‏הצגת רשומות עם תוויות אחריות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אחריות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 במרץ 2015

מס שפתיים בתחפושת


פעמים רבות אני שומע את האמירה שאני קיצוני.
שהרצון שלי לחיים נטולי אלימות, חיים של בחירה חופשית אמיתית,
חיים מלאי מודעות, ולקיחת אחריות מלאה,
הרצון הזה הוא קיצוני.
ובכן, כמו שאמרתי לחבר שאני מאוד מעריך כאשר הוא העלה את הטענה הזו לפני,
זה לא אני שקיצוני,
זה כל השאר....

כמו שאומרים הטבעונים, כאשר טוענים בפניהם שהם קיצונים:




ובכן השאיפה שלי היא גבוהה,
ואני בהחלט לא מושלם.
הרבה מהדברים שאני שואף אליהם אני לא מקיים באופן מלא.

אני רוצה להפסיק לשלם מסים שמממנים מלחמות ודיכוי של מיליוני אנשים,
ועדיין אני משלם ביטוח לאומי.

אני רוצה להפסיק לקנות מוצרים שנוצרו בתנאי עבדות.
ואשר יוצרים זיהום ופסולת בתהליך הייצור והצריכה שלהם,
ועדיין אני קונה קפה בכוסות חד פעמיות (מנייר לפחות).

אני רוצה להפסיק את האלימות המינית כלפי נשים,
אך אני עדיין מחפצן אותם במבטיי לעתים,
ועדיין צופה בפורנו (יותר מהסוג החובבני והלא ממוסחר, לא זה האלים) לפעמים.

אבל מצד שני אני גם אוהב לסתור את עצמי.
כנראה שכדי להתקיים חייבת להתקיים איזה סתירה פנימית.
סתירה בין האידאל הנשגב של האלוהות, לבין הכיעור המתוק של המציאות,
כי אחרת איך אפשר להסביר את כל זה?


       



להתחפש למורה

אחת הסיבות שלא הלכתי להיות מורה,
הוא שקשה לי מדי לגשר על הפער הזה בין  העולם הרצוי לבין המציאות.
איך אני אסביר לנערים ונערות מה זה דמוקרטיה כאשר אין בבית ספר דמוקרטיה?
איך אני יכול לדבר איתם על להצליח בלימודים ולהיות תלמידים טובים,
כאשר מה שזה אומר בעיקרו שהם פשוט צריכים להיות יותר טובים מאחרים,
לעמוד בציונים של המבחנים המיושנים,
כדי שיום אחד אולי יוכלו ללמוד את מה שהם באמת רוצים?

כיום אני מלמד עברית בכפר ג'סר א-זרקא.
אני עושה זאת בהתנדבות, במרכז הקהילתי,
בלי יותר מדי התערבות של המנהלים,
וגם בלי יותר מדי עזרה.
זה לעתים מאתגר, די מבלבל,
כי אין סילבוס ומבחנים ומטרה ברורה,
רק לחזק את העברית ולהרחיב אופקים,
ועל הדרך אני מנסה להכניס עוד כל מיני נושאים,
כמו מודעות סביבתית וחברתית, לקיחת אחריות, ויזמות.

אתמול הבאתי לשיעור פאות מצחיקות לכבוד פורים,
כל הנערות והנערים וגם המנהלים
לבשו וצחקו והצטלמו, כי אצלם אין חג שמתחפשים,
וכולם צריכים להתחפש לעצמם כל הימים...

שאלתי אותם אם הם יודעים למה מתחפשים בפורים,
ואז חשבתי לעצמי - רגע בעצם גם אני לא יודע....
ואז המצאתי תשובה -
אחשוורוש שינה את דעתו מהריגת היהודים בעצת המן,
לתלייתו של המן, וחנינה של היהודים,והפיכת מרדכי היהודי לגיבור.

מעבר למוטיב החוזר שאני לא כל-כך מתחבר אליו,
שרצו להרוג אותנו, ואז אלוהים בא לעזרתנו והרג את כל השאר,
יש פה סיפור על היפוף של הלב.
אחשוורוש, דרך ההתאהבות הבלתי רציונלית שלו באסתר,
הופך את לבבו ומחליט להושיע את עמה של אהובתו.

התחפושת באה להזכיר לנו שכולנו יכולים להתחפש,
כולנו יכולים להפוך להיות לרגע ילד, או אשה, או פרפר, או נבל.

אז אני החלטתי להתחפש ביום-יום למורה,
לא מורה בכיתה, אלא מורה לחיים,
והתלמיד הכי עקבי שלי הוא אני,
כל השאר באים והולכים, ולא תמיד מקשיבים,
אולי כי הם חושבים שאני יותר מדי קיצוני....


דב קוטב נעצר בפעולת מחאה על שינויי האקלים שממיסים לו את הבית
פעילות מחאה קיצונית?



קרנבל פורים של הפוליטיקאים

אתמול צפיתי בטלוויזיה של הוריי
(גם את זה אני עושה לפעמים, למרות שעקרונית אני בעד להפסיק),
וראיתי תשדירי בחירות, וגם את גב האומה.
נראה שכולם מאוד נהנים להשתתף בקרקס הזה,
לרדת אחד על השני, לצחוק על עצמם,
ויש בזה משהו מאוד יפה בעיניי,
כי הבדיחה היא עלינו אז למה שלא נצחק קצת על עצמנו.

העובדה שהפעולות של הפוליטיקאים גורמות לסבל של אלפי אנשים,
היא בעיניי רק משנית לעובדה שכל אחד מאיתנו תומך בה,
בכך שאנחנו משלמים מיסים.
ותרגיל טוב לקראת פורים יכול להיות לשים את עצמנו בנעליהם של הפוליטיקאים.
אם הייתי עכשיו, שר או טייקון או בעל עיתון,
מה אני הייתי עושה עם הכח שברשותי,
איך הייתי גם ממלא את תפקידי ומחויבותי לאנשים שעובדים בשבילי ואיתי,
ואיך הייתי יכול לנצל את הכח הזה כדי ליצור שינוי אמיתי,
אם דבר כזה בכלל אפשרי.

אני מאוד הייתי רוצה להתחפש לביבי,
לנסות להיכנס לנעליו המצוחצחות, ולחליפתו הנאה,
להוריד את זקני, ולסרק בלוריתי,
ולראות מה הייתי אומר, ואיך הייתי משחק את עצמי
בתור ראש- ממשלה.
אבל במקום אני אתחפש לגמד....


האם ביבי הוא בסך הכל לוחם דאעש מחופש?


אם הייתי ביבי,
כנראה שהייתי זקוק לכותב נאומים,
אבל בינתיים הנה הנאום שלי לבוחר:

אזרחי ישראל,
אני מתנצל.
אני מתנצל שאני לא הנבל שאתם חושבים שאני
אני בסך הכל אני. ביבי.

אני משרת שלכם, אני זה שאתם אוהבים לשנוא ולהכפיש.
יש איתי עוד משרתת אף יותר מסורה, קוראים לה שרה.
אנחנו אולי אוהבים לאכול גלידת פיסטוק,
ויש לנו קריזות, וגם בעיות עם העובדים,
אבל אתם יודעים מה, בסופו של דבר אנחנו לא כאלו שונים.

וייתכן שמחר לא נהיה במעון ראש-הממשלה,
ויהיה איזה בוז'י או ציפי, או יאיר או נפתלי,
ואתם יודעים מה, זה לא כזה נורא.
לנו יהיה יותר זמן לעשות מה שאנחנו אוהבים,
לנסוע לחו"ל ולדבר אנגלית, ולהיות עם אנשים חשובים.
כן זה מה שאנחנו אוהבים, ובזה אנחנו גם ממש טובים.

אז הרשו לי להציע לכם דבר אחד,
ביום הבחירות תבחרו במי שנראה לכם הכי ישר,
לא זה שיספר לכם סיפורים על כמה כל האחרים יותר גרועים,
אלא זה שידבר על עצמו, ויודה במה הוא טוב ובמה פחות
כי כולנו בני אדם, ולכולנו יש מגרעות.

אז פורים שמח לכל הבריות,
שנתהפך ונשתכר עד לא ידע מי ימין ומה הוא שמאל
כדי שנוכל לחזור ולהתחבר למקום הטהור
למקום שלא רק מדבר ומתלונן, אלא גם עושה
ועדיין מסוגל לראות ולהרגיש את האחר והשונה

אם נרצה....



      

יום שני, 12 במאי 2014

פוסט היפי



שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.


כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל


לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?


מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה



מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.





פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)
ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים




בית לנוודים




אמנות עצים










שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?





מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית



חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.
בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל
בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,
שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.
כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות
 שיש איתו היפים טרמפיסטים,
ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,
למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.
הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,
הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,
ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים
ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,
ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.
ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",
ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,
אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?
הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,
ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.
איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?
לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.
אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,
של שליחויות על אופנים.
אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,
וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.
אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,
דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 
מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,
עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,
שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.
מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,
בין הפסטיבל לבין החיים,
וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,
ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,
ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...



        


יום שבת, 1 במרץ 2014

הצדיק הצודק


לצאת צודק או לצאת צדיק?
לפעמים זה כל-כך מפתה לצאת צודק. להגיד הנה אמרתי לכם.
הנה יש בצורת, שינויי האקלים כבר כאן.
הנה, תסתכלו לאוכל שלכם בעיניים.
הנה, כל הפוליטיקאים שלנו מושחתים, חבל להשתתף במשחק שלהם.
הנה, אפשר לחיות בלי לרדוף אחרי כסף כל הזמן.

אבל אצלנו היהודים המלומדים, כולם תמיד כל-כך צודקים שזה לפעמים מאוד קשה לראות מעבר למי צודק.
אוקיי אז יצאתי צודק.
האם זה עושה אותי טוב יותר? חכם יותר? מושך יותר?
האם זה אומר שמעתה כולם צריכים להקשיב לי?
האם זה אומר שהבן-אדם שמולי הוא טפש או נחות ממני?
כמובן שלא.
אבל לפעמים קשה לראות את זה,
ולפעמים החוסר מודעות והפער בין העולמות הוא קשה מדי לגישור.

כך קורה לי הרבה פעמים בויכוחים שלי עם הוריי.
אני אוהב את הוריי מאוד, וכיום היחסים שלנו הרבה יותר קרובים ממה שהיו לפני עשר שנים נאמר.
ועדיין אנחנו הרבה מאוד מתווכחים (אפילו ביומולדת של אמי הצלחתי להתווכח איתה. טעות שלי....)

יש לנו נטייה כזו להתווכח, אני בטוח שיש את זה להרבה אנשים בגילי.
ויכוחים עם ההורים לגבי כסף, קריירה, גידול ילדים, מדינה, צבא, משמעות החיים.
נולדנו למציאויות שונות, זמנים שונים, ערכים שונים.
וכך יוצא שפעמים רבות אנחנו מתווכחים.

מה שלמדתי הוא לא לקחת את הויכוח באופן אישי.
לא להזדהות בצורה מוחלטת עם הדעה שלי.
לא להיות צודק תמיד, אפילו אם השכל שלי בטוח שאני צודק.
לא להתעצבן, או לפחות להיות מודע להתעצבנות שלי, ולהבין שהיא נגרמת מעודף הזדהות עם המחשבות שלי.

כשהייתי בצבא, היה למפקד שלי סימניה ביומן, שעליה כתבו לו הפקידות החמודות שלו-
"להתעצבן זה להעניש את עצמך על טפשותם של אחרים"
והן כל-כך צדקו...


         



השבוע החלטתי שאני הולך להיות יותר מעורב בקידום של מערכת אושר O-SHARE .
אחרי ששמעתי כל מיני שמועות, על ויכוחים וריבים של חברים שמנסים להיות צודקים החלטתי להיות יותר מעורב. לנסות להביא את עשיית השלום למקום שזקוק לו, למשהו שאני מאמין בו.

מהצד זה מאוד קל לבקר. לבקר את הממשלה, לבקר את הבנק, לבקר את ההם.
אבל הנה יש כאן הזדמנות עבורי ועבור כל מי שרוצה לבוא ולהשפיע.
ביום שישי הקרוב יתקיים כנס השקת קואופרטיב אושר.
זה אומר שכל מי שמעוניין יוכל להיות חלק מהיצירה של מערכת כלכלית שיתופית שתאפשר לנו לשתף פעולה בינינו (לסחור, להחליף שירותים ומוצרים, לקדם יוזמות חברתיות וסביבתיות)  בצורה אחרת ממה שהכרנו עד כה.

אבל לשם כך אנחנו לא יכולים להיות כולנו צודקים.
אנחנו חייבים להבין שמה שאנחנו בטוחים שהוא נכון,
והדבר שאנו מאמינים שהוא זה שיקדם את המערכת או את החזון, הוא לא בהכרח הדבר הנכון.

אז מה כן? איך נפעל אם לא לפי החזון? אם לא לפי האמונות שלנו?
מה שמכוון אותי לרוב הוא הפן האנושי. לראות כיצד ביחד אנחנו מצליחים לגשר על פערים.
כיצד אנחנו מעצימים אחד את השני ולא דורסים אחד את השני.
כיצד אנחנו מאפשרים לעוד אנשים להיות חלק מקבלת ההחלטות ולקיחת האחריות, ולא מנסים להזיז הצידה את ה"דברים" שמפריעים.
כי בסופו של דבר מה שאנחנו מנסים לעשות פה, בעולם הזה, זה ליצור מערכות יחסים אחרות בינינו,
מערכות יחסים אוהבות יותר, משתפות יותר, מודעות יותר. ללמוד לחיות ואהבת לרעך כמוך כבר אמרנו?

וזה לא משנה אם אנחנו עושים את זה בצורה של יזמות עסקית, אקטיביזם, חינוך, או להקת רוק מתקדם.
אם אנחנו לא נצליח לראות מעבר ליכולות האישיות שלנו, ואם לא נלמד לחזק את החוזקות במקום לדרוך על החולשות, אז כל מה שאנחנו עושים לא שווה כלום.
ואני בטוח שאני צודק בזה!!

עבודת שלום כדאי שתעשה בכל מקום
ואי אפשר לעשותה כשאנו כל הזמן צודקים

אז איך מוותרים על להיות צודק מבלי לוותר על האמת שלנו, מבלי להתקפל ולוותר על מה שאנחנו מאמינים בו?
שאלה טובה, אני שמח ששאלתי...
אין לי באמת מושג :)

אבל הנה כמה רעיונות -
  • לצאת מעצמנו ליום אחד. לשחק מישהו שהוא אחר לגמרי מאיתנו (פורים בפתח, הזדמנות מצוינת).לנסות לדמיין מה האדם האחר הזה חושב, מה הוא מרגיש, איזה דברים הוא אוהב. אם הייתי בנקאי לדוגמא, מה היה מרגש אותי? מה היה מניע אותי? התנסות מעניינת.
  • ללמוד להקשיב. לפעמים אנחנו כל-כך צודקים כי אנחנו לא באמת מקשיבים. וכשאני אומר להקשיב אני לא מתכוון רק למה שהאחר אומר, אלא גם לאיך הוא אומר, איזה כוונה עומדת מאחורי מה שהוא אומר, ואיך אפשר לקחת את מה שהוא אומר ולהוציא מזה משהו שמחבר ומקדם אותנו ולא מפריד ומרחיק בינינו. 
  • לקחת אחריות על עצמנו. לפעמים אנחנו מאוד צודקים כי אנחנו חושבים שאנחנו כאלה טובים. אבל אולי אנחנו מעדיפים פשוט לבקר אחרים כי אנחנו מעדיפים לא להתמודד עם מה שבאמת מאתגר - לשנות את עצמנו. כי זה הדבר היחידי שאנחנו באמת יכולים לשנות.

איך אני לוקח אחריות?
כדי לא לבזבז מים מיותרים בזמן הבצורת אני משתדל להשתין על עצים.
במקום להתלונן על כך שכספי המיסים שלנו הולכים למלחמות או לחרדים או לטייקונים,
פשוט הפסקתי לשלם מיסים.
הפסקתי לאכול בשר לפני שנתיים וחצי, ואני משתדל מאוד לאכול רק מוצרי חלב או ביצים שאני יודע מאין מגיעים.
כשאני הולך למכולת המקומית אני משתדל לקחת איתי שקיות ניילון ולא לקחת חדשות.
כשיצור אחר זקוק לחיבוק או ליטוף אני משתדל להעניק לו.
אני כותב בלוג כדי לשמור על שפיות דעתי בתוך עולם שמזמן הפך למשוגע.

זו הדרך שלי לקחת אחריות,
ויש עוד המון דרכים.
מה הדרך שלך? (רשמו לי בתגובות, כדי שיהיו דוגמאות לעוד אנשים)


זה לא אומר שאני צדיק, וגם לא אומר שאני צודק (למרות שאני תמיד צודק).

אמר פעם רבי חסידי:
תמיד אעדיף חוטא שיודע שהוא חוטא על פני צדיק שיודע שהוא צדיק.

כולנו חוטאים, כולנו טועים.
גם אני טועה ובגדול.
עדיף לפעמים לטעות מאשר להיות תמיד צודקים.
אבל אנחנו יכולים גם לצאת צדיקים.
בכל רגע, בכל בחירה, בכל דבר שאנחנו עושים.

אם נרצה...


       

יום שישי, 21 בפברואר 2014

אני ואתה ומפלצת הספגטי המעופפת


ישבתי עכשיו עם חבריי התל-אביבים בבר התל-אביבי ביום שישי אחר-צהריים תל-אביבי.
היה מאוד  נחמד לפגוש את תל-אביב בשעה הזו של השבוע, שכולם רגועים ודי שמחים,
אחרי עוד שבוע מלא באילוצים, ולחצים, וחיים.

אחרי ג'וינט או שניים יצא לנו לחשוב לעצמנו, מה היינו עושים או אומרים לו היינו פוגשים את עצמנו?

מה את/ה היית אומר/ת לעצמך לו הייתם נפגשים כעת?

אחר-כך עלתה השאלה האם היינו שוכבים עם עצמנו?
ומכאן אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים...

(מוזיקת מעליות עם זמן לחשוב):

      



אבל בעיקר עולה השאלה האם כרגע, ברגע זה, בשלב זה בחיינו אנחנו אוהבים את מי שאנחנו?
אני חושב שהתשובה לגבי עצמי היא כן,
אני לומד לאהוב את עצמי עוד ועוד.

"אם יותר אנשים יאהבו את עצמם אולי יהיה להם פחות רצון לדקור אנשים אחרים"
אמרה לי חברה אהובה, וזה כל-כך נכון ופשוט בעיניי.
ההמשך של לאהוב את עצמנו היא לאהוב את האחר.



מה אם היינו יכולים לראות כל אחד שאנו פוגשים כ- 'אני אחר' שאיתו אני מדבר?
לפעמים, האחר הזה מציג לי אני שאני לא אוהב, אפילו די מתעב.
אני אלים, או מעליב, או אדיש, או מכוער, או מסריח, או מפגר.
אני כזה שפשוט לא בא לך להיות לידו.

צ'רלס אייזנשטיין הנפלא מתאר אהבה כיכולת של העצמי להתרחב כדי להכיל את האחר.

האם  אני באמת מסוגל להכיל את האחר?
האם אני באמת מסוגל להרחיב את העצמי?

ברור לי שהתשובה היא כן.
וברור לי גם שלפעמים זה לא כזה פשוט.
יש לנו עצמי נפרד שרוצה הכרה, שרוצה קיום משל עצמו, שרוצה תחושה של כוח ושליטה.
העצמי הנפרד שלי רוצה לדעת, ורוצה להתענג, ורוצה לקבל.
איך אני מטשטש את הגבולות של עצמי הנפרד הזה, מבלי להילחם בו? מבלי להתעמת איתו?
אולי פשוט להכיל אותו? לאהוב אותו?
אולי זה מה שהייתי אומר לעצמי אם הייתי פוגש אותי - ארני, אני אוהב אותך, כמו שאתה :)

זמן לנשום...

היתה לי שיחה עם חבר השבוע שהוא איש עשייה מדהים, מוכשר וחכם ומעורר השראה
ובתור אחד ממובילי תחום הפרמקלצ'ר בארץ הוא אמר לי - אנחנו נכשלים, נכשלנו.
יכול להיות פה הרבה יותר טוב, ואנחנו עדיין מתעסקים בשטויות,
ומצליחים להגיע לאחוז מאוד קטן מהאנשים,
וליצור שינויים מאוד קטנים.

למה זה? אני שואל אותו.

בסופו של דבר, זה הכל קשור לתודעה, וליחסים שלנו.
וזה מה שאנחנו צריכים להתמקד בו.
בעבודה פנימית על עצמנו, ובעבודה מול אנשים אחרים.
אם נלמד את זה ונפתח את זה, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

אני גם שותף לתחושה הזו שיכול להיות פה הרבה יותר טוב בהרבה מובנים:


       



אני ואת/ה

איך עושים שיהיה יותר טוב?
לא בעתיד, בעוד כמה  שנים.
עכשיו.
מחר.
היום.

מרטין בובר בספרו "סוד שיח" מתאר את יחסי אני-אתה כאמצעי להגיע אל האחדות הגדולה, האחדות עם הבריאה.

מה זה בעצם אומר?
לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לראות את האחר כאחר. כמישהו זר שאינו קשור אלי.
לסוג ההתייחסות הזה הוא קורא "אני-לז".
כלומר אני שמפריד את עצמו מהסובב אותו.
ואילו ממול ישנו סוג יחסים שמתואר כ"אני-אתה".
אני שמנסה ליצור זיקה משותפת עם האחר.
דרך המשקפיים של אני-אתה אפשר להגיע לחיבור עם ה"אתה הנצחי".
שם נמצאת האלוהות בעיני בובר החילוני. ביחסים שבין אדם לחברו. בלחיות ואהבת לרעך כמוך.
וכדי לעשות זאת לא צריך לחכות לשום דבר שיהיה יותר טוב.
רק לבחור.
ו אהבת.
ה-ו' באה כדי להזכיר לנו שמדובר בבחירה. בכל רגע נתון.


      



להרבות טוב

כי בסך הכל למה באנו לפה?
יש הרבה השערות.
אולי זה  כדי להרבות טוב?
יש גם מי שטוען שאנחנו פה כדי להרבות פלוצים.
אבל אני מעדיף לחשוב שאנחנו פה מסיבה גבוהה יותר, ומסריחה פחות.

איך מרבים טוב?
על ידי התייחסות אל האחר כאל עוד אני.
על ידי הרחבה של התפיסה וההזדהות שלנו אל מעבר לגבולות המשפחה, העם, הדת, המין האנושי.
על ידי לקיחת אחריות.

אתמול הקרנתי את הסרט OCCUPY LOVE באזור פרדס-חנה.
סרט נהדר שאני ממליץ עליו בחום ואפילו תרגמתי אותו ביחד עם עוד כמה חברים,
ואני מזמין את מי שרוצה להוריד את הסרט או ליצור איתי קשר כדי שאעביר לכם אותו.
הסרט עוקב אחרי גל המחאות שהחל ב-2011 להתפשט ברחבי הגלובוס,
ושואל כיצד המשברים החברתיים-הכלכליים-הסביבתיים שאנו חווים כאנושות
יכולים להפוך לסיפור האהבה הגדול של זמננו?

התשובה היא שזה כבר סיפור  אהבה,
של אנשים אכפתיים ואמיצים שלוקחים אחריות ועושים,
ומפיצים תקווה שאפשר לשנות, את העולם ואת עצמנו
ואפשר שיהיה פה אחרת.
לא צריך לחכות לממשלה, ולא צריך להתאמץ להפיל את השיטה,
בסך הכל לנסות להרבות טוב, ולאהוב
את עצמנו ואת האחר.
ולכל אחד יש אחר אחר.
זה יכול להיות הבנקאים, החרדים, המוסלמים, הגברים, הפוליטיקאים, הגנרלים.
המשותף לכולם זה שהם רודפים אחרי כח ושליטה.
והמשותף לכולם זה שהם ההם.
ואנחנו?
אנחנו גם ההם.
אנחנו אלו שמפעילים את הגלגלים של מכונת ההשמדה העצמית שלנו.
אנחנו אלו שגם רודפים אחרי כח ושליטה, או מתרפסים בפניהם.
אבל אנחנו יכולים להשתנות.

אם נרצה....

     









יום חמישי, 16 באוגוסט 2012

חופש מגיע עם אחריות



"החופש לא נכשל, עכשיו יש לנו חופש ואחריות. אלו זמנים מאוד מגניבים".
כך אומר אביר האור אוסטין פאוורס לדוקטור איוול הרשע והחמוד. וכל-כך צודק.

אחד הדברים שאני שומע רבות הוא: במה שונה מה שאתה וחבריך למהפכה של אהבה מציעים ממה שההיפים דיברו עליו. זה נכשל בשנות השישים, למה שעכשיו זה יצליח?
הם מדברים כמו דוקטור איוול, וזה לא כי הם מרושעים. הם פשוט ספקנים.
הספק הוא - הוא דוקטור איוול, לא אדם כזה או אחר שאומר לנו לוותר על החלום שלנו.
אבל אנחנו חולמים. חולמים בגדול. ואנחנו גם מגשימים.

החופש לא נכשל. מהפכת הסיקסטיז של PEACE AND LOVE עודנה מתרחשת.
עולם חדש והרמוני בו כל בני האדם והיצורים החיים חופשיים הוא לא בגדר בלתי אפשרי.
פשוט היינו צריכים להתבגר כדי להגשים אותו.
ההיפים של הסיקסטיז היו החלוצים. אבל לצרוך סמים מרחיבי תודעה, להתנסות באהבה חופשית, וליצור מוסיקה הם רק צד מסוים של מהפכה תודעתית שמתרחשת.
החלק הנוסף היתה ההבנה שכדי לעשות פריצת דרך, עלינו לשתף ולשחרר את כל הידע שקיים, ולשם כך המציאו את האינטרנט. כן אותם היפים הזויים הביאו לנו גם את מהפכת המידע.
אך חשוב מכך היה השינוי הערכי והתודעתי,  ההבנה שאנחנו אחראים למצב הקיים, אנו אלה שיוצרים את המציאות הקיימת. ושחופש אמיתי כרוך באחריות אישית.

זה אומר שהממשלה המושחתת - אנחנו יצרנו אותה.
מערכת כלכלית תחרותית ואנוכית - אנחנו יצרנו אותה.
תלות בנפט ויצירת זיהום - אנחנו יצרנו אותם.
מיליוני אנשים שחיים ללא חופש תנועה וביטוי - אנחנו יצרנו זאת.



וזה גם אומר שאנחנו יכולים לשנות הכל. וזה דורש מאיתנו לגלות אחריות.

אפשר לעלות ולצעוק מגג הבנין בקולי קולות, כדי להרגיש שאני חופשי, כי אנחנו באמת חופשיים.
אבל אם זה מפריע לשכנים שלי אז זה לא אחראי. ואולי אני יכול לעשות זאת תוך התחשבות ואחריות - ללכת למקום מבודד שבו אני יכול לצעוק כאוות נפשי, או בשעה שגם כך היא רועשת וקולי ייבלע בשאר הרעשים.

כמה להתחשב באחר, וכמה להרשות לעצמי לשחרר כל עול? זה כבר עניין של  מידתיות, של הקשבה ללב.

אפשר לקחת כדוגמא את אומנות הרחוב, המכונה -  'גרפיטי' .
השבוע נוצר דיון בין כמה מחברי החבורה, האם גרפיטי הוא מעשה אוהב ואחראי, או שמא הוא פוגעני ומסב נזק תדמיתי.

אומן הרחוב המפורסם בנקסי אמר על כך:

“Imagine a city where graffiti wasn't illegal, a city where everybody draw whatever they liked. Where every street was awash with a million colours and little phrases. Where standing at a bus stop was never boring. A city that felt like a party where everyone was invited, not just the estate agents and barons of big business. Imagine a city like that and stop leaning against the wall - it's wet. ” 




המסר שלו הוא שהשטח הציבורי נלקח מאיתנו ועלינו לקחת אותו חזרה. הוא מתאר אנרכיה של צבעים ודימויים, שבה אין לנו שליטה על איך ייראה המרחב הציבורי, אלא סוג של יצירה משותפת חסרת בעלות וחסרת שליטה.
זו צורת הסתכלות אחת על המצב.

נשאלות השאלות -
האם זה שאדם רוצה שהבניין שלו או הרחוב שלו יהיה צבוע בצורה מסוימת, לא אומר שעלינו לכבד את רצונו. האם החופש שלנו לצייר לא פוגע בחופש של האחר לשמור על מראה קיים וקבוע?
האם זה שהמרחב הציבורי מעוצב על ידי ממון, אומר שעלינו להפר אותו בכל מחיר כדי לשבור את שליטת המסרים המסחריים?
האם חוסר הסכמה אסתטית היא עילה מספקת כדי לאסור את חופש הביטוי במרחב הציבורי, ולהגדיר את אומנות הרחוב להשחתה לא חוקית?

וכאן אני רוצה להציף נקודה מאוד חשובה של חוקים.
אחד הדברים שמקדשים בדמוקרטיה המודרנית הוא  - שלטון החוק. קודם כל להקשיב לחוקים, גם אם לא מסכימים, כי אחרת אף אחד לא יקשיב לחוקים ותהיה אנרכיה.
הבעיה היא שהחוקים שנחקקים שוללים מאיתנו פעמים רבות את אפשרות הבחירה. הם הופכים אותנו לאוטומטים, להיות מונעים מפחד מענישה במקום מבחירה חופשית אמיתית.
וזו הנקודה, שחופש אמיתי מבחינתי הוא החופש לבחור. החופש להחליט בעצמי מה ראוי ומה לא ראוי. איך עושים את זה ללא חוקים שלטוניים כאלה ואחרים? על ידי הקשבה ללב.

השאמאן דון חואן, מספרו של קרלוס קסטנדה מספר:
"כל הנתיבים זהים: הם מובילים לשום מקום. ... האם לשביל הזה יש לב? אם כן, הנתיב הוא טוב, ואם לא, אז אין בו טעם. שני השבילים אינם מובילים לשום מקום, אבל לאחד יש לב, ולשני לא. אחד מוביל למסע מלא שמחה, כל עוד אתה מבין את זה, אתה אחד עם זה. השני יגרום לך לקלל את חייך. אחד הופך אותך לחזק, השני מחליש אותך."

כל כך פשוט. כל כך שכחנו להקשיב ללב שלנו שהמצאנו חוקים וכללים ותקנות,  ומרוב חוקים ותקנות שכחנו להקשיב ללב.
וזו גם האחריות האמיתית שלנו. כאשר אנחנו מצייתים לחוקים אנחנו לא מקשיבים ללב, אנחנו לא בוחרים. אנחנו מצייתים. אבל הבחירה תמיד קיימת, עלינו לשאול את עצמנו, האם הציות לחוק תואם את מה שהלב שלי אומר לי ?

בספרד אנשים החליטו להיכנס לסופרמרקט ולקחת אוכל עבור אלו שאין להם, אפילו לא עבור עצמם.
על פי חוק, הם עבריינים. אבל הלב שלהם אמר להם לעשות זאת. לסכן את עצמם ואת החופש האישי שלהם,לעבור על החוק,  כדי לעזור לאנשים רעבים.
ברק כהן, עורך-דין ופעיל חברתי, התראיין לאולפן שישי בשבוע שאחרי המעצרים האלימים של פעילי המחאה. כאשר נשאל מה הוא אומר לעצמו כאשר הוא מסתכל במראה ורואה את הפציעה באף, הוא ענה בגאווה - חירות.
כך הוא אמר לעיתונות אחרי המעצר: ""באנו לפה כדי להבהיר למשטרה שהחירות היא שלנו ולא שלהם. הם יכולים מקסימום להשתמש באמצעי כוח. בנפש שלנו, שהיא ספוגה בחירות, הם לא יוכלו לגעת בחיים" .





החופש שלנו מגיע עם אחריות. אחריות לכל אלה שאין להם חופש היום. כי עד שלא כולם יהיו חופשיים, אנחנו לא באמת נהיה חופשיים, אלא רק באשליה של חופש.

נסיים בשיר של ג'ניס, אבירת האור מהסיקסטיז, אחת מאותם אלו שדיברו איתנו על חופש - "חופש הוא רק מילה אחרת לאין שום דבר להפסיד".  גם לנו אין מה להפסיד, רק להיות חופשיים ולקחת אחריות. אם נרצה....