עם עזרת חברים

אז החיים ממשיכים.
עברו שלוש שנים מאז יצאתי לדרך חדשה.
כתבתי הרבה מילים, קיבלתי הרבה לייקים, נגעתי בכמה לבבות, פגשתי המון אנשים.
אני מרגיש שכעת הגיע הזמן לשנות.
אולי בלוג חדש, אולי מסגרת חדשה.
קצת חוזר על עצמי,
למרות שאין רגע אחד שדומה לשני ואין אדם שהוא בדיוק כמו השני.

ובכל זאת, משהו בכתיבה מרגיש לי קצת ממוצה.
אני מבסוט על עצמי שבמשך 3 שנים כתבתי כל שבוע (כמעט),
גם כשלא היה בא לי,
וגם כשהיה נראה שאין על מה לכתוב,
וגם כשלא היו דברים "חיוביים" או מרגשים לכתוב עליהם,
ובכל זאת שיתפתי.

הייתי רוצה לכתוב כתיבה קצת יותר ארוכה או מעמיקה.
מאמרים יותר מנוסחים, וגם אולי איזה ספר.
אולי לכתוב עבור מגזין בתפוצה יותר רחבה,
אולי תסריט, אולי שירה.

לא שזה סותר, אבל  הכתיבה פה כאילו ממלאת איזה חלל,
ואולי יש מקום להתרוקן,
כדי שאוכל להתמלא מחדש...

חוץ מזה שכרגע אני גר בדירה בגוש דן,
ויש בזה מעין סגירת מעגל,
משום שהתחלתי לכתוב כאשר עזבתי את הדירה שלי ביפו.
וכעת אני באותו מקום, אבל במצב אחר לגמרי.
יותר שלם, יותר יציב, יותר שקט.

זה לא הסוף,
הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד אפול ואקום, אף פעם לא אפסיק ללכת,
אבל כרגע נראה שיש מקום להפסקה.

מקווה שאמצא דרכים להיות בקשר עם כל מי שעוקב,
ושאמצא את הזמן ואת הדרך להיות עם כל מי שאוהב.
כי על אף שכעת זמני בידי ויש לפני את כל חיי,
אני מרגיש שעוד לא אהבתי די...

מוזמנים לשים ווליום ולהצטרף בשירה:

     




יריד אל עיד

שלשום חזרתי מיריד של שלושה ימים בכפר ג'סר א-זרקא,
כפר קסום וייחודי, הכפר הערבי היחיד שנותר על חופי הים התיכון,
כלוא בין הים לבין מעגן-מיכאל בצפון, קיסריה בדרום, וכביש החוף במזרח.

הגעתי לכפר עם חבריי מהיריד האנושי הנודד,
כדי לקיים יריד לכבוד החג עיד אלפטר בכפר.
את האירוע תכננו יחד עם ז'נבייב המקסימה שעובדת בגסטהואוס  שפתחו בכפר,
ובשיתוף של המתנ"ס, זה שדרכו הגעתי מלכתחילה לכפר דרך התוכנית גשר לערבית.
למרות ההכרות שלי עם תושבי המקום אחרי שנה של למידה והתנדבות בכפר,
עדיין נתקלתי בלא מעט קשיים בקיום האירוע וביצירת שיתוף פעולה.

ראשית, הסתבר שלעשות אירוע בחג לא ממש מתאים לכולם,
ורוב התושבים מעדיפים להיות בבית, או לנסוע אל מחוץ לכפר.
החג הוא הזדמנות לבקר את המשפחה ואת החברים,
אז למי יש זמן ללכת לאירועים קהילתיים נוספים?

חוץ מזה גילינו שלמרות שאנחנו באים לעשות אירוע בחינם ובהתנדבות,
לא לכל האנשים זה מתאים.
חלק היו רוצים משהו בכסף, כדי שיוכלו לקנות דברים לילדים,
ובאופן כללי לא הבנו למה באו יחסית מעט אנשים.

אבל מעבר לזה, האנשים שכן באו ועשו איתנו את האירוע הם אנשים מדהימים!!
קודם כל עאדל, בעל השטח שבו התמקמנו, שנידב לנו את המקום שלו,
ועזר לנו בכל המנהלות, ואפילו הלך ותלה מסביב מלא קישוטים.
וגם אנשים נוספים בכפר, ילדים, נוער ומבוגרים,
שהכינו אוכל, תרגמו, חייכו, שיחקו, וגרמו לנו להרגיש בבית.

האירוע עצמו היה מדהים,
מלבד קצת תגרות ילדים ביום השני, שנגמרו בלי יותר מדי נזק,
היה לנו המון חדווה והנאה ויצירתיות מרוכזים.
היתה את שירה שהביאה צבעים כדי שאנשים יציירו יחדיו על בדים
והיו את אלינור ומליסה שציירו על פנים של ילדים,
היו מוזיקאים מקצוענים וחובבנים שניגנו על עוד, דרבוקות, גיטרות ומלודיקה,
היה תאטרון בובות, היתה סדנת קליעה ממחטי אורן,
היתה סדנת הכנת כובעים,
היתה סדנת קפיצה על עמילן תירס (מה שנקרא בעממית - מלבי),
כן שמעתם נכון, קפיצה על עמילן - צריך להיות כדי להבין.
היתה מגלשה שנעשתה מדשא סינטטי, יריעת פלסטיק מים וסבון,
שעומר גלש עליה ואפילו סדק צלע...
היו את פעולה קרקסית שקרקסו לנו ביום והקרינו את הסרט "הקרקס" בלילה,
היה מכל טוב...

מה למדתי?

למדתי הרבה דברים:

למדתי שלא כל מה שאני רוצה לתת, יש מי שרוצה לקבל.

למדתי שתירס מקופסא מבושל עם כמון וחמאה (אפשר גם ללא חמאה לטבעונים), זה טעים.

למדתי שחשוב ליצור שעות יותר מסודרות של פעילויות כדי לא סתם לבזבז כוחות.

למדתי שיש לי עדיין מה ללמוד.

ובעיקר למדתי, או יותר נכון נזכרתי, שאני מוקף באנשים טובים, בחברים ומכרים מדהימים.



וזה לדעתי השיעור הכי חשוב שאני לוקח מהיריד האחרון ואולי מכל הזמן האחרון,
ההבנה וההכרה שבורכתי במשפחה וחברים מדהימים,
אנשים נדיבים, וחרוצים, ואמינים, וחביבים.
שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאני קשור לכל האנשים האלו.
וגם להבין שלמרות שלפעמים אנחנו לא מסתדרים או לא מתואמים,
אנחנו עדיין חברים, עדיין צריכים זה את זה, עדיין אוהבים.

שיר הסיום הזה ליווה אותי בסוף היריד,
כשהורדתי את עידן ואמילי ברכבת - חברים חדשים ישנים שלי,
שהצטרפו אלינו כמעט לכל האירוע, ובשקט ובצניעות,
דאגו שהכל יעבור בשלום, נתנו את שלהם, ותמכו בי,
כמו עוד כל-כך הרבה אנשים שתמכו ותומכים,
בכל מיני צורות ודרכים.

תודה חברים אהובים!!

תודה לחברי היריד - טליה אהובתי, עומר חדד היחיד והמיוחד, שלומית ומתן הקסומים, רועי ומיכל הקרקסנים , להדסה הלא היא שלולי היקרה, ולכל שאר האנשים שלוקחים חלק בדבר המופלא הזה.

תודה מיוחדת לאבו-יוסוף,  שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה לעזרה כשצריך!!

מי יתן ונהיה חופשיים ושמחים, כדי שנוכל להפיץ את זה הלאה לעוד ועוד אנשים ויצורים (:<

אם נרצה....



     

לתחזק ולהתחזק

יש כמה דברים שאני אוהב בתור נווד/חסר בית -
אין צורך לנקות,
אין צורך לתקן ולתחזק את כל הדברים שמתקלקלים,
אין צורך להתעסק עם חשבונות.

יש משהו מאוד נוח בזה שזה אחריות של מישהו אחר.
כמובן שכאשר אני מגיע לבית של מישהו,
אני תמיד משתדל לעזור בנקיונות (בעיקר כלים),
וגם בתיקונים אם צריך (בעיקר החלפת נורות),
אבל אני מאוד שמח על כך שאני מתעסק מעט עם עניינים שוטפים שכרוכים באחריות על בית או דירה.

לפני כמה שבועות עברתי להתגורר בתל-אביב עם זוגתי האהובה המדהימה טליה.
דירה חלומית, עם נוף ליפו ובריזה מהים,
דירה שבה אנחנו רוצים ליישם כל מיני עקרונות של קיימות,
וגם לארח בה נוודים אחרים, וגם סתם חברים.

ולמרות שהדירה הזו היא כל מה שמישהו יכול לבקש,
אני עדיין מוצא את עצמי מתקשה להתרגל להיותי דייר קבע.
כל העברת סמרטוט היא מאבק,
כל סיבוב מברג חורק לי בגוף.

זה כמובן משפיע וגם קשור לזוגיות.
פתאום אני מוצא את עצמי "ממוסד".
לא באמת ממוסד, כלומר,
בלי חתונה, בלי חוזים, ועם מישהי שאני בוחר בלב שלם להיות איתה,
מישהי שהיא מתנה גדולה,
ועדיין זה קשה.

מצד אחד אני שמח שיש לנו בית,
משהו שטליה מאוד צריכה, וגם אני לפעמים,
מקום שאפשר לשים בו את הדברים שלנו,
מקום שאפשר לחזור אליו משיטוטינו ברחבי ישראל ופלסטין,
ועדיין זה קשה.

וכך אני מוצא את עצמי נאבק בין הודיה על מזלי הטוב,
לבין מרמור מתמשך על כך שאני תקוע בגן העדן הפרטי שלי.
מרגיש די חוצפן - באיזו זכות אני יכול להרגיש ממורמר?
אבל כמו שטליה אומרת - לכל אחד יש את הזכות להתלונן,
אז הנה אני מתלונן...



עבודת תחזוק פנימית

בתור מי שמאמין בעבודה רוחנית ופנימית,
ברור לי שיש לי כאן שיעור.
רק שכמו בפעמים רבות כשהשיעור מופיע,
לא ברור לגמרי מה השיעור,
ורק בדיעבד זה מתברר.
ולפעמים השיעור הוא מתמשך,
ועד שלא נלמד אותו,
הוא ימשיך ויחזור.

אתמול התחלתי לשייף ולצבוע את הפרקט שעעל הגג,
עבודה שאני עושה בפעם הראשונה,
וכמו בכל עבודה "פשוטה" של תחזוקה,
מסתבר שזה הרבה זמן ועבודה.
ובסך הכל אני מרוצה מהלמידה,
ומהיכולת שלי למצוא את הסבלנות,
לשייף, ולשטוף, ולצבוע בפעולות חוזרות,
כמו פפו מטאטא הרחובות בסיפור מומו,
או כמו הילד בקראטה קיד,
ווקס און, ווקס אוף.


      



העבודה היא אימון,
ותחזוקה זו אחת העבודות הקשות.
מה שקשה יותר מלתחזק בית,
זה לתחזק יחסים.
לא רק יחסים זוגיים,
אלא בכלל יחסים בין אנשים, משפחה, חברים.

היום כאשר אנחנו מאוד עסוקים או מוסחים,
כאשר יש לנו הרבה מאוד יחסים עם הרבה מאוד אנשים,
זה דורש הרבה מאמץ לתת תשומת לב והקשבה,
ולהיות בקשר כנה ואינטימי.

בהקשר הזה אני נפעם מטליה,
על היכולת שלה להיות בקשר עם משפחתה, עם חברותיה, איתי,
להעניק לכל אחד את התשומת לב הדרושה,
מבלי לבקש כמעט דבר עבור עצמה.

ויכול להיות שזה גם קשור לקושי שלי,
החזרה לעיר, והחברים הרבים שלא ראיתי ולא תחזקתי את יחסי עמם,
ופתאום לראות ולהיות בקשר יומי, והרבה מפגשים וטלפונים (הרבה זה יחסי...).
וכל מה שאני רוצה זה ללכת ולקרוא את משחקי הכס,
ולא לדבר עם אף אחד.


להתאמץ להחזיק

טליה חזרה אתמול מביקור בצפון עם מטבע לשון חדשה בפיה - "לשחרר מעמד",
שזה ההיפך מ"להחזיק מעמד",
מה שרבים כל-כך בימינו מנסים לעשות. להחזיק מעמד.
ונשאלת השאלה מה זו החזקת המעמד הזו?

זה לפעמים נראה אבסורד,
הנסיון שלנו להחזיק אורח חיים שפוי ונורמלי,
בזמן שמסביבנו אנשים חיים מאחורי חומות ומצור,
שבעלי-חיים נשחטים במיליארדים כדי לספק תאוות,
שקרים נמכרים לנו כאמת בפרסומות וב"חדשות",
כל נחלי הארץ מזוהמים ואלו שיש להם כסף קונים מים בבקבוקים,
אנשים ממלאים את הבית שלהם בחפצים,
ואחר-כך עובדים מזריחה עד שקיעה כדי לשלם את החשבונות,
הולכים ללמוד תואר במכללת שקר כלשהי,
ואחר-כך עובדים בעגלות בחו"ל, מוכרים תכשירים במחירים מופקעים,
לאנשים עשירים שרוצים להישאר צעירים ויפים,
כי רק ככה הם יעיריכו את עצמם ויקבלו הערכה מאחרים...

וכולם מנסים להחזיק מעמד.
אולי מה שאני צריך זה להשתגע קצת.
לאבד את הדעת,
לשחרר מעמד.

אבל בינתיים אני עושה מאמץ כדי להחזיק, ולחזק,
כדי שכאשר תגיע הנפילה,
ולצערי היא תגיע,
אז נוכל להחזיק ידיים ולדעת שאנחנו לא לבד,
שיש מי שיוציא אותנו מהבור,
שיש מי שיוכל לתמוך בנו,
כמו מכורים שמנסים להשתחחר מהסם,
וזקוקים לקבוצת תמיכה שתזכיר להם כמה הם אהובים.

אני מחזיק כי זה מה שאני מקבל על עצמי - להתחזק.
בגלל זה אני קורא פרשת השבוע כל שבוע (השבוע עוד לא קראתי, מודה....),
בגלל זה אני עושה מתיחות כל בוקר,
בגלל זה אני לומד ערבית כל יום,
בגלל זה אני משתדל לעשות מדיטציה, ופעילות גופנית,
בגלל זה אני ממשיך ליצור ולפעול ולכתוב,
בגלל זה אני גר בבית עם אהובתי טליה,
בגלל זה אני לא מעשן מריחואנה כבר שלושה וחצי חודשים,
כי זה מחזק,
בתוך כל הכאוס של המציאות,
ומאפשר לי  להישאר עם הראש מעל המים,
וגם לחייך ברגעים מסוימים,
כשהראש שקט, ואפשר להרגע,
ולהסתכל על השמיים, ולהיות בהודיה.

מוזמנותים לבוא להתארח אצלנו בסמטת שלוש,
לחזק ולהתחזק :)

אם נרצה....


      

visit palestine

הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:

ארבעה כיווני אוויר

לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:

• סיור באזור חברון של שוברים שתיקה,
• דהרמה מעורבת חברתית מציעים סיורים לכפרים וולאג'ה ודיר איסתיא המשלבים מפגש עם התושבים והתבוננות פנימית כחלק מתפיסת עולם בודהיסטית,
• לוחמים לשלום גם מציעים מגוון סיורים לאזורים שבהם פועלות קבוצות שלהם.

ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?



      

זמן שתיקה והעונה שהיתה

עברו שבועיים מאז כתבתי בפעם האחרונה. הרבה זמן...

התגעגעתי לכתוב, וגם נהנתי מהזמן עם מעט מחשב.

זה משמח ומדכא בו זמנית לשבת מול המחשב. מצד אחד זה מאפשר לתקשר עם אנשים רחוקים, ולהפיץ רעיונות וסיפורים, ומצד שני זה לפעמים מרגיש לי כמו בריחה, מהמציאות, מהאנשים הקרובים אליי, מהרגשות שלי.

אחד הדברים שאני אוהב זה לקבל פידבק על הכתיבה, מאנשים שניגשים אליי ומספרים לי שהם קוראים ונהנים. אז קודם כל,  אני אשמח לדעת כמה ומי האנשים שמנויים לבלוג הזה (זה לא רשום לי משום מה), אז בבקשה תשלחו לי מייל שמספר לי שאתם קוראים אל arnishomer@gmail.com . אשמח כמובן גם לשמוע מחשבות והתרשמויות ובקשות ומענות. תודה!!

לפני שבוע סיימתי חמישה ימי ריטריט ויפסנה של מרכז תובנה ודהרמה מעורבת חברתית. היה מעניין, ומאתגר ונהדר לשתוק חמישה ימים. הריטריט הוא לא לגמרי בשתיקה – יש זמנים מוגדרים של שיחה ושל שיתוף, אבל חוץ מהזמן הזה אתה אמור להיות בשתיקה, גם בשביל עצמך, וגם כדי לכבד את הצורך בשקט של המשתתפים האחרים. השתיקה היא לא רק מבחינת דיבור, גם מבחינת קריאה וכתיבה, וכמובן ללא טלפונים ומחשבים.

כך נוצר מצב שאתה חולק עם אנשים חדרי שינה, ארוחות, פעילויות, במשך חמישה ימים רצופים, מבלי להכיר את הסיפור שלהם ומבלי לדעת עליהם דבר, אלא רק להרגיש את הנוכחות שלהם. ובעיקר אתה מבלה זמן עם הנוכחות של עצמך, עם הרגשות שבתוכך, עם הקולות שבראשך.

הריטריט שהונחה על ידי המורות המדהימות שירי וזוהר, היה מיועד לפעילים חברתיים, כלומר אנשים אשר מה שמטריד אותם הוא לא רק בעיותיהם האישיות אלא גם חוסר הצדק והבעיות החברתיות והסביבתיות של העולם הרחב. הזמן בשקט, המדיטציה, אפשרה זמן לבחון מאיזה מקום אנחנו פועלים, מה המניע שלנו, ומה התחושות שעולות בנו כאשר אנו פועלים באופנים מסוימים.

אני למשל שמתי לב שמאוד מפריע לי בזבוז. שהרבה מהפעולות שלי, וגם הרבה מהכעסים ומהתסכול שלי הוא מלראות את המשאבים הפיזיים של עולמנו מנוצלים ונזרקים כלאחר יד, ו(לתפיסתי) ללא הערכה מספקת. ניסיתי לבחון את התפיסה הזו שלי. מה זה בזבוז ומה זה בסך הכל החיים? מה הופך צריכה והשלכה של משהו לחלק מתהליך החיים, ומה הופך אותו לזלזול בחיים?

עוד מחשבה שעלתה בי, היא האם התפיסה שלי של בזבוז נובעת ממקום של תודעת חוסר, שבה אני חושש שהבזבוז יביא לכדי מחסור, או שיש בכך משהו עמוק יותר, אשר מנסה להביא לשלמות והרמוניה?

בכל מקרה, מחשבות שכאלו הן מה שהעסיק אותי, כמו גם ההתעסקות עצמה במחשבות, וכיצד אפשר להשתיק את המחשבות, מבלי לברוח לגירוי אחר. התשובה של המדיטציה היא כמובן לחזור לנשימה ולמודעות לגוף. אפשר דרך מדיטציה בישיבה, אבל אפשר גם דרך הליכה, ובעצם דרך כל עשייה שנעשית בתשומת לב ובמודעות. אני מצאתי שדרך מצוינת עבורי היא לעשות פעילות גופנית, כמו עמידת ידיים, טיפוס על עצים, והזזת האוזניים (בלי ידיים).

שמש של בוקר מאירה באהבה על ביתנו הקטן באקומי

העונה שהייתה

ביום שישי חגגנו את סוף העונה באקומי. חמישה חודשים של עשייה ואי עשייה במקום הייחודי הזה בואך יריחו. הגיעו כמה עשרות משתתפים, אנשים אשר היו חלק מהקהילה – מתנדבים, אורחים, חברים מיריחו ומצומת אלמוג, פעילים משנים קודמות, וגם כמה פרצופים חדשים.

האירוע היה מחמם לב, לראות הרבה אנשים שכבר מרגישים קרובים, ישראלים ופלסטינים, חוגגים יחדיו את האהבה שביננו, אהבה שלמדנו שהיא אסורה, אהבה שלמדנו שאינה אפשרית, כי עלינו לפחד אלו מאלו.

האירוע היה יפה, למרות ואולי בגלל הפערים שעדיין קיימים בינינו. הבדלי תרבות ושפה, הבדל ביחסים בין גברים ונשים, הבדל במוזיקה ובהרגלי העישון, הבדל באוכל וביחס לכסף, המון הבדלים. ועם זאת רקדנו, שרנו, שוחחנו, בישלנו, ניקינו, צחקנו, בכינו, ונשמנו ביחד. לא כאילו אין סכסוך ומלחמה בינינו, אלא מתוך הבנה שאנחנו יכולים להתגבר על הסכסוך, שאנחנו יכולים ליצור קירבה אמיתית שמתעלה על ההגדרות והגבולות הפוליטיים שלנו.

העונה כולה הייתה מלאה ברגעים. רגעים של שמחה ורגעים של עצב. רגעים של ייאוש ורגעים של תקווה. רגעים של שעמום ורגעים של יצירה. רגעים של אחווה ורגעים של בדידות. כל-כך הרבה רגעים, שלפעמים קשה להכיל ולזכור את הרגעים האלו.

רגע אחד שזכור לי:
נסיעה שלנו לעין-מבוע שבואדי קלט, שמורת טבע ששניים מהפקחים שלה - עיד וסבסטיאן - הם חברים פעילים בקהילה. הגענו למקום כעשרה אנשים, זה היה יום שבת. במקום היו משפחות פלסטיניות, חיילים צעירים בחופשה, ובאופן כללי אנשים מכל מיני סוגים. באופן טבעי התחלנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים - פתחנו שולחן עם מגוון מאכלים, חלק התחילו לעשות אקרו יוגה, אסמעיל התחיל לחלל בחליל. הסקרנות של האנשים במקום היתה גלויה - מי זאת החבורה המוזרה הזאת של אנשים? די מהר התפתחה שיחה עם השכנים. המשפחה הפלסטינית שלידנו הציעו לנו מאפים ממולאים. החיילים שלידנו הציעולנו קפה. הילדים התלהבו מהאקרויוגה ורצו גם. ובצורה טבעית נוצרה אינטראקציה בין כל האנשים שעד לפני רגע היו זרים ומפורדים. זה הזכיר לי את הכח הגדול שיש לאנשים שמכירים ואוהבים ליצור שינוי במרחב שלנו, ואת היכולת שלנו ליצור מציאות. כמובן שהיו גם ויכוחים, ולא כל מי שפגש אותנו ושמע מה אנחנו עושים בהכרח הסכים, אבל כולם היו די מופתעים לשמוע שמקום כזה קיים, וגם שמחו לדבר איתנו. ואכן זה סוג של נס שהמקום הזה קיים...

אני רוצה להודות לחברתי רחלי, שכבר לפני קרוב לשנה, כאשר לא היה ברור אם כל הדבר הזה יקרה, אם אקומי ייפתח השנה, ומי יהיה בו, כבר אז רחלי עמלה וישבה ודיברה ונפגשה ועשתה מה שהיא יכולה כדי שהמקום הזה יקרה. וזה קרה. היא לא עשתה זאת לבד כמובן. היו איתה אסמעיל וגוני, ואז נועה הצטרפה. וזכור לי ערב שישי אחד שרחלי ישבה איתי ועם טליה וסיפרה לנו, והזמינה אותנו לבוא ולהיות חלק מהמקום המופלא הזה. וכך קרה.

יש הרבה שאלות להמשך – האם אנחנו יכולים לגדול? ומה לגבי חלוקת תפקידים? והאם זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות? ומה בעצם אנחנו עושים? וכל השאלות האלו הן טובות וחיוביות, אבל טוב גם להזכיר לעצמנו לקבל את מה שיש
כרגע, ולזכור ולראות את כל האנשים האהובים שלוקחים חלק ונותנים מעצמם כדי שהמקום הזה יקרה.

אז בעיקר אני רוצה להגיד תודה!

תודה גוני, תודה רחלי, תודה נועה, תודה טליה, תודה אסמעיל, תודה פרנסיס, תודה עיאד, תודה ארז, תודה עלי, תודה מליסה, תודה אווה, תודה אן, תודה אלין, תודה גרי, תודה שלומי, תודה רותם, תודה מימי, תודה ג'יני, תודה לכל מי שלקח חלק בעונה המופלאה הזו, תודה גם לאלו אשר איני יכול להזכיר את שמם מתוך הסכנה לשלומם, תודה להוויה, תודה לאהבה.

אם נרצה
קיים מקום
ובו כל אחד יכול לחלום
מה הוא ומי הוא ללא קשר לדגל או לאום
יהיה אשר יהיה

אם נרצה...



       

בעיית המשילות - סימפטום של נפרדות

כרגע המשא ומתן הקואליציוני מתנהל כהמשך של מערכת הבחירות המפורדת.
כל המפלגות דורשות דרישות כדי שלא לצאת "חלשות" למול קהל הבוחרים שלהן.
הנסיון לאחד בין המפלגות - ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי, כולנו, ישראל ביתנו,
מתאפשר רק סביב נושא עיקרי  - הפחד מהערבים, הפחד משינוי, הפחד מהומואים ולסביות, ובגדול הפחד.


אין זה חדש.
כבר שנים ממשלות ישראל ובכלל זה הממשלות כולן, מקבלות תוקף על ידי הפחדה.
הפחדה שנעשית במהדורות החדשות בטלוויזיה ובכותרות בעיתונים,
הפחדה שנעשית על ידי חוקים בירוקרטיים, קנסות ועיקולים,
הפחדה שנעשית על ידי חקיקה שמנסה להגביל את זכויות הפרט.
הפחדה שנעשית על ידי שימוש בכח צבאי, השמעת אזעקות, ואזהרות טרור.

הפחד הוא רק אמצעי,
האמצעי שדרכו תפיסת עולם של נפרדות יכולה להתקיים.
תפיסת עולם של נפרדות רואה את "עצמי" ואת ה"אחר", (לפעמים זה אדם, או קבוצה של אנשים, לפעמים זה הטבע, או מה שנוטים לכנות - "הסביבה") כישויות נפרדות וזרות,
ולכן כדי להיות בטוח עלי לנסות לשלוט על ה"אחר".
הפחד גורם לנו לרצות לשלוט, והרצון לשלוט משתמש בפחד כדי לחזק את שליטתו.

כולנו מכירים את האמרה השגורה - אם לא יהיה שלטון חוק תהיה אנרכיה, אדם לאדם זאב.
אמרה שמטרתה להפחיד, ולשכנע אותנו שעדיף שלטון גרוע ואלים, מאשר חוסר שליטה.
אבל אנרכיה אינה מעידה בהכרח על כאוס ועל אלימות.
למעשה ההפך הוא הנכון.
אנרכיה היא רעיון שבבסיסו עומדת סולידריות, שותפות על בסיס ערכי ואישי,
ולא ציות לחוקים על בסיס של פחד מפני השלטון.

אנרכיה היא דרכו של הטבע, דרכם של החיים.
בטבע אין מי ששולט, ועדיין החיים מתקיימים ומתפתחים ומשתנים ומתאזנים.
אבל האדם שחי על פי תפיסה של נפרדות חייב להשיג בטחון על ידי שליטה.
וככל שהשליטה הזו מתערערת, כך נעשה נסיון ליצור עוד יותר שליטה, עוד ריכוזיות, עוד הפחדה.
אפשר לראות זאת בריכוז ההון בעולם, בהשקעה הולכת וגוברת במערכות נשק בקרה ושליטה, באמצעי התקשורת הריכוזיים.

מנגד, קיימת בעולם כיום מגמה חזקה של ביזור הכח.
האינטרנט שמקיים בתוכו טכנולגיית peer to peer,
מטבעות קריפטוגרפיים דוגמת ביטקוין, שמייתרים את נחיצותו של גוף ניהול מרכזי,
רשתות חברתיות אשר מאפשרות הפצת מידע בצורה מבוזרת,
מערערים את סדר הכוחות ההיררכי של המוסדות הקיימים שהלכו והתחזקו במאה ה-20.

יחד עם מערכות ייצור קטנות דוגמת מדפסות 3D,
ומערכות עצמאיות לייצור אנרגיה כמו פאנלים סולאריים וטורבינות רוח,
לאנשים יש כיום את היכולת לקיים את עצמם מבחינות רבות,
ובכך לייתר את המערכות הריכוזיות אשר הקמנו במשך המאות האחרונות.

אך המערכת ששולטת מעוניינת להמשיך לשלוט,
וכדי לשלוט יש להמשיך במדיניות הפרד ומשול.
וכאן טמון הבסיס הדיאלקטי של המהפכה כפי שהסביר הגל, ומרקס אחריו.
ההפרד ומשול פועל גם על היחידות עצמן אשר מנסות למשול -
המפלגות, חברי הכנסת, הפקידים, היועצים, החיילים.

כדי להמשיך לשלוט עליך להיות מסוגל לשתף פעולה סביב אינטרס משותף.
וכאשר הפחד הוא אשר מניע, אז גם מתחילים לפחד אחד מהשני.
כך נוצרת מציאות סטאלינסטית של הפחדה הולכת וגוברת, פאראנויות ותככים.
ממש משחקי הכס, גירסת המציאות.

וכעת לתחזית:
גם אם תקום ממשלה, יהיה לה קשה מאוד להמשיך ולמשול.
כמות השחיתויות, הבעיות הבטחוניות, הכלכליות והסביבתיות יובילו אותנו ממשבר למשבר,
וכדי להמשיך למשול יצטרכו המושלים להפעיל אלימות מוגברת כחלק מ"מצב חירום".

בשנה האחרונה השלטון הצליח לשלוט באמצעות שני מצבי חירום -
מלחמה בעזה, ומערכת בחירות.
כך עברה לה כמעט שנה בלי ששום דבר בכנסת או בממשלה באמת השתנה.
בזמן הזה לא השתפר מצב האנשים, אלא רק הלך והתדרדר.
וכעת הנסיון לצאת מהמצב, תוך כדי שממשיכים לשחק את אותו משחק, נתון לכשלון.

לדעתי, האפשרות לצאת מהמשברים המתגברים טמון באנשים.
היכולת ליצור חוסן קהילתי, סולידריות משותפת, ויצירת אלטרנטיבות למערכת הקיימת.
היכולת לראות מעבר ל"תוויות" ששמנו על עצמנו, אשר מקטלגות אותנו והופכות כל מי שהוא לא כמונו ל "אחר".

ובאותה נשימה עלינו  להפסיק לבזבז את האנרגיה שלנו בנסיון להשתלב במערכת הקיימת,
הנסיון להשיג את האישורים הדרושים, בלגייס את הכסף הרב, או לקוות לחקיקה שתעזור,
היא לדעתי בזבוז זמן.

לקחת יוזמה, לפעול ביצירתיות ולמצוא פתרונות לבעיות של ימינו,
לדאוג לחלשים מאיתנו ולא לחכות שמישהו אחר יעשה זאת בשמנו,
לפעול לשינוי בלי לחכות שהמוסדות הקיימים יפעלו לכך, יכול לעזור.
אולי.

אם נרצה....

מסה קריטית של אהבה

לכל אחד יש בעיות,
כי החיים בעייתיים.
אם לא היו בעיות, אז היינו ממציאים כאלו.
כדי שהחיים לא יהיו משעממים.



        



טוב, אז נכון שבישראל אנחנו לא בדיוק מתעסקים רק באיזה אייפון יהיה לנו
ויש לנו צרות יותר גדולות כמו
הפלסטינים, האיראנים, דעאש, הימנים, השמאלנים, האריתראים, החרדים וכו וכו,
אבל עדיין רוב האנשים עסוקים ביוקר המחיה, ברצון לרכוש בית, או בלחיות חיים "שקטים".

גם אני וזוגתי שתחיה טליה מצאנו את עצמנו מתווכחים בסוף השבוע,
לא מצליחים להחליט מה נעשה,
האם נלך למפגש מחזור של חברים שלי מהתיכון,
או למפגש משפחתי של טליה,
או גם וגם,
ובעיקר האם נלך יחד או לחוד,
אבל מה עם השנת צהריים? בכל זאת יום שבת....

בקיצור מצאנו את עצמנו בתוך לופ,
ואני חייב לציין שאני זה שעשה את רוב הבעיות,
פתאום החלטתי להיות דרמה קווין
ואני חייב להגיד שזה די מהנה :)

ואז ברגע אחד, הבנתי שמספיק,
הגעתי למסקנה מה חשוב באמת -
אנחנו.
אנחנו חשובים.
הביחד שלנו, והאהבה שלנו,
והרצון שלנו לפגוש עוד אנשים שאנחנו אוהבים,
זה מה שחשוב.

וזה מה שעשינו...



לדאוג לכסף או לדאוג לאנשים

אחזור רגע ליום שישי.
כבר אז החלו ה"בעיות" שלי ושל טליה,
בשיחה על כסף,
ומה יהיה אם לא יהיה,
וכל מיני סוגיות שעולות מתוך החששות שלנו כאשר מתחילים לדבר על עתיד וכסף.
חששות שהם בעיקר בראש שלנו.
כי לרוב האנשים כבר היום אין,
רוב האנשים חיים בחובות לבנקים, ותחת חוזי משכנתאות לכל החיים,
או שפשוט עניים וחיים מהיד לפה, עובדים בתנאי עבדות.

הכסף היום הוא אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו,
בין אם זה מבוגרים אמידים,
שתוהים איך הם יממנו את הפנסיה הזעומה שלהם,
את התרופות הרבות ש"צריך", או מה יהיה עם הבית לילדים,
ובין אם זה צעירים שעובדים שעות אינספור כדי לממן את הגנים לילדים.
וכך אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הכסף,
במקום לעשות את הדברים שבאמת אנחנו אוהבים,
או דברים שיכולים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים.

לכן,
אני בוחר לחיות לא לפי הכסף, אלא לפי הערכים שלי.
אני מנסה להסביר את זה למי ששואל, כולל ההורים שלי, ששואלים זאת רבות,
וגם חשוב לי להזכיר את זה לעצמי,
כי כמו שאמרתי גם אני נתקף לפעמים דאגה -
ומה אם פתאום אני אצטרך ולא יהיה,
ומה אם ארצה לדאוג לילדיי, או לקרוביי, ואין לי איך.

ועל כך אני גם מזכיר לעצמי - שמה שאני עושה, העולם שאני מנסה ליצור
(יחד עם עוד מיליוני אנשים שהבינו שאנחנו חייבים להיות השינוי)
עולם שבו יש אוויר נקי, מים בחינם, אוכל בשפע,
עולם שבו הקהילה היא מי שדואגת לספק את צרכיך, גם בעיתות מצוקה
ולא הבנקים וחברות הביטוח,
זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור הילדים שלי.

אין לי ודאות ובטחון, מה יהיה איתי עוד עשר שנים, (וגם לא עוד עשרה חודשים...)
אבל גם אם היה לי מלא כסף בבנק, ובית משלי,
לא היתה לי ודאות שלילדים שלי יהיה בריאות וחינוך נאותים,
שיהיה להם מרחבים טבעיים ופתוחים ובטוחים לשחק בהם,
למעשה כבר היום המרחבים האלו הולכים ונעלמים,
יחד עם שאר היצורים החיים שבהם....

ולכן אני משקיע את הזמן והאנרגיה שיש לי עכשיו,
כדי לעשות הדברים האלו,
בלי לחכות לאיזה רגע שבו ארגיש שיש לי מספיק.
יחד איתי עושים זאת עוד אלפי ומיליוני אנשים,
כל אחד בדרכו שלו, כל אחד בסביבתו שלו,
חלק בקטן וחלק בגדול.


ליצור תנועה חדשה

ועדיין התנועה הזו שאני חלק ממנה היא קטנה ושולית.
לעיתים נראה שהיא אינה קיימת,
שכל מה שיש סביבנו זה מלחמות וחורבן ותיעוש וזיהום.
בעיקר אם צופים בחדשות של ברוני התקשורת...

אבל לעיתים רואים אותה,
בחרכים של המטריקס,
בפינת הרחוב,
בעיניים של אנשים.

תנועה שצומחת מלמטה,
כמו עשבים שצצים מתוך אספלט שלא נסלל מחדש,
כמו הטבע שרוצה לפרוץ בלי שישלטו בו,
כמו נמלים שלא ברור מהיכן מגיעות,
ומתחילות לעמול ולחפור וליצור.

ביום שישי הצטרפתי לנסיעת מסה קריטית בתל אביב,
נסיעה שבה רוכבי אופניים מתאספים יחדיו,
ורוכבים בנסיעה איטית ברחובות העיר,
תוך חסימה של אחד מנתיבי התנועה,
כמחאה על חוסר ההשקעה בנתיבי אופניים ובתחבורה ציבורית,
וכמחאה על הפיתוח של כבישים בתוך העיר,
המעודדים קנייה ושימוש ברכבים פרטיים יקרים מזהמים ומנכרים.

התקבצנו כ-40 רוכבים, צעירם ושמחים,
כולל הכלבה בלהה שהצטרפה בסלסלה,
ומשה האמריקאי, שסיפר לנו על נסיעות המוניות בסן-פרנסיסקו,
ותוך כדי הנסיעה ניגן בקסילופון ובירך אנשים ב- "שישי שמייח".

כך זה נראה:

משה והקסילופון

רוכבים ביחד בכיכר המדינה

כך זה נראה בסן-פרנסיסקו

מסה קריטית זה מונח שלקוח מעולם הפיסיקה,
והושאל על ידי מדעי החברה,
לתאר כמות מינימלית של אנשים הדרושה כדי לעורר תופעה מסוימת,
כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, ואשר מתחילה ליצור שינוי.

זה בדיוק מה שרכיבות המסה הקריטית מנסות לעשות,
לגרום למספיק אנשים להצטרף לרכיבה,
כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מכמות רוכבי האופניים,
כמות שכבר היום היא די גדולה.

בימי מהפכה של אהבה, דיברנו וחלמנו ועודנו מחכים,
למסה קריטית של אנשים,
אשר מוכנים להפסיק לחיות מתוך פחד,
מתוך אילוצי החברה, והבנק, והטרור, והאגו,
ולהתחיל לבחור מה שהלב רוצה,
להתחיל לחיות לפי ערכים ואמונות שאנחנו מ תחברים אליהם,
בלי לפחד כלל.

עד כמה היום הזה רחוק?
האם הוא הולך ומתרחק או מתקרב?
איני יודע,
וגם איני מחכה לגאולה,
למלחמת גוג ומגוג שתשנה סדרי עולם,
או לאסון טבע שיאחד את שאריות האנושות,
אני פשוט מתחיל לחיות זאת כבר עכשיו.

הסיפור הזה שאנחנו חיים בו,
יכול להיות סיפור טלנובלה רצופת "בעיות",
או סיפור מלחמה עתיר דם וקרבות והלוויות,
או סיפור פנטזיה קסום ומלא מפלצות ופיות,
או סיפור מדע בדיוני על מכונות ורובוטים ומוטציות גנטיות,
או סיפור פשוט על ארץ ושמיים, ומים, ושמש, ועצים וחיות ואנשים.

בסופו של דבר אנחנו יכולים לבחור באיזה סיפור אנחנו רוצים לחיות
ואיפה אנחנו שמים את הזמן שלנו, ותשומת הלב שלנו,
האם בפחדים ובהאשמות ובביקורות, וב"בעיות",
עובדים בעבודות שגורמות סבל לאנשים ויצורים אחרים,
רק כדי שאנחנו נוכל לחיות שקטים?

או האם אנחנו משקיעים את הזמן שלנו
בדברים שאנחנו אוהבים,
בדברים שעוזרים לאנשים ולסביבה,
בדברים שמשמחים אותנו,
בדברים שגורמים לנו לרצות לחיות?

זו הבחירה שניתנה לנו
וניתנת לנו בכל רגע מחדש
(לא רק פעם בשנתיים בבחירות),
להקשיב ללב שלנו ולשמוע מה הוא חפץ,
ואז פשוט לעשות , בלי לחכות

אם נרצה....

עשה מה שליבך חפץ

ברכה לחג מחבר מעבר לגדר

לכל האחים והחברים שלי שחוגגים את חג החירות!
אני מאחל לכם חג שמח ושכל שנותיכם יהיו טובות
שהלבבות של כולנו ימלאו באהבה ובטוב
שכל יום וכל רגע תהיו חופשיים בנפשכם, במילותיכם וברוחכם
חופשיים בתוכנו מכל הכבלים שכובלים אותנו מונעים אותנו מלהפגש
חופשיים מהפחד ששולט על המחשבות ועל הלבבות שלנו
שכל שנה נהיה קרובים יותר זה לזה
קרובים בדרך שתביא אותנו לחיות זה עם זה באהבה ובאחווה
שנשתול באדמה הזו אהבה שתצמיח קשר של שותפות, גדילה ובניה למען הטוב לעתיד הילדים שלנו והדורות הבאים.

חברים שלי, הדרך היחידה שמקרבת בינינו היא אהבה, סליחה, שותפות וקבלה.
זה אפשרי שכולנו נחיה ביחד על האדמה הזאת ונזרע בה פרחים.
הלואי והייתי יכול לחגוג איתכם ולהשתתף בשמחה שלכם
אבל
מפרידות בינינו שתי גדרות
גדר אחת עשויה בטון ותיל
אבל הגדר הגדולה והקשה יותר היא הגדר החבויה בתוך ליבנו ובראשנו - גדר הפחד, השיפוטים והדיעות הקדומות שיש לנו אחד על השני לפני שנפגשנו.
חשוב שנסתכל למציאות בעיניים ונראה אותה כפי שהיא, את הדברים שמונעים אותנו מלהפגש וזורעים בינינו שנאה והפרדה.

שכל שנה תהיו חופשיים
אני מאחל לכם חיים מלאי טוב תקווה וצמיחה למען הטוב שלכם ושל כל האנושות
חג שמח לכם
שכל רגע בכל יום נהיה אוהבים ואחים
חבר שלכם שאוהב תמיד
איסמעיל

עוצמה נשית

היום מתחילה באקומי סדנת מנהיגות נשית.

 השבוע צוין גם יום האשה הבינלאומי.

אני רוצה בהזדמנות זו להודות לנשים בחיי שמקיפות אותי בעוצמתן העדינה ובאהבתן הגדולה.

אמא חוה 

אמא חוה - אמא טורבו שקשה לעצור אותה וקשה לעקוב אחריה, ונהדר להתווכח איתה ולהתפנק אצלה בבית.

אחות גדולה מרבי 

אחותי הגדולה מרב - אומנית ושמאנית רגישה ומוכשרת בכל-כך הרבה תחומים.

אהובתי טליה

אהובתי טליה - האשה שאיתי שאוהבת ומלטפת אותי בכל רגע פנוי, שעושה טוב לכל-כך הרבה אנשים, ושבגללה החיים יותר יפים.

בת-דודה נועה

בת-דודתי נועה שמתמודדת כבר ארבע שנים עם מחלת סרטן ותוך כדי ממשיכה ליצור ולשיר בצורה נוגעת ללב ומעוררת השראה.

שנטל אומנית הבמה

חברתי שנטל שמשחקת את משחק חייה, משחק מלא בעצב וברגש, בתקווה ובאהבה וברצון לפרוץ גבולות ולמצוא שלווה.

רוני והנסיכה ים

רוני - אמא לתפארת ואשה נהדרת ומודל לחיקוי עבורי לאיך משפחה יכולה להיות שמחה ואוהבת ותומכת גם במציאות הלא פשוטה של ימינו.

ואי אפשר בלי להזכיר את נשות אקומי המדהימות, שכנותיי וחברותיי לקהילה - נועה, רחלי, גוני ואלין שמדגימות כל יום מחדש מסירות, ונתינה, וחברות, ואחריות, ויופי שאין כמותו.

וכמובן הנשים שהביאו לי חיים - סבתא מנוחה וסבתא ברכה ז"ל - שמסתכלות עלי, מחייכות ונאנחות וכנראה שעדיין דואגות ואוהבות.

תודה לכן, ולכל שאר בנות המשפחה, חברות, מורות, עמיתות, שותפות לדרך.

מי יתן ותמצאו עוד עוצמה כדי לפרוץ את מעגל האלימות והדיכוי שקיים כלפי נשים כבר אלפי שנה,
מי יתן ונראה יותר אחווה נשית - sisterhood, בין נשים מכל הדתות והעמים, נשים שרוצות שלום,
מי ייתן ותתנו מקום לשפה חדשה, שפה של רגש, ולתרבות של אהבה.

ומי יתן וכולנו נמצא את עצמנו מוקפים בנשים עוצמתיות ומעצימות, יצירתיות, מכילות, חופשיות, שמחות.

אם נרצה...

אתן מושלמות כפי שאתן!!

(בבקשה לראות את הקליפ עד הסוף)


       

עבודת הוויה

לפני שבוע יצאתי מבית הוריי בפרדס-חנה
וצעדתי ברגל לכיוון תחנת הרכבת.
גשם התחיל לרדת, גשם של תחילת סערה
שהיתה אמורה לפקוד אותנו בסוף השבוע.

הולך לי בדרכי וטוב לי, רציתי לבדוק מה השעה,
וגיליתי שהשארתי את הטלפון שלי בבית.
המחשבה האטומטית שעלתה לי היא שעלי לחזור לקחת אותו
אבל אז חשבתי אם לא אאחר את הרכבת
המחשבה הבאה היתה האם זה יהיה נורא לאחר את הרכבת,
שכן אני אמור להגיע לאקומי, אבל לא בשעה מסוימת.

לבסוף החלטתי להשאיר את הטלפון בבית הוריי
ולעשות שבוע ללא טכנולוגיה.
בלי טלפון, בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי חדשות
בלי מוזיקה באוזניות, בלי שעון, בלי וואטסאפ.

כבר בדרך ברכבת שמתי לב שאני יותר רגוע
במקום לשלוח את היד לכיס ולבדוק כל רגע מה חדש
הסתכלתי החוצה על הדרך
ראיתי שלוליות ענקיות בשדות
ועופות דורסים נחים על גדרות
ונשמתי....

בתל-אביב עצרתי להפקיד צ'ק עבור חברה
ופתחתי את המחשב ושלחתי מייל לחברה אחרת
כי היינו באמצע שיחה ולא רציתי להשאיר אותה באפלה
ואז חזרתי לתחנת הרכבת,
לקחתי אוטובוס לירושלים.
בתחנה בירושלים חיכיתי לאוטובוס הבא כחצי שעה.
ותהיתי מה אני אעשה בזמן הזה?
כבר נשמתי מלא... מה עוד יש לעשות?

נכנסתי לחנות צעצועים ותחפושות
הסתכלתי אם יש דברים מגניבים לפורים.

כהרגלי לאחרונה,
 בדקתי את התוויות של הפלסטיקים העטופים בפלסטיקים
וגיליתי כצפוי שהכל מיוצר בסין.
החלטתי לנצל את הזמן ולשוחח על כך עם המוכרת החרדית
חיכיתי שהיא תתפנה אליי,
ואז שאלתי אותה אם יש לה משהו תוצרת הארץ.
היא הסתכלה אליי במבט מופתע ואז שאלה-
כאילו מזכרת? I LOVE ISRAEL? כן יש לנו.
היא ניגשה לקופסא והביאה לי אחת לדוגמא
עליה התנוססה בגאווה התווית
MADE IN CHINA
אז שאלתי אותה שוב- אין לך משהו שמיוצר בישראל
אז היא אמרה לי שלא.
אמרתי לה - חבל, כי אני לא קונה עבודה זרה.
היא צחקקה ואמרה -עבודה זרה, אהבתי.
שמתי על פניי ארשת רצינית ואמרתי לה-
לא, ברצינות, זה לא נראה לך הזוי שכל מה שיש לנו היום מיוצר בסין?
היא אמרה לי - וואלה אתה צודק, אולי תתחיל לייצר.
אהבתי את התשובה שלה, ועניתי לה - עובדים על זה.....

עבודה מנוכרת

אז כיום אנחנו קונים כמעט הכל מסין, ובאופן כללי אנחנו לא יודעים מה מיוצר היכן (למרות שדואגים לרשום את ארץ הייצור על המוצרים). מי שהתייחס בהרחבה להזרה של תהליך הייצור כבר לפני 150 שנה היה קארל מרקס, כותב המניפסט הקומוניסטי.

מרקס גיבש תאוריה סביב המושג של ניכור.
האדם, דרך תהליך העבודה המודרני המתועש, הופך ליצור מנוכר.
הניכור מתבטא במספר אופנים :

ניכור מהאנושיות (מהעצמי) – האדם הופך משועבד להכרח כלכלי וכן הוא משקיע יותר ויותר בעבודתו מתוך הכרח, כתוצאה מכך הוא מאבד מאנושיותו והופך לחיה – פועל בכדי לשרוד (למחייתו) ובזמנו ה”חופשי” אין הוא מסוגל להרשות לעצמו פעילויות של רוח (כך מבדיל מרקס את האדם מהחיה).
“שיאו של שעבוד זה הוא בכך שמעתה ואילך הריהו מסוגל לקיים את עצמו בחזקת פועל אך ורק בתור יצור פיזי ואילו בתור יצור פיזי הריהו קיים רק כפועל”. האדם הופך להיות חלק ממכונה.

ניכור מהעבודה – מרקס מאמין כי האדם מממש את עצמו בכך שהוא יוצר. במצב הקיים האדם מבצע פעולות מכאניות בלבד (מפעל). העבודה הופכת לחיצונית לפועל. במציאות של ימינו אין קשר בין האנשים היוצרים והאנשים הצורכים. הכל הופך להיות חלק משרשרת שבה כל אדם הוא רק חלק מתהליך הייצור, ובכך הוא הופך להיות מנוכר לתהליך העבודה כולו.

ניכור מהטבע –  המכונה היא בעלת מאפיינים לינאריים, כלומר הפועל לוקח חלק מקוטע בתהליך, שיש לו התחלה ויש לו סוף. כאשר האדם אינו לוקח חלק בכל תהליך הייצור, אין הוא מודע למשאב הטבעי שממנו הגיע החומר שבאמצעותו הוא יוצר, ואין לו נגיעה בתהליך ההתכלות הטבעי של המוצר. אם בעבר אומן היה יוצר חפצים שמחזיקים שנים רבות, וגם שומר על קשר עם הלקוח ולוקח אחריות על תיקונו, הרי שהיום המוצרים נקנים במחיר הזול ביותר וגם מתקלקלים ונזרקים. חוסר המודעות לתהליכים הטבעיים המעגליים והשלמים הוא גורם מפתח בהרס הסביבה שלנו כיום.

ניכור מהאדם (זולתו) – לאור הניכור מהאנושיות ומהטבע, מרקס טוען כי מתקיים גם ניכור מהאדם שסביבנו, מהזולת. היחס הופך להיות מכאני וענייני. המין (סקס) הופך להיות אמצעי להמשך קיום בלבד. היחס שהאדם נותן לתוצר, לעבודה ולעצמו הוא גם היחס שהוא נותן לזולתו - האדם הופך את מהות קיומו (היצירה, יצירת חיים) לפעילות אמצעית למען קיומו בלבד (רבייה).



       



מרקס נחשב לאינטלקטואל מטריאליסטי,
כזה שמדבר על החומר, ועל כוחות פוליטיים וכלכליים שמניעים אותנו,
אני רואה בתיאור שלו את מושג הניכור,
כחיבור חזק בין הרוח לחומר,
ונגיעה במהות האנושית שמעבר לכלכלה ולמעמד,
אלא במהותנו כבני אדם - יוצרים.

ניכור והזרה הם מונחים קרובים,
ועבודה מנוכרת מתחברת לי לעבודה זרה.
המונח "עבודה זרה" עדייך לא ברור לי, אני חייב לציין,
ניסיתי לקרוא את המסכות בתלמוד ובמשנה,
אבל כנראה שאני זקוק למתרגם קצת יותר בקיא בדברים.

כל הנושא התחיל בשיחת וואטסאפ של קבוצת היריד האנושי הנודד,
שבה שלח לנו יקיר, אחראי חינוך שירה וההשראה, את הקטע הבא:

בעקבות הטקסט הזה התפתח דיון,
ואהבתי את תשובתו של חברי רועי הקרקסן:

עבודה זרה הוא כל מה שמנסה למצוא את התיקון בחוץ,
לנסות לשנות את העולם, את האחר,
במקום להסתכל פנימה לתוך עצמי.

המשפט הזה מאוד התחבר לשבוע הוויפאסאנה הטכנולוגית שלי.
במקום לכתוב עוד סטטוס בפייסבוק,
במקום להזין את עצמי בחדשות מהעולם החיצון,
להתרכז פנימה.

יצא לי להרגיש יותר נוכח,
יותר מודע לגוף שלי, למחשבות שעוברות דרכי,
לרגשות שצפים בי, ולפעמים לא מקבלות קשב
בגלל שצף המידע והגירוייים שמספקים המכשירים.

הניתוק הזה גם עשה פלאים לזוגיות שלי ושל טליה,
כי במקום להתעסק בחדשות העולם,
יש זמן להתמזמז ולהתכרבל, לקרוא ספרות ושירה,
ולהזכר כמה טוב שיש לנו זו את זה.

שמחתי מאוד שנשארנו בסופ"ש,  ולא נסענו לשום מקום,
כך זכינו גם להכיר יותר מקרוב את כל האנשים המקסימים,
שחברו יחדיו כדי ליצור מרחב של שלום ושל ביטוי עצמי,
בצומת אלמוג בואכה יריחו.

זכיתי גם לראות את הרי ירדן לבנים משלג,
ולעשות טיול אופניים אל נחל שוצף באמצע המדבר,
ולתרגל תקשורת מקרבת
ולבכות על מה שקשה לי
ולהיווכח כמה טוב יש סביבי,
כמה שפע, כמה יופי, כמה אהבה.

החזרה לתקשורת אלקטרונית
היא נהדרת וגם מפזרת.
היכולת הזו לשוטט במרחבים העצומים של מידע,
להיות בקשר עם עשרות חברים בו זמנית,
היא מופלאה והרסנית.
כיום אני רואה כיצד זה משתלט לנו על החיים
ואני בהחלט לוקח תזכורת לעצמי
לעשות יותר ימים ורגעים שקטים
בלי אלקטרוניקה, מסכים, הודעות וציוצים
רק כאלו של ציפורים
להיות עם עצמי ועם האנשים שמסביבי
להיות נוכח, להיות ברגע,
להיות

אם נרצה...


      

ההיפים צדקו

מה זה היפי?

שאלנו את עצמנו בשיחת בוקר באקומי,
בעקבות טענות של אחדים שהיפים לא רצויים במקום,
או לפחות היפים שהם גם עצלנים.

ובכן מה זה היפים?
אחרי כמה הגדרות מגוונות הגענו לתיאור -
אנשים עם הרבה שיער וריח של מדורה...

רגע...

אנחנו היפים....

מודים באשמה

זעקות שבר פרצו מפינו כשהבנו את התובנה העמוקה הזו.
אנחנו היפים...
מריחים מהמדורה של הערב, ולרובנו יש שיער ארוך,
וגם בנות שלא בהכרח מגלחות (שלא כמו בפרסומת של פוקס).
מלא שיער....
כנראה שזה בעקבות עליית המחזמר:


      



אבל יש גם היפים שהם לא בהכרח לבנים וצעירים ועונים לתדמית המיינסטרימית.
הנה עוד כמה היפים שאתם אולי מזהים:

לעשות אהבה במקום מלחמה 

אחד הדברים שהיפים מצטיינים בו זה ריח גוף בולט.

הרצון "לחזור אל הטבע", כאשר אנחנו חיים בסביבה "לא טבעית",

משחרר מאיתנו ריח שעלול להיות בלתי נעים לאף הבלתי מתורגל לריחות מסוג זה,

בעיקר באזורים דחוסים באנשים,

כמו משרד ממשלתי, דואר, בנק, מעלית בבניין משרדים.

המקומות האלו בפני עצמם הם סיבה להפוך להיפי, 

ולחיות במקומות שבהם אנשים פחות נוטים להדחס בהם,

לכן בתור היפי יש לי את האפשרות להריח בכל מיני ריחות,

אבל בלי להחניק את כל הסביבה שלי,

וזה בהחלט משחרר.

השליטה בריח שלנו היא אחד האמצעים שבהם אנו מאלפים עצמנו כחיות בנות תרבות,

אנו נדרשים להסתיר את ריח גופנו,

כמו ב"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי,

שבו רוב האנשים איבדו את חוש הריח לחלוטין,

ובמקום הולכים למופעים של אורגן-ריחות שתמיד מצליח לרגש.

גם החברה המערבית הצליחה ליצור משטר ריחות חדש גמרי,

מוכתב על ידי תאגידי תעשיית היופי המשגשגת,

תעשייה שבעיקרה עושה את הונה על בסיס הרעיון שאת/ה לא מספיק יפה.

ובכן בוז לתעשיית היופי, כולנו יפים בדרכנו,

ולכולנו ריחות, חלקם לא הכי נעימים,

אבל בואש ששם דאודורנט או בושם הוא עדיין בואש,

אז זה לא באמת משנה....

אני אוהב ריח נעים,

ואני כן מתנסה בכל מיני תכשירים אלטרנטיביים 

להורדת עוצמת ריח הגוף והזיעה

אבל מה אני אגיד לכם,

עוד יש לי דרך כדי להיות היפי אמיתי.

     



מה זה היפי? שאלתי אשה חכמה...
ההיפים היו, היא סיפרה לי בנימה מלומדת,
צעירים שהתנגדו למלחמה, ומרדו במוסכמות,
של מעמד הבורגנות.
והיה להם לבוש חופשי ולא לוחץ , ושיער ארוך.

ההיפים צדקו, חשבתי לעצמי...
איך הפכנו את ההיפים לשם גנאי,
קצת כמו הביטוי "יפה-נפש" בישראלית מצויה...

אבל גם את זה אפשר לשנות,
קצת יחסי ציבור,
קצת פרסומות,
והרעיון של לעשות אהבה במקום מלחמה יתפוס כמו שדה קוצים....

אם נרצה...


        

כאשלים במדבר

איכש הפ האו פיאו !!
איכש אפ האו פיאו !!

זה אחד הדברים שלימד אותי אינדי

בהולנדית זה אומר - יש לי כל-כך הרבה, יש לי כל-כך הרבה!!
וככה הוא רץ אל אח שלו עם איזה כמה אבנים או אצטרובלים או משהו אחר שהוא מצא.

יש לנו כל-כך הרבה!!

ועדיין חסר, עדיין מעוקם, עדיין לא מושלם.

כי פשוט,
לפעמים צריך לבכות,
לפעמים צריך להגיד לא.
לפעמים צריך להפרד,
לפעמים צריך להכחד.
מה לעשות שאני עדיין מפחד
שיאכל אותי כריש בים
או שאני אשאר לבד בלי אף משפחה או חבר בעולם
מין מחשבה מוזרה שכזו
כי למה שדבר כזה יקרה?
אבל נגיד ש...

נגיד שאני עכשיו לבד,
ואין אף אחד שיבוא לעזרתי
האם אני באמת לבד?
האם אני יכול להתגבר על הבדידות?
האם בסופו של דבר לא אכמה לחזור אל האחווה, אל השייכות, אל האחדות?



    





בית התמורות הבוצי

הגענו לאשלים,
היו קצת עצבים,
בעקבות פרשת השחיתות באיילים
ועוד כל מיני דברים
ובהתחלה לא ידענו איפה נעשה ומה יהיה עם מזג האוויר
והיו משפחות שרצו לבוא, אבל איך נשמור על הילדים
כל-כך קר שם בחוץ, ואשלים זה לא קיבוץ

בבוקר יצאתי עם מיקי הסייר לסיבוב התמצאות.
גילינו מבנים גדולים שלא בשימוש,
ראינו את הקרוואנים הנהדרים שעמדו לרשותנו,
וגילינו בית בוץ קסום.
שעמד לו שומם ונראה קצת בודד,
מחכה שיכניסו בו קצת חיים וחמימות.

וכך היה...

מבחוץ

מלמעלה

מלמטה

מכל הלב

בית התמורות לקוח מתוך הסיפור שאינו נגמר.
זהו בית שגיבור הסיפור בסטיאן מגיע לשם,
ממש כשהוא על סף שכחה עצמית מוחלטת, שאינו יודע מי הוא, מה שמו ומאין בא.
וכך הוא שוהה בבית התמורות אשר משתנה ללא הרף, לפי מצב רוחו של בסטיאן,
והופך כל פעם למשהו אחר.
עד שיום אחד נפתחת דלת בצד האחורי של הבית,
ובסטיאן מבין שהגיע העת שלו לצעוד לתוך הדלת ולהמשיך הלאה.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...

וכך הסיפור ממשיך,
בסטיאן ממשיך בתור הגיבור הנשכח בתוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

האם גם אנחנו חיים בתוך סיפור כזה?
מה הסיפור שלך?

קשת מושלמת
אול דה ויי אקרוס דה סקיי

ממשיכים לכתוב את הסיפור שלנו

ונגיד שהסיפור של החיים הוא באמת הסיפור שאנחנו מספרים?

איזה סיפור הייתם ממציאים?
לאן הייתם לוקחים את המציאות שלנו?

את החיים שלכם?

מה המקום או הדבר שאנחנו בוחרים בו לגמרי והוא שם והוא אנחנו ואנחנו הוא

ואיך מגיעים לשם?

אולי אם פשוט עוצמים עיניים ונסחפים בטורנדו לעבר ארץ חדשה

או אולי זה פשוט להצליח לאזן אבן אחת על השנייה ולנשום ולהתבונן ולהבין

שאנחנו בונים את החיים, וגם שהחיים בסוף נופלים, ואז חוזרים ונבנים..

 

       

ילדות אבודה 

  "אתה תלך אחורה לשמור ואנחנו נביא את הסולם", שמעתי אותם מתלחשים מאחורי גבי.
חושבים שהם יכולים לעבוד עלי בכזו קלות....

כמה הם נהנו להמרות את פינו, ולשחק את המשחק.
אסור לעלות למעלה אמרנו להם - זה מסוכן.
כמובן שזה רק דירבן אותם לעלות יותר.
וכך שיחקנו משחק - הילדים מנסים לעלות על הגג,
ואנחנו מנסים לא להכנס לפניקה מהמחשבה שאחד מהם ייפול וישבור את הראש...

בסוף שחררנו,
כבר לא היה לנו כח להיות בייביסיטר, וגם אם כן לא נראה שזה היה עוזר ליותר מעשר דקות.

אבל לא ויתרנו כשראינו שזה הולך למכות.
בכל פעם שילדה ניסתה להפיל מישהו מהחישוק,
או שילדים התחילו לזרוק סלעים אחד על השני כאילו אנחנו חיים בבעל זבוב,
עצרנו את המשחק, או לפחות ניסינו לעצור.

למשל עם משחק שני דגלים, כמו של פעם.
שתי קבוצות, רצים הרבה,
מנסים ביחד לשמור על הדגל שלך וגם לקחת את של היריב.
איזה כיף זה היה, כאילו פעם ראשונה.
רגע בשבילם זה באמת היה פעם ראשונה...


ואחרי כמה דקות הקרבות חזרו.
אז יוני הלביא הארי ועומר חוטב העצים הטריפוליטאי
לקחו אותם נסיעה על טנדר סובארו, כמו חמולה בדווית מהסוג המעורבב

אבל בסוף זה חוזר למכות,
וחוזר לפחד, לחזור הביתה.

ילדים חמודים, חכמים, מצחיקים, מלאי חיים,
כלואים בתוך קופסאות בטון ומסכים באמצע המדבר
כל-כך שמחים לגלות לרגע בית נטוש, ולבוא לשחק יחדיו
פשוט כי מותר ואפשר וכיף להיות ביחד

TEAM אלף THE

הלוואי

לא רוצה להעיר את הוריי....
ישנים הם עכשיו, בחדר הסמוך,
ולכן אסיים לתקתק על המקלדת
עם מילות תפילה

הלוואי
וכל אהוביי ואוהביי יהיו איתי לנצח
שלא ארגיש לבד ולא אירא
כי הינך עמדי
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב היא תרימני תמלא ליבי בהשראה
תמלא ליבי באהבה

אם נרצה...