‏הצגת רשומות עם תוויות אקו-מי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אקו-מי. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 12 באפריל 2015

To be like water

 Last week was the holiday of Pesach (passover) here in Israel.
This is the most celebrated holiday in Israel. people clean their houses very thoroughly, take away the bread and prepare to eat Matza all week, and also prepare for the traffic jams on the roads and long lines in the airport as everyone goes on vacation.

For Palestinians it means a closure in the checkpoint, no-one goes out of the wall for work. both because the work is stopped for the holidays, and both for security excuses.

I decided to spend the holiday in my new home -  Eco-ME, which is located on Jericho junction, in area C of the west bank. I thought this is an opportunity for Israeli families to come and visit the place, and for us it is an opportunity to have children in our place:








It is good to cry

and so, I came Sunday morning on the packed buses from Tel-Aviv to Jerusalem, and then to Eco-ME. As one of the holders of the space I felt both lucky to have the honor to invite and host people, and both frustrated for  not being able to cooperate with the rest of the members of the community to maintain the place in a more balanced way.

I felt like I had all the work on my shoulders. Both taking care of the cooking and cleaning and the rest of the maintenance of the place, and both host the visitors who are coming. I felt that beside my beloved partner Talya, I am not synchronized with the rest of the community members.

I have to explain that Eco-ME center is a very special place, because when you come there in the first time, you can never be sure who is a living member of the place, who is a short term volunteer and who is a guest. This is because this place invites everyone to feel at home and take part in taking care of the place - washing the dishes and even clearing the compost toilets. But this also creates confusion as for the responsibility of each one of us, and might bring disorder and frustration, as it did for me. It was even harder because of the leaving of our beloved friend Aline, who left us to Germany, after half a year of giving herself fully to this project, and was a core part in our community.

I find it very amusing that the last weeks I am more and more acting as the father or the "big brother" telling everyone to clean after themselves. As the youngest child in my family, I used to be very spoiled and messy, and until today I have this image of myself in my head. And here I am, telling all the spoiled brothers in my community to take care of the stuff and help "mom" Talya in cleaning the dishes.... 

At some moments I also broke down. One time it came in a morning talk in which I accused everyone of being lazy and irresponsible, and  then Talya asked me how I feel. Immediately I started to cry.

 The ability and the feeling of security to cry in front of many people is such a great gift. So many times all we need is just to cry for what is difficult or sad for us, and because we are taught not to cry (especially men), we take it out aggressively. 

I feel my tears are my power, the power of water, the power of feeling, the power of life, flowing through me, cleaning my inside, renewing it, like the cleaning of Pesach.



          



Water for all

This area of the middle east is not rich of fresh water. Many deserts areas require that we use our water wisely and responsibly. But instead of sharing our water with each other and to make the region more green and life supporting, we prevent water from each other.

My  Palestinian friend Ismail told us how in the summer he gets water to his house once in 18 days, and the rest of the time he has to buy water from a water truck coming to his village. He also told us about hoe the IDF destroyed many wells around his village.

For Israelis it is shocking and sometime unbelievable to hear this. So ignored we are from what our military is doing, with our tax money, and our children, that we learned to look away and deny the facts - that we are killing our neighbors. If not physically then mentally and spiritually we are imposing them a life of fear and misery. 

I do not think we are doing it because we are bad. It is a combination of misinformation. and fear to face the naked truth. We can never underestimate the power of looking away.



infographics by michal vexler

  
Our misuse of water affects not only the Palestinians. Our rivers are all contaminated and not drinkable. People buy today water in plastic bottles. And by this, while we continue to contaminate our world with linear thinking products such as plastic bottles, we also support the conversion of our natural resources into money. We let private people take over water wells and we support it by buying their products. This is so wrong.

The Dead Sea, which I see every morning when I get up, one of the our most special and beautiful natural resource, is rapidly vanishing due to over-consumption. 

Last night I heard the rain falling all night. It is very rare in this time of the year in this area. I thought it is climate change happening while we close our eyes. I felt it is mother earth crying.

This week was amazing and meaningful for me. I met many beautiful people, amazing families. They told me how much they enjoyed the place, and how it gave them new questions to think about.

As for me, I wish to think less, and be more. to act according to my heart's will. to flow through the days, and bring my gifts to everyone and everything around me. To be like water.

If we want ...



        

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

עבודת הוויה


לפני שבוע יצאתי מבית הוריי בפרדס-חנה
וצעדתי ברגל לכיוון תחנת הרכבת.
גשם התחיל לרדת, גשם של תחילת סערה
שהיתה אמורה לפקוד אותנו בסוף השבוע.

הולך לי בדרכי וטוב לי, רציתי לבדוק מה השעה,
וגיליתי שהשארתי את הטלפון שלי בבית.
המחשבה האטומטית שעלתה לי היא שעלי לחזור לקחת אותו
אבל אז חשבתי אם לא אאחר את הרכבת
המחשבה הבאה היתה האם זה יהיה נורא לאחר את הרכבת,
שכן אני אמור להגיע לאקומי, אבל לא בשעה מסוימת.

לבסוף החלטתי להשאיר את הטלפון בבית הוריי
ולעשות שבוע ללא טכנולוגיה.
בלי טלפון, בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי חדשות
בלי מוזיקה באוזניות, בלי שעון, בלי וואטסאפ.

כבר בדרך ברכבת שמתי לב שאני יותר רגוע
במקום לשלוח את היד לכיס ולבדוק כל רגע מה חדש
הסתכלתי החוצה על הדרך
ראיתי שלוליות ענקיות בשדות
ועופות דורסים נחים על גדרות
ונשמתי....

בתל-אביב עצרתי להפקיד צ'ק עבור חברה
ופתחתי את המחשב ושלחתי מייל לחברה אחרת
כי היינו באמצע שיחה ולא רציתי להשאיר אותה באפלה
ואז חזרתי לתחנת הרכבת,
לקחתי אוטובוס לירושלים.
בתחנה בירושלים חיכיתי לאוטובוס הבא כחצי שעה.
ותהיתי מה אני אעשה בזמן הזה?
כבר נשמתי מלא... מה עוד יש לעשות?

נכנסתי לחנות צעצועים ותחפושות
הסתכלתי אם יש דברים מגניבים לפורים.

כהרגלי לאחרונה,
 בדקתי את התוויות של הפלסטיקים העטופים בפלסטיקים
וגיליתי כצפוי שהכל מיוצר בסין.
החלטתי לנצל את הזמן ולשוחח על כך עם המוכרת החרדית
חיכיתי שהיא תתפנה אליי,
ואז שאלתי אותה אם יש לה משהו תוצרת הארץ.
היא הסתכלה אליי במבט מופתע ואז שאלה-
כאילו מזכרת? I LOVE ISRAEL? כן יש לנו.
היא ניגשה לקופסא והביאה לי אחת לדוגמא
עליה התנוססה בגאווה התווית
MADE IN CHINA
אז שאלתי אותה שוב- אין לך משהו שמיוצר בישראל
אז היא אמרה לי שלא.
אמרתי לה - חבל, כי אני לא קונה עבודה זרה.
היא צחקקה ואמרה -עבודה זרה, אהבתי.
שמתי על פניי ארשת רצינית ואמרתי לה-
לא, ברצינות, זה לא נראה לך הזוי שכל מה שיש לנו היום מיוצר בסין?
היא אמרה לי - וואלה אתה צודק, אולי תתחיל לייצר.
אהבתי את התשובה שלה, ועניתי לה - עובדים על זה.....






עבודה מנוכרת

אז כיום אנחנו קונים כמעט הכל מסין, ובאופן כללי אנחנו לא יודעים מה מיוצר היכן (למרות שדואגים לרשום את ארץ הייצור על המוצרים). מי שהתייחס בהרחבה להזרה של תהליך הייצור כבר לפני 150 שנה היה קארל מרקס, כותב המניפסט הקומוניסטי.

מרקס גיבש תאוריה סביב המושג של ניכור.
האדם, דרך תהליך העבודה המודרני המתועש, הופך ליצור מנוכר.
הניכור מתבטא במספר אופנים :

ניכור מהאנושיות (מהעצמי) – האדם הופך משועבד להכרח כלכלי וכן הוא משקיע יותר ויותר בעבודתו מתוך הכרח, כתוצאה מכך הוא מאבד מאנושיותו והופך לחיה – פועל בכדי לשרוד (למחייתו) ובזמנו ה”חופשי” אין הוא מסוגל להרשות לעצמו פעילויות של רוח (כך מבדיל מרקס את האדם מהחיה).
“שיאו של שעבוד זה הוא בכך שמעתה ואילך הריהו מסוגל לקיים את עצמו בחזקת פועל אך ורק בתור יצור פיזי ואילו בתור יצור פיזי הריהו קיים רק כפועל”. האדם הופך להיות חלק ממכונה.

ניכור מהעבודה – מרקס מאמין כי האדם מממש את עצמו בכך שהוא יוצר. במצב הקיים האדם מבצע פעולות מכאניות בלבד (מפעל). העבודה הופכת לחיצונית לפועל. במציאות של ימינו אין קשר בין האנשים היוצרים והאנשים הצורכים. הכל הופך להיות חלק משרשרת שבה כל אדם הוא רק חלק מתהליך הייצור, ובכך הוא הופך להיות מנוכר לתהליך העבודה כולו.

ניכור מהטבע –  המכונה היא בעלת מאפיינים לינאריים, כלומר הפועל לוקח חלק מקוטע בתהליך, שיש לו התחלה ויש לו סוף. כאשר האדם אינו לוקח חלק בכל תהליך הייצור, אין הוא מודע למשאב הטבעי שממנו הגיע החומר שבאמצעותו הוא יוצר, ואין לו נגיעה בתהליך ההתכלות הטבעי של המוצר. אם בעבר אומן היה יוצר חפצים שמחזיקים שנים רבות, וגם שומר על קשר עם הלקוח ולוקח אחריות על תיקונו, הרי שהיום המוצרים נקנים במחיר הזול ביותר וגם מתקלקלים ונזרקים. חוסר המודעות לתהליכים הטבעיים המעגליים והשלמים הוא גורם מפתח בהרס הסביבה שלנו כיום.

ניכור מהאדם (זולתו) – לאור הניכור מהאנושיות ומהטבע, מרקס טוען כי מתקיים גם ניכור מהאדם שסביבנו, מהזולת. היחס הופך להיות מכאני וענייני. המין (סקס) הופך להיות אמצעי להמשך קיום בלבד. היחס שהאדם נותן לתוצר, לעבודה ולעצמו הוא גם היחס שהוא נותן לזולתו - האדם הופך את מהות קיומו (היצירה, יצירת חיים) לפעילות אמצעית למען קיומו בלבד (רבייה).



       



מרקס נחשב לאינטלקטואל מטריאליסטי,
כזה שמדבר על החומר, ועל כוחות פוליטיים וכלכליים שמניעים אותנו,
אני רואה בתיאור שלו את מושג הניכור,
כחיבור חזק בין הרוח לחומר,
ונגיעה במהות האנושית שמעבר לכלכלה ולמעמד,
אלא במהותנו כבני אדם - יוצרים.

ניכור והזרה הם מונחים קרובים,
ועבודה מנוכרת מתחברת לי לעבודה זרה.
המונח "עבודה זרה" עדייך לא ברור לי, אני חייב לציין,
ניסיתי לקרוא את המסכות בתלמוד ובמשנה,
אבל כנראה שאני זקוק למתרגם קצת יותר בקיא בדברים.

כל הנושא התחיל בשיחת וואטסאפ של קבוצת היריד האנושי הנודד,
שבה שלח לנו יקיר, אחראי חינוך שירה וההשראה, את הקטע הבא:




בעקבות הטקסט הזה התפתח דיון,
ואהבתי את תשובתו של חברי רועי הקרקסן:

עבודה זרה הוא כל מה שמנסה למצוא את התיקון בחוץ,
לנסות לשנות את העולם, את האחר,
במקום להסתכל פנימה לתוך עצמי.

המשפט הזה מאוד התחבר לשבוע הוויפאסאנה הטכנולוגית שלי.
במקום לכתוב עוד סטטוס בפייסבוק,
במקום להזין את עצמי בחדשות מהעולם החיצון,
להתרכז פנימה.

יצא לי להרגיש יותר נוכח,
יותר מודע לגוף שלי, למחשבות שעוברות דרכי,
לרגשות שצפים בי, ולפעמים לא מקבלות קשב
בגלל שצף המידע והגירוייים שמספקים המכשירים.

הניתוק הזה גם עשה פלאים לזוגיות שלי ושל טליה,
כי במקום להתעסק בחדשות העולם,
יש זמן להתמזמז ולהתכרבל, לקרוא ספרות ושירה,
ולהזכר כמה טוב שיש לנו זו את זה.





שמחתי מאוד שנשארנו בסופ"ש,  ולא נסענו לשום מקום,
כך זכינו גם להכיר יותר מקרוב את כל האנשים המקסימים,
שחברו יחדיו כדי ליצור מרחב של שלום ושל ביטוי עצמי,
בצומת אלמוג בואכה יריחו.

זכיתי גם לראות את הרי ירדן לבנים משלג,
ולעשות טיול אופניים אל נחל שוצף באמצע המדבר,
ולתרגל תקשורת מקרבת
ולבכות על מה שקשה לי
ולהיווכח כמה טוב יש סביבי,
כמה שפע, כמה יופי, כמה אהבה.

החזרה לתקשורת אלקטרונית
היא נהדרת וגם מפזרת.
היכולת הזו לשוטט במרחבים העצומים של מידע,
להיות בקשר עם עשרות חברים בו זמנית,
היא מופלאה והרסנית.
כיום אני רואה כיצד זה משתלט לנו על החיים
ואני בהחלט לוקח תזכורת לעצמי
לעשות יותר ימים ורגעים שקטים
בלי אלקטרוניקה, מסכים, הודעות וציוצים
רק כאלו של ציפורים
להיות עם עצמי ועם האנשים שמסביבי
להיות נוכח, להיות ברגע,
להיות

אם נרצה...


      


יום שלישי, 3 בפברואר 2015

לא לאבד את הראש


ארבע פעמים דפקתי את הראש בימים האחרונים.

בפעם הראשונה זה היה  במרכז אקומי כשניסיתי לדפוק בזנט גבוה יחד עם חבר פלסטיני בעזרת הלמניה בעודנו עומדים על סולם. החמצנו את הבזנט מעט וההלמניה קפצה אל תוך ראשי. בהתחלה עמדתי המום ולא זזתי, ואז התחילו קריאות פניקה כשראשי התחיל לדמם. ירדתי לאט מהסולם ואז קיבלתי טיפול מכל הנוכחים ובמיוחד מישמעאיל ששטף את ראשי וחבש אותו. הפצע לא לא היה חמור, אך בכל זאת נשכבתי לנוח ולקחתי את המשך היום להירגע.

הפעם השנייה היתה כשבדקתי שמן ומים באוטו בבוקר למחרת הפציעה הקודמת. למזלי לא פגעתי בפצע אלא במקום אחר.

הפעם השלישית היתה כשקמתי משירותי הקומפוסט, שמצויים בקרבת עץ ונתקעתי באחד הענפים.

הפעם האחרונה היתה לפני שעה קלה אחרי שירדתי בתחנת האוטובוסים שברכבת ארלוזורוב, התחלתי ללכת ונתקעתי במראה של אוטובוס.

מה קורה פה?
מה היקום מנסה להגיד לי?

      




הקשבה לא מגיבה

לשמחתי כל המכות האלו התקבלו בחיוך.
היה כאב שחלף, והיתה תמיהה על חוסר תשומת הלב שלי,
אבל לא היה כעס על זה שזה קרה לי.
יש פה איזה עניין, מעבר ללשים לב, שעוד לא פתרתי אותו, אבל אני מקווה שהתשובה תגיע.

השבוע מתקיימת באקומי סדנה ראשונה לעונה- סדנת יוגה לשינוי חברתי.
ארבעים ומשהו משתתפים, רובם ישראלים,
השאר פלסטינים ואמריקאים, וגם אריתראי ופרנסיס המורה הקנייתי,
ועוד 10 מתנדבים מכל העולם.

הסדנה נפתחה אחרי כמעט חודש של עבודה אינטנסיבית
בייפוי ובניית המקום.
כך הוא נראה כעת:












אחד הנושאים שהועלו בסדנה הוא הנושא של התנגדות.
כיצד התנגדות גוררת התנגדות, ואילו סוגים של התנגדות קיימים.
מכאן השיחה הגיעה נושא של הקשבה.
האם ההקשבה שלנו היא הקשבה תגובתית, או הקשבה נדיבה או מכילה?

רובנו מקשיבים בצורה תגובתית, במיוחד לנושאים שהם שנויים במחלוקת.
אנו לא מצליחים להקשיב לסיפור או לדעה של מישהו מבלי להכניס את דעתנו,
מבלי לשפוט או לבקר את הנאמר.

וכך תרגלנו הקשבה תגובתית וגם הקשבה מכילה או נדיבה.
איזה מין סוג הקשבה נכון יותר?
האם עליי להקשיב בנדיבות לכל מי שיש לו משהו להגיד?
האם יש מקום להגיב גם בהקשבה נדיבה או שעלינו רק להנהן ולשתוק?

עוד לא נכנסנו לעומק של הנושא,
אבל בהחלט אני רואה מקום לפתח הקשבה יותר נדיבה,
כלפי אנשים שאיתם אני מנהל שיח,
כלפי דעות מנוגדות לשלי,
כלפי עצמי.

הקשבה מאוד נדיבה




בית חדש

השבוע אני וטליה, יחד עם חברנו גל לוין בנינו את ביתנו לעונה הקרובה.
בית מקושת, עם חלון ווילון, עטוף בבד וקרטון וניילון.
בית קטן אבל מספיק ללינה,
וגבוה דיו כדי שלא אדפוק את הראש בכל פינה.

הבנייה היתה מהירה ודי חלקה.
את הדלת הביא חבר מיריחו שעובד בקפה קפה השכן בצומת אלמוג,
ואת הברזלים קנה עבורנו עוד חבר יקר גם הוא מיריחו.
והשאר השתמשנו במה שיש,
קרשים, ניילונים, קרטונים, בדים.

בסוף השבוע הגיעו ההורים המקסימים של טליה,
וחוץ משלל פינוקים למטבח המשותף וקישוטים וצבעים,
הביאו לנו גם סדינים ומחצלות ושטיחים.
ארז השכן בנה לנו שידה,
ומיקי הנווד הגיע במיוחד לסדר לנו תאורה.
התמלאנו אור מכל הטוב הזה שמסביבנו,
כל האנשים המוכשרים שבאים לעזרתנו.

ביום שת כשרציתי לנוח קצת בצהריים,
גיליתי שאמנם לבית נכנס הרבה אור,
אבל חם שם כמו בחממה,
ולכן שמנו על הבית את הציליה שבה גרנו בקיץ בחוף מעיין צבי,
וזה מה שיצא:

 






















והנה חלק קטן מהבנייה בהילוך מהיר:


         




הראש חושב, הלב יודע

אז התחלתי עם הראש הדפוק שלי,
והמשכתי אל הבית הלבבי שלי,
ועכשיו אני רוצה לסיים במילות חכמה של אלכימאים,
על לב, ראש וקרביים:

"האלכימיה רואה בני אדם כמורכבים משלושה חלקים:
ראש, אזור בית החזה ש להלב וריאות, והקרביים.
הראש, מסומל על ידי כסף , הוא קריר, סטטי, ורעיוני;
הלב , מסומל על ידי זהב , חמים וקצבי ;
הקרביים , מסומלים על ידי גופרית , בוערים וטרנספורמטיבים .
בפילוסופיה זו , בסיס הידע קיים לא בראש, אלא בלב.
לב הוא לידיעה, הראש למחשבה.
כאשר פונקצית הראש פולשת לשאר הגוף ,
הסטטיות שלה באה לידי ביטוי כמו במחלות ותופעות כמו
טרשת, אבנים באיברים, סתימה של הלב והעורקים ,וגידולים בכל רחבי הגוף.
האם זה צירוף מקרים שהחפצים הטכנולוגיים של עידן התבונה הוא גם קשים בעיקרם?
אספלט, מבנים מבטון, מתכת ופלסטיק ,
כולם נועדו להתנגד למקצבים ולתהליכים המשתנים של הטבע.
במבט ממטוס ,הפרברים המתפתחים
נראים כמו גרורות של גידולים קורנים ממוקדים עירוניים.
הרכות של כדור הארץ הפכה קשה .
בתרבות של המדע וההגיון, הראש גזל את תפקידו של הלב
כאיבר שאחראי על הידיעה .
אנו מבינים זאת אינטואיטיבית כאשר אנחנו
משייכים לראש את האיכות האלכימית של קרירות.
"הגיון קר", אנחנו אומרים, או "קר-רוח".
הראש אמור לשקף, לשקול, לחקור,
אבל זה הלב שאמור לדעת,
לדעת במה לבחור ."

The ascent of humanity


אז כדי לדעת במה לבחור ולאן ללכת,
לא חייבים לאבד את הראש,
למרות שלפעמים נמשיך לדפוק אותו,
עד שנבין איך לפעול אחרת,
ואיך להקשיב ללב.

אם נרצה...


       

יום שני, 26 בינואר 2015

It is not normal to be normal


This time I will write in English,
because it is time this blog will go global.
 Blogal...



I wrote in english once before, about a year ago,
and I want to write more in this language since I think my story is universal.

It has been two and a half years since I left my house, my job, my cat,
 and started traveling around Israel and Palestine.

Now I Reside In a place called Eco-ME, 
a center with peace and ecology located next to Jericho.
Eco-ME is a project, that runs every year from December to June, and this is its fifth year.
It a community based project, and every year the community changes,
but the relations between the people keep on going.

I feel this is a very special place, unique, 
because it brings Israelis and Palestinians together,
to speak not only about a solution for the conflict,
or an end to the occupation,
but also and mostly, about what it means to be humans,
and to live in peace with each other and the land,
in a world that is immersed in war,
a world of violence, of ecological and human crises.

The last war on Gaza was one of the worst our country knew.
not merely because of the number of dead and human disaster it has deepened,
but mainly because of the despair it wrapped around the peace seekers,
both Israelis and Palestinians, 
and the racism and verbal violence it has legitimized.

In the light of the great despair many around me are experiencing,
I find great hope and motivation in creating a different reality,
in creating an alternative, 
that for sure is small and margin but non the less with great significance.


      



Ownership and Belonging

"We cannot solve our problems with the same thinking we used when we created them."
Albert Einstein

We had a discussion the other day, about the question of Palestinian refugees.
The Palestinian who spoke said there will be no end to the conflict until all the Palestinian refugees will come back to their homes and the all the Zionist Jews will leave.
Later on the discussion he might have changed his opinion due to new facts he discovered about the Israeli and Palestinian history. Facts that complicate the situation and the view of who is right and who is wrong.

The approach he expressed is not realistic nor human, because you can not solve one problem by creating another worse problem. The same I say to Israelis who say all the Palestinians should leave to Jordan or live in Israel as residents without rights. 

What i want to suggest is a new world view, regarding how to refer the land. The land of Israel and Palestine, and the land of all planet earth.

It is said by the Torah that the land of Israel belongs to the Jewish people.
It does not mean that we own it. 
In the same sense, the Earth is not owned by humans.
On the contrary, we belong to the earth. 
We belong to this land.

Can we live the sense of belonging without practicing ownership?
In a world almost completely commercialized,
a world of  institutionalized violence,
 a world of contracts and competition,
It is very difficult to see a different way, and it is more difficult to act in this sense.
But this what we are trying to do here in Eco-ME,
we try to build peace on a land that we do not own,
and still to feel we belong to, because we care about it.

This brings to question the whole of our economic system, 
our political institutions and our very sense of self.
If the land, home, money and all the things I inherited or accumulated,
sometime through hard work,
if all this things are not mine, then who's are they? and what do I get left with?

I started to question these questions some years ago,
and this is why I became a nomad.
If the world that I live in is consuming all the good of the earth,
and destroying lives and places in ongoing wars,
maybe it is time to stop worry about my own future,
and start taking care of our bigger home -
Planet Earth, with all its living beings.

funny ah...?


        



The Normalization

so some of you may think I am crazy.
some of you already know I am,
some try to normalize me, and I, like some Palestinians, oppose normalization
but not the normalization of relationship of Palestinians and Israelis,
as if the occupation does not exist,
but the normalization of trying to live a "normal" life,
in which everyone can grow up peacefully, go to study, have a job, a house. a family,
while we are consuming Earth's natural resource, enslave all the farm animals, and extinct all the rest.

I am not normal


It is not normal to pay taxes, while the money goes to finance wars.

It is not normal to worry about pension or life insurance,
while we destroy the future of our children,
by creating climate change and intoxicate the land and the oceans .

It is not normal to watch sports and entertainment on television,
while our world is being devoured by our growing egos and greed.

It is not normal to elect a person every few years and be dissapointed again and again,
and still believe that this is the most important thing to do as a citizen.

It is not normal to take a shit in drinking water, 
while third of the world does not have available and clean water.

It is not normal that there is only one place like Eco-ME,
and thousands of McDonald's branches.

Thank god I am not normal!!


hope we can lose our minds together in peace.
because we are never going to survive unless we get a little crazy.

If We Want...



      

יום שני, 12 בינואר 2015

בין מצוי לרצוי






אני מנהל עכשיו שיחה בפייסבוק עם חבר,
שכמוני תוהה האם להמשיך לשלם לביטוח לאומי, או פשוט להתעלם מהחוב שהם שולחים,
כמו דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי, שמעדיף לא לפתוח את המקרר במשך כמה חודשים,
כדי לא לראות מה קורה שם ומה מצב הזוהמה, בתקווה שהוא פשוט ייעלם....

החבר הזה גם תוהה האם להמשיך לנדוד,
או לעצור לרגע כדי לפתח מיומנויות שעליהם הוא יוכל לסמוך במהלך החיים,
שיפרנסו אותו, שיהפכו אותו למועיל לאחרים,
ואני מוצא את עצמי מעודד אותו, מסביר לו שגם עשיית כלום היא מיומנות,
ושאפשר לפתח מיומנויות תוך כדי נדודים.

לפני כמה ימים הגעתי שוב למרכז אקו-מי לשלום וקיימות.
זו כבר השנה השלישית שאני מגיע למקום,
מתוך רצון להגיע ולתרום לפעילות של קירוב והכרות בין ישראלים ופלסטינים,
וגם מתוך רצון לברוח קצת מהקור,
וגם כדי למצוא בית חם לנווד כמוני , מקום שבו מתנויתיי יכולות להתקבל בזרועות פתוחות,
וגם להיות מתוגמלות בצורה שאני הכי אוהב - אוכל טעים ומזין.
וגם כי טליה אמרה שהיא רוצה. וזה כשלעצמו נפלא.

מיצוי יכולות

היום הרגשתי שיכולותיי קיבלו מיצוי מצוין,
גם פתרתי איזו בעיה לוגיסטית בצורה יצירתית ופשוטה,
גם נהגתי ועשיתי שירות העברה של  סובארו טנדר ממושב אביעזר לצומת אלמוג,
וגם תיקנתי את הגג של שירותי הקומפוסט בזק"י שלמצ"ליות יתרה.

למי שלא יודע מה זה זק"י שלמצ"ל, זה לא נורא,
לפני כמה ימים גיליתי שיש גם אנשים שלא יודעים מה זה פרקטל,
ובכלל רב הנסתר על הגלוי, ואינסוף לבורותו של האדם.

זק"י שלמצ"ל זה ראשי תיבות של -
זמן קצר יותר שצריך לייצר מה צריך לעבוד.
ביטוי שטבע חברי ומורי גל לוין הלא הוא גלסקי המהולל.

אז היום מצאתי את עצמי מייצר כל מיני פתרונות
ומשתמש בכל מיני כישורים שלא תמיד באים לידי ביטוי,
כמו עבודה בגובה תוך אחיזה במוטות רעועים וישיבה בתנוחות יוגיסטיות משונות,
או שימוש בכל מיני חלקים זרוקים  - צינורות, חוטי ברזל, מסמרים חלודים, חבלים קרועים.
ממש פרמקלצ'ר ברמה הגבוהה ביותר.

מצד שני קיבלתי כל מיני הערות מבנות המקום,
שאמרו שהיה עדיף לו התיקון היה נעשה בצורה אחרת,
או שהפתרון שלי הוא אמנם יעיל אך לא יפה,
והרגשתי קצת נרגז, על הביקורת שאני מקבל,
במקום מחמאות אין קץ ומסז' רגליים כהכרת תודה.

כמובן שהביקורת היא רק בראשי,
והטענות שנשמעו לא היו כלפי אלא למול המציאות.
וזה מה שהרגשתי באופן חזק מאז שאני כאן באקומי,
הפער בין הרצוי למצוי, בין המציאות לאידאל.

גם חתול קטן הוא באידאל אריה איתן


הרצון של חברותיי לאקו-מי  שהפרוייקט יהיה מושקע ויפה ורווחי,
לא עולות (לדעתי לפחות) בקנה אחד עם הציוד ההרוס והמטונף,
הזמן המועט, וחוסר התקציב העומד לרשותנו,
וכך אני חש תסכול מה, בין הרצון שלהן שהכל יהיה יפה,
לבין העבודה שלי שהיא יעילה אך לא יפה בעליל.

החברות (הן הרוב,יש גם חבר), הן חבורה מדהימה ומקסימה,
של נשים חזקות, אכפתיות, שמחות, מודעות, אקטיביסטיות
שהחליטו לקחת על עצמן להפעיל את אקו-מי השנה,
וזו השנה החמישית ברציפות שהמקום פועל, שזה סוג של נס.
בינתיים, מתוך חמישים ומשהו אנשים שרשמו שהם מגיעים לפעילות ההקמה,
שמתקיימת בשבועיים האלו, הגיעה אחת....

כאמור הפער בין הרצוי למצוי...



אז יש תסכול, ויש ביקורת, כלפי אחרים וכלפי עצמי,
ומנגד יש הסתכלות מפוכחת -
השלום לא משגשג במזרח התיכון,
פרוייקטים אקולוגים קהילתיים לא נמצאים בראש מעייניהם של אנשים,
ובחדשות מדברים בעיקר על הרוגים, ופצועים, וטרוריסטים, ופוליטיקאים,
אבל זה מה יש,
ובתוך כל זה, בתוך החושך הגדול, יש הרבה אור,
הרבה רגעים של צחוק ונחת,
הרבה רגעים של הודיה ושל שלווה
של נוכחות ושל הוויה.

בין ישראל לפלסטין,
בין ים המלח לירושלים,
בין תקווה ליאוש,
בין אצבעות הרגליים,
נמצאת אהבה,
נמצאת כוונה טובה

מקווה שנצליח לסיים להכין את אקומי לסדנת מורי היוגה שתתחיל בחודש הבא,
ושיגיעו עוד מתנדבים, ושיימצא המימון,
ולהנות מהרגע ומהאנשים המקסימים
ומאהובתי טליה שנמצאת איתי גם ברגעים קשים

אם נרצה....



       

יום חמישי, 2 בינואר 2014

ריפוי ותקווה ביריחו והסביבה


היום עזבתי את מרכז אקו-מי אחרי שבועיים של שהייה במקום,
בתחושה קלה של עצבות, אבל בלב שלם.
נותרתי לבדי במקום אחרי ששאר המקומיים - שלומי, רותם, שרון ונואה הגרמני - יצאו לעיסוקיהם.
התיישבתי לרגע במקדש המשולש, זה שעשוי בעיקר מאדמת מדבר חשופה, ושבכל אחת מפינותיו נטוע עץ מקומי, אחד מהם הוא דקל שבור ששמתי לו תמיכה בתקווה שהוא יתאושש. עצמתי לכמה רגעים את עיניי ונזכרתי בכל השבועיים שעברו עלי, באנשים שפגשתי, בחוויות שחוויתי, והתפללתי שהשלום שאני מרגיש באותו הרגע בלבי יnשיך איתי הלאה, וגם יחלחל לכל מי שיגיע למקום הזה.

מדובר במקום מאוד מיוחד, שאין רבים כמוהו בארצנו. הפעם הראשונה שהייתי בו היתה לפני שנה כאשר הגעתי להתנדב בסדנת תקשורת לא אלימה בת 10 ימים, של ישראלים, פלסטינים ואנשים מכל העולם. הנה מה שכתבתי על כך לפני ואחרי.

הפעם חזרתי למקום עם שתי חברותי אלסנדרה ושלולי.  הרגשתי שהשהות באקו-מי הצמיחה בתוכי ריפוי גדול, והתחזקות, ואני מודה לכל האנשים הטובים במקום, ובעיקר לשלולי ואלסנדרה על השותפות לדרך.

אני רוצה לשתף מעט על אורח החיים במקום, שמנסה ליישם עקרונות של קיימות, עבודה חיצונית ופנימית, וגיוון.

בכל יום מתעוררים בשעה שש וחצי ועושים יחדיו תרגול רוחני - יוגה, מתיחות, מדיטציה.
התרגול הוא עצמאי, והבחירה להשתתף בו היא גם עצמאית, אבל משתדלים לעשות זאת ביחד במקדש שסיפרתי עליו.
בהמשך עוברים להכנת ארוחת הבוקר. אני ניצלתי זאת כדי לפתח את כישורי בישול הדייסה שלי, בדרך להגשמת החזון להקמת רשת דוכנים עולמית שתיקרא "מק-דייסה", ותהווה אלטרנטיבה למזון המהיר מן החי.
לאחר מכן יושבים לאכול יחדיו ארוחה מפנקת ומזינה. אחרי ארוחת הבוקר מתפנים לשטיפת הכלים בעזרת גיגיות שטיפה (כדי לחסוך במים), להשקיית הצמחים, ולנקיון השירותים.

דו- קקיום

נקיון השירותים זו המשימה המגעילה ווהמועילה מכולם. מדובר בריקון של פח גדול מלא בצואה, שתן, נייר טואלט ונסורת לתוך מיכל גדול שבו הקקי הישראלי, והפלסטיני יתערבב ויתקמפסט ויצמיח לנו ירקות, כפי שכבר הוא עושה בערוגות. אין ספק ששירותי קומפוסט הם דוגמא מעולה לשיתוף הפעולה האפשרי בין ישראלים לפלסטינים, ולמכנה המשותף של כולנו - היותנו בני-אדם,  ולחיבור שלנו לאדמה -  שממנה אנו מקבלים את מזוננו ואליה אנו משיבים את צואתנו.

ממש דו-קקיום :)

זו גם דוגמא ליציאה שלנו מאיזור הנוחות, לכך שאנו אחראים לחרא שאנחנו יוצרים, ושזה שאנחנו מורידים את זה בלחיצת כפתור בשירותים לא אומר שזה נעלם...

אחרי משימות הבוקר מתיישבים למעגל שיתוף, שבו כל אחד מספר על מצב הרוח, על החלומות מהלילה הקודם (והיו הרבה כאלה, וחזקים), ועל תוכניותיו להמשך היום. מעגל השיתוף הזה הוא מה שמאפשר למקום להתנהל בצורה מאוחדת למרות שישנם הרבה מתנדבים שמגיעים והולכים. זה יוצר סנכרון בין המשתתפים, מאפשר לדעת מה שלום כולם, וגם שכולם ידעו מה צריך להיעשות ולא יחכו להוראות.

בהמשך מתחלקים למשימות השונות של בנייה, בישול, נקיון, ושאר הדברים שהמקום זקוק להם. הדגש הוא תמיד על עבודה פיזית כחלק מעבודת השלום. הבחירה עם מי לעשות את העבודה, איזה עבודה לעשות ואיך היחסים ביניכם בזמן שהעבודה נעשית יש חשיבות לא פחות מאשר האם העבודה נעשתה. אפשר לבחור את העבודה הנוחה עם החברים המוכרים ואפשר לבחור עבודה יותר מאתגרת עם אנשים שמאתגרים. זו הדרך להתפתחות רוחנית בעיניי.

אחרי ארוחת הצהריים ממשיכים לעוד כמה משימות לפני שהשמש שוקעת, ואחרי שקיעת החמה מתפנים לעניינים אישיים, לקריאה, שיחה, והתכרבלות בשמיכות כדי להתמודד עם הקור של החורף המדברי.

במהלך השבוע יש למקומיים מעגל שיתוף, וגם שיעור בתקשורת לא-אלימה עם מנחה מבחוץ.
פעם בשבוע עושים ערב של לימוד משותף, סביב טקסט שקשור לאהבה.
בסך הכל מדובר בשילוב מאוד נכון לדעתי של לימוד, דיבור, שיתוף בהקשר הפנימי והרוחני, לבין עבודה ועשייה פיזית ומנהלתית. גיליתי גם הרבה פתיחות של שלומי ורותם שמנהיגים ומחזיקים את המקום, שמאפשרים לאנשים אחרים לקחת אחריות, וגם יודעים מתי לשים גבולות, ועושים הכל בנעימות ובחן. אנשי שלום אמיתיים...

זה המודל הכי בר-קיימא שמצאתי עבור קהילה במסע שלנו עד כה, ואני מקווה שאנשים שמעוניינים לחיות בקהילה יקחו מזה רעיונות, וממליץ בחום להגיע להתנדבות במקום כדי להתנסות בכך באופן אישי, ולמי שאין זמן לבוא ולהתנדב שיעצור רגע ויקשיב למילים:

             


סיבה נוספת להגיע למקום היא האנשים שפוגשים שם.
לא רבים מאיתנו מגיעים למקום שבו אפשר להפגש ולדבר עם פלסטיני כבן-אדם ולשמוע את הסיפורים.
חבר אמריקאי יהודי בשם ג'וני שהגיע לארץ כדי לקדם יוזמת עולם חדש מופלאה, היה מופתע לגלות כל-כך הרבה דברים שהוא לא ידע, למרות שהוא עשה סיור של תגלית בארץ.
למשל שפלסטינים צריכים לעבור כמה מחסומים כדי להגיע ממקום למקום שם הם עומדים כמה שעות. שחלקם חיים מעבר לחומה שמצידה השני נמצא השטח שלהם שישראל סיפחה.
במהלך טיול קצר במדבר שמסביב לאקו-מי, שהוא יצא אליו עם כמה חברים פלסטינים, הוא שמע את הסיפור האישי שלהם ואת הרצון שלהם לנסוע ללמוד בחו"ל אבל בלי יכולת לקבל אישור לצאת לירדן כדי לטוס, ועל כך שחלקם בילו בכלא 6 (!!) שנים מחייהם משום שקרובי המשפחה שלהם הואשמו במאבק המזוין נגד ישראל (מה שמכונה בעגה העיתונאית טרוריסטים). אני שב ומדייק - לא הם - אלא קרובי משפחה שלהם הואשמו בהשתתפות בפעילות עוינת, ועל כך הם ישבו 6 שנים בכלא. בזמן שמשחררים אסירים עם דם על הידיים כדי לרצות את האימפריה הצפון אמריקאית, ממשיכים לכלוא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ללא משפט (או משפט קפקאי צבאי), צעירים פלסטינים במאות.

הוא גם גילה שלמרות המציאות הקשה ולמרות הסבל שהם חוו מהרשויות בישראל, הם לא מאשימים ישראלים, אלא להפך, מחפשים למצוא פתרונות ותקווה. אחת הפלסטיניות שפגשתי עשתה לאחרונה קורס פרמקלצ'ר ועכשיו היא מחפשת דרכים לחשוף עוד פלסטינים לעקרונות המנחים של השיטה, שיכולה לדעתי לשחרר רבים מהם, בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר כל הסכם פוליטי כזה או אחר. אין ספק שמדובר בהתקדמות לעבר שלום בר-קיימא.


                     


יריחו תחילה

ביריחו הייתי פעמיים. פעם ראשונה היתה כדי לעשות קניות של ירקות ופירות. פעם שנייה היתה כדי לבקר חברים.
עץ חג המולד בכיכר המרכזית ביריחו
ליריחו אסור לי להגיע. אני לא אגיד מי החברים שהכרתי שם כדי שהם לא יסתבכו, אבל רק אומר שהם אנשים חמים ונהדרים (הם התעקשו לשלם עלינו על כל האטרקציות והקניות שעשינו בעיר, כולל המונית שלקחה אותנו חזרה לצומת אלמוג), שעובדים עם ישראלים, וגם יחסית חופשיים לנוע, משום שיריחו נמצאת באיזור נוח מבחינה פוליטית בלי הרבה התנחלויות מסביב. 

בפעם הזו הגעתי עם אלסנדרה ושלולי וקיבלנו סיור תיירותי מלכותי. הלכנו לראות את העץ של זקאאוס, גובה המיסים אשר ישו ציווה עליו לארח אותו בביתו. עץ השיקמה שנראה באמת עתיק וייתכן בהחלט שהיה קיים לפני 2000 שנה, מגודר כעת על ידי מוזיאון רוסי שגובה חמש שקל כדי לבוא ולראות את העץ מעבר לגדר. מעניין מה ישו היה אומר...

אחר כך שכרנו אופניים ויצאנו להסתובב בעיר. נסענו לעיר העתיקה שיש האומרים שהיא העיר העתיקה ביותר בעולם, כ-10,000 שנה. בזמן שהסתובבנו שם, השארנו את האופניים מחוץ למתחם ולא נעולות. ראינו את הרכבלים של "הר הפיתוי" עוברים מעלינו עם מעט התיירים האירופאים שבאו לראות את המקום שבו ישו צם 40 ימים.

אחר-כך הלכנו לראות את המעיינות שמהם יריחו מקבלת את מימיה, ובזכותם זו עיר כל-כך ירוקה בלב המדבר. ראינו את תעלות ההשקייה שעברו בכל העיר, אשר מאז שהיפנים הביאו מערכת צינורות לפני כמה שנים, הן רובן  יובשו או נסתמו.

בדרכנו חזרה למרכז העיר פגשנו גמל מתוסכל שעמד מתחת לפנס רחוב. ניסינו לתקשר איתו וללטף אותו אך הוא רק ניסה לנשוך אותנו בתגובה. אחרי כמה דקות התייאשנו והנחנו לו לנפשו.

סיימנו בקניות של עוד קצת ירקות ופירות עבור אקו-מי, ואכילה של פלאפל מאורך שיש בו אפונה, יאמי.

2014 בפתח

כידוע בישראל אין הרבה מסיבות טובות בסילבסטר. בתל-אביב יש בעיקר אנשים שעומדים בתורים למועדונים, מוניות מלאות, ואנשים שמגיעים עם הנג-אובר לעבודה. לא מי יודע מה.

אנחנו לעומת זאת קיבלנו הזמנה למסיבת שנה חדשה באחת המסעדות שליד צומת אלמוג. קיבלנו את ההזמנה מאחד מעובדי המקום שמגיע לעתים לאקו-מי. מכיוון שזו היתה הזמנה אישית ראינו לנכון להגיע ולכבד.

אני שלומי ואלסנדרה הלכנו יחדיו. הגענו למסעדה בשעה מוקדמת יחסית, כך שהמקום עוד היה די ריק וקיבלנו מושב של כבוד, על ספות העור, ליד אחד משני הזמרים שהגיעו במיוחד באותו הערב. הוא היה חיכני למדי. כל-כך חייכני שהיה נראה שבעזרת ג'ל השיער הוא גם עשה תספורת מדליקה של זמר חתונות משנות החמישים וגם מרח לעצמו חיוך על הפנים שלא נמחק כל הערב.

אלסנדרה ושלומי ישבו בשוק. אלסנדרה היתה מזועזעת מעיצוב הפנים של המקום - הרצפות השחורות-אדומות, מנורות הניאון, וילונות הפלסטיק - ובכלל מהכיעור הכללי כפי שהיא תיארה זו. שלומי סתם היה עייף.
אחרי הכרות קצרה עם הזמר, הוא החליט לתת לנו כבוד וקרא בשמותינו אחת לכמה זמן.
שלומי שרוב הזמן התעפץ, התעורר כל פעם מקריאת שמו, חייך במתיקות כפי שהוא עושה לרוב, וחזר לנקר.
אני בעיקר ישבתי והשתעשעתי מהסיטואציה, וניסיתי לא לסבול מהמוזיקה מחרישת האוזניים.

שלומי ואלסנדרה עייפים אך מבסוטים


אחרי כשעה באו להזיז אותנו לשלוחן כדי לפנות את הספות לכמה אנשי עסקים שהזמינו את המקום מראש.
אנחנו החלטנו שהיינו נימוסיים וסבלניים מספיק וחזרנו לאקו-מי כדי לספר לשלולי על חוויותינו מהערב.


את הבוקר של 2014 בחרתי לעשות במדבר. לקחתי את האופניים של אקו-מי ויצאתי לרכיבה קצרה. עליתי כמה עליות מסובכות,  עד שהגעתי לנקודה נחמדה להביט בזריחה של השנה החדשה.

זריחתה של שנה חדשה

אחרי מתיחות בוקר ומדיטציה קלה ירדתי עם האופניים במהירות, בתקווה לא לפתוח את השנה בנפילה, ואכן הכל עבר בשלום, והגעתי שמח חזרה לאקו-מי, להמשיך ולהתאמן בהכנת דייסה :)

אז מה אאחל לשנה הקרבה הבאה עלינו לטובה?

שנלמד לאהוב, אהבה אמיתית.
כמו שאומר אריך פרום באומנות האהבה - אהבה אמיתית אינה דבר שקורה לנו משום שאנו מוצאים מישהו שמוצא חן בעינינו, אלא ביכולתנו לבחור לאהוב, ולהשקיע השקעה אמפתית ויצירתית כדי לענות על הצרכים של האחר.

מאחל לנו ולאחינו הפלסטינים שנצעד עוד צעד לעבר חופש אמיתי, חופש שמגיע מקיימות, משיתוף פעולה, מהושטת יד אל האחר. כי עד שלא כולם חופשים אף אחד לא באמת חופשי.

מאחל לנו שעד שתגיע הקריסה הכלכלית הבלתי נמנעת, אנחנו נייצר עוד ועוד אלטרנטיבות למערכת הקיימת.

מאחל לעצמי לצחוק יותר.
כמו שאמרו הגששים - אנא עארף, העולם מצחיק אז צוחקים.

ולבכות
לבכות הרבה. ולגרום לעוד אנשים לבכות.
בכי משחרר, בכי מרפא.
בכי כזה טוב שמוציא את כל העצבות והשמחה והופך אותם למים מלוחים

ואם נרצה אפילו מק-דייסה נעשה...


             











יום שישי, 27 בדצמבר 2013

שלום (כאן) עכשיו

בתחילת השבוע הגענו הקהילה למרכז אקו-מי.

אתמול, כאשר ישבנו מסביב למדורה, ישראלים, פלסטינים, גרמנים, בני אדם, ונשאלנו למה הגענו לפה,
למה יצאנו מהחמימות והנוחות של הבית, חלקנו בנסיעה דרך מחסומים, אחרי יום עבודה ארוך, או במקום לראות משפחה או חברים, שמעתי תשובה דומה מרוב האנשים - כדי להכיר אחד את השני, כדי לראות שיש עוד כמונו שמאמינים, כדי לקדם שלום בארץ הזאת, כי לבד זה לא יגיע.

מרכז אקו-מי הנחבא אל הכלים, נמצא בצומת אלמוג, בירידות מירושלים, אחרי הפנייה ליריחו, לפני הקפה קפה שנמצא מול תחנת הדלק של צומת אלמוג. מדובר במרכז לקיימות סביבתית וחברתית, כזה שמנסה להוות מקום של שלום לא רק בין עמים אלא גם בין המינים, ובין האדם לאדמה, ובינינו לבין עצמנו. כי השלום כידוע מתחיל בתוכנו. לא בפינוי התנחלויות, ולא במשא ומתן של פוליטיקאים עשירים, אלא בתוכנו ממש.

כחלק מהתהליך לחשיפת השלום שבתוכי, אחד הדברים שתרגלתי השבוע הוא להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. לשם כך צמצמתי את השימוש בטלפון למינימום ההכרחי, שלחתי כמה הודעות, ונמנעתי לגמרי מחדשות (חוץ מעיתון חרדי בפלאפל ירושלמי שהצצתי בו), מפייסבוק ומאינטרנט בכלל. המטרה היתה להחזיר לעצמי את האיזון בין התשומת לב שאני מקדיש למה שקורה מסביבי ובתוכי, לבין מה שקורה בעולם, או באופן כללי למה שקורה שם...


          

אז מה הבעיה שלי עם להיות כאן כל הזמן?
הבעיה שלי היא שכשאני רוצה להגיע ליריחו אז יש שלט שאומר לי שאסור לי להיכנס ומי שנכנס עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש. הבעיה שלי היא שאם אני סתם חי את חיי, עובד עבור אוכל ולא מבקש דבר מאף אחד אז מתישהו ביטוח לאומי יבואו ויספרו לי שאני בחובות וינסו לעקל כל מה שיש לי. הבעיה שלי היא שיש מלא זיהום מסביבי, הבעיה שלי היא שבזמן שאפשר לשבת ולמדוט כל היום ולהבין שבעצם הכל טוב, אז המכונה ששמה קידמה ממשיכה להפוך את משאבי הטבע למקורות הכנסה, תוך כריתה של עצים השמדה של מינים, ויצירת פסולת גרעינית שתשאר פה עוד אלפי שנים. אז אני בבעיה. מין פרדוקס שכזה.

כבר כתבתי בעבר על המלחמה בין ההווה לעתיד, ואני לא רוצה להיות במלחמה.
אז מה עושים?
קודם כל משתדלים לקחת דברים בקלות. לאחרונה נאמר לי שאני קצת רציני מדי. אז באמת חשוב להזכיר לעצמנו שהחיים הם לא דבר רציני, הם בסך הכל מין משחק כזה עם עצמנו שלפעמים נראה מאוד רציני, וגם יש בו הרבה עצב וסבל, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לקחת את זה ברצינות.
מי כמונו יודע שאפשר אפילו לצחוק על דבר נורא כמו השואה.
אז במסגרת חוסר הרצינות שלי החלטתי לעשות קצת בלגן. נסעתי ליריחו כנציג של הממלכה הדנית. יחד איתי נסע יוסף, המדריך שלי לענייני אוכל ובלגן. הלכנו לשוק הסיטונאי ודיברנו חצי בעברית חצי בערבית קלוקלת, וחצי בגיבריש מודרני. אחר כך הגענו לדוכן של הגבינות ( גבינות עזים, שזה הרבה יותר בריא ופחות תעשייתי מגבינות של פרות), ובסוף לדוכן של הכנאפה.
בכנאפה שאל את יוסף המוכר מהיכן אני והוא אמר לו בנונשלנטיות - מדנמרק. המוכר התלהב שהגיע תייר והתחיל לשאול אותי אם יש לנו מלך ואיך קוראים לו. אני עניתי לו שיש לנו וקוראים לו גוסטב השלישי. אבל הוא רק בשביל השואו ביזנס ובעצם יש לנו ראש-ממשלה שהיא אשה והיא ממש אחלה. אין לי מושג מה באמת נכון אבל הוא זרם איתי. הוא הסתלבט על הצמה שהיתה לי בראש שחברה גרמניה עשתה לי כמה ימים לפני, אמר לי שיש לי תספורת של ויקינג, ובמסגרת החוסר רצינות שלי החלטתי שזה נכון וצחקקתי.

יש עוד כמה אנשים שהחליטו לעשות צחוק מהעניינים, ולנסות לקחת את המצב הלא תמיד נעים ולהוציא ממנו את המיטב. למי שלא מכיר יש את צבא הליצנים שמחבקים שוטרים וממששים פוליטיקאים. לי יש זוג חברים נפלאים שהקימו את פעולה קרקסית, סדנת ג'אגלינג אקטיביסטית נודדת שנותנת קונטרה להפגנות המתוסכלות ולעצרות המשמימות, ומכניסה קצת צבע וחיים. אחד המגניבים זה החייל הלבן שמגיע למחסומים בגדה, או סתם למרכז ירושלים ומבלבל את כל האנשים שלא מבינים על מי הוא שומר:

החייל הלבן מול ילדים משתוממים ונערים עם נשקים במדים

אז במקום למדוט כל היום, או להתבאס מהמצב, או לקבל אותו כמו שהוא, אני מאמין בשינוי, בעשייה. או כמו שאומרת החולצה שלי של מהפכה של אהבה - אהבה היא עשייה  LOVE IS ACTION וכמו שכתוב בכרטיס הביקור שלי המקצוע הוא אקטיביסט.

אז איזה מין עשייה היא עשיית שלום?
באקו-מי אני פוגש כל מיני אנשים מעניינים. למשל מישהי שעובדת בארגון שמחבר בין אנשי דת מכל הדתות ובין מדענים כדי לדבר ולהתמודד עם המשבר הסביבתי ושינויי האקלים.

עוד מישהו מאוד נחמד שפגשתי זה עזרא. חנון אמריקאי שהגיע ללמוד מתמטיקה ויש לו התלהבות מאוד גדולה למספרים ממשיים שנוצרים מזה שאתה עושה שורש למספר שהוא מינוס ואז בודק את ההתנהגות שלהם בכל מני מישורים. למה זה טוב הוא עוד לא יודע בדיוק, אבל יש פיזיקאים שמוצאים לזה שימושים. האם זה משמש לפיתוח של טכנולוגיות טיהור מים או לשיפור של כלי השמדה המוניים הוא לא יודע, וזה מפריע לו, הוא רק מקווה שעושים עם זה דברים טובים. זה הזכיר לי את מהנדס הבניין שלקח אותנו השבוע טרמפ וסיפר לנו שהוא עובד על בנייה של שני נמלים חדשים ומופרטים במדינת ישראל, שנראה לו ממש מיותר שיהיו פה חמישה נמלים, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? הוא בסך הכל מביא כסף הביתה.

ובכן הבחור הנחמד עזרא, כן רוצה לעשות משהו. הוא מגיע מרקע של הציונות הדתית והוא רוצה להקים התנחלות של יהודים ופלסטינים מתוך אמונה שזו דרך לגשר על הפערים ולהראות שאפשר לחיות ביחד גם אנשים דתיים. אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. ובכלל אני לומד לחבב יותר ויותר כל כל מיני מתנחלים שלא מנסים להתייפף ולהרגיש יותר טובים רק כי האדמה שעליה הם גרים נכבשה באופן חוקי על ידי סבא שלהם, ולא באופן  בלתי חוקי לטענת האימפריאליסטים הצפון אמריקאים והאירופאים.

אז כמובן שיש בהתנחלויות התעלמות מהמצב ואי שוויון וכוחנות ועוד המון דברים גרועים, אבל אני מאמין בגישה הפרקטית והריאליסטית שבמקום לנסות לפנות אנשים מבתים וליצור עוד ועוד מאבקים, בואו ננסה להבין איך הופכים להיות שכנים יותר טובים. כזה היה הרב פרומן ז"ל, הרב מתקוע שיצר קשרים עם פלסטינים ועם שייחים, ודיבר רבות על שלום בין העמים שמתחיל משלום בין אנשים.




       


אז כיום הרב פרומן הוא סוטה הלכתית.
היום הרעיון של עזרא נשמע מופרך.
ככה נשמעים רוב הגאונים ופורצי הדרך.
ככה יוצרים שינוי.
 לפני מאה עשרים שנה הרצל כתב חזון על מדינה ליהודים, ושבעים שנה אחר-כך החזון הזה התממש. לפני שישים שנה סיפר הכומר מרטין לותר קינג על חלום של שוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, וכיום יש נשיא שחור.

נכון, החלומות האלו עוותו, ונוצרו מעין מוטציות. נשיא שחור שממשיך להפציץ מדינות רחוקות באמצעות רובוטים מעופפים, ומדינה שכל-כך מנסה להגן על יהדותה שבדרך היא מוכנה לכלוא בתוך חומות באורך הגלות את כל מי שהוא איום דמוגרפי ביעניה, כלומר לא יהודי.

ועדיין עדיף לחלום ולנסות להגשים מאשר לא לחלום ורק להתלונן או להשלים עם המצב.

וגם לי יש חלום,
וגם לאנשים באקו-מי,
וגם לחברים שלי בקהילה,
וגם לעוד המון אנשים, בעזה, ובחברון, ובתקוע, ובתל-אביב, ובירושלים, ובציריך, ובנווה שלום, ובעוד מלא מקומות בארץ ובעולם. חולמים ועדיין לא מצליחים להגשים.
לי יש חלום שחלמתי לפני כמה שנים - להביא שלום במזרח התיכון תוך שבע שנים.
חלמתי אותו לפני שלוש שנים, נשארו עוד ארבע.

אז איך מביאים את השלום  במזרח התיכון תוך ארבע שנים בחמישה שלבים?

1. ללמוד ערבית מדוברת.
כדי לדעת את השפה של מי שחי איתנו פה בארץ, ובכל הארצות השכנות. וגם כדי שלא יזרקו אותנו לים, או יעשו מאיתנו כנאפה. אני ממליץ בעיקר על ספרי ערבית מדוברת של יוחנן אליחי ועל כל קורס ערבית שמשתמש בספרים האלו. 

2. לפני שעושים ישובים משותפים של מבוגרים שהם בסך הכל יצורים מאוד מקובעים אפשר לשלוח את הילדים לבתי ספר משותפים. עמותת יד ביד מקימה בתי ספר בישובים מעורבים.

3. להתחיל להתערבב בחדר המיטות ערבים ויהודים וערביות ויהודיות וגויות וגויים ולעשות ילדים מעורבים מכל מיני צבעים וגוונים שמדברים מלא שפות ומאמינים בכל סוגי האלוהים.

4. לזכור שכולנו כאן ואנחנו לא הולכים לשומקום


    

5. הכי חשוב זה להאמין :)

אם נרצה ...

יום ראשון, 26 במאי 2013

הרשת הסמויה מן העין


מכירים את התחושה הזו של אחרי אירוע כמו חתונה או טיול בטבע, שצריך לנוח ולהסתגל בחזרה לחיים?
התחושה של אחרי שבת או חג, שהנה חוזרים לימי החול ה"רגילים"?
התחושה של אחרי פסטיבל של כמה ימים של מוזיקה וריקודים וסדנאות ואנשים, שאתה שואל את עצמך, למה אי אפשר שככה נחיה כל החיים?

                    

התחושה הזו שאני חווה אחרי אירועים כאלו,
כפי שאני מבין אותה כיום,
היא תחושת המעבר בין מציאויות מקבילות שמתקיימות בו-זמנית בחיים שלנו.
בזמן שמישהו אחד יושב במשרד, מישהו אחר נמצא בחוף הים,
בזמן שמישהי שוכבת במיטה בבית חולים, מישהי אחרת נמצאת במטוס בדרך להרפתקת חיים.
כל אחד מאיתנו חווה מציאות משלו במהלך היום, והמעבר בין המציאויות האלו הוא לפעמים חד, וסוחט הרבה אנרגיה.

אני שם לב לכך הרבה בעבודתי כשליח לאורך השנים, על אופניים וגם על קטנוע,
בכל בניין שאני מגיע אליו, בכל משרד שאני נכנס אליו,
מתרחש משהו, ישנה אווירה מסוימת,
ישנו עולם שלם ושונה מהעולם הקודם שהייתי בו,
שלעתים נראה כחלק ממערכת אחת גדולה, ולפעמים נראה מנותק לגמרי זה מזה.

כמו טיפות שהן דומות אך גם שונות, שביחד מרכיבות אוקיינוס אחד גדול.
כמו האור שלעתים נע בצורה של גלים, ולעתים מתנהג כמו חלקיקים נפרדים.



בו-זמנית, לעתים גלים ולעתים חלקיקים


ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר נמצא באירועים משמחים ומעורב בעשייה שאני מתחבר אליה,
וכך גדל הטשטוש בין ה'עבודה' לבילויים' בין ה'פסטיבל' לבין ה'חיים'.

אז מה עשיתי השבוע?

.ביום ראשון (בולבוס) הייתי בחוות אדמאמא כדי לדבר על מסע האופניים הגדול שאליו אני הולך לצאת בקרוב.
ביום שני (בולבוס) עבדתי בבודהה בורגר - נוסע על אופניים ומביא אוכל טבעוני ומזין לאנשים שלא מעוניינים שייצור האוכל שלהם יבוא במחיר של התעללות בבעלי חיים.
ביום שלישי (בולבוס) הייתי במפגש קהילה ראשון בפלא, ופגשתי חברים ותיקים וחדשים.
ביום רביעי (בולבוס) שוב עבדתי בבודהה בורגר, ובערב נסעתי לפרדס-חנה כדי לפגוש קבוצה של פעילים (ובעיקר פעילות) חברתיים, ולדבר איתן על בנק הזמן שאני עוזר להקים.
ביום חמישי ושישי (בולבוס) הייתי בים, ביומולדת של חברה בחוף הבונים. הייתי בכח החלוץ שהקים את הציליה ונאבק ברוח, עד שהיה לנו מחנה לתפארת שיכל לארח את כל המשפחות שהגיעו לשישי-שבת.
ביום שבת  (פשטידה של בולבוס) הייתי ביומולדת אחר, יומולדת של פעיל שלום ותיק, דיויד, שארגן מפגש חברים, ישראלים ופלסטינים, אנשים מדהימים שהיתה לי זכות לפגוש כמו סמי עוואד, גרשון בסקין ואיבתיסאם מחמיד.  נפגשנו באקו-מי שליד יריחו, ובערב נשארנו למעגל שירה מסביב למדורה בעברית, ערבית, אנגלית ופרסית.

כל מקום כזה, כל אירוע כזה, משאיר עלי חותם.
בכל יום יצרתי קשרים חדשים עם אנשים בעלי עניין משותף - ליצור עולם חופשי יותר וטוב יותר עבור כולם.


מרחבים אוטונומיים זמניים  T.A.Z. - Temporary Autonomy Zone 

כל אירוע כזה, כל פסטיבל, כל מרחב, הוא אוטונומי וזמני.

אוטונומי -  כלומר עצמאי, בעל חוקים משלו, אווירה שנוצרת על ידי המשתתפים.
ככל שהמרחב יותר מכיל ומאפשר, כך המציאות שנוצרת בתוכו יכולה להיות יותר עשירה מגוונת ובלתי צפויה.
ככל שהמרחב נשלט, כך המציאות תהיה שגרתית צפויה ו'רגילה'.

זמני - למרות שאנו רגילים לראות דברים כקבועים, ממוסדים, למעשה כל מרחב, גם אם הוא קיים אלפי שנים, הוא זמני.
לעתים זה ברור לנו שהוא זמני, כמו בפסטיבל או חתונה, אבל גם המקומות הכי אנכרוניסטים, כמו משרדי ממשלה הם זמניים.

אז מה זה אומר שיש לנו מרחב אוטונומי זמני?
זה אומר שבכל מקום, ובכל זמן אנחנו יכולים ליצור את המציאות שלנו לפי מה שכבר קיים במקום.
זה אומר גם שהחוקים שקיימים מחוץ למרחב, לא בהכרח מתקיימים בתוכו.

אם לדוגמא במרחב העירוני אנחנו חיים במידה רבה בכלכלת שוק כאשר הכל נסחר תמורת כסף,
אז במרחב האוטונומי הזמני אפשר לשנות זאת, להחליט שחולקים הכל.

אם באירועים משפחתיים או תרבותיים אנחנו מארחים או אורחים, מארגנים או קהל,
במרחב האוטונומי אנחנו יכולים להחליט שכולם משתתפים, כולם גם וגם, אורחים ומארחים, נותנים ומקבלים.

השינוי הזה בחוקי המשחק הוא שיוצר את המציאות,
כל מה שצריך זה לאפשר אותו.
איך יוצרים מרחב מאפשר?

לא יודע בדיוק, אבל מוזיקה, משחקים, תחפושות, אוכל, לפעמים גם סמים,
שתחומים באזור מסוים,
יחד עם כמה מבוגרים אחראיים,
בדרך כלל יעשו את העבודה :)

הרשת הבלתי נראית

בפיזיקת הקוואנטים, עד כמה שאני מבין אותה, חוקרים את החלקיקים הקטנים ביותר,
החלקיקים האלה מופיעים ונעלמים במהירות כל-כך גבוהה שלעתים נראה שהם נמצאים ביותר ממקום אחד בו-זמנית.
בספר בעל השם T.A.Z מדבר הסופר 'חכים ביי', על רשתות של מרחבים אוטונומיים שמופיעים ונעלמים.

ישנם שני סוגי רשתות - הרשת הקבועה, השלטת,  שמורכבת מהרשתות שכולנו מכירים ותלויים בהם -
רשת החשמל, רשת הכבישים, רשתות התקשורת, רשת החינוך, רשת הבנקאות, רשת הבירוקרטיה.
לרשת הזו הוא קורא באנגלית - NET

הרשת השנייה היא רשת הרבה יותר עדינה, הרבה יותר חמקמקה.
זו הרשת של המרחבים האוטונומיים. זו הרשת שלא תשמעו עליה בחדשות.
הרשת הזו יותר דומה לרשת של קורי עכביש.
היא נתווית במהירות ומתפרקת בקלות, רק כדי להבנות מחדש במקום אחר.
לרשת הזו קורא 'חכים ביי' מרקם, או באנגלית - WEB.

רשת תיל מפרידה (NET) ורשת קורים מחברת (WEB)


אני קורא לרשת הזו - רשת האהבה.
כל הפסטיבלים, כל הסדנאות, כל ההפגנות, כל הטקסים, וכל הכנסים,
כל מה שהוא אלטרנטיבי, כל מה שהוא אינדי, כל מה שהוא אקטיביסטי, יוצרים ביחד את הרשת הזו.
היא מופיעה ונעלמת, לעתים היא מפרקת את הרשת הקיימת, לפעמים היא מייתרת אותה עד שזו פשוט מתמוססת, ולפעמים היא מכסה אותה כמו צמח מטפס.

זה לא פשוט.
הרשת השולטת - ה-NET  - היא חזקה ומתואמת, יש לה שלוחות בכל רחבי תבל ובכל מימדי הקיום האנושי,
אך היא לא מספיק רגישה ומתוחכמת כדי להתמודד עם הרשת  הקוואנטית של ה-WEB.

רשת ה-WEB, מופיעה ונעלמת.
לכולנו יש גישה אליה. לכולנו יש חלק בה.
אנחנו יכולים ליצור עוד ועוד מרחבים אוטונומיים, עד שנגיע למצב שבו רובינו חיים במרחבים כאלו.

זה תרגיל שכדאי לעשות -
לשים לב מתי אנחנו ברשת השולטת ומתי אנחנו ברשת הסמויה.
מתי אנחנו יוצרים ומשתתפים במרחב שאנחנו נמצאים בו,
ומתי אנחנו אסירים שמשחקים במשחק שלא אנחנו קבענו.

אנחנו יכולים לבחור באיזה רשת להיות,
אנחנו יכולים ליצור את המרחב שלנו,
ביחד, אנחנו יכולים ליצור מציאות שונה לגמרי מזו שאנו חיים בה היום.

אם נרצה...