יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

עשייה קטנה באמונה גדולה


העולם בזכות מי קיים?

בזכות הפנסיה והביטוח?
בזכות הצבא והחומה?
בזכות הטכנולוגיה והמדע?
בזכות הדת והתורה?

אומר טשרניחובסקי (חתן שטר 50 ש"ח החדש) -

בזכותם של פרפרים, בשדות ובכרים
באביב ובקיץ חם, בזכותם קיים

בזכותם של תינוקות, בבתים ובסוכות
בכל מקום אשר הם שם, בזכותם קיים

בזכותם של קטנטנים, בכל מקום כל הזמנים
ובזכות קטני העולם, העולם קיים...


"כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז"



קטן זה יפה 

אומר לנו הכלכלן שומאכר,
בספר שנושא שם זה, ספר שקיבלתי שלשום במתנה מגור ועירית מחוות אדמאמא.
רק התחלתי לקרוא את הספר, אך כבר התאהבתי בו.
גם על שום היכולת שלו לחזות קדימה (רוב המאמרים בו הם מסוף שנות ה-60),
וגם על היכולת שלו לראות את הדברים בצורה הוליסטית,
לחבר את הכלכלי, לסביבתי, ולרוחני, ולהביאם כמקשה אחת,
בצורה ברורה, מנומקת, מדעית, אך לא כזו שמרחיקה את הקורא.

ומה אומר לנו שומאכר על העולם?

"חיים שמוקדשים בעיקר להשגתן של מטרות חומריות, בלי לתת את הדעת על מטרות רוחניות, הם ריקנים ותפלים, ומקימים בהכרח איש כנגד אחיו ואומה כנגד רעותה. שהרי צרכיו של האדם אינסופיים הם, ואילו האינסופיות ניתנת להשגה רק בממלכת הרוח ולא בממלכת החומר....

... במקום לגבור על "העולם" על ידי התקרבותו לאורח חיים שבקדושה, מנסה האדם לגבור עליו באמצעות התבלטות בעושרו, בכוחו, בידיעתו, או ב"ספורט" מכל סוג שניתן להעלות על הדעת...

...הרצונות להתבלט ולצבור, מטפחים באופן שיטתי את אהבת הבצע והקינאה. כיצד נוכל, ולו רק להתחיל בפריקת הנשק מאהבת הבצע והקינאה?

אולי בכך שאנו עצמנו נשאף פחות לבצע ונקנא פחות, ונבדוק כיצד אפשר לעשות את צרכינו פשוטים וצנועים יותר.... ... אולי בכך שנתמוך בכל אותם שעושים בקטן, פועלים למען אי-אלימות, למען שימור הסביבה, למען הגנה על חיות משק ובר, המקדמים חקלאות אורגנית, הבונים קהילות?

כל אלו פועלים בקטן, אולם כדי להניח את יסודיותיו הכלכליים של השלום, יש צורך בהרבה מאוד עשייה "קטנה". מנין יישאב הכוח להמשיך ולפעול לנוכח סיכונים ברורים ומפחידים כל-כך? מנין ישאב הכוח, הרב פי שבעה, לגבור על אלימותן של אהבת הבצע והקינאה, של השנאה והתאווה שבנפש פנימה?

אני מאמין שגאנדי השיב על כך כהלכה - צריך שיכירו בקיומה של הנפש בנפרד מהגוף ובקיימותה, וצריך שהכרה זו תהפוך לאמונה שחיים בה. שכן, כששום דבר אינו עוזר, גם אי-האלימות לא תעזור לאלה שאינם חיים באמונה באל האהבה".



       



לחיות באמונה

קיץ ארוך וקשה עבר עלינו.
קיץ שגרם לחלק לרצות ולעזוב את הארץ.
קיץ שגרם לחלק לאבד את האמונה באדם.
קיץ שהציף סכסוכים, וכעסים, ופחד ושנאה, בין מכרים ועמיתים.
קיץ שהרס למאות אלפי אנשים את הבתים שלהם.
קיץ שבעקבותיו נצטרך לשקם הרבה מאוד חיים,
של משפחות שכולות, של נכים ופצועים, של מובטלים והלומי קרב.

אבל איך נוכל לשקם, כאשר הפחד והשנאה רק עלו,
כאשר המצב הכלכלי רק הולך ומחמיר, וכל אחד עסוק בענייניו,
כאשר שותפיות נגמרות וקהילות מתפרקות,
כאשר מצב האקלים הולך ומחמיר, בעוד הקניונים רק הולכים ונבנים?

באמונה.

באמונה בטוב,
באמונה שאפשר לשנות,
באמונה בבני האדם,
באמונה שיש משהו שהוא מעבר לחומר ולקיים,
משהו נצחי,
שאינו יכול להיות מנוצח על ידי פצצה או סופה או מגפה.

האמונה היא התשובה הטובה ביותר שאני מצאתי,
לדכאון ולפחד וליאוש.

כיצד לחזק את האמונה?
כל אחד מוצא את דרכו.
יש מי שבתפילה או בשירה,
יש מי שבשיחה או בהקשבה,
יש מי שבעשייה וביצירה.

אני מתחזק בעזרת הכתיבה,
בכל פעם שאני כותב את האני מאמין שלי,
אני מאמין בו יותר,
ובכל פעם שאני מאמין בו יותר,
זה גורם לי לרצות לכתוב זאת ולשתף.


"משאלה אחת" של אומנית הרחוב הדרום אפריקאית faith47


בסוף השבוע הגעתי לפסטיבל "ריקוד האדמה",
פסטיבל שמתקיים ב-500 מקומות שונים ברחבי העולם,
לרגל יום השלום הבינלאומי.
בארץ הפסטיבל התקיים בכפר האקולוגי הלא מוכר קדיתא,
בהשתתפות הרבה היפים לובשי שרוולים ועטורי ראסטות.

הפעם הגעתי לפסטיבל בתור אורח משלם, ולא בתור הלפר,
כפי שאני בדרך כלל מגיע.
הגעתי עם חברים שהם הורים לילדים,
הם אינם היפים, ואינם אוהבים חיבוקים ארוכים עם הרבה אנשים,
אבל הם בהחלט שוחרי שלום, אוהבי טבע וחיות, 
ולכן הם בעצם גם היפים.














אחד החששות שקיימים, בי ובעוד אנשים,
זה שיתייגו אותנו כהיפים, שיראו בנו כמוזרים.
זה לעיתים נראה לנו פשוט מוגזם - לחבק ולאהוב את כולם,
אבל בדרך כלל אנשים פשוט לא מאמינים שזה אפשרי,
הם חושבים שזה מזויף, שזה לא אמיתי, שזו רק תחפושת.
ואז יוצאת הציניות, ועולות המגננות.

אבל בתוכנו כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים,
וזה לא משנה אם זה עם ראסטות, או שיער קצר,
עם או בלי דאודורנט, ואפילו לא אם אתה אוכל או לא בשר.
לקבל ולאהוב את מי שמולנו לא קשור אליו בכלל, זה קשור אלינו,
זה קשור לעבודה שאנו  עושים עם עצמנו.

בסדנת פסיכודרמה שהשתתפתי בה בפסטיבל,
ביקשה ממני מישהי לשחק את הפחד שלה.
נופפתי בידיי מול עיניה וראשה,
ולחשתי באוזנה שהיא לא מספיק טובה,
ושהיא שיפוטית וביקורתית, ולמה היא לא כזו,
ולמה היא פשוט לא יכולה להנות.
בשלב כלשהו היא תפסה את ידי,
והושיבה אותי מולה, ושוחחנו.
ואז החלפנו תפקידים, והיא  אמרה לעצמה,
שגם הפחד כאן, ויש לו מקום,
ואם רק היא תאהב אותו,
במקום לנסות ולהעיף אותו או להתעלם ממנו,
אז אולי הוא יעלם, או יפסיק להיות כל-כך אלים.

פחד ממוות, ופחד מהחיים,
ופחד ממים עמוקים
ופחד מהתמסרות ומחויבות,
ופחד להביא ילדים,
בעולם של מלחמות ושל חורבן הטבע שמסביב,
ושל דכאון ושל אכזריות וציניות ובורות.

אני בוחר להקשיב לפחד הזה,
לראות אותו, להתמודד איתו,
לאתגר אותו, להשתעשע איתו.

בכל רגע אני יכול לבחור אם להיכנע לו
או האם להתמודד איתו.
אין את החיים יש רק את הרגע.

שבו אני מוותר על הג'וינט,
שבו אני בוחר להגיד מילות קירוב במקום קללה,
שבו אני עושה מה שאני מאמין ואוהב,
ולא מה שאומרים לי שאם לא אעשה אז אני אסבול.

כל רגע קטן כזה מאפשר להתמודד עם הפחד
ולחוות נצחון.
נצחון קטן,
וקטן זה יפה.


אמונה ללא חרדה

ביציאה מהפסטיבל נסעתי בטרמפ
עם אשה חרדית בשם שמחה מצפת,
היא השמיעה דיסק של רב שמפרש סיפור של רבי נחמן,
סיפור שנקרא 'בעל תפילה'.
לא שמעתי את כל הסיפור,
אבל ממה שכן שמעתי ואני מכיר,
אז יש לנו מה ללמוד מהאוכלוסיה הדתית והחרדית,
לגבי אמונה, וצניעות, ומסירות, וקהילתיות.

כמובן שגם יש דברים שאיני מסכים איתם,
כמו הדיכוי שקיים בממסד הדתי לגבי זכויות האשה,
הראיה את ה'דרך שלי' כדרך היחידה והנכונה,
והמחשבה שהיהדות נעלה על שאר הדתות.

אבל בהחלט אני מתחבר לאנשי הדת בהקשר של אמונה.

יש בי אמונה שאני עוד גדול אהיה,
ושאפשר ליצור עולם טוב עבור ילדינו,
עבור שכנינו ואחינו, עבור כל היצורים החיים.

אם נרצה...

לרגל השנה החדשה ויום הכיפורים,
שיר מקסים על סליחה,
ועל לא לפחוד מחבר שבגד,
או מאבא שהכה וצעק,
או מהמפלצת שנמצאת בראשך,
מתוך אמונה שאף פעם לא מאוחר מדי
להתמסר לאהבה


      











יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

הסיפור על יריד במסלול ועל חלום על שלום



הנהג ישב עם אוזניות באוזניו והאזין למוזיקה על מדרגות האוטובוס שלו.
בחור צעיר ומזוקן ובחורה צעירה לבושה במכנס וחולצה ירוקים, וכובע שעליו מודבק ג'וק מפלסטיק,
פנו אליו ושאלו - אתה יודע מהיכן יוצא קו 378 לאופקים?
הוא הוריד את אזניותיו ואמר - כן זה שם. אני הנהג, עוד כמה דקות יוצאים.
הם ישבו בתחנה וחיכו, ואז הגיעה חברה שלהם. היא היתה לבושה גם בחולצה ומכנסיים ירוקים,
וכתוספת היתה לה חצאית חומה ונוצה בשערה.
הם התחבקו לשלום. מה את? אני צפרדע. ומה את? אני עץ. ומה אתה? אני חציל חיוור ענה הצעיר המזוקן.
האוטובוס הגיע. הם העלו את האופנים שלהם לתא המטען ונסעו.
בדרך הם דיברו על חוויות מבתי מעצר, על הפגנות וחגיגות, על זוגיות ומיניות, וגם הקריאו מהסיפור שאינו נגמר:


לפתע הבזיקה מחשבה במוחו של בסטיאן.
הוא ידע שהוא כרגע נמצא בתוך הסיפור שאינו נגמר. 
ולכן יש מישהו שיקרא יום אחד את הספר. 
אם הוא רוצה שידעו על מעלליו, כל שעליו לעשות הוא ליצור את סיפורו שלו.
הוא הלך אל גבעת החול בצבע אש אדום ומילא ידיו מלוא החופן חול,
ואחר כך צעד אל הגבעה הסמוכה בצבע כחול ים. 
הוא פיזר את החול האדום על גבי החול הכחול:
  ב ב ב  
ראשי התיבות של שמו: בסטיאן בלתאזאר בוקס.
כעת כל מי שיקרא בספר ידע שהוא היה שם, במדבר הצבעים של גואב.
ידע שהוא פגש את המוות הססגוני בדמות אריה ענק מחליף צבעים.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.



הם הגיעו לאופקים ועלו על אופניהם ויצאו לעבר מושב מסלול כדי להשתתף ביריד המקומי,
בהשתתפות חבריהם הקרקסנים, ואנשי אדמאמא שעזרו לארגן את היריד.
החום היה כבד, והם השתוקקו לקולה קרה. אך הצרכניה היתה סגורה.
אז הם ישבו בתוך המגלשה בגן השעשועים, ונהנהו מהבריזה שזרמה דרכה.
בין לבין הם שיחקו בפריזבי, הלכו על חבל, ותלו שלטים שמעודדים שיתוף והמעטה בצריכה.











היריד לאט לאט התהווה. בעלי עסקים מקומיים הגיעו למכור מרכולתם, מעט דברים תוצרת עצמית,
והרבה דברים שיובאו מסין או נקנו ונמכרים כיד שנייה.
היו גם הרבה מאכלים מקומיים - פריקסה, וברקי, ואפילו סושי מקומי.
היה גם מגדל נחשים עם תוכי, ולהקות נוער בוסריות, ומתחם טיפולים.
בעיקר היתה המולה גדולה, אנשים שנדהמים מכל השפע ולא יודעים להיכן ללכת,
ומה לעשות עם הסמארטפון, ואיזה דברים לקנות.
הפרעת קשב מקומית, ששיבשה לאנשים וגם לצעיר המזוקן את המערכות.






היריד המקומי - לחצו על התמונה להגדלה

הם שוחחו עם עלם צעיר שסיים שנת שירות בקק"ל, וכעת היה לפני גיוס לצה"ל
הוא ידע שהוא הולך להיות קצין שלישות במשך ארבע שנים,
הוא לא ידע בדיוק למה, חשב שאין לו ברירה, 
הוא ידע שהוא רוצה לתרום, וגם הבין שכנראה שזו לא הדרך הכי טובה,
אבל מה כבר אפשר לעשות, חייבים לעשות צבא.
החציל והצפרדע איחלו לו הצלחה, ושילך אחרי ליבו, וימצא את התשובה.
הערב הגיע, וההמולה דעכה. נותרו רק חברים מהיריד האנושי הנודד,
לשוחח על העתיד, על מחר, על בכלל, לפני שיתפזרו כל אחד לדרכו,
וכך נשארו לישון, חציל חיוור, צפרדע ועץ, בין המגלשות על המשטח הרך,
ואיתם כלבה לבנה שנבחה על מכוניות, 
ושמרה עליהם מפניהן, אבל לא מפני נמלים ויתושות.









למחרת הם המשיכו לדרכם, בנדודים בין מוסדות חשוכים לפארקים ציבוריים,
בנסיון לשנות את העולם, לשנות את עצמם, לקבל את הבלתי מושלם.
הם פגשו ילדות בדואיות, ורווקה בת 32 מאופקים, ואמהות לחמישה ילדים
שנאבקות לקבל בית עם יותר מ-3 חדרים, ונהגי אוטובוס חביבים.
לכל אחד את הסיפור שלו, והכל חלק מאותו סיפור, 
שיתכן שמישהו יקרא, ויתכן ואיש לעולם לא ידע.

אבל זה הוא סיפור שימשיך להיות מסופר בפעם אחרת....


וכעת למבזק החדשות,
(שגם הן בעצם סיפורים, כאלה שמתיימרים להיות מאוד נכונים ורציניים):

אתמול גורשו בעזרת כמה מאות שוטרים כמה משפחות מגבעת עמל,
שכונת עוני שנמצאת מתחת לכמה גורדי שחקים, והאנשים העשירים רוצים לבנות שם עוד בניינים.

בעוד שלושה ימים, ב-21.9, הוא יום השוויון בין יום ולילה,
מתקיים יום השלום הבינלאומי. במהלכו ולקראתו מתקיימים כמה אירועים:


  • בניו-יורק ובכמה מאות ערים ברחבי העולם מתקיים מצעד האקליםגם בארץ יתקיים מצעד שמבקש להפנות תשומת לב לשינויי האקלים, ולהתחיל לפעול כדי לנסות ולשנות את הכיוון שאליו אנו הולכים,לפני שיהיה מאוחר מדי.
  • בהקשר לשינויי אקלים ופגיעה בסביבה, אי אפשר להתעלם יותר מכך שהתעשייה שמצליחה לחרב את הסביבה בצורה הכי יעילה זו תעשיית המזון מן החי. וכמובן שמעבר לכך התעשייה הזו היא משחטת המוסריות הגדולה ביותר של המין האנושי, כי לא יתכן רצון אמיתי לשלום כל עוד ממשיכים לשעבד, להרוג, לאנוס, ולהתעלל ביצורים חלשים מאיתנו רק כדי לספק תאוות בצע ובשרים. לכן ביום שבת הקרוב מתקיים מצעד בעלי החיים.
  • אי אפשר להתייחס לבעלי חיים, בלי להתייחס לאחינו בני האדם. המאבק למען זכויות אדם בישראל ממשיך, בקריאה לאפשר לפלסטינים, לפליטים אפריקאים, ולכל מי שחי בישראל, חופש תנועה ואת הזכות למשפט הוגן. כי אין שלום בלי צדק. (זה לא אירוע, אבל חשוב לספר).
  • ומי שרוצה לרקוד למען השלום, כי גם זה חשוב, מוזמן לפסטיבל ה- earthdance, שמתקיים זו השנה השלישית. גם השנה הוא יתקיים בקדיתא. שלושה ימים של מוזיקה, סדנאות, ריקוד ויצירה למען שלום ואהבה.



שלא נפסיק לחלום,
ונשאף להגיע לשלום
שלום אמיתי שמאפשר חופש ושמחה
עבור כל אדם וכל יצירי הבריאה.

איזה סיפור אנחנו רוצים ליצור?

מה אנחנו רוצים שנכדינו יקראו עלינו?
את כל משאלותינו אנחנו יכולים להגשים
את הסיפור שלנו אנו כותבים

זה אינו סיפור שיסופר בפעם אחרת,

זה הסיפור של מה שקורה עכשיו...

אם נרצה...




יום ראשון, 7 בספטמבר 2014

להזדקן בחן





ארץ זבת פסטיבלים ואירועים ישראל הזו.
עד לפני חודשיים לא ידעתי שיש כזה פסטיבל רגאיי במדבר,
אך מסתבר שהוא מתקיים זו השנה השביעית ברציפות,
והשנה רצה הגורל ואני יחד עם חברי הנוודים הירידיים התבקשנו להיות אחראי מתחם הילדים.


      


הסכמנו לכך בלי לדעת ממש מה יהיה שם, מי נהיה, ומה נעשה.
עד יומיים לפני האירוע עדיין לא ממש ידענו.
החוסר ידיעה הוא חלק מהיופי של אורח החיים הנוודי, אבל לפעמים זה יכול להיות גם מלחיץ.
אני וטליה מצאנו את עצמנו עושים טלפונים ומנסים להשיג עוד אנשים,
מנסים להנדס את כל הזבל וחומרי היצירה שאספנו לתוך האוטו של ההורים,
קצת מתמרמרים וקצת מתעצבנים, למה לקחנו על עצמנו את מתחם הילדים.

להגיע למתחם ילדים כשאנחנו עצבניים, זה לא כל-כך בריא. זה עלול להגמר לא טוב.
למזלנו יש לנו חברים טובים ומצחיקים, שלא נטשו אותנו ברגע האמת,
וקיבלו בסלחנות ובהומור את המרמור.
יצאנו ביום חמישי בצהרים מתל-אביב הלחה לעבר חאן השיירות במדבר הרחוק.
נסענו חמישה באוטו דחוס, עם תיקים על אנשים,
וצחקנו על זה שרק חסרה לנו תרנגולת באוטו כדי להיות כמו הודים אמיתיים.
אבל רוחנו היתה מרוממת בזכות החברים -
מיכלי הנוודית האומנותית שרה לנו וניגנה  ביוקלילה, רז נתן לנו ביטבוקס, ונתנאל התפלל ונשם גם בשבילנו.

הגענו ליריד והתמקמנו במתחם שלנו.
אוהל בדואי סגור הרמטית ומלא במזרונים.
מה עושים עם כל המזרונים? ומה לגבי הסדנאות שהיו רשומות בלו"ז הפסטיבל של הכנת גלידות ועפיפונים?
ואיך נושמים בתוך האוהל הענק והסגור הזה, שעשוי מצמר גמלים?

קמנו למחרת והתחלנו לגלגל את דפנות האוהל,
תלינו דגלים, שכתבנו את הלוז, גנבנו אוכל מההפקה, וישבנו לתכנן את היומיים הקרבים.
תיחמנו אזור צביעה בגואש כך שלא יתלכלכו כל המזרונים,
מהמזרונים יצרנו מבצר ומילאנו אותו בכדורים,
ופיזרנו משחקי קופסא, שש-בש וקלפים.

לאט לאט התחילו להגיע ילדים.
לא בדיוק בגילאים שציפינו להם, יותר בני נוער מתבגרים.
כולם מאוד התלהבו מהציורים וישבו לצייר אחד לשני על הגוף.
לאט לאט גם התחילה המוזיקה.
פחות רגאיי רוטס הישן והטוב, יותר באסים כבדים וצעקות במיקרופונים.

הפסטיבל לא היה מבדר במיוחד עבורנו, אבל כן היה מאוד מלמד וגם מהנה לפרקים.
סיגלנו את הסדנאות לגילאים ולתנאים -
סדנת העצמה נשית לנערות מתבגרות, סדנת ביטבוקס.
וגם לא שכחנו את ההורים והילדים, שמאוד נהנו מהכנת כובעים.
מצאתי את עצמי די הרבה מתנהג כמו גננת -
אל תעשנו פה, אל תשתו פה, זה לא מקום לשבת לאכול תעברו לצ'אי שופ,
תכנסו חזרה לאזור של הגואש, תפסיקו להתמזמז במבצר של הילדים...
ממתי אני צריך להיות הגננת? האם זה אומר שהזדקנתי?

הלילה היה די קשה עבור רובנו (חוץ ממני שישנתי כמו תינוק) משום שהיינו באמצע של שלוש רחבות,
והגיעו לישון אצלנו הרבה כאלו שלא הביאו אוהלים.
בבוקר נאלצנו להעיר את כולם, החלטתי לעשות זאת בעזרת מקל עם נוצת דגדוגים.

נוער ישן מכוסה במפת ניילון מלאה בצבעי גואש... חמודים...

הנוער די שנא אותי, אבל למזלו לפחות לא הערתי אותו כך:

    



למחרת המשכנו בסדנאות וביצירה. ויצאו  דברים די יפים
הנה קצת תמונות להתרשמות:




הכובע הכי שווה - רפי מוטרפי


מציירים אחד על השני בגואש


כובע רגאיי בייצור עצמי -
תשובה למסחור של הענף


פינת היצירה


סדנת ביטבוקס של רז אקסטרה אלפא מונקי אחד


כן היו גם ילדים עם הורים


המבצר נכבש 


מוביילים וילדים גדולים וקטנים


שקיות ניילון וגלילי נייר טואלט מקשטים את העצים


אז כמו כל אירוע ירידי, אנחנו שואלים את עצמנו - מה למדנו?

למדנו להתמודד עם חוסר וודאות - לגבי מי יהיה ומה יהיה ואיך יהיה.
למדתי מנתנאל לצחצח שיניים עם מקל ליקריץ, ושלא צריך סבון כדי שיהיה עור חלק ונקי ונעים.
למדנו לשחרר דאגות אבל לא אחריות  - על ציוד, על אנשים, על תכנים.
למדנו שבני הנוער של היום די דומים לנו כשהיינו בגילם למרות שהם גדלים יותר בחברת מסכים.

ובעיקר למדתי שנחמד להזדקן בחן. אני כבר לא בן 18 (יותר מרגיש בן 21 ככה),
אבל עדיין נהנה מקרולינה ותומר יוסף שרים,
מלראות בחורות נאות רוקדות עם ציצים קופצים,
וילדים משחקים בכל מיני גילאים.

מילה טובה לסיום למפיקים של הפסטיבל:
הפסטיבל הזה צמח מכמה חבר'ה שרצו בסך הכל לעשות לעצמם שמח ומוזיקה במדבר,
ומפה לשם הוא כבר קיים 7 שנים, ומגיעים אליו אומנים מפורסמים מהארץ ומחו"ל.
דוכני האוכל כולם צמחוניים, וזה המקום היחיד שבו ראיתי צעירים אתיופיים שמרגישים שייכים.
הפסטיבל הזה, כמו היריד, כמו החיים, מזכיר לי שאנחנו אלה שיוצרים את המציאות,
שאנחנו אלה שמספרים את הסיפור של החיים.

אם נרצה...

"צועדים מחוץ לבבילון" של מלכת הרגאיי (שהכרתי במתחם ג'מייקה הקטנה)