המהפכה היצירתית

לפני שבועיים החלטתי לעשות הפסקת עישון לשנה.

בלי סיגריות בלי ג'וינטים.

רק אוויר נקי, 

וקצת עישון פסיבי של עשן מכוניות לפעמים....

הרומן שלי עם סיגריות ועישון התחיל אי-שם בתיכון,

שאכטה פה, סיגריה שם, במסיבות של השכבה.

אחר-כך ביוון, לפני הצבא, אני זוכר שישבתי לי על המרפסת בשקיעה,

ועישנתי את הסיגריה הראשונה שלי לבד.

וכך המשכתי לעשן בחו"ל - סיני, ואז לונדון עם הפאקט הראשון.

ולצבא כבר הגעתי מוכן.

מכור מן המניין.

12 שנה לקח לי להחליט להפסיק.

הלכתי לקבוצת תמיכה של קופת חולים,

לקחתי כדורים,

וגם התחלתי מין שיטת טיפול/העצמה שנקראת יעוץ הדדי.

בעקבות הפסקת העישון, והשינויים שעשיתי בחיי,

התחיל להשתחרר בתוכי משהו עמוק ורדום.

הרגשתי שהייתי כבוי במשך המון שנים,

והרבה רגשות ודמעות שהיו עצורים בתוכי,

קיבלו מקום לצאת החוצה.

מאז עברתי הרבה תהפוכות בחיי,

הצטרפתי למהפכה של אהבה,

יצאתי לחיי נדודים, 

והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

הרומן שלי עם העישון לא פסק.

המשכתי לעשן ג'וינטים,

וכתוצאה מכך גם המשכתי להשתוקק לטבק.

ההתמכרות לא נעלמה, היא רק פחתה והתמתנה.

ומאז זה מין משחק שכזה.

שבועות ללא עישון, ושבועות של עישון יומיומי.

פעם אחת, קיבלתי הזמנה לעבור ריפוי עם מרחיבי תודעה.

על היכולת של מרחיבי תודעה מן הטבע לרפא,

אני לא יודע הרבה, אבל מהקצת שקראתי והתנסיתי,

היכולות מופלאות והפוטנציאל מדהים.

ועם הכח הגדול הטמון יש גם להתנסות בזהירות ובאחריות.

השאלה ששאלתי את המדיצינה, שבמקרה הזה היתה פטריה,

היתה - למה אני מעשן?

התשובה שהגיעה במהלך המסע היתה

כי אתה לא יוצר....

       

פרעה הפנימי שלנו

הרבה פרשנויות שמעתי על סיפור יציאת מצרים,

ואחת מהן שאליה אני מתחבר היא שפרעה הוא בתוכנו.

מצליף בנו בכל פעם שאנו מנסים להרים את הראש ולפרוץ את הגבולות שלנו.

הוא מופיע בצורה של פחד וחרדה, דכאון ואדישות.

הוא מופיע בצורה של התמכרות - לעישון, אלכוהול, פורנו או פייסבוק.

ואנו נדרשים להאבק בו.

בכל פעם אנחנו חושבים שהבסנו אותו,

והוא רק מתחזק.

מתחזק כדי שנבין ש - "אני יהוה".

אני, כל אחד מאיתנו, הוא חלקיק אלוהי, שיכול ליצור עולמות, ולברוא ישויות.

בדמיוננו, 

ואם נרצה גם במעשינו, במו ידינו, בעולם הזה, הגשמי.

לשם כך אנחנו נדרשים להביס את פרעה שוב ושוב.

ככל שאנו מתחזקים ומתגברים, כך גם פרעה,

מהווה עזר כנגדנו,

עד שנצא לחופשי, למדבר, אל הלא נודע.

הלא נודע של היצירה.

הלא נודע שנמצא מעבר לגבולות המוכרים שלנו, מעבר לאזור הנוחות.

פרנסיס, חברי לקהילת אקו-מי, הסביר זאת נפלא
במהלך שיעור היוגה שהעביר.
כדי ליצור שינוי עלינו לחוות אי-נוחות.
לא בהכרח כאב, אבל בהחלט אי-נוחות.
כמו לעשות מתיחות כדי להתגמש,
להשאר המתיחה ולנשום לתוכה.

אצלי, העישון, ההתמכרות מכבה משהו ביצירתיות.
אש היצירה הופכת למסך עשן שמערפל אותה.
עליי לחוות את חוסר הנוחות שבאי עישון,
כדי למצוא את האש היצירתית שבתוכי.
ועליי להמשיך וליצור כדי שלא לחזור לעשן.
לנתב את חוסר הנחת לכיוון של יצירה ועשייה.

אחת מאהבותיי - להפוך זבל לאומנות

המהפכה היצירתית

לאחרונה, בעקבות שהותי באקומי, והחיים המשותפים עם פלסטינים,
יוצא לי לחשוב ולקרוא הרבה על מהפכות לא אלימות.
יצא לי לראות תוכנית דוקומנטרית על תנועת זכויות האזרח בארצות הברית,
על מאבקי עובדים בפולין, ועל ההתנגדות הדנית לנאצים והצלת היהודים,
תחת מסווה של שיתוף פעולה.

אני גם רואה כיצד המהפכות הללו לעתים חוזרות על עצמן,
ואיך המערכת מוצאת דרכים לנטרל אותן,
כמו שתילת סוכנים מחרחרי ריב בקרב אנשים.

אני גם רואה שהמהפכות הללו דורשות הרבה הקרבה,
ומעין מוכנות לספוג הרבה מהלומות,
דבר שרוב הישראלים לא מוכנים אליו.

כשאני מנסה לדמיין מהפכה עממית,
אני רוצה לראות בה גם נשים וילדים,
אני רוצה לראות את כולם צועדים בסולידריות ושמחה,
ומצליחים לנטרל את האלימות של לובשי המדים,
ואת האלימות שבתוכנו,
באמצעות אהבה, ובאמצעות מוזיקה, ובאמצעות תזכורת,
של מה חיים האלו יכולים להיות, לו רק היינו חיים כאן יחדיו,
ומה היינו יכולים להיות, לו הפסקנו להתעסק במריבות ותככים,
היינו הופכים כולנו ליוצרים.

לשמחתי יצא לי בשנים האחרונות
להפגש עם כמה קבוצות של אומנים מהפכנים,
קולקטיבים יוצרים, שמשתמשים בכישוריהם,
ומשתפים פעולה כדי להפוך את החיים לקסומים.

בירושלים הסתובבתי במשך שבועיים עם חבורת בית ריק.
עוד קולקטיב ירושלמי שעוד לא יצא לי לפגוש הוא קולקטיב מוסללה,
שיצאו משכונת מוסררה.

בחיפה פגשתי לפני כמה חודשים את חלוצי התעשיה 109,
שכמוני מתעניינים בחללים אורבניים לא מנוצלים,
ומנסים להפוך אותם למרחב ליצירה.

לפני כמה חודשים עזרתי לאחותי ביצירת אומנות שהיתה חלק מתערוכה
של קולקטיב אונייה, בתחנה המרכזית החדשה.

בבאר-שבע שמעתי על חבורת עושים רחוב,
שלוקחים את הרחוב והופכים אותו למקום יפה יותר.

גם אני חלק מקולקטיב יוצר,
היריד האנושי הנודד,
שמגיע לכל מיני מקומות רדומים,
ומעיר בהם חיים

הקולקטיבים היוצרים עושים מהפכה שקטה,
מחכים לרגע הנכון כדי להתאחד.

גם אנחנו יכולים להיות יוצרים,
כל אחד מאיתנו,
ולהפוך לקולקטיב,
שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבוא לידי ביטוי.

לשם כך עלינו להתגבר על פרעה הפנימי שלנו,
להפסיק את ההתמכרויות, ולהפנות את האנרגיה ליצירה,
לדמיין באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות,
ולברוא אותו יחדיו...

אם נרצה....



        

שלום אביב

המדבר הופך צהוב
החובזות מתייבשות
היתושים מגיעים לבקר
פסח מתקרב

החתולה ג'יני בהריון
וחבר שלי בוכה, כואב לו
קשה לו לראות אנשים סובלים
ולנו קשה לראות אותו  כואב

במדבר מכונית עוצרת
מפעילה רמקולים ששוברים את הדממה
והמים שירדו בחורף
לאן הם יגיעו? את מי הם ישקו?
האם נצליח להפריח את השממה?

אהבה ישנה, בין גבר לאשה
אהבה מוצנעת, ללא מגע,
כדי לא לפגוע בתרבות של הגברים
שקונים נשים, ומוכרים כבשים
גברים בדווים ויהודים שלמדו שרגשות זה לחלשים

והגוף מתנקה מעשן ומתמלא קפאין
ונמתח בבקרים ונרדם מוקדם
מנסה להתמלא להתחזק כדי להמשיך לרפא ולפעול
בתוך עולם משוגע,
שמחלק את הכל לימין ולשמאל

והאביב למי הוא שייך?
ליהודים או למוסלמים או לחיות ולצמחים?

שסק שמופיע חודשיים מוקדם
מודיע לנו שהשינוי כבר קורה
אנחנו אולי לא רואים וגם חוששים
לאבד את מה שיש, למרות שבסוף כולנו מתים

בינתיים נפרח, עם האביב
נשיר בערבית ובעברית ובאנגלית
נודה על הרגע ועל מה שישנו
על משב רוח צונן ויופי זמני

אביב בואדי קלט, מפיצים זרעים של שינוי

עברו חודשיים וחצי פה באקומי
בלי לשים לב.
חודשיים שעברו מהר, ועוד חודשיים וחצי כבר נגמר
עוברים למקום אחר.

בסוף השבוע האחרון הייתי אחראי על אירוע חגיגת האביב,
הזמנתי אנשים לבוא ולבקר,
ולשמוע על פרויקטים אקולוגים בישאל ופלסטין.
שמענו על אי הצדק שקיים בחלוקה של המים,
איך פלסטינים מקבלים מים לבית פעם ב-18 ימים,
ועל הריסת בארות,
ועל איסור לגדל גידולים בשטחי C שהם רוב שטחי הגדה
ועל מיליוני עצים שנעקרו כדי לבנות את החומה.
ואז מישהי שאלה - אבל איך זה לא מגיע לבית משפט?
ואני צחקתי על התמימות היפה....

שמענו גם על פרויקטים שמנסים לשנות,
שמלמדים מחדש לעשות קומפוסט, וביו גז, וגידול הידרופוני,
אבל בעיקר שמענו עצב על המצב.

שמענו אחר-כך על פרויקטים ישראלים שגם נתקלים בקשיים,
קהילות שמנסות לקום אבל מתמודדות עם חוקים מיושנים,
ועם פקידים אטומים,
ועדיין מנסים למצוא פתרונות יצירתיים,
כמו ליצור קהילה בחצר אחורית של מישהו,
או בדירה באמצע העיר.

ובין לבין אכלנו יחדיו אוכל שבושל בהרבה אהבה,
על ידי אורחים ומתנדבים והקיצ'ן מאמא טליה,
ודיברנו ושיתפנו על עצמנו ועל המצב,
ועשינו מדורה ושרנו לשלום,
ויצרנו תכשיטים מבקבוקי פלסטיק,
וטיילנו למדבר לשמוע את השקט,
שהופר על ידי רמקולים של מטיילים שניגנו גנגם סטייל
שהזכירו לנו כמה רעש קיים בתוך ההוויה האנושית.


ביקור בבית-ספר/כלא

לפני סוף השבוע ביקרתי בבית-ספר בבית חנינא,
ישוב פלסטיני בצפון ירושלים,
שכמו רוב בתי-הספר נראה מבחוץ כמו בית-כלא,
וגם מבפנים, למרות שהילדים די שמחים והמורים קשוחים אך מקסימים.
הרבה עבודת שלום נעשית בבית-ספר,
כולל עבודות של תלמידים על מהפכות לא אלימות,
ואפילו יש שם כיתת אקטיביזם לשלום.

ציור בבית-ספר בבית חנינא - אחריות

באתי עם שתי חברות מאקומי,
לדבר עם התלמידים על חלומות והגשמתם,
סיפרתי להם על החלום שלי להקים בית-ספר נודד,
ולהפיל את החומות שמפרידות בינינו,
לא רק חומת ההפרדה הגדולה,
אלא גם החומות שאנחנו בונים סביב הבתים שלנו,
חומות של פחד ובורות.
אמרתי להם שאני מקווה שהם יעזרו לי להגשים את החלום,
אבל רובם דיברו על להיות מפורסמים ועשירים ומכובדים,
למרות שהיו גם חלומות מקסימים -
כמו להיות שמח, ולעשות שלום בין יהודים נוצרים ומוסלמים.

אספנו את החלומות שלהם,
ואמרנו להם שנרכיב מהם סיפור,
וננסה להבין איך החלומות שלנו משתלבים.

יש עוד הרבה דברים שקרו וקורים,
החיים פה זורמים, אנשים באים והולכים,
המכוניות דוהרות על הכביש,
ואנחנו...

בינתיים ממשיכים לכתוב ולחיות
ולחשוב על שינוי, ותוך כדי פשוט להיות
ללמוד ערבית ולשתות הרבה מים
כמו שאייבי נתן אמר

וחולמים גם לפתוח מחדש את קול השלום,
להשמיע אותו בקול גדול

אם נרצה...



      

עוצמה נשית

היום מתחילה באקומי סדנת מנהיגות נשית.

 השבוע צוין גם יום האשה הבינלאומי.

אני רוצה בהזדמנות זו להודות לנשים בחיי שמקיפות אותי בעוצמתן העדינה ובאהבתן הגדולה.

אמא חוה 

אמא חוה - אמא טורבו שקשה לעצור אותה וקשה לעקוב אחריה, ונהדר להתווכח איתה ולהתפנק אצלה בבית.

אחות גדולה מרבי 

אחותי הגדולה מרב - אומנית ושמאנית רגישה ומוכשרת בכל-כך הרבה תחומים.

אהובתי טליה

אהובתי טליה - האשה שאיתי שאוהבת ומלטפת אותי בכל רגע פנוי, שעושה טוב לכל-כך הרבה אנשים, ושבגללה החיים יותר יפים.

בת-דודה נועה

בת-דודתי נועה שמתמודדת כבר ארבע שנים עם מחלת סרטן ותוך כדי ממשיכה ליצור ולשיר בצורה נוגעת ללב ומעוררת השראה.

שנטל אומנית הבמה

חברתי שנטל שמשחקת את משחק חייה, משחק מלא בעצב וברגש, בתקווה ובאהבה וברצון לפרוץ גבולות ולמצוא שלווה.

רוני והנסיכה ים

רוני - אמא לתפארת ואשה נהדרת ומודל לחיקוי עבורי לאיך משפחה יכולה להיות שמחה ואוהבת ותומכת גם במציאות הלא פשוטה של ימינו.

ואי אפשר בלי להזכיר את נשות אקומי המדהימות, שכנותיי וחברותיי לקהילה - נועה, רחלי, גוני ואלין שמדגימות כל יום מחדש מסירות, ונתינה, וחברות, ואחריות, ויופי שאין כמותו.

וכמובן הנשים שהביאו לי חיים - סבתא מנוחה וסבתא ברכה ז"ל - שמסתכלות עלי, מחייכות ונאנחות וכנראה שעדיין דואגות ואוהבות.

תודה לכן, ולכל שאר בנות המשפחה, חברות, מורות, עמיתות, שותפות לדרך.

מי יתן ותמצאו עוד עוצמה כדי לפרוץ את מעגל האלימות והדיכוי שקיים כלפי נשים כבר אלפי שנה,
מי יתן ונראה יותר אחווה נשית - sisterhood, בין נשים מכל הדתות והעמים, נשים שרוצות שלום,
מי ייתן ותתנו מקום לשפה חדשה, שפה של רגש, ולתרבות של אהבה.

ומי יתן וכולנו נמצא את עצמנו מוקפים בנשים עוצמתיות ומעצימות, יצירתיות, מכילות, חופשיות, שמחות.

אם נרצה...

אתן מושלמות כפי שאתן!!

(בבקשה לראות את הקליפ עד הסוף)


       

לא לאבד את הראש

ארבע פעמים דפקתי את הראש בימים האחרונים.

בפעם הראשונה זה היה  במרכז אקומי כשניסיתי לדפוק בזנט גבוה יחד עם חבר פלסטיני בעזרת הלמניה בעודנו עומדים על סולם. החמצנו את הבזנט מעט וההלמניה קפצה אל תוך ראשי. בהתחלה עמדתי המום ולא זזתי, ואז התחילו קריאות פניקה כשראשי התחיל לדמם. ירדתי לאט מהסולם ואז קיבלתי טיפול מכל הנוכחים ובמיוחד מישמעאיל ששטף את ראשי וחבש אותו. הפצע לא לא היה חמור, אך בכל זאת נשכבתי לנוח ולקחתי את המשך היום להירגע.

הפעם השנייה היתה כשבדקתי שמן ומים באוטו בבוקר למחרת הפציעה הקודמת. למזלי לא פגעתי בפצע אלא במקום אחר.

הפעם השלישית היתה כשקמתי משירותי הקומפוסט, שמצויים בקרבת עץ ונתקעתי באחד הענפים.

הפעם האחרונה היתה לפני שעה קלה אחרי שירדתי בתחנת האוטובוסים שברכבת ארלוזורוב, התחלתי ללכת ונתקעתי במראה של אוטובוס.

מה קורה פה?
מה היקום מנסה להגיד לי?

      




הקשבה לא מגיבה

לשמחתי כל המכות האלו התקבלו בחיוך.
היה כאב שחלף, והיתה תמיהה על חוסר תשומת הלב שלי,
אבל לא היה כעס על זה שזה קרה לי.
יש פה איזה עניין, מעבר ללשים לב, שעוד לא פתרתי אותו, אבל אני מקווה שהתשובה תגיע.

השבוע מתקיימת באקומי סדנה ראשונה לעונה- סדנת יוגה לשינוי חברתי.
ארבעים ומשהו משתתפים, רובם ישראלים,
השאר פלסטינים ואמריקאים, וגם אריתראי ופרנסיס המורה הקנייתי,
ועוד 10 מתנדבים מכל העולם.

הסדנה נפתחה אחרי כמעט חודש של עבודה אינטנסיבית
בייפוי ובניית המקום.
כך הוא נראה כעת:

אחד הנושאים שהועלו בסדנה הוא הנושא של התנגדות.
כיצד התנגדות גוררת התנגדות, ואילו סוגים של התנגדות קיימים.
מכאן השיחה הגיעה נושא של הקשבה.
האם ההקשבה שלנו היא הקשבה תגובתית, או הקשבה נדיבה או מכילה?

רובנו מקשיבים בצורה תגובתית, במיוחד לנושאים שהם שנויים במחלוקת.
אנו לא מצליחים להקשיב לסיפור או לדעה של מישהו מבלי להכניס את דעתנו,
מבלי לשפוט או לבקר את הנאמר.

וכך תרגלנו הקשבה תגובתית וגם הקשבה מכילה או נדיבה.
איזה מין סוג הקשבה נכון יותר?
האם עליי להקשיב בנדיבות לכל מי שיש לו משהו להגיד?
האם יש מקום להגיב גם בהקשבה נדיבה או שעלינו רק להנהן ולשתוק?

עוד לא נכנסנו לעומק של הנושא,
אבל בהחלט אני רואה מקום לפתח הקשבה יותר נדיבה,
כלפי אנשים שאיתם אני מנהל שיח,
כלפי דעות מנוגדות לשלי,
כלפי עצמי.

הקשבה מאוד נדיבה

בית חדש

השבוע אני וטליה, יחד עם חברנו גל לוין בנינו את ביתנו לעונה הקרובה.
בית מקושת, עם חלון ווילון, עטוף בבד וקרטון וניילון.
בית קטן אבל מספיק ללינה,
וגבוה דיו כדי שלא אדפוק את הראש בכל פינה.

הבנייה היתה מהירה ודי חלקה.
את הדלת הביא חבר מיריחו שעובד בקפה קפה השכן בצומת אלמוג,
ואת הברזלים קנה עבורנו עוד חבר יקר גם הוא מיריחו.
והשאר השתמשנו במה שיש,
קרשים, ניילונים, קרטונים, בדים.

בסוף השבוע הגיעו ההורים המקסימים של טליה,
וחוץ משלל פינוקים למטבח המשותף וקישוטים וצבעים,
הביאו לנו גם סדינים ומחצלות ושטיחים.
ארז השכן בנה לנו שידה,
ומיקי הנווד הגיע במיוחד לסדר לנו תאורה.
התמלאנו אור מכל הטוב הזה שמסביבנו,
כל האנשים המוכשרים שבאים לעזרתנו.

ביום שת כשרציתי לנוח קצת בצהריים,
גיליתי שאמנם לבית נכנס הרבה אור,
אבל חם שם כמו בחממה,
ולכן שמנו על הבית את הציליה שבה גרנו בקיץ בחוף מעיין צבי,
וזה מה שיצא:

 

והנה חלק קטן מהבנייה בהילוך מהיר:


         




הראש חושב, הלב יודע

אז התחלתי עם הראש הדפוק שלי,
והמשכתי אל הבית הלבבי שלי,
ועכשיו אני רוצה לסיים במילות חכמה של אלכימאים,
על לב, ראש וקרביים:

"האלכימיה רואה בני אדם כמורכבים משלושה חלקים:
ראש, אזור בית החזה ש להלב וריאות, והקרביים.
הראש, מסומל על ידי כסף , הוא קריר, סטטי, ורעיוני;
הלב , מסומל על ידי זהב , חמים וקצבי ;
הקרביים , מסומלים על ידי גופרית , בוערים וטרנספורמטיבים .
בפילוסופיה זו , בסיס הידע קיים לא בראש, אלא בלב.
לב הוא לידיעה, הראש למחשבה.
כאשר פונקצית הראש פולשת לשאר הגוף ,
הסטטיות שלה באה לידי ביטוי כמו במחלות ותופעות כמו
טרשת, אבנים באיברים, סתימה של הלב והעורקים ,וגידולים בכל רחבי הגוף.
האם זה צירוף מקרים שהחפצים הטכנולוגיים של עידן התבונה הוא גם קשים בעיקרם?
אספלט, מבנים מבטון, מתכת ופלסטיק ,
כולם נועדו להתנגד למקצבים ולתהליכים המשתנים של הטבע.
במבט ממטוס ,הפרברים המתפתחים
נראים כמו גרורות של גידולים קורנים ממוקדים עירוניים.
הרכות של כדור הארץ הפכה קשה .
בתרבות של המדע וההגיון, הראש גזל את תפקידו של הלב
כאיבר שאחראי על הידיעה .
אנו מבינים זאת אינטואיטיבית כאשר אנחנו
משייכים לראש את האיכות האלכימית של קרירות.
"הגיון קר", אנחנו אומרים, או "קר-רוח".
הראש אמור לשקף, לשקול, לחקור,
אבל זה הלב שאמור לדעת,
לדעת במה לבחור ."

The ascent of humanity


אז כדי לדעת במה לבחור ולאן ללכת,
לא חייבים לאבד את הראש,
למרות שלפעמים נמשיך לדפוק אותו,
עד שנבין איך לפעול אחרת,
ואיך להקשיב ללב.

אם נרצה...


       

It is not normal to be normal

This time I will write in English,

because it is time this blog will go global.

 Blogal...

I wrote in english once before, about a year ago,

and I want to write more in this language since I think my story is universal.

It has been two and a half years since I left my house, my job, my cat,

 and started traveling around Israel and Palestine.

Now I Reside In a place called Eco-ME, 

a center with peace and ecology located next to Jericho.

Eco-ME is a project, that runs every year from December to June, and this is its fifth year.

It a community based project, and every year the community changes,

but the relations between the people keep on going.

I feel this is a very special place, unique, 

because it brings Israelis and Palestinians together,

to speak not only about a solution for the conflict,

or an end to the occupation,

but also and mostly, about what it means to be humans,

and to live in peace with each other and the land,

in a world that is immersed in war,

a world of violence, of ecological and human crises.

The last war on Gaza was one of the worst our country knew.

not merely because of the number of dead and human disaster it has deepened,

but mainly because of the despair it wrapped around the peace seekers,

both Israelis and Palestinians, 

and the racism and verbal violence it has legitimized.

In the light of the great despair many around me are experiencing,

I find great hope and motivation in creating a different reality,

in creating an alternative, 

that for sure is small and margin but non the less with great significance.

      

Ownership and Belonging

"We cannot solve our problems with the same thinking we used when we created them."

Albert Einstein

We had a discussion the other day, about the question of Palestinian refugees.

The Palestinian who spoke said there will be no end to the conflict until all the Palestinian refugees will come back to their homes and the all the Zionist Jews will leave.

Later on the discussion he might have changed his opinion due to new facts he discovered about the Israeli and Palestinian history. Facts that complicate the situation and the view of who is right and who is wrong.

The approach he expressed is not realistic nor human, because you can not solve one problem by creating another worse problem. The same I say to Israelis who say all the Palestinians should leave to Jordan or live in Israel as residents without rights. 

What i want to suggest is a new world view, regarding how to refer the land. The land of Israel and Palestine, and the land of all planet earth.

It is said by the Torah that the land of Israel belongs to the Jewish people.

It does not mean that we own it. 

In the same sense, the Earth is not owned by humans.

On the contrary, we belong to the earth. 

We belong to this land.

Can we live the sense of belonging without practicing ownership?

In a world almost completely commercialized,
a world of  institutionalized violence,
 a world of contracts and competition,

It is very difficult to see a different way, and it is more difficult to act in this sense.

But this what we are trying to do here in Eco-ME,

we try to build peace on a land that we do not own,

and still to feel we belong to, because we care about it.

This brings to question the whole of our economic system, 

our political institutions and our very sense of self.

If the land, home, money and all the things I inherited or accumulated,

sometime through hard work,

if all this things are not mine, then who's are they? and what do I get left with?

I started to question these questions some years ago,

and this is why I became a nomad.

If the world that I live in is consuming all the good of the earth,

and destroying lives and places in ongoing wars,

maybe it is time to stop worry about my own future,

and start taking care of our bigger home -

Planet Earth, with all its living beings.

funny ah...?

        

The Normalization

so some of you may think I am crazy.

some of you already know I am,

some try to normalize me, and I, like some Palestinians, oppose normalization

but not the normalization of relationship of Palestinians and Israelis,

as if the occupation does not exist,

but the normalization of trying to live a "normal" life,

in which everyone can grow up peacefully, go to study, have a job, a house. a family,

while we are consuming Earth's natural resource, enslave all the farm animals, and extinct all the rest.

I am not normal

It is not normal to pay taxes, while the money goes to finance wars.

It is not normal to worry about pension or life insurance,

while we destroy the future of our children,
by creating climate change and intoxicate the land and the oceans .

It is not normal to watch sports and entertainment on television,

while our world is being devoured by our growing egos and greed.

It is not normal to elect a person every few years and be dissapointed again and again,

and still believe that this is the most important thing to do as a citizen.

It is not normal to take a shit in drinking water, 

while third of the world does not have available and clean water.

It is not normal that there is only one place like Eco-ME,

and thousands of McDonald's branches.

Thank god I am not normal!!

hope we can lose our minds together in peace.

because we are never going to survive unless we get a little crazy.

If We Want...

      

TO BE IN CONTACT

This is the first post on this blog that I write in English.

If you are not a hebrew speaker and this is the first time you encounter this blog, then I should tell you that this blog is about a journey of a human being (that I refer to as ME), around Israel and the human consiousness, in search of true freedom and peace on earth.

I started writing it when I decided to leave my rented house and become a nomad around june 2012. Half a year ago, me and few friends decided to create a nomad community on bicycle. Since then I am traveling together with other people. some left, some joined, and as for today, we are 3 friends - myself (Arni is the name), Hadasa (named usually Shluli), and Alessandra the Italian.

You can look at our facebook page (which is also in Hebrew) to see some photos of the journey, and get some notion of our vibe. 

I also wish to note that I write with spelling mistakes and I am fine with that, and just hope I am understood.

The last week and a half we have been in Be'er-Sheva - the capital of the south of Israel. We have gotten to know some of the communities and social projects and centers in the city. We stayed at some friends that we met along the way, or along facebook, or couchsurfing. We went to work a little at the urban farm that is being built by an NGO called "Earth's Promise". We made a knitting workshop, we went to the city market (actually Alessandra went) to dumpster dive (which is pretty easy in the market, because they just give you the thrown away food), and we have been to local gatherings of singing, playing, acro-balancing and soup eating. 

All in all we got to know some really beautiful good hearted people in Be'er-Sheva, but still i felt we are not completely fulfilling ourselves. There have been some challeges, of looking for a house every night, finding food, dealing with the unusual cold weather, and also with our own swings of mood. It is difficult to be with people, also in other's people's houses and not having time to yourself. At some point we just decided to cut from the city and go low - to the Dead Sea where the weather is warmer and the sky are clearer, and you dont have to walk on water, you can just float...


                         


There, at the lowest point on the planet, me and Alessandra met an angel. She told us she is here to dance. She danced Gaga with the all the frozen people of Tel-Aviv city, and she went to the Contact Improvization dance festival in Misgav. When alesandra asked her what is it, I tried to describe myself - its a group of people falling on each other in an elegant way. The angel looked at me and half laughed half cried, because she was not used to cynical humor. I apologized and asked for her to explain. It is a method to get in contact with the other through body and movement, she explained. It can be by touching or taking distance, it can be with words or in silence, but the important thing is to stay in contact.



                      


The angel told us about her own journey in Israel, about her making peace with her family, and wanting to go back to them to try this peace. To be in peace with another is to cooporate with him/her, not just to be OK with their existence while staying far away.

Next week we are going to volunteer in ECO-ME, next to Jericho, a peace initiative for sustainable society and environment, run by Israelis and Palestinians and international volunteers. The place tries to promote peace through workshops, meetings, cultural evenings. It is one of the only places for Israelis and Palestinians to meet together in a safe and supportive environment. It is a good place to get in contact with the other. I volunteered there last year, at a multi national Non Violent Communication workshop and it was amazing, and I am very happy to go back with friends this year.


In contact with the world

another issue that comes to my mind when I think of being in contact is my eager drive, and even addiction, to news, media, social networks. Of course big part of the world is addicted now to the smartphones, going around in the streets like zombies. I myself do this. But the thing with me is that I am not intrested so much with what is going on among my friends, but instead I want to know the big things that are happening - I am always looking for the sign of the global revolution.
I am always looking for new ideas to be spread around, for our joint mission of awakening:


                   


I always had this attraction to news, media and information. but sometimes I feel this will to know, this desire to be informed, is just my fail attempt to try and control the situation. I want to know when the economy is about to collapse, and I want to know about weather extremes, and I am all the time seeking for answers in the news and the social networks, waiting for peaces of information that will wake me up from the half dormant state of being, that me, and great parts of humanity are experiencing at the moment.

I try to understand this fix of mine to look for answers in the internet. Some look for it in a Tibetan temple, some in a science lab. I do it on google and Facebook. A good  explanation I found is that I wish to know the big picture, the whole story so I can fit better, so I can play my part in a better way.
But what is the big story?
how wide can my view of the world be?

My interest in social movements and ongoing processes of change are the same as looking for the change in someone outside you - a partner, a leader, a therapist. My therapist is the news anchor.

I wish to cut off from everything - computer, phone, newspaper - and to be in focus just on being present, with the people around me. But I find it difficult to be disconnected all together. My journey among communities, and my involvement in many people's lives require me to stay connected at some level. I hope that this level will get less mediated through appliances and instead will deepen with the people next to me, with the nature around me, with my inner self, with god which is everywhere, and all knowing without the need for Google.

fragile life

Last week a friend of mine lost her sister in a sudden and mysterious death. Another friend almost lost his house in a blizzard. And another found her cancer is back. All of them I have been told on the same day.
This reminded me even more how important it is to take good care of our loved ones, to be in awareness and appreciation to each moment and encounter, because life is so sacred and miraculous. We tend to forget this, especially when we are living a routine, even a routine of a nomad. There is so much magnificence in this world and in this life, and I want to experience it to the fullest.
So after publishing this blog I am taking myself a week off  Facebook and news fasting. It will probably be difficult, but I hope it will clear my sight, my attention. purify my feelings and thoughts, encourage inner peace, for the long way ahead.
I'll tell how it was next week :)

Meanwhile here is an idea worth spreading

                     

BE    -  LIVE
in         in
love      peace

If we want...