יום שישי, 27 בדצמבר 2013

שלום (כאן) עכשיו

בתחילת השבוע הגענו הקהילה למרכז אקו-מי.

אתמול, כאשר ישבנו מסביב למדורה, ישראלים, פלסטינים, גרמנים, בני אדם, ונשאלנו למה הגענו לפה,
למה יצאנו מהחמימות והנוחות של הבית, חלקנו בנסיעה דרך מחסומים, אחרי יום עבודה ארוך, או במקום לראות משפחה או חברים, שמעתי תשובה דומה מרוב האנשים - כדי להכיר אחד את השני, כדי לראות שיש עוד כמונו שמאמינים, כדי לקדם שלום בארץ הזאת, כי לבד זה לא יגיע.

מרכז אקו-מי הנחבא אל הכלים, נמצא בצומת אלמוג, בירידות מירושלים, אחרי הפנייה ליריחו, לפני הקפה קפה שנמצא מול תחנת הדלק של צומת אלמוג. מדובר במרכז לקיימות סביבתית וחברתית, כזה שמנסה להוות מקום של שלום לא רק בין עמים אלא גם בין המינים, ובין האדם לאדמה, ובינינו לבין עצמנו. כי השלום כידוע מתחיל בתוכנו. לא בפינוי התנחלויות, ולא במשא ומתן של פוליטיקאים עשירים, אלא בתוכנו ממש.

כחלק מהתהליך לחשיפת השלום שבתוכי, אחד הדברים שתרגלתי השבוע הוא להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. לשם כך צמצמתי את השימוש בטלפון למינימום ההכרחי, שלחתי כמה הודעות, ונמנעתי לגמרי מחדשות (חוץ מעיתון חרדי בפלאפל ירושלמי שהצצתי בו), מפייסבוק ומאינטרנט בכלל. המטרה היתה להחזיר לעצמי את האיזון בין התשומת לב שאני מקדיש למה שקורה מסביבי ובתוכי, לבין מה שקורה בעולם, או באופן כללי למה שקורה שם...


          

אז מה הבעיה שלי עם להיות כאן כל הזמן?
הבעיה שלי היא שכשאני רוצה להגיע ליריחו אז יש שלט שאומר לי שאסור לי להיכנס ומי שנכנס עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש. הבעיה שלי היא שאם אני סתם חי את חיי, עובד עבור אוכל ולא מבקש דבר מאף אחד אז מתישהו ביטוח לאומי יבואו ויספרו לי שאני בחובות וינסו לעקל כל מה שיש לי. הבעיה שלי היא שיש מלא זיהום מסביבי, הבעיה שלי היא שבזמן שאפשר לשבת ולמדוט כל היום ולהבין שבעצם הכל טוב, אז המכונה ששמה קידמה ממשיכה להפוך את משאבי הטבע למקורות הכנסה, תוך כריתה של עצים השמדה של מינים, ויצירת פסולת גרעינית שתשאר פה עוד אלפי שנים. אז אני בבעיה. מין פרדוקס שכזה.

כבר כתבתי בעבר על המלחמה בין ההווה לעתיד, ואני לא רוצה להיות במלחמה.
אז מה עושים?
קודם כל משתדלים לקחת דברים בקלות. לאחרונה נאמר לי שאני קצת רציני מדי. אז באמת חשוב להזכיר לעצמנו שהחיים הם לא דבר רציני, הם בסך הכל מין משחק כזה עם עצמנו שלפעמים נראה מאוד רציני, וגם יש בו הרבה עצב וסבל, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לקחת את זה ברצינות.
מי כמונו יודע שאפשר אפילו לצחוק על דבר נורא כמו השואה.
אז במסגרת חוסר הרצינות שלי החלטתי לעשות קצת בלגן. נסעתי ליריחו כנציג של הממלכה הדנית. יחד איתי נסע יוסף, המדריך שלי לענייני אוכל ובלגן. הלכנו לשוק הסיטונאי ודיברנו חצי בעברית חצי בערבית קלוקלת, וחצי בגיבריש מודרני. אחר כך הגענו לדוכן של הגבינות ( גבינות עזים, שזה הרבה יותר בריא ופחות תעשייתי מגבינות של פרות), ובסוף לדוכן של הכנאפה.
בכנאפה שאל את יוסף המוכר מהיכן אני והוא אמר לו בנונשלנטיות - מדנמרק. המוכר התלהב שהגיע תייר והתחיל לשאול אותי אם יש לנו מלך ואיך קוראים לו. אני עניתי לו שיש לנו וקוראים לו גוסטב השלישי. אבל הוא רק בשביל השואו ביזנס ובעצם יש לנו ראש-ממשלה שהיא אשה והיא ממש אחלה. אין לי מושג מה באמת נכון אבל הוא זרם איתי. הוא הסתלבט על הצמה שהיתה לי בראש שחברה גרמניה עשתה לי כמה ימים לפני, אמר לי שיש לי תספורת של ויקינג, ובמסגרת החוסר רצינות שלי החלטתי שזה נכון וצחקקתי.

יש עוד כמה אנשים שהחליטו לעשות צחוק מהעניינים, ולנסות לקחת את המצב הלא תמיד נעים ולהוציא ממנו את המיטב. למי שלא מכיר יש את צבא הליצנים שמחבקים שוטרים וממששים פוליטיקאים. לי יש זוג חברים נפלאים שהקימו את פעולה קרקסית, סדנת ג'אגלינג אקטיביסטית נודדת שנותנת קונטרה להפגנות המתוסכלות ולעצרות המשמימות, ומכניסה קצת צבע וחיים. אחד המגניבים זה החייל הלבן שמגיע למחסומים בגדה, או סתם למרכז ירושלים ומבלבל את כל האנשים שלא מבינים על מי הוא שומר:

החייל הלבן מול ילדים משתוממים ונערים עם נשקים במדים

אז במקום למדוט כל היום, או להתבאס מהמצב, או לקבל אותו כמו שהוא, אני מאמין בשינוי, בעשייה. או כמו שאומרת החולצה שלי של מהפכה של אהבה - אהבה היא עשייה  LOVE IS ACTION וכמו שכתוב בכרטיס הביקור שלי המקצוע הוא אקטיביסט.

אז איזה מין עשייה היא עשיית שלום?
באקו-מי אני פוגש כל מיני אנשים מעניינים. למשל מישהי שעובדת בארגון שמחבר בין אנשי דת מכל הדתות ובין מדענים כדי לדבר ולהתמודד עם המשבר הסביבתי ושינויי האקלים.

עוד מישהו מאוד נחמד שפגשתי זה עזרא. חנון אמריקאי שהגיע ללמוד מתמטיקה ויש לו התלהבות מאוד גדולה למספרים ממשיים שנוצרים מזה שאתה עושה שורש למספר שהוא מינוס ואז בודק את ההתנהגות שלהם בכל מני מישורים. למה זה טוב הוא עוד לא יודע בדיוק, אבל יש פיזיקאים שמוצאים לזה שימושים. האם זה משמש לפיתוח של טכנולוגיות טיהור מים או לשיפור של כלי השמדה המוניים הוא לא יודע, וזה מפריע לו, הוא רק מקווה שעושים עם זה דברים טובים. זה הזכיר לי את מהנדס הבניין שלקח אותנו השבוע טרמפ וסיפר לנו שהוא עובד על בנייה של שני נמלים חדשים ומופרטים במדינת ישראל, שנראה לו ממש מיותר שיהיו פה חמישה נמלים, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? הוא בסך הכל מביא כסף הביתה.

ובכן הבחור הנחמד עזרא, כן רוצה לעשות משהו. הוא מגיע מרקע של הציונות הדתית והוא רוצה להקים התנחלות של יהודים ופלסטינים מתוך אמונה שזו דרך לגשר על הפערים ולהראות שאפשר לחיות ביחד גם אנשים דתיים. אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. ובכלל אני לומד לחבב יותר ויותר כל כל מיני מתנחלים שלא מנסים להתייפף ולהרגיש יותר טובים רק כי האדמה שעליה הם גרים נכבשה באופן חוקי על ידי סבא שלהם, ולא באופן  בלתי חוקי לטענת האימפריאליסטים הצפון אמריקאים והאירופאים.

אז כמובן שיש בהתנחלויות התעלמות מהמצב ואי שוויון וכוחנות ועוד המון דברים גרועים, אבל אני מאמין בגישה הפרקטית והריאליסטית שבמקום לנסות לפנות אנשים מבתים וליצור עוד ועוד מאבקים, בואו ננסה להבין איך הופכים להיות שכנים יותר טובים. כזה היה הרב פרומן ז"ל, הרב מתקוע שיצר קשרים עם פלסטינים ועם שייחים, ודיבר רבות על שלום בין העמים שמתחיל משלום בין אנשים.




       


אז כיום הרב פרומן הוא סוטה הלכתית.
היום הרעיון של עזרא נשמע מופרך.
ככה נשמעים רוב הגאונים ופורצי הדרך.
ככה יוצרים שינוי.
 לפני מאה עשרים שנה הרצל כתב חזון על מדינה ליהודים, ושבעים שנה אחר-כך החזון הזה התממש. לפני שישים שנה סיפר הכומר מרטין לותר קינג על חלום של שוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, וכיום יש נשיא שחור.

נכון, החלומות האלו עוותו, ונוצרו מעין מוטציות. נשיא שחור שממשיך להפציץ מדינות רחוקות באמצעות רובוטים מעופפים, ומדינה שכל-כך מנסה להגן על יהדותה שבדרך היא מוכנה לכלוא בתוך חומות באורך הגלות את כל מי שהוא איום דמוגרפי ביעניה, כלומר לא יהודי.

ועדיין עדיף לחלום ולנסות להגשים מאשר לא לחלום ורק להתלונן או להשלים עם המצב.

וגם לי יש חלום,
וגם לאנשים באקו-מי,
וגם לחברים שלי בקהילה,
וגם לעוד המון אנשים, בעזה, ובחברון, ובתקוע, ובתל-אביב, ובירושלים, ובציריך, ובנווה שלום, ובעוד מלא מקומות בארץ ובעולם. חולמים ועדיין לא מצליחים להגשים.
לי יש חלום שחלמתי לפני כמה שנים - להביא שלום במזרח התיכון תוך שבע שנים.
חלמתי אותו לפני שלוש שנים, נשארו עוד ארבע.

אז איך מביאים את השלום  במזרח התיכון תוך ארבע שנים בחמישה שלבים?

1. ללמוד ערבית מדוברת.
כדי לדעת את השפה של מי שחי איתנו פה בארץ, ובכל הארצות השכנות. וגם כדי שלא יזרקו אותנו לים, או יעשו מאיתנו כנאפה. אני ממליץ בעיקר על ספרי ערבית מדוברת של יוחנן אליחי ועל כל קורס ערבית שמשתמש בספרים האלו. 

2. לפני שעושים ישובים משותפים של מבוגרים שהם בסך הכל יצורים מאוד מקובעים אפשר לשלוח את הילדים לבתי ספר משותפים. עמותת יד ביד מקימה בתי ספר בישובים מעורבים.

3. להתחיל להתערבב בחדר המיטות ערבים ויהודים וערביות ויהודיות וגויות וגויים ולעשות ילדים מעורבים מכל מיני צבעים וגוונים שמדברים מלא שפות ומאמינים בכל סוגי האלוהים.

4. לזכור שכולנו כאן ואנחנו לא הולכים לשומקום


    

5. הכי חשוב זה להאמין :)

אם נרצה ...

יום שישי, 20 בדצמבר 2013

TO BE IN CONTACT

This is the first post on this blog that I write in English.

If you are not a hebrew speaker and this is the first time you encounter this blog, then I should tell you that this blog is about a journey of a human being (that I refer to as ME), around Israel and the human consiousness, in search of true freedom and peace on earth.
I started writing it when I decided to leave my rented house and become a nomad around june 2012. Half a year ago, me and few friends decided to create a nomad community on bicycle. Since then I am traveling together with other people. some left, some joined, and as for today, we are 3 friends - myself (Arni is the name), Hadasa (named usually Shluli), and Alessandra the Italian.
You can look at our facebook page (which is also in Hebrew) to see some photos of the journey, and get some notion of our vibe. 
I also wish to note that I write with spelling mistakes and I am fine with that, and just hope I am understood.

The last week and a half we have been in Be'er-Sheva - the capital of the south of Israel. We have gotten to know some of the communities and social projects and centers in the city. We stayed at some friends that we met along the way, or along facebook, or couchsurfing. We went to work a little at the urban farm that is being built by an NGO called "Earth's Promise". We made a knitting workshop, we went to the city market (actually Alessandra went) to dumpster dive (which is pretty easy in the market, because they just give you the thrown away food), and we have been to local gatherings of singing, playing, acro-balancing and soup eating. 

All in all we got to know some really beautiful good hearted people in Be'er-Sheva, but still i felt we are not completely fulfilling ourselves. There have been some challeges, of looking for a house every night, finding food, dealing with the unusual cold weather, and also with our own swings of mood. It is difficult to be with people, also in other's people's houses and not having time to yourself. At some point we just decided to cut from the city and go low - to the Dead Sea where the weather is warmer and the sky are clearer, and you dont have to walk on water, you can just float...


                         


There, at the lowest point on the planet, me and Alessandra met an angel. She told us she is here to dance. She danced Gaga with the all the frozen people of Tel-Aviv city, and she went to the Contact Improvization dance festival in Misgav. When alesandra asked her what is it, I tried to describe myself - its a group of people falling on each other in an elegant way. The angel looked at me and half laughed half cried, because she was not used to cynical humor. I apologized and asked for her to explain. It is a method to get in contact with the other through body and movement, she explained. It can be by touching or taking distance, it can be with words or in silence, but the important thing is to stay in contact.



                      


The angel told us about her own journey in Israel, about her making peace with her family, and wanting to go back to them to try this peace. To be in peace with another is to cooporate with him/her, not just to be OK with their existence while staying far away.

Next week we are going to volunteer in ECO-ME, next to Jericho, a peace initiative for sustainable society and environment, run by Israelis and Palestinians and international volunteers. The place tries to promote peace through workshops, meetings, cultural evenings. It is one of the only places for Israelis and Palestinians to meet together in a safe and supportive environment. It is a good place to get in contact with the other. I volunteered there last year, at a multi national Non Violent Communication workshop and it was amazing, and I am very happy to go back with friends this year.


In contact with the world

another issue that comes to my mind when I think of being in contact is my eager drive, and even addiction, to news, media, social networks. Of course big part of the world is addicted now to the smartphones, going around in the streets like zombies. I myself do this. But the thing with me is that I am not intrested so much with what is going on among my friends, but instead I want to know the big things that are happening - I am always looking for the sign of the global revolution.
I am always looking for new ideas to be spread around, for our joint mission of awakening:


                   


I always had this attraction to news, media and information. but sometimes I feel this will to know, this desire to be informed, is just my fail attempt to try and control the situation. I want to know when the economy is about to collapse, and I want to know about weather extremes, and I am all the time seeking for answers in the news and the social networks, waiting for peaces of information that will wake me up from the half dormant state of being, that me, and great parts of humanity are experiencing at the moment.

I try to understand this fix of mine to look for answers in the internet. Some look for it in a Tibetan temple, some in a science lab. I do it on google and Facebook. A good  explanation I found is that I wish to know the big picture, the whole story so I can fit better, so I can play my part in a better way.
But what is the big story?
how wide can my view of the world be?

My interest in social movements and ongoing processes of change are the same as looking for the change in someone outside you - a partner, a leader, a therapist. My therapist is the news anchor.

I wish to cut off from everything - computer, phone, newspaper - and to be in focus just on being present, with the people around me. But I find it difficult to be disconnected all together. My journey among communities, and my involvement in many people's lives require me to stay connected at some level. I hope that this level will get less mediated through appliances and instead will deepen with the people next to me, with the nature around me, with my inner self, with god which is everywhere, and all knowing without the need for Google.

fragile life

Last week a friend of mine lost her sister in a sudden and mysterious death. Another friend almost lost his house in a blizzard. And another found her cancer is back. All of them I have been told on the same day.
This reminded me even more how important it is to take good care of our loved ones, to be in awareness and appreciation to each moment and encounter, because life is so sacred and miraculous. We tend to forget this, especially when we are living a routine, even a routine of a nomad. There is so much magnificence in this world and in this life, and I want to experience it to the fullest.
So after publishing this blog I am taking myself a week off  Facebook and news fasting. It will probably be difficult, but I hope it will clear my sight, my attention. purify my feelings and thoughts, encourage inner peace, for the long way ahead.
I'll tell how it was next week :)

Meanwhile here is an idea worth spreading

                     

BE    -  LIVE
in         in
love      peace

If we want...

יום שבת, 14 בדצמבר 2013

אשירים ומעושרים

השבוע חזרנו לבאר-שבע,
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.

השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL  איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.

עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.

ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...

בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.

מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.

היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...

            



כסף והון

אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.

בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.

הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.

כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף.  את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.

היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.

אמון ואמונה

ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.

באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).

שלג בקהיר לראשונה מזה 112 שנה


החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:

  • שינויי האקלים כבר כאן וכדאי שנתחיל להתרגל ולהתכונן לבאות.
  • הדבר שהכי יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבי קיצון הוא העזרה ההדדית והידיעה שאנחנו ביחד. 
  • מזג האוויר הקשה מזכיר לנו שאנחנו תלויים זה בזה. המשפחות שנאלצו לשוחח, לשחק, ולעמול יחד בזמן ההפסקות חשמל, במקום לבהות במסכים. כוחות הצבא שלשם שינוי עסקו בפעילות חילוץ במקום משימות של הרג. וזרים שנרתמו עבור אנשים שאינם מכירים מזכירים לנו בצורה הכי טובה שאנחנו משפחה אחת גדולה.

תודה לכל האנשים , שדאגו שיהיה לנו חם ונעים בימים הקרים.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)


               

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

אור קטן בפסטיבל השלום


"אנחנו יודעים היטב שהחופש שלנו הוא בלתי שלם
ללא החופש של הפלסטינים" -  נלסון מנדלה


שלשום הלך לעולמו אחד מגדולי המנהיגים המודרניים, אדם שהוא אייקון, שהוא השראה למיליוני אנשים ברחבי העולם, והוא לא שחקן כדורגל או זמר פופ - נלסון מנדלה.
מנדלה, כמו גאנדי, כמו מרטין לותר קינג, כמו מרוואן ברגותי, וכמו מנהיגים אחרים שנלחמו על זכויות לבני עמם, ישב שנים רבות בכלא. המאבק למען מטרה נעלה, נראה לעתים חסר סיכוי. למה לשבת בכלא עבור משהו שבחיים לא יקרה? למה לשלם במחיר של החופש שלך, להפוך לקדוש מעונה בשביל משהו שאתה לא יודע אם באמת יעזור?

אבל מנדלה שילם, וגם פדה. והביא את דרום אפריקה למצב אחר לגמרי מזה שבו היתה כמה עשורים קודם לכן. עדיין מדינה שסועה וגזענית, עם לבנים עשירים שמוקפים בחומות, ושחורים עניים שחיים בגטאות, אבל עם תקווה לעתיד אחר, של שלום בין הגזעים.

השבוע הייתי עם הקהילה בפארק הירקון, בפסטיבל חינמי שנקרא PEACE FESTIVAL. לפסטיבל לכאורה אין שום קשר עם תהליך השלום בין ישראלים לפלסטינים או בין יהודים לבין ערבים. אין בו אמנים ערבים שלוקחים חלק ואפילו ההזמנה לפסטיבל לא מתורגמת לערבית. קשה לפעמים לגעת בכל הסכסוכים שזקוקים לשלום בארץ הזו, ובמיוחד בסכסוך רב השנים והעקוב מדם של יהודים וערבים:


           


מצד שני גם לקשקוש הזה שמורחים אותנו בעיתונים של נתניהו וקארי וכל שאר הפוליטיקאים המעורבים ושנמשך כבר עשרות שנים,  אין שום קשר לשלום, כי שלום לא עושים  גברים עשירים ושמנמנים בחליפות יפות, שלום עושים אנשים שיוזמים ומושיטים יד.

ולכן החלטנו ללכת ל - PEACE FESTIVAL, כי מדובר בקבוצה של אנשים, ובעיקר נשים, שמאסו בתרבות הצרכנית, והחליטו ליצור אלטרנטיבה של תרבות חינמית, שמעודדת קיימות, שיתופיות, חיבור לרוח ולטבע. הפסטיבל כולו מאורגן ומקודם על ידי מתנדבים, האומנים כולם מופיעים בהתנדבות, ואת כיסוי ההוצאות עושים באמצעות מכירת מזון ושתיה, שהולכים לחשבון של עמותה שקמה במיוחד כדי ליצור עוד ועד אירועים כאלו, ובעתיד גם להשיג שטח שעליו יוכלו ליצור מרחב קבוע לאירועים מהסוג הזה.


צילום: אמיר וייס

אז את הפסטיבל הכינו במשך כמה חודשים, וביום השני שלו הוא נסגר...

היום הראשון שלו היה יום מחווה לטראנס. הגיעו אומנים כמו סקאזי ואסטרל פרוג'קשן לתקלט - בחינם!! - והגיעו כאלף איש, רובם נערים וחיילים שמאוד התלהבו מזה שיש מסיבת טראנס בחינם בתל-אביב. אך מכיוון שהרעש היה חזק, כמות הזבל שנשארה היתה עצומה ומכירת השתייה לא היתה מוקפדת מספיק לפי הכללים, החליטו הרשויות לסגור את הפסטיבל.
מה שנשאר זה חבורה של ריינבואיסטים שהחליטו להישאר בפארק ולהנות מהביחד ומהמוזיקה.

נשארו גם המיצגים שהקמנו במקום:

מה עושים עם כל הטלוויזיות הישנות?
 ועם כל שאר הזבל של תרבות הצריכה?

גם לעצים קר לפעמים...

ההרגשה שלי לאורך כל הפסטיבל היתה שאנחנו מעטים מול רבים:
מעט מתנדבים שבאו לעבוד בשביל המון אנשים שמחפשים איך לחגוג.
מעט אנשים שרוצים אלטרנטיבה, למול ההמונים שנוהרים אל עבר הצגות הפסטיגל בגני התערוכה.
מעט יריעות נגד גשם מול מיליוני הטיפות שהולכות לרדת עלינו בימים הקרובים.

ויותר מאשר הרגשתי שאנחנו מעטים, הרגשתי שאנחנו לא מאוחדים, לא מאורגנים.
אף אחד לא יודע בדיוק מה אמור לעשות, ואין מספיק תיאום בין כל אלו שכן נמצאים.
חוסר הארגון הזה, חוסר האחדות הזו, הוא מה שגרם בעצם לסגירת הפסטיבל.
כמו שחבר טוב נהג להגיד - החושך מאורגן. הוא יודע טוב מאוד למי לקרוא. איזה מוסד להפעיל כנגד מי שמנסה להפיץ אור בלב בבילון. הסוכנים שלו מפוזרים בין כל המוסדות, וגם אנחנו, כמו בסרט מטריקס, יכולים בכל רגע להפוך לסוכנים של החושך. כל מה שצריך זה לראות את השלילי באחר, להתמלא בביקורת ובשיפוטיות, ולהחליט שכרגע אני דואג לעצמי, והופ... הפכת לסוכן.

אבל היו כמה נקודות חזקות של אור בתוך האירועים של השבוע.
דבר ראשון הרגשתי את העוצמה של קהילה מאוחדת. הרגשתי שבתוך כל הבלגן שהיה, הצלחנו אני שלולי ואלסנדרה, וגם גלסקי שהיה בפסטיבל, לשמור על הביחד שלנו, לעזור זה לזה, להיות אחד בשביל השני כדי שלא ניפול לתוך מלכודות החושך. התמיכה הזו בקהילה הקרובה באה לעתים על חשבון הקהילה הרחבה של שאר מתנדבי הפסטיבל, אבל לעתים צריך לבחור היכן לרכז את האנרגיה.

אלסנדרה מרכיבה את שלולי בריקשה בשבילי פארק הירקון


נקודת אור נוספת היתה שיחה עם דבורה, החכמה והמשעשעת, אחת מזקנות השבט. היא סיפרה לי שבקיץ היתה בחוף הבונים וראתה את עשרות המאהלים שקמו שם כמעין ישוב זמני, אזור מפלט מההמולה.
מה שהיה יפה שם, היא סיפרה לי, זה שכולם חיו שם בשכנות טובה. אם מישהו אחד השמיע מוזיקה חזקה, והשני ביקש להחליש, אז הראשון היה מזמין אותו להצטרף לכמה שירים ולרקוד עם הבטחה שאחר-כך הוא יחליש, והכל נפתר תמיד בצורה נעימה.
המצב הזה, היא טענה, של לגור אחד ליד השני בלי להסתכסך, אלא להיפך, תוך עזרה הדדית, הוא פרי של המחאה החברתית ב-2011 שבו אנשים גרו במשך כמה שבועות באוהלים, וגילו שאפשר ביחד ליצור סביבה נעימה יותר לגור בה.
והאם זה מספיק? שאלתי אותה.
האם זה מספיק ליצור כמה מאחזים של שפיות בתוך כל החוסר שפיות שיש בעולמנו. האם כאשר אני יוצר לעצמי את המרחב האוהב שלי, אני באמת נותן מענה גם לכל המדוכאים שאינם יכולים ליצור לעצמם כזה?
ובכן.... היא אמרה לי באיטיות, כמו מורלה הצבה העתיקה, ממרומי גילי אני יכולה להגיד לך, שטוב מאוד לטפוח לעצמנו על השכם. מה שאנחנו זה מספיק. אנחנו לא יכולים להיות יותר מזה. מה שאתה מקרין החוצה, בעצם היותך, זה הרבה יותר ממספיק. אמרה וחייכה :)

מעגל אנושי מאוחד כדי להדליק את האור שבליבנו
נקודת האור השלישית היתה רגע קסום ומיוחד במינו. בדיוק אחרי שמארגני הפסטיבל הכריזו על סגירתו, ועל הופעת סיום אחרונה, שלושה ימים לפני מה שתוכנן. היה חושך והתחילה רוח קרירה של חורף שסימנה את בואו של הגשם. אני הייתי בפינת הצ'אי, חילקתי מנות אחרונות של תה לפני שהגשם יתחיל וכולנו ניאלץ לתפוס מחסה.
ואז.... נזכרנו שנר שמיני היום ועוד לא הדלקנו נרות. חברי גדי מיד נרתם למשימה וחיבר נרות למשטח מתכת ויצר חנוכייה. משומקום הגיעה עוד בחורה חייכנית שסיפרה לנו שכל היום היא עמלה על הרכבת חנוכייה מפקקים של בקבוקי פלסטיק. התלבטנו אם לחכות לסיום המופע כדי להזמין את כולם, ולבסוף החלטנו שגם מופע זה טוב וגם הדלקת נרות, מי שירצה יעשה עוד הדלקת נרות אחרי המופע.
התכנסנו כעשרה אנשים, והדלקנו את הנרות בתפילה ובשירה ובשמחה :)
ואז הגיע משב רוח והם כבו....
ניסינו שוב. ושוב הם כבו. הבנו שככה זה לא ילך, אנחנו צריכים ליצור מחסום מהרוח.
קראנו לעוד כמה אנשים, ויצרנו מעגל צמוד של אנשים מסביב לחנוכיות. ככל שהיינו יותר אנשים ויותר צמודים, ככה הנרות נדלקו ובערו. ברגע שמישהו עזב את המעגל ונוצר פער בין האנשים, הרוח נכנסה וכיבתה את הנרות.
כמה סימלי...
שרנו יחדיו את שירי החנוכה הרבים והנעימים. שרנו מי ימלל בקאנון מחומש. ניסינו לשיר שיר ארוך ומורכב של רבנו ומורנו אלעד נסיך בהצלחה חלקית.
ובעיקר הרגשנו ביחד. הרגשתי אור קטן, אך איתן, בתוך כל החושך שמקיף אותנו.


כי כל אחד הוא אור קטן וביחד אור איתן
אם נרצה...