יום שני, 26 בינואר 2015

It is not normal to be normal

This time I will write in English,
because it is time this blog will go global.

I wrote in english once before, about a year ago,
and I want to write more in this language since I think my story is universal.

It has been two and a half years since I left my house, my job, my cat,
 and started traveling around Israel and Palestine.

Now I Reside In a place called Eco-ME
a center with peace and ecology located next to Jericho.
Eco-ME is a project, that runs every year from December to June, and this is its fifth year.
It a community based project, and every year the community changes,
but the relations between the people keep on going.

I feel this is a very special place, unique, 
because it brings Israelis and Palestinians together,
to speak not only about a solution for the conflict,
or an end to the occupation,
but also and mostly, about what it means to be humans,
and to live in peace with each other and the land,
in a world that is immersed in war,
a world of violence, of ecological and human crises.

The last war on Gaza was one of the worst our country knew.
not merely because of the number of dead and human disaster it has deepened,
but mainly because of the despair it wrapped around the peace seekers,
both Israelis and Palestinians, 
and the racism and verbal violence it has legitimized.

In the light of the great despair many around me are experiencing,
I find great hope and motivation in creating a different reality,
in creating an alternative, 
that for sure is small and margin but non the less with great significance.


Ownership and Belonging

"We cannot solve our problems with the same thinking we used when we created them."
Albert Einstein

We had a discussion the other day, about the question of Palestinian refugees.
The Palestinian who spoke said there will be no end to the conflict until all the Palestinian refugees will come back to their homes and the all the Zionist Jews will leave.
Later on the discussion he might have changed his opinion due to new facts he discovered about the Israeli and Palestinian history. Facts that complicate the situation and the view of who is right and who is wrong.

The approach he expressed is not realistic nor human, because you can not solve one problem by creating another worse problem. The same I say to Israelis who say all the Palestinians should leave to Jordan or live in Israel as residents without rights. 

What i want to suggest is a new world view, regarding how to refer the land. The land of Israel and Palestine, and the land of all planet earth.

It is said by the Torah that the land of Israel belongs to the Jewish people.
It does not mean that we own it. 
In the same sense, the Earth is not owned by humans.
On the contrary, we belong to the earth. 
We belong to this land.

Can we live the sense of belonging without practicing ownership?
In a world almost completely commercialized,
a world of  institutionalized violence,
 a world of contracts and competition,
It is very difficult to see a different way, and it is more difficult to act in this sense.
But this what we are trying to do here in Eco-ME,
we try to build peace on a land that we do not own,
and still to feel we belong to, because we care about it.

This brings to question the whole of our economic system, 
our political institutions and our very sense of self.
If the land, home, money and all the things I inherited or accumulated,
sometime through hard work,
if all this things are not mine, then who's are they? and what do I get left with?

I started to question these questions some years ago,
and this is why I became a nomad.
If the world that I live in is consuming all the good of the earth,
and destroying lives and places in ongoing wars,
maybe it is time to stop worry about my own future,
and start taking care of our bigger home -
Planet Earth, with all its living beings.

funny ah...?


The Normalization

so some of you may think I am crazy.
some of you already know I am,
some try to normalize me, and I, like some Palestinians, oppose normalization
but not the normalization of relationship of Palestinians and Israelis,
as if the occupation does not exist,
but the normalization of trying to live a "normal" life,
in which everyone can grow up peacefully, go to study, have a job, a house. a family,
while we are consuming Earth's natural resource, enslave all the farm animals, and extinct all the rest.

I am not normal

It is not normal to pay taxes, while the money goes to finance wars.

It is not normal to worry about pension or life insurance,
while we destroy the future of our children,
by creating climate change and intoxicate the land and the oceans .

It is not normal to watch sports and entertainment on television,
while our world is being devoured by our growing egos and greed.

It is not normal to elect a person every few years and be dissapointed again and again,
and still believe that this is the most important thing to do as a citizen.

It is not normal to take a shit in drinking water, 
while third of the world does not have available and clean water.

It is not normal that there is only one place like Eco-ME,
and thousands of McDonald's branches.

Thank god I am not normal!!

hope we can lose our minds together in peace.
because we are never going to survive unless we get a little crazy.

If We Want...


יום שלישי, 20 בינואר 2015

כאשלים במדבר

איכש הפ האו פיאו !!
איכש אפ האו פיאו !!

זה אחד הדברים שלימד אותי אינדי

בהולנדית זה אומר - יש לי כל-כך הרבה, יש לי כל-כך הרבה!!
וככה הוא רץ אל אח שלו עם איזה כמה אבנים או אצטרובלים או משהו אחר שהוא מצא.

יש לנו כל-כך הרבה!!

ועדיין חסר, עדיין מעוקם, עדיין לא מושלם.

כי פשוט,
לפעמים צריך לבכות,
לפעמים צריך להגיד לא.
לפעמים צריך להפרד,
לפעמים צריך להכחד.
מה לעשות שאני עדיין מפחד
שיאכל אותי כריש בים
או שאני אשאר לבד בלי אף משפחה או חבר בעולם
מין מחשבה מוזרה שכזו
כי למה שדבר כזה יקרה?
אבל נגיד ש...

נגיד שאני עכשיו לבד,
ואין אף אחד שיבוא לעזרתי
האם אני באמת לבד?
האם אני יכול להתגבר על הבדידות?
האם בסופו של דבר לא אכמה לחזור אל האחווה, אל השייכות, אל האחדות?


בית התמורות הבוצי

הגענו לאשלים,
היו קצת עצבים,
בעקבות פרשת השחיתות באיילים
ועוד כל מיני דברים
ובהתחלה לא ידענו איפה נעשה ומה יהיה עם מזג האוויר
והיו משפחות שרצו לבוא, אבל איך נשמור על הילדים
כל-כך קר שם בחוץ, ואשלים זה לא קיבוץ

בבוקר יצאתי עם מיקי הסייר לסיבוב התמצאות.
גילינו מבנים גדולים שלא בשימוש,
ראינו את הקרוואנים הנהדרים שעמדו לרשותנו,
וגילינו בית בוץ קסום.
שעמד לו שומם ונראה קצת בודד,
מחכה שיכניסו בו קצת חיים וחמימות.

וכך היה...




מכל הלב

בית התמורות לקוח מתוך הסיפור שאינו נגמר.
זהו בית שגיבור הסיפור בסטיאן מגיע לשם,
ממש כשהוא על סף שכחה עצמית מוחלטת, שאינו יודע מי הוא, מה שמו ומאין בא.
וכך הוא שוהה בבית התמורות אשר משתנה ללא הרף, לפי מצב רוחו של בסטיאן,
והופך כל פעם למשהו אחר.
עד שיום אחד נפתחת דלת בצד האחורי של הבית,
ובסטיאן מבין שהגיע העת שלו לצעוד לתוך הדלת ולהמשיך הלאה.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...

וכך הסיפור ממשיך,
בסטיאן ממשיך בתור הגיבור הנשכח בתוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

האם גם אנחנו חיים בתוך סיפור כזה?
מה הסיפור שלך?

קשת מושלמת
אול דה ויי אקרוס דה סקיי

ממשיכים לכתוב את הסיפור שלנו

ונגיד שהסיפור של החיים הוא באמת הסיפור שאנחנו מספרים?
איזה סיפור הייתם ממציאים?
לאן הייתם לוקחים את המציאות שלנו?
את החיים שלכם?
מה המקום או הדבר שאנחנו בוחרים בו לגמרי והוא שם והוא אנחנו ואנחנו הוא
ואיך מגיעים לשם?
אולי אם פשוט עוצמים עיניים ונסחפים בטורנדו לעבר ארץ חדשה
או אולי זה פשוט להצליח לאזן אבן אחת על השנייה ולנשום ולהתבונן ולהבין
שאנחנו בונים את החיים, וגם שהחיים בסוף נופלים, ואז חוזרים ונבנים..



ילדות אבודה 

  "אתה תלך אחורה לשמור ואנחנו נביא את הסולם", שמעתי אותם מתלחשים מאחורי גבי.
חושבים שהם יכולים לעבוד עלי בכזו קלות....

כמה הם נהנו להמרות את פינו, ולשחק את המשחק.
אסור לעלות למעלה אמרנו להם - זה מסוכן.
כמובן שזה רק דירבן אותם לעלות יותר.
וכך שיחקנו משחק - הילדים מנסים לעלות על הגג,
ואנחנו מנסים לא להכנס לפניקה מהמחשבה שאחד מהם ייפול וישבור את הראש...

בסוף שחררנו,
כבר לא היה לנו כח להיות בייביסיטר, וגם אם כן לא נראה שזה היה עוזר ליותר מעשר דקות.

אבל לא ויתרנו כשראינו שזה הולך למכות.
בכל פעם שילדה ניסתה להפיל מישהו מהחישוק,
או שילדים התחילו לזרוק סלעים אחד על השני כאילו אנחנו חיים בבעל זבוב,
עצרנו את המשחק, או לפחות ניסינו לעצור.

למשל עם משחק שני דגלים, כמו של פעם.
שתי קבוצות, רצים הרבה,
מנסים ביחד לשמור על הדגל שלך וגם לקחת את של היריב.
איזה כיף זה היה, כאילו פעם ראשונה.
רגע בשבילם זה באמת היה פעם ראשונה...

ואחרי כמה דקות הקרבות חזרו.
אז יוני הלביא הארי ועומר חוטב העצים הטריפוליטאי
לקחו אותם נסיעה על טנדר סובארו, כמו חמולה בדווית מהסוג המעורבב

אבל בסוף זה חוזר למכות,
וחוזר לפחד, לחזור הביתה.

ילדים חמודים, חכמים, מצחיקים, מלאי חיים,
כלואים בתוך קופסאות בטון ומסכים באמצע המדבר
כל-כך שמחים לגלות לרגע בית נטוש, ולבוא לשחק יחדיו
פשוט כי מותר ואפשר וכיף להיות ביחד



לא רוצה להעיר את הוריי....
ישנים הם עכשיו, בחדר הסמוך,
ולכן אסיים לתקתק על המקלדת
עם מילות תפילה

וכל אהוביי ואוהביי יהיו איתי לנצח
שלא ארגיש לבד ולא אירא
כי הינך עמדי
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב היא תרימני תמלא ליבי בהשראה
תמלא ליבי באהבה

אם נרצה...


יום שני, 12 בינואר 2015

בין מצוי לרצוי

אני מנהל עכשיו שיחה בפייסבוק עם חבר,
שכמוני תוהה האם להמשיך לשלם לביטוח לאומי, או פשוט להתעלם מהחוב שהם שולחים,
כמו דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי, שמעדיף לא לפתוח את המקרר במשך כמה חודשים,
כדי לא לראות מה קורה שם ומה מצב הזוהמה, בתקווה שהוא פשוט ייעלם....

החבר הזה גם תוהה האם להמשיך לנדוד,
או לעצור לרגע כדי לפתח מיומנויות שעליהם הוא יוכל לסמוך במהלך החיים,
שיפרנסו אותו, שיהפכו אותו למועיל לאחרים,
ואני מוצא את עצמי מעודד אותו, מסביר לו שגם עשיית כלום היא מיומנות,
ושאפשר לפתח מיומנויות תוך כדי נדודים.

לפני כמה ימים הגעתי שוב למרכז אקו-מי לשלום וקיימות.
זו כבר השנה השלישית שאני מגיע למקום,
מתוך רצון להגיע ולתרום לפעילות של קירוב והכרות בין ישראלים ופלסטינים,
וגם מתוך רצון לברוח קצת מהקור,
וגם כדי למצוא בית חם לנווד כמוני , מקום שבו מתנויתיי יכולות להתקבל בזרועות פתוחות,
וגם להיות מתוגמלות בצורה שאני הכי אוהב - אוכל טעים ומזין.
וגם כי טליה אמרה שהיא רוצה. וזה כשלעצמו נפלא.

מיצוי יכולות

היום הרגשתי שיכולותיי קיבלו מיצוי מצוין,
גם פתרתי איזו בעיה לוגיסטית בצורה יצירתית ופשוטה,
גם נהגתי ועשיתי שירות העברה של  סובארו טנדר ממושב אביעזר לצומת אלמוג,
וגם תיקנתי את הגג של שירותי הקומפוסט בזק"י שלמצ"ליות יתרה.

למי שלא יודע מה זה זק"י שלמצ"ל, זה לא נורא,
לפני כמה ימים גיליתי שיש גם אנשים שלא יודעים מה זה פרקטל,
ובכלל רב הנסתר על הגלוי, ואינסוף לבורותו של האדם.

זק"י שלמצ"ל זה ראשי תיבות של -
זמן קצר יותר שצריך לייצר מה צריך לעבוד.
ביטוי שטבע חברי ומורי גל לוין הלא הוא גלסקי המהולל.

אז היום מצאתי את עצמי מייצר כל מיני פתרונות
ומשתמש בכל מיני כישורים שלא תמיד באים לידי ביטוי,
כמו עבודה בגובה תוך אחיזה במוטות רעועים וישיבה בתנוחות יוגיסטיות משונות,
או שימוש בכל מיני חלקים זרוקים  - צינורות, חוטי ברזל, מסמרים חלודים, חבלים קרועים.
ממש פרמקלצ'ר ברמה הגבוהה ביותר.

מצד שני קיבלתי כל מיני הערות מבנות המקום,
שאמרו שהיה עדיף לו התיקון היה נעשה בצורה אחרת,
או שהפתרון שלי הוא אמנם יעיל אך לא יפה,
והרגשתי קצת נרגז, על הביקורת שאני מקבל,
במקום מחמאות אין קץ ומסז' רגליים כהכרת תודה.

כמובן שהביקורת היא רק בראשי,
והטענות שנשמעו לא היו כלפי אלא למול המציאות.
וזה מה שהרגשתי באופן חזק מאז שאני כאן באקומי,
הפער בין הרצוי למצוי, בין המציאות לאידאל.

גם חתול קטן הוא באידאל אריה איתן

הרצון של חברותיי לאקו-מי  שהפרוייקט יהיה מושקע ויפה ורווחי,
לא עולות (לדעתי לפחות) בקנה אחד עם הציוד ההרוס והמטונף,
הזמן המועט, וחוסר התקציב העומד לרשותנו,
וכך אני חש תסכול מה, בין הרצון שלהן שהכל יהיה יפה,
לבין העבודה שלי שהיא יעילה אך לא יפה בעליל.

החברות (הן הרוב,יש גם חבר), הן חבורה מדהימה ומקסימה,
של נשים חזקות, אכפתיות, שמחות, מודעות, אקטיביסטיות
שהחליטו לקחת על עצמן להפעיל את אקו-מי השנה,
וזו השנה החמישית ברציפות שהמקום פועל, שזה סוג של נס.
בינתיים, מתוך חמישים ומשהו אנשים שרשמו שהם מגיעים לפעילות ההקמה,
שמתקיימת בשבועיים האלו, הגיעה אחת....

כאמור הפער בין הרצוי למצוי...

אז יש תסכול, ויש ביקורת, כלפי אחרים וכלפי עצמי,
ומנגד יש הסתכלות מפוכחת -
השלום לא משגשג במזרח התיכון,
פרוייקטים אקולוגים קהילתיים לא נמצאים בראש מעייניהם של אנשים,
ובחדשות מדברים בעיקר על הרוגים, ופצועים, וטרוריסטים, ופוליטיקאים,
אבל זה מה יש,
ובתוך כל זה, בתוך החושך הגדול, יש הרבה אור,
הרבה רגעים של צחוק ונחת,
הרבה רגעים של הודיה ושל שלווה
של נוכחות ושל הוויה.

בין ישראל לפלסטין,
בין ים המלח לירושלים,
בין תקווה ליאוש,
בין אצבעות הרגליים,
נמצאת אהבה,
נמצאת כוונה טובה

מקווה שנצליח לסיים להכין את אקומי לסדנת מורי היוגה שתתחיל בחודש הבא,
ושיגיעו עוד מתנדבים, ושיימצא המימון,
ולהנות מהרגע ומהאנשים המקסימים
ומאהובתי טליה שנמצאת איתי גם ברגעים קשים

אם נרצה....


יום שישי, 2 בינואר 2015

ללכת עם הלב

אחרי הפוסט הקודם,
ובעקבות תגובות אוהדות ומודאגות,
אני רוצה להמשיך עם פוסט מעודד לרגל שנת 2015 הבאה עלינו לטובה.

קול האמת

ואתחיל עם נושא השחיתויות שצצות אצלנו כפטריות אחרי הגשם.
לכאורה זה לא חדש.
כבר ידוע מראש - כולם מושחתים.
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות מה שהם אומרים? לשחק את המשחק שהם משחקים? משלמים להם מיסים? מפקידים בידיהם את ילדינו? מצפים שהם יביאו שלום בזמן שסוחרי הנשק יוצאי הצבא נהיים יותר ויותר שמנים?

ואיך בכלל אנחנו יודעים שכל השחיתויות האלו הן אמיתיות? איך יודעים מה אמיתי? ומי נגד מי?

אחד הדברים שאני עושה כדי לקבל תמונה יותר ברורה זה לשמוע קולות אחרים.
קולות של אנשים שאני לא בהכרח מסכים או מזדהה איתם. מתנחלים, ערבים, חרדים, בנקאים, חיילים, נשים. לכל אחד יש את האחר שלו. טוב לשמוע קולות אחרים. פה מימין יש רשימה של חברים ברשת, אתם מוזמנים להציץ בהם ובמה שיש להם להגיד.

בינתיים במקום לנסות להגיד מה האמת מבחינתי, אני מציע לצפות ולקרוא כמה סיכומים של השנה החולפת, שאולי לא שמתם לב אליהם: גרינפיס, אקטיבסטילס, אמנסטיצדק חברתי, החזית לשחרור בעלי חיים, והעזר כנגדם - עולם הפרסום.

אני מקווה שנזכור השנה שהשחיתויות האלה לא הולכות להעלם הן רק הולכות להחמיר, כי מי שהולך נגד הזרם עלול לחטוף או להישאר בלי כלום, והפחד יניע עוד ועוד אנשים להכנס למשחק ה"תעלים עין" או שתישאר בצד, כמו שהיה בזמן השואה, שלמעשה עדיין קיימת, רק שהיא לא בהכרח רק של יהודים , היא מופנית כלפי אחרים אחרים - פלסטינים, בעלי-חיים, אריתראים ושאר מסכנים.

אז בפעם הבאה שאנחנו מקבלים טלפון מהבנק, או צו מהממשלה, או פנייה מההוצאה לפועל, או מקבלים הצעה למשרה, חשוב לזכור ולבדוק עבור מי ועבור מה אנחנו פועלים, והאם כדאי לנו לציית או להסכים בשתיקה או אולי לבדוק אם יש חלופה.

לפעמים יש הרבה חלופות. איך נדע באיזה חלופה לבחור?

לבחור בחירה שלמה

אחד הדברים ששמתי לבי אליו באורח החיים הנוודי,
הוא שהחופש עשוי ליצור בלבול.
כל האפשרויות פתוחות, וקשה לדעת במה לבחור.
העדר המסגרת מכריח אותנו לבחור כל יום מחדש,
ולהיזכר מה רצינו אתמול, ולמה בכלל התחלנו ללכת בדרך שהלכנו
ולאן ניסינו להגיע,
אפילו כשאנחנו עדיין לא שם,
והאופק קצת מטושטש ויש יום מעונן.


אז מה עושים עם הבלבול הזה?
איך ממשיכים בדרך גם כשהכל נראה לא ברור, כשאין וודאות?

אני משתדל להיזכר במטרה הגדולה -
חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

נראה גדול, ורחוק? מעולה, זה אומר שיש זמן ואפשר להיות רגועים.
אנחנו בדרך.

ומה בכל זאת? לאן לפנות? מה להחליט? מה לעשות?
אני משתדל לחזור אל המצפן,
 זה שמרוב ששכחנו שהוא קיים התחלנו להמציא כל מיני חוקים ומסגרות ואילוצים.
אני כמובן מדבר על הלב.
הלב היודע, הלב הנבון.

בספר "סיפור שאינו נגמר",
 שקראתי השנה לראשונה יחד עם אהובתי טליה
(ממליץ בחום לקרוא סיפורים ביחד עם אנשים אהובים, זה מחבר ומקרב)
הופיע הסמל של אורין - שני נחשים שאוכלים זה את זנבו של זה,
וביניהם מופיע הכיתוב:
"עשה מה שלבך חפץ".

כריכת הספר "הסיפור שאינו נגמר" בעברית

וכך בכל פעם שאני תוהה מה יהיה, והאם אני בדרך הנכונה או סתם תועה,
ומה יהיה עם הפנסיה, ואיך נשיג דירה, או נגדל ילדים,
ומה יהיה עם דעאש והפלסטינים והפשיסטים והטילים,
אני נזכר במשפט - "עשה מה שלבך חפץ".

העידן שלנו

העידן שלנו הוא עידן מיוחד וייחודי.
עידן של אינטרנט וקישוריות טרנס-עולמית
ויחד עם זאת עידן של רבים יותר ויותר שחיים מלחמת השרדות.
עידן של שפע שיוצר עוד מחסור.
עידן של מודרנה ושל רצון לחזור,
לחיים של פעם, לשקט לשלווה
ועם זאת רצון להתחדש ולהתרגש בתלת מימד בלחיצת כפתור.

העידן שלנו הוא עידן מהפכני,
ואנחנו נמצאים בתחילתה של המהפכה (תלוי ממתי מחשיבים)
וכל מה שנעשה שהוא אנושי ולא אנוכי,
כל מה שהוא מותר במקום אסור
כל מה שהוא משחרר שליטה על אחרים
כל דבר כזה יכול להיות מעשה גבורה, מעשה של אהבה.

בעידן שבו מסממים ילדים כי הם לא יושבים ומקשיבים,
לתת לילד לרוץ חופשי זה מעשה מהפכני.

בעידן שבו ללכת ברחוב בלילה זה דבר מפחיד,
אז אפשר ללכת בלילה ברחוב ולהרגיש אמיץ.

בעידן שבו יותר ויותר אנשים דבוקים למסכים,
לצאת מהמסכים ולפגוש אנשים זה דבר אנושי.

בעידן שבו כולם רודפים אחרי כסף ואחרי "בטחון כלכלי",
להאמין בתלות ההדדית שלנו, ולתת אמון באחרים זה דבר חתרני.

אני רואה מסביבי את כולם הולכים בתלם במידה כזו או אחרת,
אוכלים בשר, צורכים שטויות, משקיעים בבתים, ומצייתים לפחד,
ואני ממשיך ללכת בדרכי למרות הכל.

אבל אני רואה גם את השינוי שמתחולל סביבי:
את השיח הצמחוני-טבעוני שמתחיל לחלחל,
את השיח הבטחוני-לאומני שמתחיל להתערער,
ויותר ויותר אנשים שיוצאים לנדוד,
שהולכים אחרי ליבם,
שמוכנים לפגוש את האחר.

הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד ניפול ועוד נקום.

ברכות ואיחולים לשנת 2015

ושתתעצם הזוגיות ותצמח ותתרחב, ושאהיה חלק מקהילה אוהבת ותומכת,
שאפגוש חברים חדשים, ואחזק קשרים עם חברים ישנים,
שאזכה לראות תהפוכות ומרידות במוסכמות ובמוסדות החברתיים,
שאראה ילדים גדלים שמחים, ומבוגרים שמהם לומדים,
שאתפתח ואלמד עוד מלא דברים חדשים,

שאשתפר בערבית ואוכל לשוחח עם אחינו הפלסטינים,
שאסיים לקרוא לראשונה את התורה, בלי מתווכים, ואולי אעבור לנביאים,
שאתנסה בעוד חוויות רוחניות, מיניות, פסיכדליות,
ושאראה מסביבי עוד ועוד אנשים מתעוררים לחיים.

או במילים אחרות -
שנעשה מה שליבנו חפץ

אם נרצה...

ולסיום תוכנית של סטודנטיות ממכללת ספיר שרואיינתי אליה
שבודקת כיצד מושג ה"עבודה" משתנה יחד עם המציאות והסביבה.
אני מופיע בחלק האחרון של התוכנית, אבל כולה מעניינת מאוד לדעתי