‏הצגת רשומות עם תוויות נוודות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נוודות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 26 בינואר 2015

It is not normal to be normal


This time I will write in English,
because it is time this blog will go global.
 Blogal...



I wrote in english once before, about a year ago,
and I want to write more in this language since I think my story is universal.

It has been two and a half years since I left my house, my job, my cat,
 and started traveling around Israel and Palestine.

Now I Reside In a place called Eco-ME
a center with peace and ecology located next to Jericho.
Eco-ME is a project, that runs every year from December to June, and this is its fifth year.
It a community based project, and every year the community changes,
but the relations between the people keep on going.

I feel this is a very special place, unique, 
because it brings Israelis and Palestinians together,
to speak not only about a solution for the conflict,
or an end to the occupation,
but also and mostly, about what it means to be humans,
and to live in peace with each other and the land,
in a world that is immersed in war,
a world of violence, of ecological and human crises.

The last war on Gaza was one of the worst our country knew.
not merely because of the number of dead and human disaster it has deepened,
but mainly because of the despair it wrapped around the peace seekers,
both Israelis and Palestinians, 
and the racism and verbal violence it has legitimized.

In the light of the great despair many around me are experiencing,
I find great hope and motivation in creating a different reality,
in creating an alternative, 
that for sure is small and margin but non the less with great significance.


      



Ownership and Belonging

"We cannot solve our problems with the same thinking we used when we created them."
Albert Einstein

We had a discussion the other day, about the question of Palestinian refugees.
The Palestinian who spoke said there will be no end to the conflict until all the Palestinian refugees will come back to their homes and the all the Zionist Jews will leave.
Later on the discussion he might have changed his opinion due to new facts he discovered about the Israeli and Palestinian history. Facts that complicate the situation and the view of who is right and who is wrong.

The approach he expressed is not realistic nor human, because you can not solve one problem by creating another worse problem. The same I say to Israelis who say all the Palestinians should leave to Jordan or live in Israel as residents without rights. 

What i want to suggest is a new world view, regarding how to refer the land. The land of Israel and Palestine, and the land of all planet earth.

It is said by the Torah that the land of Israel belongs to the Jewish people.
It does not mean that we own it. 
In the same sense, the Earth is not owned by humans.
On the contrary, we belong to the earth. 
We belong to this land.

Can we live the sense of belonging without practicing ownership?
In a world almost completely commercialized,
a world of  institutionalized violence,
 a world of contracts and competition,
It is very difficult to see a different way, and it is more difficult to act in this sense.
But this what we are trying to do here in Eco-ME,
we try to build peace on a land that we do not own,
and still to feel we belong to, because we care about it.

This brings to question the whole of our economic system, 
our political institutions and our very sense of self.
If the land, home, money and all the things I inherited or accumulated,
sometime through hard work,
if all this things are not mine, then who's are they? and what do I get left with?

I started to question these questions some years ago,
and this is why I became a nomad.
If the world that I live in is consuming all the good of the earth,
and destroying lives and places in ongoing wars,
maybe it is time to stop worry about my own future,
and start taking care of our bigger home -
Planet Earth, with all its living beings.

funny ah...?


        



The Normalization

so some of you may think I am crazy.
some of you already know I am,
some try to normalize me, and I, like some Palestinians, oppose normalization
but not the normalization of relationship of Palestinians and Israelis,
as if the occupation does not exist,
but the normalization of trying to live a "normal" life,
in which everyone can grow up peacefully, go to study, have a job, a house. a family,
while we are consuming Earth's natural resource, enslave all the farm animals, and extinct all the rest.

I am not normal


It is not normal to pay taxes, while the money goes to finance wars.

It is not normal to worry about pension or life insurance,
while we destroy the future of our children,
by creating climate change and intoxicate the land and the oceans .

It is not normal to watch sports and entertainment on television,
while our world is being devoured by our growing egos and greed.

It is not normal to elect a person every few years and be dissapointed again and again,
and still believe that this is the most important thing to do as a citizen.

It is not normal to take a shit in drinking water, 
while third of the world does not have available and clean water.

It is not normal that there is only one place like Eco-ME,
and thousands of McDonald's branches.

Thank god I am not normal!!


hope we can lose our minds together in peace.
because we are never going to survive unless we get a little crazy.

If We Want...



      

יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

סטריט ריטריט


בלי טלפון, בלי ארנק, בלי תיק.
רק אנחנו. יום ולילה ועוד חצי יום ברחוב.
תרגיל לחיזוק האמון והאמונה.

תמונה 1:
אני יושב על ספסל ליד זקן חביב וחסר שיניים ואומר לו שלום. הוא מהנהן לי בחזרה בעצב.
אני מתבונן קצת בשני הגברים המוזנחים הנוספים שיושבים לידנו.
מביט בציפורים ובשמיים.
אני שואל את הזקן לשמו והוא עונה לי "ורג'מי".
אני שואל - "ורג'מי"?
והוא עונה "ולג'מיר".
"ולדימיר"? אני לבסוף מבין.
כן, הוא מהנהן ומחייך חיוך ללא שיניים.
חוזרים לשבת בשקט.
אחרי כמה דקות הוא מציע לי סנדביץ חביתת ירק שהיה לו בתיק.
אני מסרב בנימוס.
מולנו מתיישב אדם נוסף.
הוא מנסה לפתוח משהו שנראה כמו יוגורט בבקבוק.
הוא מתקשה ומתעסק עם זה כמה דקות עד שהוא מצליח.
בסוף טועם ולא מתלהב.
ואז הוא לוקח את חתיכות הלחם שלו ומפורר על הרצפה.
המון יונים מגיעות ומתחילות לאכול.
הן מגרגרות, ומנפנפות ומנענעות את ראשן ואוכלות.
ואני יושב וצופה בנדיבות של אלה שאין להם כלום.
אחרי עוד כמה דקות אני אומר שלום לולדימיר, לוחץ את ידו והולך לאכול.


תמונה 2:
אני יושב בשולחן של עמותת לשובע ומפריד את חתיכות הבשר הקטנות שמתחבאות באורז.
אני לא רוצה לאכול בשר, אבל בתור קבצן אולי אני לא צריך להיות כזה בררן.
אני מנסה בכל זאת שלא להכניס את החתיכות המתות לתוך בטני, אפילו שכולנו אחד.
ברקע מנגן מישהו בפסנתר - IMAGINE, על הדבש ועל העוקץ, ועוד שירים פותחי לב.
הזקן שלידו מצטרף לאחד השירים בשירה אופראית מרשימה ומפתיעה.
אחר-כך הוא ניגש אל המתנדבים שמחלקים את האוכל ומבקש חתיכת עוף ומביא אותה אל הנגן.
הנגן מסרב, הוא רק רוצה להמשיך לנגן.
כמה יופי.
אור אחר הצהרים מעונן חודר מבעד לחלונות הויטראז'.
כנראה שפעם היה פה בית כנסת.
היום זה מרכז חלוקה למזון לנזקקים.
המנהל של המרכז מתנהג כאילו זה שירות קייטרינג יוקרתי.
הוא דואג באופן אישי שכל אחד יקבל את מבוקשו.
המתנדבים נעתרים לכל מי שמגיע - גבר או אשה, צעיר או מבוגר, אפריקאי או רוסי, יהודי או גוי, כולם מתקבלים בברכה.
כולם מקבלים ארוחה חמה.
בחור אחד נכנס ומתיישב לידי. מניח את התיק ומבקש מהמתנדבת במקום - "תביאי לי ארוחה אני רעב! וכוס קולה!".
בלי בושה, נהנה לתת הוראות לאלו שנותנים לו עזרה. כמו בורגני במסעדת יוקרה.
אני מסיים לאכול, מביא את המגש למתנדב שלוקח את המגש, אומר תודה ויוצא. אכלתי לשובע.

תמונה 3:
אני מביט מחצר מגדל נווה צדק אל עבר נחל שלמה שעובר למטה.
אני קופץ מעבר לגדר ומתחיל לרדת לכיוון הנחל.
גשם הולך לרדת וצריך למצוא מחסה ללילה.
אני בודק מה יש מתחת לגשר.
אני מוצא שיש שם מחסה, קצת דחוס אבל מושלם נגד רוחות וגשם.
הבעיה היא שהוא תפוס. שני שקי שינה פרוסים בכוכים. מישהו כבר עלה על הרעיון.
אני מחליק על צינור ונופל על סרפד.
כל יד שמאל שלי מתכסה קוצים.
אני ממשיך ללכת במורד הנחל לכיוון הים.
שטח הפקר בשטח שבין נווה צדק לרחוב אילת.
אני עובר בשדות חובזה מוריקים, ומגיע לחלק האחורי של מוזיאון תולדות צה"ל.
אני עובר גם אותו ומגיע לחצר האחורית של מתחם "התחנה" המחודש.
מספר עגלות דוכן עם כיסוי נמצאות שם. האם ייתכן וזה יהיה המחסה ללילה?


         


תמונה 4:
אני יושב ברחוב אלנבי, בחלק שקרוב לים, מול מה שנראה כמו סניף סגור של הבנק הבינלאומי הראשון.
אני יושב על המעיל שלי ומניח מולי חתיכת קרטון ועליה הצעיף שלי וכובע צמר.
אני מביט בעוברים ושבים.
רוב האנשים נמנעים מלהביט ישירות אליי.
אני מנסה לקלוט את העיניים של האנשים.
לראות מה זה מעורר בי ובהם הסיטואציה.
אף אחד לא ניגש לדבר.
להרגשתי הרוב מרגישים אי נוחות.
אני גם מרגיש אי נוחות. פיזית.
אני משנה את צורת הישיבה ומחזיק עם ידי בברכיי.
אחרי כמה זמן עובר מישהו ונותן כמה שקלים. אני אומר תודה ומאחל שבת שלום.
בהמשך עובר חייל ונותן לי עוד חמישה שקלים ואומר - קח גבר.
אחר-כך אני מחליט לעצום עיניים. אני יושב ונושם.
מאזין לרחשים ומגלה שרעש מכוניות ואוטובוסים עושה אותי נינוח.
אני גם מנסה להריח - את הפיח, את ריח הים, את האנשים שעוברים.
אני מנסה לחוש - את חוסר הנוחות בגוף, את הרצפה, את הבריאות של גופי.
אני שומע צליל של עוד כמה מטבעות שנזרקות לתוך הכובע ומחייך.
אחרי זמן מה אני שואל מישהו מה השעה. קבעתי להיפגש עם טליה לקראת סגירת השוק.
אני קם ואוסף את השלל - כעשרים שקלים.
מיד כשאני מתחיל ללכת עוצרת אותי בחורה צעירה בשיער קצר ונותנת לי מאפה וניל.
"קח" היא אומרת - זה בשבילך. אני מודה לה ומחייך, אבל היא מסתובבת והולכת במהירות.


תמונה 5:
אני וטליה מסתובבים בשוק. מרימים ירקות שנזרקו ונפלו.
היא מספרת לי מה עבר עליה בשעות האחרונות.
היא מחזיקה בידה את החישוק שלה, ושק מבד שהיא מצאה
ופרח שנתנו לה אנשים חמודים, וכרית.
שמיכה היא  לא מצאה. היא הרגישה שהיא נכשלה.
אנחנו אוספים די הרבה ירקות ופירות, שקית די מלאה.
אנחנו מחליטים להשתמש בכסף כדי לקנות בננות ולחם.
לי מתחשק גם קפה. וסיגריה ככה בשביל ההרגשה.
טליה הולכת להביא אבל חוזרת בלי. הרגיש לי צפוף, לא רציתי לבקש.
במקרה ראינו את מיקי. היא שאלה אותנו איך הולך עם ההומלסיות, ואם אנחנו נהנים.
אמרתי שכן בסך הכל. וגלגלתי ממנה סיגריה.
אחר כך עשינו עוד סיבוב, וקיבלנו ממישהו ירקות צלויים על הגריל וקצת טחינה.
שיהיה מה לשים בלחם.
התקדמנו חזרה אל מאחורי מתחם "התחנה" והתחלנו להכין את המקום ללינה.
פתאום הגיע הבחור שמזיז את העגלות.
הוא הוסיף עוד עגלות לחצר ואנחנו הסתתרנו מאחורה.
החושך כבר החל לרדת, השבת נכנסת.
מצאנו דשא סינטטי שישמש לנו כמצע לשינה.
עדיין היתה חסרה לנו שמיכה.
היינו קצת רעבים.
התלבטנו אם לחכות לארוחת ערב ולהדליק את הנרות שהיו לנו או לאכול עכשיו.
בסוף אכלנו.
שבענו די מהר. ועוד היה מוקדם.
מה נעשה עכשיו? רק איזה חמש וחצי.
יצאנו לסיבוב בחיפוש אחר שמיכה ותה.
התיישבנו בתחילת רוטשילד. ביקשנו תה מהבחור בדוכן והוא נתן לנו.
דיברנו על היום שהיה והמצאנו מחזה על עטלף וחתול.
וגם מחזה על נערה שקיבלה מחזור, אבל מנקודת המבט של המחזור.
אחר כך עשינו סיבוב חזרה ומצאנו שמיכה די מעופשת ומסריחה.
לקחנו אותה, ושמנו אותה מעל יריעת פלסטיק שמצאנו כדי שלא תגע באנו.
הלכנו לישון.


תמונה 6:
הירח עלה.
כבר אמצע הלילה.
קר. אבל לא נורא.
אין גשם.
פתאום צעקות מרחוק  וטליה נבהלת.
זה בסדר אני אומר לה, זה רק אנשים.
היא נרגעת ונרדמת.
כואב לי הצד. עתם האגן שבולטת.
העצמות הגרומות שלי לא בנויות לשינה על הרצפה.
אני צריך מזרן. מזרן דק אבל מזרן.
אני מסתובב על הגב ונרדם.
אני חולם על משאית/אוטובוס מלא באנשים שאני הנהג שלו אבל אני נוהג מאמצע המשאית.
האנשים שלפני מסתירים ואני צועק להם שיזוזו כי אני בירידה ואין ברקסים.
אני מתעורר.
הירח עדיין בשמיים.
אבל הבוקר קרב.
אני נרדם שוב, אולי בפעם השמינית באותו לילה.
בפעם הבאה שאני מתעורר השחר עלה.
עשינו זאת.

תמונה 7:
אני וטליה מגיעים לחוף מנטה ריי ופוגשים את הפקח אלי.
אנו מבקשים תה ואלי נענה בחיוך.
אני עושה מתיחות וטליה יושבת ומעשנת סיגריה.
אנחנו צועדים לאורך הטיילת ופוגשים את עודד.
מחליפים חוויות מהלילה, ומהמגורים בקיץ בחוף.
עודד מספר לנו איך זה לגור על סירה ומזמין אותנו אליו.
אני מחליט להוציא עשרה שקלים מה-15 שנשארו לנו על כוס קפה.
אנחנו נפרדים מעודד וממשיכים.
מתיישבים על הטיילת מול המזרקה.
אני עושה מדיטציה וגם טליה.
אחרי זמן מה היא עוברת להתאמן בחישוק ואני מקשיב.
נראה שכל הרחוב איתה.
איש מבקש ממנה לצלם אותה ומצלם בלי הפסקה.
ואז אחותי הגיעה ובן זוגה.
אני פוקח עיניים.
היא מתישבת לידי על הרצפה ואומרת לי שאני מסריח.
אני מהנהן בהבנה.
הם ממשיכים לדרכם ואנחנו נשארים עוד כשעה.
כולם נעצרים ומסתכלים על טליה שמחשקת בחן מופלא.
אני מסתכל על הכסף שקיבלנו - כשלושים שקלים.
טליה מתחילה להעביר שיעורים בחישוק לעוברים ושבים.
סבא בן 70 ואחר כך ילד וילדה אחים.
כולם שמחים, השמש מאירה פנים.
אנחנו לוקחים את הכסף והולכים לאכול חומוס משאוושה.
הסטריט ריטריט נגמר לאיטו.





כעת חוזרים אל החיים הטובים.
אל הדירה של ההורים, אל החיים בדרכים.


מקווה שבפעם הבאה נעשה זאת עם עוד אנשים.
מקווה שתמיד יהיה בי אמון ואמונה בעצמי, באחרים, באלוהים.

אם נרצה...


     

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

האהובה שהתעטפה



ביום רביעי הגעתי ל'אברהם הוסטל' בירושלים.
אהובתי טליה הזמינה אותי, לרגל זה שהיה יום רביעי והתחיל הסופ"ש שלנו, להתפנק בהוסטל.
לא הייתי בהוסטל הרבה שנים, ותמיד כשאני בחו"ל יש לי רצון להיות במקום
שבו יש עוד אנשים עם תרמילים, ועם סיפורים, ומרחב משותף למפגשים מעניינים.
ומכיוון שאני מסייר בישראל כבר הרבה זמן, החלטתי שהגיע הזמן לראות איך זה לישון בהוסטל בישראל.
היה נחמד, היה יקר, המקום נעים,
וראינו בחדר האוכל הרבה יפנים ואירופאים יחסי מבוגרים,
אבל לא יצא לי לשוחח איתם.

להפסיק לעבוד להתחיל לטייל
כי החיים זה רק טיול

ארוחת בוקר בינונית בהוסטל אברהם


באותו ערב הלכנו להרצאה של חבר נווד.
פלג שמו ושם הבלוג שלו הוא לונלי פלג.
טליה היא חברה טובה של אחותו התאומה,
וכך יצא שאנחנו מכירים אישית -
נווד ארצישראלי ונווד עולמי.
ההרצאה של פלג היתה מרתקת בעיניי,
הסיפורים עצמם, והיכולת שלו לספר אותם,
המוטיבציה להמשיך ולנוע כבר עשר שנים
להיות בכל העולם (108 מדינות עד כה) ולהמשיך לרצות לכבוש עוד יעדים,
ולא לפחד מהלבד ומהלא נודע,
מילאו אותי בהשראה
וגם גרמו לי לקנא, אני מודה.

ישר מתחילה בראש ההשוואה -
פלג מטייל לבד, אני כמעט תמיד מסתמך על משפחה וחברים,
פלג מספר על אנשים אחרים, אני מספר על עצמי בעיקר,
פלג מגדיר עצמו אגואיסט, אני מתנסח לעתים רבות ביהירות של אידיאליסט.
פלג מצליח למכור את הסיפור שלו ולעניין הרבה אנשים,
אני בקושי מצליח להחזיר את העלויות של המקום שבו אני מרצה.

בקיצור פלג - תודה שגרמת לי לרצות להשתפר, להיות טוב יותר,
לא כדי להיות יותר טוב ממך, אלא פשוט כדי למצות הפוטנציאל הגלום בי,
הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאיתנו.
ממליץ בחום ללכת להרצאה האחרונה של פלג בארץ בתקופה הקרובה שתתקיים בתל-חי.

ביקור אצל חברה בצד השני

למחרת בבוקר יצאנו לכיוון שער שכם ברכבת הקלה.
הגענו לתחנת האוטובוסים שנוסעים לשטחים ועלינו על אוטובוס לבית-ג'אלה.
בית ג'אלה נמצאת בין ירושלים לבית-לחם, אזור המכונה C בשפת אוסלו,
מקום שקל ליהודים להגיע אליו, וגם לפלסטינים יחסית.
באוטובוס היו רק פלסטינים, בעיקר נשים,
ומצאנו את עצמנו מדברים בעברית בשקט, בתור הלא-ערבים היחידים.
קצת מצחיק, קצת עצוב.

הגענו לבית-ג'אלה אחרי נסיעה של חצי שעה בתוך מנהרות, לצד חומות, ומעבר למחסומים,
בהתחלה לקחתי אותנו למלון שהכרתי שבו חשבתי שנפגשים,
אבל אז התברר שזה בכלל לא המקום שקבענו, וסתם הובלתי אותנו בבטחה שלי לדעת לאן.
אבל אחרי הסבר קצר בערבית הקלוקלת שלי, הגענו למקום חפצנו- החושה של יסמין.
חווה אורגנית קסומה על צלע הר, מקום לגידול ירקות, עצי זית ושקדים, וגם יונים.
קיבלנו ארוחת בוקר שנייה (אחרי זו שהכלנו בהוסטל),
ולדעת טליה זו היתה אחת מארוחות הבוקר הטובות אי-פעם.
אם כן בתור מבקרי ארוחות בוקר - אנו ממליצים על חושת יסמין על פני הוסטל אברהם...









הגענו לבית ג'אלה כדי לפגוש מכרה פלסטינית ששנינו התאהבנו בה.
נגה נקרא לה לצורך הפוסט כי היא לא בהכרח רוצה להיחשף,
כי כמו שנגה אמרה - אני מסתכלת על החברה שלי - החברה הפלסטינית,
ואני רואה סגירות, אני רואה שליטה ואני רואה כפייה, ואני אומרת לעצמי,
מה הפלא שיש חומות מסביבנו ומחסומים, מה הפלא שאנחנו כלואים?

אז גם נגה כלואה בתוך החברה שלה,
היא הלכה ללמוד באוניברסיטה אחרי מאבק ממושך עם הוריה,
והיום היא פועלת בתחום החינוך לאקולוגיה ואיכות הסביבה,
ולהדברות בין ישראלים ופלסטינים.

אחד הדברים שנגה עושה זה הכשרה בתחום של תקשורת מקרבת,
כלי מאוד בסיסי ורב השפעה בתרבות שלנו - השפה.
שפה - שבהקשר של יחסים בין ישראלים כמונו לבין פלסטינית כמו נגה -
היא מאוד פוליטית, כוללנית, מאשימה, קורבנית.
עם נגה כל-כך נהניתי לשוחח ולהרגיש שאני מדבר עם מישהי
שבסיפור אחר היתה בת משפחה שלי, או אהובה שלי,
אבל עכשיו אני לא יכול לבוא לבקר אותה והיא אותי,
בגלל החוקים, והצבא, והמשפחה, והחברה.

אבל כמו שנגה אמרה - זה לא משנה מה קורה ולאיזה שפל אנחנו מגיעים,
להסתגרות או לניהיליזם, למלחמה ולשנאה,
תמיד ישנו האור הזה שבפנים,
שלא מפסיק להניע אותנו לעבר חיים יותר טובים.

תודה נגה על התקווה שאת נותנת לי,
תודה על המפגש איתך, מי יתן ועוד נבנה יחדיו גשרים.

    




בית האור

חזרנו מבית ג'אלה בטרמפ עם בחור הולנדי שגר בירושלים,
ומלמד נגרות בבית-ספר לילדים פלסטינים נכים.
אחרי שפרסמנו שאנחנו בעיר, קיבלנו הזמנה דרך הפייסבוק מחברה שגרה ב"בית האור",
שם רוחניקי לבית שותפים עם 6 שותפים שחיים יחדיו.
התקבלנו בחום, הוזמנו להשתמש במטבח ובכל האוכלים בלי לברור מה שייך למי,
וזו היתה הרגשה נעימה מאוד.

במהלך הבישולים והאוכל, נכנס גם אחד השותפים והחל להכין כבדי עוף.
הוא סיפר שבעבר היה דתי ולמד אף להיות שוחט,
וגם שלתקופות מסוימות הוא היה צמחוני, אבל זה עבר לו,
בעיקר כי הוא לא רוצה לאכול פחמימות.

שותפה אחרת סיפרה לנו על עבודתה בדיר העיזים בקיבוץ שלה,
על כך שלמרות שהעיזים גדלות בנחת יחסית ויוצאות לרעות מדי פעם,
עדיין יש את המנהג של להפריד גדיים מאימותיהן למכור אותם למאכל.
האמהות ממשיכות לקרוא לגדיים ולחפש אותם,
והיא פשוט פיתחה "עור" כדי לא לבכות בכל פעם שזה קורה.
הבנתי שהגיע הזמן שאפסיק לשתות חלב על כל סוגיו שנועד למסחר.
כי אין להמעיט בבורות של אנשים מרצון, גם שלי.

בבוקר למחרת קמתי והתיישבתי במטבח ומולי ראיתי את עיתון הארץ של יום שישי,
פתחתי את המוסף, ובתוכו הייתי אני.
יעל המתוקה הקריאה לי את מה שאמרתי לעידו קינן שראיין אותי.
האגו שלי שמח, הא הנה דברים שאמרתי וכעת כולם קוראים,
סוף סוף אני מגיע לקהלים רחבים, וגם אומר דברי טעם מלומדים,
וכולם אותי משבחים ואליי מחייכים, כמה נפלא אני בעננים.
קורא שוב ושוב, מנסה לחשוב מה הייתי יכול לומר יותר טוב,
והאם עכשיו אני אהפך לסלב?
כמה מחשבות על עצמי, זה בטח לא בריא...

הי, זה אני...


אבל מה לעשות כאשר אני רוצה להעביר רעיונות,
ושאין לי דרך לבטאם אלא דרך עצמי, דרך חיי, דרך כתיבתי,
ומצד אחד אני רוצה שאחרים יקראו ויגיבו ויתמכו ויתנגדו,
ומצד שני לא להתעסק בעצמי כי אני לא באמת חשוב.
וכאן אני רוצה גם להודות ולהגיד שאני מרגיש מאוד אהוב,
ואני מאמין שלכל אחד ואחת יש את הצורך והזכות להיות אהובים.
ולכן אני ממשיך בדרכי, גם כשהאגו משחק בי לפעמים.



ירושלים של זהב ושל עופרת ושל אור

אז יצאתי מהבית מרגיש חשוב ואהוב,
והלכתי לפגוש חבר, ויטאלי שמו, שהגיע לכאן מרוסיה וגרמניה,
וכמוני הוא מנסה לפעול למען שלום.
ויטאלי מארגן את ה- Peace Bus, שנוסע בימי שישי בין יוזמות שלום שונות,
וגם אוסף תרומות של תרופות, שמיכות ושאר צרכים עבור תושבי עזה.
ביום שישי הזה ויטאלי הציע ללכת להר הזיתים למקום שבו יש חולים עזתים,
ולברך אותם, ולאחל להם החלמה, ולשאול מה הם צריכים.

הגענו לשער שכם כדי לתפוס אוטובוס, והמקום נראה כמו לקראת קרב,
יום שישי, תפילות הר הבית הקרבות, ומזרח ירושלים בוערת,
לפחות ככה אומרות החדשות.
המוני שוטרים ומג"בניקים בכל מקום, גדרות, מצלמות
ואנחנו באמצע מנסים להבין מה לעשות.

אחרי שקניתי בייגלה וקפה, הייתי צריך ללכת לשירותים,
עברתי גדר שלידה עמדו שלושה חיילים ונכנסתי לשירותים ציבוריים.
(בזמן השירותים בדקתי שוב את הפוסט שלי על הכתבה בהארץ וכמה לייקים ותגובות),
ויצאתי ועברתי חזרה את הגדר עם החיילים.
פתאום צעק אליי אחד מהם - הלו מה אתה עושה, אסור לך לעבור מפה.
אמרתי לו - מה זאת אומרת? הרגע הגעתי מכאן.
הוא אמר לי - אסור לעבור חזרה, תלך מדרך אחרת,
ביטלתי אותו בנפנוף יד והתחלתי ללכת לדרכי.
הוא רדף אחרי ונעמד מולי - לא שמעת מה אמרתי, תחזור מהר לפני שאני אחזיר אותך.
הרגשתי שיש כאן קונפליקט. בהתחלה שיחקתי בתוכו,
שאלתי מאיפה הוא רוצה שאני אחזור, והוא צעק עליי שזה לא מעניין אותו.
תהיתי לעצמי האם להיכנע לפקודותיו, או להתעמת בדרכי,
בסוף החלטתי שזה לא הקרב שלי.
שאלתי אותו עם הכעסתי אותו, והוא, מופתע, אמר שכן, מאוד.
התנצלתי, ושאלתי אותו שוב - מאיפה עליי ללכת,
הוא אמר לי תנסה משם והצביע על מעבר לידנו עם איזה 20 לובשי מדים,
הלכתי משם, ובאמת עברתי בלי בעיה.
אחר-כך בדיעבד שמתי לב שבכל השיחה איתו לא פחדתי,
לא ממעצר, ולא ממכות, ולא משום דבר, ושזה היה הנצחון הקטן שלי,
שהצלחתי לדבר איתו לרגע כבן-אדם מחוץ לתפקידים שנועדנו לגלם.

חזרתי לויטאלי ושאר החברים,
בחורה אמריקאית ומתורגמן פלסטיני,
ויחדיו התחלנו ללכת לכיוון הר הזיתים,
מכיוון שלא היו אוטובוסים כי כל הכבישים היו חסומים.
הגענו להר הזיתים אחרי כחצי שעה הליכה,
והגענו לבית החאג' אבראהים, אותו ביקרתי גם לפני כשנה.
ביקשנו מהחאג' שייקח אותנו לבית החולים, אבל הסתבר שזה לא יתאפשר הפעם.

לכן חזרנו אני והאמריקאית לכיוון שער שכם.
בדרך עברנו מחסום של שוטרים שאמרו לי:
על אחריותך, תיזהר שלא יזרקו עליך אבנים.
אבל אני דאגתי יותר איפה אני הולך להשתין.
בדרך ראינו חיילים עומדים עם רובים בתוך בית הקברות המוסלמי העתיק שלצד החומות
וראינו פלסטינים ממהרים להספיק לתפילות.
ואז למזלי, גם נתקלנו בשירותים כימייים, כי אם סתם הייתי משתין ברחוב על איזה עץ
אני לא יודע מה היה קורה קודם - אם הייתי נעצר או נסקל באבנים.

הגענו לשער שכם ושם ישבתי וצפיתי בסרט של החיים.
פלסטינים יושבים ומתפללים מול מחסום של שוטרים,
ילדים עוברים, ויונים עפות בלהקות, וברקע קול המואזין.



עולים להר הזיתים

מג"בניקיות ומתפללים



שרתי עושה שלום במרומיו, וישבתי למדוט,
והתפללתי שהכל יעבור בשקט בלי עוד פציעות והריגות.
והסתכלתי מולי על כל החיילות, וכתבתי להן שיר, על מה שאולי יכול להיות:

עומדת כאן במרחק נגיעה
ועם זאת כל-כך רחוקה
שיער מתנפנף חיוך בוהק
עטופה בשכפ"צ שאותך חונק
אלה בגבך מוכנה להכות
בכל מי שיעז את פיך להמרות
על מי את שומרת עלמה יפה?
כל נשיותך כעת עטופה
במדים של זית על המשמר עומדת
בלחיים סמוקות ממייק אפ
כל-כך הייתי רוצה לחבקך וללטפך
רואה אותך פושטת את מעילך
מורידה מעליו את התו
ושמה על החולצה - חולצת מג"ב
הלוואי וניפגש בסיפור אחר
הלוואי וגם אני אוכל להיות לך לשומר
ואת לי תהיי אחות ואהובה
בלי תחפושות ואלות רק יד מושטת ובתקווה.


והעיקר לא לפחד כלל

לא פחדתי מהשוטרים, לא פחדתי מהפלסטינים,
אבל כשבאתי לעלות על הרכבת הקלה בלי לשלם
מיד נתקפתי בהלה למראה הפקחים שעמדו בתחנה
מה אם יתפסו אותי, ואז יתנו לי קנס
מה אני אעשה, אתרץ או פשוט אברח?
בסוף החלטתי ללכת ברגל, זה יותר בריא תירצתי לעצמי
אז מסתבר שעדיין יש בי פחד, גם אם אין בי יראה
אולי אבין הכל יותר אחרי שאקרא את פרשת השבוע - וירא

אם נרצה...


     


יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

ציונות, גלותיות, ברלינאות, נוודות



     



הציונות נמצאת במשבר.
אפשר לראות זאת בקיבוצים שכבר אינם קיימים,
אפשר לראות זאת ברבים שעוברים לארצות אחרות ולברלין כדי להשיג מחירים יותר טובים,
אפשר לראות זאת ביחס של הרשויות לעניים, לחלשים, לזרים, לנשים.

היכן התחיל המשבר?
האם הבחירה באדמת ארץ-ישראל פלסטין טמנה בחובה את זרעי המשבר?
יתכן.
יש כאלו שיגידו שהמשבר התחיל כאשר בחרו ראשי התנועה הציונית ללכת בדרך הלאומנית-מיליטריסטית, והחליטו שכדי שיהודים יחיו בבטחון במדינת ישראל, עלינו לגרש בכוח הזרוע והחוק את מי שאינו יהודי ובכך ליצור את הרוב הדרוש ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".
כמובן שבפועל מדינת ישראל היא לא יהודית ולא דמוקרטית.
לא דמוקרטית משום שבמהלך כל 66 שנותיה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה שבשטחה נשלטת על ידי שלטון צבאי ולא דמוקרטי בעליל.
ולא יהודית משום שכיצד מדינה יכולה להיות בעלת דת מסוימת?
אדם יכול לבחור אם להיות יהודי או מוסלמי או הינדי, מדינה לא יכולה לבחור בדבר כזה, ואם היא כן בוחרת אז היא בהכרח הופכת לכפייתית. כלומר לא דמוקרטית.
אבל גם לו היתה כאן מדינת הלכה גמורה, שבה כל הלכות היהודיות היו נשמרות, וגם לו בית המקדש היה נבנה על הר הבית עם ארזים שהיו מיובאים מפיניקיה במידות המצוינות בתורה,
גם אז איני חושב שהיתה יכולה להתקיים מדינה יהודית.
מדינה יהודית היא אוקסימורון, משום שהיהדות מאמינה במלכות שמים,
ולכן מדינה שנשלטת על ידי חוקים, כלי נשק, בנקים וחומות אינה מדינה יהודית, אלא מדינה כוחנית.
זו מדינה גלותית.

הציונות לדעתי היא אינה תנועה לאומית.
היא תנועת שחרור רוחנית.
בעיני הציונות היא תנועה שבאה לתת לכל אדם את הבית שלו הוא זקוק כדי לצמוח ולהתפתח.
מהו הבית הזה אם אינו בית לאומי?
שאלה טובה...

איני אוהב להכביר במילים,
אני מעדיף להשקיע את זמני ומרצי במעשים,
וזו גם מהותה של הציונות,
מעשים על פני דיבורים.

אבל בכל זאת אני אכתוב כאן כמה דברים...



נוודים היינו

סוכת שלום בשדרות רוטשילד תל-אביב, סוכות 2012


לאורך כל ההסטוריה של עם ישראל היינו נוודים. מארם נהריים נדד אברהם ובניו למצרים, ממצרים נדדנו ארבעים שנה במדבר, חורבן בית ראשון הביא לגלות ראשונה בבבל, חורבן בית שני לגלות עולמית, גירוש ספרד, פוגרומי מזרח אירופה, השואה, וכעת ישנם רבים שחיים במדינת ישראל.

וכעת עלינו לנדוד שוב.
מדוע לנדוד?

משום שהאדמה הפכה להיות משהו נחשק שאנו מתחרים ונלחמים עליו, ו"מצוקת הדיור" הוא רק סימפטום שלו.
שכחנו מאין באנו (מעפר) ולאן אנו הולכים (לעפר שוב...) ואנחנו כל-כך תקועים בתוך הסיפור שלנו,
שאנחנו מוכנים להרוג בשמו, ואנו מוכנים לחיות את החיים שלנו בלחץ ובניכור, ואנחנו מוכנים לקבל את העובדה שבית חייב להבנות היום עם חדר נגד טילים.

חטאנו את חטא קין של גאווה ותאווה וקנאה ורצח אח:  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.


נוודים ארצישראליים יושבים בשולי החברה ומשוחחים


הרי השאלה שכדאי לשאול את עצמנו בזמנים אלו היא לא רק שאלת יהודים ואנטישמיות ועתיד המדינה מול דעאש ושדים אחרים. מה שעלינו לשאול את עצמנו זה אילו חיים אנו רוצים לחיות? איזה עולם אנו רוצים להשאיר לילדים?

האם עולם שנשלט על ידי מכונות מלחמה, מסכי בידור, שבו אנשים צריכים לשלם עבור אוויר נקי, ולבעלי חיים יש זכות קיום רק אם הם משרתים את הצרכים הכלכליים והאנוכיים של האדם?

האם זה העתיד שלנו?


הנוודות יש לה סיבות ומשמעויות רבות, אבל אחת היא מה הסיבה שבגללן בוחר אדם להיות נווד, היא טומנת בתוכה תשובה לתרבות השלטת שמנסה לתחום ולקבוע ולהגביל ולשלוט, ואומרת - לא.
אני לא מנסה לקבוע מה יקרה כאן, אני לא מנסה לכפות את תפיסתי על אחרים, אני לא מאמין שגדרות וטילים יכולים להגן עלי מפני אנשים, אני לא חי כדי להשיג איזו מטרה חומרית בחיים, אני בוחר לא לקחת חלק במערכת ההרסנית שאנחנו בונים.

אז מה אני כן?
אני עובד את השם.
מי זה השם?
השם הוא זה שמדבר דרך ליבי.
זה שגורם לי התרגשות כאשר אני הולך בדרכי.
זאת שרוצה בטובתי.
יצר החיים שמתפרץ החוצה כאשר אני מוותר על ההגדרות של ה"אני".
ולכן בעיני עיניי שלי אני ציוני.


      
  




חיבת ברלין

גם אני גרתי בברלין לתקופה.
הגעתי לשם ב-2006 לחגיגות המונדיאל והתאהבתי.
גם בעיר עם כל הגרפיטי והפארקים והתרבות הזולה והחינמית שלה,
וגם בבחורה.
אז עברתי לשם.
לא ידעתי מה אעשה, ומה יהיה.
למשך זמן ניסיתי למכור עיתונים באנגלית לכל הזרים.
אבל גיליתי שאני ממש גרוע בזה.
אחרי זמן מה גם היחסים של עם הבחורה לא הרגישו לי נכונים.
המשכתי בדרכי.
בסופו של דבר חזרתי לישראל.
מתוך אכפתיות. מתוך רצון להיות קרוב לאנשים שאני אוהב.
מתוך רצון לתקן את היחסים שקלקלנו במשך מאה השנים האחרונות עם הפלסטינים.
מתוך הרגשה שזה הבית שלי.


לא חייבים להרחיק עד ברלין כדי ליצור אלטרנטיבה.
בית זכוכית ארעי תוצרת עצמית,
של חברי קבוצת "חלוצי התעשייה 109" בקרית חיים


התנועה לעבור לברלין היא בסך הכל תנועה טבעית,
תנועת בורגנות שמחפשת נוחות ושפיות בתוך עולם וארץ שאיבדו אותה מזמן.
אפשר למצוא בברלין שפיות שיותר קשה למצוא בארץ.
כמו שאפשר למצוא רוחניות ושקט בהודו, וטבע ויופי בדרום אמריקה, ונימוסים באנגליה.
אבל לדעתי זה משעמם.
זה כמו ללכת לסרט בקולנוע או לסיבוב בקניון, לעומת לצאת לטיול במדבר או להפיל את חומת ברלין.

החומה בברלין כבר נפלה,
עכשיו אנחנו אלו שצריכים להפיל את חומת ציון הגדולה.
זאת שהקמנו בפחדינו, ובמיסינו.

גם לי יש חלום


יש כאלו שאין להם עניין בהפלת חומות, הם רק רוצים שקט.
אני מאמין שהבועות השפויות כבר לא יכולות להחזיק יותר מדי.
הברלינאות כתנועה אולי תחזיק עד שהמחירים באזור יתייקרו או עד הגל האנטישמי הבא.

אבל אם ברצוננו לשנות את המציאות שבה הילדים שלנו יגדלו,
עלינו לפעול בלב בבילון.
רק משם תקום ציון.
לצד המכונות וכלי המלחמה. בתוך העוני והרפש והזוהמה.
בעזרת שקיות ניילון, וזבל שיהפוך תחת ידינו המרפאות ומוחותינו היצירתיים לזהב.
על ידי שימוש של משאבים לא מנוצלים, כמו מבנים ריקים, אנשים מובטלים, הון שיושב בכל מיני מחשבים.


יש לנו ארץ נהדרת.
היא לא שלנו, אנחנו שלה.
באנו לכאן כדי לרפא אותה מאלפי שנות ניצול ושעבוד.
באנו לכאן כדי לשמוח את יופיה ולעצוב את מכאובה.

אם נעשה זאת בברלין או בפלסטין זה היינו אך,
העיקר שנעשה ולא  נשכח
שכל הגבולות המדיניים הם גבולות קולקטיבים מדומיינים,
ושגם אם יש לנו מקום שאנחנו קוראים לו בית,
כולנו גם נוודים...

אם נרצה....


    


יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

המדריך לטרמפיסט בצפון



בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד...

ביום ראשון שעבר הגעתי עם שותפתי לדרך טליה לבקר את חברי לקהילה על אופניים,
הלא הוא גלסקי הידוע גם בתור מסיבת תה על אופניים,

את החלק האחרון של הדרך עשינו ברגל מבית שאן,
ועברנו במטעי הדקלים של קיבוץ נווה איתן,
אספנו לנו מעט תמרים, כאלו שנפלו מהעצים או היו בתוך שקים פתוחים,
שכן רוב התמרים היו מכוסים בשקים מרשת - איני בטוח אם כדי לאסוף כמה שיותר ולא לתת להם ליפול,
או כדי למנוע ממזיקים לפגוע בתמרים ומציפורים לאכול אותם.
כנראה שגם וגם...

בכל מקרה בעודנו אוספים אותם חשבתי על דיון מוסרי שעלה ביני ובין גלסקי
האם נכון וראוי לאסוף פירות שעדיין הינם על העץ
בשטח שהוא בבירור לא שלך ובלי לבקש רשות.
לטענת גלסקי זה מאוד ברור - מותר מה שעל הרצפה או לאחר שביקשת רשות מבעל המטע.
אם קטפת אפילו אחד, זו גנבה - עץ שנשתל, טופח והושקה במאמצים וכסף שהם לא שלך,
אין לך זכות לאכול ממנו.
אלא אם כן אתה על סף רעב ואין שום דבר אחר בנמצא.

אני טענתי אחרת,
שיש פה עניין של מידתיות,
שכיום בעולם שבו ערך הקניין והשייכות הוא כל-כך חזק,
טוב להפר אותו, אפילו ברמה הסמלית.
כנראה שאני לא ארעב אם לא אוכל את התמרים,
וכנראה שגם בעל המטע לא יושפע יותר מדי כלכלית אם אקח כמה תמרים,
(למרות שאם הרבה אנשים יקחו כמה תמרים, אז זה יכול להשפיע).
ולכן אין רע בקטיפת כמה תמרים, כל עוד אני מודע לכך שהם אינם שלי,
וגם לכך שאני עובר על החוק, ומוכן להתמודד עם ההשלכות של כך.



      


של מי האדמה?
הדיון ביני וטליה ובין גלסקי לגבי הנושא הוא מבורך בעיני,
והוא מעלה דיון יותר רחב - של מי האדמה,
או מי זה בעצם ש"נתן פרי שחום נחמד"?


האם זה בעל האדמה שהשקיע בה מכספו?
ואולי זה שייך לחברי קיבוץ נווה איתן?
אולי זה התאילנדי שעובד אותה ומטפח אותה כבר שנים רבות עבור שכר נמוך וללא תנאים סוציאליים?
ואולי זה בכלל שייך לפלסטיני שממנו נכבשה האדמה בכוח הנשק?
ואולי זה שייך לכל עם ישראל?
ואולי זה בכלל לא שייך לאף אחד?
אולי אנחנו שייכים לאדמה, ולא היא שייכת לנו?


שוב אני והרעיונות האנרכיסטים שלי....

אבל אני לא הראשון שהעלתי אותם כמובן. אני רק תומך בהם ומנסה לחיות אותם.
השנה הזו היא שנת שמיטה.
שנת שמיטה מעלה שאלות מוסריות רבות על רכוש וקניין ועל החברה.
אני עוד מקווה לדון בכך בפוסטים הבאים,
ובינתיים אשים כאן קישור לרעיונותיו של זבוטינסקי בנושא,
ולפרויקט שנת השבע שמתקיים השנה.



דיור לכולם או רק לבעלי הכסף?

את הדיון על אדמה אפשר להרחיב לדיון על דיור.
לפני שבועיים ביקרתי אמהות שנאבקות כבר שנים כדי לקבל דיור ציבורי.
הן נאבקות במערכת בירוקרטית מסואבת ומסובכת שמטרתה העיקרית היא להתיש אותך,
ולגרום לך להתייאש ולנטוש את המאבק.
והיא לרוב מצליחה...

הפתרון המרכזי לבעיית הדיור לדעתי הוא שכל האנשים שזקוקים לבית
ייכנסו לבתים שעומדים ריקים,
בין אם אלו בתים ששייכים למשקיע צרפתי שמגיע לחודש בשנה, ובים אם זה שייך לחברת עמידר.
כמובן שיש פה ערעור על כל הנושא של קניין ושלטון החוק,
אבל כאשר החוק אינו חוקי וגורם עוול מכוון לאנשים מה אפשר לעשות?

בדיון על כך עם מישהי שהיא בעלת כמה בתים,
היא טענה שאני עובר על החוק ואני לא יכול לפלוש לבית,
משום שזה רכוש של מישהו ולכן המעשה שלי הוא אלים.
שאלתי אותה ומה לגבי מרחב ציבורי, כמו פארק או גן ציבורי,
היא טענה שגם זה לא בסדר, כי זה שטח ציבורי,
ומה איתי? אני לא ציבור?
אתה כן, אבל זה לא מקום לשינה, זה מקום לאנשים לבלות ולטייל.
אוקיי, הלכתי איתה צעד נוסף, מה לגבי הטבע - יער או חוף הים?
גם שם אי אפשר, זה שטח טבעי, אי אפשר לגור שם,
כי אז עוד אנשים יגיעו לגור שם וישתלטו על המרחב.

כלומר מה שיוצא מכך הוא שאם אין לך כסף,
לא רק שאין לך אפשרות לבית משלך,
אלא אין לך זכות אפילו לשים את ראשך על הרצפה,
אתה הופך למפגע במקרה הטוב, או לעבריין אלים במקרה הפחות טוב.

הנהנתי בעצב ותהיתי לעצמי מתי יתחילו לאסור את כל הצבים מסיגי הגבול שנעים עם בתיהם לכל מקום?

הבית האקולוגי בנווה איתן



בינתיים מי שמחפש דיור קהילתי מוזמן להגיע לבית האקולוגי בנווה איתן.
הבית, שבו גר גלסקי, הוא בית הילדים הישן שהוסב למרחב לקהילה.
כרגע הוא אינו ממלא את יעודו, וגלסקי ממתין בסבלנות לאלו אשר רוצים לחיות בקהילה,
שיבואו כדי להתנסות ולחלוק איתו את אורח החיים הזה.

אחרי יומיים בנווה איתן, כולל קטיף זיתים, פירוק והעברת דוד שמש,
וסיור בבית הספר גאון הירדן שבו נשתלו 600 עצי פרי, כחלק מיוזמה להורדת האלימות בקרב התלמידים,
המשכנו בדרכנו  לעבר הישוב הקהילתי צבעון.

אבל את רוצה לנסוע לטבריה


עצרנו טרמפים, וגם מונית שירות עד שהגענו לטבריה.
העיר ששוקעה לה בלאט.
עיר עזובה, עם טיילת ריקה, מלונות נטושים.
כפי שאמר לנו אדון אחד שלקח אותנו טרמפ,
אם לא היה לנו כנרת היינו דימונה.
טוב נו, עדיף להסתכל על הצד החיובי, אגם במקום כור גרעיני,
גם זה משהו...

בהמשך לקחנו אוטובוסים, כל פעם צומת אחת קדימה.
כל אוטובוס עלה 17 ש"ח, מחיר מופרז לגמרי לנסיעה של 10 ק"מ בתחבורה ציבורית לדעתי,
ולכן חזרנו לטרמפים.
טרמפים הם הדרך המועדפת עלי,
הם דורשים אמון בכך שמישהו יעצור,
הם דורשים אמון בכך שמי שיעצור יהיה נחמד ולא ינסה לחטוף אותנו,
ובעולם שנשלט על ידי ידיעות מפחידות,
קשה לתת אמון ולא לפחד.
וזה דורש אמון גם מהאדם שעוצר, שאני בסדר ולא אנסה להזיק לו.
וכל זה מתאפשר רק כאשר מוותרים על הבטחון שנותן לנו הכסף.
בדרך מצומת שבע לצבעון עצרו לנו טבעונית מהישוב אמירים,
בחור במרצדס שדיבר בטלפון שלקח אותנו לכפר שמאי,
ברסלב מהישוב בר-יוחאי שחזר לא מזמן מביקור באומן,
ובחור נחמד מגבעת הילה שהיה מאוד נלהב מרוח הנוודות שלנו
ולכן נכנס איתנו לתוך הישוב צבעון.

מייד איך שירדנו מהאוטו שלו שמענו קול קורא
"הי הנוודים הגיעו".
אשה מקסימה, סיוון שמה, הזמינה אותנו אליה,
והציעה לנו להתארח אצלה. היא שמעה שאני מגיע להרצות בישוב,על חיי הנוודיים,
וחשבה לעצמה - בטח הוא צריך מקום לישון.
וכך קיבלנו מקלחת, ארוחת ערב, ומקום לישון
אצל משפחה מקסימה, שפתחה את ביתה ואת ליבה לנוודים החביבים והמוזרים.


תשוקה לשינוי, מול נינוחות ושלווה

ההרצאה היתה מאתגרת עבורי, עייפות מהשעה ווהמסע הארוך,
התקשיתי להעביר את ההרגשה של ההתלהבות והשמחה,
שאני מוצא באורח החיים הזה.
נראיתי לעצמי כמי שלא עומד באופן מלא מאחורי מה שאני מנסה להעביר,
שהחיים הם מסע, שהחיים הם חגיגה, שמי שנולד הרוויח.
אבל אחרי ההרצאה שלי, בשלב של השאלות והשיחה עם הקהל הקטן שהגיע,
פתאום התעורר משהו, נוצר חיכוך, נוצר דו שיח, וגיליתי מחדש את התשוקה,
את המקום הזה בתוכי שרוצה לפרוץ גבולות מצד אחד,
ולהיות בהודיה ובשלווה עם מה שיש מצד שני.
הפרדוקס של החיים, השניים שהם אחד, התשוקה והרצון שמניעים אותנו מחד,
ומאידך השקט והנוכחות ברגע, כי זה כל מה שקיים.


את שני אלו לקחתי איתי למחרת כאשר ניסיתי לעצור טרמפים אל לני,
שחי ביער הבעל שם-טוב.
להיות נוכח ברגע, להיות בסבלנות, לחכות לטרמפ המתאים,
ומנגד להיות בתנועה, להרגיש את השינוי ואת התשוקה שלוחשים בתוכי להגיע למקום הבא.
הפעם עשיתי זאת ללא טליה, שהיא זו שעצרה עבורנו את כל הטרמפים בדך לצבעון.
וכך עמדתי לי לבדי בתחנה,
אחרי זמן מה, איני יודע אם זה היה חצי שעה או שעה,
איבדתי את סבלנותי. אמרתי לעצמי כך זה לא יכול להמשיך,
עברו מאות מכוניות ואף אחת לא עצרה.
ניסיתי לחייך, לרקוד, ולהיות בהודיה על הזמן שיש לי כך לעמוד מול המירון הרהיב.
אבל זה לא עזר, בתוכי הייתי מאוכזב, כל האמון שלי התפוגג.
החלטתי לעשות מעשה ולשנות את המצב. להדגים לעולם מה אני חושב עליו.
לאט לאט התחלתי לאחוז בבטני, כמי שחווה התכווצות וכאבים,
ולאט לאט נשכבתי על הרצפה ליד הטרמפיאדה.
לא הסתכלתי על הכביש אך שמעתי את המכוניות עוברות.
חלקן צפצפו. אך לא עצרו.
כך עברו אולי עוד עשר  מכוניות עד ששמעתי מכונית אחת עוצרת.
מיד הפנתי את מבטי לראות מי הצדיק,
וראיתי בחור צעיר בעל חזות מזרחית, יוצא מג'יפ טויוטה.
מה קרה? הוא שאל. הכל בסדר?
כן אמרתי לו, פשוט הייתי קצת עצוב. אפשר לנסוע אתכם עד ג'יש?
הוא הסתכל עלי במבט המום, אחר כך על חברו שנהג,
ואז אמר - בטח בוא.
הם לקחו אותי ותשאלו אותי, מה קרה לי, למה אני נוסע ככה, והאם אני לא מפחד?
אמרתי להם שאני לא מפחד על עצמי, אבל שמאוד מעציב אותי
שכדי שיעצרו לבן-אדם שצריך הסעה הוא צריך להתקפל על הרצפה.


ומה אתכם, הייתם עוצרים לנווד מזוקן?


בהמשך עצרו לי עוד שני טרמפים די מהר,
אחד מהם היה צעיר מצפת שאמר לי שהוא רוצה להיות צדיק,
אמרתי לו שהוא בדרך הנכונה.
הגעתי ליער ולני אסף אותי.
בדיוק לפני שנה היינו אצלו עם הקהילה על אופנים,
וכעת הגעתי לבד, לעזור לו לסדר את האוהל, כדי שיוכל להיות בו בחורף,
וגם כדי שיוכל לארח את מי שחפץ להגיע ולגור ביער,
ואולי ירצה ללמוד דבר או שניים,
מרב-אומן רב-תחומי, שאיבד את היכולת לחיות בחברת בני האדם,
על אף שגם הוא מכור לרדיו ולחדשות, כמו כולם.

לסיכום של השבוע הגעתי למסקנה -
שק שינה פחות חשוב, במיוחד אם אתה מתארח אצל אנשים,
מגבת תמיד כדאי, ככה אמר דגלאס אדאמס,
אם את אישה קחי איתך גבר או עוד מישהי כדי להיות בטוחה,
אם אתה גבר קח לך אישה כדי שתעצור טרמפים ותנעים את זמנך,
קחו בריסטול וטוש עבה כדי לרשום את שם היעד הבא.
ואם לוקח הרבה זמן, תנשמו בסבלנות,
הטרמפים הם דרך מעולה לדעת שהגעת למצב שבו הזמן הוא ברשותך.

כיפורים באמירים

את השבוע סיימנו בביקור אצל אילן באמירים.
בילינו אצלו את כיפור.
הלכתי עימו לבית הכנסת וקראתי את כל נדרי.
שמעתי ממנו סיפורים על אוהד אזרחי,
ועל קבוצת התלמידים של הרב גינצבורג,
שבהמשך הלכו והקימו את בת עין.
דיברנו על מסירות נפש, ועל נשיות, ועל איסלאם מול יהדות,
ועל הצורך בהתחדשות.


את השנה הזו אני מתחיל עם שתי בקשות:

בקשה להתחדשות האמון שלי בבני-אדם, בכל בני האדם באשר הם,
כי האמון, כמו שאומר דיטר דום, הוא המפתח העיקרי לעתיד של שלום.

ובקשה לשמחה,
שמחה אמיתית, שמחה פנימית,
כזו שלא זקוקה לאישור מבחוץ,
אלא כזו שמתפרצת לעתים,
ולפעמים שוחה במים השקטים של ההוויה,
שמחה שיש מספיק ממנה כדי לחלוק עם כל מי שבסביבה.

אם נרצה...


     


יום שבת, 30 בנובמבר 2013

להרגיש בבית


ואין לך רצון להתקרקע בשלב מסוים?

זו שאלה שאני שומע מכל מי שאני מספר לו על אורח החיים הנוודי שלי.

מה זאת אומרת להתקרקע? אני שואל.
להתקרקע, להקים בית, משפחה,  ילדים. אין בך את הרצון הזה?
כמובן שיש בי, אבל לא מבין למה אורח החיים הנוכחי שלי לא מאפשר את הדברים האלה.


                

הצורה שבה אני חי, מעלה את השאלה מה זה בית.
רובנו חיים בתוך קופסאות מבטון, מלאות בחפצים שקנינו או אספנו במשך השנים.
יש גם כאלה שחיים ביורט כי הם רוצים להיות קרובים לאדמה.
יש כאלה שחיים ביאכטה או בקראוון, כלומר יש  להם בית נייד.
ויש את אלה שנודדים והם חסרי בית.
האמנם?

כרגע, קהילה על אופניים מונה שני אנשים. אני ושלולי יקירתי.
עימנו אנו לוקחים אופנים, עגלות, ציוד מטבח ותיקונים, אוהל, שקי שינה ומזרונים.
באים לבקר אותנו חברים שמצטרפים לזמן מה ואז ממשיכים.
זה הבית מבחינתי.
זה הבית הכי נעים שגרתי בו מאז שעזבנו את הקיבוץ.

השבוע אנחנו מגיעים ל - PEACE FESTIVAL כדי להשתתף בפסטיבל.
אחד המיצגים שאנחנו יוצרים מתעסק עם שאלות של רבים מאיתנו-
מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה נותן לי בטחון? מה זה בית בשבילי?


אז מה זה בית בשבילי?

בגיל 7 הוריי החליטו לעזוב את קיבוץ מעגן-מיכאל. אחד הקיבוצים העשירים והמבוססים בארץ.
בשבילי זה היה לעזוב חברים, דודים וסבים, מדשאות, שבילים ללא רכבים, ים.
בשבילם זו היתה הזדמנות להתפתח ולהכיר עולמות חדשים, ולהקים לעצמם את הבית שהם רוצים.
מאז אני מחפש אחר הבית החדש שלי.
אני מאוד אוהב את בית הוריי בפרדס-חנה, אבל את הבית שלהם עזבתי כאשר הייתי בן שמונה עשרה.
מאז גרתי בבתים מדהימים, לעתים עם שותפים, לעתים עם בת-זוג, לעתים בעצמי.
הבית עצמו, המבנה, מעולם לא נתן לי תחושה של בית. אולי תחושה של נוחות.
אבל בעיקר זה הרגיש לי כמו מעמסה. משהו שצריך לנקות ולתחזק כל הזמן,
ובעיקר שצריך לדאוג כל הזמן מהיכן להביא פרנסה כדי להחזיק אותו.

נפשי היא נפש נווד.
פחות זה יותר.
פחות מסכים יותר כוכבים.
פחות טלוויזיה יותר מדורה.
פחות רהיטים יותר חברים.

ביתנו החדש בדרום

השבוע הגענו לבירת הנגב, עיר האורות - באר-שבע.
הגענו אני, שלולי ווישני שהגיעה אלינו מלטביה, היישר לביתם של מורן ואדם, המנהלים של עמותת שבועת האדמה.
את מורן יצא לי להכיר במסגרת פעילותי לקידום מערכת שיתוף אושר, וכאשר סיפרתי לה שאני מגיע לבאר-שבע, היא  הציעה לנו להתארח בדירתה בזמן שהיא ואדם יהיו בחו"ל.
אז הגענו לעיר, ולאחר ביקור  של כמה שעות בבית הוריה של שלולי,
המשכנו בנסיעה לילית עם האופניים והעגלות עד לשכונה ג' הידועה לשמצה.
הגענו לבית של מורן ואדם והחנינו את העגלות. את פנינו קיבלה החתולה מיצית ושתי תרנגולות.
בסוף השבוע הגיע חבר לבקר, וממש הפכנו למשפחה קטנה בבית הזמני שלנו.

ביום ראשון התחלנו להכיר את העיר.
ביקרנו בחווה העירונית שהעמותה מקימה, עבדנו מעט בפינוי אבנים, זבל ושיחים.
פגשנו את אורן שעובד במקום כל יום.
אורן סיפר לנו שאת השנה האחרונה  הוא בילה בהקמה של גינה קהילתית בשכונה ד'.
הוא לא חיכה למימון, הוא לא חיכה לאישורים, הוא פשוט עשה - אסף זבל שממנו בנה את הגדרות, עדר ערוגות, ושמע שלל השמצות  - חבל על הזמן שלך, יהרסו לך, ישברו לך, האדמה פה לא טובה.
אורן שמע והמשיך.
יום אחד הגיע שכן והצטרף לעבודה. שבוע אחר-כך הגיע שכן אחר והביא ציוד השקיה. ואז הגיע עוד אחד והביא שתילים של חסה. ופתאום היתה גינה. ואז התחילו להגיע מכל השכונה, וגם הצופים, והסטודנטים, וכל מיני אנשים רצו לקחת חלק בגינה. ואורן שמח כי היה לו מקום לשבת לשתות תה  עם החבריה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף, ובלי שיש שם טלוויזיה.

עבודות התשתית בחווה העירונית 

ביום שני נפרדנו מוישני.
לקחתי אותה בריקשה החדשה שלי - ריקשת 'זמננו בידינו' - כפי שכתוב עליה מאחור.
הריקשה הקודמת - ריקשת עבד אל סלאם - חורקת גלגלים, ולמרות שניסיתי לתקן אותה, זה לא ממש עבד. ככה זה כשמסתמכים על גלסקי שיתקן את העניינים. כשהוא לא נמצא פתאום מגלים כמה דברים עדיין לא יודעים.
את הדרך העברנו בשירה ובנפנוף לשלום לכל העוברים ושבים שהיו מהופנטים :)
האופנים והעגלה מיד יוצרים אצל אנשים פליאה, מעוררים שיחות עם נהגים, והופכים אותנו למיוחדים ומוזרים.
נפרדתי מוישני לשלום, הודיתי לה על הזמן שלה איתנו ועל כל השמחה והתמימות שהיא הביאה עימה.


ארני ריקשה עם וישני ברחובות באר שבע

בהמשך השבוע נפגשנו עם עוד קבוצה שמפעילה את המרכז לקיימות שכונתית בשכונה ד'. נפגשנו גם עם אליעד מקהילת קמה, הקהילה שהקימה את המרכז. זו קהילה מופלאה של 13 זוגות עם ילדים שהקימו קיבוץ עירוני. הם גרים באותה שכונה, חולקים עסק קואופרטיבי משותף שמעסיק נערים בסיכון, חולקים רכבים משותפים, והקימו גן ילדים קואופרטיבי. אליעד גם עובד בארגון שמקדם ותומך בקהילות משימתיות - כאלו שקמו כדי להיות מעורבות חברתית בסביבה שלהן. המפגש איתו היה מרתק, ונתן לנו טעימה מעולמן של קהילות, שכבר עשו כברת דרך, ומה אפשר ליצור כאשר מוכנים ללכת בדרך לאורך זמן ובמסירות.

בדרך מהגן הקואופרטיבי הביתה עוברים במדבר

יומיים אחרי שוישני עזבה, הצטרפה אלינו אלסנדרה. בחורה איטלקיה שהגיעה לתור את הארץ במשך חצי שנה. נפגשנו לראשונה בסוף פסטיבל האינדינגב. היינו היחידים שלא היו צריכים להגיע לשומקום ולכן נשארו עוד בוקר אחד כדי לנוח מהפסטיבל. אלסנדרה מאוד התלהבה מאורח החיים שלנו, והחליטה גם להצטרף לזמן לא ידוע.

החוויה בבאר-שבע היא חוויה מתוקה. הרבה אנשים חדשים שאנחנו לומדים להכיר. הרבה דברים שאנחנו לומדים על עצמנו. הרבה מיזמים. הרבה קהילות. הרבה פוטנציאל שמחכה להתממש. הרבה בתים.

בית בתנועה


בית עם רגליים במקום גלגלים? מוזר

אז בהמשך לשאלות של גידול ילדים, של חינוך, של פרנסה.
אני מאמין שאפשר לעשות הכל בתנועה.

                 


ברגע שיש  איתך אנשים שהולכים איתך, חברים, שותפים, שאתה יודע שאיתך לא משנה מה, (וגם בזה לא כדאי להיאחז, כה אמר בודהא) אז זה הבית וכל השאר יכול להיות בזרימה.
אני מחפש להיות חלק מקבוצה, של אנשים מחויבים ומסורים לאותה מטרה. לחקר עצמי, לשירות ולנתינה, לשמחה, ליצירה של חיים משותפים, של פריצת גבולות ומחסומים, ליצירת קשרים עם אנשים שונים ומשונים.
הקבוצה הזו יכולה מבחינתי  להיות כל מה שרוצים - בית-ספר ומרפאה, להקת יוצרים, בית משוגעים, מקום להרגע.
בקבוצה הזו אני רוצה שיהיו בני אנוש מכל הגילאים, ושאני אוכל לחלוק את תפקיד האבא / הילד / המאהב / המנהיג / המתבודד / המתגודד -  עם עוד א/נשים.
אני לא זקוק לקירות, ואני לא פוחד מסערות.
יש לי מספיק מקומות מחסה, וככל שהמסע הזה נמשך,
אני מרחיב יותר ויותר את מספר המקומות שאני יכול לקרוא להם בית,
עד שבסוף, אנחנו נכבוש את כל העולם... הו הא הא הא....

אפשר להפוך את כל העולם הזה לבית
אם נרצה...

ואם נראה את הסרט המופלא HOME . הנה טריילר: