כאשלים במדבר

איכש הפ האו פיאו !!
איכש אפ האו פיאו !!

זה אחד הדברים שלימד אותי אינדי

בהולנדית זה אומר - יש לי כל-כך הרבה, יש לי כל-כך הרבה!!
וככה הוא רץ אל אח שלו עם איזה כמה אבנים או אצטרובלים או משהו אחר שהוא מצא.

יש לנו כל-כך הרבה!!

ועדיין חסר, עדיין מעוקם, עדיין לא מושלם.

כי פשוט,
לפעמים צריך לבכות,
לפעמים צריך להגיד לא.
לפעמים צריך להפרד,
לפעמים צריך להכחד.
מה לעשות שאני עדיין מפחד
שיאכל אותי כריש בים
או שאני אשאר לבד בלי אף משפחה או חבר בעולם
מין מחשבה מוזרה שכזו
כי למה שדבר כזה יקרה?
אבל נגיד ש...

נגיד שאני עכשיו לבד,
ואין אף אחד שיבוא לעזרתי
האם אני באמת לבד?
האם אני יכול להתגבר על הבדידות?
האם בסופו של דבר לא אכמה לחזור אל האחווה, אל השייכות, אל האחדות?



    





בית התמורות הבוצי

הגענו לאשלים,
היו קצת עצבים,
בעקבות פרשת השחיתות באיילים
ועוד כל מיני דברים
ובהתחלה לא ידענו איפה נעשה ומה יהיה עם מזג האוויר
והיו משפחות שרצו לבוא, אבל איך נשמור על הילדים
כל-כך קר שם בחוץ, ואשלים זה לא קיבוץ

בבוקר יצאתי עם מיקי הסייר לסיבוב התמצאות.
גילינו מבנים גדולים שלא בשימוש,
ראינו את הקרוואנים הנהדרים שעמדו לרשותנו,
וגילינו בית בוץ קסום.
שעמד לו שומם ונראה קצת בודד,
מחכה שיכניסו בו קצת חיים וחמימות.

וכך היה...

מבחוץ

מלמעלה

מלמטה

מכל הלב

בית התמורות לקוח מתוך הסיפור שאינו נגמר.
זהו בית שגיבור הסיפור בסטיאן מגיע לשם,
ממש כשהוא על סף שכחה עצמית מוחלטת, שאינו יודע מי הוא, מה שמו ומאין בא.
וכך הוא שוהה בבית התמורות אשר משתנה ללא הרף, לפי מצב רוחו של בסטיאן,
והופך כל פעם למשהו אחר.
עד שיום אחד נפתחת דלת בצד האחורי של הבית,
ובסטיאן מבין שהגיע העת שלו לצעוד לתוך הדלת ולהמשיך הלאה.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...

וכך הסיפור ממשיך,
בסטיאן ממשיך בתור הגיבור הנשכח בתוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

האם גם אנחנו חיים בתוך סיפור כזה?
מה הסיפור שלך?

קשת מושלמת
אול דה ויי אקרוס דה סקיי

ממשיכים לכתוב את הסיפור שלנו

ונגיד שהסיפור של החיים הוא באמת הסיפור שאנחנו מספרים?

איזה סיפור הייתם ממציאים?
לאן הייתם לוקחים את המציאות שלנו?

את החיים שלכם?

מה המקום או הדבר שאנחנו בוחרים בו לגמרי והוא שם והוא אנחנו ואנחנו הוא

ואיך מגיעים לשם?

אולי אם פשוט עוצמים עיניים ונסחפים בטורנדו לעבר ארץ חדשה

או אולי זה פשוט להצליח לאזן אבן אחת על השנייה ולנשום ולהתבונן ולהבין

שאנחנו בונים את החיים, וגם שהחיים בסוף נופלים, ואז חוזרים ונבנים..

 

       

ילדות אבודה 

  "אתה תלך אחורה לשמור ואנחנו נביא את הסולם", שמעתי אותם מתלחשים מאחורי גבי.
חושבים שהם יכולים לעבוד עלי בכזו קלות....

כמה הם נהנו להמרות את פינו, ולשחק את המשחק.
אסור לעלות למעלה אמרנו להם - זה מסוכן.
כמובן שזה רק דירבן אותם לעלות יותר.
וכך שיחקנו משחק - הילדים מנסים לעלות על הגג,
ואנחנו מנסים לא להכנס לפניקה מהמחשבה שאחד מהם ייפול וישבור את הראש...

בסוף שחררנו,
כבר לא היה לנו כח להיות בייביסיטר, וגם אם כן לא נראה שזה היה עוזר ליותר מעשר דקות.

אבל לא ויתרנו כשראינו שזה הולך למכות.
בכל פעם שילדה ניסתה להפיל מישהו מהחישוק,
או שילדים התחילו לזרוק סלעים אחד על השני כאילו אנחנו חיים בבעל זבוב,
עצרנו את המשחק, או לפחות ניסינו לעצור.

למשל עם משחק שני דגלים, כמו של פעם.
שתי קבוצות, רצים הרבה,
מנסים ביחד לשמור על הדגל שלך וגם לקחת את של היריב.
איזה כיף זה היה, כאילו פעם ראשונה.
רגע בשבילם זה באמת היה פעם ראשונה...


ואחרי כמה דקות הקרבות חזרו.
אז יוני הלביא הארי ועומר חוטב העצים הטריפוליטאי
לקחו אותם נסיעה על טנדר סובארו, כמו חמולה בדווית מהסוג המעורבב

אבל בסוף זה חוזר למכות,
וחוזר לפחד, לחזור הביתה.

ילדים חמודים, חכמים, מצחיקים, מלאי חיים,
כלואים בתוך קופסאות בטון ומסכים באמצע המדבר
כל-כך שמחים לגלות לרגע בית נטוש, ולבוא לשחק יחדיו
פשוט כי מותר ואפשר וכיף להיות ביחד

TEAM אלף THE

הלוואי

לא רוצה להעיר את הוריי....
ישנים הם עכשיו, בחדר הסמוך,
ולכן אסיים לתקתק על המקלדת
עם מילות תפילה

הלוואי
וכל אהוביי ואוהביי יהיו איתי לנצח
שלא ארגיש לבד ולא אירא
כי הינך עמדי
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב היא תרימני תמלא ליבי בהשראה
תמלא ליבי באהבה

אם נרצה...


     

ילדים של החיים

לילה לבן,
אלפי בני נוער שטופי הורמונים ומיוזעים,
עם אייפוניהם, מותגיהם וספקותיהם שוטפים את רחובות תל-אביב
ברקע הופעות מוזיקה ואורות, מלא גירויים,
אוכל רחוב מהיר שמנוני בכלים חד-פעמיים
ואני עם אופניי, רזוני וזקני מסתובב ביניהם כמו איזה מין חייזר, ונזכר
איך גם אני הייתי נער מבולבל
איך גם אני חיפשתי משמעות ואהבה בתוך עולם מנוכר ומוזר
איך פינטזתי ואוננתי ודמיינתי
שבחורות יאהבו אותי, ולהיות אמיתי, להיות גיבור
כמו בסרטים, כמו בספרים, כמו שחשבתי שיכולים להיות החיים.
דמיינתי שאפגוש את עצמי, ואהיה לי מין אח גדול.
ואז נזכרתי באחי הגדול, שיושב לו בתאילנד, רחוק מהכל.
וחשבתי עליו, בגיל הנעורים,
ואיזה קשה זה להיות רגיש ופגיע, בתוך כל מה שקורה מסביב.

וחשבתי לעצמי על כל הפוטנציאל שקיים,
וכמה אני מעריך את כל אלו שעובדים עם נערים,
איזה כוח צריך, ואיזה סבלנות ורגישות, ושגם אני רוצה להיות איתם.
וחשבתי על אחותי שאמרה שהיא בכלל עדיין ילדה למרות שהיא בת ארבעים
ושגם אני מרגיש ככה לעתים
איך אני יכול להיות מחנך או מורה, כשאני בעצמי מתקשה להתמודד עם החיים.
אבל אז התבוננתי וראיתי כמה גדלתי מבפנים,
ולמרות שלא המשכתי לעבוד עם ילדים לאורך הרבה שנים,
עדיין הבאתי משהו לתוך אותם עולמות צעירים.

חליל ג'ובראן מספר:
"ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

של מי הילדים?

וחשבתי גם על הנערים החטופים,
ועל כך שהרבה מאוד אנשים מאוד חוששים ודואגים לשלומם של הילדים,
אבל מה עם הילדים שגדלים בעזה ובשטחים?
האם להם לא מגיע להיות בטוחים וחופשיים?
וכל הפוליטיקאים המתלהמים,
שטוענים שצריך למרר להם עוד ועוד את החיים,
עד שיחזירו את החטופים.
ואוריאל פריירה ועומר סעד שגם הם כלואים,
כי הם לא רוצים להרוג אחרים.

ביקרתי השבוע בבית-הספר גשר על הואדי,
שבו לומדים יחדיו ילדים יהודים וערבים,
מתוך תקווה שאפשר לחיות ביחד למרות ההבדלים,
והאמא שאיתה הלכתי סיפרה לי שגם הילדים מתבדלים,
כבר בגיל צעיר הם נהיים חברים של מי שדומים,
וברגע שהם הולכים לתיכון, אז הכל נעלם,
ומה שרוצים זה להתגייס לצבא ולהיות לוחמים.

ותהיתי לעצמי למה זה ככה?
וכל הפוליטיקה הזו,
ואיך אנחנו פשוט מתעלמים,
כי כמה אפשר להיות מעורבים,
בכל השחיתות, והאכזריות והאלימות,
בסך הכל אנחנו רוצים להנות מהחיים.
לעשות על האש, ולראות כדורגל עם חברים,
ולחוות את הילדים גדלים.
הילדים...

אמא של עציר פלסטיני ששוחרר ממעצר מנהלי ושביתת רעב מכינה לו מטעמים
תאכל חמודי, תאכל

אתמול הייתי בפלא בבי"ס חופשי,
עשינו סדנאות על מהו חופש,
דיברנו שירה, ורקדנו מגע,
ובשבילי זה היתה חוויה  מרנינה,
נראה לי יותר מכל שיעור שעברתי בבית-הספר הרגיל
וזה נתן לי תקווה שאפשר להכיל
את כל הרוע שקיים בעולם,
ולראות את הטוב שנמצא בכולם,
כי כולנו נולדנו טובים כך אני מאמין
וכולנו יכולים לחזור למקום הזה שמבין
שיש אחרים ושונים, ושכולנו מיוחדים,
וכולנו בתוכנו עדיין ילדים

אם נרצה...


    

אז מה למדנו בקרית המלאכים?

קרית מלאכי
יום חמישי, שעת צהרים.
שישה חברים כבני שלושים, סוחבים מחצלות, שולחנות, אופנים עם עגלות,
מיכלי שתיה ריקים ושקיות מלאות לעבר הפארק העירוני.
בפארק נמצאים עוברי אורח שונים,
אתיופים צעירים, חובשי כיפה מבוגרים, כמה ילדים סקרנים - מה הם עושים?
אנחנו היריד האנושי הנודד,
תבואו בארבע - יהיה מוזיקה, וקרקס ומשחקים הם מספרים.
הילדים מסתכלים על החייזרים, מאיפה הם באו?
אתם מגיעים מתל-אביב? שואל אחד מהם.
כן, אני עונה, איך ידעת?
יש לכם שיער ארוך וקעקועים הוא עונה.
אז ככה נראים תל-אביבים  מסתבר.

קישוטים ושלטים נתלים על העצים.
המחצלות נפרשות, והפטל והקרח מתערבבים במיכלים.
כמה זה עולה? שואלים הילדים.
זה בחינם, אתם מוזמנים.
רק שטפו אחריכם את הכוסות.
אין כוסות פלסטיק?
יש, כאלו ששוטפים ומשתמשים שוב.
אבל אין את השקופים שזורקים?
לא, כאן שוטפים.
מאיפה אתם?
מהדרכים, אנחנו נודדים.
מה אין לכם בית?
לא. אנחנו נוודים.
די נו, למה אתם עובדים עלינו.
לא עובדים, זה באמת.
ומאיפה אתם קונים בגדים.
לא קונים.
ומה עם חזיות?
הולכות בלי.
איזה מוזרים. אז מה יהיה כאן?
מה אתם רוצים?
לא יודעים.

תרבות שירדה מהפסים

היריד האנושי הנודד הוא מיזם חינוכי אלטרנטיבי,
משהו בין פסטיבל לקייטנה,
שמנסה להביא ערכים כמו חופש, קיימות, יצירתיות
לתוך תרבות שקצת איבדה את הדרך,
תרבות של תחרות, אלימות, אנוכיות, ואדישות
תרבות של מסכים ופורנו וצרכנות,
תרבות שמסממת ילדים כדי שיקשיבו למורים משעממים
תרבות שמנסה למשטר אותנו להיות חיילים טובים
תרבות של גזענות, וקבעון מחשבתי,
תרבות שמנסה להכין את הילדים לעולם לא ברור.

היריד הוא מעין פיילוט לבית-ספר נודד,
שעובר בין מקומות נידחים בשולי החיים,
ומנסה להכניס קצת קסם, ושמחה ותקווה,
שיש עוד תרבויות ועוד דרכים.


     


עקרונות ירידיים

אז היריד מנסה להיות חלופה למסגרות קיימות ומסגרת לחלופות מתהוות.
העקרונות של היריד הם:
כולנו מורים ותלמידים - לכולנו יש מה לתת ומה לקבל, בין אם אנחנו מבוגרים או ילדים.

נדודים - היריד הוא נודד, וכך גם חלק מהמשתתפים. הנדודים הם סמל לחוסר היציבות שמאפיין את העידן שלנו, ולעובדה שאנחנו בתקופת מעבר בתולדות האנושות, תקופה שבה הרבה דברים משתנים באופן רדיקלי.

שיתוף פעולה בין מיזמים - פעולה קרקסית שהיו חלק מהיריד הראשון, הם דוגמא למיזם שעומד בפני עצמו, ובו זמנית הופך להיות חלק מהיריד, מתוך רצון לשלב כוחות וליצור אירועים מגוונים וצבעוניים.

התוכן הוא רק אמצעי למפגש בין אנשים - בסופו של דבר כולנו כאן כדי להפגש וללמוד אחד מהשני, מה זה להיות בני-אדם, להיזכר במהות האמיתית שלנו, ולהבין שאנחנו לא נועדנו לשנן חומר למבחנים ולהוציא ציונים, אלא לשחק, לשוחח, לפתח יכולות שכליות, גופניות ורגשיות כדי שנוכל להתמודד היטב עם האתגרים של החיים.




אז איך היה?

ובכן, בתור פעם ראשונה היה נפלא.
כאמור הגענו שישה חברים, אחרי סיור מקדים קצר ושיחה עם המתנ"ס המקומי, ותליית כמה שלטים.
הצטרפו אלינו בהמשך היומיים עוד כמה חברים, וכמובן חברינו הקרקסנים המופלאים.
העברנו סדנאות יוגה, מדיטציה, פריזבי, התעמלות, משחקי לחימה, יצירת בובות מנייר, ג'אגלינג ואקרובטיקה, הורות.
בנוסף היו משחקי לוח (כולל דוקים ענקיים), בועות סבון, סיבובים על עגלת ריקשה מחוברת לאופניים, ערסל שנקרע, מיץ פטל ופירות, ועוד כל מיני פינוקים.

היריד נמשך יומיים, ונכחו בו כמה עשרות ילדים והורים.
חלק מההורים נשארו בערב היום הראשון ושוחחו איתנו על החיים עד השעות המאוחרות של הלילה.
בלילה נשארנו לישון בפארק באופן ספונטני, גם בגלל העייפות וגם בגלל אילוצים.
ממש לפני שנרדמנו, התחילו לפעול הממטרות, אבל לא איבדנו את העשתונות ושמנו על הממטרות סירים.

בבוקר היום השני, קמנו וראינו שכל הציוד נמצא.
התחלנו לארגן שוב את המרחב לאיטנו, הלכנו להתקלח אצל בית הוריו של שלומי,
ואצל אחת האמהות שהתאהבה בנו קשות.
לקראת הצהרים, החלו הילדים להגיע בריצה מבית-הספר, בעיניים נוצצות, מצפים ומחייכים,
לעוד יום של משחקים לימודיים.

היו גם הרבה קשיים -
ציוד שניזוק, הנטייה של המקומיים לזרוק על הדשא את כל הלכלוך, ריבים ומכות בין ילדים.
למרות שבסך הכל כמעט לא היה בכי, והצלחנו לשמור על אווירה טובה ונעימה,
הרבה בזכות החיבור בינינו, השקט שאנחנו מביאים.

שומרי תדר

יש כזה מושג ניו-אייג'י - להחזיק תדר.
היכולת לשמור על שלווה גם כשיש בלגן מסביב,
היכולת לשמוח גם כששיש ילדים בוכים,
היכולת להכיל את הסיפורים הקשים.
אז אנחנו בסך הכל הצלחנו לטעמי להחזיק תדר בצורה מעוררת התפעלות.

היו גם פעמים שלא הצלחנו ואיבדנו את זה,
כל אחד בזמנו ובדרכו,
אבל כאמור, גם אנחנו תלמידים.
למדנו סבלנות, ולמדנו לאלתר, ולמדנו לשחרר.
למדנו שיש לנו מה לתת להורים אפילו שאין לנו ילדים.
למדנו כמה חשובה מוזיקה, וכמה מורגשת חסרונה.
למדנו שיום שישי הוא יום של נקיונות ובישולים, ולכן לא הגיעו הרבה ילדים.

הילדים וההורים למדו שיש אנשים שלא גרים בבתים,
ויש כאלה שלא שונאים ערבים והומואים,
ולא מקללים ולא מרביצים.
ויש כאלה שלא אוכלים בעלי-חיים,
ויש כאלה שכן מאמינים אפילו שהם לא דתיים,
ויש כאלה שאכפת להם מסביבה ומאנשים.

שבת מנוחה

בשישי בערב, כאשר השבת נכנסה לה לאיטה,
פרשנו מן העיר ויצאנו ליער חרובית.
התמקמנו מול תחנת הכוח צפית,
הכנו ארוחת ערב לבבית,
והעברנו את השבת בחדווה יחדיו,
שוחחנו על מה שהיה, שיתפנו את החוויה וניסינו להרגיש את ההוויה.

אני מקווה שנחזור עוד לקרית מלאכי,
ושהיריד הנודד יתפתח וימשיך לקרות,
במקומות שונים, לחבר הרבה אנשים טובים,
לעבוד עם ילדים,
להנות מהחיים, לעשות שיגועים,
ולזכור להיות קצת קוקואים.

אם נרצה...

    

לחיות את הכלום

שבוע שלם ללא קהילה, ללא עבודה, ללא מטרה עבר בהצלחה.

מה עשיתי בשבוע הזה?
נסעתי באופניים עם אבא שלי וחברי שוקו לאורך נחל אלכסנדר.
ישבתי עם שלולי וחברים לכבוד יום-הולדתה, וציירתי ציור גדול עבורה.
נסעתי לבקר חברים שילדו ילדים ולא ראיתי כבר הרבה חודשים.
הלכתי  עם חברה להקמת גינת זכרון לזכר אחותה ז"ל.
נסעתי למאהל ארלוזורוב כדי לפגוש את חברי גלסקי שלא היה שם באותו רגע, וברחתי משם למרות שביקשו ממני עזרה בכיסוי של כיפה.
ביקרתי בפלא כדי לדבר עם אמיר על כמה אירועים שאני רוצה לקיים בפלא בזמן הקרוב. אחד מהם קורה ביום שני הקרוב.
הלכתי לשוק הכרמל לעשות קצת דמפסטר דייבינג. יצאתי עם שקיות עמוסות בברוקולי, כרובית, עלים מכל מני סוגים, אפרסמונים מאוד בשלים.
הלכתי לארוחת ערב עם גלסקי וחברים אקולוגיסטים מקסימים שיצא לי להכיר בחודשים האחרונים.
ישנתי כמעט כל יום שנ"צ של שעה בשמש החורפית הנעימה.
הכרתי חברה חדשה מדהימה, שלא הפסיקה להרעיף עלי חום ואהבה.
פגשתי חברה ותיקה והשלמנו קצת פערים, ושוחחנו על המשך החיים.
הכנתי ארוחת ערב מהשאריות ותוספות והזמנתי חברים לארוחה וסרט. כן זה אחד הבילויים המועדפים עליי, אפילו שהיה סרט אלים וגרוע במיוחד, על חבורה של חיילים שנסעו לאפגניסטן לחפש אנשים רעים, והסתבכו שם ואז מתו ונפצעו המון אנשים. אבל חוץ מזה היה ערב נפלא, דיברנו על המהפכה, ועל קבלה, ועל תלמידים ומורים, ועל אנוכיות ואהבה.
הלכתי לפארק האהוב עלי במדרון יפו לעשות מתיחות בוקר ומדיטציה.
פגשתי את בת-דודתי הקיבוצניקית שבאה לעיר לסידורים ובילויים.
ניקיתי את הדירה של הוריי (אחד הדברים המאתגרים עבורי, זו אחת הסיבות שאין לי בית) ולאחר מכן השתתפתי בשיעור נוסף של פסיכולוגיה בודהיסטית עם אמי וחברותיה.
ביקרתי בעיריה כדי לעשות מנוי על תל-אופן, אחרי שהבנתי שאופניים פרטיות ותל-אביב זה לא בשבילי.
ביקרתי חבר שהתאשפז בבית-חולים.
נסעתי לסיבוב עם חבר בין כל המקומות האלטרנטיביים בדרום תל-אביב, כדי להביא עוד אנשים לערב שאני מארגן ולפלא בכלל.
אכלתי מנת שפע תמורת שפע בבר-קיימא.
עישנתי מדי פעם גנג'ה.
וחוץ מהתשלום על התל-אופן הוצאתי בכל השבוע אולי 150 שקלים.

אז זה מה שיצא מהנסיון שלי לעשות כלום.
למה לעשות כלום? מה העניין עם הכלום הזה?

אז קודם כל כלום זה לא באמת כלום,
קרו המון דברים מדהימים בשבוע הזה.
הקדשתי הרבה זמן לאנשים שלא ראיתי זמן רב, ואפילו הספקתי להכיר אנשים חדשים.
וזה המון.
לרוב האנשים אין זמן.
משפחה, זוגיות, ועבודה גומרים לנו את כל הזמן ומה שנשאר זה כמה שעות בסוף היום או יום אחד בסוף השבוע כדי להספיק לראות את מי שאוהבים.
אז לי חשוב לראות אנשים, ולשמור על קשר, ולראות את הילדים גדלים, ואותנו משתנים.

ובנוסף כי  יש לי ולרובנו איזה פחד מהכלום.
אנחנו לא באמת מסוגלים להיות באי-עשייה, ואנחנו לא באמת מסוגלים להיות עם עצמנו, ואנחנו לא ממש מסוגלים לא לחשוב. אנחנו אפילו מפחדים מזה. אנחנו כל הזמן מוצאים לנו עיסוקים וגירויים כדי להסיח את דעתנו ממה שמתחולל בתוכנו.

ומה שמתחולל בתוכי כרגע הוא מאוד עמום ועדין.
קשה לי לתפוס אותו, קשה לי לגעת בו.
ולכן אני רוצה להגביר את עוצמת הכלום שבה אני אהיה.
לצאת לטבע לכמה ימים בעצמי, ולשבת, ולנשום, ולאכול, ולשתות, ולשיר, ולדבר אל החיות והעצים, ולהקשיב.
כי כמו שאומר סוקרטס בסרט 'לחיות את הרגע'  - "בכל רגע משהו קורה, אין רגעים רגילים".
לרוב אנחנו פשוט לא מספיק קשובים ומודעים כדי לקלוט את מה שקורה וכמה מופלאים הם החיים.

"כולם רוצים להגיד לך מה טוב עבורך.
הם לא רוצים שתמצא את התשובות בעצמך,
הם רוצים שתאמין לשלהם."
 סוקרטס, לחיות את הרגע

אחד האתגרים שלקחתי על עצמי הוא להביא להקרנה של הסרט מספיק אנשים כדי להכניס לקופה של הפלא 500 ש"ח (שמגיעים מתרומות)
יש לי אתגר בשיווק. יש לי אתגר בלפרסם את עצמי ובכלל דברים.
יש הרבה אנשים שראו את הסרט ולא סבלו אותו כי הוא קלישאתי מדי או אמריקאי מדי, ולרגע הם מצליחים לפגום בבטחון העצמי שלי. אבל אני החלטתי שלא משנה לי אני אצליח להביא לפלא 30 אנשים שיראו את הסרט, ויאכלו ונשוחח ביחד על מה זה לחיות את הרגע, והאם אנחנו מורים או תלמידים, ומה זה להיות לוחמים. לוחמים של שלום.

משפט נוסף שמהדהד בי מהצפייה שלי בסרט הוא ש"לוחם אינו מוותר על מה שהוא אוהב. הוא מוצא אהבה במה שהוא עושה." וזה עוד דבר שאני מנסה לעשות, למצוא את האהבה בקידום הנושאים שחשובים לי כמו זכויות בעלי-חיים, וחיים משותפים וברי-קיימא עבור כל האנשים שחיים בארץ המשוגעת הזו, וללמוד מה זו אהבה חופשית ויחסים פתוחים, וחופש ואחריות, וצניעות, ועוד מלא דברים.
אז התחלתי לארגן הקרנות של סרטים, והרצאות על נוודות, וחוגי בית על כלכלה אלטרנטיבית.
אבל רגע,
דיברנו על לא לעשות כלום...
איך עושים את זה?
והאם זה בסדר לא לעשות כלום?
הרי מישהו צריך לעשות כל מיני דברים, ולמה לי יש זכו לעשות כלום?
האם אני לא אהפוך לכלום בעצמי מרוב עשייה של כלום?

      


נראה לי שבקרוב יקרו הרבה דברים משוגעים,
נראה לי שבתוכי מתחילים להירקם רעיונות גדולים לעתיד,
ושאני עדיין צריך לעבד את מה שעבר עליי בחודשים האחרונים,
כדי שאוכל לשבת ולתכנן בסבלנות לא אופיינית את מהלכי הבאים.

ובינתיים לזכור שכל רגע הוא מיוחד, ולהנות מהכלום,
לכולנו יש את היכולת הזו, להיות ברגע, ולהיות באי-עשייה.
אם נרצה...

כלום שמום בום בלבום

שקט רוטט, רעש עמום

מה מתחולל שם בפנים קשה לשמוע

לשבת בשקט כל היום? לא יודע

נשמע לי משעמם ומעייף

זה בכלל לא כיף

אבל רגע אולי יש פה סוד

משהו שמתחבא מאחורי הפרגוד

ואם רק תעצום עיניים ותקשיב

תגלה שאתה נמצא בתוך ביב

של מחשבות ורגשות ותחושות

שאותך מערבבות ובוחשות

עד שתצא ממך עיסה מאוסה

עד שתאבד דעתך ותזרוק את הקופסא

ואז תצא במחול עם ג'ירפה וסוסה

ותגלה שאתה עדיין במסע

ושהיית פה לפני ותחזור לפה שוב

כי אתה בסך הכל גלגול של זבוב

וכל מי שמסביבך הם שיקופים שלך

מציאויות שיצרת בעזרת תודעתך

ואז תחזור לבסיס ותצלול לעומקים

ותגלה שלא נשארו שם דגים

את כולם כבר דגו או חנקו בפלסטיק

רק אתה נשארת עם עטיפה  של ארטיק

ונותר לך לשחות לבד במרחב הכחול

לעבר האינסוף עד שתפגוש דג גדול

שיבלע אותך ותהיו לאחד

ואז תחזור אלינו שמח ומעודד

ותקבל נשיקה מנסיכה בדמות קרפד