יום שישי, 28 ביוני 2013

זמננו בידינו


אני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה והמחשב נתקע...
לנשום... סבלנות...
אני נשבר ומתחיל ללחוץ על תוויות אחרות, להכנס לפייסבוק.
האצבעות כותבות מהר, והאותיות מופיעות בקצב צב.
המחשב מגיב ביותר איטיות. מתחיל לחשוב ולחשוב...
הדקות חולפות, ואני נושם.
מנסה ליישם את מה שאני רוצה לכתוב עליו.
זמני בידי, אין לחץ.

Occupy your time ' ' היה אחד השלטים הנפוצים במחאת אוקופי וול סטריט.

כל-כך מתומצת, כל-כך מדויק.


פססססט... רוצה דקה בחינם?


איבדנו את השליטה בזמן שלנו.
מכרנו אותו עבור תאגידים שמפרסמים לנו צרכים כוזבים: בית גדול, אוטו חדש, טלוויזיה שטוחה, חופשה בחו"ל, סמים ליצירת תלמידים מצטיינים, מוצרי בשר וחלב מסרטנים.

אנו ממהרים ולחוצים. 
לא מספיקים אף פעם את כל הדברים שאנו רוצים.
תמיד מאחרים. מרגישים שהזמן חומק לנו בין הידיים.
ואנחנו למרבה הצער הולכים ומזדקנים.
אנחנו מפחדים...


                   




ולכן עלינו לקחת חזרה את הזמן לידיים...

לפני שבועיים ישבתי עם חברי לדרך בקהילה על אופניים , וחשבנו על הביטוי 
בעברית ל- OCCUPY YOUR TIME"."

חלפו להם שבועיים, וכעת אנחנו נמצאים בנקודה ה-12 בשדה צבי. 
יש פה המון אמנות. כל המקום הוא יצירת אומנות אחת גדולה. 
או כמו שמגדיר את זה דורון בעל המקום - 
מה זה בכלל אמנות?

גלסקי ,שהוא איש מעשה, מאוד נהנה לעבוד פה, לתקן ולשפץ, לבנות ולסדר.
כל מה שצריך...

שאול, בן המקום, שבונה כאן יורט קסום ליד הכרם, שאל אותו בזמן שהם קשרו כיסוי ליורט :
"תגיד, אתה עושה מדי פעם גם דברים שלא צריך?"

המקום הזה מלא בדברים שלא צריך.
פסלים עצומים ממתכות חלודות, אוספים שלמים של כלים ישנים שאין להם שימוש.
גלסקי הבין שזאת מהותה של אמנות המקום – לעשות דברים שלא צריך.


כל מה שלא צריך


במהלך שיחה עם בני, השותף של דורון בעל הבית,  צעיר שב שיער, ובעל נסיון, 
אמר לו גלסקי – "אתם, יש לכם הרבה זמן פנוי".
בני השיב לו בחיוך של נצחון – "זמננו בידינו!"
חייכנו גם אנחנו – יוריקה!מצאנו!
התרגום הגיע, היה צריך לקחת את הזמן במשך שבועיים כדי שזה יתגלה בפנינו...

oocupy your time = זמננו בידינו  :)

ושלא כמו בתרגום של סרטי קולנוע מאנגלית לעברית, 
במקרה הזה, בעברית זה נשמע יותר טוב


גנבי הזמן


לפני שבועיים, כתבתי כאן מעט על הספר "מומו וגנבי הזמן".

בספר מופיעים גנבי הזמן בדמותם של ברנשים אפורים במגבעת אפורה, חליפה אפורה, ותיק אפור, מעשנים סיגרים אפורים. לעתים אפילו נדמה שעורם אפור.
הם מעשנים כל הזמן, וכאשר הם בסביבה, הכל הופך להיות קר יותר.
קצת כמו הסוהרסונים בהארי פוטר.
רק שהאנשים האפורים הם מתוחכמים יותר.
כשהם עוזבים הם נשכחים,
כמו עשן שהתפוגג, כאילו לא היו מעולם, 
אך אנחנו נותרים יותר מודאגים ולחוצים לגבי הזמן.

במציאות שלנו גנבי הזמן לובשים צורות רבות:


  • הם מחופשים לחוזי עבודה וחשבונות תשלומים.
  • הם מופיעים מולנו כתוכניות בידור ואפליקציות סמארטפון מגניבות.
  • הם אויב מעבר לקו שדורש מאיתנו לבוא ולהלחם מולו.
  • הם מגולמים כפקידי בירוקרטיה אטומים.
  • הם פועלים תחת סמכות של מנהלים בכירים.
  • הם מפתים אותנו בפרסומות ובהבטחות שווא לחיים יותר טובים.
ואנו מוותרים מרצוננו, מבלי להיות מודעים לכך, על הזמן שלנו:
  • אנחנו מוכנים לעבוד עוד כמה שעות, גם כאשר אין לנו כבר כוח, כי אנחנו חייבים.
  • אנחנו מוכנים לקחת סמים קשים שחברות התרופות משווקות לנו, כדי לחסוך זמן בלימוד למבחנים.
  • אנחנו משוטטים בפייסבוק, בחדשות, בפורנו, בטלוויזיה, כדי לספק עוד ועוד את היצרים.
  • אנחנו נוסעים בכלי רכב שבהם אי אפשר להביט בנוף שחולף מהר מדי, וכאשר אנו תקועים בעומס, אנחנו מתחרים זה בזה ומקללים, במקום להגיד שלום ולשוחח בנעימים.

כל זה קורה כי איבדנו את השליטה שלנו בזמננו. הוא כבר לא בידינו.
ואנחנו ממשיכים לרוץ, כמו גלגלי מכונה שלא יודעת כבר איך לעצור. העיקר לדפוק שעון:




 

זמן משותף


בטיול יש לנו זמן.
אנחנו פחות נדרשים להספיק דברים.
אבל להיות בטיול בהודו או בחופשה בסיני זו חוכמה קטנה.
כדי באמת ליצור שפע של זמן עלינו לחלוק אותו עם אנשים אחרים.
לאפשר לעצמנו ולאחרים להיות ביחד חופשיים.
זה לא חייב להיות בהודו, זה יכול להיות גם בדרום תל-אביב.

אחד הדברים שגנבי הזמן עושים הוא לבודד אותנו זה מזה.
כולנו עסוקים בעניינינו עד שאין לנו באמת זמן לבלות ביחד.
הזמן שאנחנו "עסוקים" הוא זמן אבוד.
כאשר מתים, אין אדם שאומר לעצמו – 'חבל שלא עבדתי יותר'.
הדבר העיקרי שאנשים מצטערים עליו הוא על כך שלא בילו מספיק עם אנשים אהובים.

הדרך להחזיר לעצמנו את הזמן,
היא לבלות פחות מול מסכים, בתוך מכוניות, ובין משרדים, ויותר אחד עם השני.
הזמן המשותף הוא זמן שיוצר שפע של זמן יש מאין.

כאשר אנחנו בקהילה החדשה שלנו נמצאים ביחד ,כולנו מרוויחים.
מישהו אחד דואג לאוכל ולבישולים. 
מישהו אחד דואג לשירה ונגינה.
מישהו אחד מעלה נושאי שיחה מעניינים.
מישהו אחד דואג לתקן ולנקות ולסדר דברים. 
מישהו אחד  מלמד את כולם איך בונים קומפוסטר או איך מכינים סבונים.
מישהו אחד מלמד אותנו לבטא את מה שאנחנו מרגישים.

לזמן הקהילתי, הבינאישי, הבלתי אמצעי, 

יש ערך מוסף גבוה יותר ממה שאנו מבינים.
וכאשר המפגש לא נע רק סביב אוכל ושיחות על פוליטיקה ועל דברים שקורים,
אלא גם סביב מגע, ורגשות ומה שקורה בתוכינו בפנים,
אז הרגע שלנו יחדיו הופך להיות מחוץ לזמן.

זו הדרך שלנו להביס את השיטה שמפרידה בינינו, 

זו הדרך שלנו להניס את גנבי הזמן,
ולהנות מהזמן המשותף שלנו ביחד,
כדי שנוכל לעשות מלא דברים שלא צריך,
רק בשביל הכיף שבעניין.

זמן של עיר


כמובן שבאורח החיים המודרני והאורבני, 
לא כולנו יכולים או רוצים להיות כל הזמן בחברתם של עוד אנשים.

רובינו עדיין עובדים בעבודות שאנו קצת אוהבים,
כדי לשלם שכר דירה או משכנתא, פנסיה וביטוח חיים.

אך למרות שאני החלטתי לעזוב את אורח החיים הזה,
אני לא חושב שזה הכרחי לצאת מהעיר או לעזוב את העבודה.

אני מאמין שהדרך של האדם העובד המודרני ליצירת שפע זמן

עוברת דרך שינוי תודעתי, שיכול לקרות גם ברגעים קטנים.

  • מדיטציה קצרה באמצע היום. ככה מול המחשב, או בעצירה בצד הדרך באמצע נהיגה ארוכה ומתישה יכולה להפוך את המסע שלנו להרבה יותר נעים.
  • להביא משהו שהכנו בעצמנו כיבוד לעבודה. כקינוח להזמנות של המזון להאבסת כבשים (שהוא כמובן גם נורא טעים) שרובינו מזמינים, מאפשר לחברים לעבודה להנות מרגע אותנטי של יחד, לתת מחמאות, להחליף מתכונים.
  • לנסוע על אופניים או ללכת ברגל כדי להרגיש את הדרך - את החום, את הבריזה, את זיעת הגוף, את עשן המכוניות, את הצל של העצים, להתרשם מלבושם המגונדר של הנשים, לעזור בדרך לקשישים.
  • לעשות משהו משוגע כמו לשיר בזמן הישיבה בתור בביטוח לאומי או קופת חולים, תמיד מעביר את הזמן עם צחוקים ומבטים מופתעים, ולפעמים גם יש אנשים שמצטרפים :)
  • למתקדמים שבנינו, לא להסתכל על השעון, למרות שהוא נמצא מולנו בכל המכשירים, אלא להתרכז במה שאני עושה עכשיו. כמו בפו מטאטא הרחובות הזקן, בסיפור של מומו, שמטאטא כאשר הוא מביט מטה, ונושם עם כל הנפה של המטאטא, ואף פעם לא מביט אל הרחוב קדימה כדי לראות עוד כמה טאטוא נותר.

והעיקר זה לזכור שזמננו בידינו,

הוא הוענק לנו כשנולדנו, 
ואנו יכולים לעשות איתו מה שאנחנו רוצים, 
בכל רגע בחיים.

                   




אשראי של זמן


מיכאל אנדה, הסופר שכתב את מומו, 
וידוע יותר בזכות ספר אחר שלו -  הסיפור שאינו נגמר - 
הוא אחד התומכים הנלהבים של רעיון בנק הזמן.

ספרו מומו הוא יצירת מופת לרעיון הזמן האבוד,
אשר נכתב בשפה של הלב - כספר לילדים.

למי שחסר זמן, יכול בימינו לקבל זמן מבנק זמן.



בירושלים פועל מזה שנים רבות בנק זמן קהילתי.
הבנק מופעל בעזרתן של הרשויות, שנותנות מילגות לסטודנטים, שעוזרים לחברים בבנק.
כן בבנק הזה זה לא רק פקידים ולקוחות, יש חברים.
הבנק בא לאפשר למי שרוצה לתת ולקבל ממגוון שירותים מופלא של דברים,
אשר ניתנים תמורת אשראי זמן, ולא תמורת כסף.

במרכז אושר, מערכת השיתוף הבין קהילתית שאני שותף בה,
אנו יוצרים אשראי של 300 שפע לכל מי שנרשם למערכת.

מה זה שפע?
שפע זו דקה. דקת שיתוף אחת.
דקה שאתה מעניק, או דקה שאתה מקבל.
מקבל ממישהו אחד, ונותן למישהו אחר.
דקה עבור דקה, שעה עבור שעה.
בנק הזמן אמור להקל עלינו לאחוז בזמננו בידינו.

כל אדם שמצטרף, מקבל אוטומטית 300 שפע.
למה מקבל ולא עובד עבורו? 
כי כל אדם שמצטרף מגלם בתוכו עוד שפע.
עוד קישורים, ותכונות, ומיומנויות, ואהבות.
במקום המינוס התמידי של הבנק המסחרי,
של ההלוואות והאשראי בריבית,
כאן השפע משותף. 

כל אחד ואחת שמעוניינים לקחת את זמנם בידם,
יכולים להתחיל בלשתף מהשפע שלהם.

לא חובה מערכת שיתוף בשביל זה,
אפשר ככה סתם.

בנק זמן הוא רק אלטרנטיבה אחת מאוד פשוטה וחכמה למערכת הקיימת, 
זו קפיצת דרך לעבר עולם ללא כסף.

כי בעולם ללא כסף, אין עניים.
כי בעולם ללא כסף, הכל פחות מדיד.
וכמו שאומר שלט הוואבי סאבי האהוב עלי בנקודה ה-12:

אין מדידים לאהבה

שיר לשבת: זמננו בידינו
לחן עממי –  על פי 'סלינו על כתפינו'

זמננו בידינו, פנינו צוחקים
מקצות תבל הגענו, הבאנו חיוכים
העבר, בליבנו הוא נשמר
העתיד, בדמיוננו הוא תמיד
בואו איתנו, הזמן הוא שלנו
ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו
ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו




2 comments:

  1. שלום איש ארנון

    אני טליה. בשנים האחרונות אני חושבת הרבה על 'זמן' ושמחתי מאוד להיפגש עם המילים שכתבת. פתחת לי לחשוב, ותודה על זה.

    בהרהורים שלי אני מוצאת שוב ושוב את השאלה : מה זאת אומרת כשאנשים אומרים
    'אין לי זמן'?

    כשכתבת בתחילת דברייך 'איבדנו את השליטה על הזמן שלנו' תהיתי גם, אם יש בעצם הבדל מהותי בין 'אין לי זמן' ל'יש לי זמן'. איך 'זמן' יכול להיות דבר שיש או אין למישהו, ומתי 'זמן' היה אי פעם שלנו לאבד?

    זמן הוא זמן, אלו בני האדם שסופרים אותו. אנחנו המצאנו את הסרגל. אנחנו שופטים, אנחנו מודדים. אנחנו רוצים להחזיק דברים ביד ולהגיד זה שלי.

    אני מנסה לתפוס את הזמן מעבר לאינסוף. מקום בו אין שום סרגל.
    בדומה לנקודה 12, אין שם משהו ש'צריך', 'אין מדידים לאהבה'. אין סופר.
    אף אחד לא אומר שם 'לבלות פחות מול מסכים'. פשוט כי אין מושגים כמו 'פחות' או 'יותר'. יש קיימות, והיא חפה משיפוטיות מכל סוג.

    שמה אי אפשר 'להחזיק זמן' כי הזמן הוא מרחב. שמה אי אפשר 'להעניק זמן' כי הוא פשוט הננו.

    אחרי הסיבוב מחוץ לסקאלה אני חוזרת לעולם שלנו, זה הנאחז, המודד, הסופר. אני מבינה שבעולם כזה 'זמן' הוא ביטוי של סדרי עדיפויות.
    לא פחות, לא יותר.

    עכשיו כבר מהדהד בי הזמן כמרחב ופתאום אני מוותרת על השאלה האם יש או אין לי זמן. אני שואלת את עצמי –

    מה אני בוחרת לעשת בתוך מרחב הזמן?

    כשאני שואלת את זה כך נדמה לי שאני מצליחה לרדת לעומק מחשבתך.
    היום, כשעמדתי בתור לבנק, נזכרתי במה שכתבת ופשוט התחלתי לרקוד.

    שבוע טוב. היה כיף לטייל בין המילים שלך





    השבמחק
  2. תודה טליה, מרגש לשמוע.
    אני שמח על התובנות שלך.
    אחד הדברי שבאמת התבלבלנו בהם הוא בהחלפת המדידה עם המושג עצמו.
    אנו תבלבלים בין השעון לבין הזן. כאילו השמש זורחת כי זה 6 בבוקר ולא להפך...
    אך הזמן הטבעי, זה של הטבע, זה של זריחת ושקיעת השמש, של מילוי הירח, של עונות השנה, הוא זמן שאנחנו יכולים לחזור אליו, הוא זמן שהגוף שלנו, והנפש שלנו, ברגע שהם מסונכרנים איתו, יהיו במצב בריא יותר ושמח יותר.
    כך מסיוני לפחות, כאשר אני כותב הערה זו בשעת זריחה (אין לי מושג מה השעה בשעון, אני מעריך שקצת לפני שש).
    לגבי הריקוד בבנק - שאפו. הרבה פעמיםחשבתי על כך, שפורו הפעמים שבאמת עשיתי זאת. דורש הרבה אוץ. איזה כיף :)

    השבמחק