכתי להשתוקק לטבק.

ההתמכרות לא נעלמה, היא רק פחתה והתמתנה.

ומאז זה מין משחק שכזה.

שבועות ללא עישון, ושבועות של עישון יומיומי.

פעם אחת, קיבלתי הזמנה לעבור ריפוי עם מרחיבי תודעה.

על היכולת של מרחיבי תודעה מן הטבע לרפא,

אני לא יודע הרבה, אבל מהקצת שקראתי והתנסיתי,

היכולות מופלאות והפוטנציאל מדהים.

ועם הכח הגדול הטמון יש גם להתנסות בזהירות ובאחריות.

השאלה ששאלתי את המדיצינה, שבמקרה הזה היתה פטריה,

היתה - למה אני מעשן?

התשובה שהגיעה במהלך המסע היתה

כי אתה לא יוצר....

       

פרעה הפנימי שלנו

הרבה פרשנויות שמעתי על סיפור יציאת מצרים,

ואחת מהן שאליה אני מתחבר היא שפרעה הוא בתוכנו.

מצליף בנו בכל פעם שאנו מנסים להרים את הראש ולפרוץ את הגבולות שלנו.

הוא מופיע בצורה של פחד וחרדה, דכאון ואדישות.

הוא מופיע בצורה של התמכרות - לעישון, אלכוהול, פורנו או פייסבוק.

ואנו נדרשים להאבק בו.

בכל פעם אנחנו חושבים שהבסנו אותו,

והוא רק מתחזק.

מתחזק כדי שנבין ש - "אני יהוה".

אני, כל אחד מאיתנו, הוא חלקיק אלוהי, שיכול ליצור עולמות, ולברוא ישויות.

בדמיוננו, 

ואם נרצה גם במעשינו, במו ידינו, בעולם הזה, הגשמי.

לשם כך אנחנו נדרשים להביס את פרעה שוב ושוב.

ככל שאנו מתחזקים ומתגברים, כך גם פרעה,

מהווה עזר כנגדנו,

עד שנצא לחופשי, למדבר, אל הלא נודע.

הלא נודע של היצירה.

הלא נודע שנמצא מעבר לגבולות המוכרים שלנו, מעבר לאזור הנוחות.

פרנסיס, חברי לקהילת אקו-מי, הסביר זאת נפלא
במהלך שיעור היוגה שהעביר.
כדי ליצור שינוי עלינו לחוות אי-נוחות.
לא בהכרח כאב, אבל בהחלט אי-נוחות.
כמו לעשות מתיחות כדי להתגמש,
להשאר המתיחה ולנשום לתוכה.

אצלי, העישון, ההתמכרות מכבה משהו ביצירתיות.
אש היצירה הופכת למסך עשן שמערפל אותה.
עליי לחוות את חוסר הנוחות שבאי עישון,
כדי למצוא את האש היצירתית שבתוכי.
ועליי להמשיך וליצור כדי שלא לחזור לעשן.
לנתב את חוסר הנחת לכיוון של יצירה ועשייה.

אחת מאהבותיי - להפוך זבל לאומנות

המהפכה היצירתית

לאחרונה, בעקבות שהותי באקומי, והחיים המשותפים עם פלסטינים,
יוצא לי לחשוב ולקרוא הרבה על מהפכות לא אלימות.
יצא לי לראות תוכנית דוקומנטרית על תנועת זכויות האזרח בארצות הברית,
על מאבקי עובדים בפולין, ועל ההתנגדות הדנית לנאצים והצלת היהודים,
תחת מסווה של שיתוף פעולה.

אני גם רואה כיצד המהפכות הללו לעתים חוזרות על עצמן,
ואיך המערכת מוצאת דרכים לנטרל אותן,
כמו שתילת סוכנים מחרחרי ריב בקרב אנשים.

אני גם רואה שהמהפכות הללו דורשות הרבה הקרבה,
ומעין מוכנות לספוג הרבה מהלומות,
דבר שרוב הישראלים לא מוכנים אליו.

כשאני מנסה לדמיין מהפכה עממית,
אני רוצה לראות בה גם נשים וילדים,
אני רוצה לראות את כולם צועדים בסולידריות ושמחה,
ומצליחים לנטרל את האלימות של לובשי המדים,
ואת האלימות שבתוכנו,
באמצעות אהבה, ובאמצעות מוזיקה, ובאמצעות תזכורת,
של מה חיים האלו יכולים להיות, לו רק היינו חיים כאן יחדיו,
ומה היינו יכולים להיות, לו הפסקנו להתעסק במריבות ותככים,
היינו הופכים כולנו ליוצרים.

לשמחתי יצא לי בשנים האחרונות
להפגש עם כמה קבוצות של אומנים מהפכנים,
קולקטיבים יוצרים, שמשתמשים בכישוריהם,
ומשתפים פעולה כדי להפוך את החיים לקסומים.

בירושלים הסתובבתי במשך שבועיים עם חבורת בית ריק.
עוד קולקטיב ירושלמי שעוד לא יצא לי לפגוש הוא קולקטיב מוסללה,
שיצאו משכונת מוסררה.

בחיפה פגשתי לפני כמה חודשים את חלוצי התעשיה 109,
שכמוני מתעניינים בחללים אורבניים לא מנוצלים,
ומנסים להפוך אותם למרחב ליצירה.

לפני כמה חודשים עזרתי לאחותי ביצירת אומנות שהיתה חלק מתערוכה
של קולקטיב אונייה, בתחנה המרכזית החדשה.

בבאר-שבע שמעתי על חבורת עושים רחוב,
שלוקחים את הרחוב והופכים אותו למקום יפה יותר.

גם אני חלק מקולקטיב יוצר,
היריד האנושי הנודד,
שמגיע לכל מיני מקומות רדומים,
ומעיר בהם חיים

הקולקטיבים היוצרים עושים מהפכה שקטה,
מחכים לרגע הנכון כדי להתאחד.

גם אנחנו יכולים להיות יוצרים,
כל אחד מאיתנו,
ולהפוך לקולקטיב,
שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבוא לידי ביטוי.

לשם כך עלינו להתגבר על פרעה הפנימי שלנו,
להפסיק את ההתמכרויות, ולהפנות את האנרגיה ליצירה,
לדמיין באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות,
ולברוא אותו יחדיו...

אם נרצה....



        

בלגן מאורגן בשביל צמח קטן

      


אתמול השתתפתי ב'ליל הבאנגים הגדול',
אירוע למען החופש לבחור מה לעשן ומה להכניס לגופך ולמען החופש לבחור באופן כללי,
למען אי-הפללה של מעשני קנאביס, ולמען שימוש חופשי בצמח למטרות רפואיות, פנאי, ובילוי.
הגענו ממסיבה מאוד נחמדה בשדמה, ביציאה משם פרסמנו בפייסבוק הזמנה להצטרף אלינו לנסיעה,
פרסמנו מיקום בוואטסאפ וכך , אספנו שני טרמפיסטים מראשון לציון,
אחד מהם מורה בבית ספר על-יסודי, השני יועץ ומפיק מוזיקלי,
שבאו למחות על האינדוקטרינציה של המשטר.
יש עוד אנשים טובים כמונו, כמה נהדר.

20 לרביעי יום המריחואנה הבינלאומי

מעשנים ביחד, חולקים את הצמח, שותפים לדבר עבירה :)

אז מה היה לנו שם?
למעלה מאלף איש, רובם צעירים בני 16-25 שהגיעו יחדיו והתרכזו בשני מוקדים,
אחד מהם בכביש מול בית המשפט העליון, כמחאה על כך שהמשטרה סגרה את גן הורדים שמול הכנסת,
(גן שהוקם במיוחד כדי שהציבור יוכל לקיים אירועים מהסוג הזה מול בניין הפרלמנט),
שצעקו יחדיו משפטים כמו "ביבי על קוק, ולנו אין ירוק", "שוטר, תעשה שאכטה, תהיה חבר".
ומוקד שני של אנשים שהתיישבו בגן סאקר, ישבו, עישנו, ניגנו ושרו, שיחקו פריזבי,
ובעיקר נהנו (לפחות אלו שלא היו עסוקים בלחפש כל הזמן משהו לעשן).

יש בי צדדים שלא כל-כך אוהבים את תרבות הקנאביס, כמו באנגים למשל.
לא מתחבר לזה, ללדפוק את הראש ואחר-כך למנצ'ס מלא שטויות.
אבל מצד שני יש כל-כך הרבה צדדים אחרים לצמח הזה ולעישון שלו,
שהופך את המאבק למען  - השימוש בו, הגידול שלו, ומחקר המדעי לגביו - לראוי,
במיוחד בין חצות הליל ל-4:20 לפנות בוקר.

הקומיקאי ביל היקס אמר:
"כדי ללמוד על תרבות של בני אומה כלשהי כדאי להסתכל על איזה סמים מותרים לשימוש.
כיום האמריקאים צורכים במהלך השבוע קפה וסיגריות שישאיר אותם ערניים ולחוצים בימי העבודה,
ובסוף השבוע הם צורכים אלכוהול כדי שיהפוך אותם למטומטמים מדי כדי להבין שהם עבדים."


ומה הוא אומר על מריחואנה ואל.אס.די ?


     


רעיון שהגיע זמנו

אז איזה תרבות יכולה לצמוח כאשר ניתן לצמח לצמוח?
אני חושב שזה יעודד תרבות של שלום, תרבות של חופש.
למה אני חושב כך?
אולי זה כי אני סטלן אופטימי,
אבל זה מבוסס גם על מחקר מדעי, שאתמול היה חלק ממנו,
וחוץ משוטרים גיבורים על סוסים, ועוד כמה סמויים שניסו לחרחר אלימות, (וגם עצרו באלימות שלושים משתתפים)
חוץ מהאלימות הרגילה של השלטון,
היו אתמול יותר מאלף איש שהתכנסו יחדיו, וללא ארגון מלמעלה, הצליחו להסתדר מצוין,
להעביר לילה שלם של חברותא, של אחווה,
דתיים, חילוניים, מתנחלים, פריקים, ערסים, צעירים, צעירים ברוחם, עורכי דין בחליפות, היפים עם גיטרות.
כולם היו בטוב, כולם היו יחסית שמחים וידידותיים,
הרבה יותר מבתרבות היומיומית הצרכנית-טכנולוגית-עבדותית שלנו.


לפני האירוע פורסם בפייסבוק ש"מארגני האירוע נעצרו".
מארגני האירוע הם האנשים שפתחו את האירוע בפייסבוק,
כמו שדפני ליף היא מובילת המחאה.

התקשורת שלנו, והתרבות שלנו תמיד מחפשת מארגנים, מישהו שייקח אחריות.
אבל התרבות האזרחית שצומחת בעידן האינטרנט היא תרבות של שיתוף פעולה על בסיס רעיון משותף,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו,
ולכן לא משנה איזה מארגנים יעצרו, ואיזה מנהיגים יכתירו,
ברגע שיש רעיון  שמדבר אל מספיק אנשים, אי-אפשר למגר אותו על ידי מעצר של אנשים,
זה רק מביא עוד כאלו שמאמינים ברעיון שיגשימו אותו אחריהם.

אפשר למחוץ את הפרחים אבל אי אפשר לעצור את האביב

ישנם כמובן אלו שיגידו, מה לא חסר לכם על מה להאבק?
דווקא על סמים?
מה אין נושאים יותר חשובים?
דיור ציבורי, זכויות אדם, זכויות בעלי-חיים, הגנה על הטבע?

ובכן, כן.
הנושאים האלו גם ואולי יותר חשובים. אבל אני כאמור מאמין בגם וגם.


מהפכות הן רוחניות

הסמים לכאורה מצטיירים כמותרות,
כמשהו שאפשר להאבק עליו אחרי שנאבקנו על הצרכים הבסיסיים יותר של הקיום.
ובכן לא כך מראה ההסטוריה.

השבוע יצא לי לקרוא בספרון "לתיקונו של עולם" על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי.
כל-כך נהנתי לקרוא אותו, את האיש אשר נודע בחוגי שמאל כאב הרוחני של הימין הפוליטי ושל מפלגת הליכוד.
גיליתי שהאיש היה מהפכן גאון, עם רעיונות ותובנות מדהימים,
כמו למשל רעיון היובל.

הופתעתי לגלות שז'בוטינסקי היה ליברל רדיקלי,
שהאמין שתפקיד המשטרה הוא להוות מעין רשת בטחון, ולא לנסות לשלוט בציבור.
שהאמין שאם הכסף וההון האנושי שמושקע היום בצבא ובבטחון היה הולך למטרות סוציאליות,
היה אפשר להעלים את העוני.

ז'בוטיסקי טען שהטעות של הסוציאליזם הוא בנסיון לצמצם פערים בין עשירים לעניים מתוך חתירה לשוויון,
בעוד שבעיניו הגאולה הסוציאלית אמורה לבוא על ידי מיגור העוני.

מה הוא עוני, וכיצד מודדים אותו?
בכך התעסק ז'בו רבות.
בשאלה מהו הכרח, ומה מותרות, מהו מחסור שמסכן את השרדותנו ומהו בעצם סוג של משחק.

לטענתו, רוב הקיום שלנו הוא סביב משחק.
במיוחד היום במציאות הטכנולוגית שבה רוב צרכינו ממולאים על ידי עבודתן של מכונות,
אנחנו משחקים עם המציאות שלנו.

"חלק הארי של הדברים שהננו עושים, משום שהורגלנו למנותם בין ה"הכרחיים", אין בהם, לאמיתו של דבר, משום הכרח. לא רק שעון ועניבה, כי אם גם כיסא, שולחן ומיטה אינם כלל הכרחיים. הקריטריון - האי של רובינזון [קרוזו א.ש.].
המיליונר המפונק ביותר, אם יושלך לאי שומם, ישאר בחיים, בתנאי שימצא בו את המינימום למחיה; ואז יתברר שאפשר לאכול בלי מזלג, לישון על גבי החול, ללבוש עורות בלתי תפורים. מינימום זה - שבלעדו באמת אי אפשר כי תאבד - הוא הוא ה"הכרח". כל השאר, במובן מדעי או "מוחלט", הנהו מותרות."

רוב הזמן אנחנו מתעסקים במותרות. העבודה שלנו נעשית בחלקה הקטן לסיפוק ההכרח, וברובה הגדול לסיפוק מותרות.
ככל שחברה מתקדמת יותר כך מושקע פחות מאמץ קולקטיבי במענה על המחסור, ויותר מושקע ביצירת מותרות.
המותרות אגב, טוען ז'בו, הן לרוב אינן הדברים החומריים. יכול להיות העשיר הגדול ביותר שחי חיים פשוטים. כל רדיפתו אחרי העושר הינו עניין רוחני - היכולת שלו להתפתח, לגדול, לשלוט, לעשות ככל העולה על רוחו. 

המהפכות לאורך ההסטוריה,
מתעסקות במותרות
כך גם אלו האחרונות במדינות ערב,
ההתקוממויות באוקראינה, בתאילנד, בונצואלה, בטורקיה,
אולי הוצתו מתוך איזו פגיעה בהכרח,
אך הן מונעות על ידי ערכים של צדק, חירות, אמת. הן רוחניות במהותן.
"אף על פי שבאו בלא ספק כתוצאה של גורמים של ההכרח, מעידים הם יחד עם זאת על עצם קיומם של גורמים נפשיים, של ההתלהבות למען מלכות האמת והצדק עלי אדמות, שהיא הביטוי האופייני לאותו משחק של הרוח."

וכך היא גם המחאה על הקנאביס.
כפי שלימד אותי פעם חבר לברך על הג'וינט: ברוכה את ה', אלוהינו מלך העולם, הופך עשב לרוח.
ואתמול היתה הרבה רוח באוויר.


חופש הפרט וקהילת הרווחה

בתור ליברל ז'בו היה כאמור בעד חופש גדול בחיי הפרט ובחיי השוק.
המדינה תפקידה לתמוך בחלשים ולספק להם את ההכרח הדרוש, (אותו הוא כינה חמשת המ"מים),
ומעבר לכך עליה להשתדל ולא להתערב.

הוא מדמה זאת לגן ילדים ובו יש חמישה בורות שאליהם עלולים הילדים ליפול.
יכולים המבוגרים אז לעשות רשת שלמה של חוקים ותקנות,
היכן ניתן לילדים ללכת, ומתי ותחת השגחה של איזה מבוגר,
או שניתן פשוט לכסות את הבורות, ולתת לילדים לשחק.


     


אבל הרעיון של ז'בו עדיין מבוסס על המדינה כגורם שדואג לכך,
וכאן כבר טמונה בעיה, כי מהיכן תשיג המדינה את משאביה,
כיצד תגבה את מיסיה, אם לא תעקוב ותפקח על אזרחיה.
כל הבסיס של מדינה, ושל המוסדות הכלכליים וחברתיים המרכיבים אותה -
בנקים, מפלגות, מוסדות החינוך והבריאות, מוסדות בטחון ומודיעין, תעשיות, התקשורת, בתי המשפט,
כולם מבוססים היום על חשדנות, על חוסר אמון.

לכן אני מאמין ביצירת קהילות, הולכות וגדלות,
קהילות שבהן אנשים מכירים אלו את אלו, ושיש בין חבריהן אמון,
שמשתפות ביניהן פעולה, במעגלים הולכים ומתרחבים,
כבסיס לחברה המתוקנת שעליה מדבר ז'בו.

הקהילה תהיה זו שתדאג לצרכים הבסיסים של חבריה.
הקהילה תהיה זו שתאפשר לאדם לצמוח מתוכה ולפתח את המתנות שלו.
לשם כך עלינו להתחיל ולהחיות את הקהילות,
עירוניות וכפריות, כלכליות וחברתיות, רוחניות וגשמיות,
להתחיל לפעול וליצור בשיתוף, (במקום רק לצרוך ביחד ולמחות בפייסבוק).

למען שנוכל לחיות לנו יחדיו בבלגן מאורגן,
כזה שידאג שאיש לא יהיה במחסור,
ובו זמנית יתן חופש לכל אדם לחיות לפי אמונתו, בדרכו, בשפתו ובתרבותו,
לעשן, לאכול ולשתות מה שיחפוץ,
(כל עוד הוא אינו פוגע באחר),
וכל השתלטנים, האלימים, הספקנים, והצייתנים יוכלו לקפוץ  :)

אם נרצה...


         

הפעם עברנו את הגבול

רביעי בבוקר, ארבעה חברים מגיעים לגבול בטאבה.
שני ישראלים, גרמני ואיטלקיה.
שמחים אך גם חוששים.
הסיבה לנסיעה לסיני - הרצון להאריך את הויזה של חברת הקהילה אלסנדרה האיטלקיה שנתקלה בהמון קשיים מצד הרשויות להאריך את שהותה בישראל עד לטיסתה בתחילת מרץ.
אחרי שהגענו לגבול, שילמנו את האגרה, הגיעה אלסנדרה לביקורת הדרכונים, ושם התחילו להסתכל עליה בחשדנות.
למה את נוסעת? לכמה זמן?
אלסנדרה בתמימותה סיפרה להם שהיא נוסעת לשבוע וחוזרת אחר כך עד לטיסתה חזרה לארצה.
טעות.
מיד התחילו טלפונים, אלסנדרה נלקחה לחדר צדדי לחקירה, ושם נאמר לה שהיא לא יכולה לחזור לישראל.
הסיבה - רצונה להיות בישראל.
היום היה היום האחרון לויזה שלה, והאפשרות היחידה היתה להגיע למשרד הפנים ולנסות לקבל הארכה נוספת.
אני ואלסנדרה נסענו בזמן ששלולי וחברנו הגרמני יואכים חיכו בגבול עם התיקים שלנו.
אחרי כמה שעות של המתנה במשרד הפנים נכנסנו יחד עם עשרות הישראלים המפוחדים והלחוצים למשרד.
הצלחנו להתיישב מול האחראית על ויזות לזרים.
הסברנו לה את המצב ושאלנו אותה מה אפשר לעשות
היא ביקשה דרכון ומיד התחילה להסביר שאלסנדרה עוברת על החוק, שהיא אינה יכולה לצאת ולחזור לסיני כדי לחדש את הויזה.
מה זאת אומרת עוברת על החוק? זה מקובל בכל העולם, לצאת מהמדינה ולחזור.
היא אמרה לנו לא להתווכח, והחליטה שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר.
אז מה עושים שאלנו אותה?
היא לא יכולה לחזור.
אף פעם?
אין תשובה.
נסענו חזרה לגבול בידיעה שזה הולך להיות השבוע האחרון שלנו עם אלסנדרה.
הגענו בדיוק אחרי שהשומרים גירשו את שלולי ויואכים לצד המצרי כדי שיוכלו לעשות החלפת משמרת.

הגענו לסיני.
הארץ שכולם מפחדים לנסוע אליה כי היא שורצת בטרוריסטים.
נסענו לחוף MOON ISLAND בראס השטן.
חברתי נילי עבדה בחוף ליד ב RAS SINAI במשך חצי שנה, וחברתנו לקהילה וישני נמצאת שם מזה חודש משום שגם היא לא יכולה לחזור לישראל. וכך, לאט לאט, אנו מקימים מאחז של פליטות קהילה על אופנים בסיני...

בראס השטן תמיד יש אנשים גם כשכל שאר החופים נטושים.
הרבה מצרים מגיעים מקהיר.
רובם חברה צעירים, סטודנטים סטלנים או היפסטרים שנהנים לבוא לחוף לשתות ולעשן.
הבדווים המקומיים - סלים מנהל החוף, מחמוד הטבח, מג'ד, סולימן - קיבלו אותנו בחום.

ביום השני שלנו התחילה סערה.
עננים החלו לכסות את השמיים וכולם התכוננו לגשם. מחזה נדיר בסיני.
סלים נתן לנו לעבור מהחושה בחוף ל"וילה" בחלק האחורי שהיתה יותר מוגנת מפני גשם.
הסערה נמשכה כמה שעות.
רעמים וברקים האירו את קו ההרים הסעודי שמעבר למפרץ והגשם ירד וירד במשך שעות רבות.
זה היה מחזה מרהיב.
הסערה עשתה בלן בחוף כמו שסערות יודעות לעשות.
השטיחים והשולחנו היו כולם בערמות במשך ימים אחר-כך,
וגם אנחנו ושאר תושבי החוף היינו בבלגן פנימי.

כך התחילה השהות שלנו בסיני.
השהות בסיני היתה שונה מכל הפעמים קודמותשהייתי.
מכיוון שלא בדיוק באנו לנפוש, למרות שכמובן באנו להנות.
היתה אווירה מעורבת של עצב עקב הפרידה הקרובה, ושמחה על המקום הקסום שאני נמצא בו.

דבר נוסף שהיה שונה היה העניין הכספי.
השהות בסיני דרשה שנשלם על לינה ואוכל, דבר שאנו לא רגילים אליו, לפחות לא בסכומים ששילמנו.
ללכת לישון בהרים באוהל היה נראה לי לא בטיחותי ומיותר באופן כללי, והאופציה הכי טובה היתה להתארח בחוף ולשלם.
לילה עלה 40 לירות מצריות (22 ש"ח), וכל ארוחה עלתה בין 20-40 לירות. עבורנו זה היה סכום יחסית גבוה,
ובמיוחד עבור אלסנדרה שהצליחה לחיות בישראל מ-7 ש"ח ליום בממוצע!!
המחשבה שהיא תצטרך להישאר בסיני ואולי להמשיך ולשלם את הסכומים האלו כל יום גם הדאיגה אותה.
כדי לחסוך בהוצאות קנינו אוכל בחנות שלצד הדרך הראשית ובעלי המקום אפילו הרשו לנו להשתמש במטבח כדי לבשל.
בדווים אמיתיים :)

בנוסף ניסינו לעזור לאלסנדרה למצוא עבודה במקום.
לדבר עם אנשים ולנסות להבין מה יש בסביבה, איזה פרויקטים יש שזקוקים למתנדבים. מצאנו חווה אחת - חוות חביבה בנואיבה. לא הגענו לחווה אבל פגשנו את המתנדבת שמפעילה אותה.
כרגע החווה בצעדיה הראשונים ומתקשה לקיים את עצמה, ותשמח לכל עזרה ממי שרוצה לבוא ולעבוד קצת.
נכון לכתיבת שורות אלה אלסנדרה תישאר בראס ותלמד אנגלית את הבנים של בעלי המקום עייאש הבדווי שנשוי לסיגל הישראלית. חוויה מעניינת בפני עצמה.
ומי יודע אולי יום יבוא והיא תחזור אלינו לקהילה...

עבורי השהות היתה מאתגרת. התקשיתי להתמודד עם הפרידה.
הרגשתי שעישון הגראס המקומי מקהה את חושיי, ולא מאפשר לי להתחבר באמת לרגשותיי.
וכך מצאתי את עצמי מתמודד עם האתגר של העישון, בנוסף לשאר הדברים - עצב ודכאון שהגיעו לעתים למי מאיתנו,
הרצון לעשות דברים ביחד כקהילה, בזמן שאנו פועלים בקצב מאוד שונה, רעבים בשעות שונות ורוצים להיות ביחד או לבד בזמנים שונים.
לא פשוט לעשות ביחד דברים. אנחנו כאלו אינדיבידואלים ייחודיים.

אתגר נוסף היה הים.
הים היפה, הים שאני כל-כך אוהב ובו זמנית כל-כך מפחד ממנו.
כל הזמן הייתי במאבק פנימי האם לצאת ולשחות מעבר לריף או לחכות להזדמנות אחרת.
פעם אחת, כשהיה חמים מספיק, לקחתי מסיכה והתחלתי לשחות לאורך הריף לבדי.
לשמחתי הייתי יחסית רגוע. ראיתי עשרות דגים שונים ולא חשבתי יותר מדי על מפלצות מהמעמקים.
לא התרחקתי יותר מדי, גם בגלל הקור וגם כי לא הרגשתי מוכן. יש לי עוד עבודה לעשות שם.

הזמן בסיני עבר מהר בלי לעשות כלום,
כזהו הזמן, משתנה בהתאם לסביבה בהתאם למצב התודעה.
להתבונן בספינות החולפות לאור השקיעה,
לעשות מדיטציה,
להמתין לארוחה,
לרכל על שאר אורחי החוף,
לשוחח ולהכיר אנשים נחמדים ומוזרים כמונו,
לשחק איזה משחק של שש-בש,
ולקרוא את הטיוטה של ספרו השני והמקסים של אמיר חרש.










חזרנו בערב,
לאור ירח מלא.
איני רגיל לנסוע בערב, אבל החלטנו שלא נכון להמשיך את הפרידה  הארוכה הזו יותר מדי.
נפרדנו מאלסנדרה אהובתנו והגענו לגבול.
שם ציפינו לראות מה יקרה עם יואכים.
אחרי שאלות נוקבות והתייעצות עם מנהלת התחנה הוחלט לתת לו שלושה חודשי ויזה.
אנחת רווחה :)

הגענו לאילת לחוף המגדלור, היכן שנוודים כמונו משתכנים בקראוונים ובאוהלים,
תחנת  מעבר מצוינת בדרך למציאות הישראלית האינטנסיבית.
כעת אני יושב בסניף של ארומה (שומו שמיים) כדי לכתוב את הפוסט הזה.
יש פה מחשב עם אינטרנט בחינם, אפילו הזמנתי אמריקנו וקוראסון שקדים.

יש לנו הרבה תוכניות והרבה קהילות לבקר בהם,
בישראל, בפלסטין, ואפילו במצרים ובירדן,
מי יודע לאן יקחו אותנו הדרכים.

ההמשך לא ידוע כמו תמיד,
כי כאלה הם חיי הנוודות, חסרי ודאות,
אך מלאי בטחון - בחברים, באנשים, באלוהים.

אם נרצה...

              

מכורים לשליטה

חלק מהמסע הרוחני שאני עובר קשור לשחרור מהתמכרויות.
ישנם כל מיני סוגי התמכרויות: עישון, שתיית אלכוהול, מתוקים, פייסבוק, טראש טלוויזיוני, ספורט, פורנו, קפה ועוד ועוד.
ההתמכרות הקשה והנפוצה מכולם בעולם של היום היא כמובן ההתמכרות לסוכר לבן.
ילדים ומבוגרים, כולנו מכורים ללבן המתוק הזה.

אז אני כאמור מנסה להשתחרר מההתמכרויות האלה.
אחת ההתמכרויות החזקות שכבר ציינתי שיש לי זה ההתמכרות לעישון.
בעת כתיבת פוסט זה אני נקי מעשן, אפור או ירוק, מזה תשעה עשר יום. וזו הרגשה טובה :)
כאשר אני לא מעשן מתחילים להתחזק אצלי צרכים אחרים.
 כזה הוא האגו, העצמי הנפרד, ברגע שכורתים לו ראש אחד, מיד צצים וצומחים ראשים חדשים  - הצורך במתוק, בקפאין, בסיפוק מיני, בגירוי אינטלקטואלי.
אני מנסה להפנות את תשומת הלב שלי לכיוון האחרון (האינטלקטואלי), משום שאני מרגיש שהוא היחיד שמקדם אותי לאנשהו, בעוד השאר רק מחזירים אותי למצבי האגואיסטי ההתמכרותי.


           


את הצרכים הבלתי מסופקים אני מנסה לנתב לכיוון של פעילות גופנית, כתיבה, מדיטציה, ונתינה.
כל פעם שבא סיגריה - לעשות מדיטציה,
בא לי קפה - לעשות שכיבות שמיכה,
בא לי סקס - לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר.
עד שאגיע למצב שבו לא בא לי, שהצרכים והדחפים שלי לא מנהלים אותי, ומאפשרים לי להיות בחיבור כמה שיותר מלא לבריאה כולה, ומשם יכול לעלות הרצון האמיתי - הרצון ליצירה, להרמוניה, לאהבה.


לשחרר שליטה

אחת ההתמכרויות שהעצמי הנפרד שלנו הכי מטפח, זו ההתמכרות לשליטה.
אני השליט של חיי, אני זה שצריך לדאוג שהכל יהיה בדיוק כפי שאני רוצה.
ובסך הכל אני די טוב בזה.
סידרתי לי חיים שבהם אני חופשי ונודד, עם עוד חבורה של אנשים כמוני.
צרכיי מסופקים, אני אוכל טוב, ישן טוב, ונהנה מהחיים.
כל מה שעלי לעשות הוא להמשיך ולדאוג שהכל מתנהל כשורה.

ואז,
נתפס לי הגב....

בשנייה עולמי חרב עלי - איני יכול לעבוד, איני יכול לתפקד, אני נתון לחסדי חברי, המציאות כבר אינה בשליטתי.
באותו רגע שבו הרגשתי את ההתכווצות ואת הכאב החד שפילח את הגב,  נשכבתי על הרצפה, ובכיתי.
גם מכאב, אבל בעיקר על מר גורלי, על כך שבתקופה הקרובה, שאין לדעת כמה זמן היא תקח,
יתכן יום-יומיים, ויתכן שבוע-שבועיים, אני עלול להיות מרותק למיטה, או לפחות לא אוכל לרכב על אופניים, ולהיות חבר יצרני ומועיל בקהילה שלי. מי יודע, אולי לעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי.
מתוכי עלתה זעקת שבר.

את המשך היום לקחתי כדי לנוח, בעידוד ובתמיכה של חבריי.
ואז קרה דבר מפתיע.
בניגוד לפעמים קודמות שבהם נתפס לי הגב ושיתק אותי, הכאב לאט לאט חלף לו.
כעבור שעתיים כבר הרגשתי כאב עמום, וכמה שעות אחרי כבר כמעט שכחתי שכאב לי הגב.

איני יודע מה גרם לנס הזה, אבל אני מאמין שחלק מהעניין זה שחרור השליטה.
במקום לנסות ולקום ולהמשיך לעבוד או לשפר את המצב, פשוט בחרתי להכנע לו,
לשכב או לשבת במקום אחד, לנשום הרבה, לשלוח ריפוי למקום לקבל את המצב ולקוות לטוב.
וזה עבד.
השרירים המכווצים לאט לאט נרגעו, והכאב התפוגג לו.

כל זאת קרה אתמול, ונדמה שחלפה לה שנה....
כרגע אני יושב וכותב ומצבי הרבה יותר טוב, היום אפילו עבדתי מעט, מקווה שזה יישאר כך.

הטכנולוגיה בשירות השליטה

עוד התמכרות שיש לי היא ההתמכרות לטכנולוגיה.
יש לי מכשיר סמארטפון שאיתו אני מסתובב ומצלם צילומים יפים, שומע מוזיקה ומתקשר עם המון אנשים.
כל כמה שעות אני גם נכנס לפייסבוק ולחדשות כדי להתעדכן מה קורה.
זה נורא חשוב לדעת  מה קורה, כי אם אני לא אדע מה קורה, אז ארגיש מנותק מכל מה שקורה.
אכן התמכרות קשה.
וגם אותה אני רוצה לשחרר.

התרבות שלנו כולה נמצאת במצב של התמכרות לטכנולוגיה ושליטה.
רבים מאמינים כי הטכנולוגיה תשחרר אותנו מהרבה מבעיות הקיום שאנו חווים היום.
התקדמות הטכנולוגיה הרפואית וההנדסה הגנטית ישחררו אותנו מהזקנה והמוות.
המחשבים והמכונות ישחררו אותנו מהצורך לעשות עבודות שחוזרות על עצמן.
גידול המזון יהפוך למשהו מכני ונגיש עבור כולם.

אבל מאז המהפכה התעשייתית והתפתחותה המואצת של הטכנולוגיה ניתן לראות כי לא זה המצב.
על אף שמכונות עושות הרבה מהעבודות שפעם אנחנו היינו עושים, עדיין ישנם סווטשופים בסין,
שבהם מפעילים עבדים מודרנים את אותן המכונות.
המחשב, במקום להיות כלי שמשחרר אותנו מעבודה משרדית הפך לכלי שעלינו להזין בנתונים כל הזמן.
הרפואה, על אף שהיא מאפשרת הצלתם של ילדים והארכת החיים של זקנים, עדיין מתעסקת בעיקר בריפוי של סימפטומים, והופכת אותנו למכורים לשירותים רפואיים אבל לא בהכרח לבריאים יותר.
גידול המזון התעשייתי אמנם מאפשר להאכיל כמות הולכת וגדלה של אנשים, ועם זאת, רעב הוא תופעה נפוצה מאוד בעולם השלישי. תופעות הלוואי ארוכות הטווח של השימוש במדבירים ודשנים כימיים והשפעתם על האדמה, מציע כי יתכן ובקרוב תופעת הרעב לא תהיה רק נחלתן של אוכלוסיות העולם השלישי.

אנו ממשיכים לעבוד בשירות הטכנולוגיה, בעבודות משרדיות, בחברות הייטק, בשוק ההון והפיננסים, מתוך האמונה שאנו יוצרים קידמה.
קידמה לאן?
לעתיד טוב יותר עבור כולנו (או לפחות עבור המשפחה שלנו).

אבל הקידמה הזו לא באמת מקדמת אותנו לשום מקום. אנו תמיד עובדים עבור עתיד תוך הקרבה של העכשיו.
אנו סובלים עכשיו בלימודים כדי שיהיה לנו עבודה טובה יותר אחר כך.
אנו סובלים עכשיו בעבודה, כדי שנוכל לטוס בקיץ לתאילנד.
אנו הורסים את כדור הארץ כרגע, אבל בעתיד לילדים שלנו יהיה פה יותר טוב.
כבר כתבתי על המלחמה המתמדת בין ההווה לעתיד. בינתיים העתיד מנצח.



בעוד הטכנולוגיה לא שיפרה את מצב הבריאות ואיכות החיים האנושית,
היא כן שיפרה מאוד את יכולת המלחמה ההשמדה והניטור.
ההיגיון, הסדר, והארגון שהיוו את הבסיס למהפכה התעשייתית, הם אלו שאפשרו ליצור צבאות מאורגנים עצומים ובניית כלי השמדה מפלצתיים.
אותה הטכנולוגיה שהייתה אמורה להביא את האנושות לרמה גבוהה יותר של קיום, היא הטכנולוגיה שאפשרה את ההשמדות ההמוניות של סטאלין, היטלר ודומיהם.


        


הטכנולוגיה כיום היא אמצעי לשליטה או לפחות לאשליה של שליטה.
הממשלות והתאגידים עוקבות אחרי כל צעד שאנחנו עושים, אחרי כל אי-מייל שאנחנו שולחים.
הי אח גדול, מה דעתך על הבלוג הזה?

הטכנולוגיה מאפשרת לצבאות המתקדמים של ישראל וארצות הברית להפעיל מזל"טים
כדי לעקוב ולהפציץ טרוריסטים מבלי לסכן חיי חיילים. כדי לשמור על אסדות נפט במדינות אפריקאיות נחשלות.
המאגר הביומטרי שמשרד הפנים עושה לו פרסום מסיבי כרגע בסרטוני יוטיוב, אמור להפוך כל אחד מאיתנו לישות נעקבת.
אם אנחנו לא שם, אנחנו כנראה חסרי זכויות.
אם אנחנו כן שם, טווח התנועה שלנו מאוד מוגבל. רק על הקווים, העיקר שנוכל לעבור מהר בבדיקת הדרכונים.
המציאות שלנו הופכת להיות יותר מנוטרת, יותר רשומה, יותר נשלטת.
אדוארד סנודן, שהתריע על המעקב שהשב"כ האמריקאי עושה אחר האזרחים של ארצות הברית,
נרדף כעת בכל העולם, וצפוי למאסר ארוך שנים על הפקרת בטחון המדינה.
המכורים לשליטה ממשיכים לעקוב, לחקור, לאיים ולהרוג את מי שמערערים על ההתמכרות שלהם.
ממש מכורים קשים.



מגדל בבל

בראשית יא
א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.


החיים שלנו כיום תלויים בטכנולוגיה.
התלות הזו היא תלות של מכורים.  בטווח הקצר זה עובד. המכונית מביאה אותנו מהר יותר למקום שאליו אנו רוצים להגיע. מכונת הקפה עושה לנו קפה טעים יותר. המחשב מאפשר לנו לתקשר אם קרובי משפחה בחו"ל.
אבל בטווח הארוך אנחנו רק מחמירים את המצב.
המכונית גוזלת לנו זמן רב בפקקים ובחנייה, מכונת הקפה גורמת לנו לשתות יותר כוסות קפה ביום שגומרות לנו את בלוטת האדרנלין, ותקשורת המחשבים גורמת לנו להיות עם הפנים שלנו בתוך המסך ולא להיות מסוגלים לתקשר עם האנשים שמולנו.

הטכנולוגיה המורכבת שיצרנו, יחד עם מערכות השליטה המורכבות שיצרנו - מערכות של חוקים, של בירוקרטיה, של התמחות בעבודה ספציפית - הופכות את החברה שלנו לחברת בבל מודרנית.
כל אחד דובר שפה אחרת, מתמחה בנושא מסוים, רואה את הצד שלו, וכל המגדל הזה, רועע.

כך היה באימפריות של שומר ושל רומא,
כך קורה באימפריה האמריקאית שכולנו חלק ממנה.
החברה קורסת תחת העול של עצמה.
תחילה משבר אחד, אחר כך משברים נוספים - כלכליים (משבר החובות של 2008), סביבתיים, מלחמות על משאבים (נפט), שחיתות של ההנהגה, עד שלבסוף מגיעה הקריסה.

הסיפור על מגדל בבל מזכיר לנו שכאשר אנו מנסים להגיע אל האינסופי - אינסוף צמיחה כלכלית , אינסוף קידמה טכנולוגית , בטחון צבאי מוחלט, שליטה בטבע - באמצעות הכלים המוגבלים שעומדים לרשותנו, אנו נביא את הסוף על עצמנו ונקרוס. ככל שנשקיע יותר ויותר זמן בתחזוק של החיים הנוכחיים, בלשים פלסטרים על הבעיות הגדולות שטמונות בחברה שלנו, ובתפיסה הבסיסית שלנו לגבי עצמנו, אנחנו נקרוס.

זה הכיוון שהאנושות צועדת אליו כרגע.
זה הכיוון שכל אחד מאיתנו כיחיד צועד אליו, אלא אם כן הוא בוחר אחרת.

אבל אין סיבה לפחד או לדאוג.
כפי שתיארתי במקרה הגב התפוס, כל שעלינו להסכים הוא לשחרר שליטה.
מתוך הייאוש עולה כניעה ומתוך הכניעה עולה פתיחות לאמונות חדשות.
אמונות שרואות את עצמנו כחלק מהעולם ומהטבע, ולא כאדונים שלו.
אמונות שמנסות ליצור טכנולוגיה שאינה מתוכננת לשלוט ולחפצן את הטבע,
אלא שמנסות להשתלב איתו.
אמונות שאינן רואות את המציאות כקרב השרדות שבו עלינו לשלוט באחרים כדי לשרוד,
אלא כמעין בית-ספר, או מגרש משחקים שבו אנו לומדים לחיות 'ואהבת לרעך כמוך',
והטכנולוגיה היא בסך הכל גם סוג של משחק.

אני מאמין שמתוך הקריסה הזו שצפויה להגיע בזמן הלא רחוק,
תגיע תפיסה חדשה שלנו לגבי עצמנו,
תפיסה שאינה רואה אותנו כנפרדים זה מזה,
תפיסה שאינה מסכימה להקריב  את ההווה עבור העתיד,
תפיסה שאינה מעוניינת להרוג ולשעבד ולשלוט זה בזה ובעולם כולו.

הגיע הזמן להשתחרר מההתמכרות לשליטה,
כדי שנוכל לחיות באחדות ובאהבה.

אם נרצה...


חלק גדול מהפוסט הזה הוא תרגום של הספר "עליית האנושות" של צ'ארלס איזנשטיין (מרצה כאן בסרטון)
מומלץ בחום

           

רדיקלים חופשיים וכימיקלים ממכרים

החגים נגמרו, והשגרה חזרה.
השבוע חזרנו לרכב על האופניים אחרי שלושה שבועות הפסקה שבהם פעלנו  בצפון.
איזה כיף שזו השגרה שלנו :)

בדרך חזרה אל האופניים שחנו באבן ספיר, עצרתי אצל חבר שהוא פיה. לא סתם פיה, פיה רדיקלית.
מתברר שישנה תנועה כזו, עוד משנות ה-70 של המאה הקודמת, של גברים בעלי זהות מינית מאוד צבעונית, שמטפחים את הנסיכה שנמצאת בתוכם.
בארץ הולכת ומתהווה קהילה של פיות רדיקליות. היו להם כבר מספר מפגשים, וגם נוכחות בארועים ציבוריים כמו מצעד הגאווה בירושלים. יש ביניהם אקטיביסטים רבים, בנושא זכויות אדם, שלום, קהילתיות, חופש מיני ועוד.

שאלתי את חברי הפיה האם אני יכול להצטרף למפגש, והוא הסביר לי שהמפגש הוא בעקרון לגברים הומוסקסואליים.
שאלתי אותו אם מישהו שהתנסה ביחסים הומוסקסואליים, והוא גיי פרינדלי, אבל לא בהכרח הומוסקסואל יכול להצטרף, והוא הסביר לי בעדינות שלא. שישנם מפגשים פתוחים שאליהם אורחים מוזמנים וישנם מפגשים סגורים יותר של גיבוש הקהילה. כמו בכל קהילה האיזון שבין פתיחות לעולם הרחב, ובין סגירות לטובת הגיבוש של חברי הקהילה הוא מאוד עדין, ואני מקווה שהפיות הרדיקליות, בעדינותן ופתיחותן ימצאו את האיזון העדין הזה כדי שהקהילה שלהן תשגשג :)

פיות רדיקליות
אחת הקהילות הצבעוניות ביותר שקמו לאחרונה בישראל

המפגש איתו כנראה שהשפיע עלי מאוד משום שבלילות הבאים היו לי כמה חלומות שקשורים להומוסקסואליות. הם פחות היו בקטע ויזואלי פורנוגרפי, אלא יותר מעין תחושות כאלה לגבי חברים ומכרים  מההווה והעבר. היו שם מצד אחד תחושות נעימות של בטחון ואחווה ומנגד תחושות של זעזוע ודחייה.

בעקרון אני נמשך לנשים, אך כחלק מתפיסת העולם הפוליאמורית שלי, (או כמו שמכנה זאת חברי הפיה - פוליאמורפיה) אני מעוניין לאהוב כל יצור ולהיות פתוח למגע ולקירבה עם כל אחד - גבר או אישה. לתוך זה נכנסות ההתניות החברתיות והדיכוי המיני של מוסד המשפחה, מוסד הדת, ומוסד הצבא. גברים רבים לא מוכנים להתנסות במגע עם גבר אחר, גם אם הוא אינו מגע מיני, מגע שהוא בבסיסו מגיע מאהבה ומיצר חיים, משום שהכניסו בנו כל-כך הרבה פחדים בנושא.

אני מוכן להתנסות, ואני מוכן גם לגלות היכן הגבולות שלי. איני רוצה לעשות דברים לא נעימים לי, אך איני רוצה שיכתיבו לי היכן עבור הגבול. ולכן בשנים האחרונות אני יותר ויותר מאפשר מגע, חיבוקים, ליטופים - גם מגברים וגם מנשים. אהבה היא חופשית, אני גם רוצה להיות חופשי.

            



המשך המסע

באבן ספיר ישבנו חברי קהילה על אופניים והחלטנו שאנו נוסעים לאינדינגב, אחד הפסטיבלים האלטרנטיבים הגדולים והותיקים בישראל. שלולי חברתנו היא עוזרת הפקה כבר מספר שנים, והחלטנו שאנו מצטרפים אליה להקמה, וכך גם נגיע לדרום לקראת הסתיו שמגיע עלינו לטובה. הדרך למצפה גבולות, שם יתקיים הפסטיבל היא ארוכה, אך בכל זאת החלטנו שאנו רוכבים את כל הדרך לשם עם העגלות.
יצאנו לדרך שלושה גברים צעירים וחסונים. לא היו הרבה ליטופים וחיבוקים, אפילו שאנחנו די פתוחים לנושא גם מבלי שנהיה מיניים. מה שכן היה זה הרבה בדיחות וכיפים משולשים של ילדים :)

מאבן ספיר יצאנו לכיוון צור הדסה. ישנו מעל נחל שורק, ובבוקר חצינו אותו והגענו. מצאנו את הסופר המקומי, קנינו לעצמנו קצת אוכל והתיישבנו לאכול על המדרכה בזמן שהטלפון שלי נטען בפיצריה ליד. עצרו לידנו אנשים סקרנים ודואגים - שאלו למה אנחנו יושבים על הרצפה ובכלל מה זו הדרך חיים המוזרה הזו שלנו. הסברנו שאנחנו רגילים לשבת על מזרונים, ושסך הכול שקט לנו ונעים.

אחת הסיבות שנעים לנו היא הכימיקלים שמשתחררים למוח בזמן פעילות גופנית. אלו שאני מכיר, נקראים אנדרופינים. הם מופרשים לנו במוח בזמן רכיבה, משככים את כאבי השרירים והעכוז ויוצרים תחושת אופוריה קלה. יש אנשים שממש מתמכרים לזה.

וכאן אני רוצה להכניס מילה על התמכרויות וסמים. לפני כשנתיים וחצי, כשנגמלתי מעישון טבק, השתדלתי גם להמנע מאלכוהול כי הקשר בין השניים הוא חזק. פעם אחת כשנכנסתי לבר וחיכיתי לחברים, הזמנתי מהברמן לימונדה וסיפרתי לו שאני נגמל. הוא אמר לי - חביבי מהתמכרויות לא נגמלים, רק מחליפים. ויתכן שזה נכון. אז במקום עישונים ובירה ופורנו, אני מנסה לעשות ספורט ומדיטציה ולכתוב. ולא תמיד זה מצליח.

ההתמכרות שהכי קשה לי להגמל ממנה זה העישון. זה כבר מזמן לא כמו פעם, זה לא מגיע לכמויות שהייתי מעשן, אלא תמיד נע בין 0-4 סיגריות ביום, אבל זה כל הזמן שם. להיות נקי לאורך זמן דורש ממני מאמץ, ולרוב אני מעדיף לוותר ולחטוא בעישון קטן. כי מה הם החיים בלי החטאים הקטנים :)

אבל הרכיבה והקהילה עוזרים לי. כאשר אני רוכב אין לי צורך לעשן. כאשר אני נמצא עם חבורה שלא מעשנת אז הצורך שלי יורד.

כימיקלים לא ממכרים

לפני שבועיים הזדמן לי לעיין במגזין הפסיכדליה הראשון - לפסיכונאוט. המגזין מסקר נושאים שונים הקשורים למרחיבי תודעה דוגמת פטריות, מריחואנה, LSD ועוד. בניגוד לכימיקלים ממכרים שאנו מכניסים לגופנו באופן יומיומי - טבק (ניקוטין), קפה ותה (קפאין), סוכר לבן, תרופות בית מרקחת למיניהן - מרחיבי התודעה הם בעלי אפקט התמכרות נמוך ביותר. נכון ישנם אנשים שמשתמשים במריחואנה על בסיס יומיומי, אבל האפקט הפיזי של ההתמכרות הוא נמוך בהרבה. מנגד, הצד המרפא של הפסיכדלים הוא די מדהים. כמובן שישנם סיכונים, ולכן המגזין עוסק בין היתר בצריכה נבונה ומודעת שלהם, במחקר במקום בנסיונות הפחדה עקרים.

אנדרופינים, ניקוטין, פסיכדלים, קפאין, כולנו צורכים ומייצרים כל הזמן כימיקלים שמשתחררים לנו בתוך המוח ונקלטים על ידי מיליוני רצפטורים. העניין בעיני הוא להבין מתי אנחנו מכורים והופכים לתלותיים, ומה מרחיב לנו את התודעה ומאפשר לנו להפתח ולהיות יותר חופשיים.


מסע לאחור בהילוך מהיר  - BE KIND REWIND 


מצור הדסה המשכנו לכיוון נתיב הל"ה. נסענו בירידה בכביש והגענו לנתיב הל"ה תוך חצי שעה. יותר מהירים מהרוח.
התאחדנו עם הציוד שלנו שהשארנו בכפר האקולוגי ורטיגו לפני חודשיים - עוד שתי עגלות, פאנל סולארי, כלי מטבח ותיקון אופנים, ביגוד חם. השארנו הרבה מהציוד שם, כולל אחת העגלות, לטובת אנשי המקום.

אחר הצהרים המשכנו לכיוון בית-גוברין. שכנעתי את גלסקי לעלות לרכב  בשביל שעל הרכס, במקום לנסוע על הכביש, וכך הגענו לישון במצפה משואה. ראינו את אחת השקיעות היפות, כאשר כל מישור החוף והשפלה, בין אשקלון לתל-אביב נפרש לפנינו.
בבוקר המשכנו בדרכי עפר עקלקלות עם כל מיני עיכובים ותקלות שמתחו את סבלנותי.גיליתי שלעמוד בשמש זה אחד הדברים שהכי מוציאים אותי מהשקט. לא לרכב בשמש, או לעמוד בצל, אלא השילוב של השניים - לעמוד בשמש.   בזמן שגלסקי לימד בסבלנות את אברי איך לתקן את התקלה בעצמו, אני עמדתי בשמש, נשמתי עמוק, וניסיתי פשוט להנות מהנוף. מעדרי העיזים שחלפו אותנו עם הרועים הבדווים, מהעופות הדורסים שחגו מעלינו. כאשר אני רגוע והמחשבות במקום הנכון אז גם הכימיקלים המתאימים משתחררים. לכן עדיף להיות בהודיה על החיים, למה עצבים?

דרך פארק בית גוברין
אם מסתכלים טוב רואים את גלסקי ואברי הרוכבים הנועזים

כשהגענו לבסוף לבית גוברין, ראינו מאהל בדווי ליד הקיבוץ. לא היה לנו לחם, והיינו די רעבים, אז ניגשתי למאהל לבדוק אולי יש להם כמה פיתות למכור. היתה שם אישה בדווית מסבירת פנים בשם חכמה וילדה קטנה וביישנית. היא הביאה לי לחם שהיא אופה במקום בתנור בוץ ואבנים ולא רצתה כסף שהצעתי עבורו. היא גם הזמינה אותי לתה. אמרתי לה שאלך לקרוא לחבריי ונחזור. אחרי שאכלנו ושבענו מהלחם הטעים, באנו אני ואברי, ובדיוקגם הגיעו הגברים - בעל הבית דיאב וחברו החביב חסן. ישבנו ושתינו תה. עישנתי סיגריה, וסיפרתי להם על המסע שלנו ועל דרך החיים - בלי משכנתא, בלי פנסיה, בלי חובות, בלי דאגות. הם הסכימו איתנו שככה טוב לחיות :)

חכמה חושפת בפני את תנור הלחם שלה מתחת לאפר

מבית גוברין המשכנו לכיוון לכיש, עם כוונה להגיע עוד באותו יום לנועם - עוד חווה שעברנו בדרכנו לירושלים. נסענו דרך הכרמים המדהימים. ליקטנו כמה קילו של ענבים שהתאילנדים החביבים זורקים כי הם לא מספיק יפים לשווקים, והגענו להפסקת צהרים בלכיש. בזמן הפסקת הצהרים הגיעה לבקר אותנו כלבה חביבה עם קולר תכלת קרוע. אז עוד לא דמיינתי שכאשר אני אשב ואכתוב את השורות האלה, היא תשב לרגלי, אבל כך קרה.

כאשר המשכנו בנסיעה היא התחילה לרוץ אחרינו. הנחנו שאחרי כמה מאות מטרים היא תתעייף ותחזור אבל היא המשיכה והמשיכה והגיעה איתנו עד לנועם. אז נכון לעכשיו אנחנו ארבעה במסע, כולל הכלבה שקיבלה את השם סימה. סימה היא כלבת חופש אמיתית, רדיקלית בנשמתה.
בינתיים החלטנו שמכיוון שהיא מבוגרת ואין לנו תקציב להחזיק אותה, ויש חשש שהיא תידרס באחת הנסיעות על הכביש
אז אנו כנראה נמסור אותה. אין לה צ'יפ כך שאנחנו עדיין מחפשים עבורה בית חם. אז מי שמעוניין - הנה היא כאן:

אני וסימה בוחנים את המצב

ביום למחרת סימה עשתה איתנו עוד כברת דרך של 28 קילומטר (!), בשעות הבוקר המאוחרות, כמעט ללא צל, עד למושב קלחים. בדרך עוד עברנו בנקודה ה-12, כדי להגיד שלום לדורון ולכל החברים, ואז הגענו ליריד קיימות מקומית שארגנו חברינו מאדמאמא.
היה פשוט מדהים!!

סבתות מרוקאיות שהכינו קוסקוס וספינג', בני נוער שעלו לנגן ולשיר, היפים אקולוגים שהגיעו מהאזור ומהמרכז כדי לעזור, שוק יד שנייה, ואפילו דוכן הסברה של מערכת אושר היה. אני מיד זיהיתי את הפוטנציאל - פיניתי את העגלה שלי, שמתי עליה מזרוני שטח ושק שינה, והצעתי סיבוב לילדים. אחרי עשרה סיבובים, נוצר שובל של ילדים ואז גם התחילו הריבים. הפסקנו בשיא והמשכנו להסתובב בין הדוכנים.  נשארנו לפירוק וקיבלנו הקפצה לאדמאמא, מותשים אך שמחים.

קיבלתי שיעור גדול מהשבוע הזה - על התמכרות ועל סבלנות, על חברות ועל פתיחות על מיניות ועל כלביות.
מקווה שנהנתם גם לקרוא על השיעור, נתראה באינדינגב
אם נרצה...