מחלות וסרטים צרכים ואיחולים

בשבוע שעבר התמודדתי עם מחלה מעיקה.
היתה לי דלקת גרון, או שמא אומר תקף אותי חיידק סטרפטוקוקוס בטא, עצבני וחודרני.
התמודדתי איתו בעוז ובגבורה, ושבוע לא יצאתי מהבית.
בעיקר כאב לי בבליעה וממש כאב לי לשתות או לאכול.
שתיתי הרבה כי זה חשוב לניקוי של המערכות הפנימיות, אבל אוכל בקושי הצלחתי לאכול.

המחלה היא הזדמנות לחוות ולהיזכר ולהודות על כמה דברים -
שיש משפחה והורים שדואגים, ומחזיקים דירה שבה אני יכול להתחפר בשמיכות ולהחלים,
ותודה שיש חברים טובים, שמביאים תרופות, ועוזרים,
ותודה שאני הבוס של עצמי, ולמרות שהיה לי שבוע עמוס בעבודה, ופגישות ועניינים, ביטלתי הכל כדי שאוכל באמת להבריא, כי לא סתם אומרים - העיקר הבריאות. בלי זה, קשה להנות מהחיים.
ותודה שיש רפואה סינית שנותנת יחס חם, ועצות שימושיות, ואלטרנטיבה,
ותודה שיש רפואה מערבית שיודעת ביעילות רבה להעלים סימפטומים, חיידקים וכאבים.
ותודה על הזמן שאפשר לשבת בבית, ולראות סרטים.

הנה המלצתי לסרטים בעקבות השבועיים החולפים:
המרכיב הסודי - כשהחיידק עוד היה קטן ולא עצבני, הספקתי ללכת עם משפחתי לסרט בסינמטק לכבוד יומולדתי.
סרט של חברים - אורי ונטע, בעלי המסעדה 24 רופי - שנסעו להודו למין מסע רוחני, כמו שבהודו עושים. יצא סרט חושפני ונוגע ללב, צחקתי ובכיתי מלא, כדאי גם לכם. מידע על ההקרנות בדף הפייסבוק.
וואג'דה - נערה סעודית שחולמת לקנות ולרכב על אופניים. הסרט הראשון שנעשה בסעודיה, מהנה ומסקרן.
הלורקס - על פי ספרו של דוקטור סוס. משל סביבתי מהנה ומזמר, על חמדנות קפיטליסטית שגורמת לכריתת יערות ואנשים שחיים בפלסטיק וקונים אוויר נקי בבקבוקים. נהדר לילדים ולמבוגרים כאחד.
קלרה הקדושה - סיפור פנטסטי, גרוטסקי, פוסט-אפוקליפטי על ילדות אבודה בעיירת פיתוח הזויה. טקסטים מעולים ודמויות חזקות בסרט הישן הזה שמשחקים בו בני גילי כשהם היו בני 13.


       


ואם כבר סרטים, אז אי אפשר בלי הזמנה להקרנה של הסרט המרהיב OCCUPY LOVE שתרגמתי יחד עם חברים, וביום שני ה-31.3 תהיה הקרנה שלו בפלא. מוזמנים.




יומולדת פושר

ביום ראשון היתה לי יומולדת.
בכלל רציתי ביומולדתי להיות בלב חגיגות פורים
 ולא לזכור מה ימין ומה הוא שמאל והאם נולדתי לפני אלפי שנים או בכלל אתמול.
אבל המחלה הזו שבאה עלי הביאה אותי לפורים במצב פיזי חלש, תחת השפעת אנטיביוטיקה וללא אפשרות באמת לשתות, ועם מצברוח קצת ירוד, וחוסר רצון לראות אנשים באופן כללי.

גם בצד האקטיביסטי חוויתי סוג של משבר. משבר אמון, אובדן מוטיבציה, כעס, אכזבה. כל מיני רגשות שמרחיקים אותי מאנשים, לפעמים בכלל בלי קשר לאנשים עצמם, ולפעמים עם. הרגשתי גם חוסר יכולת להתמודד עם זה, ורק רצון להתרחק ולא להתמודד עם אנשים. כל הסיפור הזה גרם לי להרגיש די קטן, וחלש, ומבולבל.

וכך יצא שביומולדת שלי לא עשיתי שום דבר מיוחד.
עבדתי קצת, וישבתי עם חברים שלא ראיתי מזה זמן, שדיברו על ענייני ביטקוין,
וקיבלתי הרבה איחולים טלפוניים ופייסבוקיים.
וזהו.

יום למחרת היה סנט פטריקס דיי, אז החלטתי שלמרות שאני לא שותה, אני כן מזמין חברים להרמת כוסית, בכל זאת, חשוב לבלות עם חברים, ומצווה להיות שמח, במיוחד ביום שהוא קדוש לאירים.
אז קבענו בתשע בבר השכונתי,
הגעתי באיחור אופנתי של חצי שעה ועדיין לא היה אף אחד בבר.
אז נשארתי לשבת על הספסל בחוץ עם חברי פו הדב שמצאתי בדרך.
נכנסתי למוד 'הקיץ של אביה', עד שהגיע אבו יוסוף וישב עמי על הספסל כמו בימים הטובים,
ואז הגיעה שנטל כפרה עליה עם פרחים וברכה וחיוכים, והזכירה לי מלא דברים,
ולאט לאט התקבצו חברים, וישבנו ושתינו (אני רק לגימה), והתעדכנו על החיים.
ומצב הרוח מעט התרומם, אך עדיין נותר פושר,
וחזרתי הביתה ותהיתי מה זה אומר?

אני שנטי ופו על הספסל
צילום לוואטסאפ: אבו-יוסוף

חברות חדשה ותאווה ישנה

אחד הדברים שמשאירים אותי מחייך בסך הכל, ואופטימי
זה קשר עם חברה חדשה שכיף לנו יחדיו כמה זה נפלא.
מעניין לי, וחופשי לי, ונעים לי איתה.
אנחנו משוחחים רבות על נושאים מובחרים,
כמו יחסים, ופרדיגמות ומשפחה ויצרים.
וזה נפלא שיש מישהו לחלוק עימו נושאי עניין משותפים,
ולהכין ארוחה יחדיו, ולהתענג על החיים.

היומולדת הפושר הזכיר לי שאני לא מספיק מתענג על החיים.
שיש כל-כך הרבה דברים מופלאים שאני אוהב ורוצה לעשות,
ואני מתעצל, בוהה, מתמכר, סוג של אוננות נוחה במקום להגיע למקומות הרגישים.
קשה להיות חשוף, עם אגו מתדלדל ולא בהכרח זקוף, עם קצת עייפות וקושי,
ועדיין להיות נוכח בסיטואציה עם עוד אנשים, ולא לברוח לסיפוקים המיידים (פייסבוק, חדשות, פורנו, מתוק, סמים).

התאווה הזו לסיפוקים באה לידי ביטוי בכל מיני צורות,
אצל אחת זה בא לידי ביטוי בקניית בגדים בולמית.
חבר אחד תיאר את ההתמכרות לפורנו, לרדיפה אחרי בחורות שלא יודעת שובע.
אצלי הצורך בא לידי ביטוי בעיקר בצבירת מידע וחדשות על מלא נושאים.
מה זה הצורך הזה? בעוד בגדים, בעוד כיבושים מיניים, בעוד ידע מיידי, ובכלל בעוד ועוד סיפוקים?

צ'רלס אייזנשטיין מורנו ורבנו כותב על התאווה בספרו החדש "העולם היפה יותר שליבינו יודעים שהוא אפשרי":

"כמה סרטי הרפתקה נצטרך לראות כדי לפצות על החוסר בהרפתקה? בכמה סרטי גיבורי-על אדם יכול לצפות כדי לפצות על הביטוי הגידם של גדולתו שלו? כמה פורנוגרפיה דרושה כדי לענות על הצורך באינטימיות? וכמה בידור ילדים יכולים לצרוך כדי ליצור תחליף למשחק שכבר הפסיקו לשחק? התשובה היא כמות אינסופית. וזה אמנם חדשות טובות לצמיחה הכלכלית אבל זה חדשות לא כל-כך טובות לכוכב שלנו. למזלנו הכוכב שלנו לא מרשה לנו עוד הרבה מזה, וכך גם החברה המתפוררת שלנו".

מקור התאווה הוא בפיצוי על אינטימיות, אחווה, ומשחק שאבדו
מתוך הבלוג: sustainable man

צרכים כוזבים צרכים אמיתיים

איך אנחנו מזהים את הדפוסים האלו של סיפוק צרכים כוזבים כדי למלא את החלל שנוצר עקב מחסור בדברים היפים האמיתיים. ומה זה יופי אמיתי?

אני רואה צרכים כוזבים כמשהו שנותן לנו סיפוק מיידי אך משאיר אותנו עם רצון לעוד,
משהו שלא באמת הופך את החיים שלנו ליותר שמחים או מרגשים, אלא יותר מנומנמים,
צרכים שמישהו מרוויח מהם, ומישהו אחר מנוצל או משועבד בשבילם,
וזה תמיד קצת מעורבב הצרכים הכוזבים עם הצרכים האמיתיים.

אבל יש יופי שהוא אמיתי שהוא עושה משהו בלב שאי אפשר לקבל מצרכים כוזבים.
יופי של פשטות, וחיבור, ושלווה,
יופי שאפשר לראות ברגעים האלה שאנו קוראים להם "משעממים".

היום ראיתי המון יופי כשצפיתי בחברה החדשה עובדת לה בגינה.
אני חווה יופי ונחת כאשר אני נמצא פנים אל פנים באינטראקציה עם חברים.
אני שומע יופי במעגל השירה שמתרחש כרגע בבניין לידי.
אני רואה יופי בקושי לגדול, ברצון להשאר קטנים,
אני טועם יופי כאשר אמי מכינה לי קציצות סלק ממתכון שהיא קרעה בעיתון מספרה,
אני רואה יופי ביכולת שלי להתמיד בדברים, כמו כתיבת הבלוג הזה ולעשות מתיחות בבקרים.

אגב כתיבה, גם לכתוב לא הייתי מסוגל בשבוע שעבר,
חסר השראה ומוטיבציה ויתרתי על הכתיבה השבועית.
וכעת אני חוזר בגדול!!!
בינתיים החלטתי לקחת הכל בקלילות, ולהעזר ברוח שטות.
כמו הילד ההוא שהשוטר שאל אותו מה הוא עושה,
אז הילד אמר: "אני שותה מיץ תות", אז השוטר עצר אותו על שוטטות.

אז בינתיים אני עובד במשלוחים על אופניים,
מפנטז על השלב הבא של הקהילה הנודדת,
ומתמודד עם אתגרים מקצועיים ואישיים.

וכעת לאיחולים

לשנתי ה-34 בגלגול הנוכחי,
 אאחל לעצמי שאמצא לי חבורה חדשה/ישנה להתפתח איתה ודרכה,
ודברים מסקרנים וחדשים לכתוב עליהם בבלוג הזה,
לצחוק ולבכות הרבה, ולהיות בריא
להרבות ביצירה וללמוד את אומנות האהבה
לגלות כל יום מחדש את פלא הבריאה.

תודה לאנשים האוהבים שמסביבי,
שגורמים לי להאמין שהכל אפשרי
אם נרצה...

יום שוויון ותחילת אביב שמח לכולם



        

אלופות בצה"ל או פעילות במחסום?

והפעם משהו קצת יותר אקדמי לרגל יום האשה הבינלאומי.

במסגרת לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב השתתפתי בסמינר שנקרא "העדפה מתקנת".

כחלק מעבודת הסמינר בחרתי לבדוק את שאלת קידום נשים בצה"ל כאקט פמיניסטי, ולשאול פעילות ארגוני שלום נשיים (נשים בשחור, קואליציית נשים לשלום, מחסום ווטש) מחד, וקצינות בכירות מאידך לדעתן על קידום נשים בצה"ל.

העבודה עסקה באי השוויון המגדרי בחברה המיליטריסטית הישראלית.

אני מביא כאן את הרקע התאורטי לעבודתי.

מפאת אורך העבודה אני לא מפרט את הראיונות שערכתי עם הנשים המקסימות הללו.

מקווה שתמצאו מאמר זה מעניין :)

המוסדות המקבעים אי שוויון מגדרי בישראל:

לדעת חוקרות פמיניסטיות שונות, אי השוויון המגדרי בישראל מושפע עמוקות משלושה מוסדות חברתיים מרכזיים: הדת, הצבא והמשפחה.  

ראשית, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית דמוקרטית. עיצוב אופייה היהודי ניתן בידיהם של גופים דתיים- אורתודוקסים, ובכך המדינה מעדיפה את שימור התרבות הפטריארכלית במחיר הפרת זכויות הפרט. על  פי המערכת המשפטית הדתית, אי-שוויון הוא הנחת יסוד, ואי-השוויון בין המינים הוא הנפוץ ביותר.

כתוצאה מכך הנשים בישראל אינן חיות כאזרחיות שוות זכויות, שכן חוקי הדת מונעים מהן זכויות בסיסיות, בעיקר בנוגע לדיני אישות . גם תופעת המפלגות הדתיות, אשר אין בהן כלל ייצוג נשי, הוא סממן  לאי-השוויון הנובע מהדת. כתוצאה מכל אלו, העקרון הדמוקרטי של שוויון מתעוות ונפגע. המאבק של נשים לשוויון מגדרי, נבלם על ידי החלחול של ערכים דתיים  ומסורתיים לחיי היומיום של הישראלים, ובולם התפשטות רעיונות פמיניסטיים גם ברמה האישית וגם ברמה המוסדית-מבנית.

המחסום השני לשוויון מגדרי, הוא מוסד המשפחה והתפיסה הרואה באשה כאחראית לתא המשפחתי. גישה זו אמנם אינה ייחודית לישראל, אך בחברה הישראלית, בהיותה חברה לאומית, יש לגישה זו מאפיינים לאומיים, ולאשה יש תפקיד כאחראית להמשכיות הלאומית. אזרחותן המלאה של נשים יהודיות מותנית בתרומתן לקולקטיב על ידי אמהות. בתפיסה תרבותית זו תפקידן של נשים במימד הפרטי-המשפחתי, לא רק משועתק, אלא מועצם. העצמה זו מלווה בתחושה חזקה של שייכות ותרומה לקולקטיב ומטשטשת את הממד המפלה והמשעבד המסתתר מאחורי הנחה זו. כניסתן של נשים לתחום הציבורי, ללא ביטול תפיסה תרבותית זו, גורם לכך שהן נתפסות בעיני הציבור, ולא אחת בעיני עצמן, כמי שפולשות לתחום לא להן. 

ניתן אף לראות כיצד תפיסת המשפחתיות מעוצבת בחוקי המדינה. במסגרת חוק שירות הבטחון (1949), קיבלו נשים בהריון היתר להשתחרר משירות צבאי. כך חובת השירות נדחקת לטובת חובת האמהות. גם עיון בתוכנו של חוק שיווי זכויות האשה (1951) מלמד כי מדובר בתמריץ חיובי לאמהות, ולפיו אמהות אינה רק בעלת משמעות לתא הזוגי, כי אם שליחות לאומית. 

הצבא הוא גורם המיסוד השלישי של אי-השוויון המגדרי בחברה הישראלית. למול דימוי האשה כאם, עומד דימוי הגבר היהודי כלוחם. הלוחם הישראלי הפך לסמל היהודי החדש בניגוד ליהודי הגלותי אשר מאפייניו בדימויים אנטישמיים רבים היו מאפיינים נשיים של חולשה.

אמנם, גם האשה החיילת הפכה לסמל - סמל ההתחדשות הציונית והשוויון, אך יחד עם זאת, תחת טיעונים שונים ביסס הצבא הסללה מגדרית ורוב הנשים שירתו בצבא כנותנות שירות  למפקדים גברים. כיום חל שינוי באופי הצבא, ותפקידים חדשים רבים נפתחו לנשים, כולל תפקידי לחימה, אך ארגון כח האדם בצה"ל עדיין מופרד מגדרית, ותפקידי הלחימה בדרג המסתער (חיל רגלים ושריון, והסיירות המובחרות), שהוא הדרג בעל הדרת הכבוד והמיועד לקידום, עדיין סגורים לנשים. 

וכך, השירות הצבאי לשני המינים שבעבר נהגו לראות בו סמל לשוויון בין המינים, התגלה כריק מתוכן. לנשים המעוניינות בקריירה צבאית יש הרבה פחות אפשרויות לקידום, וההון החברתי שנשים צוברות בתקופת שירותן הצבאי קטן מההון החברתי שצוברים הגברים, אשר זוכים ביוקרה חברתית ורשת עמיתים רחבה . למעשה המשטר המגדרי של הצבא הישראלי המבוסס על חלוקת כח ועל מבנה כח ממוגדרים מקיים ומנציח את התפקיד שיועד לנשים כדבר מובן מאליו – להיות "עזר שכנגד". הצבא מעצים את ההבדלים המגדריים על ידי קביעת קריטריונים שונים - לגיוס, למשך השירות, ולשיבוץ לתפקידים - על פי מין, ואז משתמש בהם כדי להצדיק את קיומו הנמשך של אי-השוויון בין המינים.

לצבא יש השפעה על נשים בחברה הישראלית כולה ולא רק מההיבט של השירות הצבאי עצמו. פה המקום לדעתי להרחיב מעט על מיליטריזם ועל השפעתו הרבה על החברה הישראלית. מיליטריזם הוא הרעיון כי סכסוכים יש לפתור באמצעות פתרונות צבאיים, וכי עליונות צבאית היא הערובה הטובה ביותר לבטחונם של אזרחי המדינה. לדעת חוקרים רבים החברה הישראלית היא חברה מיליטריסטית. בן-אליעזר מכנה את ישראל 'אומה במדים'. מקור כוחו של הצבא מעבר לגודלו הרב הוא בהיותו סמל לרוחה וחוסנה של האומה. סידורים שונים מחברים בין הצבא לבין החברה ומטשטשים את ההבדלים ביניהם. 

 אחת התופעות הבולטות של המיליטריזם, היא השתלבותם המהירה של מפקדי צבא בכירים בעמדות בכירות בפוליטיקה. הסכסוך המזיון הממושך הפך את הצבא למוסד מרכזי בחיי החברה , והעניק לענייני הביטחון חשיבות עליונה בחיי המדינה , לרבות — ולפעמים בעיקר — בחיים הפוליטיים . קציני קבע שהשתחררו מהצבא ''מוצנחים'' לא פעם למשרות ציבוריות בכירות . רבים מהקצינים הבכירים במיל' "מדלגים" על תפקידים מפרכים בדרג נמוך ובינוני במפלגה , ונוחתים היישר אל בין שורות הנהגתה , ואפילו למשרות שרים או למשרות פוליטיות בכירות , בנתיב סלול המוביל לכיסא ראש הממשלה . סדר קדימויות זה נובע מהעובדה שנסיונם כמפקדי צבא נתפס כמעניק להם את המומחיות המוערכת ביותר , הנחשבת לחיונית בחברה הישראלית : מומחיות בנושאי ביטחון . ההערכה הגבוהה לקציני צבא לשעבר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת ובחברה ככלל , בגלל העיסוק המתמיד בנושאי ביטחון בחברה הנתונה בסכסוך מזוין ממושך.  

שיתוף הפעולה הצמוד בין הדרג המדיני לדרג הצבאי נעשה מתוך 'הבנה' משותפת של המציאות, זו המבוססת על הנחה כי את הבעיות הלאומיות יש לפתור באמצעות הכוח, בדרך הצבאית.

ראייה מילטירסטית זו מתפשטת בכל החברה באמצעות מוסדות אזרחיים כמו ארגוני נוער, מוסדות דתיים, התקשורת והמשפחה וכן מוסדות מדינתיים כמו בתי הספר והצבא עצמו אשר מנחיל  תרבות זו להמוני המגויסים, וזו מופצת באמצעותם ומתפשטת, לאחר שחרורם, בחברה כולה.

המצב החברתי המיליטריסטי הממושך הקיים בישראל הינו בעל השפעות מגדריות מובהקות. אל מול מרכזיותם של יוצאי צבא, ניכרת שוליותן של הנשים בקרב מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות הכלכלית, במיוחד בעתים של הסלמת הסכסוך, שאז קולן של נשים כמעט ונאלם. בעתים אלה, תחת מעטה הבטחון נגרם נזק רב ובמיוחד לנשים. קיימות דוגמאות רבות - למשל  פיטורי הנשים בתקופה של ההאטה הכלכלית במשק בעקבות האינתיפאדה השנייה, וכן נשים רבות שהפסידו את הכנסותיהן ואף נותרו מחוץ למנגנוני הפיצויים הקיימים, בתקופת מלחמת לבנון השנייה. אמנם הסכסוך המזוין שישראל נמצאת בו פוגע בחלקים רחבים של החברה, כולל גברים, אך הפגיעה בנשים היא לרוב עוצמתית ורחבה יותר.

תופעות של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות בעקבות פעילות צבאית, נותרות לרוב מחוץ לשיח הציבורי-תקשורתי, וגם אם כן נכנסות למהדורות החדשות תמיד מופיעות כשוליות לנושאים הבטחוניים-צבאיים. דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר של עמותת "קשב", המנתח את שידורי החדשות בתקופת מלחמת לבנון השנייה,  אשר מצא כי דיווחים על מצבן של נשים ומעשיהן נדחקו באופן קבוע לסוף המהדורות, תוך שהן ומעשיהן מיוצגות כשוליות ונטולות חשיבות. התקשורת הישראלית מסגרה את סיקור המלחמה כ"עניין של גברים בלבד", כאשרמסגור זה מעניק לגיטימציה למעמדן השולי של הנשים בחברה, במיוחד בעת לחימה.

מרכזיות הצבא בחברה הישראלית, ותפקידיו הרבים בעיצוב המדיניות הפוליטית, מעלים את שאלת הייצוג לאוכלוסיות השונות בצבא. אוניברסיטת מישיגן קבעה שהעדפה מתקנת בקבלה לאוניברסיטה נועדה להשיג ייצוג הולם ומגוון לכלל האוכלוסיה, והוא הכרחי משום שהאוניברסיטה היא מקום הווצרם של מנהיגי העתיד. (מילון פרינסטון). לאור המצב בישראל, כפי שהוצג כאן, אחד המקומות המרכזיים  להווצרם של מנהיגי העתיד, במיוחד לאור הסכסוך המתמשך והתפיסות המיליטריסטיות של החברה הוא הצבא. כל עוד מצב זה לא ישתנה, והצבא לא יאבד מכוחו הפוליטי, יתכן כי ראוי לחתור לשוויון ההזדמנויות מהותי בצבא לנשים. כיצד עשוי להתקבל רעיון זה בקרב נשים, והאם הוא מייצג זרם פמיניסטי כלשהו?

גישות פמיניסטיות ומילטריסטיות לשילוב נשים בצבא

פמיניזם הוא תאוריה בדבר שוויון ושונות, ושאיפתו המרכזית היא להביא לידי סיום הדיכוי ומשניותה של האשה בחברה. חקירה פמיניסטית מעמידה במרכזה את הנשים , דיכויון והדרתן.

במסגרת החשיבה הפמיניסטית מתקיים מתח בין השאיפה לשוויון מחד להכרה בשונות מאידך. את המתח הזה אדגים באמצעות תיאור של שני זרמים פמיניסטיים – הפמיניזם הליברלי, והפמיניזם הרדיקלי.

הפמיניזם הליברלי מקבל על עצמו את המערכת בכללותה כחיובית. הדגש בזרם זה הוא על שוויון בתחום הציבורי, כגון הכנסת נשים לפוליטיקה, לסגל האקדמי, ולצבא ויצירת העדפה מתקנת בתחומים שונים. הפמיניזם הליברלי אינו יוצא מנקודת מבט של שוני, הוא מקבל עליו את הסטנדרט החברתי הקיים, סטנדרט שפמיניסטיות מזרמים אחרים כמו פמיניזם רדיקלי, רואות בו סטנדרט גברי.

הפמיניזם הרדיקלי מציע בחינה מחודשת של כל הסדר החברתי. השאלה אינה שוויון או שונות, אלא חלוקת הכוח בחברה. הוא מבקר את הפמיניזם הליברלי על כך שהוא מנסה להתאים את הנשים למושגים ולתנאים של העולם הגברי. מנגד, הביקורת כלפי הפמיניזם הרדיקלי היא על ראיית העולם מפריזמה של נשים-גברים, שזוהי פריזמה חד-מימדית ואינה מבחינה במורכבות ובשוני שבין נשים.

מחקר שנעשה לגבי גישות כלפי תפקידן של נשים בצבא ארה"ב, בדק גישות פמיניסטיות מול גישות מיליטריסטיות לשילוב נשים בצבא. גישות פמיניסטיות הוגדרו כגישות שעיקרן הוא קידום נשים בחברה. גישות מילטריסטיות הוגדרו כגישות שעיקרן הוא שמירת יכולתו או שיפורו יכולתו של הצבא בהגנה על המדינה. החוקרת, קצינה בצבא ארה"ב, סוברת  כי גישת הפמיניזם הליברלי, בהיותה בעלת הנכונות הגבוהה ביותר להשתלבות נשים במבנה החברתי הקיים, היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר לתמיכה בשילוב מלא של נשים בצבא. הפמיניזם הרדיקלי מנגד הוא בעל הסיכוי הנמוך ביותר שכן הוא מתנגד לעצם המבנה החברתי הקיים, והצבא כחלק ממבנה זה.

עוד מציעה החוקרת כי גם לפמיניסטים/ות וגם למילטריסטים/ות יש סיבות להסכים שלנשים יש מקום במוסד כה מרכזי כמו הצבא. פמיניסטיות עשויות להסכים שכחלק מחתירה לשוויון , יש לקרוא לנשים לשרת ביחס התואם לשיעורם בחברה. גם מילטריסטים, עשויים לתמוך בשירות נשים בצבא, ואפילו בתפקידים קרביים, כל עוד יוכח כי מוסד הצבא וערך הבטחון ישתפרו עקב שילוב הנשים.

כאמור, בישראל בניגוד לארה"ב, נשים כבר משולבות בצבא, וגיוסן אף הפך לסמל לקונצנזוס הלאומי. יחד עם זאת, אופן השילוב של הנשים בצבא, אופן שיבוצן לתפקידים - כולל תפקידי לחימה, וקידום נשים לפיקוד הבכיר מהווים סלע מחלוקת.

.

על אף ההתקדמות הרבה בעשור האחרון לשוויון נשים בצבא, ופתיחת תפקידים רבים, כולל מסלולי קורס טיס וחובלים היוקרתיים, הצבא הוא עדיין מוסד גברי במהותו, בעל אי שוויון מגדרי מובהק.  לא נעשים מספיק מהלכים לקידומו של העניין, ולנטרול השונות.

כוחות נוספים מופעלים על מקבלי ההחלטות ועל קובעי המדיניות הצבאית.

רבני המכינות הקדם-צבאיות הדתיות הינם מהמתנגדים העיקריים למהלך. לטענתם, כניסת הנשים ליחידות השדה והשירות המעורב פוגעים ברגשותיו של החייל הדתי ובאורח חייו, ולכן פוגעים גם בזכויותיו. זאת אף על פי ששירות מעורב היה בצה"ל מראשיתו, ונשים שירתו תמיד במרבית היחידות, לרבות בתפקידי עזר וביחידות השדה.

חוקרים נוספים מדגישים את יחסה העוין של  האליטה הצבאית לנסיון ההשתלבות של נשים בתפקידי לחימה. "אין זה מקרה שנסיונה האמיץ של אליס מילר להתקבל לקורס טיס עורר התנגדות כה עזה בקרב גברים בישראל. יותר משהם חששו לתפקודן של נשים כטייסות, הן חששו לחדירתן של נשים ל'מעוז גבריות' ישראלי חשוב – לבית יוצר של מנהיגות ויוקרה שתרם בעבר לביסוס ההגמוניה הגברית."  זכורה במיוחד הערתו של נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, טייס לשעבר, אשר שאל את הגברת מילר (שהיתה קצינה בחיל אוויר באותה תקופה): "מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים?".

קידום מעמד האשה והמאבק הפמיניסטי לשלום

נשות נשים בשחור

גם אם נגלה כי העדפה מתקנת לנשים בצבא היא ראויה ומועילה, עדיין  נשאלת השאלה האם קידום נשים בצה"ל יביא לשוויוניות מגדרית גם בשאר החברה. נראה כי ההשקעה העצומה בצבא באה לעתים על חשבון מוסדות אחרים, כמו חינוך, בריאות ורווחה. האם חיזוק מעמד הנשים דווקא במוסד הבטחוני, לא מחזק מוסד זה על חשבונות מוסדות אחרים?

כאמור הזרמים השונים של הפמיניזם פעמים רבות לא רואים באותה עין את הדרך שבה אמורים להגיע לשוויון המגדרי המיוחל. בעוד הפמיניזם הליברלי רואה בהשתלבות נשים במוסדות החברה, כולל מוסד הצבא, כדרך ראויה לקידום השוויון, הפמיניזם היותר רדיקלי, מבקר את נסיון ההשתלבות. בן-אליעזר מביא את שאלתה של אורית שוחט, חברת מערכת עיתון הארץ:" כלום זה המרחב שבו מוצאות לעצמן נשים צעירות מסלול להתבלט? האם באמת שחרור האשה פירושו שהיא תלחם בחיזבאללה בלבנון? האם  חמישים נשים כאלה ישנו את מעמדה של האישה? האם יהפכו את צה"ל לאחר?". בן-אליעזר מוסיף כי אמנם הצעירות השאפתניות קוראות תיגר על מובחנותו המגדרית של הצבא, וספק אם הן פועלות ממניעים מיליטריסטיים, אך פעילותן גורמת לביצור החברה הצבאית למעמדו של צה"ל העומד במרכזה.

הדרתן של הנשים בישראל מעיסוק  בהיבטים צבאיים ובטחוניים של סכסוכים, בד בבד עם התמשכותו של מצב הסכסוך, גרמו לנשים למצוא את מקומן דוקא בתהליכים לקידום שלום. בשני העשורים האחרונים עם התחזקות התנועה הפמיניסטית בישראל, והתגברות המודעות לקשר שבין בעיות הבטחון למעמד האישה, קמו מספר לא קטן של תנועות נשים לקידום המאבק לשלום. 

הביקורת הפמיניסטית של ארגונים אלו, (דוגמת נשים בשחור, פרופיל חדש, מחסום ווטש, ורבים אחרים), הדגישה לא רק את זכויותיהן של נשים, אלא גם את קולן הייחודי, הביקורתי, ואת התכנותו של שיח אחר, לא מיליטריסטי, לפתרון הסכסוך הממושך. נוצרה תפיסה לפיה לנשים יש פוטנציאל לגשר בין העמים והתרבויות בשל "אחדות הגורל" של נשים מכל העולם, גורל המציב נשים כמרכזיות בציר המשפחה וכשוליות בקרב מקבלי ההחלטות. עם זאת העובדה שרוב הנשים הן המחנכות של הדור הבא, מעניקה להן יכולת השפעה מכרעת. 

אחד מארגוני השלום הנשיים המוכרים ויש האומרים המצליחים ביותר היה ארגון "ארבע אמהות", שהוקם ב-1997 ושם לו למטרה להביא ליציאת כוחות צה"ל מלבנון. הארגון השתמש בשיח היהודי המסורתי, של חלוקת תפקידים מגדרית והלגיטימציה של נשים להשמיע את קולן לאחר שמילאו את חובתן כאמהות לחיילים. השם "ארבע אמהות" שיחק תפקיד כפול. מצד אחד הוא חיזק את חלוקת התפקידים המסורתית הפטריארכלית, ומצד שני שימש כמקור כוח וסמכות עבור הנשים. הארגון יזם הפגנות ברחבי הארץ ופעילות לובי. יש המנכסים את יציאת צה"ל מלבנון לפעילות הארגון ולכך שנשים אלו היוו שופר לתחושת הציבור הישראלי שמאס במחיר הכבד של המצאותו של הצבא בלבנון. 

נשים פלסטיניות בורחות לאחר פיזור גז מדמיע
 בהפגנה שנערכה במחסום קלנדיה ביום האשה הבינלאומי 

בעוד ארגון "ארבע אמהות" קרא תיגר על פוליטיקת המלחמה של המדינה, הוא לא הצליח לערער את הסדר המגדרי המיליטריסטי. לעומתו ארגון "נשים בשחור" הציע צורה אחרת של השתתפות פוליטית של נשים.[1]  דרישתן להביע את דעותיהן בסוגיות של שלום ובטחון כנשים אזרחיות, ולא כאמהות או רעיות לחיילים, מערערת על המונופול הגברי ועל חלוקת התפקידים המגדרית (זו אשר ארגון "ארבע אמהות" דוקא בחר לאמץ למאבקו). תגובת הציבור הנחשף למחאתן היא פעמים רבות עוינת וכוללת קללות ונאצות סקסיסטיות, כמו "זונות של ערבים". אך תגובות אלו רק מדגישות את הצלחתו של ארגון  'נשים בשחור' לכונן טיפוס חדש של אישה פוליטית, שקורא תיגר הן על הסדר הפוליטי והן על הסדר המגדרי. 

התגברות השיח הפמיניסטי בישראל בשני העשורים , יצר שתי תופעות מקבילות אך מנוגדות. בעוד נשים רבות נאבקות על השתתפותן השווה במסגרת הצבא , כולל השתתפות בלחימה, נשים אחרות מוצאות עצמן נאבקות נגד מרכזיותו של הצבא, ונגד השתתפות בלחימה באופן כולל,  לא רק לגבי נשים.

---

[1] הארגון מבקש לגנות את כיבושו ודיכויו של העם הפלסטיני, ובה בעת להתריע על ההשחתה ההמוסרית של החברה הישראלית הנובעת ממנו. בכל שבוע נשות הארגון מתכנסות להפגנה בימי שישי בשעה קבועה, ומקפידות על לבוש שחור, ועל מחאה שקטה המלווה בשלטים וביניהם "די לכיבוש". כיום  "נשים בשחור" הוא ארגון כלל עולמי המתנגד לאלימות ולדיכוי, וקיימות קבוצות של נשים בשחור בעשרות מדינות.

נשים עוד תבאנה את השלום
אם תרצנה...

    

הצדיק הצודק

לצאת צודק או לצאת צדיק?
לפעמים זה כל-כך מפתה לצאת צודק. להגיד הנה אמרתי לכם.
הנה יש בצורת, שינויי האקלים כבר כאן.
הנה, תסתכלו לאוכל שלכם בעיניים.
הנה, כל הפוליטיקאים שלנו מושחתים, חבל להשתתף במשחק שלהם.
הנה, אפשר לחיות בלי לרדוף אחרי כסף כל הזמן.

אבל אצלנו היהודים המלומדים, כולם תמיד כל-כך צודקים שזה לפעמים מאוד קשה לראות מעבר למי צודק.
אוקיי אז יצאתי צודק.
האם זה עושה אותי טוב יותר? חכם יותר? מושך יותר?
האם זה אומר שמעתה כולם צריכים להקשיב לי?
האם זה אומר שהבן-אדם שמולי הוא טפש או נחות ממני?
כמובן שלא.
אבל לפעמים קשה לראות את זה,
ולפעמים החוסר מודעות והפער בין העולמות הוא קשה מדי לגישור.

כך קורה לי הרבה פעמים בויכוחים שלי עם הוריי.
אני אוהב את הוריי מאוד, וכיום היחסים שלנו הרבה יותר קרובים ממה שהיו לפני עשר שנים נאמר.
ועדיין אנחנו הרבה מאוד מתווכחים (אפילו ביומולדת של אמי הצלחתי להתווכח איתה. טעות שלי....)

יש לנו נטייה כזו להתווכח, אני בטוח שיש את זה להרבה אנשים בגילי.
ויכוחים עם ההורים לגבי כסף, קריירה, גידול ילדים, מדינה, צבא, משמעות החיים.
נולדנו למציאויות שונות, זמנים שונים, ערכים שונים.
וכך יוצא שפעמים רבות אנחנו מתווכחים.

מה שלמדתי הוא לא לקחת את הויכוח באופן אישי.
לא להזדהות בצורה מוחלטת עם הדעה שלי.
לא להיות צודק תמיד, אפילו אם השכל שלי בטוח שאני צודק.
לא להתעצבן, או לפחות להיות מודע להתעצבנות שלי, ולהבין שהיא נגרמת מעודף הזדהות עם המחשבות שלי.

כשהייתי בצבא, היה למפקד שלי סימניה ביומן, שעליה כתבו לו הפקידות החמודות שלו-
"להתעצבן זה להעניש את עצמך על טפשותם של אחרים"
והן כל-כך צדקו...


         



השבוע החלטתי שאני הולך להיות יותר מעורב בקידום של מערכת אושר O-SHARE .
אחרי ששמעתי כל מיני שמועות, על ויכוחים וריבים של חברים שמנסים להיות צודקים החלטתי להיות יותר מעורב. לנסות להביא את עשיית השלום למקום שזקוק לו, למשהו שאני מאמין בו.

מהצד זה מאוד קל לבקר. לבקר את הממשלה, לבקר את הבנק, לבקר את ההם.
אבל הנה יש כאן הזדמנות עבורי ועבור כל מי שרוצה לבוא ולהשפיע.
ביום שישי הקרוב יתקיים כנס השקת קואופרטיב אושר.
זה אומר שכל מי שמעוניין יוכל להיות חלק מהיצירה של מערכת כלכלית שיתופית שתאפשר לנו לשתף פעולה בינינו (לסחור, להחליף שירותים ומוצרים, לקדם יוזמות חברתיות וסביבתיות)  בצורה אחרת ממה שהכרנו עד כה.

אבל לשם כך אנחנו לא יכולים להיות כולנו צודקים.
אנחנו חייבים להבין שמה שאנחנו בטוחים שהוא נכון,
והדבר שאנו מאמינים שהוא זה שיקדם את המערכת או את החזון, הוא לא בהכרח הדבר הנכון.

אז מה כן? איך נפעל אם לא לפי החזון? אם לא לפי האמונות שלנו?
מה שמכוון אותי לרוב הוא הפן האנושי. לראות כיצד ביחד אנחנו מצליחים לגשר על פערים.
כיצד אנחנו מעצימים אחד את השני ולא דורסים אחד את השני.
כיצד אנחנו מאפשרים לעוד אנשים להיות חלק מקבלת ההחלטות ולקיחת האחריות, ולא מנסים להזיז הצידה את ה"דברים" שמפריעים.
כי בסופו של דבר מה שאנחנו מנסים לעשות פה, בעולם הזה, זה ליצור מערכות יחסים אחרות בינינו,
מערכות יחסים אוהבות יותר, משתפות יותר, מודעות יותר. ללמוד לחיות ואהבת לרעך כמוך כבר אמרנו?

וזה לא משנה אם אנחנו עושים את זה בצורה של יזמות עסקית, אקטיביזם, חינוך, או להקת רוק מתקדם.
אם אנחנו לא נצליח לראות מעבר ליכולות האישיות שלנו, ואם לא נלמד לחזק את החוזקות במקום לדרוך על החולשות, אז כל מה שאנחנו עושים לא שווה כלום.
ואני בטוח שאני צודק בזה!!

עבודת שלום כדאי שתעשה בכל מקום
ואי אפשר לעשותה כשאנו כל הזמן צודקים

אז איך מוותרים על להיות צודק מבלי לוותר על האמת שלנו, מבלי להתקפל ולוותר על מה שאנחנו מאמינים בו?
שאלה טובה, אני שמח ששאלתי...
אין לי באמת מושג :)

אבל הנה כמה רעיונות -

• לצאת מעצמנו ליום אחד. לשחק מישהו שהוא אחר לגמרי מאיתנו (פורים בפתח, הזדמנות מצוינת).לנסות לדמיין מה האדם האחר הזה חושב, מה הוא מרגיש, איזה דברים הוא אוהב. אם הייתי בנקאי לדוגמא, מה היה מרגש אותי? מה היה מניע אותי? התנסות מעניינת.
• ללמוד להקשיב. לפעמים אנחנו כל-כך צודקים כי אנחנו לא באמת מקשיבים. וכשאני אומר להקשיב אני לא מתכוון רק למה שהאחר אומר, אלא גם לאיך הוא אומר, איזה כוונה עומדת מאחורי מה שהוא אומר, ואיך אפשר לקחת את מה שהוא אומר ולהוציא מזה משהו שמחבר ומקדם אותנו ולא מפריד ומרחיק בינינו. 
• לקחת אחריות על עצמנו. לפעמים אנחנו מאוד צודקים כי אנחנו חושבים שאנחנו כאלה טובים. אבל אולי אנחנו מעדיפים פשוט לבקר אחרים כי אנחנו מעדיפים לא להתמודד עם מה שבאמת מאתגר - לשנות את עצמנו. כי זה הדבר היחידי שאנחנו באמת יכולים לשנות.

איך אני לוקח אחריות?

כדי לא לבזבז מים מיותרים בזמן הבצורת אני משתדל להשתין על עצים.

במקום להתלונן על כך שכספי המיסים שלנו הולכים למלחמות או לחרדים או לטייקונים,

פשוט הפסקתי לשלם מיסים.

הפסקתי לאכול בשר לפני שנתיים וחצי, ואני משתדל מאוד לאכול רק מוצרי חלב או ביצים שאני יודע מאין מגיעים.

כשאני הולך למכולת המקומית אני משתדל לקחת איתי שקיות ניילון ולא לקחת חדשות.

כשיצור אחר זקוק לחיבוק או ליטוף אני משתדל להעניק לו.

אני כותב בלוג כדי לשמור על שפיות דעתי בתוך עולם שמזמן הפך למשוגע.

זו הדרך שלי לקחת אחריות,
ויש עוד המון דרכים.
מה הדרך שלך? (רשמו לי בתגובות, כדי שיהיו דוגמאות לעוד אנשים)

זה לא אומר שאני צדיק, וגם לא אומר שאני צודק (למרות שאני תמיד צודק).

אמר פעם רבי חסידי:
תמיד אעדיף חוטא שיודע שהוא חוטא על פני צדיק שיודע שהוא צדיק.

כולנו חוטאים, כולנו טועים.
גם אני טועה ובגדול.
עדיף לפעמים לטעות מאשר להיות תמיד צודקים.
אבל אנחנו יכולים גם לצאת צדיקים.
בכל רגע, בכל בחירה, בכל דבר שאנחנו עושים.

אם נרצה...