להפסיק לשים פתקים שלא משנים ולהתחיל ליצור מטבעות חלופיים

אין למי להצביע, מה נעשה?
חייבים לחזק את האלטרנטיבה.

איזה אלטרנטיבה אני שואל?
במקום ביבי - לפיד או בוז'י או שלי? הם כן יצליחו להרכיב קואליציה? להעביר תקציב? לקדם את האינטרסים שלנו? ומה אם האינטרסים שלי ושל הרבה אנשים אחרים הם מאוד שונים? למה שאני ארצה לכפות עליהם את מה שאני חושב שנכון?

אני רוצה לקדם את האינטרסים שלי שהם לדעתי גם האינטרסים של רוב האנשים (אפילו אם הם לא יודעים זאת עדיין....):

קיימות, רווחה, שמחה, בריאות, השכלה, מגוון ביולוגי עשיר, שיקום וריפוי האדם והאדמה, חופש, אחווה.

איך אני יכול לעשות זאת במערכת הקיימת?
נגיד שמצאתי מפלגה שהמצע שלה יחסית תואם את הערכים שאני מדבר עליהם, עדיין יש סיכוי טוב שהיא לא תכנס לממשלה, שכוחה בכנסת יהיה קטן, ושרוב העיסוק שלה יהיה בקרבות פרלמנטריים ובחסימת האינטרסים המנוגדים.
זה תפקיד חשוב, אבל הוא לא ישפר לנו את החיים, אולי יאט את הפיכתם ליותר גרועים.

הממשלה, המערכת הפוליטית כולה נתונה למניפולציות של הגופים החזקים: הבנקים, תאגידי התקשורת, והטייקונים. איך משנים אותם? איך מתמודדים איתם בלי להישאב לתוך אותו משחק כוחני שרק מוציא את אלו שבאמת מנסים לשנות מותשים ומתוסכלים?


טבעה של שיתופיות 

איך שאני רואה זאת' זה המעבר לקהילתיות ולקיימות מקומית שיכול באמת להשפיע על חיינו בצורה המשמעותית ביותר.
האפשרות להעזר בשכנים ובחברים כדי לטפל בילדים, לתקן דברים, להכין ארוחות, ליצור תרבות ולא רק לצרוך. כל אלה יכולים להתקיים בקהילה - שכונה, יישוב קטן, קבוצת אוהדי כדורגל.

הבעיה שחיי הקהילה די נעלמו או התנוונו, והגורם המכריע לכך הוא לא השלטון, אלא הכסף שלנו. במקום לחלוק את המתנות שלנו, אנו חיים בכלכלה מבוססת כסף שבה לכל דבר יש מחיר - טיפול בילדים, טיפול בהורים, תרבות, השכלה. וכך אנו הופכים להיות תלויים בכסף במקום באנשים.

איך משפיע עלינו הכסף שאנחנו משתמשים בו?

הבעיה מתרחבת כאשר אנו מסתכלים איך עובד הכסף שלנו והכלכלה שלנו - הכסף שלנו הוא כסף שנוצר על ידי בנקים פרטיים כחוב נושא ריבית - כלומר תמיד קיים מחסור ממנו. העובדה הזו נותנת כח עצום לבנקים, כוח שעולה על הכוח של מוסדות השלטון ה"דמוקרטיים". כלומר בעוד אנו חיים במדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אנו מנוהלים ביום-יום שלנו על ידי מערכת כלכלית או יותר נכון כספית שהיא בבירור לא דמוקרטית. בנקים הם לא גוף דמוקרטי (למרות שעכשיו מנסים ליצור אחד כזה). ועם זאת הוא משפיע על חייינו ברמה היומיומית הרבה יותר מכל ממשלה כזו או אחרת.

הכסף שלנו שנוצר כחוב נושא ריבית גורם לכך שהכלכלה שלנו חייבת לצמוח כדי לנסות להחזיר את החובות ההולכים וגדלים שייצור הכסף יוצר.  הדרך שבה הכלכלה צומחת הוא על ידי תחרות וריכוזיות. כלומר כל גוף עסקי צריך להתחרות בגופים המקבילים לו, או להיעלם לטובת גוף עסקי גדול יותר, וכך נוצרת "צמיחה". אפשר לראות כדוגמא את מרכזי הקניות של BIG שצצים בצמתים מרכזיות ומחסלים את העסקים הקטנים. הצמיחה הזו גם מכלה את המשאבים הטבעיים והאנושיים שלנו - כל דבר חייב להפוך למוצר בעל מחיר, וכך אנחנו משמידים את אוצרות הטבע שלנו, ומכלים את המהות האנושית שלנו על ידי תמחור של הכל. אנו מחויבים לעשות זאת כל הזמן משום שהכסף תמיד נמצא במחסור, זוכרים?

 וכך אנו שבויים במעין מעגל קסמים של עוד צריכה, עוד צמיחה, עוד מחסור....

לגדל כסף? זה אפשרי...

מטבע שיתופי

כדי להחזיר את החיוניות ואת הרלוונטיות של חיי קהילה דרוש גם המנוע הכלכלי. וכדי שהכלכלה תחזור לתפקד, דרוש שיחזרו להתקיים הקהילות שהן הבסיס האורגני לחיי החברה. כלכלה מקומית שמטרתה לשקם את החברה והסביבה, יכולה לצמוח מתוך קהילה בעזרת מטבע מקומי אשר אינו מיוצר על בסיס חוב, ושבמקום לצבור ריבית הוא בעל ריבית שלילית, על פי עקרונות ה"כסף חופשי" של סילביו גזל.

מטבע כזה ממלא את התפקיד העיקרי שכסף היה אמור לעשות לפני שהוא הפך לכלי לשליטה - אמצעי סחר חליפין. מטבע כזה הוא מטבע שבבסיסו מיועד לעבור מאחד לשני. המטבע לא נועד לצבור ערך, להפך, הוא מאבד מערכו, הוא מתכלה, ממש כמו כל דבר אחר בטבע. לכן מטבע כזה יכול לגרום לשגשוג של קהילה מקומית משום שעל ידי הנפקה של כמות קטנה של מטבעות אפשר ליצור תנועה כלכלית ערה. הירקן משלם לשרברב שמשלם לגננת, שמשלמת לצבעי, שמשלם למורה למוזיקה, שמשלמת לטכנאי מחשבים שמשלם לירקן. כל זה בלי שעבר שקל אחד ביניהם, וכל הצרכים שלהם מולאו.

כדי ליצור מערכת מקומית כזו דרושה עבודת תכנון וניהול. זה לא מגיע יש מאין, ודרושים משאבים ראשוניים כדי להתחיל אותה. בעיקר דרוש זמן ונכונות של קבוצה מובילה של אנשים כדי להניע את התהליך. תרגמתי בעבר מדריך של שני כלכלנים שתיארו את השלבים השונים ביצירת מטבע קהילתי. זה בהחלט דורש עבודה.

וכאן טמון פרדוקס. מצד אחד הקהילות בעלות היכולת להניע וליצור שינוי כזה בתוכן הן קהילות מבוססות כלכלית ומשכילות. אך הקהילות האלו הן ברובן מפורדות יותר - מעין גטאות מלאות בכלובים של זהב. כל אחד ספון בביתו בין שלל מכשירי החשמל, המסכים והרהיטים המעוצבים. אין שם את הבסיס הרגשי ליצירת מערכת כלכלית מבוססת מטבע מקומי.

מנגד, הקהילות העניות - כפרים ערביים, שכונות חרדיות, עיירות פיתוח וכדומה, אשר בהן כבר קיימים גם מערכות שיתוף אשר תומכות בקהילה דוגמת גמ"ח (גמילות חסדים - מחסן קהילתי שבו ציוד שאפשר להשאיל, כלי עבודה, צעצועים לילדים, ציוד רפואי וכדומה), אך הן חסרות את הבסיס היזמי , וזקוקות לרוב לעזרה "חיצונית" של עמותה או גוף אשר יניע את התהליך.

וכך אנחנו נותרים עם קהילות עתירות משאבים וחסרות קהילתיות, וקהילות עתירות קהילתיות וחסרות משאבים.

כיצד אפשר לצאת מזה?

גם לי אין תשובה,
אבל לדעתי אם אנשים רבים ירכזו את המשאבים שלהם בפיתוח הכלכלה המקומית ובביסוס של מטבע מקומי, כזה שנותן מענה לצרכים האמיתיים של התושבים המקומיים, ולא לצרכים כוזבים שהחברות הגדולות מפרסמות לנו או אלו שהממשלה מנסה להפחיד אותנו בהם, אז אולי נתחיל לראות שינוי ממשי גם באיכות החיים שלנו וגם בשינוי אמיתי של המערכת.
זה דורש מאיתנו לשתף פעולה, זה דורש יוזמה, זה דורש לקיחת אחריות, וזה דורש להתעמת עם המערכת הקיימת, מערכת שכבר לא משרתת אותנו. נשמע מעייף? זה בהחלט יותר מעייף מלשים עוד פתק בקלפי, אבל זה גם מה שעשוי אשכרה לשנות את המצב...

אם נרצה...

נ.ב.

1. אני מרכז את המשאבים שלי (זמני ושכלי בעיקר) כדי לקדם את פרויקט אושר. בקרוב אושר יהפוך לקואופרטיב ויהווה אלטרנטיבה חלקית למערכת הקיימת. מוזמנים לקח חלק.

2. הנה  מספר פוסטים שכתבתי על השינוי המתבקש ביצירת הכסף ובשימוש בו, מוזמנים לקרוא בזמנכם החופשי:
השלב הבא של המהפכה - יצירת קהילה ומטבע לה
עקוב אחרי הכסף
אהבה, כסף ושינוי העולם
אשירים ומעושרים
העבודה כאמנות

3. הנה כמה מילים מרבי ומורי צ'ארלס:

    

העזר כנגדי ותיקון העצמי

"כבר 6 דקות אתה יושב ומדבר אליי באלימות"
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות, מפוחדות.
ואני מתפלא. אני? אלים?
במה? בזה שאני יוצא נגד ההשוואה שלך של חפצים לאנשים?

הכל התחיל בדיון לגבי סדנת ערכים שהיא מעבירה בכלא,
סדנה עם אסירים שבהם משוחחים על כבוד, ואמון והקשבה,
ומנסים לתרגל את זה תוך כדי השיחה.
ואז מישהו נתן דוגמה על זה שהוא היה צריך לחכות זמן רב מדי להרגשתו כדי לקבל טיפול רפואי, והוא התחיל להכות את הקיר ולקלל את הסוהר. אני טענתי שזה לא אלימות, שזה בסך הכל פורקן של כעס ותסכול, שאף אחד לא באמת נפגע.
היא אמרה לי שלדעתה באלימות לא בהכרח צריך שיהיה מי שנפגע. ואז שאלתי האם לנפץ חלון של בנק זו אלימות, והיא טענה שכן ואני טענתי שלא, ושאי אפשר להשוות בין חפצים שנגרם להם נזק לבין פגיעה פיזית באנשים, ואז בעצמי נגררתי לצורת דיבור אלימה והיא נפגעה.

היא, זו טליה.
העזר כנגדי, זו שגם מתווכחת איתי וגם מעודדת אותי כבר הרבה חודשים,
ויתכן שגם כבר מספר גלגולים, עוד כשהיו לנו זנבות וסנפירים.

העזר כנגדי - טליה אהובתי

השבוע עשינו בייביסיטר על שני ילדים חמודים של קרובים.
זו היתה חוויה ראשונית עבורי, להיות אבא למשך כמה ימים, אבא של ילדים שהם אינם שלי,
אבל שמהר מאוד אני יכול להרגיש מחובר אליהם והם אליי.
טליה היתה האמא, אני בעיקר שיחקתי והקראתי סיפורים.
זו היתה הרגשה נפלאה עבורי, כי באידיאל שלי, כאשר האנושות תהפוך להיות משפחה אחת,
כולם יהיו ילדים שלי, חלק יותר וחלק פחות, אבל לא תהיה את ההפרדה הברורה הזאת
שיש במשפחה הגרעינית של היום.

בעבר חיו שבטים שבהם לא היה לילדים אבא,
היתה להם אמא, וחוץ מזה הם היו של השבט.
הקיבוצים גם ניסו לעשות "ילדים של הקהילה",שהיו רואים את אמא ואבא לכמה שעות אחר הצהרים,
 אבל הלינה היתה משותפת בבית הילדים, והם היו באחריות המטפלות ומערכת החינוך הקיבוצית.
 ניסוי שלא כל-כך הצליח. גם אחי ואחותי גדלו כך. אני ניצלתי בנס וכבר גדלתי עם ההורים החמודים שלי.

באופן כללי, כשלון הקיבוצים מבחינה כלכלית וחברתית גרם להרבה אנשים לזנוח את רעיון הקהילתיות והשיתופיות.
אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את הנושא, לאור הכשלונות וההצלחות של הניסויים החברתיים  של המאה האחרונה, ושבכל זאת קהילות הן הבסיס האורגני שמהן החברה שלנו יכולה להתרפא ולשגשג ולהשתחרר מהשליטה, הדיכוי והניכור של העולם המודרני. עלינו למצוא את השילוב הנכון בין חופש לאחריות, בין שיתופיות לפרטיות, בין מסורת לחדשנות, בין פתיחות להתכנסות.

מי שרוצה לשמוע ולהכיר יותר את החקירה שנעשית בתחום כבר עשרות שנים,מוזמן לכנס קהילות אקולוגיות שיתקיים ביום ראשון הבא בקיבוץ גזר. בכנס ישתתפו קיבוצים אקולוגיים כמו לוטן ונאות סמדר, וחוות אקולוגיות שמנסות לבנות מודל קהילתי על בסיס של גרעין קבוע משפחתי ומתנדבים שמתחלפים. אני גם מעוניין ליצור קהילה,  קהילה של נוודים שנודדים להם בעצמם רוב הזמן, ומדי פעם (יתכן פעם ביום יתכן פעם בחודש, תלוי בנו) נפגשים כדי להרגיש את הביחד, ואת תחושת הערבות וההמשכיות שאנו מחפשים בקשר אנושי.

החיים הקהילתיים הם מורכבים ולא תמיד פשוטים, ודורשים הרבה רצון לבוא וללמוד ולהתמודד עם האתגרים הרבים שצצים. אחת הקהילות שחוקרות את האתגרים האלו כבר הרבה שנים היא קהילת תמרה, או בשמה הרשמי - "כפר לחקר השלום", שחלק מרכזי בה זה התנסות ב"אהבה חופשית", כנסיון לפתור את הסכסוך בין המינים, מתוך אמונה שזה חלק מרכזי בשלל הסכסוכים שיש כיום בעולם.

אין ספק שהסכסוך בין המינים הוא סכסוך מרכזי מבחינת האלימות והדיכוי שקיימים כיום בעולם,
וכך גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הערבי-יהודי שנמשך כבר עשרות שנים,
סכסוך שבליבו ריב על אדמה, שבו החזק פיזית שולט על החלש,
תוך הדחקה של התוצאות הרות האסון של הדיכוי הזה,
תוצאות שאפשר להרגישן בשבועות האחרונים  ביתר שאת -
רציחות בסכין (אני לא כל-כך מבין את המילה פיגועים), ורצח באקדח על ידי שוטר במדים.
מהר מאוד הדברים יכולים להתדרדר עוד יותר, בליבוי של פוליטיקאים מתלהמים.

השאלה שתמיד עולה לי היא  - מי מרוויח מכל זה? מהמלחמות והסכסוכים האלימים?
בעקרון אף אחד, אבל מבחינה כספית, מסתבר שיש לא מעט אנשים שמרוויחים כסף טוב מסכסוכים,
לא מהפתרון שלהם אלא דווקא מהשימור שלהם.
אחד הפרויקטים של קואליציית נשים לשלום בודק מי מרוויח מהכיבוש, ומסתבר שיש די הרבה חברות ואנשים.

פרויקט אחר שנקרא חמושים, בוחן את תעשיית הנשק הישראלית, ואת המחיר שלה על החברה שלנו.
השבוע התפרסמו הקלטות של עוד ראש ממשלה עבריין - אהוד אולמרט, שבו הוא מעיד על אהוד אחר - ברק,
שלקח שוחד במיליונים בהיותו שר בטחון כדי לקדם עסקים בטחוניים.
ואני תוהה לעצמי, איך אנחנו מסכימים לכל זה?
איך אנחנו שותקים, וממשיכים לשתף פעולה עם מערכת מושחתת ורצחנית שכזו?
איך אנחנו עדיין משלמים להם מיסים?


          
                                The Lab from Yotam Feldman on Vimeo.



האלימות בימינו היא ממוסדת ויש כאלו שמרוויחים ממנה באופן ברור,
אבל כמו שטליה אומרת - האלימות היא חלק מהחיים, היא כח של חיים שמנותב למקומות לא בריאים,
ולכן כל מה שנותר לנו הוא ללמוד לנתב את הכוח הזה למקומות טובים, דרך התיקון של עצמנו.
דרך עשייה אישית, רוחנית, חברתית, צרכנית, יצירתית, כלכלית, לימודית.
דרך כל דבר שאנחנו עושים.
המצב של העולם היום, המופעים של האלימות שנמצאים בכל מקום, דורשים מאיתנו לא רק לחנך את הדור הבא,
אלא לחנך את עצמנו, ולהתעמת עם האלימות - המילולית, הציבורית, הלאומית, ובעיקר הפנימית.
אבל אי אפשר להתעמת מול אלימות באלימות, חייבים להגיע ממקום של חמלה ואמפתיה, ולנקוט עמדה לאהבה.


תיקון אופניים - תיקון העצמי


אתמול באתי לתקן את מערכת הבלמים האחורית באופניים שלי.
זו פעם ראשונה שאני עושה זאת בעצמי.
לפני שמונה חודשים נגנבו לי אופניים, וחברי ניצן אושר הביא לי זוג ישן שלו שהיה זקוק לשיפוץ.
לקחתי אותם אל חבר אחר,  אורי שמו, שבעבר היה לו עסק עצמאי לתיקון אופניים, ויחד איתו החלפנו צמיגים, ניתקנו את מנגנון ההילוכים והחלפנו את הבלמים. הבלמים ששמנו היו משומשים, וגם האופניים החלידו בזמן השהות שלי בחוף הים במשך הקיץ, וכעת הגיע הזמן להחליפם.
החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהחליף אותם בעצמי. אך לוקח זמן מהרגע שמחליטים עד שמבצעים. הבעיה העיקרית היא למצוא את הסבלנות להשקיע את הזמן הדרוש בכך, וגם הנכונות לקבל את העובדה שלא בטוח שאצליח לתקן את הבלמים לשביעות רצוני. אחרי שבוע של התמהמהות והתבשלות ניגשתי למלאכה.קניתי את החלקים הדרושים, וגם סט מפתחות אלן ומברג פיליפס, והגעתי אל האופניים. הנה מה שגיליתי:

המנעול קשור אבל לא אל האופניים

האופניים עמדו שבוע בסמטה בתל-אביב, בלי שהיו קשורות לשום דבר.
את הגאונות הזו עשיתי בעצמי בהיסח הדעת, ועליי לציין שזו לא הפעם הראשונה...
מאוד שמחתי על כך שהאופניים נמצאו, למעשה גם כשהן קשורות אני תמיד שמח למצוא שהן עדיין היכן שהשארתי אותן.
טליה הציעה שנתחיל טרנד של לא לקשור אופניים ולהשאיר פתק במקום שהן לשימוש חופשי ואסור לקשור אותן או לקחת אותן לעצמך, ואז יהיו מספיק אופניים לכולם. בעולם מושלם...

בכל מקרה, מלאכת התיקון ארכה כשעה וחצי, ובהן הרשמתי את עצמי באורך רוח בלתי רגיל, כאשר מה שארך זמן רב לא היה ההחלפה של המנגנון אלא הכיוונון העדין, זה שבו עליך לפתוח ולסגור עשרות פעמים כמה סטים של ברגים עד שאתה מגיע לאיזון המושלם בין זה שהגלגל יסתובב בחופשיות בלי לגעת בבלם, ובין זה שהבלם יבלום כאשר אתה לוחץ על הידית. בסוף הגעתי. עד שהוא ישתחרר ויזדקק לכיוונון מחודש. כמו מיתרים של גיטרה.

האיזון הזה, העדין
בין בלימה לתנועה חופשית
בין מחשבה למעשה
בין האני לבין האחר
בין זוגיות לקהילתיות
בין עבודה פנימית לחיצונית
בין תיקון העולם לתיקון העצמי
הוא כמו הסימפוניה של החיים
ואם נתאמן ונקדיש לזה זמן והקשבה
אולי נמצא גם דרך לחיות בשלום, בחופש, ובאחווה

אם נרצה...


      

פוסט היפי

שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.

כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל

לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?

מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה

מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.

פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)

ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים

בית לנוודים

אמנות עצים

שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?

מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית

חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.

בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל

בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,

שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.

כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות

 שיש איתו היפים טרמפיסטים,

ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,

למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.

הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,

הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,

ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים

ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,

ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.

ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",

ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,

אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?

הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,

ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.

איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?

לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.

אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,

של שליחויות על אופנים.

אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,

מיזם אושר למשל.

וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.

אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,

דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 

מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,

עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,

שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.

מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,

בין הפסטיבל לבין החיים,

וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,

ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,

ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...

        

בלגן מאורגן בשביל צמח קטן

      


אתמול השתתפתי ב'ליל הבאנגים הגדול',
אירוע למען החופש לבחור מה לעשן ומה להכניס לגופך ולמען החופש לבחור באופן כללי,
למען אי-הפללה של מעשני קנאביס, ולמען שימוש חופשי בצמח למטרות רפואיות, פנאי, ובילוי.
הגענו ממסיבה מאוד נחמדה בשדמה, ביציאה משם פרסמנו בפייסבוק הזמנה להצטרף אלינו לנסיעה,
פרסמנו מיקום בוואטסאפ וכך , אספנו שני טרמפיסטים מראשון לציון,
אחד מהם מורה בבית ספר על-יסודי, השני יועץ ומפיק מוזיקלי,
שבאו למחות על האינדוקטרינציה של המשטר.
יש עוד אנשים טובים כמונו, כמה נהדר.

20 לרביעי יום המריחואנה הבינלאומי

מעשנים ביחד, חולקים את הצמח, שותפים לדבר עבירה :)

אז מה היה לנו שם?
למעלה מאלף איש, רובם צעירים בני 16-25 שהגיעו יחדיו והתרכזו בשני מוקדים,
אחד מהם בכביש מול בית המשפט העליון, כמחאה על כך שהמשטרה סגרה את גן הורדים שמול הכנסת,
(גן שהוקם במיוחד כדי שהציבור יוכל לקיים אירועים מהסוג הזה מול בניין הפרלמנט),
שצעקו יחדיו משפטים כמו "ביבי על קוק, ולנו אין ירוק", "שוטר, תעשה שאכטה, תהיה חבר".
ומוקד שני של אנשים שהתיישבו בגן סאקר, ישבו, עישנו, ניגנו ושרו, שיחקו פריזבי,
ובעיקר נהנו (לפחות אלו שלא היו עסוקים בלחפש כל הזמן משהו לעשן).

יש בי צדדים שלא כל-כך אוהבים את תרבות הקנאביס, כמו באנגים למשל.
לא מתחבר לזה, ללדפוק את הראש ואחר-כך למנצ'ס מלא שטויות.
אבל מצד שני יש כל-כך הרבה צדדים אחרים לצמח הזה ולעישון שלו,
שהופך את המאבק למען  - השימוש בו, הגידול שלו, ומחקר המדעי לגביו - לראוי,
במיוחד בין חצות הליל ל-4:20 לפנות בוקר.

הקומיקאי ביל היקס אמר:
"כדי ללמוד על תרבות של בני אומה כלשהי כדאי להסתכל על איזה סמים מותרים לשימוש.
כיום האמריקאים צורכים במהלך השבוע קפה וסיגריות שישאיר אותם ערניים ולחוצים בימי העבודה,
ובסוף השבוע הם צורכים אלכוהול כדי שיהפוך אותם למטומטמים מדי כדי להבין שהם עבדים."


ומה הוא אומר על מריחואנה ואל.אס.די ?


     


רעיון שהגיע זמנו

אז איזה תרבות יכולה לצמוח כאשר ניתן לצמח לצמוח?
אני חושב שזה יעודד תרבות של שלום, תרבות של חופש.
למה אני חושב כך?
אולי זה כי אני סטלן אופטימי,
אבל זה מבוסס גם על מחקר מדעי, שאתמול היה חלק ממנו,
וחוץ משוטרים גיבורים על סוסים, ועוד כמה סמויים שניסו לחרחר אלימות, (וגם עצרו באלימות שלושים משתתפים)
חוץ מהאלימות הרגילה של השלטון,
היו אתמול יותר מאלף איש שהתכנסו יחדיו, וללא ארגון מלמעלה, הצליחו להסתדר מצוין,
להעביר לילה שלם של חברותא, של אחווה,
דתיים, חילוניים, מתנחלים, פריקים, ערסים, צעירים, צעירים ברוחם, עורכי דין בחליפות, היפים עם גיטרות.
כולם היו בטוב, כולם היו יחסית שמחים וידידותיים,
הרבה יותר מבתרבות היומיומית הצרכנית-טכנולוגית-עבדותית שלנו.


לפני האירוע פורסם בפייסבוק ש"מארגני האירוע נעצרו".
מארגני האירוע הם האנשים שפתחו את האירוע בפייסבוק,
כמו שדפני ליף היא מובילת המחאה.

התקשורת שלנו, והתרבות שלנו תמיד מחפשת מארגנים, מישהו שייקח אחריות.
אבל התרבות האזרחית שצומחת בעידן האינטרנט היא תרבות של שיתוף פעולה על בסיס רעיון משותף,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו,
ולכן לא משנה איזה מארגנים יעצרו, ואיזה מנהיגים יכתירו,
ברגע שיש רעיון  שמדבר אל מספיק אנשים, אי-אפשר למגר אותו על ידי מעצר של אנשים,
זה רק מביא עוד כאלו שמאמינים ברעיון שיגשימו אותו אחריהם.

אפשר למחוץ את הפרחים אבל אי אפשר לעצור את האביב

ישנם כמובן אלו שיגידו, מה לא חסר לכם על מה להאבק?
דווקא על סמים?
מה אין נושאים יותר חשובים?
דיור ציבורי, זכויות אדם, זכויות בעלי-חיים, הגנה על הטבע?

ובכן, כן.
הנושאים האלו גם ואולי יותר חשובים. אבל אני כאמור מאמין בגם וגם.


מהפכות הן רוחניות

הסמים לכאורה מצטיירים כמותרות,
כמשהו שאפשר להאבק עליו אחרי שנאבקנו על הצרכים הבסיסיים יותר של הקיום.
ובכן לא כך מראה ההסטוריה.

השבוע יצא לי לקרוא בספרון "לתיקונו של עולם" על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי.
כל-כך נהנתי לקרוא אותו, את האיש אשר נודע בחוגי שמאל כאב הרוחני של הימין הפוליטי ושל מפלגת הליכוד.
גיליתי שהאיש היה מהפכן גאון, עם רעיונות ותובנות מדהימים,
כמו למשל רעיון היובל.

הופתעתי לגלות שז'בוטינסקי היה ליברל רדיקלי,
שהאמין שתפקיד המשטרה הוא להוות מעין רשת בטחון, ולא לנסות לשלוט בציבור.
שהאמין שאם הכסף וההון האנושי שמושקע היום בצבא ובבטחון היה הולך למטרות סוציאליות,
היה אפשר להעלים את העוני.

ז'בוטיסקי טען שהטעות של הסוציאליזם הוא בנסיון לצמצם פערים בין עשירים לעניים מתוך חתירה לשוויון,
בעוד שבעיניו הגאולה הסוציאלית אמורה לבוא על ידי מיגור העוני.

מה הוא עוני, וכיצד מודדים אותו?
בכך התעסק ז'בו רבות.
בשאלה מהו הכרח, ומה מותרות, מהו מחסור שמסכן את השרדותנו ומהו בעצם סוג של משחק.

לטענתו, רוב הקיום שלנו הוא סביב משחק.
במיוחד היום במציאות הטכנולוגית שבה רוב צרכינו ממולאים על ידי עבודתן של מכונות,
אנחנו משחקים עם המציאות שלנו.

"חלק הארי של הדברים שהננו עושים, משום שהורגלנו למנותם בין ה"הכרחיים", אין בהם, לאמיתו של דבר, משום הכרח. לא רק שעון ועניבה, כי אם גם כיסא, שולחן ומיטה אינם כלל הכרחיים. הקריטריון - האי של רובינזון [קרוזו א.ש.].
המיליונר המפונק ביותר, אם יושלך לאי שומם, ישאר בחיים, בתנאי שימצא בו את המינימום למחיה; ואז יתברר שאפשר לאכול בלי מזלג, לישון על גבי החול, ללבוש עורות בלתי תפורים. מינימום זה - שבלעדו באמת אי אפשר כי תאבד - הוא הוא ה"הכרח". כל השאר, במובן מדעי או "מוחלט", הנהו מותרות."

רוב הזמן אנחנו מתעסקים במותרות. העבודה שלנו נעשית בחלקה הקטן לסיפוק ההכרח, וברובה הגדול לסיפוק מותרות.
ככל שחברה מתקדמת יותר כך מושקע פחות מאמץ קולקטיבי במענה על המחסור, ויותר מושקע ביצירת מותרות.
המותרות אגב, טוען ז'בו, הן לרוב אינן הדברים החומריים. יכול להיות העשיר הגדול ביותר שחי חיים פשוטים. כל רדיפתו אחרי העושר הינו עניין רוחני - היכולת שלו להתפתח, לגדול, לשלוט, לעשות ככל העולה על רוחו. 

המהפכות לאורך ההסטוריה,
מתעסקות במותרות
כך גם אלו האחרונות במדינות ערב,
ההתקוממויות באוקראינה, בתאילנד, בונצואלה, בטורקיה,
אולי הוצתו מתוך איזו פגיעה בהכרח,
אך הן מונעות על ידי ערכים של צדק, חירות, אמת. הן רוחניות במהותן.
"אף על פי שבאו בלא ספק כתוצאה של גורמים של ההכרח, מעידים הם יחד עם זאת על עצם קיומם של גורמים נפשיים, של ההתלהבות למען מלכות האמת והצדק עלי אדמות, שהיא הביטוי האופייני לאותו משחק של הרוח."

וכך היא גם המחאה על הקנאביס.
כפי שלימד אותי פעם חבר לברך על הג'וינט: ברוכה את ה', אלוהינו מלך העולם, הופך עשב לרוח.
ואתמול היתה הרבה רוח באוויר.


חופש הפרט וקהילת הרווחה

בתור ליברל ז'בו היה כאמור בעד חופש גדול בחיי הפרט ובחיי השוק.
המדינה תפקידה לתמוך בחלשים ולספק להם את ההכרח הדרוש, (אותו הוא כינה חמשת המ"מים),
ומעבר לכך עליה להשתדל ולא להתערב.

הוא מדמה זאת לגן ילדים ובו יש חמישה בורות שאליהם עלולים הילדים ליפול.
יכולים המבוגרים אז לעשות רשת שלמה של חוקים ותקנות,
היכן ניתן לילדים ללכת, ומתי ותחת השגחה של איזה מבוגר,
או שניתן פשוט לכסות את הבורות, ולתת לילדים לשחק.


     


אבל הרעיון של ז'בו עדיין מבוסס על המדינה כגורם שדואג לכך,
וכאן כבר טמונה בעיה, כי מהיכן תשיג המדינה את משאביה,
כיצד תגבה את מיסיה, אם לא תעקוב ותפקח על אזרחיה.
כל הבסיס של מדינה, ושל המוסדות הכלכליים וחברתיים המרכיבים אותה -
בנקים, מפלגות, מוסדות החינוך והבריאות, מוסדות בטחון ומודיעין, תעשיות, התקשורת, בתי המשפט,
כולם מבוססים היום על חשדנות, על חוסר אמון.

לכן אני מאמין ביצירת קהילות, הולכות וגדלות,
קהילות שבהן אנשים מכירים אלו את אלו, ושיש בין חבריהן אמון,
שמשתפות ביניהן פעולה, במעגלים הולכים ומתרחבים,
כבסיס לחברה המתוקנת שעליה מדבר ז'בו.

הקהילה תהיה זו שתדאג לצרכים הבסיסים של חבריה.
הקהילה תהיה זו שתאפשר לאדם לצמוח מתוכה ולפתח את המתנות שלו.
לשם כך עלינו להתחיל ולהחיות את הקהילות,
עירוניות וכפריות, כלכליות וחברתיות, רוחניות וגשמיות,
להתחיל לפעול וליצור בשיתוף, (במקום רק לצרוך ביחד ולמחות בפייסבוק).

למען שנוכל לחיות לנו יחדיו בבלגן מאורגן,
כזה שידאג שאיש לא יהיה במחסור,
ובו זמנית יתן חופש לכל אדם לחיות לפי אמונתו, בדרכו, בשפתו ובתרבותו,
לעשן, לאכול ולשתות מה שיחפוץ,
(כל עוד הוא אינו פוגע באחר),
וכל השתלטנים, האלימים, הספקנים, והצייתנים יוכלו לקפוץ  :)

אם נרצה...


         

שלום (כאן) עכשיו

בתחילת השבוע הגענו הקהילה למרכז אקו-מי.

אתמול, כאשר ישבנו מסביב למדורה, ישראלים, פלסטינים, גרמנים, בני אדם, ונשאלנו למה הגענו לפה,
למה יצאנו מהחמימות והנוחות של הבית, חלקנו בנסיעה דרך מחסומים, אחרי יום עבודה ארוך, או במקום לראות משפחה או חברים, שמעתי תשובה דומה מרוב האנשים - כדי להכיר אחד את השני, כדי לראות שיש עוד כמונו שמאמינים, כדי לקדם שלום בארץ הזאת, כי לבד זה לא יגיע.

מרכז אקו-מי הנחבא אל הכלים, נמצא בצומת אלמוג, בירידות מירושלים, אחרי הפנייה ליריחו, לפני הקפה קפה שנמצא מול תחנת הדלק של צומת אלמוג. מדובר במרכז לקיימות סביבתית וחברתית, כזה שמנסה להוות מקום של שלום לא רק בין עמים אלא גם בין המינים, ובין האדם לאדמה, ובינינו לבין עצמנו. כי השלום כידוע מתחיל בתוכנו. לא בפינוי התנחלויות, ולא במשא ומתן של פוליטיקאים עשירים, אלא בתוכנו ממש.

כחלק מהתהליך לחשיפת השלום שבתוכי, אחד הדברים שתרגלתי השבוע הוא להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. לשם כך צמצמתי את השימוש בטלפון למינימום ההכרחי, שלחתי כמה הודעות, ונמנעתי לגמרי מחדשות (חוץ מעיתון חרדי בפלאפל ירושלמי שהצצתי בו), מפייסבוק ומאינטרנט בכלל. המטרה היתה להחזיר לעצמי את האיזון בין התשומת לב שאני מקדיש למה שקורה מסביבי ובתוכי, לבין מה שקורה בעולם, או באופן כללי למה שקורה שם...


          

אז מה הבעיה שלי עם להיות כאן כל הזמן?
הבעיה שלי היא שכשאני רוצה להגיע ליריחו אז יש שלט שאומר לי שאסור לי להיכנס ומי שנכנס עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש. הבעיה שלי היא שאם אני סתם חי את חיי, עובד עבור אוכל ולא מבקש דבר מאף אחד אז מתישהו ביטוח לאומי יבואו ויספרו לי שאני בחובות וינסו לעקל כל מה שיש לי. הבעיה שלי היא שיש מלא זיהום מסביבי, הבעיה שלי היא שבזמן שאפשר לשבת ולמדוט כל היום ולהבין שבעצם הכל טוב, אז המכונה ששמה קידמה ממשיכה להפוך את משאבי הטבע למקורות הכנסה, תוך כריתה של עצים השמדה של מינים, ויצירת פסולת גרעינית שתשאר פה עוד אלפי שנים. אז אני בבעיה. מין פרדוקס שכזה.

כבר כתבתי בעבר על המלחמה בין ההווה לעתיד, ואני לא רוצה להיות במלחמה.
אז מה עושים?
קודם כל משתדלים לקחת דברים בקלות. לאחרונה נאמר לי שאני קצת רציני מדי. אז באמת חשוב להזכיר לעצמנו שהחיים הם לא דבר רציני, הם בסך הכל מין משחק כזה עם עצמנו שלפעמים נראה מאוד רציני, וגם יש בו הרבה עצב וסבל, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לקחת את זה ברצינות.
מי כמונו יודע שאפשר אפילו לצחוק על דבר נורא כמו השואה.
אז במסגרת חוסר הרצינות שלי החלטתי לעשות קצת בלגן. נסעתי ליריחו כנציג של הממלכה הדנית. יחד איתי נסע יוסף, המדריך שלי לענייני אוכל ובלגן. הלכנו לשוק הסיטונאי ודיברנו חצי בעברית חצי בערבית קלוקלת, וחצי בגיבריש מודרני. אחר כך הגענו לדוכן של הגבינות ( גבינות עזים, שזה הרבה יותר בריא ופחות תעשייתי מגבינות של פרות), ובסוף לדוכן של הכנאפה.
בכנאפה שאל את יוסף המוכר מהיכן אני והוא אמר לו בנונשלנטיות - מדנמרק. המוכר התלהב שהגיע תייר והתחיל לשאול אותי אם יש לנו מלך ואיך קוראים לו. אני עניתי לו שיש לנו וקוראים לו גוסטב השלישי. אבל הוא רק בשביל השואו ביזנס ובעצם יש לנו ראש-ממשלה שהיא אשה והיא ממש אחלה. אין לי מושג מה באמת נכון אבל הוא זרם איתי. הוא הסתלבט על הצמה שהיתה לי בראש שחברה גרמניה עשתה לי כמה ימים לפני, אמר לי שיש לי תספורת של ויקינג, ובמסגרת החוסר רצינות שלי החלטתי שזה נכון וצחקקתי.

יש עוד כמה אנשים שהחליטו לעשות צחוק מהעניינים, ולנסות לקחת את המצב הלא תמיד נעים ולהוציא ממנו את המיטב. למי שלא מכיר יש את צבא הליצנים שמחבקים שוטרים וממששים פוליטיקאים. לי יש זוג חברים נפלאים שהקימו את פעולה קרקסית, סדנת ג'אגלינג אקטיביסטית נודדת שנותנת קונטרה להפגנות המתוסכלות ולעצרות המשמימות, ומכניסה קצת צבע וחיים. אחד המגניבים זה החייל הלבן שמגיע למחסומים בגדה, או סתם למרכז ירושלים ומבלבל את כל האנשים שלא מבינים על מי הוא שומר:

החייל הלבן מול ילדים משתוממים ונערים עם נשקים במדים

אז במקום למדוט כל היום, או להתבאס מהמצב, או לקבל אותו כמו שהוא, אני מאמין בשינוי, בעשייה. או כמו שאומרת החולצה שלי של מהפכה של אהבה - אהבה היא עשייה  LOVE IS ACTION וכמו שכתוב בכרטיס הביקור שלי המקצוע הוא אקטיביסט.

אז איזה מין עשייה היא עשיית שלום?
באקו-מי אני פוגש כל מיני אנשים מעניינים. למשל מישהי שעובדת בארגון שמחבר בין אנשי דת מכל הדתות ובין מדענים כדי לדבר ולהתמודד עם המשבר הסביבתי ושינויי האקלים.

עוד מישהו מאוד נחמד שפגשתי זה עזרא. חנון אמריקאי שהגיע ללמוד מתמטיקה ויש לו התלהבות מאוד גדולה למספרים ממשיים שנוצרים מזה שאתה עושה שורש למספר שהוא מינוס ואז בודק את ההתנהגות שלהם בכל מני מישורים. למה זה טוב הוא עוד לא יודע בדיוק, אבל יש פיזיקאים שמוצאים לזה שימושים. האם זה משמש לפיתוח של טכנולוגיות טיהור מים או לשיפור של כלי השמדה המוניים הוא לא יודע, וזה מפריע לו, הוא רק מקווה שעושים עם זה דברים טובים. זה הזכיר לי את מהנדס הבניין שלקח אותנו השבוע טרמפ וסיפר לנו שהוא עובד על בנייה של שני נמלים חדשים ומופרטים במדינת ישראל, שנראה לו ממש מיותר שיהיו פה חמישה נמלים, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? הוא בסך הכל מביא כסף הביתה.

ובכן הבחור הנחמד עזרא, כן רוצה לעשות משהו. הוא מגיע מרקע של הציונות הדתית והוא רוצה להקים התנחלות של יהודים ופלסטינים מתוך אמונה שזו דרך לגשר על הפערים ולהראות שאפשר לחיות ביחד גם אנשים דתיים. אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. ובכלל אני לומד לחבב יותר ויותר כל כל מיני מתנחלים שלא מנסים להתייפף ולהרגיש יותר טובים רק כי האדמה שעליה הם גרים נכבשה באופן חוקי על ידי סבא שלהם, ולא באופן  בלתי חוקי לטענת האימפריאליסטים הצפון אמריקאים והאירופאים.

אז כמובן שיש בהתנחלויות התעלמות מהמצב ואי שוויון וכוחנות ועוד המון דברים גרועים, אבל אני מאמין בגישה הפרקטית והריאליסטית שבמקום לנסות לפנות אנשים מבתים וליצור עוד ועוד מאבקים, בואו ננסה להבין איך הופכים להיות שכנים יותר טובים. כזה היה הרב פרומן ז"ל, הרב מתקוע שיצר קשרים עם פלסטינים ועם שייחים, ודיבר רבות על שלום בין העמים שמתחיל משלום בין אנשים.

       


אז כיום הרב פרומן הוא סוטה הלכתית.
היום הרעיון של עזרא נשמע מופרך.
ככה נשמעים רוב הגאונים ופורצי הדרך.
ככה יוצרים שינוי.
 לפני מאה עשרים שנה הרצל כתב חזון על מדינה ליהודים, ושבעים שנה אחר-כך החזון הזה התממש. לפני שישים שנה סיפר הכומר מרטין לותר קינג על חלום של שוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, וכיום יש נשיא שחור.

נכון, החלומות האלו עוותו, ונוצרו מעין מוטציות. נשיא שחור שממשיך להפציץ מדינות רחוקות באמצעות רובוטים מעופפים, ומדינה שכל-כך מנסה להגן על יהדותה שבדרך היא מוכנה לכלוא בתוך חומות באורך הגלות את כל מי שהוא איום דמוגרפי ביעניה, כלומר לא יהודי.

ועדיין עדיף לחלום ולנסות להגשים מאשר לא לחלום ורק להתלונן או להשלים עם המצב.

וגם לי יש חלום,
וגם לאנשים באקו-מי,
וגם לחברים שלי בקהילה,
וגם לעוד המון אנשים, בעזה, ובחברון, ובתקוע, ובתל-אביב, ובירושלים, ובציריך, ובנווה שלום, ובעוד מלא מקומות בארץ ובעולם. חולמים ועדיין לא מצליחים להגשים.
לי יש חלום שחלמתי לפני כמה שנים - להביא שלום במזרח התיכון תוך שבע שנים.
חלמתי אותו לפני שלוש שנים, נשארו עוד ארבע.

אז איך מביאים את השלום  במזרח התיכון תוך ארבע שנים בחמישה שלבים?

1. ללמוד ערבית מדוברת.
כדי לדעת את השפה של מי שחי איתנו פה בארץ, ובכל הארצות השכנות. וגם כדי שלא יזרקו אותנו לים, או יעשו מאיתנו כנאפה. אני ממליץ בעיקר על ספרי ערבית מדוברת של יוחנן אליחי ועל כל קורס ערבית שמשתמש בספרים האלו. 

2. לפני שעושים ישובים משותפים של מבוגרים שהם בסך הכל יצורים מאוד מקובעים אפשר לשלוח את הילדים לבתי ספר משותפים. עמותת יד ביד מקימה בתי ספר בישובים מעורבים.

3. להתחיל להתערבב בחדר המיטות ערבים ויהודים וערביות ויהודיות וגויות וגויים ולעשות ילדים מעורבים מכל מיני צבעים וגוונים שמדברים מלא שפות ומאמינים בכל סוגי האלוהים.

4. לזכור שכולנו כאן ואנחנו לא הולכים לשומקום


    

5. הכי חשוב זה להאמין :)

אם נרצה ...

TO BE IN CONTACT

This is the first post on this blog that I write in English.

If you are not a hebrew speaker and this is the first time you encounter this blog, then I should tell you that this blog is about a journey of a human being (that I refer to as ME), around Israel and the human consiousness, in search of true freedom and peace on earth.

I started writing it when I decided to leave my rented house and become a nomad around june 2012. Half a year ago, me and few friends decided to create a nomad community on bicycle. Since then I am traveling together with other people. some left, some joined, and as for today, we are 3 friends - myself (Arni is the name), Hadasa (named usually Shluli), and Alessandra the Italian.

You can look at our facebook page (which is also in Hebrew) to see some photos of the journey, and get some notion of our vibe. 

I also wish to note that I write with spelling mistakes and I am fine with that, and just hope I am understood.

The last week and a half we have been in Be'er-Sheva - the capital of the south of Israel. We have gotten to know some of the communities and social projects and centers in the city. We stayed at some friends that we met along the way, or along facebook, or couchsurfing. We went to work a little at the urban farm that is being built by an NGO called "Earth's Promise". We made a knitting workshop, we went to the city market (actually Alessandra went) to dumpster dive (which is pretty easy in the market, because they just give you the thrown away food), and we have been to local gatherings of singing, playing, acro-balancing and soup eating. 

All in all we got to know some really beautiful good hearted people in Be'er-Sheva, but still i felt we are not completely fulfilling ourselves. There have been some challeges, of looking for a house every night, finding food, dealing with the unusual cold weather, and also with our own swings of mood. It is difficult to be with people, also in other's people's houses and not having time to yourself. At some point we just decided to cut from the city and go low - to the Dead Sea where the weather is warmer and the sky are clearer, and you dont have to walk on water, you can just float...


                         


There, at the lowest point on the planet, me and Alessandra met an angel. She told us she is here to dance. She danced Gaga with the all the frozen people of Tel-Aviv city, and she went to the Contact Improvization dance festival in Misgav. When alesandra asked her what is it, I tried to describe myself - its a group of people falling on each other in an elegant way. The angel looked at me and half laughed half cried, because she was not used to cynical humor. I apologized and asked for her to explain. It is a method to get in contact with the other through body and movement, she explained. It can be by touching or taking distance, it can be with words or in silence, but the important thing is to stay in contact.



                      


The angel told us about her own journey in Israel, about her making peace with her family, and wanting to go back to them to try this peace. To be in peace with another is to cooporate with him/her, not just to be OK with their existence while staying far away.

Next week we are going to volunteer in ECO-ME, next to Jericho, a peace initiative for sustainable society and environment, run by Israelis and Palestinians and international volunteers. The place tries to promote peace through workshops, meetings, cultural evenings. It is one of the only places for Israelis and Palestinians to meet together in a safe and supportive environment. It is a good place to get in contact with the other. I volunteered there last year, at a multi national Non Violent Communication workshop and it was amazing, and I am very happy to go back with friends this year.


In contact with the world

another issue that comes to my mind when I think of being in contact is my eager drive, and even addiction, to news, media, social networks. Of course big part of the world is addicted now to the smartphones, going around in the streets like zombies. I myself do this. But the thing with me is that I am not intrested so much with what is going on among my friends, but instead I want to know the big things that are happening - I am always looking for the sign of the global revolution.
I am always looking for new ideas to be spread around, for our joint mission of awakening:


                   


I always had this attraction to news, media and information. but sometimes I feel this will to know, this desire to be informed, is just my fail attempt to try and control the situation. I want to know when the economy is about to collapse, and I want to know about weather extremes, and I am all the time seeking for answers in the news and the social networks, waiting for peaces of information that will wake me up from the half dormant state of being, that me, and great parts of humanity are experiencing at the moment.

I try to understand this fix of mine to look for answers in the internet. Some look for it in a Tibetan temple, some in a science lab. I do it on google and Facebook. A good  explanation I found is that I wish to know the big picture, the whole story so I can fit better, so I can play my part in a better way.
But what is the big story?
how wide can my view of the world be?

My interest in social movements and ongoing processes of change are the same as looking for the change in someone outside you - a partner, a leader, a therapist. My therapist is the news anchor.

I wish to cut off from everything - computer, phone, newspaper - and to be in focus just on being present, with the people around me. But I find it difficult to be disconnected all together. My journey among communities, and my involvement in many people's lives require me to stay connected at some level. I hope that this level will get less mediated through appliances and instead will deepen with the people next to me, with the nature around me, with my inner self, with god which is everywhere, and all knowing without the need for Google.

fragile life

Last week a friend of mine lost her sister in a sudden and mysterious death. Another friend almost lost his house in a blizzard. And another found her cancer is back. All of them I have been told on the same day.
This reminded me even more how important it is to take good care of our loved ones, to be in awareness and appreciation to each moment and encounter, because life is so sacred and miraculous. We tend to forget this, especially when we are living a routine, even a routine of a nomad. There is so much magnificence in this world and in this life, and I want to experience it to the fullest.
So after publishing this blog I am taking myself a week off  Facebook and news fasting. It will probably be difficult, but I hope it will clear my sight, my attention. purify my feelings and thoughts, encourage inner peace, for the long way ahead.
I'll tell how it was next week :)

Meanwhile here is an idea worth spreading

                     

BE    -  LIVE
in         in
love      peace

If we want...

אשירים ומעושרים

השבוע חזרנו לבאר-שבע,
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.

השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL  איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.

עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.

ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...

בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.

מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.

היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...

            



כסף והון

אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.

בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.

הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.

כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף.  את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.

היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.

אמון ואמונה

ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.

באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).

שלג בקהיר לראשונה מזה 112 שנה

החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:

• שינויי האקלים כבר כאן וכדאי שנתחיל להתרגל ולהתכונן לבאות.
• הדבר שהכי יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבי קיצון הוא העזרה ההדדית והידיעה שאנחנו ביחד. 
• מזג האוויר הקשה מזכיר לנו שאנחנו תלויים זה בזה. המשפחות שנאלצו לשוחח, לשחק, ולעמול יחד בזמן ההפסקות חשמל, במקום לבהות במסכים. כוחות הצבא שלשם שינוי עסקו בפעילות חילוץ במקום משימות של הרג. וזרים שנרתמו עבור אנשים שאינם מכירים מזכירים לנו בצורה הכי טובה שאנחנו משפחה אחת גדולה.

תודה לכל האנשים , שדאגו שיהיה לנו חם ונעים בימים הקרים.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)


               

להרגיש בבית

ואין לך רצון להתקרקע בשלב מסוים?

זו שאלה שאני שומע מכל מי שאני מספר לו על אורח החיים הנוודי שלי.

מה זאת אומרת להתקרקע? אני שואל.
להתקרקע, להקים בית, משפחה,  ילדים. אין בך את הרצון הזה?
כמובן שיש בי, אבל לא מבין למה אורח החיים הנוכחי שלי לא מאפשר את הדברים האלה.


                

הצורה שבה אני חי, מעלה את השאלה מה זה בית.
רובנו חיים בתוך קופסאות מבטון, מלאות בחפצים שקנינו או אספנו במשך השנים.
יש גם כאלה שחיים ביורט כי הם רוצים להיות קרובים לאדמה.
יש כאלה שחיים ביאכטה או בקראוון, כלומר יש  להם בית נייד.
ויש את אלה שנודדים והם חסרי בית.
האמנם?

כרגע, קהילה על אופניים מונה שני אנשים. אני ושלולי יקירתי.
עימנו אנו לוקחים אופנים, עגלות, ציוד מטבח ותיקונים, אוהל, שקי שינה ומזרונים.
באים לבקר אותנו חברים שמצטרפים לזמן מה ואז ממשיכים.
זה הבית מבחינתי.
זה הבית הכי נעים שגרתי בו מאז שעזבנו את הקיבוץ.

השבוע אנחנו מגיעים ל - PEACE FESTIVAL כדי להשתתף בפסטיבל.
אחד המיצגים שאנחנו יוצרים מתעסק עם שאלות של רבים מאיתנו-
מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה נותן לי בטחון? מה זה בית בשבילי?


אז מה זה בית בשבילי?

בגיל 7 הוריי החליטו לעזוב את קיבוץ מעגן-מיכאל. אחד הקיבוצים העשירים והמבוססים בארץ.
בשבילי זה היה לעזוב חברים, דודים וסבים, מדשאות, שבילים ללא רכבים, ים.
בשבילם זו היתה הזדמנות להתפתח ולהכיר עולמות חדשים, ולהקים לעצמם את הבית שהם רוצים.
מאז אני מחפש אחר הבית החדש שלי.
אני מאוד אוהב את בית הוריי בפרדס-חנה, אבל את הבית שלהם עזבתי כאשר הייתי בן שמונה עשרה.
מאז גרתי בבתים מדהימים, לעתים עם שותפים, לעתים עם בת-זוג, לעתים בעצמי.
הבית עצמו, המבנה, מעולם לא נתן לי תחושה של בית. אולי תחושה של נוחות.
אבל בעיקר זה הרגיש לי כמו מעמסה. משהו שצריך לנקות ולתחזק כל הזמן,
ובעיקר שצריך לדאוג כל הזמן מהיכן להביא פרנסה כדי להחזיק אותו.

נפשי היא נפש נווד.
פחות זה יותר.
פחות מסכים יותר כוכבים.
פחות טלוויזיה יותר מדורה.
פחות רהיטים יותר חברים.

ביתנו החדש בדרום

השבוע הגענו לבירת הנגב, עיר האורות - באר-שבע.
הגענו אני, שלולי ווישני שהגיעה אלינו מלטביה, היישר לביתם של מורן ואדם, המנהלים של עמותת שבועת האדמה.
את מורן יצא לי להכיר במסגרת פעילותי לקידום מערכת שיתוף אושר, וכאשר סיפרתי לה שאני מגיע לבאר-שבע, היא  הציעה לנו להתארח בדירתה בזמן שהיא ואדם יהיו בחו"ל.
אז הגענו לעיר, ולאחר ביקור  של כמה שעות בבית הוריה של שלולי,
המשכנו בנסיעה לילית עם האופניים והעגלות עד לשכונה ג' הידועה לשמצה.
הגענו לבית של מורן ואדם והחנינו את העגלות. את פנינו קיבלה החתולה מיצית ושתי תרנגולות.
בסוף השבוע הגיע חבר לבקר, וממש הפכנו למשפחה קטנה בבית הזמני שלנו.

ביום ראשון התחלנו להכיר את העיר.
ביקרנו בחווה העירונית שהעמותה מקימה, עבדנו מעט בפינוי אבנים, זבל ושיחים.
פגשנו את אורן שעובד במקום כל יום.
אורן סיפר לנו שאת השנה האחרונה  הוא בילה בהקמה של גינה קהילתית בשכונה ד'.
הוא לא חיכה למימון, הוא לא חיכה לאישורים, הוא פשוט עשה - אסף זבל שממנו בנה את הגדרות, עדר ערוגות, ושמע שלל השמצות  - חבל על הזמן שלך, יהרסו לך, ישברו לך, האדמה פה לא טובה.
אורן שמע והמשיך.
יום אחד הגיע שכן והצטרף לעבודה. שבוע אחר-כך הגיע שכן אחר והביא ציוד השקיה. ואז הגיע עוד אחד והביא שתילים של חסה. ופתאום היתה גינה. ואז התחילו להגיע מכל השכונה, וגם הצופים, והסטודנטים, וכל מיני אנשים רצו לקחת חלק בגינה. ואורן שמח כי היה לו מקום לשבת לשתות תה  עם החבריה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף, ובלי שיש שם טלוויזיה.

עבודות התשתית בחווה העירונית 

ביום שני נפרדנו מוישני.
לקחתי אותה בריקשה החדשה שלי - ריקשת 'זמננו בידינו' - כפי שכתוב עליה מאחור.
הריקשה הקודמת - ריקשת עבד אל סלאם - חורקת גלגלים, ולמרות שניסיתי לתקן אותה, זה לא ממש עבד. ככה זה כשמסתמכים על גלסקי שיתקן את העניינים. כשהוא לא נמצא פתאום מגלים כמה דברים עדיין לא יודעים.
את הדרך העברנו בשירה ובנפנוף לשלום לכל העוברים ושבים שהיו מהופנטים :)
האופנים והעגלה מיד יוצרים אצל אנשים פליאה, מעוררים שיחות עם נהגים, והופכים אותנו למיוחדים ומוזרים.
נפרדתי מוישני לשלום, הודיתי לה על הזמן שלה איתנו ועל כל השמחה והתמימות שהיא הביאה עימה.

ארני ריקשה עם וישני ברחובות באר שבע

בהמשך השבוע נפגשנו עם עוד קבוצה שמפעילה את המרכז לקיימות שכונתית בשכונה ד'. נפגשנו גם עם אליעד מקהילת קמה, הקהילה שהקימה את המרכז. זו קהילה מופלאה של 13 זוגות עם ילדים שהקימו קיבוץ עירוני. הם גרים באותה שכונה, חולקים עסק קואופרטיבי משותף שמעסיק נערים בסיכון, חולקים רכבים משותפים, והקימו גן ילדים קואופרטיבי. אליעד גם עובד בארגון שמקדם ותומך בקהילות משימתיות - כאלו שקמו כדי להיות מעורבות חברתית בסביבה שלהן. המפגש איתו היה מרתק, ונתן לנו טעימה מעולמן של קהילות, שכבר עשו כברת דרך, ומה אפשר ליצור כאשר מוכנים ללכת בדרך לאורך זמן ובמסירות.

בדרך מהגן הקואופרטיבי הביתה עוברים במדבר

יומיים אחרי שוישני עזבה, הצטרפה אלינו אלסנדרה. בחורה איטלקיה שהגיעה לתור את הארץ במשך חצי שנה. נפגשנו לראשונה בסוף פסטיבל האינדינגב. היינו היחידים שלא היו צריכים להגיע לשומקום ולכן נשארו עוד בוקר אחד כדי לנוח מהפסטיבל. אלסנדרה מאוד התלהבה מאורח החיים שלנו, והחליטה גם להצטרף לזמן לא ידוע.

החוויה בבאר-שבע היא חוויה מתוקה. הרבה אנשים חדשים שאנחנו לומדים להכיר. הרבה דברים שאנחנו לומדים על עצמנו. הרבה מיזמים. הרבה קהילות. הרבה פוטנציאל שמחכה להתממש. הרבה בתים.

בית בתנועה

בית עם רגליים במקום גלגלים? מוזר

אז בהמשך לשאלות של גידול ילדים, של חינוך, של פרנסה.
אני מאמין שאפשר לעשות הכל בתנועה.

                 


ברגע שיש  איתך אנשים שהולכים איתך, חברים, שותפים, שאתה יודע שאיתך לא משנה מה, (וגם בזה לא כדאי להיאחז, כה אמר בודהא) אז זה הבית וכל השאר יכול להיות בזרימה.
אני מחפש להיות חלק מקבוצה, של אנשים מחויבים ומסורים לאותה מטרה. לחקר עצמי, לשירות ולנתינה, לשמחה, ליצירה של חיים משותפים, של פריצת גבולות ומחסומים, ליצירת קשרים עם אנשים שונים ומשונים.
הקבוצה הזו יכולה מבחינתי  להיות כל מה שרוצים - בית-ספר ומרפאה, להקת יוצרים, בית משוגעים, מקום להרגע.
בקבוצה הזו אני רוצה שיהיו בני אנוש מכל הגילאים, ושאני אוכל לחלוק את תפקיד האבא / הילד / המאהב / המנהיג / המתבודד / המתגודד -  עם עוד א/נשים.
אני לא זקוק לקירות, ואני לא פוחד מסערות.
יש לי מספיק מקומות מחסה, וככל שהמסע הזה נמשך,
אני מרחיב יותר ויותר את מספר המקומות שאני יכול לקרוא להם בית,
עד שבסוף, אנחנו נכבוש את כל העולם... הו הא הא הא....

אפשר להפוך את כל העולם הזה לבית
אם נרצה...

ואם נראה את הסרט המופלא HOME . הנה טריילר: