עכבר המדבר ישב לו במחילתו,
גירד פדחתו, כרסם גבינתו,
נהנה מהשקט, הסתתר מהחום,
חשב לו, כמה נחמד זה להיות עכבר כל היום.
יום אחד הוא קיבל הצעה
לבוא לעיר הגדולה
שם מחכה לו דירה
עם גג ובריזה וחברה טובה
כל צרכיו ימולאו
כל חלומותיו יתגשמו
כל שיישאר לו זה להנות מהשפע
ללכת לים, ולפגוש את כולם
אמר העכבר, אלך לי אם כך
מדוע שלא אהנה מהעיר
אביא קצת משקט המדבר איתי
ולכל מי שלחוץ אותו אעביר
הגיע העכבר והנה הדירה,
נאה וגדולה וגם נעימה החברה,
והרבה חברים ומשפחה
אך העכבר החביב לא מצא לו מנוחה
אמר לעצמו אלך ואביא לי ארוחה טעימה
מעדן שאין במדבר, אולי איזה גלידה טובה
הלך העכבר ובדרך עבר
דרך כבישים סואנים מלאים רוכלים וקבצנים
ועכברות נאות בבגדונים קצרצרים
והעכבר הרגיש איך צרכיו מתרבים
ובעודו מחפש את הגלידה הקרובה
התעכב להסתכל בחלון ראווה
ואז פגש אותו מכר, ושאל מה נשמע
והעכבר פטר אותו בקצרה
כי כבר רצה את הגלידה
וכשהגיע לגלידה ראה המון טעמים
וצבעים ומרקמים ופצפוצים מנצנצים
הוא רצה מהכל אך היו לו רק כמה שקלים
מספיק לכדור אחד במקום לכמה כדורים
קנה לו כדור גלידה עגול וגדול
וזלל בתאוותנות תוך דקה חיסל הכל
ואז חזר לדירה שמח וטוב לבב
עד שהשתעמם ותהה מה עכשיו
חיפש וחיפש ועדיין לא מצא
עד שעצר והסתכל במראה
ומולו לא תאמינו מה ראה
עכברוש גדול ומלא תאווה
נבהל העכבר, ואז נזכר
עכשיו אני בעיר, פה זה לא המדבר
פה אני עכברוש כמו כולם
זללן וחמדן ואפילו מעוצבן
פה אין לי את השקט של המדבר מסביבי
פה עלי למצוא את השקט בתוכי
לשבת בשקט גם כשמנועים רועמים
ולהיות אדיב גם לכל הקבצנים
במקום לזלול, לחפש מה ליצור
ובמקום למהר לדעת מתי לעצור
ולנשום ולראות ולהריח את הפרחים
ולזכור שאם חסר לי אוכל, יש מלא בפחים
ובעיקר לראות את העכברושים מסביבי
ולהבין שאחיי הם, ולמצוא להם מקום בליבי
כי עכבר המדבר הוא שקט ורגוע
אבל כשהוא מגיע לעיר גם הוא הופך לעכברוש פרוע...
לפני שבוע יצאתי מבית הוריי בפרדס-חנה
וצעדתי ברגל לכיוון תחנת הרכבת.
גשם התחיל לרדת, גשם של תחילת סערה
שהיתה אמורה לפקוד אותנו בסוף השבוע.
הולך לי בדרכי וטוב לי, רציתי לבדוק מה השעה,
וגיליתי שהשארתי את הטלפון שלי בבית.
המחשבה האטומטית שעלתה לי היא שעלי לחזור לקחת אותו
אבל אז חשבתי אם לא אאחר את הרכבת
המחשבה הבאה היתה האם זה יהיה נורא לאחר את הרכבת,
שכן אני אמור להגיע לאקומי, אבל לא בשעה מסוימת.
לבסוף החלטתי להשאיר את הטלפון בבית הוריי
ולעשות שבוע ללא טכנולוגיה.
בלי טלפון, בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי חדשות
בלי מוזיקה באוזניות, בלי שעון, בלי וואטסאפ.
כבר בדרך ברכבת שמתי לב שאני יותר רגוע
במקום לשלוח את היד לכיס ולבדוק כל רגע מה חדש
הסתכלתי החוצה על הדרך
ראיתי שלוליות ענקיות בשדות
ועופות דורסים נחים על גדרות
ונשמתי....
בתל-אביב עצרתי להפקיד צ'ק עבור חברה
ופתחתי את המחשב ושלחתי מייל לחברה אחרת
כי היינו באמצע שיחה ולא רציתי להשאיר אותה באפלה
ואז חזרתי לתחנת הרכבת,
לקחתי אוטובוס לירושלים.
בתחנה בירושלים חיכיתי לאוטובוס הבא כחצי שעה.
ותהיתי מה אני אעשה בזמן הזה?
כבר נשמתי מלא... מה עוד יש לעשות?
נכנסתי לחנות צעצועים ותחפושות
הסתכלתי אם יש דברים מגניבים לפורים.
כהרגלי לאחרונה,
בדקתי את התוויות של הפלסטיקים העטופים בפלסטיקים
וגיליתי כצפוי שהכל מיוצר בסין.
החלטתי לנצל את הזמן ולשוחח על כך עם המוכרת החרדית
חיכיתי שהיא תתפנה אליי,
ואז שאלתי אותה אם יש לה משהו תוצרת הארץ.
היא הסתכלה אליי במבט מופתע ואז שאלה-
כאילו מזכרת? I LOVE ISRAEL? כן יש לנו.
היא ניגשה לקופסא והביאה לי אחת לדוגמא
עליה התנוססה בגאווה התווית
MADE IN CHINA
אז שאלתי אותה שוב- אין לך משהו שמיוצר בישראל
אז היא אמרה לי שלא.
אמרתי לה - חבל, כי אני לא קונה עבודה זרה.
היא צחקקה ואמרה -עבודה זרה, אהבתי.
שמתי על פניי ארשת רצינית ואמרתי לה-
לא, ברצינות, זה לא נראה לך הזוי שכל מה שיש לנו היום מיוצר בסין?
היא אמרה לי - וואלה אתה צודק, אולי תתחיל לייצר.
אהבתי את התשובה שלה, ועניתי לה - עובדים על זה.....
עבודה מנוכרת
אז כיום אנחנו קונים כמעט הכל מסין, ובאופן כללי אנחנו לא יודעים מה מיוצר היכן (למרות שדואגים לרשום את ארץ הייצור על המוצרים). מי שהתייחס בהרחבה להזרה של תהליך הייצור כבר לפני 150 שנה היה קארל מרקס, כותב המניפסט הקומוניסטי.
ניכור מהאנושיות (מהעצמי) – האדם הופך משועבד להכרח כלכלי וכן הוא משקיע יותר ויותר בעבודתו מתוך הכרח, כתוצאה מכך הוא מאבד מאנושיותו והופך לחיה – פועל בכדי לשרוד (למחייתו) ובזמנו ה”חופשי” אין הוא מסוגל להרשות לעצמו פעילויות של רוח (כך מבדיל מרקס את האדם מהחיה).
“שיאו של שעבוד זה הוא בכך שמעתה ואילך הריהו מסוגל לקיים את עצמו בחזקת פועל אך ורק בתור יצור פיזי ואילו בתור יצור פיזי הריהו קיים רק כפועל”. האדם הופך להיות חלק ממכונה.
ניכור מהעבודה – מרקס מאמין כי האדם מממש את עצמו בכך שהוא יוצר. במצב הקיים האדם מבצע פעולות מכאניות בלבד (מפעל). העבודה הופכת לחיצונית לפועל. במציאות של ימינו אין קשר בין האנשים היוצרים והאנשים הצורכים. הכל הופך להיות חלק משרשרת שבה כל אדם הוא רק חלק מתהליך הייצור, ובכך הוא הופך להיות מנוכר לתהליך העבודה כולו.
ניכור מהטבע – המכונה היא בעלת מאפיינים לינאריים, כלומר הפועל לוקח חלק מקוטע בתהליך, שיש לו התחלה ויש לו סוף. כאשר האדם אינו לוקח חלק בכל תהליך הייצור, אין הוא מודע למשאב הטבעי שממנו הגיע החומר שבאמצעותו הוא יוצר, ואין לו נגיעה בתהליך ההתכלות הטבעי של המוצר. אם בעבר אומן היה יוצר חפצים שמחזיקים שנים רבות, וגם שומר על קשר עם הלקוח ולוקח אחריות על תיקונו, הרי שהיום המוצרים נקנים במחיר הזול ביותר וגם מתקלקלים ונזרקים. חוסר המודעות לתהליכים הטבעיים המעגליים והשלמים הוא גורם מפתח בהרס הסביבה שלנו כיום.
ניכור מהאדם (זולתו) – לאור הניכור מהאנושיות ומהטבע, מרקס טוען כי מתקיים גם ניכור מהאדם שסביבנו, מהזולת. היחס הופך להיות מכאני וענייני. המין (סקס) הופך להיות אמצעי להמשך קיום בלבד. היחס שהאדם נותן לתוצר, לעבודה ולעצמו הוא גם היחס שהוא נותן לזולתו - האדם הופך את מהות קיומו (היצירה, יצירת חיים) לפעילות אמצעית למען קיומו בלבד (רבייה).
מרקס נחשב לאינטלקטואל מטריאליסטי,
כזה שמדבר על החומר, ועל כוחות פוליטיים וכלכליים שמניעים אותנו,
אני רואה בתיאור שלו את מושג הניכור,
כחיבור חזק בין הרוח לחומר,
ונגיעה במהות האנושית שמעבר לכלכלה ולמעמד,
אלא במהותנו כבני אדם - יוצרים.
ניכור והזרה הם מונחים קרובים,
ועבודה מנוכרת מתחברת לי לעבודה זרה.
המונח "עבודה זרה" עדייך לא ברור לי, אני חייב לציין,
ניסיתי לקרוא את המסכות בתלמוד ובמשנה,
אבל כנראה שאני זקוק למתרגם קצת יותר בקיא בדברים.
כל הנושא התחיל בשיחת וואטסאפ של קבוצת היריד האנושי הנודד,
שבה שלח לנו יקיר, אחראי חינוך שירה וההשראה, את הקטע הבא:
בעקבות הטקסט הזה התפתח דיון,
ואהבתי את תשובתו של חברי רועי הקרקסן:
עבודה זרה הוא כל מה שמנסה למצוא את התיקון בחוץ,
לנסות לשנות את העולם, את האחר,
במקום להסתכל פנימה לתוך עצמי.
המשפט הזה מאוד התחבר לשבוע הוויפאסאנה הטכנולוגית שלי.
במקום לכתוב עוד סטטוס בפייסבוק,
במקום להזין את עצמי בחדשות מהעולם החיצון,
להתרכז פנימה.
יצא לי להרגיש יותר נוכח,
יותר מודע לגוף שלי, למחשבות שעוברות דרכי,
לרגשות שצפים בי, ולפעמים לא מקבלות קשב
בגלל שצף המידע והגירוייים שמספקים המכשירים.
הניתוק הזה גם עשה פלאים לזוגיות שלי ושל טליה,
כי במקום להתעסק בחדשות העולם,
יש זמן להתמזמז ולהתכרבל, לקרוא ספרות ושירה,
ולהזכר כמה טוב שיש לנו זו את זה.
שמחתי מאוד שנשארנו בסופ"ש, ולא נסענו לשום מקום,
כך זכינו גם להכיר יותר מקרוב את כל האנשים המקסימים,
שחברו יחדיו כדי ליצור מרחב של שלום ושל ביטוי עצמי,
בצומת אלמוג בואכה יריחו.
זכיתי גם לראות את הרי ירדן לבנים משלג,
ולעשות טיול אופניים אל נחל שוצף באמצע המדבר,
ולתרגל תקשורת מקרבת
ולבכות על מה שקשה לי
ולהיווכח כמה טוב יש סביבי,
כמה שפע, כמה יופי, כמה אהבה.
החזרה לתקשורת אלקטרונית
היא נהדרת וגם מפזרת.
היכולת הזו לשוטט במרחבים העצומים של מידע,
להיות בקשר עם עשרות חברים בו זמנית,
היא מופלאה והרסנית.
כיום אני רואה כיצד זה משתלט לנו על החיים
ואני בהחלט לוקח תזכורת לעצמי
לעשות יותר ימים ורגעים שקטים
בלי אלקטרוניקה, מסכים, הודעות וציוצים
רק כאלו של ציפורים
להיות עם עצמי ועם האנשים שמסביבי
להיות נוכח, להיות ברגע,
להיות
"אני חושב שהמסר שביקשתי להעביר אתמול מהדהד כעת מסביב לעולם, והוא שצריך להעביר מהכוח אל הפועל את ההסכמה העקרונית שיש למנוע מאיראן נשק גרעיני, הווה אומר להציב קו אדום לתהליך ההעשרה שלה".
המסר של נתניהו הגיע לכל העולם. עמודי השער של העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה, ציוצים בטוויטר, וממים בפייסבוק, היו עמוסים בתמונות ועיבודים של הצעד הדרסטי-קומי-גאוני של נתניהו.
נתניהו רצה להעביר מסר. הגענו לקו האדום. והמסר עבר.
אני מוריד את הכובע בפני מר נתניהו, ובפני הגאון התקשורתי שיעץ לו לבצע את המיצג המחוכם הזה מעל במת הנואמים באו"ם. יהיו שיזדעזעו מכך, יהיו שיצחקו על זה, אבל אי אפשר יהיה להתעלם מזה.
מה זה ייצור? מה הוא רצה להשיג מכך?
במילים מפורשות - להעביר מהכוח אל הפועל. להפעיל כוח למול איראן על מנת למנוע ממנה נשק גרעיני.
נתניהו מציג הבעיה ואת הרמיזה לפתרון שלה באותו הינף שלט ילדותי.
וכעת מגיעה השאלה - ממה מונעת הפעלת הכוח שנתניהו דוחק בה? מפחד או מאהבה?
האם נתניהו הפסיק לדאוג ממה שיהיה ופשוט למד "לאהוב את הפצצה" כמו סטנלי קובריק?
סוג אחר של פצצה
לפני שבוע כשעליתי על גשר עם כמה חברים טובים לדרך, רציתי להעביר מסר מאוד דומה. הגענו לקו האדום. לא התכוונתי לפצצה האיראנית, התכוונתי לפצצה מסוג אחר, פצצה תודעתית. פצצה של פחד ושנאה.
אנו חשופים להרבה מאוד מסרים תקשורתיים ביום-יום. רוב המסרים מוכוונים לדבר אחד - צריכה.
מאות מסרים פרסומיים ביום - ברדיו, באינטרנט, בשלטי חוצות, בטלוויזיה, בבית הספר ובבית החולים.
לחשיפה שלנו למסרים כאלו יש השפעה עצומה על התודעה שלנו. אפשר לומר שבאופן כלשהו החשיפה הזו מרדימה אותנו, מסממת אותנו, משכיחה מאיתנו את מהותנו.
אבל מה קורה כאשר הנפש מתעוררת ומכוונת להשתחרר מכבלי התודעה הצרכנית? כאשר הסימום כבר לא עובד, נדרשים אמצעים חזקים יותר כדי להשתלט על סוס הפרא - דרוש פחד.
כמות המסרים החדשותיים והאלימים שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת ביחס לכמות של האירועים האלו במציאות.
התוכנית האחרונה של צבי יחזקאלי , "אללה איסלאם", מלאת האי דיוקים, על סף הסתה לגזענות, היא דוגמא לזריעת פחד אצל אנשים.
להצגה הזו יש השפעה על רמת הפחד שלנו על המצב התודעתי הקיומי שלנו. אנו חיים בחרדה קיומית מתמדת, ונראה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא לצרוך עוד גירויים. אבל הצריכה הזו רק משעבדת אותנו עוד ועוד, ולעולם לא נפסקת. והיא הרסנית. היא הביאה אותנו אל הקצה.
למול הפחד נמצאת האמונה. האמונה בטוב, האמונה בחסד, האמונה באלוהים.
כי מי שמאמין לא מפחד, והעיקר והעיקר - לא לפחד, לא לפחד כלל!
לפני חצי שנה קמה לה משפחה של מאמינים והחליטה להציג מסר אחר. מסר של אהבה.
רוני אדרי ומיכל תמיר, זוג מורים לעיצוב גרפי, אנשים מלאי אהבה, ובעלי כשרון רב בעיצוב תודעה, החליטו לקום ולעשות מעשה. הם יצרו קמפיין אינטרנטי כדי להראות את הצד האחר של יחסי איראן-ישראל. הפן הפחות פצצתי ומאיים. את הצד האנושי.
עיצוב התודעה
יש קבוצות רבות שפועלות לעיצוב התודעה, לחשיפת פנים שונות של המציאות, לא רק את הצד הצרכני, או הצד המפחיד אלים שלהן. יש קבוצות תקשורת כמו חדר המצב שמעלים על סדר היום נושאים שהתקשורת המסחרית ממעטת להציף.
יש קבוצות מחאה אומנותיות כמו הכסא המתנדנד, שמצליחות להעביר מסרים בתוך הפגנות כך שהן יוצגו בעיתונים ובאינטרנט.
יש קבוצות כמו אם תרצו שחדרו לתודעה בשנים האחרונות עם מסרים חדשים-ישנים של ציונות לאומית.
אחת התנועות המדהימות לשינוי תודעה, בעיקר בנושאי צרכנות וכלכלה, היא יוזמה שנקראת ADBUSTERS. התנועה הזו היא זו שהתחילה למעשה את תנועת OCUPPY WALL STREET, והיוותה השראה להרבה מאוד קבוצות ויוזמות אחרות שקמו במטרה ליצור שינוי תודעה.
הקרב על התודעה הוא יומיומי. הוא קורה בכל רגע. בכל פעם שאנו נתקלים בסיטואציה מאתגרת, על הכביש או בעבודה, מול ההורים ומול הפקידה, אנו יכולים לבחור בין פחד לבין אהבה. יש לנו הזדמנות ליצור את המציאות שאנו רוצים.
בחירה בין פחד לאהבה
המסר שנתניהו העביר מהדהד מסביב לעולם. נתניהו הטיל וואחד סלע אל אוקיינוס התודעה האנושית. אנשים בכל העולם ראו את הקו, ראו את הפצצה. בתוך רבים מתנועע משהו למול הפצצה. עכשיו הבחירה היא איך להגיב לזה. הכחשה או השלמה, כעס או כניעה, שנאה או אהבה.
אני אוהב את נתניהו, קודם כל את האדם שהוא, את המשפחה שלו, את שרה והילדים, את מה שהוא מייצג, את המוכנות שלו לנסות להנהיג בתוך כל הכאוס הזה, ואת המוכנות שלו להגחיך את עצמו בנסיון להעביר מסר רציני לעולם.
זה הרבה פעמים מעצבן אותי, אבל זה מדרבן אותי לפעול למול המסרים שלו, למול הפחד שאני רואה אצל אנשים, למול הפחד שאני רואה בתוכי. זה מחזק אצלי את האמונה. ולכן אני אוהב את זה.
מה עושים?
כל עוד כספי הציבור מנותבים לעבר בניית קניית ומכירת פצצות, מטוסים חמקניים, ומערכות טילים נגד טילים, אני מסרב לקחת בזה חלק ולממן את זה. ולכן אני מסרב לשלם מיסים. אני מפסיק לעבוד ולשלם מס הכנסה.
במקום זאת אני משקיע את זמני הרב וכספי המועט בקידום שינוי תודעתי.
זה מאוד פשוט.
הגיע הזמן להפנות את המשאבים החומריים שלנו לעבר האכלה, מחסה, בריאות וחופש עבור כל הברואים. הגיע הזמן לעורר את החולם וליצור חלום חדש, הגיע הזמן לתקווה מחודשת לשלום עולמי, ולחיות גן-עדן עלי אדמות.
אתמול הלכתי עם חבריי למהפכה של אהבה לנמל תל-אביב כדי לנסות פרויקט חדש.
הפרויקט כלל הליכה ביחד, עצירה מול בתי קפה הומי אדם, ודקלום משותף של שיר שכתבנו:
יקרים ויקרות, אחים ואחיות
הגענו לכאן היום, להזכיר לכולנו לחלום
בואו נסתכל בעיניים בכנות
ניתן מקום לאהבה בלי פחד ואלימות
נראה את היופי שבכל אחד
ובמקום ראש בראש, נלך יד ביד
בואו נזכור שכולנו משפחה אחת גדולה
נאהב ללא תנאי ובלי סיבה
נהיה בני אדם, נתחבר ללב
ביחד, כולנו, ניצור עולם אוהב
בואו נצא לחופשי, בואו נתחבר
נאיר את החושך, נ-ת-עו-רר !!
זה בידיים שלנו – שלי, ושלך
בואו נעשה מהפכה של אהבה!
הדקלום נעשה באופן שקיים במחאות האוקופיי העולמיות. זה נקרה מייק צ'ק או מגבר אנושי. אדם אחד מקריא שורה וכל השאר חוזרים אחריו. זו מעין שיטה לעקוף את החוקים שמגבילים את חופש הביטוי שלנו, והופכים כל שימוש במגהפון ל"הפגנה לא-חוקית".
התכנסנו לנו 30 חברים וחברות, אנשים מגילאים 22 עד 60, מלצרים ועובדי בנקים, מהנדסים וזמרים. לאחר התכווננות משותפת וחזרה קצרה, התחלנו לצעוד בנמל. מיד איך שהתחלנו עצרה אותנו אבטחת הנמל וביקשה מאיתנו להוריד שלטים של "מהפכה של אהבה" שהחזקנו. לצערי התקפלנו (למרות שלאחר עשר דקות הרמנו אותם שוב). הייתי שמח לראות אותנו עומדים למול משטרת הצרכנות ומסבירים להם שזו זכותנו וזה למען מטרה טובה. זו זכותנו וחובתנו לתת חופש לביטוי שלנו ולרצון שלנו ליצור עולם טוב יותר.
ככה עושים זאת בבריטניה:
הלכנו במשך שעה, שרנו ורקדנו, ובירכנו אנשים, ענינו לשאלות והזמנו להיכנס לאתר שלנו וליצור פעולות דומות.
היה אירוע מרגש. לפעול ביחד, קבוצה של אנשים מאוחדים ויצירתיים, זו זכות גדולה ומכניס הרבה צבע לחיים.
סיימנו בהתכנסות, פידבקים משותפים ואמירת תודה על הזכות לפעול ביחד למען עולם טוב יותר.
אחת הסיבות שהלכנו לנמל, ולא לדרום תל-אביב למשל היא כי אנחנו חיים בבועה.
בועה של בית משוגעים.
בגרמניה הנאצית של שנות ה-40 אנשים המשיכו בחייהם למרות שהם ידעו על מה שמתחולל, הם ראו חברים שלהם שנלקחים מהבתים נעצרים ומושפלים. חלקם לא ידעו לאן הם נלקחים, חלקם לא רצו להאמין. הם העדיפו להיות עיוורים.
בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר לא לימדו אותנו על "מחאת רוזנשטראסה" שבה נעמדו מאות נשים גרמניות ודרשו את שחרורם של בעליהן היהודים. זה היה לא חוקי. זה היה מסוכן. והן הצליחו. הגברים שוחררו. אבל זה היה מקרה אחד. אי של שפיות בתוך ים של פחד ואדישות.
הבועה הנהנתנית-צרכנית שאנחנו יוצרים לעצמנו, חייבת להתפוצץ. אנחנו כמו הגרמנים שממשיכים בחייהם בזמן ששלטון הפחד משמיד אנשים ויצורים רבים ברחבי העולם. חצי עולם ממשיך לצרוך מותרות ומותגים ובידור וסמים למרות העוול הגדול שאנחנו יודעים שקורה, ואולי בגללו. זה יוצר חוסר איזון. זה יוצר דיכאון וייאוש.
בחדשות מספרים לנו על מקרה מזעזע בארצות-הברית שבו אדם משוגע הרג 12 איש בהקרנת הבכורה של באטמן. הנשיא אובמה מביע צער גדול ושולח את תנחומיו בזמן שבאפגניסטן מתו עוד כמה משפחות מנשק שמיוצר על ידי משלמי המיסים.
בסוריה מתו אתמול 51 אנשים לפי הדיווחים. בכל יום מתים בסוריה עשרות אנשים מהפגזות, מירי, ומרעב. ואנחנו שותקים וצורכים. הולכים לקולנוע ומצקצקים. בודקים את מצב הפנסיה ובוכים על המע"מ.
התקשורת מצנזרת מאיתנו את התמונות הקשות באמת, או לפחות מספקת אותם בצורה כזו שתפחיד אותנו אבל לא תביא אותנו לפעולה. הנה תמונה אחת שראיתי וחשבתי שכדאי שנתבונן בה לרגע, למרות הפחד והגועל והזעזוע:
הגברים המתים האלו יכולים להיות אני ואתה. אחים שלנו וילדים שלנו. הפכנו אדישים וצינים, צדקנים ואנוכיים. "אין לנו מה לעשות", "זה הברבריות שלהם", "זה המשוגע הזה אסד", "זה רק מראה לך איזה מזל יש לך שאתה חי במדינה כמו שלנו".
בואו נחזור לעבוד.
בואו נחזור לצרוך.
בואו נחזור להלחם.
העולם קורא לנו לפעול. הנה המסר של אחינו הסורים:
לא חייבים ללכת לסוריה כמובן, יש דוגמאות אינספור פה בישראל. משה סילמן ז"ל. מפוני סוסיא ואל-עראקיב. מאגרי מים שנמצאים בסכנת זיהום בעמק האלה. הרס הסביבה, התעללות בבעלי חיים, אלימות של הרשויות, פגיעה מתמשכת בזכויות אדם. הכל פה בישראל.
ואנחנו ישנים.
אני לא מאשים, אין את מי להאשים. האשמה עלינו כמו שאומר אביב גפן. גם אני צורך, גם אני אדיש, גם אני נלחם.
אבל אני רוצה לשנות. אני רוצה להשתנות. אני רוצה שנפסיק להתעסק בשטויות, בצרכים כוזבים ובריבים קטנוניים. הגיע הזמן להתחיל לפעול, ביחד. להפסיק את מה שהורס אותנו, מבפנים ומבחוץ, ולהתחיל ליצור את מה שאנחנו רוצים.
מאיפה מתחילים? מה כבר אפשר לעשות למול כל הרוע והחורבן? למול בית-המשוגעים הזה שאנחנו מכנים "מציאות"?
בתור התחלה הייתי מציע לעשות אחת או יותר מהפעולות הבאות. הן נראות קטנות אבל יש להן השלכות מרחיקות לכת:
1.
להתנתק מהטלוויזיה ומהכבלים - לראות דברים שבוחרים על מסך דרך המחשב או מכשיר dvd. לצרוך חדשות דרך
האינטרנט. הטלוויזיה הוא מדיום מהפנט ומרדים. הוא משדר לנו מסרים של פחד
ודיסאינפורמציה, יחד עם בידור מסמם ומלא פרסומות לדברים שאנחנו לא צריכים. הגיע
הזמן להיפטר מהמכשיר הזה.
2.להפסיק
לצרוך מהרשתות הגדולות, מותרות ומותגים - רבים מהמוצרים שאנחנו קונים מיוצרים תוך פגיעה בזכויות אדם ובסביבה. הפחתת הצריכה,
וצריכה בעסקים קטנים ומקומיים היא בעלת חשיבות גדולה. הגיע הזמן לקדם סחר הוגן.
3.
להפחית בצריכת בשר ומוצרי מזון מן החי - כל אחד במקום שבו הוא נמצא. מי שאוכל בשר
להתחיל עם להפסיק אכילת בשר ליום או יומיים בשבוע. מי שצמחוני להתחיל מגמה של
הפחתת מוצרי חלב. הכל במידה ומתוך התמדה.
איינשטיין אמר: "אין דבר שיועיל לבריאות האדם ויגדיל את יכולת ההישרדות על
פני כדור הארץ כמו התפתחות לתזונה צמחית." והוא היה חכם.
4.
השתתפות בפעילות חברתית מחוץ לשעות העבודה - פעילות ספורט, התנדבות, גינה קהילתית,
שיעורי ערב, כל דבר שהוא מעשיר ונעשה בחברותא. אם זה משהו חינמי אפילו יותר טוב.
