החובה לשכוח והזכות לשמוח

כאשר אני בא לכתוב את הטקסט השבועי שלי, עולה בי השאלה האם לכתוב טקסט שמתקשר ליום השואה.
האם העובדה שהאבות המייסדים של מדינת הלאום שבה נולדתי, החליטו שיום מסוים יוקדש לנושא השואה,
דורש ממני להתייחס אליה. האם התעלמות ממנה היא הדבר הנכון? האם לחתור תחת היום הזה הוא המעשה הנדרש?

החלטתי היא להתייחס ליום הזה אך מתוך הקשר למצב הקיים כפי שאני רואה אותו,
ומתוך נסיון להבין וללמוד מהשואה שהייתה לעם היהודי, ומן השואות השונות שמתרחשות כיום בעולם.



החובה לשכוח

ב-1988 פרסם יהודה אלקנה, ניצול שואה מאושוויץ,
טקסט שבו הוא מסביר מדוע ישראל צריכה לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה.

הוא כותב:
"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.
ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."

הטקסט הוא חריף ביותר,

 אך מכיוון שהוא נכתב על ידי ניצול שואה אני מאמין כי הוא יכול להישמע באוזניים קשובות יותר.

החובה לשכוח, או הזכות לשכוח, היא הזכות שלנו להירפא.

השואה היא כפצע בזכרון הקולקטיבי של דור סבינו,

ואנו והורינו וכך גם ילדינו באים כדי לרפא את הפצע הזה.

כיצד אנו יכולים לעזור לו ולהרפא, והאם ראוי שפצע כזה יירפא,

או שעלינו להשאיר אותו פתוח ומדמם, כדי שלא נביא על עצמנו כליון?

שואה בימינו אנו

בסרט ענן אטלס נחשפת סונמי-451, אשה משוכפלת גנטית, לאופי חייהן ומותן של בני מינה,

לעבדות שבו הן נמצאות ולזוועה של היותן ניזונות מגופותיהן המתות של הקודמות לה בשרשרת הייצור:

     

שואת יהודי אירופה בימי מלחמת העולם השנייה היא אולי מעשה הרצח הקר מכולם,

שהביא לידי שלמות את רעיון הקידמה הטכנולוגית והעליונות של האדם (בן הגזע הארי במקרה שלנו), 

שיצר פס ייצור של תעשיית ההרג שפעל בדייקנות, ביעילות, בקור רוח ובאטימות לב מופתית.
הדבר הנורא בו הוא לא האכזריות הציורית של מעשי הרצח, אלא דווקא מה שמכונה הבנאליות של הרוע.

כיום פס הייצור היעיל והדייקן עבר לתעשיית המזון מן החי:


            

SAMSARA food sequence from Baraka & Samsara on Vimeo.

זוכה פרס הנובל יצחק בשביס זינגר שכתב רבות על סבלן של החיות, טען:

"מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."

החובה להיות עצוב

מחר אני עובד בשליחויות בבודהה בורגרס,
מסעדה שמובילה את חזית המסעדנות הטבעונית בארץ.
כאשר שאלתי את הבוס שלי האם ביום השואה יש עבודה בשליחויות הוא טען שיש הרבה עבודה,
משום שאנשים מרגישים בושה לצאת לאכול.
לצאת לאכול בשר, חשבתי לי.
לא, פשוט מרגישים בושה לצאת לאכול, לעשות משהו שהוא לכאורה בילוי,
ולכן הם מעדיפים להזמין.

השיחה איתו חידדה עבורי את הדפוס הקולקטיבי שנוצר אצלנו,
הדפוס שמחייב אותנו להיות עצובים,
להרכין ראש, לזכור את המוות והנספים,
ואז להמשיך ביומנו כרגיל.

אם מישהו במקרה מרגיש שמח במיוחד באותו יום -
מאוהב, נרגש, מלא בפרץ יצירתיות,
שימצא מקום נסתר להפגין את רגשותיו המשמחים,
יום השואה הוא לא יום טוב להראות שמח.

השואה היא שלנו ולא ניתן אותה

אתמול ישבתי לשוחח עם האגוס ,
חבר אריתראי שפגשתי כך סתם ברחוב לפני כמה שנים,
ונוצר בינינו קשר ידידות.
עבור האגוס הקשר הזה מאוד משמעותי,
הוא מאפשר לו להיות בקשר עם ישראלי מקומי,
להתייעץ עמי על כל מיני נושאים ולהעזר בי.

עבורי הקשר הזה נותן פנים לקהילה האריתראית.
האגוס הוא חבר, אך לא ידיד נפש.
הוא אדם מאוד שונה ממני, שרוצה דברים שונים ממני,
אך החיבור בינינו נעשה ברמה האנושית,
ברמה הבסיסית של רצון לחיות חיים טובים.

מצבו של האגוס, (שמשמעות שמו היא "שמח" בשפה האריתראית - טיגריניה)
ושל פליטים רבים הוא בלתי נסבל ברמה האנושית,
הוא אינו יכול לחזור למדינתו הדיקטטורית,
כי שם הוא ייאלץ להתגייס לצבא או להסתכן במאסר,
והוא אינו רוצה להתגייס לצבא של משטר דיקטטורי,
הוא אפילו אינו מוכן להוציא דרכון של מדינתו,
משום שהוא סולד מן המשטר הקיים.

כרגע האגוס מחפש דרך לצאת מהארץ.
הוא מבקש את עזרתי במציאת מישהי שתהיה מוכנה להינשא לו,
כדי שיוכל לקבל אזרחות אירופאית או אמריקאית ולצאת מכאן.

למה הוא רוצה לצאת מכאן?
מה כל-כך רע לו?
בארץ הוא נמצא במעמד זמני,
ובעוד כמה חודשים פג תוקף המעמד הזמני שלו,
ויהיה עליו להתייצב במתקן שהייה/כליאה "חולות",
גטו מודרני עבור אלו שלא זכו להיוולד במקום הנכון.

מתקן הכליאה חולות.
גטו לפליטים אריתראים במדינה היהודית

אחד הדברים שמהם השואה נוצרה
ואשר אותו היא חיזקה והעצימה
הוא שנאת הזר, שנאה שנובעת מפחד ומבורות,
שנאה שמלובה על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטים
ונתמכת על ידי הגיון מעוות וקר שאומר - זו הבעיה שלהם,
אנחנו לא יכולים לעזור להם, יש לנו צרות משלנו,
האבטלה פה גם ככה גבוהה, והפשיעה שלהם לא עוזרת.


היכולת שלנו לראות את אסון היהודים כייחודי ונשגב,
על פני אסונות שאר העמים,
היכולת שלנו לבנות חומות מסביב ליישוביים פלסטינים שלמים,
ולהיזכר בעצב בגטאות יהודי אירופה,
היכולת הזו היא מה שגורמת ליהודה אלקנה לבקש שנשכח את השואה,
והיא זו שיצרה את הכינוי - פרי מוחו היצירתי של ישעיהו ליבוביץ - יודונאצים.

הפס החום שמסביב לעיר הוא התוואי של חומת ההפרדה,
תוואי שמקיף כמעט את כל העיר.
גטו פלסטיני במדינה יהודית

התקווה שבשואה

מעבר לביקורתיות שלי כלפי זכרון השואה
והצורה שהוא מנוצל כדי להסתיר עוולות קיימות,
אני רואה תקווה גדולה בכך שסביי הגיעו ארצה
 ויצרו כאן מורשת חדשה ומשפחה חדשה.

במקום להתייאש הם הפיחו תקווה,
במקום להעצב, הם בחרו בשמחה.
שמחה מהולה בהכחשה,
תקווה מהולה בהלם השואה.

אני, חלק מדור ההמשך של ניצולי השואה,
מנסה לראות את שואת סבינו,
ובוחרים לראות את הצד החיובי שלה,
את יכולת ההסתגלות והעמידות למול זוועות המציאות,
את היכולת להקים וליצור חדש על חורבות הישן.

קשה לי להתחבר לעצב ולשכול,
גם כאשר אני נזכר בשואה שהיתה,
וגם כאשר אני צופה באלו שקורות היום.
למול זאת אני בוחר לשמוח.

אפשר להיות שמחים גם ביום של עצב,
אפשר לשנות את המציאות
גם כאשר מסביבנו מתרחשת שואה

אם נרצה...



       

קהילות מדומיינות

אני לא רואה שום גבולות, ואתם?

לפני כשבועיים רשמתי כאן פוסט על הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאנושות.

השם של פוסט זה גם הוא מתקשר לסיפור המשותף שלנו.
הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל.
סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וכל כך מזדהים איתו, שאנחנו מוכנים למות ולהרוג בשמו.

אבל מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם, כמו הרשות הפלסטינית, היא בסך הכל קהילה מדומיינת.

את המונח קהילות מדומיינות טבע בנדיקט אנדרסון, בספר בשם זה שיצא לפני 30 שנה.

באחד מקורסי הסוציולוגיה שלמדתי עם פרופסור יהודה שנהב, דיברנו על המונח הזה.
זו היתה נקודת מפנה נוספת עבורי בתפיסתי את המדינה ואת העולם בכלל.

אחד מסוגי הקהילות המדומיינות הכי נפוצות ומקובעות כיום היא מדינת הלאום.

הלאומיות המודרנית החלה כתנועה רעיונית  בתחילת/אמצע המאה ה-19.
היו לה שורשים הסטוריים עתיקים כמובן,
אך מדינת הלאום כפי שאנו מכירים אותה היום קמה בעקבות המהפכות בצרפת ובאמריקה הצפונית.
 הרעיון הוא יפה - עם שקובע לעצמו את המנהיגים שלו, את החגים שלו את השפה שלו, את הסיפור שלו.

אך בתוך הסיפור הזה - הנרטיב - כמו שמכנים אותו בשפה האקדמית, מתחבאים עוד המון סיפורים שלא סופרו
ולעתים אף הושתקו בשם הסיפור המרכזי.

כך גם הציונות הלאומית סיפרה ועודנה מספרת סיפור,
על עם יהודי, שבמשך אלפיים שנים היה חסר בית,
וכעת ניתנה לו הזדמנות להקים בית אמיתי בארץ שבה הוא נוסד.

הסיפור הזה בער כל-כך בלבבותיהם של כל-כך הרבה אנשים,
שבדרך הם היו מוכנים גם להלחם, לגרש ולטבוח במי שלא הסכים עם הסיפור הזה,
וכשאני אומר הם, כמובן שאני מדבר גם על עצמי.
גם אני הרגתי בשם הסיפור הזה. גם אני איבדתי חברים לכיתה וקרובי משפחה בשם הסיפור הזה.

היום השיטות הן מתוחכמות יותר.
היום אפשר פשוט להשמיץ את מי שלא מסכים עם הסיפור, להפוך אותו לבוגד, ולכלוא אותו.
נתן בלנק הוא אחד מאלה שלא מסכימים עם הסיפור של מדינת ישראל, או לפחות עם הסיפור של צבא ההגנה לישראל.
נכון להיום הוא כלוא בכלא 6 מזה ארבעה חודשים.
אתמול נסעתי לעצרת תמיכה בנתן, לחזק את ידו ביצירת סיפור אנושי יותר וצודק יותר עבור כולנו.

הנה מה שיש לו להגיד בנושא:

                 

חמוד אמיתי.

לגבי הישיבה בכלא, כך כותב לו שמרי צמרת, שישב בכלא 21 (!) חודשים  על סירוב לשרת בצבא:

"לפני כמה שעות דיברתי עם סרבן המצפון נתן בלנק, שסיפר ששופטים אותו ל-14 יום נוספים בכלא, בנוסף ל-116 יום שכבר ישב. בטלפון הוא נשמע שמח, שמח כמו בתמונה הזו מהבוקר.

איך זה שאפשר להיות מאושר וחופשי בדרך לכלא? הנה חלק מתשובה אפשרית, מתוך מתוך "אי-ציות אזרחי", שנכתב ב-1849 על ידי הנרי דיוויד ת'ורו, כותב ופעיל נגד העבדות, טקסט שנתן השראה למהטמה גנדי ולמרטין לותר קינג: "כשהממשלה כולאת אנשים שלא בצדק, גם מקומו של איש צדיק הוא בכלא [...]. שם נמצא העבד הנמלט, האסיר המקסיקני המשוחרר על תנאי, האינדיאני שבא למחות על העוול שנגרם לבני עמו. במקום ההוא, המופרד אך החופשי והמכובד, שבו שמה המדינה את אלה שאינם איתה אלא נגדה – זה הבית היחיד במדינת עבדים שבו יכול אדם חופשי לדור בכבוד. אם חושב מישהו שהשפעתו תאבד שם, שקולו לא יגיע עוד לאוזנה של החברה, שהוא יהיה כאויב בתוך קירותיה, אין הוא יודע עד כמה חזקה האמת בהשוואה לטעות, ואינו יודע שמי שחווה מעט אי-צדק על בשרו יוכל להאבק באי-צדק באופן משכנע ויעיל הרבה יותר. הטילו את מלוא קולכם, לא רק פיסת נייר בקלפי, אלא את כל השפעתכם.[...] אם אלף אנשים לא ישלמו את חשבונות המס שלהם השנה [או יסרבו לשרת בצבא אנטי-דמוקרטי – ש.צ.], יהיה זה צעד פחות אלים או עקוב מדם מאשר לשלם אותם, ולאפשר לכספי המס לבצע מעשי אלימות ולשפוך דם נקי. זו למעשה ההגדרה של מהפכה בדרכי שלום, אם דבר כזה אפשרי". מחברת העבדים שמחוץ לכותלי הכלא, אני שולח הרבה אהבה לנתן הנמצא באחד הבתים שבהם יכול אדם חופשי לשהות בכבוד."

הלאומיות היא מחלת ילדות, הדלקת של האנושות - אלברט איינשטיין

אני רוצה לקחת עוד רגע כדי להתבונן על הסיפור של מדינת ישראל.

כפי שטענתי בתחילת הפוסט, סיפורה של מדינת ישראל הוא חלק מסיפורה של הלאומיות.
אני טוען שהלאומיות כולה, כבר אינה בגדר זרם רעיוני, אלא דת של ממש.

היא דת במובן הזה שהיא אינה רואה דרך אחרת לארגן את העולם מלבד במדינות.
כל ארגון אחר, שאינו מושתת על גבולות ברורים, שלטון מרכזי, וחוקים, הוא אנרכיסטי מבחינתה.

טקס יום הזכרון וחגיגות יום העצמאות הם מהביטויים הבולטים בעולם לדת  הלאומיות.
דקת הצפירה היא הדקה החזקה ביותר של קולקטיביות חילונית שאנו חווים במהלך השנה.
עמידת הדום, וההתרכזות בזכרון הנופלים יחד עם קול הצפירה החד והמונוטוני הם בעלי השפעה עצומה על התודעה.

כאמור, הלאומיות כדת אינה שונה בהרבה מדתות אחרות.
לומדים אותה בבית-הספר, יש לה את הערכים שלה ואת הטקסים שלה. את הסמלים והדגלים והחגים.

הלאומיות כמו דתות אחרות, גם מאמינה בשליטה. הלאומיות מאמינה שלמדינה צריך להיות מונופול.
מונופול על האדמה, מונופול על ייצור הכסף, מונופול על אמצעי השידור וההפצה של התקשורת.
ובעיקר מונופול על האלימות.

דת הלאומיות כרתה ברית, כמו דתות אחרות, עם החרב והרובה.
וכמו לאורך כל ההסטוריה, ישנה בעיה  בשילוב של דת עם כוחות מזויינים.


מסעות הצלב ומתאבדי הג'יהאד אינם שונים מהחיבור החזק שקיים כיום בין דת הלאומיות למיליטריזם.
המיליטריזם הוא גם סיפור, שעל פיו סכסוכים שלא ניתן לפתור בדרכי שלום, ניתן לפתור באמצעות עליונות צבאית.
המיליטריזם הוא אותו סיפור שמצדיק מלחמות, שמאפשר הזרמה עצומה של משאבים לפיתוח כלי נשק להשמדה המונית, לפיקוח ומעקב אחרינו, לבניית חומות וגדרות, ליצירת כלי מלחמה רובוטיים עתידיים בלתי מאוישים.


השילוב בין לאומיות למיליטריזם כפי שהוא מופיע בשידור הטלוויזיה הראשון של מדינת ישראל:

             



איני מאמין יותר במדינות.
אני עושה דברים לעתים כדי לכבד את משפחתי וחברים, אך האמון שלי במדינת הלאום אבד.

כשם שאיני מאמין יותר במדינת ישראל,
כך גם איני מאמין בהקמתה של מדינת פלסטין.
אני לא חושב שתקום מדינת פלסטין. צר לי על שכנינו הפלסטינים, במיוחד המבוגרים
ששנים רבות חולמים על מדינה עצמאית.
אך העדר מדינה פלסטינית אינו דבר נורא בעיני. כאמור המדינה הפלסטינית אם תקום תחלה באותם סימפטומים של לאומיות שבהם חולה הלאומיות הציונית - שליטה, כוחנות, גברתניות, ריכוזיות.

אך אל ייאוש!!
אמנם איני מאמין במדינה,, אך אני כן מאמין בערכים שהמדינה לכאורה מנסה להשיג -
חופש, שוויון, עצמאות, בטחון. עבור כולם.
אני  מאמין בשחרורם של אלו שאינם מוכנים לקבל את הסיפור, ישראלים או פלסטינים,
אני מאמין בהתנגדות לא אלימה, בסרבנות מצפון, באי שיתוף פעולה עם השיטה.
אני מאמין באוזן קשבת שמוכנה לשמוע את הסיפור של האחר גם אם אינה מסכימה או מאמינה לו.
אני מאמין בשימוש במילה, במצלמה ובתפילה יותר מאשר שימוש בכלא, רובה או פקודה.
אני מאמין בסולידריות על בסיס ערכים משותפים ואמונה משותפת ולא על בסיס שנאה ופחד.


סיפור הלאומיות הוא סיפור שהיה טוב עבור המאות ה-19 וה-20.
היום הוא כבר מסוכן מדי, הרסני מדי, בזבזני מדי, מנוכר מדי.
אנו זקוקים לסיפור חדש.

אני קורא לסיפור הזה רב-קהילתיות.

בסיפור הזה, הקהילה היא הבסיס האורגני להווצרותה של חברה, של אומה, של אנושות.
ההכרות האישית, האכפתיות והדאגה תופסות את מקומה של הבירוקרטיה התועלתנית (אך לא יעילה) והקרה.
אורחות חיים, עניין משותף, ערכים ואמונות, כבסיס איתן לשותפות, במקום אבל קולקטיבי והאחזות במה שהיה.

קהילות קהילות ניצור עולם חדש

לסיום אני רוצה להביא קטע של מורי ורבי מרטין בובר,
מתוך נתיבות באוטופיה - על החברותא:

"החיים הממשיים בין בני אדם לחבריהם אינם מתחוללים בתוך המדינה המופשטת, אלא במקום חיוּתה של הצוותא במובנה המקומי, התפקודי, הרגשי והרוחני - בחברותא.

כלומר, בקהילה של חבר רֶעים שמתאחד מסביב לאמונה תמימה משותפת. חיים ממשיים אלה הם כיום מדוכאים, מדוכדכים, נדחקים הצידה; היצור המלאכותי ששמו מדינה, מצץ את הדם מעורקי החברותות עד שהוא,בכל טבעו המופשט שולט  כבעל גוף משגשג, ממש כאילו היה בריה חיה ולא  . ...יצירה מחושבת, כאילו חיים משלו, כמו מכונה שיצאה משליטת האדם שיצר אותה.

עלינו להחזיר לכל החברותות את מירוץ הדם, את הכוח החיוני ואת המציאות המלאה; עלינו לשחרר את החיים האמיתיים בין אדם לחברו. החברה כיום היא  אורגניזם חי שתאיו הולכים ונובלים, שפעולתו הנאמנה של מנגנון מחפה עליה. המדינה היא מנגנון המעמיד פנים של אורגניזם חי, אך היא לא, אין היא אלא מנגנון מלאכותי שמטרתו להביא לסדר עבודה יעיל בתכלית השלמות כדי לנצל כל אחד מתאיה עם תום, ולא תדע מנוח עד אשר יִכְלו התאים עד תומם. רק מבפנים, על ידי החייאת קומתם של התאים, תבוא רפואה והתחדשות. החברותא על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות.

תשוקה כבירה לחיי חברותא עוברת עתה את כל בעלי הנפש בחיי התרבות המערבית. ... הם נושרים מתוך תאי החברה הנובלים, ובהיותם מופקרים לעזובה רבה בקרב ההמולה, הם מרגישים על כורחם בדידות שלילית זו כבדידות מוחלטת, מעין אותו דבר שהאדם המאמין קורא בשם ריחוק מאלוהים, חוסר אלוהים. ומכאן הם עורגים לחברותא, מחזרים אחריה, עובדים בה. המדינה של ימינו, גם אם תהיה לסוציאליסטית כמו שחלק רוצים עדיין ביסודה אין בידיה למלא את התשוקה והגעגוע לחברותא, אין בידה לתת ליחידים את התחושה היסודית של התחברות שאותה מבקשים מן החברותא. שהרי מדינה, כל מדינה, אינה חברותא ואינה עשויה להיות. אין קבוצת אנשים קטנה כגדולה נקראת חברותא אלא אם היא מורכב מחבורה חיה של אנשים שרואים זה את זה לפני הכל כאנשים, לא כאזרחים או כבעלי מלאכה, אלא כבני אדם. כל חברותא מורכבת מתאים חזקים של הוויית צוותא בלתי אמצעית, תאים שיחסי הגומלין שביניהם הם ישירים וחיוניים ביחסי חבריהם זה לזה, והם מתלכדים לקבוצה זו באורח ישיר וחיוני כהתלכד חבריהם היחידים אל התאים. במקום שחיי הממש בין בני אדם לחבריהם בתוך יחידותיהם הטבעיות הם חיים מפוררים. אין המדינה הגדולה יכולה להיענות לתשוקה הזאת אל החברותא ואל השותפות אלא במעשי תרמית ואחיזת עיניים.

צריך לשחרר את חיי הממש בין בני אדם לחבריהם. דרושה תחיית החברותא - תחייתה של האחדות הרליגיוזית בין חבר רעים לדרך. כאן צריכים להתרחש חיי האדם הציבוריים, כלומר החיים המורחבים כדי שותפות. כאן בלבד יוכלו לקום לתחייה בדמות חדשה הקישורים הפנימיים של השותפות הראשונית והיא לפי סדר ראשוני - אמונה או דרך משותפת, אורח חיים משותף למטרה אחת, עבודה משותפת ואדמה משותפת - אלו הם ארבעת יסודי הקישור.... לא המדינה אלא החברותא בלבד תוכל להיות נושאה הראוי של קרקע שיתופית.... לא המדינה אלא החברותא כאיגוד יוצר בלבד תוכל להיות נושאו הראוי של יצור שיתופי. לא בחברה אלא בחבר רעים בלבד יוכל לצמוח אורח חיים חדש. לא בכנסייה אלא באחווֹת תוכל לשגשג אמונה חדשה. לשם כל נדרש מרחב חופשי לחברותות... מרחב חופשי זה שהוא אוטונומי לחלוטין, כלומר כחופשי משלטון ריכוזי, אלא כזה שמאפשר לאוטונומיה לקבוע חוקים פנימיים משל עצמה, חוקים שהם שלטון עצמי של חבריה. לא מדובר בחוקים חיצוניים נוספים אלא כאלו שבפנימיותם הם זהים עם האוטונומיה של ספרות הרצון האורגניות, אותן סביבות שקשורות קשר הדוק זו בזו. מדינה של ימינו לא תכיר באוטונומיה כזו לעולם; מכל שכן שלא תכיר בו המדינה הסוציאליסטית כי הגוף  הזה הוא הצנטרליסטי (ריכוזי) ביותר, אפילו יותר מהקפיטליסטי, והוא לא יבוא להכריז לעולם על דצנטרליזציה (פיזור הכוח) שלו. מנגנון משוכלל זה לא יתפטר לטובת היסוד האורגני. רק מדינה השרויה בהתפתחות לסוציאליזם (והתפתחות זו לא תהיה קצרה למרות כל הסימנים המעידים על היפוכו) לא תוכל להתחמק מהחברותות ויש להמתין לרגע המתאים לכך. בעת הנכונה המדינה לא תוכל לחמוק ממהפכתן של חברותות הרוצות לחיות במשותף. אבל לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".

ועל כך נאמר - אם נרצה...

חג לאומיות שמח לכולם