יום שבת, 15 ביוני 2013

לצאת למסע פנימה


לפני שבוע ישבתי וכתבתי פה באדמאמא,
על הסבלנות שאני מפתח.
סבלנות לקראת יציאה למסע גדול.

חברים באים ושואלים אותי - נו יצאתם כבר?
צילמתם מלא תמונות עשיתם אירוע השקה, פתחתם דף פייסבוק
(דף מגניב ביותר - קהילה על אופנים)
וכל זה לפני שנסענו קילומטר אחד...

אז שבוע עבר, ואני עדיין באדמאמא מפתח סבלנות,
אבל ממקום אחר לגמרי.
אני מפתח את זה ביחד עם עוד אנשים, חבריי לקהילה על אופנים.

מבחינתי יצאנו למסע,
המסע התחיל, רק שהוא לא בהכרח אמור להגיע לאנשהו,
הוא קשור לחיפוש
 הוא דרך אל המון מקומות  שאני רוצה להגיע אליהם,
והם לא נמצאים בקהילה כזו או אחרת.
הם נמצאים בתוכנו,
הם נמצאים בקהילה שאנו יוצרים, הם נמצאים בינינו...




קהילה של שטותניקים

הקהילה שאנו מנסים ליצור מורכבת מחמישה כרגע:
גל המכונה גלסקי
מיכל המכונה מיכלי
טולה המכונה הקמע
הדסה המכונה שלולי
ואני המכונה ארני

כולנו אנשים פתוחים ואוהבים, אכפתיים ושטותניקים.
כחלק מהשטותנקיות המשותפת שלנו,
ייחסנו לעצמנו את הכוחות של חבורת קפטן פלאנט -
גל הוא אדמה, מיכל היא אש, הדסה היא רוח, ארני הוא מים, וטולה היא הלב.
זה מתאים גם ליסודות של המזלות שלנו (אני וטולה שנינו דגים, אבל לטולה יש לב כל-כך גדול, שלי ברור שהיא הלב).

למי שלא זוכר מי זה קפטן פלאנט,
אז הוא גיבור שבא לשמור על אמא אדמה שנמצאת בסכנה,
בגלל תאגידים שמזהמים אותה והורגים בעלי חיים ויערות,
וכל אחד מהחברים מקבל טבעת עם כוח ייחודי,
וביחד הם יוצרים אחד שהוא בעל יכולות גדולות יותר משל כל אחד מאיתנו בנפרד.

כך זה היה נראה כשהיינו ילדים:

                      



שלם הגדול מסך חלקיו

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים,
מנסים ליצור שלם שהוא גדול מסך חלקיו.
להביא את עצמנו, את החוזקות שלנו והמיומנויות שלנו - גינון, בישול, צילום, רכיבה על אופניים, ריתוך, הקראת סיפורים, כתיבת בלוגים, יצירת קשרים, תקשורת מקרבת, סריגה, הקשבה.

להביא את החולשות שלנו  - התמכרויות, פחדים, דפוסים, עצבים, ביקורתיות, דעתנות.

ובעזרת אלו וגם אלו ליצור שלם, שמקבל ומכיל, שנעזר ונתמך, שמרפא ומתרפא.

זה בעיקר מה שעשינו להרגשתי בשבוע האחרון.
למדנו זה את זה. גילינו דברים על עצמנו ועל אחרים. וזה תענוג גדול. זכות אדירה.
להיות חלק מחבורה כזו.

חברי קהילה על אופניים הנועזים
   
מישהי שמאוד עזרה לנו להתגבש כקהילה ולראות את היופי של מה שאנחנו עושים זו עדי,
חברה, רוכבת נועזת בנשמה, שהיא גם צלמת.
היא תיעדה אותנו בימים הראשונים של ההכנות למסע, והיתה מעין עין מתבוננת מבחוץ,
שגרמה לנו לפתוח את הלב, ולהכיר יותר טוב אחד את השני ואת עצמנו.

כעת אני מרגיש שעדי היא חלק מאיתנו, וכך אני מקווה שנרגיש עם עוד אנשים שנפגוש במהלך הדרך.
אחד הדברים המדהימים שעדי עשתה, זה להתעניין לגבי הציוד שכל אחד מאיתנו החליט לקחת למסע,
לשמוע את הסיפור שיש מאחורי כל חפץ כזה ולהפוך את זה למעין פסיפס אישי שלנו.

הנה הפסיפס האישי שלי:

צילום: עדי סגל.
פריזבי, פנס אוזן, משרוקיות, סט כלים קטן, תהילים, מטען, מצית, דיסק און קי, רמקולים, מאפרה ניידת, פלאפון, ערכה לניקוי מסך המחשב, ניירות גלגול, כרטיס ביקור "ארנון שומר-אקטיביסט", חולצה לרכיבה על אופניים (מהתקופה שעשה משלוחים בבודהא בורגר), כובע טמבל, מגבת שהיא גם שאל, "מומו" / מיכאל אנדה, ספר ללימוד ערבית, סקצ'בוק, קלמר ג'ינס עם צבעים, סמל של "רשת האהבה מתאחדת" לתלייה על הקיר (מתכנן להעניק במתנה במהלך המסע)


עלייה משותפת לרגל

כולנו עוברים בחיים האלה תחנות, מעין מסע עלייה לרגל משותף, לעבר בית מקדש שנמצא בתוכנו.
הדרך שבה אנו בחרנו לעשות זאת היא באמצעות התניידות על אופניים עם עגלות,
שזו צורת תחבורה חסכונית מבחינת אנרגיה,
שבה אתה זה שמייצר עבור עצמך את האנרגיה הדרושה לך 
ולא מסתמך על דלקים שנחצבו במדינות רחוקות, שנלחמו עליהן מלחמות אכזריות ומלוכלכות.
לשם כך בנינו עגלות וציידנו אותן בהמון ציוד: תיקים אישיים, ציליה עם עמודים, כלי בישול, כלי תיקון אופניים, פאנל סולארי להטענת מחשב וטלפונים, חבית מלאה במזון, שני ג'ריקנים של מים, מעדר ומגרפה.

נסיעת מבחן לעגלות. צילום אוהב: עדי סגל
                          
ביום שלישי יצאנו לסיבוב ראשון ביער עם כל הציוד עלינו.
בגלל התנהלות איטית ומפוזרת יצאנו קצת אחרי השקיעה.
זו אמנם היתה נסיעה מאוד קצרה, אבל נסיעה ראשונה בחושך היא דבר די מטופש...

יצאנו מהחווה והגענו לשער של המושב ניר-משה.
בעקבות בעיה בשער, החלטנו לנסות לעקוף אותו.
גלסקי שהיה עם העגלה הכי גדולה עלה על המדרכה שעוקפת את השער,
ובירידה מן המדרכה העגלה התהפכה.
בנסיון להפוך את העגלה, התעקם הגלגל שלה.
תקלה ראשונה....

גלסקי חזר מיד לחווה כדי להביא גלגל חלופי, 
אנחנו בינתיים פרקנו את הציוד מן העגלה, ואחרי רבע שעה והחלפת גלגל היינו מוכנים לתזוזה מחודשת.

כעבור כמה מאות מטרים נוספים של רכיבה כמעט בחשיכה,
שמענו פתאום צעקה מקדימה.
שוב גלסקי, הפעם הוא נתקל בגדר בקר חשמלית...
המתח בגדר מאוד נמוך, אך הנסיעה הישירה לתוך הגדר גרמו לכך שהוא קיבל זץ בחזה ונפל מאופניו.

2:0 ליקום מול גלסקי... אך לא תקלות פעוטות כמו עיקום וחישמול יעצרו את איש האדמה.

שלולי וטולה החליטו לבדוק עד כמה הגדר מחשמלת.
מסתבר שלגעת בגדר בצורה מודעת, יותר מדגדג מאשר כואב.
וכך מצאנו את עצמנו עומדים חמשתנו ואוחזים ידיים, כאשר שני הקיצוניים נוגעים בגדר,
ובודקים האם אנו מסוגלים להתחשמל כולנו יחדיו.
קהילה של שטותניקים כבר אמרנו...
ולמי שתהה, את הזרם הרגשנו עד האדם השלישי.
אנחנו מוליכים בינוניים.

אחרי חווית החישמול הקבוצתית,
המשכנו עוד כמה מאות מטרים עד לחלקת היער הקרובה
ומצאנו לנו פינה נחמדה למדורה ולשינה.
פרסנו את המחצלת ואת הציוד, הדלקנו תאורת לדים בעזרת המצבר שברשותנו ,
הקמנו מטבח שטח קטן ועשינו תה כדי להרגע.

עבר עלינו לילה מלא בצחוקים וסיפורים מופלאים ומוזרים.
התחברנו לטבע, לאמא אדמה, לעצים, לארנבות ולתנים.
העברנו יום בחום, במרדף אחר הצל והקור,
בבדיקה של הציוד שלנו ואיך אנחנו מתנהלים איתו.
לפנות ערב חזרנו לחוות אדמאמא.

לכאורה, כאילו לא התקדמנו לשומקום,
אבל למעשה למדנו המון מהטיול הקטן.

להגשים את הרוח בחומר

כאמור, כמו שכבר ידעו אבותינו החלוצים,
לא מספיק לדבר ערכים ולהתחבר לרוח,
עלינו להגשים אותה בחומר.
לכן בחרנו לעבור בין חוות וקהילות ולעזור ולבנות.

כשחזרנו מהטיולון שלנו,
הבנו שהתחנה הראשונה שלנו צריכה להיות המקום שאירח אותנו עד כה בהכנות למסע -חוות אדמאמא.

אז חוץ מהמשימות הייעודיות שלנו לנסיעה - תיקון גלגלים והשלמת ציוד, ייבוש פירות, 
החלטנו לסייע בשיפוץ של אחד מבתי הבוץ בחווה.
התחלנו באיסוף החומרים הדרושים - חול, אדמת פודרה, וזבל סוסים.
כעת אנו נמצאים באמצע תהליך טיוח של בית הבוץ המכונה "מלונת המתנדבים".

אני וטולה מטייחים בבוץ את מלונת המתנדבים

נותרו לנו עוד יומיים-שלושה עד שנסיים את העבודה על בית הבוץ,
אני מאמין שעד אז נתגבש עוד בינינו,
נפתח עוד קצת סבלנות,
כי בתכלס, אין לנו שומקום להגיע אליו,
חוץ מאשר פנימה אל עצמנו...

אם נרצה...

                  





2 comments:

  1. ענק!!
    מדוייק, רגיש, משדר אנרגייה חיובית ותדר גבוהה במיוחד.
    מנבא את ההווה הקיים ומשרה מוזה להתבוננות פנימה לכל אותם אלה הקוראים בעיוון בין שורותך.
    לפי הספירה שלי במהלך הקריאה 3:2 לכם על היקום, וזאת מאחר וכבר התעלתם אל מעל הקיים ביצירתכם המופלאה בצעד הראשון.
    באנגלית אומרים: ״start from scratch" מה שבתרגום פשוט אומר: ״ להתחיל משריטה״ !!!
    אני מעוניין להצתרף לניסוי .. להצתרף לניסוי... להצ..ף לניס... .. סויי?
    אנשים הם כמו דיסקים. כל הטובים, שרוטים.
    בהצלחה חברים !!!

    השבמחק
  2. תודה חבר,
    אכן כל הטובים שרוטים...

    אגדה מספרת על רבי שהיה מקבל אליו אנשים עם בעיות.
    כל בן-אדם שהיה מגיע היה מהרהר רגע ואז רושם כהרף עין על דף מילה, מקמט את הדף וזורק למגירה.
    השמש של אותו רב, הסתקרן לדעת מה הרב רושם על הדפים, ולכן הציץ במגירה על אף שידע שזו פעולה לא ראויה. כאשר הסתכל על הדפים המקומטים, גילה שכתוב עליהם קשקושים בלתי קריאים. הסתקרן השמש עוד יותר והחליט לשאול את הרבי.
    הרבי, שכלל לא כעס על החדירה לפרטיות שלו, השיב לשמש, כי הוא רוצה שכל האנשים יהיו שמחים ויימצא פתרון לכאבם. אך מכיוון שאינו זוכר איזו בעיה שייכת לאיזה אדם, הוא משרבט את השריטה של כל אחד שמגיע אליו על הדף המקומט ומכניסו למגירה ולאחר מכן מתפלל עבור כל האנשים.
    הקב"ה כבר יודע איזה שריטה שייכת לאיזה אדם.


    אכן כולנו שרוטים... כל אחד והשריטה שלו :)

    השבמחק