על טכנולוגיה, מסע, אהבה ויצירה

פוסט אורח של יקיר אוזן,

איש חינוך, משורר, הוגה, ומטייל

לקריאה נוספת - קריצתו של סיזיפוס

כשאתה קורא דברים אחרים שאנשים כתבו ואתה מודה על כך שיש אנשים שכתיבתם מעוררת לפעולה או וגם מעוררת השראה, חשוב להודות להם על כך.. כך עשתה מישהי שקראה בבלוג שלי, "כתיבה נוגעת" היא קראה לזה.

וכך עשיתי אני כשביקשתי מארני, חבר ושותף יקר, מתוך כבוד לבלוג המקסים שלו, להתארח לפוסט אחד ולכתוב ברוח הבלוג.

חשבתי שאתחיל את זה אחרת..

אבל אני לא יכול כי היום, כשחזרתי מאירוע שבו התנדבתי להיות "וולקאם" ב-פלא

בדרכי לעלות על מונית שירות חזרה לביתי גיליתי כי הפלאפון לא נמצא עלי. מאז מחשבותיי עסקו בזה

בהתחלה היה כעס על עצמי, ועצבנות על חוסר האחריות שגרמו לפלאפון ליפול מכיסי.

אך לאחר מכן, כשישבתי במונית ושמעתי את הנהגים צועקים זה על זה בטלפון על מי יצא ראשון ולמה- עלה חיוך על שפתי.

פתאום נזכרתי שרק ממש לפני כמה ימים בנסיעתי על הרכבת, אמרתי לעצמי כמה שאנשים כל כך מחוברים לדבר הזה, כשאתה יושב על ספסל ברציף של תחנת רכבת ומסתכל על רכבת העוברת למולך, מעט מאוד האנשים שמסתכלים בחלון, או עושים דבר אחר מלהיות במחשב או במכשיר. יותר מכך- מעטות האינטראקציות הנוצרות בין אנשים כשהם יושבים זה מול זה ברכבת או באוטובוס, כי כל אחד מעדיף להיות בעולמו, אך המונח הזה לא ממש נכון- כי אתה לא ממש בעולמך אלא הופך להיות צופה בעולמות של אחרים (היום קוראים לזה פייסבוק). וכך כל אחד מציץ אל חייהם של אחרים במקום פשוט להיות בחייו שלו- ואולי גם להיות מוכן שמישהו פתאום יכנס אליהם במפתיע.

אז הנה קיבלתי תזכורת, או מתנה, או את מה שביקשתי.. או פשוט את ההבנה- להיות בכאן ועכשיו, להיות נוכח, להטיל חותם בהווה, לתת מקום למה שקורה. להסתכל למעלה.

                                                                     

       

לפני כשלושה חודשים, איפשהו במהלך יוני..

אני וארני ישבנו על הספות מחוץ לפלא.. זה כשהיה אירוע פרי-סקול. בית ספר חופשי. אירוע שהתחיל אי שם ב-גוקרנה

לי יצא לשמוע עליו ולהביא אותו לנפאל, עד שחזר מהסיבוב במזרח והגיע גם לארץ.

ואז מתוך שיחה שהתגלגלה על זה שמרחבים כמו פרי-סקול צריכים להיווצר בכל מקום ולא רק בתל אביב, במזרח או בפסטיבלים, ומתוך חזון של ארני לקהילה שתנדוד ותלמד- נוצר ה-היריד האנושי הנודד. פרוייקט המאפשר לאנשים פשוט לתת את המתנות שיש להם לתת ולהיות מה שהם רוצים להיות. הפרוייקט זכה גם להיות מוצג בכנס שלמיזמי חינוך אלטרנטיביים וכך הפכנו מחבורת היפים שפשוט רוצים לעשות משהו מגניב ל- "Proffesional hippies" שהולכים עם הרעיון שלנו כל כך רחוק, אפילו עד הכלא.

האמת שיותר ממה שהרעיון נוצר, הבנתי, כי הוא תמיד היה שם. החיים הם יריד במובן מסויים, אם נבחר להסתכל עליהם כך, זה פשוט אנחנו שלא מספיק הטבנו לראות. יריד כי אנחנו תמיד יכולים לבחור מבין אינסוף אפשרויות, יריד כי הזמנויות חדשות ללמוד ולעשות תמיד מתדפקות על דלתינו, רק צריך להקשיב ולתת להם להכנס. יריד כי יש אינסוף צבעים ואינסוף אנשים ואינסוף חוויות שיכולים להמצא בדרכך בכל שלב בחיים- עליך רק להיות ער לכך. יריד כי השפע הוא לא חיצוני, הוא פנימי, וכמו אהבה, ככל שאתה נותן מהשפע שיש לך לתת, ככה יותר שפע נהיה בעולם.

ומתוך כל הדברים שעשיתי השנה ומאז שחזרתי לארץ, זה היה ועדיין אחד הדברים המשמעותיים ביותר.

תעודת הוקרה שקיבל כל אחד מאיתנו על השפע שחלק בכלא

לפני כמה ימים חזרתי מביקור בקיבוץ סמר, סמר הוא קיבוץ שיתופי הנמצא בדרום הערבה כחצי שעה מאילת, מה שמיוחד בקיבוץ הזה שהוא לא מוכן לוותר על החלום שלו- ולכן חי אותו יום יום בעיניים פקוחות. קיבוץ בו כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, יש קהילה תומכת ואוהבת, חבר'ה צעירים שחלקם ילדי הקיבוץ וחלקם מתנדבים וצעירים מבחוץ ובעיקר מקום לכל אחד להיות מי שהוא ומה שהוא. אחת האמרות בסמר היא ש"מקבלים את כולם". לא משנה מי אתה ומה אתה.

הענף העיקרי בקיבוץ סמר הוא התמרים, ובחודשים אלה מתקיים הגדיד שזה מעין אירוע קיבוצי בפני עצמו, אנשים מרחבי סמר וגם אנשים שרק ביקרו בסמר או היו בה לתקופה מגיעים לתקופת הגדיד ונרתמים למשימה של גדיד התמרים. על הדרך זוכים כולם למפגשים מחודשים, להעלאת חוויות ישנות ויצירת חוויות חדשות.

מג'הול- להקה שהוקמה מצעירים בקיבוץ סמר

      

כרגע נפתחה בפני האפשרות לעבור לסמר לשנה הקרובה, לעבוד ולחיות בקיבוץ ולהיות חלק מקבוצת הצעירים. ואולי גם לשלב לימודי אנתרופוסופיה בצוקים.

המחשבה על לעזוב את תל אביב אחרי שהצלחתי סוף סוף למצוא בה מעט את מקומי, את האנשים הנפלאים שהכרתי בתקופה האחרונה, את המעבר מלימודים של חינוך דמוקרטי לאנתרופוסופי ובעיקר את האני המוכר לי של מי אני עד עכשיו- כשגרתי כאן- היא מחשבה מפחידה ומבלבלת. בימים האחרונים תוקפים אותי כאבי ראש חזקים ואני די בטוח שיש להם קשר להתלבטות הזאת.. ולאחר שיחה עם חבר- הבנתי מה מקורה.

הפילוסופיה של ה'אני'

חבר שלי, יובל, שהכרתי במסגרות גרעיני הנחל של תנועת בני המושבים, אמר לי שהוא כותב את הסמינריון שלו בימים אלה על למה חינוך דמוקרטי זה החינוך הראוי ביותר בחברה פוסט-מודרנית.

תוך כדי שיחה הבעתי טענה לדוגמאות כמו ריינבו ו-ברנינג-מן שבעיני הם אלטרנטיבות- מעין T.A.Z'ים בחברה כיום.

הוא טען שהוא מבטל את האפשרויות האלה שכן הם מייצרות פירוק של האני, שבכל אירוע כזה מותר לך להיות מה שאתה רוצה ולהתנהג באיזו צורה שאתה רוצה, ולכן האני שלך נשבר כל הזמן. ואין לך בסיס קבוע - מה שמייצר אצלך דיסוננס או פער בין זמנים שונים או בין החוויות האלה לחוויות אחריות- שגרתיות יותר שאתה חווה במהלך חייך.

לאחר שנפרדנו, חשבתי על כך, והבנתי שהדברים שאמר היו נכונים ושגויים בו זמנית. זה לא הגיוני אבל בדיוק זה העניין- זה מעבר לתפיסה הרציונלית.

חוויות שונות, מיוחדות, שאנחנו עוברים במהלך חיינו, אם זה פסטיבל, מפגש, התנסות, טיול, או כל דבר אחר שעולה על דעתכם, הן לא מפרקות את האני- הן בונות אותו. הן בונות אותו כמו ששריר נבנה, כדי ששריר יבנה, עליו לייצר איזה מאמץ, תנועה, שינוי. התנועה הזאת בתחילה מפרקת אותו, אך למעשה רק כדי שיוכל להבנות שריר חזק יותר. בתחילה השריר מתפרק, מתוך אימון ומאמץ, ולאחר מכן רקמות השריר נבנות מחדש. כך בדיוק גם עם האני. כל חוויה, הזויה, מיוחדת, מטורפת ככל שתהיה- לוקחת אותנו למצב של תנועה פנימית שעשתה בנו איזשהו שינוי, היא הוציאה אותנו מהמצב בו אנחנו רגילים לתפוס ולראות את עצמנו בעיני עצמנו ויצרה מצב חדש- המצב הזה הוא בדיוק הזמן בו אני מבין כי אני השתנתי, או משהו השתנה בי- כאן מתחיל להבנות האני.

האמת היא שאנו משתנים כל הזמן. אם אנו נעים בצורה חיצונית- מטיילים למשל, אנו משתנים מהמראות, מהחוויות ומהאנשים שמשפיעים עלינו ברגע המפגש. או שאנו נשארים במקום אחד ומתחוללת בתוכנו תנועה פנימית, הקוראת לשינוי מן הפנים אל הבחוץ. אם נמשיל את עצמנו לטבע, אז הטבע בשינוי מחזורי כל הזמן. סתיו, חורף, אביב, קיץ.

כך גם אנחנו. עונות השנה נותנות אותותן גם בתוכנו כל הזמן.

מה זאת אהבה?

באחד המפגשים האחרונים והייחודיים שהיו לי שאלנו את עצמנו כל אחד 'מה זאת אהבה בשבילי'

עניתי שאהבה בשבילי זה כמו בנסיך הקטן, שמטפל בשושנה שלו.

הנסיך הקטן אוהב אותה לא בגלל יופיה ולא בגלל הגוון האדום שבעלי הכותרת שלה. הוא אוהב אותה כי הוא מטפל בה ומטפח אותה, מגנן אותה ודואג לה.

ואם נקח את זה לחיים שלנו- הנסיך הוא אני, או את או אתה או אנחנו, והשושנה היא המשמעות שאנו בוחרים להעניק לדברים. דבר מה נהיה משמעותי כשאנו באמת משקיעים בו ונותנים לו מקום בחיים שלנו.

הנסיך הקטן והשושנה

המקום בו אנחנו נמצאים הוא לא המקור לספק לנו את ההנאה או האושר מתוכו

אלא כמות הזמן והאנרגיה שנשקיע בו. אגב, כך גם בדיוק אותו דבר עם אנשים- יותר ממה שאנו אוהבים אותם על מה שעשו לנו, אנו אוהבים אותם על מה שעשינו למענם.

כשחושבים על זה בצורה עוד יותר רחבה- כך זה גם עם החיים.

שנדע להעניק מעצמנו בכל מקום בו נהיה

שנהיה נוכחים במה שקורה לנו בהווה

שנזכור שחשך הוא העדר של אור

ושלכל הנסיכים והנסיכות מגיע למצוא שושנות שיעטרו את כתר חייהם

אם נרצה.

סיפור על ג'וק וחישוק

 פוסט אורח של אהובתי טליה :


1
רציתי קפה. נכנסתי למטבח והדלקתי את האור. על השיש עמד ג'וק. הוא עשה לי מחושיים ואני עשיתי אמאל'ה ג'וק. כל אחד והתפקיד שלו. שלפתי בקבוק מים מהמקרר במינימום תנועות חדות, סגרתי את האור וחזרתי לסלון. לא חייבת קפה. אפילו, יותר עדיף.
בסלון, עם כוס מים, אני תוהה האם הג'וק עצמו מגעיל-מפחיד אותי או שבעצם זה רק הדימוי שלו. מערכת שלמה של אמונות נטועות על אדמת האני, ובתוכה אני מתורגלת לפחד ולהיגעל שאני רואה משהו כמו ג'וק. אבל הג'וק עצמו? מה בעצם אכפת לי?
אז אני חוזרת למטבח כדי להכין קפה ולהתעמת עם האמונות המטופשות והמדומיינות שלי. למרות הרצון להתפתח רוחנית וכל זה, אני ממש שמחה שהג'וק כבר לא שם.
יום עובר. אור, שיש, ג'וק, אמאל'ה, באמת תכננתי להפסיק לשתות קפה בלילות. מיקי שואלת: למה את לא הורגת אותו? מי אני להרוג אותו? ומאיזו סיבה בעצם? שהוא ג'וק. שהוא על השיש שלך. שהוא בבית שלך. שהוא מפריע לך לחיות. 
ימים עוברים. הדימוי עדיין מגעיל אותי, הג'וק עצמו כבר פחות. זה עובד טוב. מתפתחים יחסים. אני מרגישה שאנחנו מבינים אחד את השני. אני אפילו נותנת לו שם.
נתת שם לג'וק שלך?! מיקי מזועזעת. זה יותר קיצוני משלושה חתולים. לא בחייאת טליה למה בדיוק את לא הורגת את הג'וק הזה? האמת שגם אני לא בדיוק יודעת. אני שואלת את עצמי כמה אכפת לי אם הג'וק יחיה או ימות. אולי זה חסר רגישות, אבל נדמה לי שלא אכפת לי בכלל.
תאודור נשאר על השיש. הוא לא בורח כשהוא רואה אותי ואני לא בורחת כשאני רואה אותו. הוא לא כזה מגעיל ובכלל לא מפחיד. הוא ג'וק.


   

2

אני מניפה את החישוק ומנסה לסובב את המותן. הגוף המאובן שלי מתנועע באפס עדינות לאלף כיוונים. החישוק נשמט אל הרצפה. מרימה את החישוק ומנסה שוב. הוא שוב נופל. זה מתסכל. מישהו מסתכל עלי. אני נבוכה. אני מרגישה מטופשת. אני מנסה שוב. כמעט תפסתי את זה. כמעט, אבל לא. שוב מרימה, ועוד פעם מנסה. מישהי מגיעה. גם לה יש חישוק. היא יודעת לזוז. היא טובה. היא הרבה יותר טובה ממני. ושוב החישוק על הרצפה. אני אף פעם לא אצליח לעשות את זה. אני גרועה בזה. אני מגושמת ומטופשת. אני כישלון. אני לא מספיק טובה ואף פעם לא אהיה מספיק טובה.

בזמן אחר הייתיפוסלת לנצח את החישוק. מחליטהשמדובר בפעילות מטופשת שנועדה לבנות רפות שכל ולא על אחת כמוני (אינטלקטואלית מהמעלה הראשונה) לעסוק בה. או הודפת מעלי את האפשרות להתנסות, מחמת השעמום הנורא הכרוך בעיסוק כה רדוד וחסר תוחלת. וממילא, אני הרי מעדיפה לרקוד בחופשיות מבלי להגביל את עצמי לכדי קוטרו העלוב של חישוק אחד. לא משנה, הייתי אומרת, למי אכפת מזה. זה ממש לא בשבילי, השטויות האלו. 

אבל היה לי אכפת. וזה בכלל לא נראה לי מטופש.

לחשק יחדיו בלי בושה
להיות ילדה

3

כל אחד יודע שאסור לקחת סוכריות מזרים. אולי בגלל זה בכל מפגש עם משהו זר אני מייד מקטלגת אותו כמוזר, מאיים ומסוכן. עשיתי את זה עם הג'וק, עשיתי את זה עם החישוק, אני עושה את זה עם אנשים. כולם עושים את זה. אנחנו שונאים את הזר.

שמתי לב שכשאני פותחת את הלב הזר הופך להיות חדש ומסקרן וכשאני ניגשת אליו ככה אני מאפשרת לו להפוך מוכר, אפילו אהוב.

אבל הנכונות להמיר את הסכנה שבזרות לכדי הזדמנות להתפתחות היא רק צעד אחד ממה שאפשר לי להצליח לסובב את החישוק.

הייתי צריכה להתאמן. והייתי צריכה להאמין.

אלו שני דברים שאני גרועה בהם. להתאמן זה קשה. משום שבדרך צריך להיכשל. ושוב להיכשל. להרשות לעצמי להיות מטופשת, מגושמת, מבוהלת, לא מושלמת בעליל.

להאמין זה עוד יותר קשה. להאמין בעצמי, להאמין שאפשר. במיוחד אחרי כל פעם שהחישוק נפל אל הרצפה, במיוחד שאין ספק בנוגע להעדר מושלמותי.

אבל זכרתי שאני שלמה, גם בלי להיות מושלמת. וזה עזר. 

לפחות, עד שהופיעו אנשים נוספים. להיות בלתי מושלמת כשרק תאודור הג'וק רואה אותי, זה קל. להיות בלתי מושלמת מול אנשים אחרים. בשבילי זה לא פשוט בכלל.

אבל אני לומדת להיראות, בצבעים הטבעיים שלי. כמו שאני. ואני מגלה שאני טובה מספיק, בלי להשוות את עצמי לאחרים.

ההיא שהופיעה, טובה הרבה יותר ממני, מתאמנת בחישוק כבר שלוש שנים. ברגע שוויתרתי על ההשוואה אליה, יכולתי ללמוד ממנה. גם היא, כמו תאודור, כמו רבים אחרים, הייתה מורה נפלאה. 

    

4

אני יודעת שאני זה לא המחשבות שלי. אני יודעת שאני זה לא האמונות הנטועות בי. אני יודעת שאני זה לא ההרגלים המקובעים שלי. אני יודעת שלהגיד "ככה זה" לא בהכרח הופך משהו לאמת. אני יודעת שהחיים הם לא מה שסיפרו לי. אני יודעת שהמציאות רחבה יותר והסיפור גדול יותר מזה שאני מכירה.

לקח לי חודשיים להתרגל לתאודור. לקח לי חודשיים להצליח לסובב את החישוק על המותן. עכשיו אני מנסה ללמוד להרים את החישוק לחזה. בית כבר אין לי ותאודור מת מזמן. בחוץ יש מלחמה. שנאה ופחד, תסכול וכעס, כאב וייאוש גדול. 

עם קצת אומץ, לצאת מעצמנו, לקחת סוכריות מזרים, להכיר את הזר, להכיר את עצמנו, להתאמן ולהיכשל ולהוסיף ולהתאמן, ולהאמין, להאמין עוד ועוד.

עד שחמלה תתעורר, עד שיהיה כאן טוב.

אם נרצה....

מכתב לילדים

אנו מתנצלים,
עשינו במיטב יכולתנו, אבל האמת המרה היא שאיבדנו שליטה.
איננו מוכנים להודות בכך, אבל כשלנו.

לימדנו אתכם שהעולם הוא מקום תחרותי, ושלעזור אחד לשני מתאפשר רק אחרי שעזרת לעצמך.
חינכנו אתכם להלחם ואף למות למען ארצכם, בזמן שהפקרנו את עתידכם.
העדפנו לחלום על חופשות ובידור איכותי, במקום על חיים של חופש שלום ואחווה.

ניסינו,
באמת שניסינו.
רצינו את הטוב ביותר עבורכם. אבל לא האמנו שאפשר לשנות הכל.
ולכן דאגנו כל אחד לביתו, כדי לאפשר לכם את החינוך והבריאות והאושר המירביים.

אבל המלחמות המתמשכות, הזיהום והרס הסביבה, האלימות, והמסחור
הותירו אתכם כועסים ומאשימים, או אדישים ומפוחדים.

אין לנו את כל הפתרונות.
החליפות והתארים, הבתים והפנסיות, לא הופכים אותנו לצודקים ומבינים יותר מכם.
אנו גם חלשים, אנו גם כואבים, אנו גם חוששים.

הממשלות השקרניות עם הפוליטיקאים המושחתים,
אין לכם מה לציית להם.
הגננות הצעקניות, ובתי הספר עם הגדרות,
הן הדרך הנואשת שלנו להתמודד עם חוסר הודאות,
עם הפחד שלנו משינוי, עם ההתמוטטות של הציוויליזציה שחשבנו שבנינו היטב.

אנו שועבדנו, נפגענו והותשנו.
כולנו ניצולים של מלחמות בכל העולם. השואה, מלחמות ישראל, הכיבוש,
הותירו אותנו פצועים ומדממים, והשלכנו זאת פעמים רבות עליכם.
לא התכוונו.
 פשוט לא טיפלנו בעצמנו כמו שצריך.
לא היתה לנו את המודעות לכך.

אבל לכם יש.
יש לכם אינטרנט.
יש לכם חברים מכל העולם, מהטיולים מהלימודים, מהפייסבוק.
יש לכם רעיונות משונים, על מערכות  יחסים, והנהגה עצמית, וכלכלה חלופית,
וטכנולוגיה חדשנית, ורוחניות ניו-אייג'ית מוזרה כזו, ויש לכם הרבה חברים.

האמת היא שאנחנו פה רק כדי לתמוך בכם.
למדו אותנו, הסבירו לנו.
אנחנו מוכנים להקשיב.

אנחנו אלו שלא מציאותיים.
אנחנו אלו שהתעלמנו מכך שאנו הורגים בתאוותנו בכל רגע מיליוני בעלי חיים.
אנו אלו ששלחנו אתכם לבית-הספר ולמערכת חינוך מקולקלת רק כי לא ידענו משהו אחר.
אנו אלו שקנו עוד מכוניות ועוד מוצרים, ועכשיו האוויר שלכם מזוהם, והים שלכם מטונף.
אנו אלו ששיחקנו את המשחק, וניסינו עבורכם להיות מספיק טובים בתחרות, וכעת לאף אחד אין אפשרות לקנות בית.

אנו מצטערים,
ואנו מוכנים להשתנות,
אנו מוכנים ביחד אתכם ליצור את השינוי.

אנו כאן.
הפנסיה שלנו היא עבורכם ועבור צאצאיכם.
הזמן שלנו לא יהיה רק עבור ישיבה בשמש ומשחקי קלפים.
אנו מוכנים להמשיך לעבוד ולתת,
אנו רוצים לשמור אתכם על קשר,
אנו לא רוצים להיות מכורים לתרופות ומטפלות מהפיליפינים.

אנו מאמינים בכם.
אנו מאמינים בעצמנו.

אוהבים אתכם.

יותר מכל,

אוהבים.


              

אז מי אתה חושב שאתה? בדגש על חושב..

)פוסט אורח מאת שלומי ימיני, פעלולן המילה הכתובה(

בזה אנחנו אלופים, בלחשוב.

מחשבות שלא בהכרח משרתות אותנו, שלא בהכרח עושות לנו טוב והם שם תמיד.

אז רגע.. מאיפה הן באות בעצם? מי אחראי להן? אני? אתה? הוא? הם?

ויקיפדיה: "חשיבה היא פעילות העוסקת במידע הנקלט מהסביבה על ידי החושים או הנשלף מהזיכרון, ובעיבודו או ארגונו מחדש במוח. כמו כן, החשיבה עוסקת גם בתהליכים שונים ליצירת מידע חדש, כמו למשל: הסקת מסקנות".

אוקיי, אז נגיד אני קולט משהו מבחוץ באחד או כמה מחושיי, המשהו הזה עובר למוח לעיבוד ו.. הופה מזל טוב! מחשבה נולדה לה. עכשיו, השאלה היא כזאת, לפי מה המוח מחליט איך לתרגם את המשהו שנקלט מבחוץ למחשבה מסוימת? או לתחושה מסוימת? או לשניהם ביחד? על פי תכנות שנקבע מראש? ע"י מי? ע"י מה שלמדנו מהסביבה? ע"י מה שלימדו אותנו הורינו?

נכתב גם שמחשבות הן תוצאה של מידע הנשלף מהזכרון. איזה מידע? איך הוא הגיע לשם? איך המידע הזה הוגדר? איך מסיקים מסקנות? למה? מה זה קיבעון מחשבתי?

יש לי עוד מלא שאלות על מחשבות. למשל: איך זה שמחשבות כל כך משפיעות על התנהגותנו? ולמה אי אפשר פשוט להיפטר מאלו שלא עושות לנו נעים? ככה פשוט לעשות פוףף.. והן יעלמו מבלי שוב. (אמן!)

טוב אז שמעתי וקראתי רבות על הנושא וכמובן חקרתי את הנושא על בשרי ועדיין חוקר והבנתי קצת, אבל ממש קצת.. וזה מרתק.. מפוצץ ת'מוח, מבלבל, מפתיע, מעצבן, מצחיק, משמח, מדכא, ממלא, מרוקן, מטלטל, מרגיע ועוד ועוד.

אז בחזרה לשאלתנו.. מי אתה חושב שאתה? תשובתי היא.. אתה חושב שאתה מי שאתה חושב שאתה אלא אם כן אתה יודע מי אתה באמת ואז אתה כבר לא חושב.. אתה פשוט אתה! אתה יודע שאתה מי שאתה מאמין שאתה ושיש בידך הכח לבחור בכל רגע מי תהיה.. וזה רק על קצה קצהו של קצה קצהו של המזלג..

אז למה לא לבחור ברגע הזה, בשנייה הזאת להיות אדם חופשי, מאושר, אוהב, שמח, קליל וכו'? למה לא באמת? אז יאללה! טוב הנה בחרתי..! נו.. אז למה אני לא נהיה כזה?! עבדתם עלי?!

טוב עכשיו צריך להסביר.. וזה ארוך..

אז לכו לחקור! כי זה מרתקקק ומתסכל באותה מידה.. ראו הוזהרתם.. !@#$#@!

ולסיום, קטע צפיה אחד מני רבים של אחד האנשים המרתקים והחריפים שיצא לי לשמוע, מומלץ!