יום חמישי, 24 ביולי 2014

עדיין לומד ללכת



 צועד את צעדי הראשונים בין המילים בדרכי החיים


היום לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה.
כעת, יומולדת שנתיים לבלוג, וזהו הפוסט ה-100 ! ! !

זמן טוב לסיכומים, מבט לאחור והתבוננות קדימה, וכמובן גם פנימה :)

אז נתחיל עם קצת מספרים:

הבטחתי בפוסט הראשון לכתוב פעמיים בשבוע, בסופו של דבר הצלחתי לעמוד בכמעט פוסט אחד בשבוע בממוצע.
שזה יפה מאוד מבחינתי. שאפתי גבוה מאוד,  והגעתי למקום טוב באמצע. אני מרוצה

בסך הכל היו 23830 כניסות לבלוג נכון לרגע זה.

הפוסט הנקרא ביותר עם 617 כניסות - אשירים ומעושרים.
הפוסט הנקרא הכי פחות (גם זה כבוד, אם כי מפוקפק...) עם 25  - הלא כלום.
היו לי 3 פוסטים של כותבים אורחים - ענבר דקל ז"ל, חברי היקר שלומי ימיני, ואהובתי טליה הירש.
פוסט אחד שתורגם לערבית  ואחד שנכתב באנגלית.

הנושאים שכתבתי עליהם רבות היו - אהבה, כסף, מהפכה, קהילות, שלום, מלחמה, נדודים, זמן, חופש, פחד, אופניים, מיניות, תודעה, פלסטינים, סמים, התמכרויות, שליטה, ילדים, נשים.
בקיצור  - החיים.

למי שפחות מתחבר למילים כתובות ולא לקח את הרטלין שלו, עשיתי גם ערוץ יוטיוב שבו מרוכזים הסרטונים שהופיעו בפוסטים, מוזמנים מאוד להכנס אליו ולמצוא שירים, הרצאות, מערכונים -  שמזכירים לי את מהות החיים, ולאן אנו הולכים.

אני רוצה להגיד תודה,
תודה להוריי שהביאוני עד הלום, וחינכו וטיפחו אותי כדי שאוכל להיות מי שאני,
תודה לחבריי ושותפי לדירה מורדי ומישל שליוו אותי בתקופה שלפני תחילת כתיבת הבלוג,
תודה לבלוגרים החובבים והמקצוענים ואנשי המילה הכתובה, שגרמו לי לרצות ולהעיז לכתוב גם כן - נתן שלווה, אייל קליין, ברכה הגולשת, עידן לנדאו,  אייל סלונים, עידן הרטגזון, אופיר אביגד ורבים אחרים.
תודה לכל מי שקורא ומגיב, תומך או מזלזל, מפרגן או מבקר. כל תגובה וכל לייק חיזקו אותי וגרמו לי לרצות להמשיך לכתוב.
תודה לאנשים שפגשתי דרך הבלוג הזה, ובמיוחד אהובתי טליה.
תודה לאלוהים שנתן בי חיים.

למדתי בשנתיים האלה הרבה על עצמי,
למדתי לעורר השראה בעצמי ובאחרים,
למדתי התפתחות והתמדה וצניעות ואהבה עצמית.
עודני לומד על הכל, עודני תלמיד, והבלוג הזה הוא שער כדי לשתף את מה שלמדתי, את מה שעודני לומד,
כדי שאולי עוד תלמידים כמוני ירצו גם לשתף, וללמד, ולחבור, ולהזכר יחדיו,
שאנחנו כולנו חלק מאותה סירה עגולה,
ששטה בחלל העצום והמופלא,
ושיש לנו זכות להיות חלק מהבריאה,
ויש לנו אחריות להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם הזה וגם בעולם הבא.

אני מאחל לעצמי להמשיך לכתוב,
באינטרנט או על דף נייר
וללמוד להיות סבלני, לשכתב עוד ועוד את מחשבותי ורגשותי,
להיות אמיץ ולפרוץ את הגבולות של עצמי,
להיות עניו וקשוב ולדעת מה לכתוב ומה לשמור לעצמי.
להיות בתודעת מספר סיפורים,
ולזכור שכל אות וכל מילה יוצרות את המציאות שבה אנו חיים.

להאמין ולהיות מלא תקווה גם בזמנים קשים כמו עכשיו,
להיות בשירות ובשמחה בכל עת ובכל מצב.

אם נרצה...



    


יום שלישי, 22 ביולי 2014

סיפור על ג'וק וחישוק



 פוסט אורח של אהובתי טליה :


1
רציתי קפה. נכנסתי למטבח והדלקתי את האור. על השיש עמד ג'וק. הוא עשה לי מחושיים ואני עשיתי אמאל'ה ג'וק. כל אחד והתפקיד שלו. שלפתי בקבוק מים מהמקרר במינימום תנועות חדות, סגרתי את האור וחזרתי לסלון. לא חייבת קפה. אפילו, יותר עדיף.
בסלון, עם כוס מים, אני תוהה האם הג'וק עצמו מגעיל-מפחיד אותי או שבעצם זה רק הדימוי שלו. מערכת שלמה של אמונות נטועות על אדמת האני, ובתוכה אני מתורגלת לפחד ולהיגעל שאני רואה משהו כמו ג'וק. אבל הג'וק עצמו? מה בעצם אכפת לי?
אז אני חוזרת למטבח כדי להכין קפה ולהתעמת עם האמונות המטופשות והמדומיינות שלי. למרות הרצון להתפתח רוחנית וכל זה, אני ממש שמחה שהג'וק כבר לא שם.
יום עובר. אור, שיש, ג'וק, אמאל'ה, באמת תכננתי להפסיק לשתות קפה בלילות. מיקי שואלת: למה את לא הורגת אותו? מי אני להרוג אותו? ומאיזו סיבה בעצם? שהוא ג'וק. שהוא על השיש שלך. שהוא בבית שלך. שהוא מפריע לך לחיות. 
ימים עוברים. הדימוי עדיין מגעיל אותי, הג'וק עצמו כבר פחות. זה עובד טוב. מתפתחים יחסים. אני מרגישה שאנחנו מבינים אחד את השני. אני אפילו נותנת לו שם.
נתת שם לג'וק שלך?! מיקי מזועזעת. זה יותר קיצוני משלושה חתולים. לא בחייאת טליה למה בדיוק את לא הורגת את הג'וק הזה? האמת שגם אני לא בדיוק יודעת. אני שואלת את עצמי כמה אכפת לי אם הג'וק יחיה או ימות. אולי זה חסר רגישות, אבל נדמה לי שלא אכפת לי בכלל.
תאודור נשאר על השיש. הוא לא בורח כשהוא רואה אותי ואני לא בורחת כשאני רואה אותו. הוא לא כזה מגעיל ובכלל לא מפחיד. הוא ג'וק.


   





2
אני מניפה את החישוק ומנסה לסובב את המותן. הגוף המאובן שלי מתנועע באפס עדינות לאלף כיוונים. החישוק נשמט אל הרצפה. מרימה את החישוק ומנסה שוב. הוא שוב נופל. זה מתסכל. מישהו מסתכל עלי. אני נבוכה. אני מרגישה מטופשת. אני מנסה שוב. כמעט תפסתי את זה. כמעט, אבל לא. שוב מרימה, ועוד פעם מנסה. מישהי מגיעה. גם לה יש חישוק. היא יודעת לזוז. היא טובה. היא הרבה יותר טובה ממני. ושוב החישוק על הרצפה. אני אף פעם לא אצליח לעשות את זה. אני גרועה בזה. אני מגושמת ומטופשת. אני כישלון. אני לא מספיק טובה ואף פעם לא אהיה מספיק טובה.

בזמן אחר הייתיפוסלת לנצח את החישוק. מחליטהשמדובר בפעילות מטופשת שנועדה לבנות רפות שכל ולא על אחת כמוני (אינטלקטואלית מהמעלה הראשונה) לעסוק בה. או הודפת מעלי את האפשרות להתנסות, מחמת השעמום הנורא הכרוך בעיסוק כה רדוד וחסר תוחלת. וממילא, אני הרי מעדיפה לרקוד בחופשיות מבלי להגביל את עצמי לכדי קוטרו העלוב של חישוק אחד. לא משנה, הייתי אומרת, למי אכפת מזה. זה ממש לא בשבילי, השטויות האלו. 

אבל היה לי אכפת. וזה בכלל לא נראה לי מטופש.



לחשק יחדיו בלי בושה
להיות ילדה



3

כל אחד יודע שאסור לקחת סוכריות מזרים. אולי בגלל זה בכל מפגש עם משהו זר אני מייד מקטלגת אותו כמוזר, מאיים ומסוכן. עשיתי את זה עם הג'וק, עשיתי את זה עם החישוק, אני עושה את זה עם אנשים. כולם עושים את זה. אנחנו שונאים את הזר.
שמתי לב שכשאני פותחת את הלב הזר הופך להיות חדש ומסקרן וכשאני ניגשת אליו ככה אני מאפשרת לו להפוך מוכר, אפילו אהוב.
אבל הנכונות להמיר את הסכנה שבזרות לכדי הזדמנות להתפתחות היא רק צעד אחד ממה שאפשר לי להצליח לסובב את החישוק.
הייתי צריכה להתאמן. והייתי צריכה להאמין.
אלו שני דברים שאני גרועה בהם. להתאמן זה קשה. משום שבדרך צריך להיכשל. ושוב להיכשל. להרשות לעצמי להיות מטופשת, מגושמת, מבוהלת, לא מושלמת בעליל.
להאמין זה עוד יותר קשה. להאמין בעצמי, להאמין שאפשר. במיוחד אחרי כל פעם שהחישוק נפל אל הרצפה, במיוחד שאין ספק בנוגע להעדר מושלמותי.
אבל זכרתי שאני שלמה, גם בלי להיות מושלמת. וזה עזר. 
לפחות, עד שהופיעו אנשים נוספים. להיות בלתי מושלמת כשרק תאודור הג'וק רואה אותי, זה קל. להיות בלתי מושלמת מול אנשים אחרים. בשבילי זה לא פשוט בכלל.
אבל אני לומדת להיראות, בצבעים הטבעיים שלי. כמו שאני. ואני מגלה שאני טובה מספיק, בלי להשוות את עצמי לאחרים.

ההיא שהופיעה, טובה הרבה יותר ממני, מתאמנת בחישוק כבר שלוש שנים. ברגע שוויתרתי על ההשוואה אליה, יכולתי ללמוד ממנה. גם היא, כמו תאודור, כמו רבים אחרים, הייתה מורה נפלאה. 



    




4
אני יודעת שאני זה לא המחשבות שלי. אני יודעת שאני זה לא האמונות הנטועות בי. אני יודעת שאני זה לא ההרגלים המקובעים שלי. אני יודעת שלהגיד "ככה זה" לא בהכרח הופך משהו לאמת. אני יודעת שהחיים הם לא מה שסיפרו לי. אני יודעת שהמציאות רחבה יותר והסיפור גדול יותר מזה שאני מכירה.

לקח לי חודשיים להתרגל לתאודור. לקח לי חודשיים להצליח לסובב את החישוק על המותן. עכשיו אני מנסה ללמוד להרים את החישוק לחזה. בית כבר אין לי ותאודור מת מזמן. בחוץ יש מלחמה. שנאה ופחד, תסכול וכעס, כאב וייאוש גדול. 

עם קצת אומץ, לצאת מעצמנו, לקחת סוכריות מזרים, להכיר את הזר, להכיר את עצמנו, להתאמן ולהיכשל ולהוסיף ולהתאמן, ולהאמין, להאמין עוד ועוד.


עד שחמלה תתעורר, עד שיהיה כאן טוב.

אם נרצה....



יום שבת, 12 ביולי 2014

הפחדת אמת








שלום כאן הפחד באתי לבקר
הבאתי את משרתי הטוב המוות
ושלל דימויים נוראיים ומזוויעים של האחר
אני שולט בכם ביד רמה
בעזרת משרתיי, אדוני המלחמה
אני מחלק אותם לצדדים כדי שלא תדעו שהם באותו הצד
וכך כל צד יכול להגיד שהצד האחר הוא זה שממנו כולנו כדאי שנפחד
ואתם כולכם פוחדים, מהמוות, מהשכול, מהחורבן, מהאובדן.
אין לכם בית אבל יש לכם אייפון חמש או אולי שש
אין לכם פרנסה אבל אתם נורא מפחדים לאבד את מה שיש,
שלטוני איתן ולא אוותר עליו בקלות
את כולכם אגייס לקמפיין הבחירות שלי
ואם צריך אדאג שעוד מישהו ימות
בינתיים האזעקות והחדשות עושות עבודתי נאמנה
וקולות מהפייסבוק ומהאספסוף הזועם שמבקש רק נקמה
נקמה מתוקה, רגע של שמחה לאיד
כשמשפחה מתפוצצת וביתה הופך לגלעד
כשכל המוחים ברחובות נכנסים למחילות
וכל מצדדי השלום והאהבה משתתקים והולכים לפינה
הפחד מקנן וגדל ומתגלגל והופך לייאוש ודכאון מכך שאין מה לעשות
וככל שמתבגרים ומזדקנים לומדים להילחם יותר ולחלום פחות
גאווה, יהירות, שנאה ובורות, חרדה וזהירות, הומור שחור ומרירות
מתפשטות כמו רעל, כמו סרטן הצרכנות, מפיצות חושך לכל עבר
תפסיק להיות נמושה רכיכה לקחת הכל ללב, הגיע הזמן שתהיה גבר.
ביום שנולדתם הכתמתי את לבבותיכם
ועד שלא תבינו שאני אשליה אמשיך לשלוט בכם.


הפחד מהאיסלם מציאותי  בערך כמו שחדי קרן מציאותיים.
כלומר הם מציאותיים, אבל בדמיון שלנו :)


השחרור מהפחד נעשה באופן אישי על ידי כל אחד מאיתנו.
עדיף אולי שנעשה זאת מתוך בחירה עצמאית וחופשית ולא מתוך הכרח.
אני מוצא שהאימון הטוב ביותר שלי בהתמודדות מול הפחד בא לידי ביטוי בשלוש דרכים:

  • שחייה לבד בים, במים הולכים ועמוקים. הפחד שלי הוא לא כל-כך מטביעה או מחיות מים טורפות. הפחד שלי הוא יותר מהמעמקים, ממים כהים, מהלא-נודע. מדי פעם אני קופץ למים ומתחיל לשחות. כל פעם כמה שהתודעה שלי מסוגלת להכיל - ככל שהפחד שולט כך השחייה בדרך כלל קצרה ורדודה. ככל שאני מחליט להעמיק כך גם הפחד מפסיק לשלוט בי.
  • העישון הוא עוד מדד לפחד. ככל שאני מעשן יותר, כך אני יודע שאני נתון לרגשות שבבסיס שלהם מסתתר פחד - יאוש, עצב, דיכאון, כעס. לעתים אני גם מעשן מתוך הרגשת חברותא ושמחה, אבל הרבה פעמים העישון מלווה בתחושה של התעצמות העצמי הנפרד, האגואיסטי, זה שדואג קודם כל לעצמו. וכך ההימנעות מעישון היא עוד דרך עבורי להתמודד עם הפחד.
  • ההתמכרות הנוספת שלי היא חדשות. אני כל-כך אוהב לשמוע מה קורה בעולם. בארץ, בחו"ל. שינויי אקלים, משברים כלכליים, מחאות חברתיות, חידושים טכנולוגיים. הנטייה לחפש בחוץ, עכשיו, משהו שקיים בעצם בתוכי. ההתמכרות הזאת מזכירה לי כמה אני תלוי באחרים, כמה אני מחכה לגאולה שתגיע ממקום כלשהו, כשבעצם העבודה העיקרית ואולי היחידה שיש לנו לעשות היא עבודה על עצמנו. לכן אני מנסה להמעיט בשעות מחשב, שעות מסך, שעות פייסבוק, שעות טלפון. זה אולי מגביל את היכולת שלי לתקשר עם העולם, ולהיות מעודכן, אבל זה תורם לי לשפיות, זה מרחיב את נקודת המבט, מאפשר יותר להיות בתוך הרגע, מודע לאנשים, מודע לחיות ולצמחים, לשמש ולכוכבים, ולקבל פרופורציות על החיים.  חלק מלימודי הערבית שלי והביקורים בכפרים פלסטיניים ובדווים קשור גם כן לשחרור מהפחד הזה שהחדשות יוצרות אצלי ואצל כל אחד שצופה בהן יותר מדי....


אלטרנטיבה לפחד


הרבה אנשים שואלים אותי מה כבר יש לעשות?
מה אנחנו יכולים לעשות שונה בזמן שיורים?
אז יש לי כל מיני רעיונות למה אפשר לעשות שונה, אך מכיוון שזה הכל בתיאוריה, ואין לי או לך הרבה שליטה,
אז אני תמיד מחפש מה אני יכול לעשות שונה.
ואחד הדברים שאני רוצה שישתנו ביחסינו כבני-אדם כאן בארץ ישראל פלסטין,
הוא שהשפה תהפוך להיות שוויונית יותר.
לשם כך עלי להכיר את התרבות של האחר.
לפני שבועיים התחלתי קורס לשיפור הערבית המדוברת והכתובה שלי,
בכפר המקסים ג'יסר א-זרקא.
כפר שכן לקיבוץ שבו נולדתי - מעגן-מיכאל, 
שלמרות השכנות והקירבה, מעולם לא ביקרתי בו.
כעת בזמן הקורס, זו הפעם הראשונה שיוצא לי להכיר את הכפר, את האנשים, הסיפורים, הרחובות, הדייגים.
הקורס הזה נקרא גשר לערבית  (על שם הכפר - גשר הזרקא (הכחול), שמו הערבי של נחל התנינים),
והוא משלב סיורים בכפר, וארוחות אצל משפחות בכפר.


ביתנו הזמני בחוף מעיין צבי,
מוזמנים להתארח בכל עת, לברוח מהטילים,
שימו לב, השכנים ערומים :)


הוסף כיתוב

החודש הזה הוא חודש הרמדאן.
המורות שלנו מרים ופאתנה צמות כל היום, 
מגיעות לשיעור אחרי יום של בישולים, אך ללא אכילה ושתיה,
ומלמדות אותנו כל יום בחיוך ובענווה מילים, פתגמים ושירים בערבית.
מוחמד מדריך הנוער של הכפר, עושה לנו סיורים בפאתי הכפר,
ומספר לנו על הביזנטים והעותמנים שבנו את הגשרים,
ובערב ארוחת אפטר (סוף צום) אצל אום שאדי, דיבורים על דיאטה אחרי הרמדאן,
כי בסך הכל עולים במשקל מכל הצום ביום וזלילה בערב הזו.

בזמן הקורס אני ישן בחוף מעיין צבי,
יש לנו שכנים ריינבואיסטים נודיסטים נחמדים,
ששומרים לנו על הבית קיץ הנחמד שאני וטליה בנינו לנו שם,
ואני נוסע כל יום עם אופנים לכפר.
כל המצב הזה שקיים בחדשות,
ובאיזה שהיא מידה גם מחלחל לכפר,
לא באמת קיים על החוף או בכיתה,
השיגעון לא עובר את הגשר,
אבל הגעגועים לארץ היפה קיימים גם בשירה הערבית

חילווה יא בלדי - יפה הו ארצי, של הזמרת המצרית דלידה:





ביקור בבית-קברות בדרום

ביום רביעי יצאתי עם טליה למסע משולב ברכבת, אוטובוס, רגל ואופנים לכיוון בית הקברות של הכפר אל-עראקיב.
הגענו לכפר אחרי שחברינו לפעולה קרקסית (שבדיוק חגגו חנוכת בית ביום שישי בשילוב מופע אורקולי של אזעקות ויירוטי טילים), הפנו אלינו חברה שפעילה עם תושבי הכפר במאבקם על השארות על האדמה של הכפר. הכפר נבנה ונהרס יותר מ-50 פעמים בארבע שנים האחרונות. בתור מי שבעד לשחרר הצמדות לאדמה, לא ידעתי אם אני תומך של המאבק או לא, אבל העדפתי לבוא ולשמוע ולראות, ועל הדרך לנסות לעשות קצת טוב לילדים.

המצב במקום הוא ביזארי - שתיים שלוש משפחות שנותרו מתחת לציליות בשטח הבית קברות.
בערב מגיעים שאר גברי הכפר לארוחת סוף צום הרמדאן.
אנחנו הגענו מעט לפני סוף הצום, ויצא לי לשבת ליד שייח סיאח בארוחה, כך שזכיתי במבט מקרוב על ראש הכבש שהיה מונח על צלחתו ואחר-כך גם על הצלחת שממנה אני אכלתי. לא אכלתי בעצמי, רק למען הסר ספק, פשוט אוכלים בצלחות גדולות משותפות. אהבתי את השיתוף, שחוסך בכלים חד-פעמיים. גם אהבתי את העובדה שהבדווים כן עושים בעצת הטבעונים, ומסתכלים לאוכל שלהם בעיניים, בלי להימנע מהמראות הלא מלבבים.


נשארנו לישון עם אחת המשפחות, אחרי שסיפרו לנו סיפורים על הפינויים והאלימות של המשטרה,
על כך שהמדינה הזו משוגעת, למרות שהסכמנו שכבר הרבה זמן היא משוגעת,
על המאבקים המשפטיים, ועל המצב הנוכחי. למרות כל הקושי והכעס והכאב, מצליחים לחייך,
ולשמור  על אופטימיות, וקבלת אורחים נעימה, חולקים את המעט שיש.


הציליה של המשפחה המארחת בתוך בית הקברות

האדמה היא  עבור המתים או עבור החיים?
מזל שאין עדיין ארנונה על קברים
                                     

בבוקר התיישבתי לי על הספסל והתבוננתי בסוסה האפורה שנשארה מדלגת בין המצבות ומלחכת עשב.
כל אשר נברא לאיטו נכחד, כל אשר נפרד ישוב להיות אחד.
ברקע נמצא החום, והצום של הרמדאן שהשתתפנו בו באופן חלקי (רק מים, עד חמש בעררך כשנסענו),
הבומים של ההפצצות שנוחתות על עזה, וכמה יירוטים באוויר,
במקום אין מרחב מוגן, אבל אם יפגע בך טיל לפחות לא תצטרך את חבר'ה קדישא כדי להגיע לקבר....
בתוך כל ההזייה הזו הצלחתי למצוא מעט שלווה, מעט פרופורציות על ההחיים ועל המוות ועל מה שביניהם.
יצאנו משם אני וטליה עם שמחה ועצב ותהייה - האם זו עקשנות, טפשות, אמונה או גבורה?
מה זה אומר בכלל להיות גיבור בימינו?



   




לפני שהלכתי הספקתי לראות את סוג'וד הילדה בת ה-4 צופה בקליפ בסמארטפון של אחיה או אמה,
קליפ מצויר שמראה הפגזות קשות על עזה, וילדה שעומדת עם אבן מול טנק,
והפזמון שמתנגן - palestine tomorow will be free.
התעצבתי,
איך אפשר להביא ילד למציאות כזו?
איך אפשר לגדל ילד במציאות כזו.

בישראל אני בעיקר מרגיש את הפחד שהאזעקות והחדשות יוצרים,
ולכן אני חושב כל הזמן על דרכים להפיג את הפחד,
עבור ההורים, ועבור הילדים.
מכיוון שסטטיסטית הסיכוי להיפגע מטיל הוא בערך מיליונית מהסיכוי להידרס על הכביש,
נראה לי מטופש לרוץ כל הזמן למרחב מוגן, ובטח שלא בבהלה.
לכן  הוצאתי את המדריך הבא להתנהגות בזמן אזעקה,
אשמח אם מישהו רוצה לאייר, להסריט, או להמחיז אותו למען אלו המתקשים לקרוא:


  • בזמן נסיעה על הכביש - עצור בצד הדרך, ובדוק ושלח אסאמאסים שלא יכלת בזמן הנהיגה., זה זמן מצוין.
  • בזמן השירותים - להכניס את הראש לאסלה ולסגור את הקרש.
  • בעבודה בגינה - לחפור בור ולכסות. לא לשכוח לקחת קשית לנשימה.
  • בזמן סרט בקולנוע -  לזכור שגם את חיה בסרט.
  • בגן הילדים - לענות לאזעקה ולנהום יחדיו כולם כמו תנים.
  • בהופעה של ניל יאנג - להגביר את הווליום של ההופעה.
  • בחוף הים, למצוא מישהו שיושב מתחת לשמשיה ולהצטרף אליו. יהיה נחמד לבוא עם בירה קרה.
  • בפייסבוק - לזכור שהמילים שלך פוגעות לא פחות מטיל ארך טווח.
  • והכי חשוב זה מה עושים בין אזעקה לאזעקה - להרגע, לנשום, להודות, לאהוב.

והעיקר לא לפחד כלל :)
אם נרצה....

        

יום שישי, 4 ביולי 2014

מה עושים עם המצב?









מה עושים עם המצב? שאל אותי חבר
מסביב כל האלימות הזו,
צריך לברוח, אי אפשר להישאר,
ואם מדברים על סרבנות - מה פתאום אתה חולם
הם מרביצים לך ואתה לא מגיב
מה אתה גאנדי?
למי כבר יש להקשיב?
הם לא רוצים אותנו, כולם פה מיליטריסטים משוגעים,
צמאים לדם, לנקמה, אפילו בתורים בקופת חולים ובאוטובוסים,
די נו למה אתה מדכא
בוא נדבר על משהו אחר
ראית את כל השרפות שמתרחשות,
ביערות ירושלים, במפרץ חיפה, השטח בוער
עזוב שטויות, בוא נלך להפריח בועות
לעשות מלחמות של רובי מים
לרקוד בפלא, ולראות את הברזילאים
יא גנוב אתה לא יודע מה הם עשו בברזיל,
העיפו מיליונים מהבתים כדי לבנות אצטדיון דביל
כרתו חצי אמזונס, כדי שתיירים יבואו לשחק,
אנחנו דואגים מהערבים, אבל מה יקרה כשהכל פה יתמוטט
אבל הרי ידוע שהכל מתחיל מבפנים
אז אולי פשוט נהיה שמחים
אבל איך אפשר להיות שמח כשהכל מסביב מקולקל
כי העולם הוא גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל
מה נהיית לי ברסלב רוחני, חי באשליה
לפחות אני חי ונושם וחוגג ועוזר, כי אני לא עסוק במלחמה
בסוף זה יבוא גם אליך, מה אתה חושב שאתה בשוויץ או בפינלנד
לא, אבל אני לומד ערבית, כדי שאוכל להסתדר לא משנה מי ישלוט כאן
אז אתה בעצם בוגד, אולי פשוט תרד מהארץ
ירדתי מנכסיי וחובותי, ולרדת אין לי יותר לאן
אולי לצלול לעומקים, לא לפחד להיות דג קטן
שלא יאכל אותי איזה כריש
למרות שטוב למות בעד ארצנו
בוא נשלח לקרב את הילדים
שיחזרו עם פוסט טראומה ואז נעצור אותם על שימוש בסמים קלים
אולי הגיע הזמן באמת לשנות כיוון
לעצור את המכונה שאיבדה שליטה וכעת זורעת מלא הרס וניוון
להפסיק להיות עבדים, להתחיל לחייך אל החיים
מה הקשר חיוך לעבדות? צריך לשרוד פה
אבל הרגע אמרנו שטוב למות
טוב גם לחיות, וואלה החיים לא כאלה רעים
גם אני חושב, אבל מה עם הילדים?
איזה ילדים? החטופים? השם ייקום דמם
לא הילדים שעוד חיים, הילדים של כולם
ילדים של ערבים וילדים של יהודים
ילדים עם אבנים ילדים במדים
אז מה עושים עם המצב, מחליטים שמפסיקים
להרוס ולהרוג ולצרוך ולקלל
ומתחילים לבנות, ולעזור, ולשקם, ולטפל
להיות מרפאים להיות מלאכים
להבין שהשינוי מתחיל מבפנים
כמו אתי הילסום שהבינה שהשואה
זה בסך הכל שיקוף של התודעה
ועם המצב גרוע כדאי שנבדוק בתוכנו
איפה אנחנו מגלמים את עצמנו
ומי אנחנו כשאנחנו פועלים
כשאנחנו פוגשים אחרים אלימים
והאם אנחנו כמוהם או שזה רק אשליה
והאם אפשר למרות הכל להגיד הללויה

אפשר אם נרצה...


    

יום רביעי, 2 ביולי 2014

בחזרה למשחק



בהמשך לתרגום הפרק "העבודה כאמנות", מתוך הספר הנפלא the ascent of humanity ,
תרגמתי וערכתי גם את הפרק הבא - back to play
אשר מנסה לתאר כיצד תראה מערכת החינוך,
בעולם שבו העבודה היא יצירה ולא הכרח השרדותי.

מקווה ש'תמצאו את הזמן' כדי לקרוא את הפרק בנחת :)


אובדן השליטה של מערכת החינוך

"מורים רבים חושבים על ילדים כמבוגרים שטרם התבגרו. יתכן וההוראה תהיה 'מכבודת' יותר וטובה ויותר, לו היינו חושבים על מבוגרים כילדים שהתנוונו". - קית' ג'ונסטון


הלימוד המודרני הומצא בתחילת המהפכה התעשייתית, כדי שילדים יסתגלו לעבודה שהיתה משעממת, חוזרת על עצמה, משפילה, ולא מספקת. הפיכתה של עבודה לאמנות דורשת במקביל שינוי בחינוך, כך שיכין את הילדים לחייהם כאמנים. בפרק "המטבע של שיתוף פעולה" כתבתי: "עבודה כבר לא תהיה קשורה לחיפוש אחר כסף, אלא תחפש את הדרכים הטובות ביותר לשרת אחד את השני ואת העולם, כל אחד מאיתנו על פי המתנות והמזג הייחודיים שלנו."

בהקשר זה, חינוך יהפוך ממה שהוא היום - הכנה לשוק העבודה, לתהליך של גילוי עצמי. תהליך זה יבקש לעזור לכל אחד מאיתנו לענות על שאלות כמו - "מה אני אוהב לעשות? מה הן המתנות הייחודיות שלי? כיצד הייתי רוצה לשרת אחרים ולהשתתף ביצירת עולם יפה יותר?"

העובדה שאידיאלים אלו כבר קיימים במידה מסוימת, גם בחינוך וגם בעבודה, מצביע על מימוש שלנו אותם בצורה אינטואיטיבית, על תקפותם בכל זמן, ועל הכמיהה האינסופית לעולם טוב יותר מזה שאנו חווים כיום. אנחנו יודעים עמוק בפנים שזה מה שחינוך צריך להיות. מחנכים נותנים מס שפתיים לרעיונות האלה של גילוי עצמי, אבל בפועל, החשיבות של השליטה וההיררכיה בתוך מערכת החינוך עומדים בסתירה לביטוי האמיתי של רעיונות אלו.

כיום, משבר חינוכי נוחת עלינו ומאיים להשמיד את מערכת החינוך המודרנית כפי שאנו מכירים אותה. זה קורה במקביל למשבר פיננסי עולמי, משבר שעוזר לפנות את הדרך למערכת חדשה של כסף, ומשבר אקולוגי שממריץ אימוץ מערכת חדשה של תעשייה. בתי הספר הקיימים כבר מדממים. ניתן לראות זאת  בכישרון ההוראה ומשכורות המורים שיורדות, בלגיטימציה שכבר אינם מקבלים מההורים, בכמות התלמידים בכיתות, באלימות שמסלימה ובשיעורי האוריינות שצונחים.

התגובה של המערכת למשבר ולאובדן השליטה, היא כפי שקורה בדרך כלל, הקשחת השליטה עוד ועוד: ניסיון למדוד את התלמידים לפי סטנדרטים קבועים, הקפדה על אישורי ההוראה למורים, מאבטחים חמושים וגלאי מתכות, חיפושים בחדרי הלבשה, וגדרות תיל למבני בית הספר.


הנסיון לשלוט בתלמידים כדי שיהיו צייתנים
 לא בוחל באמצעים


קיימים מודלים מוצלחים של לימוד המסתמכים דווקא על שחרור של שליטה ולא החרפתה. נקודת המוצא של מודלים אלו היא האמונה בסקרנות והיצירתיות הטבעיות של האדם. "אדם מטבעו, משתוקק ללמוד", כתב אריסטו, כפי שהיכולת המדהימה של ילד ללמידה מרצונו הפנימי (לפני שהחינוך מתחיל) מדגימה.

פילוסופיות חינוכיות בתנועות מונטסורי וולדורף בנו פדגוגיות שלמות שמטרתן לאפשר את המשאבים הדרושים כדי לענות על הסקרנות הטבעית של הילדים ועל הרצון הטבעי של הילד לצמוח ולהתפתח. החלופות שלהם לכפייה ולשליטה, נולדו מתוך אמון בסקרנות המולדת, אינטליגנציה, מוטיבציה, וחוכמתו של האדם, והן הולכות נגד הדרישות המוסדיות של תרבות המכונה והאידיאולוגיה של כיבוש הטבע (אנושי).

דוגמא יפה של האלטרנטיבה לחינוך המבוסס על שליטה היא בית הספר 'סאדברי ואליי' שבמסצ'וסטס, אשר לוקח את העיקרון של האמון בילד אפילו מעבר לגישות של וולדורף או מונטסורי. זהו בית ספר שבו אין תכנית לימודים, אין מבחנים, אין ציונים, ואין כללים למעט אלו שנחקקו על ידי התלמידים עצמם.

כך כותב אחד המייסדים: "רצינו [שהתלמידים] יהיו לגמרי חופשיים לבחור חומרים שלהם, ספרים, מורים. הרגשנו שהדרך האמיתית ללמידה בחיים, מתקיימת כאשר הלומדים משליכים את עצמם לנושא בכוחות עצמם, ללא שידול, או מתן שוחד, או לחץ. . . . על מנת להיות נאמנים לעצמנו, אנחנו צריכים להתרחק מכל רעיון של תכנית לימודים בהשראת מערכת החינוך ה"רגילה". היינו צריכים לאפשר למוטיבציה להגיע כולה מהתלמידים, ובית הספר מחויב אך ורק לתגובה למוטיבציה זו. אפשר לתת כדוגמא את כך שבסדברי ואליי, אף ילד מעולם לא הוכרח, נדחף, הופצר, שודל, או שוחד ללמוד איך לקרוא. ולמרות זאת, ואולי על שום כך, אין לנו דיסלקציה, ואף אחד מהבוגרים שלנו אינם אנאלפביתים."


היעדר כפייה מאפשר למידה

למרות היעדר כל מנגנון תמריצים חיצוני או כפייה חיצונית, ילדי סאדברי מציגים רמה מדהימה של הישגים, אם כי לא בהכרח בנושאים אקדמיים מסורתיים. אם כי, אפילו בנושאים המסורתיים, הם בדרך כלל יודעים את הבסיס, פשוט משום שנושאים מסורתיים הם בעצם די פשוטים. אנקדוטה אחת על בית הספר מתארת ​​כיצד קבוצת למידה ותמיכה עצמית של בני 9-12 למדה את כל תכנית הלימודים בחשבון מכיתה א 'עד ו' בתוך עשרים שעות רצופות.

 מומחה חינוכי חיצוני שבחן את הנושא לא היה מופתע: "כולם יודעים שהנושא עצמו הוא לא כל כך קשה. מה שקשה, ואף כמעט בלתי אפשרי, הוא להכות את החומר לתוך ראשיהם של צעירים ששונאים את כל צעד בתהליך הלימוד הזה. ולכן הדרך היחידה שיש לנו שמץ של סיכוי להכניס את החומר היא להכות  כל פעם קצת חומר, לאט לאט, בכל יום, במשך שנים. גם אז זה לא עובד. רוב תלמידי כיתה ו' הם אנאלפביתים מתמטיים. אך אם ילד רוצה ללמוד את החומר היטב, עשרים שעות זה בהחלט זמן הגיוני."


להחזיר את האמון בעצמנו

ממשל עצמי של התלמידים מביא אף ניגודיות גדולה יותר לרעיון של הפרד ומשול מאשר נושא  מוטיבצית למידה עצמית. האסיפה המרכזית בבית הספר, נותנת לכל תלמיד כבר מגיל 5 ועד גיל 18 אותו קול שווה כמו של חברי הצוות, וכך קובעים את כל החוקים וההחלטות החשובות בבית הספר. זה מתקיים כאמור בניגוד חריף למערכת ההצבעה בתיכון רגיל (אמריקני), שבו התלמידים מורשים לבחור את הקמע של הבית ספר ומלכת המחזור בטקס סיום. בסדברי, יש לתלמידים כוח אמיתי: הם מחליטים על השימוש בכספים, ההעסקה והפיטורים של מורים, על כללים ועונשים על עבירות. פורעי החוק הבית-ספריים כפופים למערכת בתי משפט שמאוישת על ידי התלמידים.


להחזיר את האמון בין מבוגרים לילדים


מי שאיבד את האמון בטבע אנושי, מדמיין שמערכת כזו לא יכולה לעבוד, אבל מרוב הבחינות זה עובד יפה. לפעמים האסיפה עושה טעויות, כמובן: ב'בית ספר העגול' - בית ספר דמוקרטי בפנסילבניה שהילדים שלי למדו בו, האסיפה החליטה פעם לבטל את כל המטלות המנהלתיות של התלמידים (המורים הצביעו נגד הצעה זו, אבל היו במיעוט). וכך, לא היו מטלות-במשך שבועיים, עד שהאסיפה הפכה את החלטתה. התלמידים למדו דרך חוויה שיש צורך במטלות. זה שונה מאוד מהמודל הרגיל שבו הסיבה לעשות את המטלות היא "בגלל שצריך." התלמידים לומדים אמון עצמי ולא ציות לסמכות - מודל הגיוני אם אתה מאמין בעצמך.


מודל סאדברי מגלם הנחות רדיקליות על הטבע אנושי וההבנה שלנו את עצמנו. בית הספר הזה הוא חלוצי מבחינת חזון של מה שבית הספר יהיה בעידן של איחוד, כאשר המאמץ הנוכחי כדי לשמר את האשליה של ה'אני לבד ונפרד', סוף סוף הופך לבלתי נסבל, ומתמוטט. עד שזה יקרה, בתי ספר כמו סדברי ואליי, במקביל למטבעות קהילתיים וריפוי באנרגיה, יכולים לתפוס מקום שולי בלבד בחברה שלנו משום שהם עומדים בסתירה להשקפת העולם הממוסדת הדומיננטית. יחד עם זאת, הם חשובים ביותר משום שלשמחתנו הם מספקים מודלים שאנחנו באופן טבעי נאמץ כאשר אנו נבנה מחדש את החברה לאחר המשברים הגדולים שמתכנסים כעת יחדיו.



אז מה עושים הילדים?

אם הם לא "נכפים, נדחפים, מופצרים, משודלים, או משוחדים" לעשות משהו, מה התלמידים בסדברי עושים? אנו כה מורגלים לחיים שמונחים על ידי כפייה מופנמת, שבהעדר שליטה מלמעלה, אנו מדמיינים חיים של עצלות, פינוק, ונרפות. כשאני שואל את התלמידים שלי מה היה קורה אם הם היו מאבדים את כל כוח הרצון, הם בדרך כלל אומרים שהם יישארו במיטה עד הצהריים, ירבצו כל היום מול הטלוויזיה, יתמכרו לתענוגות והנוחות הקרובים ביותר, וכך נראה שהם יפלו לתוך ספירלה מעורפלת שלא נגמרת של פינוק, עצלות, ואדישות . אבל זה למעשה רק מרד נגד "עבודה", כפי מונח זה מוגדר כיום, כפי שהיה מאז המהפכה התעשייתית, אם לא לפני כן, כמשהו לא נעים, משפיל, או מייגע שאנחנו נאלצים לעשות על מנת לשרוד. אבל זה לא הטבע האנושי. עצלנות ופינוק הם לא הטבע האנושי. מהו טבע האדם? אנחנו יכולים לראות את זה בסאדברי ואליי - מה שילדים עושים בהעדר הכפייה הוא, בפשטות, לשחק.

וכאן אנו נתקלים באחת מכפילויות ההגדרה של התרבות שלנו, ההבחנה בין עבודה למשחק. כיום לשחק אך ורק לשם משחק נחשב ל"בזבוז זמן", דעה שמבוססת על ההנחה שלשרוד זו המטרה של החיים, הנחה שקיימת בבסיס המדע והכלכלה המודרנים. אחרי הכל, כל דקה שבה אנו משחקים היא הזדמנות אבודה כדי להתקדם בחיים...

     
    



משחק כשיטת לימוד טבעית

אך מנקודת מבט אחרת משחק הוא רחוק מלהיות קל דעת או טיפשי. לשחק בבית הספר זה עסק רציני ... המשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, כמו גם למבוגרים שלא שכחו איך ... משחק הוא לא פחות, למעשה, מהגרסה הילדית של איך החיים אמורים להראות, גם עבור מבוגרים. הערך של המשחק הוא לא רק בכישורים המוטוריים או טכניקות פתרון בעיות שהוא מפתח. מה שנלמד במשחק זה היכולת של השחקן להתרכז ולמקד את תשומת הלב שלא במשורה במשימה שלפניו, ללא התחשבות במגבלות זמן, ללא עייפות, ללא צורך למהר, ללא צורך לנטוש רעיון מבריק באמצע, כדי ללכת לעשות משהו אחר. משחק מבטא יצירתיות חסרת מעצורים שמגיעה מבפנים. בחיינו הבוגרים, לשחק נעלם תחת המשטר האכזרי של "צריכים" שמונע מאתנו להקדיש את עצמנו באופן מלא לכל דבר "ללא התחשבות במגבלות".  אנו "צריכים" להתחשב במגבלות חיים: לוחות זמנים, לחץ, אשמה, חרדת הישרדות. אנחנו בלהסתכל מעבר לכתף שלנו כל הזמן.

במשחק אנו מסוגלים לחוות את הריכוז והמיקוד המלא כתחושה של חוסר זמן. זה מצב, שבו היכולת שלנו ללמוד וליצור נמצא במקסימום. (כיום, באופן אירוני, האיומים המקודדים שבאמצעותם אנו מנסים לעודד למידה, יוצרים למעשה מצב פסיכולוגי עוין ללמידה). החוסר זמניות של המשחק היא כמעט בלתי ניתנת להשתלבות עם החיים העמוסים, והמתוכננים של המבוגר המודרני (או התלמיד). לעומת החברות המודרניות, חברות פרימיטיביות היו חברות חסרות זמן: שעות ודקות, זמנים ותאריכים, שעונים ולוחות זמנים התעוררו עם התיאום המורכב של פעילות אנושית המתחייב מחלוקת העבודה והשתלבות המכונה. חיים במשחק הם חיים ללא זמן, חיים נצחיים.



מתמסרים ליצירה ומתנתקים ממושג הזמן החיצוני

הנה קטע מתוך "חופשיים סוף סוף"  (של דניאל גרינברג, ממיסדי 'סאדברי ואליי'), שאני מביא כאן משום שזה מביא דמעות לעיניי. הקטע מציג עד כמה עצום הפשע שהציביליזציה שלנו ביצעה נגד הרוח האנושית, ועם זאת כל כך פשוט הוא המרפא שמשתמע ממנו:

"בית הספר נפתח בשעה 8:30 בבוקר, ונסגר בשעה 5:00 אחר הצהריים. אין זה יוצא דופן לראות מישהו נכנס לחדר החושך בשעת 9:00, מאבד את תחושת זמן, ויוצא בשעה 4:00 כאשר העבודה מסתיימת.
יעקב מושיב את עצמו לפני גלגל הקדרות. הוא בן 13 שנים. השעה 10:30 הוא מכין את העמדה, ומתחיל לעשות סירים. שעה עוברת. שעות. פעילויות מתערבלות סביבו. חבריו מתחילים משחק כדורגל, בלעדיו. שלוש שעות. בשעה 2:15 הוא מתנתק מן הגלגל. היום, אין לו דבר להראות למרות מאמציו. אף סיר לא מספק אותו.
למחרת, הוא מנסה שוב. הפעם, הוא מסיים בשעה 1:00, לאחר שסיים שלוש עבודות שהוא אוהב.
תומאס ונתן, בני 11, מתחילים משחק של מבוכים ודרקונים בשעת 9:00. זה לא נגמר ב5:00. ולא אפילו ב- 05:00 למחרת. ביום השלישי, הם מסיימים את המשחק בשעה 2:00.
שירלי, בת 9, מתכרבלת בכיסא ומתחילה לקרוא ספר. היא ממשיכה בבית, וממשיכה בשלושה הימים הבאים, עד שהיא מסיימת.
סינדי ושרון בנות ה-6 יוצאות לטיול ביער. זהו יום אביב נהדר. הן יוצאות למשך 4 שעות.
דן מטיל את החכה הראשונה שלו לתוך הבריכה בשעה מוקדמת בבוקר סתיו. שלוש שנים לאחר מכן, הוא עדיין אוהב לדוג."



ראיתי מלאך בתוך אבן השיש
אז סיתתי את האבן עד אשר הוצאתי אותו לחופשי

מיכאלאנג'לו


לשחרר את עצמנו מכבלי זמן המכונה

האם את/ה יכול/ה לראות את התיאור הזה כמודל לחיים שאנחנו נועדנו לחיות? לבחור את הפעילות שלנו, ולהקדיש את עצמנו אליהם באופן מלא עד שאנחנו מרוצים מהתוצאות? להיות חופשיים מכל לוח זמנים או דרישה, חוץ מאשר זו שלנו עצמנו? 

כך מתואר בארכיטיפ החזק ביותר של התרבות שלנו  - סיפור הבריאה: בספר בראשית , לאחר בריאת העולם, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד". כיום, במקום לעשות הכי טוב שלנו כאשר זה דורש זמן רב, אנחנו מתפשרים על "מספיק טוב" - מספיק טוב - בשביל הכיתה, בשביל הבוס, בשביל השוק.  ובכך אנו שוללים את המטרה היצירתית שלשמה אנו נמצאים כאן. אבל כמו יעקב, התלמיד בן השלוש עשרה, משהו בתוכנו רוצה ליצור יופי ללא מגבלות. לשקוע כל כולנו במשימה יצירתית לשם היצירה במשך זמן רב ככל שנדרש,  כדי שבסופה של היצירה, נוכל להסתכל עליה בסיפוק  ו"לראות כי טוב".

דניאל גרינברג כותב: "זמן הוא לא סחורה בסדברי ואלי. זה לא 'בשימוש' גרוע או טוב. זה לא 'בזבוז' או 'משהו לשמור' .... הכבוד שבית הספר מנסה להציג למקצבים הפרטיים של התלמידים הוא בלתי ניתן לערעור". הילדים שבבית הספר הזה מציעים לנו מודל, לא רק לחינוך, אלא לחיים. מודל שחותר תחת הנחות תרבותיות כל כך מושרשות שאנחנו כמעט לא מודעים להם. לא לחשוב על זמן כמשהו לשימוש, בזבוז, או לאגירה – זו מהפכה עמוקה בהרבה מכל מהפכה שקרל מרקס אי פעם חלם עליה.

אני נכנסתי לעומק כזה לגבי בית הספר 'סאדברי ואליי' משום שהוא מציע מודל שמנסה להביא אותנו חזרה למשחק. והחזרה למשחק היא המפתח להפלת ההגמוניה של הזמן הנמדד. הזמן שקשר אותנו, חזק יותר ויותר, במשך אלפי שנים. מאז ילדותנו המוקדמת, כמה מאיתנו אי פעם חוו את ההרגשה של חיים ללא זמן? אנו חווים זאת רק בקטעים קצרצרים שאנו מצליחים 'להגניב'. אנחנו, המבוגרים דחקנו את המשחק והיצירתיות הרבה שלנו לשוליים -  תחביבים בסוף השבוע שאינם קשורים לעיסוקנו או לפרנסתנו – כפי שתלמידים בבתי הספר הרגילים חייבים להגניב את המשחק בזמן ההפסקות או מאחורי גביו של המורה.

אני לא בעד נטישת הטכנולוגיה וחזרה לתקופת האבן כדרך לביטול התוצאות המרות של אידיאולוגית המכונה השלטת בעולם המודרני. הצורות החיצונית של טכנולוגיה, כסף, ריפוי וחינוך בהחלט ישתנו, אך זה יקרה לדעתי כתוצאה ממערכת יחסים חדשה של האדם עם היקום, מערכת יחסים שניתן לתאר אותה בצורה מתומצתת כ'משחקית'. 

המשחק הוא גם חסר זמן, גם חופשי ממנגנוני הכפייה המכוערים של תפיסת ה'הישרדות', וגם הוא מבטל את ההבחנה המלאכותית של העצמי והאחר,  ההבחנה המגדירה של עידן הנפרדות שבו אנו חיים.

המצב הבידורי של המשחק, מאפשר לתחושת 'העצמי הנפרד' להעלם כאשר המשימה המשחקית סופגת אותנו לתוכה; במקום סובייקט נבדל שמנסה לשלוט ולתמרן היקום לצרכיו, אנו הופכים להיות סוכן אורגני של התהליך היצירתי של היקום עצמו. דרכנו, היקום יוצר את עצמו.



המשחק כדרך לימוד התנסותית וחוויתית
מתוך מיזם היריד האנושי הנודד


כך גם לגבי סוג אחר של משחק, שבמקום לקרוא לו יצירתי, אפשר לכנותו "התנסותי". אנחנו משחקים עם הגבולות שלנו, חוקרים את הגבולות שלנו, מגדירים את מי שאנחנו. האבטיפוס של משחק מסוג זה יכול להיות תינוקת שמשחקת עם אצבעות רגליה, ידיה, וקולה שלה,  כאשר היא לומדת לתאם תנועה, אברי חישה, ודיבור. היא לא רק מגלה מציאות קיימת מראש של הגוף שלה; חקירותיה הן מה שממריץ את ההתפתחות של הגוף שלה. על כל היבטיו, משחק אמיתי הוא מטבעו ובאופן בלתי נמנע יצירתי.

אם נרצה...