הרפתקה שהגיעה לפרקה

השבוע החלטנו שהגיעה העת לפרק את החבילה.
קהילה על אופניים סיימה את דרכה.

אני ושלולי שנשארנו הגרעין של הקהילה מזה חודשיים שלושה, החלטנו שאנחנו כבר לא רוצים להחזיק יותר את הגרעין הזה, שיש לנו חלומות נוספים להגשים, ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.

את השבוע האחרון העברתי בעבודה. כזו שמתגמלת בכסף בנקאי.
באתי ל"חופשת עבודה" בבודהה בורגרס, המקום האחרון שבו עבדתי לפני שיצאנו למסע,
כדי להחזיר קצת מהכסף שהוצאתי בחודשים האחרונים שבהם לא עבדתי עבור שכר.
אני עושה שם את אחת העבודות המהנות בעולם - שליחויות על אופניים. עבודה מאתגרת ומתגמלת, במיוחד כאשר מה שאתה מביא זה אוכל טעים מזין וטבעוני לאנשים. הדבר היחיד שקצת מבאס זה כל הכלים החד-פעמיים.

אחרי ארבעה ימים מתישים של רכיבה, בין 30-50 ק"מ כל יום, על מדרכות הומות אדם, וכבישים מלאי מכונות פולטות עשן, הלכתי לישון מותש בדירת הוריי בז'בוטינסקי. התעוררתי מוקדם מקול דפיקה בדלת כאשר אמי הגיעה.
הסתבר שבעוד שעה ישנו שיעור בפסיכולוגיה בודהיסטית שמתקיים בדירה.
מורה מארגון פסיכו-דהרמה שלימדה אותה בקורס במכון, ממשיכה ללמד אותה ועוד חמש נשים בגילה על גישות בודהיסטיות לטיפול ולחיים בכלל. והם עושות את זה בדירה שלה.
אמא שלי החמודה, שמצד אחד קשה לה עם אורח החיים הנוודי / פוליאמורי / רוחני / חסר בסיס כלכלי  שלי, אבל מצד שני מאוד גאה בי על הדרך שבה אני הולך ומשוויצה עלי לכל חברותיה, הזמינה אותי להשתתף בשיעור.
וכך ישבתי לי בטריינינג ונעלי בית, יחד עם כל הפסיכולוגיות המגונדרות, והמורה הנעימה רחל, ומדטנו לנו במשך עשר דקות ואחר-כך שוחחנו על מושגים בבודהיזם - הטלת ספק, אמונה ונחישות. היה מקסים ומרומם נפש.

צער

אחד הספרים שהן נעזרות בו בקורס הוא הספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, פתחתי את הספר בשירותים וזה הקטע שנתקלתי בו:

"כדי למדוט על הצער, שבו בנחת, לבד או במחיצת חבר מנחם. פנו את הזמן כדי ליצור אווירה של תמיכה. כשאתם מרגישים מוכנים, התחילו בהפניית קשב לנשימה שלכם. הדבר יעזור לכם להיות נוכחים וזמינים למה שקורה בתוככם. הניחו יד אחת בעדינות וברכות על לוח ליבכם, כאילו אתם מחבקים אדם פגיע. את/ה אדם כזה.
המשיכו לנשום והביאו את תשומת ליבכם לתחושת האובדן או הכאב שלכם. הניחו לסיפור, לתמונות ולרגשות לעלות בטבעיות. התבוננו בהם והכילו אותם ברכות. אל תמהרו ואל תנסו לזרז את התהליך. הניחו לרגשות להופיע, שכבה אחר שכבה, מעט-מעט בכל פעם.
המשיכו לנשום נשימות קלות, חומלות. הניחו לרגשותיכם - כאב ודמעות, כעס ואהבה, פחד ועצב - לעלות מעצמם. געו בהם ברכות. ראו כיצד הם מתפרשים ויוצאים מתוך גופכם ותודעתכם. פנו מקום לכל זכרון חזותי שעולה. הניחו לכל הסיפור להתפרש. נשמו והכילו אותו בעדינות ובחמלה, בטוב לב כלפי כל הסיפור, כלפי עצמכם, כלפי אחרים.
הצער שאנו נושאים בתוכנו הוא חלק מצער העולם. הכילו אותו בעדינות. כבדו אותו. אתם לא חייבים להמשיך לשאת אותו בתוככם. אתם יכולים להרפות ממנו ולהיכנס אל ליבכם החומל. מותר לכם לבכות.
שחרור של צער ואבל הוא תהליך ארוך, איטי ורצוף דמעות. עם זאת, הוא מבוסס על התבונה הטבעית של הגוף והלב. בטחו בהם. בטחו בתהליך. בנוסף למדיטציה, עשוי לעלות בכם רצון להביע חלק מכאבכם בכתב, בבכי עז, בשיר או בריקוד. הניחו לתבונה העל-זמנית שבתוככם לשאת אתכם דרך הצער אל הלב הפתוח."


            


קשה לי עם צער ועם פרידות.
אני לא אוהב לתת לזה מקום.
אבל אני מבין שעלי לתת לזה מקום כדי שאוכל באמת להגיע גם למקומות של ההתעלות והשמחה שאני כל-כך אוהב.
כי אין שמחה בלי עצב ואין חיים בלי מוות.

אורח החיים שבחרתי  - הנוודות, היחסים הפתוחים, חיים בזרימה טבעית - מטשטשים קצת את הסוף וההתחלה של דברים.
אני לא באמת עובר לחיות חיים אחרים, ואני לא באמת נפרד מהדסה או מהאנשים שהיו איתי בקהילה.
זה קצת יותר מורכב מזה.
אבל משהו כן נגמר.
פרק מסוים בסיפור של החיים.
פרק מופלא, אולי אחד הפרקים המעניינים והמוצלחים עד כה.
וזה טוב להתבונן בפרק הזה, ולהקשיב למה שעולה.

מה שעולה בי זו תחושה גדולה של הודיה.
וגם תחושה של חוסר הגשמה, של ניסוי שלא הגיעה למיצוי, שנפסק באמצע.
ותחושות של קירבה וריחוק בו זמנית.
של אהבה גדולה למי שעבר איתי את החודשים האחרונים,
אבל שעכשיו אנחנו שוב פעם יחידים וקצת נפרדים.
אבל בטוח יותר קרובים ממה שהיינו לפני שהכרנו :)

תודה לכם אהובים ואהובות - גלסקי, שלולי, מיכלי, טולה, אודי, עדי, יוני, הדס, מאיה, אברי, וישני, אלסנדרה, יואכים, סימה. תמיד יהיה לכם מקום שמור בליבי.

תודה לשני זוגות אופניים שנגנבו, תודה לעגלות המופלאות - ד"ר לילה שמרלינג, עבד אל סלאם, זמננו בידינו, וואבלי סאבלי, הגלולה הכחולה, כולנו אותה העוגיה.

תודה למקומות הנפלאים שביקרנו בהם  ולכל האנשים האהובים שאירחו אותנו - אדמאמא, הנקודה ה-12, חוות דרכי נועם, ורטיגו, בית ריק, אושא 3 והגינה הקהילתית בנחלאות, הר בריאה, עין ספיר והבית של אריאל וקרן, קדיתא, השטח של לני, חוות נטור, אינדינגב, דרור וקווירינה בגבולות, דירת הוריי בז'בוטינסקי, הגינה הקהילתית באופקים, שבועת האדמה בבאר-שבע,  peace festival, הבית של טל ישעיהו, אקו-מי, החוף באילת, חוף מון-איילנד וראס סיני, השכונה האקולוגית בלוטן, פלא, עץ בעיר.

אני מרגיש עכשיו שכל המקומות האלו הם בתים שלי.
כמו שהסברתי לחברה של אמא שלי - אני בכלל משקיע בנדל"ן.
רק שבמקום לקחת הלוואות ומשכנתאות ולקנות נכסים,
אני משקיע בחברויות ובקשרים ובלבבות של אנשים :)


פרקים ישנים, זכרונות מתוקים

בשנים האחרונות עמדתי כמה פעמים בפני סיום של פרקים חשובים בחיים.
הפרק הקודם היה פרק "מהפכה של אהבה".
החברים פנו לדרכם.
יש מי שחזר ל"חיים הרגילים", להשקיע בקרירה ובזוגיות ובכל הדברים שקצת הוזנחו בזמן הפעילות האינטנסיבית שהיתה לנו במשך שנתיים.
ויש מי שהמשיכו לפריוקטים אחרים, כמו אמיר ועמיחי שבחרו להמשיך להפעיל את ה"פלא".  ישנם שישה חברים שהחליטו להמשיך את הפעילות החינוכית ופתחו את "קמפוס הליבה" שממש בימים אלו אפשר להרשם לקורסים הראשונים שלו. ויש את סופי וליה האהובים שעושים עבודה מדהימה ביצירת סדנאות, מסיבות ופסטיבלים פותחי תודעה ולב.
ויש את חבריי לקבוצת הוואטסאפ "פסיכדליה פריזבי ים ועוד", שפשוט מזכירים אחד לשני שהחיים טובים :)
אז גם "מהפכה של אהבה" ממשיכה, אבל בצורה אחרת.
גם ההצטרפות שלי לקהילה על אופניים הוא חלק מ"מהפכה של אהבה".


נחזור עוד פרק אחורה.
לפני שהצטרפתי ל"מהפכה של אהבה" חוויתי עוד סיום של פרק.
הפעם שבה הרגשתי סוף של פרק היתה כשנפרדתי מזוגתי דנה.
גרנו יחדיו עם כלבה, הייתי סטודנט, עם עבודה קבועה באימון כדורסל,
ויום אחד הכל פשוט נגמר.
הזוגיות, הבית, העבודה, הכלבה.
הייתי לבד.
חופשי אך לבד.


        



למזלי הגיע מלאך מחו"ל, חברי הטוב מורדי שהציע לי לעבור לגור יחד עם זוגתו.
מצאנו לנו בית חמים ומיועד לפירוק בשכונת עג'מי ביפו, והם היו ההורים שלי והאחים שלי.
הרגשתי מבורך.
לאט לאט התחלתי להבין מה אני עושה עם חיי.

נרשמתי לסדנת הפסקת עישון של קופת חולים.
הצטרפתי לסדנת מתחילים של יעוץ הדדי, והתחלתי לעבוד על המצוקות והדפוסים שלי.
במקביל נרשמתי לקורס ללימוד ערבית.
וכך, לאט לאט, התחלתי לרפא ולנקות את עצמי ממשקעי העבר, ולהתחיל לדמיין מה אני רוצה להיות בעתיד.
השילוב של עבודה רגשית במסגרת קבוצתית, יחד עם הפסקת העישון פתח אצלי משהו.
ערב אחד, (בדיוק לפני שלוש שנים), אחרי שיעור הערבית, הגעתי לאכול בבודהה בורגר (איזה כיף זה להיזכר בהצטרפויות מקרים קוסמיות).
שם פגשתי את המורה שלי מהשיעור - עלי המקסים.
הוא בדיוק קרא בעיתון על ההפיכה המתחילה במצרים, ותיאר לי כיצד התהפוכות שאנו רואים בעולם הערבי,
שכמעט ולא מדווחות בתקשורת הישראלית, אך מאוד מתוקשרות באל-ג'זירה ובשאר ערוצי הטלוויזיה הערביים,
הן תהפוכות שלא נראו כמותן כבר עשרות שנים ואולי אף מימי המהפכה הצרפתית.
התרגשתי ביחד איתו מהזמנים המיוחדים שבהם אנו חיים.
בהמשך אותו ערב חזרתי הביתה וקראתי על כך שספינות מלחמה איראניות מבקשות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע למול חופי סוריה, ואת ליברמן מאיים שאם הספינות יעברו, ישראל לא תהסס להגן על עצמה ולתקוף.
למחרת בבוקר, בזמן השיעור ביעוץ הדדי, מצאתי את עצמי נסער ונרגש.
דמעות יצאו ממני, רעד בלתי נשלט.
החלטתי להתחיל לכתוב. כתבתי וכתבתי בזמן שהשיעור נמשך.
בשלב מסוים החליט המנחה של השיעור שהוא רוצה לבצע עליי הדגמה.
הדגמה מתבצעת כאשר המנחה מבצע מיני סשן עם אחד מאיתנו, למול שאר הכיתה.
פחדתי והתרגשתי בו זמנית, לעמוד ככה חשוף מול כל הכיתה.
בהתחלה כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד. בכי עמוק, בכי שהיה עצור זמן רב, אולי שנים.

בשלב הבא מה שעלה ממני זו תפילה, תפילה וזעקה,
על החוסר הגיון שבחיים, על המלחמות שאנו נלחמים, על העוול שאנחנו עושים,
על הנשק להשמדה המונית שאנו מפתחים, על האדישות והדכאון שקיימים.,
זעקתי ובכיתי והתפללתי לשלום, ושנלמד לחיות באמת ולאהוב מכל הלב,
שנפסיק להיות כאלו בטוחים ומתגוננים ומפוחדים, ושנלמד להיות גם פגיעים ורכים ואמיתיים.

זרמים עברו לי בכל הגוף
הרגשתי פורקן עצום והרגשתי שמשהו בי נפתח.
משהו רוחני ועמוק שהיה חסום.
חוויתי סוג של הארה, של התעוררות.
יצאתי מהשיעור בתחושה של התעלות, תחושה שליוותה אותי בשבועות שאחרי.
תחושה של חיות, של אנרגטיות, של שמחת חיים, של אופוריה.
נסעתי לחוף הים והמשכתי לכתוב.
כתבתי במשיכת קולמוס, כאילו תקשרתי משהו דרכי,
וזה מה שיצא.

ברגע שסיימתי לכתוב את המכתב, התגלה מולי סמל הגרפיטי של מהפכה של אהבה.
וכך התחיל פרק חדש בחיי.
שנתיים של עשייה חברתית ורוחנית, שהביאה אותי לעזוב את הבית,
ולהתמסר לדרך חדשה.

רגע

כעת שוב מתחיל פרק.
אני מאחל לעצמי להרגיש את הצער של פרק שהגיע לסיומו,
לבכות ולהרגיש ולהתרגש,
כדי שאוכל להתכונן לפרק הבא.

יש הרבה דברים על הפרק.
יש המון תוכניות, ומשאלות, ופרויקטים לעשות.
יש שלום להביא, ויש לי עוד הרבה דברים ללמוד כדי שאוכל לעזור להביאו.
ללמוד ולתרגל מדיטציה כדי להיות בשלום עם עצמי.
ללמוד טנטרה והקשבה כדי להיות בשלום בין המינים.
ללמוד שמאניזם ולהתנסות במדיסינות שיחברו אותי לאדמה ולשאר היצורים החיים.
ללמוד יהדות כדי להתחבר יותר לבני עמי.
ללמוד ערבית כדי לשוחח ולהתקרב לשכנים שלי.
ללמוד כלכלה ולפתח מטבעות משלימים כדי להביא לידי ביטוי את השינוי גם ברמה החומרית.

אבל לרגע, רק לרגע,
אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.
פשוט להיות, להכיל, לעכל, לנוח, לנשום.

הכל כבר קיים והכל כבר קורה,
אם רק נקשיב לזרימה הטבעית של החיים,
אם רק נזכור לצחוק ולבכות ולא לפחד,
ולאהוב

אם נרצה...

הפעם עברנו את הגבול

רביעי בבוקר, ארבעה חברים מגיעים לגבול בטאבה.
שני ישראלים, גרמני ואיטלקיה.
שמחים אך גם חוששים.
הסיבה לנסיעה לסיני - הרצון להאריך את הויזה של חברת הקהילה אלסנדרה האיטלקיה שנתקלה בהמון קשיים מצד הרשויות להאריך את שהותה בישראל עד לטיסתה בתחילת מרץ.
אחרי שהגענו לגבול, שילמנו את האגרה, הגיעה אלסנדרה לביקורת הדרכונים, ושם התחילו להסתכל עליה בחשדנות.
למה את נוסעת? לכמה זמן?
אלסנדרה בתמימותה סיפרה להם שהיא נוסעת לשבוע וחוזרת אחר כך עד לטיסתה חזרה לארצה.
טעות.
מיד התחילו טלפונים, אלסנדרה נלקחה לחדר צדדי לחקירה, ושם נאמר לה שהיא לא יכולה לחזור לישראל.
הסיבה - רצונה להיות בישראל.
היום היה היום האחרון לויזה שלה, והאפשרות היחידה היתה להגיע למשרד הפנים ולנסות לקבל הארכה נוספת.
אני ואלסנדרה נסענו בזמן ששלולי וחברנו הגרמני יואכים חיכו בגבול עם התיקים שלנו.
אחרי כמה שעות של המתנה במשרד הפנים נכנסנו יחד עם עשרות הישראלים המפוחדים והלחוצים למשרד.
הצלחנו להתיישב מול האחראית על ויזות לזרים.
הסברנו לה את המצב ושאלנו אותה מה אפשר לעשות
היא ביקשה דרכון ומיד התחילה להסביר שאלסנדרה עוברת על החוק, שהיא אינה יכולה לצאת ולחזור לסיני כדי לחדש את הויזה.
מה זאת אומרת עוברת על החוק? זה מקובל בכל העולם, לצאת מהמדינה ולחזור.
היא אמרה לנו לא להתווכח, והחליטה שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר.
אז מה עושים שאלנו אותה?
היא לא יכולה לחזור.
אף פעם?
אין תשובה.
נסענו חזרה לגבול בידיעה שזה הולך להיות השבוע האחרון שלנו עם אלסנדרה.
הגענו בדיוק אחרי שהשומרים גירשו את שלולי ויואכים לצד המצרי כדי שיוכלו לעשות החלפת משמרת.

הגענו לסיני.
הארץ שכולם מפחדים לנסוע אליה כי היא שורצת בטרוריסטים.
נסענו לחוף MOON ISLAND בראס השטן.
חברתי נילי עבדה בחוף ליד ב RAS SINAI במשך חצי שנה, וחברתנו לקהילה וישני נמצאת שם מזה חודש משום שגם היא לא יכולה לחזור לישראל. וכך, לאט לאט, אנו מקימים מאחז של פליטות קהילה על אופנים בסיני...

בראס השטן תמיד יש אנשים גם כשכל שאר החופים נטושים.
הרבה מצרים מגיעים מקהיר.
רובם חברה צעירים, סטודנטים סטלנים או היפסטרים שנהנים לבוא לחוף לשתות ולעשן.
הבדווים המקומיים - סלים מנהל החוף, מחמוד הטבח, מג'ד, סולימן - קיבלו אותנו בחום.

ביום השני שלנו התחילה סערה.
עננים החלו לכסות את השמיים וכולם התכוננו לגשם. מחזה נדיר בסיני.
סלים נתן לנו לעבור מהחושה בחוף ל"וילה" בחלק האחורי שהיתה יותר מוגנת מפני גשם.
הסערה נמשכה כמה שעות.
רעמים וברקים האירו את קו ההרים הסעודי שמעבר למפרץ והגשם ירד וירד במשך שעות רבות.
זה היה מחזה מרהיב.
הסערה עשתה בלן בחוף כמו שסערות יודעות לעשות.
השטיחים והשולחנו היו כולם בערמות במשך ימים אחר-כך,
וגם אנחנו ושאר תושבי החוף היינו בבלגן פנימי.

כך התחילה השהות שלנו בסיני.
השהות בסיני היתה שונה מכל הפעמים קודמותשהייתי.
מכיוון שלא בדיוק באנו לנפוש, למרות שכמובן באנו להנות.
היתה אווירה מעורבת של עצב עקב הפרידה הקרובה, ושמחה על המקום הקסום שאני נמצא בו.

דבר נוסף שהיה שונה היה העניין הכספי.
השהות בסיני דרשה שנשלם על לינה ואוכל, דבר שאנו לא רגילים אליו, לפחות לא בסכומים ששילמנו.
ללכת לישון בהרים באוהל היה נראה לי לא בטיחותי ומיותר באופן כללי, והאופציה הכי טובה היתה להתארח בחוף ולשלם.
לילה עלה 40 לירות מצריות (22 ש"ח), וכל ארוחה עלתה בין 20-40 לירות. עבורנו זה היה סכום יחסית גבוה,
ובמיוחד עבור אלסנדרה שהצליחה לחיות בישראל מ-7 ש"ח ליום בממוצע!!
המחשבה שהיא תצטרך להישאר בסיני ואולי להמשיך ולשלם את הסכומים האלו כל יום גם הדאיגה אותה.
כדי לחסוך בהוצאות קנינו אוכל בחנות שלצד הדרך הראשית ובעלי המקום אפילו הרשו לנו להשתמש במטבח כדי לבשל.
בדווים אמיתיים :)

בנוסף ניסינו לעזור לאלסנדרה למצוא עבודה במקום.
לדבר עם אנשים ולנסות להבין מה יש בסביבה, איזה פרויקטים יש שזקוקים למתנדבים. מצאנו חווה אחת - חוות חביבה בנואיבה. לא הגענו לחווה אבל פגשנו את המתנדבת שמפעילה אותה.
כרגע החווה בצעדיה הראשונים ומתקשה לקיים את עצמה, ותשמח לכל עזרה ממי שרוצה לבוא ולעבוד קצת.
נכון לכתיבת שורות אלה אלסנדרה תישאר בראס ותלמד אנגלית את הבנים של בעלי המקום עייאש הבדווי שנשוי לסיגל הישראלית. חוויה מעניינת בפני עצמה.
ומי יודע אולי יום יבוא והיא תחזור אלינו לקהילה...

עבורי השהות היתה מאתגרת. התקשיתי להתמודד עם הפרידה.
הרגשתי שעישון הגראס המקומי מקהה את חושיי, ולא מאפשר לי להתחבר באמת לרגשותיי.
וכך מצאתי את עצמי מתמודד עם האתגר של העישון, בנוסף לשאר הדברים - עצב ודכאון שהגיעו לעתים למי מאיתנו,
הרצון לעשות דברים ביחד כקהילה, בזמן שאנו פועלים בקצב מאוד שונה, רעבים בשעות שונות ורוצים להיות ביחד או לבד בזמנים שונים.
לא פשוט לעשות ביחד דברים. אנחנו כאלו אינדיבידואלים ייחודיים.

אתגר נוסף היה הים.
הים היפה, הים שאני כל-כך אוהב ובו זמנית כל-כך מפחד ממנו.
כל הזמן הייתי במאבק פנימי האם לצאת ולשחות מעבר לריף או לחכות להזדמנות אחרת.
פעם אחת, כשהיה חמים מספיק, לקחתי מסיכה והתחלתי לשחות לאורך הריף לבדי.
לשמחתי הייתי יחסית רגוע. ראיתי עשרות דגים שונים ולא חשבתי יותר מדי על מפלצות מהמעמקים.
לא התרחקתי יותר מדי, גם בגלל הקור וגם כי לא הרגשתי מוכן. יש לי עוד עבודה לעשות שם.

הזמן בסיני עבר מהר בלי לעשות כלום,
כזהו הזמן, משתנה בהתאם לסביבה בהתאם למצב התודעה.
להתבונן בספינות החולפות לאור השקיעה,
לעשות מדיטציה,
להמתין לארוחה,
לרכל על שאר אורחי החוף,
לשוחח ולהכיר אנשים נחמדים ומוזרים כמונו,
לשחק איזה משחק של שש-בש,
ולקרוא את הטיוטה של ספרו השני והמקסים של אמיר חרש.










חזרנו בערב,
לאור ירח מלא.
איני רגיל לנסוע בערב, אבל החלטנו שלא נכון להמשיך את הפרידה  הארוכה הזו יותר מדי.
נפרדנו מאלסנדרה אהובתנו והגענו לגבול.
שם ציפינו לראות מה יקרה עם יואכים.
אחרי שאלות נוקבות והתייעצות עם מנהלת התחנה הוחלט לתת לו שלושה חודשי ויזה.
אנחת רווחה :)

הגענו לאילת לחוף המגדלור, היכן שנוודים כמונו משתכנים בקראוונים ובאוהלים,
תחנת  מעבר מצוינת בדרך למציאות הישראלית האינטנסיבית.
כעת אני יושב בסניף של ארומה (שומו שמיים) כדי לכתוב את הפוסט הזה.
יש פה מחשב עם אינטרנט בחינם, אפילו הזמנתי אמריקנו וקוראסון שקדים.

יש לנו הרבה תוכניות והרבה קהילות לבקר בהם,
בישראל, בפלסטין, ואפילו במצרים ובירדן,
מי יודע לאן יקחו אותנו הדרכים.

ההמשך לא ידוע כמו תמיד,
כי כאלה הם חיי הנוודות, חסרי ודאות,
אך מלאי בטחון - בחברים, באנשים, באלוהים.

אם נרצה...

              

TO BE IN CONTACT

This is the first post on this blog that I write in English.

If you are not a hebrew speaker and this is the first time you encounter this blog, then I should tell you that this blog is about a journey of a human being (that I refer to as ME), around Israel and the human consiousness, in search of true freedom and peace on earth.

I started writing it when I decided to leave my rented house and become a nomad around june 2012. Half a year ago, me and few friends decided to create a nomad community on bicycle. Since then I am traveling together with other people. some left, some joined, and as for today, we are 3 friends - myself (Arni is the name), Hadasa (named usually Shluli), and Alessandra the Italian.

You can look at our facebook page (which is also in Hebrew) to see some photos of the journey, and get some notion of our vibe. 

I also wish to note that I write with spelling mistakes and I am fine with that, and just hope I am understood.

The last week and a half we have been in Be'er-Sheva - the capital of the south of Israel. We have gotten to know some of the communities and social projects and centers in the city. We stayed at some friends that we met along the way, or along facebook, or couchsurfing. We went to work a little at the urban farm that is being built by an NGO called "Earth's Promise". We made a knitting workshop, we went to the city market (actually Alessandra went) to dumpster dive (which is pretty easy in the market, because they just give you the thrown away food), and we have been to local gatherings of singing, playing, acro-balancing and soup eating. 

All in all we got to know some really beautiful good hearted people in Be'er-Sheva, but still i felt we are not completely fulfilling ourselves. There have been some challeges, of looking for a house every night, finding food, dealing with the unusual cold weather, and also with our own swings of mood. It is difficult to be with people, also in other's people's houses and not having time to yourself. At some point we just decided to cut from the city and go low - to the Dead Sea where the weather is warmer and the sky are clearer, and you dont have to walk on water, you can just float...


                         


There, at the lowest point on the planet, me and Alessandra met an angel. She told us she is here to dance. She danced Gaga with the all the frozen people of Tel-Aviv city, and she went to the Contact Improvization dance festival in Misgav. When alesandra asked her what is it, I tried to describe myself - its a group of people falling on each other in an elegant way. The angel looked at me and half laughed half cried, because she was not used to cynical humor. I apologized and asked for her to explain. It is a method to get in contact with the other through body and movement, she explained. It can be by touching or taking distance, it can be with words or in silence, but the important thing is to stay in contact.



                      


The angel told us about her own journey in Israel, about her making peace with her family, and wanting to go back to them to try this peace. To be in peace with another is to cooporate with him/her, not just to be OK with their existence while staying far away.

Next week we are going to volunteer in ECO-ME, next to Jericho, a peace initiative for sustainable society and environment, run by Israelis and Palestinians and international volunteers. The place tries to promote peace through workshops, meetings, cultural evenings. It is one of the only places for Israelis and Palestinians to meet together in a safe and supportive environment. It is a good place to get in contact with the other. I volunteered there last year, at a multi national Non Violent Communication workshop and it was amazing, and I am very happy to go back with friends this year.


In contact with the world

another issue that comes to my mind when I think of being in contact is my eager drive, and even addiction, to news, media, social networks. Of course big part of the world is addicted now to the smartphones, going around in the streets like zombies. I myself do this. But the thing with me is that I am not intrested so much with what is going on among my friends, but instead I want to know the big things that are happening - I am always looking for the sign of the global revolution.
I am always looking for new ideas to be spread around, for our joint mission of awakening:


                   


I always had this attraction to news, media and information. but sometimes I feel this will to know, this desire to be informed, is just my fail attempt to try and control the situation. I want to know when the economy is about to collapse, and I want to know about weather extremes, and I am all the time seeking for answers in the news and the social networks, waiting for peaces of information that will wake me up from the half dormant state of being, that me, and great parts of humanity are experiencing at the moment.

I try to understand this fix of mine to look for answers in the internet. Some look for it in a Tibetan temple, some in a science lab. I do it on google and Facebook. A good  explanation I found is that I wish to know the big picture, the whole story so I can fit better, so I can play my part in a better way.
But what is the big story?
how wide can my view of the world be?

My interest in social movements and ongoing processes of change are the same as looking for the change in someone outside you - a partner, a leader, a therapist. My therapist is the news anchor.

I wish to cut off from everything - computer, phone, newspaper - and to be in focus just on being present, with the people around me. But I find it difficult to be disconnected all together. My journey among communities, and my involvement in many people's lives require me to stay connected at some level. I hope that this level will get less mediated through appliances and instead will deepen with the people next to me, with the nature around me, with my inner self, with god which is everywhere, and all knowing without the need for Google.

fragile life

Last week a friend of mine lost her sister in a sudden and mysterious death. Another friend almost lost his house in a blizzard. And another found her cancer is back. All of them I have been told on the same day.
This reminded me even more how important it is to take good care of our loved ones, to be in awareness and appreciation to each moment and encounter, because life is so sacred and miraculous. We tend to forget this, especially when we are living a routine, even a routine of a nomad. There is so much magnificence in this world and in this life, and I want to experience it to the fullest.
So after publishing this blog I am taking myself a week off  Facebook and news fasting. It will probably be difficult, but I hope it will clear my sight, my attention. purify my feelings and thoughts, encourage inner peace, for the long way ahead.
I'll tell how it was next week :)

Meanwhile here is an idea worth spreading

                     

BE    -  LIVE
in         in
love      peace

If we want...

אשירים ומעושרים

השבוע חזרנו לבאר-שבע,
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.

השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL  איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.

עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.

ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...

בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.

מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.

היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...

            



כסף והון

אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.

בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.

הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.

כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף.  את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.

היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.

אמון ואמונה

ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.

באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).

שלג בקהיר לראשונה מזה 112 שנה

החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:

• שינויי האקלים כבר כאן וכדאי שנתחיל להתרגל ולהתכונן לבאות.
• הדבר שהכי יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבי קיצון הוא העזרה ההדדית והידיעה שאנחנו ביחד. 
• מזג האוויר הקשה מזכיר לנו שאנחנו תלויים זה בזה. המשפחות שנאלצו לשוחח, לשחק, ולעמול יחד בזמן ההפסקות חשמל, במקום לבהות במסכים. כוחות הצבא שלשם שינוי עסקו בפעילות חילוץ במקום משימות של הרג. וזרים שנרתמו עבור אנשים שאינם מכירים מזכירים לנו בצורה הכי טובה שאנחנו משפחה אחת גדולה.

תודה לכל האנשים , שדאגו שיהיה לנו חם ונעים בימים הקרים.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)


               

אור קטן בפסטיבל השלום

"אנחנו יודעים היטב שהחופש שלנו הוא בלתי שלם
ללא החופש של הפלסטינים" -  נלסון מנדלה

שלשום הלך לעולמו אחד מגדולי המנהיגים המודרניים, אדם שהוא אייקון, שהוא השראה למיליוני אנשים ברחבי העולם, והוא לא שחקן כדורגל או זמר פופ - נלסון מנדלה.
מנדלה, כמו גאנדי, כמו מרטין לותר קינג, כמו מרוואן ברגותי, וכמו מנהיגים אחרים שנלחמו על זכויות לבני עמם, ישב שנים רבות בכלא. המאבק למען מטרה נעלה, נראה לעתים חסר סיכוי. למה לשבת בכלא עבור משהו שבחיים לא יקרה? למה לשלם במחיר של החופש שלך, להפוך לקדוש מעונה בשביל משהו שאתה לא יודע אם באמת יעזור?

אבל מנדלה שילם, וגם פדה. והביא את דרום אפריקה למצב אחר לגמרי מזה שבו היתה כמה עשורים קודם לכן. עדיין מדינה שסועה וגזענית, עם לבנים עשירים שמוקפים בחומות, ושחורים עניים שחיים בגטאות, אבל עם תקווה לעתיד אחר, של שלום בין הגזעים.

השבוע הייתי עם הקהילה בפארק הירקון, בפסטיבל חינמי שנקרא PEACE FESTIVAL. לפסטיבל לכאורה אין שום קשר עם תהליך השלום בין ישראלים לפלסטינים או בין יהודים לבין ערבים. אין בו אמנים ערבים שלוקחים חלק ואפילו ההזמנה לפסטיבל לא מתורגמת לערבית. קשה לפעמים לגעת בכל הסכסוכים שזקוקים לשלום בארץ הזו, ובמיוחד בסכסוך רב השנים והעקוב מדם של יהודים וערבים:


           


מצד שני גם לקשקוש הזה שמורחים אותנו בעיתונים של נתניהו וקארי וכל שאר הפוליטיקאים המעורבים ושנמשך כבר עשרות שנים,  אין שום קשר לשלום, כי שלום לא עושים  גברים עשירים ושמנמנים בחליפות יפות, שלום עושים אנשים שיוזמים ומושיטים יד.

ולכן החלטנו ללכת ל - PEACE FESTIVAL, כי מדובר בקבוצה של אנשים, ובעיקר נשים, שמאסו בתרבות הצרכנית, והחליטו ליצור אלטרנטיבה של תרבות חינמית, שמעודדת קיימות, שיתופיות, חיבור לרוח ולטבע. הפסטיבל כולו מאורגן ומקודם על ידי מתנדבים, האומנים כולם מופיעים בהתנדבות, ואת כיסוי ההוצאות עושים באמצעות מכירת מזון ושתיה, שהולכים לחשבון של עמותה שקמה במיוחד כדי ליצור עוד ועד אירועים כאלו, ובעתיד גם להשיג שטח שעליו יוכלו ליצור מרחב קבוע לאירועים מהסוג הזה.

צילום: אמיר וייס

אז את הפסטיבל הכינו במשך כמה חודשים, וביום השני שלו הוא נסגר...

היום הראשון שלו היה יום מחווה לטראנס. הגיעו אומנים כמו סקאזי ואסטרל פרוג'קשן לתקלט - בחינם!! - והגיעו כאלף איש, רובם נערים וחיילים שמאוד התלהבו מזה שיש מסיבת טראנס בחינם בתל-אביב. אך מכיוון שהרעש היה חזק, כמות הזבל שנשארה היתה עצומה ומכירת השתייה לא היתה מוקפדת מספיק לפי הכללים, החליטו הרשויות לסגור את הפסטיבל.
מה שנשאר זה חבורה של ריינבואיסטים שהחליטו להישאר בפארק ולהנות מהביחד ומהמוזיקה.

נשארו גם המיצגים שהקמנו במקום:

מה עושים עם כל הטלוויזיות הישנות?
 ועם כל שאר הזבל של תרבות הצריכה?

גם לעצים קר לפעמים...

ההרגשה שלי לאורך כל הפסטיבל היתה שאנחנו מעטים מול רבים:
מעט מתנדבים שבאו לעבוד בשביל המון אנשים שמחפשים איך לחגוג.
מעט אנשים שרוצים אלטרנטיבה, למול ההמונים שנוהרים אל עבר הצגות הפסטיגל בגני התערוכה.
מעט יריעות נגד גשם מול מיליוני הטיפות שהולכות לרדת עלינו בימים הקרובים.

ויותר מאשר הרגשתי שאנחנו מעטים, הרגשתי שאנחנו לא מאוחדים, לא מאורגנים.
אף אחד לא יודע בדיוק מה אמור לעשות, ואין מספיק תיאום בין כל אלו שכן נמצאים.
חוסר הארגון הזה, חוסר האחדות הזו, הוא מה שגרם בעצם לסגירת הפסטיבל.
כמו שחבר טוב נהג להגיד - החושך מאורגן. הוא יודע טוב מאוד למי לקרוא. איזה מוסד להפעיל כנגד מי שמנסה להפיץ אור בלב בבילון. הסוכנים שלו מפוזרים בין כל המוסדות, וגם אנחנו, כמו בסרט מטריקס, יכולים בכל רגע להפוך לסוכנים של החושך. כל מה שצריך זה לראות את השלילי באחר, להתמלא בביקורת ובשיפוטיות, ולהחליט שכרגע אני דואג לעצמי, והופ... הפכת לסוכן.

אבל היו כמה נקודות חזקות של אור בתוך האירועים של השבוע.
דבר ראשון הרגשתי את העוצמה של קהילה מאוחדת. הרגשתי שבתוך כל הבלגן שהיה, הצלחנו אני שלולי ואלסנדרה, וגם גלסקי שהיה בפסטיבל, לשמור על הביחד שלנו, לעזור זה לזה, להיות אחד בשביל השני כדי שלא ניפול לתוך מלכודות החושך. התמיכה הזו בקהילה הקרובה באה לעתים על חשבון הקהילה הרחבה של שאר מתנדבי הפסטיבל, אבל לעתים צריך לבחור היכן לרכז את האנרגיה.

אלסנדרה מרכיבה את שלולי בריקשה בשבילי פארק הירקון

נקודת אור נוספת היתה שיחה עם דבורה, החכמה והמשעשעת, אחת מזקנות השבט. היא סיפרה לי שבקיץ היתה בחוף הבונים וראתה את עשרות המאהלים שקמו שם כמעין ישוב זמני, אזור מפלט מההמולה.
מה שהיה יפה שם, היא סיפרה לי, זה שכולם חיו שם בשכנות טובה. אם מישהו אחד השמיע מוזיקה חזקה, והשני ביקש להחליש, אז הראשון היה מזמין אותו להצטרף לכמה שירים ולרקוד עם הבטחה שאחר-כך הוא יחליש, והכל נפתר תמיד בצורה נעימה.
המצב הזה, היא טענה, של לגור אחד ליד השני בלי להסתכסך, אלא להיפך, תוך עזרה הדדית, הוא פרי של המחאה החברתית ב-2011 שבו אנשים גרו במשך כמה שבועות באוהלים, וגילו שאפשר ביחד ליצור סביבה נעימה יותר לגור בה.
והאם זה מספיק? שאלתי אותה.
האם זה מספיק ליצור כמה מאחזים של שפיות בתוך כל החוסר שפיות שיש בעולמנו. האם כאשר אני יוצר לעצמי את המרחב האוהב שלי, אני באמת נותן מענה גם לכל המדוכאים שאינם יכולים ליצור לעצמם כזה?
ובכן.... היא אמרה לי באיטיות, כמו מורלה הצבה העתיקה, ממרומי גילי אני יכולה להגיד לך, שטוב מאוד לטפוח לעצמנו על השכם. מה שאנחנו זה מספיק. אנחנו לא יכולים להיות יותר מזה. מה שאתה מקרין החוצה, בעצם היותך, זה הרבה יותר ממספיק. אמרה וחייכה :)

מעגל אנושי מאוחד כדי להדליק את האור שבליבנו

נקודת האור השלישית היתה רגע קסום ומיוחד במינו. בדיוק אחרי שמארגני הפסטיבל הכריזו על סגירתו, ועל הופעת סיום אחרונה, שלושה ימים לפני מה שתוכנן. היה חושך והתחילה רוח קרירה של חורף שסימנה את בואו של הגשם. אני הייתי בפינת הצ'אי, חילקתי מנות אחרונות של תה לפני שהגשם יתחיל וכולנו ניאלץ לתפוס מחסה.
ואז.... נזכרנו שנר שמיני היום ועוד לא הדלקנו נרות. חברי גדי מיד נרתם למשימה וחיבר נרות למשטח מתכת ויצר חנוכייה. משומקום הגיעה עוד בחורה חייכנית שסיפרה לנו שכל היום היא עמלה על הרכבת חנוכייה מפקקים של בקבוקי פלסטיק. התלבטנו אם לחכות לסיום המופע כדי להזמין את כולם, ולבסוף החלטנו שגם מופע זה טוב וגם הדלקת נרות, מי שירצה יעשה עוד הדלקת נרות אחרי המופע.
התכנסנו כעשרה אנשים, והדלקנו את הנרות בתפילה ובשירה ובשמחה :)
ואז הגיע משב רוח והם כבו....
ניסינו שוב. ושוב הם כבו. הבנו שככה זה לא ילך, אנחנו צריכים ליצור מחסום מהרוח.
קראנו לעוד כמה אנשים, ויצרנו מעגל צמוד של אנשים מסביב לחנוכיות. ככל שהיינו יותר אנשים ויותר צמודים, ככה הנרות נדלקו ובערו. ברגע שמישהו עזב את המעגל ונוצר פער בין האנשים, הרוח נכנסה וכיבתה את הנרות.
כמה סימלי...
שרנו יחדיו את שירי החנוכה הרבים והנעימים. שרנו מי ימלל בקאנון מחומש. ניסינו לשיר שיר ארוך ומורכב של רבנו ומורנו אלעד נסיך בהצלחה חלקית.
ובעיקר הרגשנו ביחד. הרגשתי אור קטן, אך איתן, בתוך כל החושך שמקיף אותנו.


כי כל אחד הוא אור קטן וביחד אור איתן
אם נרצה...

                    

להרגיש בבית

ואין לך רצון להתקרקע בשלב מסוים?

זו שאלה שאני שומע מכל מי שאני מספר לו על אורח החיים הנוודי שלי.

מה זאת אומרת להתקרקע? אני שואל.
להתקרקע, להקים בית, משפחה,  ילדים. אין בך את הרצון הזה?
כמובן שיש בי, אבל לא מבין למה אורח החיים הנוכחי שלי לא מאפשר את הדברים האלה.


                

הצורה שבה אני חי, מעלה את השאלה מה זה בית.
רובנו חיים בתוך קופסאות מבטון, מלאות בחפצים שקנינו או אספנו במשך השנים.
יש גם כאלה שחיים ביורט כי הם רוצים להיות קרובים לאדמה.
יש כאלה שחיים ביאכטה או בקראוון, כלומר יש  להם בית נייד.
ויש את אלה שנודדים והם חסרי בית.
האמנם?

כרגע, קהילה על אופניים מונה שני אנשים. אני ושלולי יקירתי.
עימנו אנו לוקחים אופנים, עגלות, ציוד מטבח ותיקונים, אוהל, שקי שינה ומזרונים.
באים לבקר אותנו חברים שמצטרפים לזמן מה ואז ממשיכים.
זה הבית מבחינתי.
זה הבית הכי נעים שגרתי בו מאז שעזבנו את הקיבוץ.

השבוע אנחנו מגיעים ל - PEACE FESTIVAL כדי להשתתף בפסטיבל.
אחד המיצגים שאנחנו יוצרים מתעסק עם שאלות של רבים מאיתנו-
מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה נותן לי בטחון? מה זה בית בשבילי?


אז מה זה בית בשבילי?

בגיל 7 הוריי החליטו לעזוב את קיבוץ מעגן-מיכאל. אחד הקיבוצים העשירים והמבוססים בארץ.
בשבילי זה היה לעזוב חברים, דודים וסבים, מדשאות, שבילים ללא רכבים, ים.
בשבילם זו היתה הזדמנות להתפתח ולהכיר עולמות חדשים, ולהקים לעצמם את הבית שהם רוצים.
מאז אני מחפש אחר הבית החדש שלי.
אני מאוד אוהב את בית הוריי בפרדס-חנה, אבל את הבית שלהם עזבתי כאשר הייתי בן שמונה עשרה.
מאז גרתי בבתים מדהימים, לעתים עם שותפים, לעתים עם בת-זוג, לעתים בעצמי.
הבית עצמו, המבנה, מעולם לא נתן לי תחושה של בית. אולי תחושה של נוחות.
אבל בעיקר זה הרגיש לי כמו מעמסה. משהו שצריך לנקות ולתחזק כל הזמן,
ובעיקר שצריך לדאוג כל הזמן מהיכן להביא פרנסה כדי להחזיק אותו.

נפשי היא נפש נווד.
פחות זה יותר.
פחות מסכים יותר כוכבים.
פחות טלוויזיה יותר מדורה.
פחות רהיטים יותר חברים.

ביתנו החדש בדרום

השבוע הגענו לבירת הנגב, עיר האורות - באר-שבע.
הגענו אני, שלולי ווישני שהגיעה אלינו מלטביה, היישר לביתם של מורן ואדם, המנהלים של עמותת שבועת האדמה.
את מורן יצא לי להכיר במסגרת פעילותי לקידום מערכת שיתוף אושר, וכאשר סיפרתי לה שאני מגיע לבאר-שבע, היא  הציעה לנו להתארח בדירתה בזמן שהיא ואדם יהיו בחו"ל.
אז הגענו לעיר, ולאחר ביקור  של כמה שעות בבית הוריה של שלולי,
המשכנו בנסיעה לילית עם האופניים והעגלות עד לשכונה ג' הידועה לשמצה.
הגענו לבית של מורן ואדם והחנינו את העגלות. את פנינו קיבלה החתולה מיצית ושתי תרנגולות.
בסוף השבוע הגיע חבר לבקר, וממש הפכנו למשפחה קטנה בבית הזמני שלנו.

ביום ראשון התחלנו להכיר את העיר.
ביקרנו בחווה העירונית שהעמותה מקימה, עבדנו מעט בפינוי אבנים, זבל ושיחים.
פגשנו את אורן שעובד במקום כל יום.
אורן סיפר לנו שאת השנה האחרונה  הוא בילה בהקמה של גינה קהילתית בשכונה ד'.
הוא לא חיכה למימון, הוא לא חיכה לאישורים, הוא פשוט עשה - אסף זבל שממנו בנה את הגדרות, עדר ערוגות, ושמע שלל השמצות  - חבל על הזמן שלך, יהרסו לך, ישברו לך, האדמה פה לא טובה.
אורן שמע והמשיך.
יום אחד הגיע שכן והצטרף לעבודה. שבוע אחר-כך הגיע שכן אחר והביא ציוד השקיה. ואז הגיע עוד אחד והביא שתילים של חסה. ופתאום היתה גינה. ואז התחילו להגיע מכל השכונה, וגם הצופים, והסטודנטים, וכל מיני אנשים רצו לקחת חלק בגינה. ואורן שמח כי היה לו מקום לשבת לשתות תה  עם החבריה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף, ובלי שיש שם טלוויזיה.

עבודות התשתית בחווה העירונית 

ביום שני נפרדנו מוישני.
לקחתי אותה בריקשה החדשה שלי - ריקשת 'זמננו בידינו' - כפי שכתוב עליה מאחור.
הריקשה הקודמת - ריקשת עבד אל סלאם - חורקת גלגלים, ולמרות שניסיתי לתקן אותה, זה לא ממש עבד. ככה זה כשמסתמכים על גלסקי שיתקן את העניינים. כשהוא לא נמצא פתאום מגלים כמה דברים עדיין לא יודעים.
את הדרך העברנו בשירה ובנפנוף לשלום לכל העוברים ושבים שהיו מהופנטים :)
האופנים והעגלה מיד יוצרים אצל אנשים פליאה, מעוררים שיחות עם נהגים, והופכים אותנו למיוחדים ומוזרים.
נפרדתי מוישני לשלום, הודיתי לה על הזמן שלה איתנו ועל כל השמחה והתמימות שהיא הביאה עימה.

ארני ריקשה עם וישני ברחובות באר שבע

בהמשך השבוע נפגשנו עם עוד קבוצה שמפעילה את המרכז לקיימות שכונתית בשכונה ד'. נפגשנו גם עם אליעד מקהילת קמה, הקהילה שהקימה את המרכז. זו קהילה מופלאה של 13 זוגות עם ילדים שהקימו קיבוץ עירוני. הם גרים באותה שכונה, חולקים עסק קואופרטיבי משותף שמעסיק נערים בסיכון, חולקים רכבים משותפים, והקימו גן ילדים קואופרטיבי. אליעד גם עובד בארגון שמקדם ותומך בקהילות משימתיות - כאלו שקמו כדי להיות מעורבות חברתית בסביבה שלהן. המפגש איתו היה מרתק, ונתן לנו טעימה מעולמן של קהילות, שכבר עשו כברת דרך, ומה אפשר ליצור כאשר מוכנים ללכת בדרך לאורך זמן ובמסירות.

בדרך מהגן הקואופרטיבי הביתה עוברים במדבר

יומיים אחרי שוישני עזבה, הצטרפה אלינו אלסנדרה. בחורה איטלקיה שהגיעה לתור את הארץ במשך חצי שנה. נפגשנו לראשונה בסוף פסטיבל האינדינגב. היינו היחידים שלא היו צריכים להגיע לשומקום ולכן נשארו עוד בוקר אחד כדי לנוח מהפסטיבל. אלסנדרה מאוד התלהבה מאורח החיים שלנו, והחליטה גם להצטרף לזמן לא ידוע.

החוויה בבאר-שבע היא חוויה מתוקה. הרבה אנשים חדשים שאנחנו לומדים להכיר. הרבה דברים שאנחנו לומדים על עצמנו. הרבה מיזמים. הרבה קהילות. הרבה פוטנציאל שמחכה להתממש. הרבה בתים.

בית בתנועה

בית עם רגליים במקום גלגלים? מוזר

אז בהמשך לשאלות של גידול ילדים, של חינוך, של פרנסה.
אני מאמין שאפשר לעשות הכל בתנועה.

                 


ברגע שיש  איתך אנשים שהולכים איתך, חברים, שותפים, שאתה יודע שאיתך לא משנה מה, (וגם בזה לא כדאי להיאחז, כה אמר בודהא) אז זה הבית וכל השאר יכול להיות בזרימה.
אני מחפש להיות חלק מקבוצה, של אנשים מחויבים ומסורים לאותה מטרה. לחקר עצמי, לשירות ולנתינה, לשמחה, ליצירה של חיים משותפים, של פריצת גבולות ומחסומים, ליצירת קשרים עם אנשים שונים ומשונים.
הקבוצה הזו יכולה מבחינתי  להיות כל מה שרוצים - בית-ספר ומרפאה, להקת יוצרים, בית משוגעים, מקום להרגע.
בקבוצה הזו אני רוצה שיהיו בני אנוש מכל הגילאים, ושאני אוכל לחלוק את תפקיד האבא / הילד / המאהב / המנהיג / המתבודד / המתגודד -  עם עוד א/נשים.
אני לא זקוק לקירות, ואני לא פוחד מסערות.
יש לי מספיק מקומות מחסה, וככל שהמסע הזה נמשך,
אני מרחיב יותר ויותר את מספר המקומות שאני יכול לקרוא להם בית,
עד שבסוף, אנחנו נכבוש את כל העולם... הו הא הא הא....

אפשר להפוך את כל העולם הזה לבית
אם נרצה...

ואם נראה את הסרט המופלא HOME . הנה טריילר:


       

טלטלה על הסיפון

אז מה היה לנו?
עזוב הכול, בוא נעשה חשבון: תקלות הילוכים, ברקס, פנצ'רים, ניטים, רגולש. האלמנט עלינו (מחווה לגשש החיוור).

אז שני חברים כרגע עזבו את הקהילה.
זאת אומרת שנשארנו שניים - אני והדסה, בתוספת של אורחת זמנית בשם וישני שהגיעה אלינו כמו מלאכית טובה מלטביה הרחוקה.
האם זה הסוף? או שמא זו רק ההתחלה?

חזרנו לקיבוץ גבולות אחרי חודש של הסתובבויות ללא האופנים.
את החודש העברנו בדירת הוריי בתל-אביב, עם אמלי בהר בריאה ליד נווה ארז בבניית כיפה לאירוח, בכרכור בעזרה לחברות שעברו לקומונה אקולוגית זמנית וגם כדי לאפשר מנוחה לחברים שנפצעו, בהשגת פרנסה - בניית שירותי קומפוסט ועבודות לקראת החורף עבור זוג חברות במושב ליד ירושלים, ובביקור ועזרה לחברים שעברו לגור במושב לוזית.

כאשר חזרנו מהמסע הזה התברר שאי אפשר להמשיך ככה.
מקהילה על אופניים הפכנו להיות קהילה על טרמפים ואוטובוסים.
חבולים ופצועים, וגם פחות שמחים ומרוצים מהדרך הרגשנו שצריך שינוי.
החלטנו לצאת ביחד לטבע לעשות מעין ריטריט התקרבות והתגבשות. להבין יותר טוב מה  אנחנו עושים ביחד ואיך אנחנו רוצים לעשות זאת.
עוד לפני שהספקנו לצאת, החליט חבר שהוא אינו ממשיך. הדרך שבה אנחנו הולכים, הקצב, והעבודה שאנחנו עושים לא מתאימה לו, והוא מעדיף להמשיך לבד.
קיבלתי את ההודעה בערבוב של תחושות - כעס וטינה על הנטישה, מעורבבת בתחושת הקלה על כך שעכשיו הדרך תהיה  יותר תלויה בי ולא בהחלטות של מישהו אחר, וגם סקרנות לגבי המשך הדרך מהולה בחשש וחוסר הודאות.
אין ספק שהספינה שלנו שנסחפה לה עד עכשיו בזרמים די נוחים לכיוון לא נודע, פתאום קיבלה טלטלה עזה.
אולי זה קשור לכל הסופות האלה שיש בזמן האחרון, שמנסות להעיר אותנו מהתרדמה.

את הערב האחרון בחרנו להעביר בצורה לא אינטימית, בסוג של בריחה, בצפייה של סרט קלישאתי עם פסקול  מעולה על ספינת פיראטים שמשדרת מוזיקת חופש, אך שוקעת לאיטה.... כמה סימלי  :)


             


יומיים למחרת יצאנו לדרכנו, שלושת חברי הקהילה הנותרים ווישני הנהדרת, שלאור המצב המאתגר שנקלענו אליו נותרה קצת מחוץ לעניינים, אבל אני חייב לומר שהיא הביאה המון אור ושמחה, שהיינו מאוד זקוקים לו.

את היומיים שלנו בטבע ניצלנו כדי לדבר על העזיבה של חברנו, על מה שהיה, וקצת גם על מה שיהיה.
השיחות היו כבדות ולא תמיד נעימות, אבל הרגשתי שהן מאוד חשובות. שאנו חייבים לעבור אותם אם אנחנו באמת רוצים להיות חברותא. דיברנו על מה מפריע לנו, ועל מה היינו רוצים שיהיה יותר.  ניסינו לשלב בזה קצת משחקים, כדי שיהיה גם זמן לנשום ולחוות ולא רק לדבר.

בבוקר יום ראשון, אחרי ליל ירח מלא, התעוררתי לראות את שקיעת הירח וזריחת החמה.


            


היה לי זמן לצפות ולהרהר בכל מה שנאמר, ובכל מה שעובר בתוכי.
אלו היו רגעים קסומים של בהירות מחשבה וחיבור ללב.
העברתי בראשי כמה אופציות - פירוק זמני של הקהילה, המשך בדרך לא משנה מה, או זרימה בעקבות מה שבא.


שעה אחר-כך כאשר השמש כבר זרחה, בעודי עושה מתיחות, הגיע מטוס ריסוס והתחיל לעשות סיבובים מעלינו.
הסתכלתי עליו ואפילו נופפתי לו לשלום, היה נדמה לי גם שהוא מנופף לי עם כנפיו בחזרה.
כמה דקות אחר-כך הוא עבר ביעף בדיוק מעלינו, ומכיוון שהיינו קרובים לפרדס, הוא פלט עלינו את חומר הריסוס.
הייתי מכוסה ברובי בבגדי בוקר חמים, וכך הטיפות המגעילות נגעו רק בכפות ידי, אבל הייתי המום.

מטוס ריסוס במטס התעוררות

אלוהים משתין עלינו בדרכים נסתרות

זו היתה זריקת מציאות לפנים.
המקרה הזה הזכיר לי למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים.
אני יצאתי למסע הזה כי יש כל-כך הרבה דברים מעוותים בדרך שבה אנחנו חיים היום.
אני יצאתי למסע הזה, בחרתי בדרך החיים הזאת, כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו לאכול אוכל מהונדס גנטית ומרוסס כימית, שמטופל ונקטף על ידי עובדים מהעולם השלישי, שכמעט מחציתו אחר-כך נזרק, והשאר נמכר בתוך עטיפות פלסטיק, או מיוצא לחו"ל כאשר הוא מוקפא או לא בשל.

אז הבנתי שאת הדרך שלי אני לא רוצה לשנות.
עכשיו רק נותרה השאלה עם מי אני רוצה לעשות אותה.
אני רוצה לעשות אותו עם מי שרוצה לעשות אותה איתי.
אני רוצה לעשות אותה עם מי שהלכו איתי עד עכשיו.
אני רוצה לעשות אותה עם חבריי לקהילה על אופניים.
ואני גם רוצה לעשות אותו עם אנשים שמרגישים שהם באים לתת.
שיש להם כל מה שהם צריכים, ועכשיו זה הזמן לחלק את העודפים.
נכון, כולנו לפעמים מרגישים חוסר, ולכולנו יש צרכים. אבל אני רואה שיש כאלו שמעדיפים להתעסק בצרכים האישיים שלהם כדי שיוכלו לתת, ויש כאלו שבוחרים לתת כדרך להרגיש יותר טוב. אני מעדיף את הדרך השנייה.

זה לא אומר שמי שלא נמצא לגמרי בנתינה, אני לא רוצה שיהיה איתי בקהילה.
אני רוצה להיות במצב שבו כולנו מעצימים זה את זה, לא מבקרים או שופטים אחד את השני.
יש פרדוקס בקרב הרבה אנשים טובים - מי נותן יותר, מי טוב יותר.
עוד מימי מהפכה של אהבה, זכורים לי מקרים של מעין תחרות מי נמצא יותר בנתינה, יותר בשירות.
אני לא רוצה להיות בתחרות, אני רוצה להיות בשירות.
משרת לא נמצא בתחרות.
למרות שזה יכול להיות די משעשע לעשות תחרות מי נותן יותר שירות.


                



אז אחרי שיחות נפש, שקיעת ירח וזריחת חמה,
מתיחות בוקר ומקלחת כימית ביולוגית (כמובן שעולות קונוטציות שואה),
החלטתי לשתף את חבריי להתלבטויות והמחשבות.

שיתפתי בכנות ובבהירות את מה שהיה על ליבי.
מתוך השיחות האלו הגיע פורקן. הגיעה הבנה.
חבר נוסף החליט לעזוב.
חברה אחת נשארה.
מסתבר שגם שני אנשים עם מכנה משותף זו קהילה.
וכעת שיש לנו לנו שחקנית חיזוק מחו"ל אז בכלל אנחנו במצב לא רע.

יום למחרת חזרנו לגבולות, והחלטנו - יוצאים לבאר-שבע.
הקהילה ממשיכה.

הספקנו לחוות עוד יום עם המשפחה המקסימה שאירחה אותנו בגבולות,
דרור המלאך וקווירינה הפיה,
שהם פשוט כל כולם לב ונתינה.

את המסע לבאר שבע עשינו במשך יומיים וחצי של רכיבה בשולי הכבישים,
אני ושתי נשים על אופניים ועגלות. בסך הכל החיים טובים :)

בבאר-שבע זכינו לדירה ממכרה שטסה לחו"ל,
שהיא פעילה חברתית מדהימה.
את פנינו קיבלה חתולה מתוקה,
ותמונה שמספרת לנו שהחיים הם לא יעד, הם מסע :)

אז עכשיו אנחנו בבאר-שבע, בירת הנגב המתחדשת.
יש פה הרבה אירועים ומיזמים מאוד מעניינים, ואני שמח מאוד שהגענו לכאן.

אני מקווה שבשבועות הקרובים נגיע להרבה אוכלוסיות, ונפתח הרבה לבבות.
שיצטרפו אלינו חברים חדשים, או חדשים/ישנים,
שניצור עוד שיתופי פעולה, נרחיב ונחזק את הרשת,
שנמצא דרכים חדשות ומקוריות להביא פרנסה,
שנעשה הרבה אומנות רחוב,
שנקדם כלכלה אלטרנטיבית,
שנתקרב ונתאהב ונפתח את הלב.

זה תלוי רק בנו,
אם נרצה...


            

ביקורת דרקונים

עד כה אני נותן לחיים שלי ציון 76.
החיים שלי בסך הכל מעניינים, ואם אני משווה אותם לחיים של אחרים, אז הם באמת די טובים.
מצד שני, לעומת הגדולים באמת ואלו שעושים דברים ממש מגניבים אז החיים שלי הם לא מהמצטיינים.
הרי יש את כל אלו שגילו יבשות, ואת אלו שקופצים ממטוסים ובניינים, ואת אלו שמנהיגים מדינות ופרויקטים להצלת יערות, וזמרים ואומנים מפורסמים, ואלו שיש להם מלא ילדים, אז מה אני בסך הכל לעומתם?

אז 76...

          



לאנושות אגב אני נותן ציון נכשל 54.
בסך הכל קיבלנו לידיים עולם די יפה ומשגשג,
שקיים כבר כמה מיליארדי שנים, עם אטמוספירה וביוספירה מאוזנות,
ותוך כמה אלפי שנים, חירבשנו לו את הצורה,
תוך שאנחנו מכחידים מלא מינים וגם הורגים את עצמנו על הדרך.
בהחלט נכשל, ולא בטוח שנספיק למועד ב'.

זה נורא קל לחלק ציונים.
התרגלנו לזה במשך כמה מאות שנים. לכל דבר יש מספר.
ככה כדי שיהיה מדעי, ולא סתם.
הביקורת היא הבסיס למדע.
"אין דבר שניתן להטיל בו ספק, מלבד הטלת הספק" אמר לנו דקארט,
ובעקבותיו הגיע המשפט המפורסם: "אני חושב משמע אני קיים".
מאז אנחנו שבויים במחשבות שלנו. מזדהים איתן, כואבים אותן, מאמינים להן.
העולם השכלי השתלט לנו על כל מרחבי הקיום, ויחד איתו הביקורת שהוא מביא.


חשיבה ביקורתית לעומת ביקורת

הרבה אנשים מתבלבלים בין חשיבה ביקורתית לבין ביקורת.
מהי חשיבה ביקורתית?
על פי מאמר באתר הידען, חשיבה ביקורתית היא היכולת לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על בסיס נימוקים מבוססים. החשיבה הביקורתית מאפשרת לנו לקחת סיפור, נאמר חדשותי או רפואי, ולבדוק את אמיתותו.

כך למשל עמותת קשב לקחה על עצמה לבדוק את מידת האמינות של החדשות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמותת איזון חוזר בוחנת את מקרה החדרת החומצה הפלואורית למי השתיה שלנו, ואת חיסוני הפוליו שמזריקים לילדינו.

חשיבה ביקורתית אם כן, היא חשובה כדי לשמור על בטחוננו, וכדי לנסות להגיע לאמת ולא לקבל דוגמות או מנטרות שבעלי הכח חוזרים עליהם רבות.

כמובן שהמציאות היא לא בהכרח אובייקטיבית.
בהשפעת תורת הקוואנטים ותורות רוחניות רבות, מאמינים רבים,
שגם המציאות שאנו חווים היא בסך הכל שיקוף של מצב התודעה שלנו.
ולכן גם החשיבה הביקורתית יכולה להעשות רק בתוך המסגרת של מה שאנו מגדירים כמציאות אובייקטיבית. ובכל זאת החשיבה הביקורתית היא כלי חשוב, במיוחד למי שמונע רבות על ידי השכל, כמוני.

האם אנחנו מקבלים במהלך חיינו כלים לחשיבה ביקורתית?
בעיניי מעט מאוד. לרוב או שאנחנו מקבלים עובדות מוגמרות שעלינו לשנן ולחזור עליהם,
או שאנחנו מקבלים בליל של מידע שממנו מאוד קשה לברור מה נכון ומה שטויות.
חשיבה ביקורתית היא משהו שעלינו לפתח.

לעומתה עומדת הביקורת.
הביקורת היא בבסיסה הצבעה על מה ששונה ממה שאני מכיר ומאמין שנכון.
הביקורת נועדה להצביע על האחר, על השונה, ולהפוך אותו לכמוני, לצודק.
הביקורת היא בסך הכל נסיון להשליך על האחר את מה שאיני מוכן לקבל בעצמי.

אצבע מאשימה אחת , ושלוש אצבעות מצביעות חזרה אל המאשים

ביקורת עצמית

הרבה פעמים אני כותב בפוסטים שלי ביקורת על החברה, על העולם, על הרשויות, על השיטה.
הביקורת הזו באה כדי להצביע על פגמים שאני מזהה, מתוך רצון לתקן אותם.
הפגמים האלה אינם קיימים רק בחוץ, הם קיימים בתוכי, בתוכנו.
אם הם לא היו קיימים, לא הייתי יכול להצביע עליהם.
ההבחנה שלי בפגמים, מבטאת חוסר שלמות שלי עם המצב הקיים.

הרי תיקון העולם הוא תיקון העצמי.
יצא לי לקרוא השבוע בספרו של שי טובלי - "בוקר טוב עולם",
מאמר שכתבה וימלה טקר, מורה רוחנית הודית, ואחת מאלו שהיוו את ההשראה לפעילות של מהפכה של אהבה.
היא כותבת שם בפירוש שאין מקום להפריד יותר בין עבודה רוחנית פנימית לבין פעילות ומעורבות חברתית.
מצב העולם אינו מאפשר לנו לעשות את ההפרדה הזו יותר. ההפרדה לא באמת קיימת.
לכן בחרתי בדרך של פעולה, של אקטיביזם כדרך חיים, כדרך לתיקון העצמי.

ומתוך החקירה העצמית הזו,
מתוך ההתעניינות הבלתי יודעת שובע שלי בעוולות המתרחשות בעולם,
ומתוך הביקורת שעולה בי כלפי האדישות של אנשים למצב,
עולה בי השאלה:
האם העולם לא בסדר או שזה פשוט אני שלא מצליח לקבל את זה שכך עולם נוהג?
האם האגו שמנהל אותנו, שעל בסיסו מושתתים כל המוסדות כיום - בנקים, צבאות, מדינות, בורסות - הוא עובדה מוגמרת, שעלי לקבל אותו כחלק ממני, או שבאמת אפשר להשתחרר ממנו?
האם העובדה שאני כותב על כך באמת משנה במשהו, או שזה רק עוד דרך להשקיט את המצפון שלי?

אני מסתובב עם השאלות האלו ומתמודד איתן יום-יום, מתוך ביקורת ובחינה עצמית.
וכך הגעתי גם למסקנה שמגיע לי ציון 76.
שזה לא רע.
אם התשובה למשמעות הקיום היא 42, ו-76 זה הרבה יותר מ-42, אז מצבי כנראה טוב.

אז את הביקורת העצמית שלי אני עושה יום-יום.
אני מתחיל באיש שבמראה לפני שאני עובר לכל השאר :)


             



  ביקורת קבוצתית

בקהילה על אופניים שאני חלק ממנה כבר חמישה חודשים, יש לנו המון ביקורת אחד על השני.
אחד חושב שהשני לא עובד מספיק, והשני לא חושב שהשלישי משתף מספיק, וזאת לא נותנת אמון, וההיא לא מספיק מתחשבת. וכך אנחנו מתנהלים בתוך המון ביקורות, חלקן בונות וחלקן מיותרות.
לדעתי, רוב הביקורת נובעת מאידאל דמיוני כלשהו שאנו יוצרים בראשנו.
אנו חושבים שכך צריך להיות, וכאשר המציאות לא מתיישרת עם מה שאנחנו חושבים, אז עולה ביקורת.
אני חושב שכאשר יוצאים לרכב על האופניים יחדיו, אז צריך להתארגן בזריזות, ולצאת לפני שיהיה מאוחר כדי שיהיה הרבה שעות אור לרכב, ואפשר יהיה לרכב בנחת.
כאשר המציאות אינה כזו, וההתארגנות ליציאה מתארכת זמן רב מעבר למה שציפיתי, מתחילה לעלות אצלי ביקורת כלפי כולם. ההוא שלא עוזר מספיק, וההיא שמתעוררת לאט, בכל אחד אני מוצא באג.
אבל מי אמר שצריך לרכב הרבה שעות?
מי אמר שההתארגנות שלי היא זריזה ולא חפוזה?
והכי חשוב, למה שאני אתן לכזה דבר חסר משמעות להוציא אותי משלוותי ולהתחיל לחפש פגמים באחרים?

לדאוג זה לעשות שימוש לרעה בדמיון

התרבות שלנו מלאה בביקורת.
ביקורת מסעדות וביקורת סרטים.
ביקורת של ההורים ושל האחים ושל הבוסים.
אחת הביקורות הכי גרועות זה הביקורות שאנחנו עושים לילדים, מה שנקרא ציונים.
אנחנו גדלים לתוך עולם של פרסומות שמספרות לנו שעלינו לקנות דברים כדי להיות מגניבים,
והמסר הסמוי שנמצא בתוך כל המסרים הפרסומיים האלו הוא - אנחנו לא מספיק טובים.

בתוך חברה כזו, שמציפה אותנו בביקורות מהרגע שאנחנו מתחילים לגלות עצמאות,
מאוד קשה לדבר על דברים שמפריעים.
אנחנו מהר מאוד עוברים להאשמות, והופכים להיות תגובתיים.
אז איך בכל זאת עושים את זה?
איך חיים בקבוצה, ומנסים גם לענות על הצרכים שלנו, גם להיות כנים לגבי מה מפריע לנו, וגם להיות פחות ביקורתיים?

זה מה שאנחנו לומדים לעשות ביחד בקהילה.
אני חייב להודות שזה לא תמיד קל, לעתים אפילו ממש מתיש.
אבל אני מאוד מעריך את העובדה שאנחנו מנסים.
שאנחנו לא רק מדברים על לחיות בקהילה, אלא אשכרה מנסים.
אני רואה מסביבי חבורה של אנשים טובי לב, נותנים, חכמים ומוכשרים,
שלעתים לא יודעים מה בדיוק לעשות, ומתבלבלים,
וזה מקסים בעיניי.
זה תהליך התבגרות אמיתי, וגם כזה שנעשה לא על חשבון בני זוג או ילדים,
אלא מתוך בחירה חופשית ומודעת להתנסות בחיים משותפים.

מה יהיה על עתיד הקהילה שלנו אני לא יודע,
עולים קולות שלא רוצים להמשיך.
שזה קשה מדי, ושאין סיבה להקשות את החיים, עדיף להשקיע את האנרגיה בדברים אחרים.

אני עדיין מאמין שיש לנו מה לעבור ביחד,
מה ללמוד אחד מהשני,
זהויות להשיל מעלינו, ומחשבות אידיאליסטיות להשתחרר מהם.

יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות,
כדי להיות חזקים יותר וטובים יותר,
אבל אין בוס שמכריח אותנו, עלינו לבחור בכך,
עלינו לרצות.


                

המשחק של ארני

המלצה - לראות את כל הסרטונים בפוסט עד סופם, הם ממש חזקים!

בריאת מציאות

נווה ארז,
עוד התיישבות קטנה בלב הסכסוך שמתחולל בארץ הזו כבר מאה שנה ויש אומרים כבר אלפי שנה.

בתחילת 2013 הגיעו לכאן קהילה של היפים אקולוגים רוחניים וחמודים שהתגלגלו לכאן אחרי גלגולים רבים בתור קהילה בעין-כרם, אדמאמא, ארסוף, יקנעם, ומצוקי דרגות. הם התיישבו בפאתי היישוב מתוך אמונה שכאן, בארץ ללא חוק, שבו יהודים מתיישבים על פי צו ליבם, ולא על פי צווי מנהל, הם יוכלו להתבסס כקהילה שמחוברת לאדמה. כמה מתיישבים ותיקים לא חשבו כך, ובסוף-שבוע אחד שבו חברי הקהילה נעדרו כולם, הם גלגלו את הכיפה הגיאודזית שלהם במורד הגבעה והרסו את ההתיישבות של הקהילה הצעירה. חברי הקהילה הפצועה התפזרו להם, והחליטו לנסות את מזלם בקהילות אחרות ומיזמים אחרים.

רצה הגורל ובאותו סוף-השבוע התגבשה ויצאה לאוויר העולם קהילה על אופניים. זה קרה בכנס קהילות אקולוגיות שהתרחש באדמאמא, אותו המקום שבו התגבשה גם הקהילה שעזבה את נווה-ארז, קהילה שלמשך תקופה קצרה כינתה את עצמה 'ואהבת'לה'. לפני שבוע הגיעה קהילה על אופניים בפעם השנייה לנווה-ארז כדי להקים כיפה גיאודזית במקום.

למעשה קהילה על אופניים לא הגיעה לנווה-ארז, אלא לגבעה אחת ליד.
מתוך הקהילה שהתפזרה לה, נותרו מספר פליטים שהחליטו להשאר בסביבת נווה-ארז. אחת מהם, אמלי, החליטה להגשים חזון שקיים אצלה כבר שנים רבות - להקים מקום. היא עברה לגבעה שליד נווה-ארז, הביאה לשם מים, דיברה עם הרשויות והחלה להקים מקום של ריפוי, מקום של חיבור.

הקמת הכיפה על הר בריאה
ברקע נווה ארז

למקום הזה היא החליטה לקרוא 'הר בריאה'. מקום לאירוח, מקום לנוח, מקום לרוח.
והרוח שם חזקה. היא נושבת מסביבך, היא נושבת בתוכך. היא מפיצה בך רעיונות שמתפזרים בתוכך כמו זרעי זקן הסב.
האדמה בהר בריאה היא סלעית, אך בריאה. הצמחיה מאוד חד-גונית - בעיקר סירה קוצנית. החיות - נמלים, חרקים, ומעט ציפורים. מאז שאמלי הגיעה להר בריאה, נשתלו במקום כבר כמה עצים, התחילו לנבוט עוד צמחים, ומגיעות הרבה יותר ציפורים. המקום מתמלא בחיים. גם הבדווים השכנים מגיעים לעתים לבקר, דבר שלא קרה לפני שאמלי הגיעה לגבעה.

בפעם הקודמת שהיינו במקום, עזרנו למתוח שם את הציליה ולסדר את המטבח. כעת סתיו הגיע, ואמלי רצתה להקים מקום לאירוח שיהיה יותר מוגן מהרוח. החלטנו לבנות כיפה גיאודזית בעלויות מינמליות. כיפה מסנדות, עם חיבורים משהאריות של צינור הפלסטיק  להובלת המים מנווה-ארז הסמוכה. כדי שעוד אנשים יגיעו ויקחו חלק בהקמה, הפכנו את האירוע לסדנה. לסדנה הגיעו חוץ מאיתנו עוד חמישה אנשים, ושני כתבים של מגזין חדש שנקרא כביש 1.

מכיוון שזמננו בידינו, הסדנה והקמת הכיפה התארכו, ובמקום בשלושה ימים הקמנו את הכיפה בחמישה ימים. הנה המדריך המצולם המלא לבניית הכיפה.

הבונים וההורסים

בעודנו בונים כיפה בהר בריאה, התבשרנו על שני צווי הריסה של כיפות אחרות.
שלוש כיפות אצל חברינו סופי ליה ואמיתי בחוות נטור שבגולן, שעזרנו לבנות לפני חודש. לפני כשבועיים הגיעו אליהם פקחים של מנהל מקלקלי ישראל, והוציאו להם צו פירוק משום שאין להם אישורי בנייה. העובדה שמדובר במבנה ארעי, שניתן להזיזו, והוא אינו למגורים, לא עזרו. גם לא הבקשה של חברינו להשהות את הצו בזמן שהם מנסים להוציא את האישורים המתאימים. קודם תפרקו, אחר-כך נדבר. אם לא תפרקו בעצמכם, אנחנו נבוא ונפרק, ואז כבר יהיה לכם הרבה יותר קשה לבנות. התנהגות שמאוד מזכירה את המאפיה כבר אמרנו?

חברינו הם ילדים טובים, רוצים לבנות, רוצים לשמור על יחסים טובים, החלו בפירוק וקראו לנו לבוא ולעזור. אני התנגדתי. יש מי שבונה ויש מי שמפרק. הרבה יותר קל לפרק מאשר לבנות. אני מעדיף לבנות.

מי שבכל זאת נתקלו בקושי לפרק הם גרעין הראל, שהתיישבו בהר אלדד שבנגב לפני כחודשיים, כאות מחאה על נסיונם להשיג שטח להתיישבות אקולוגית במשך שבע השנים האחרונות ללא הענות מצד הרשויות. אחרי חודשיים של מאבק משפטי מתוקשר, קיבלו חברי הגרעין צו פינוי, ושוב, למרות שכבר הסכימו לפנות והחלו במלאכה, הגיעו הבולדוזרים של המאפיה ועמדו מולם באיומים שאם לא תסיימו עד מחר, נהרוס לכם  את מה שנשאר. חברי הגרעין יצאו בקריאה לעזרה של מתנדבים, בואו תעזרו לנו לפרק, כדי שלא יהרסו לנו את הבתים.

כמו בסיפור על הזאב ושלושת החזרזירים (גם הם בנו בלי אישורים) -
אני אנשוף וארשוף ואהרוס את לכם את הבית:

               


יש הרבה חילוקי דעות לגבי האם ההתיישבות של גרעין הראל במקום שבו הם בחרו להתיישב ובצורה שבה הם בחרו לעשות זאת נכונה או לא. אבל על דבר אחד אין לי ספק - הנסיון להפוך אנשים שרוצים לבנות לפושעים, והאיומים שאנשי הרשויות מפזרים, והמשאבים שהמדינה מוציאה על אכיפה ועל שליטה, הם חשוכים ביותר.

אבל כמו שסיפרו לנו חכמי הקבלה, המטרה של החושך היא להגביר את האור.
ככל שהחיים מקשים עלינו, ככל שהמוסדות מערימים עלינו קשיים, כך הם למעשה מקרבים בינינו, מאחדים אותנו, עוזרים לנו לצאת מההסתכלות הישנה שלנו ולמצוא פתרונות יצירתיים חדשים למצב.

להתחיל לשחק משחק חדש

רבים מאיתנו נמצאים בלופ.

מי שיש לו ילדים בעיקר נמצא במין מירוץ מטורף להספיק בין הילדים, לעבודה, לסידורים בירוקרטיים, תיקונים של מכשירים מקולקלים, ועוד כל מיני שואבי זמן יקרים. חיים בלחץ מתמיד להספיק, ובפחד מתמיד שאולי לא נצליח להחזיק.

מי שאין לו ילדים, נמצא בתוך מין מערבולת של קהות חושים. מעבר בין סמים, חגיגות, הופעות, גאדג'טים. תולים את תקוותנו בבן זוג שיעשה אותנו מאושרים, או בעבודה מוצלחת שתעשה אותנו עשירים, או פשוט לעבור לחו"ל כי כבר אי אפשר להסתדר פה עם כל השחיתות והמלחמות.

בראש שלנו אנחנו כל הזמן רועשים ומבקרים. את עצמנו ואחרים. מבקרים את עצמנו גם על כך שאנחנו מבקרים. נכנסים לדכאון רק כדי שנוכל לצאת ממנו. שקועים בתוך עצמנו, ותוהים למה אנחנו סובלים.

אנחנו כל-כך מרוכזים בעצמנו, באגואיזם שלנו, כי אנחנו שוכחים. אנחנו שוכחים ומשלים את עצמנו שאנחנו נפרדים.
שוב ושוב ושוב עושים את אותה טעות, ונופלים למלכודת.
והמלכודות רבות. אנחנו בנינו אותם במשך שנים.
לימדנו את עצמנו שאי אפשר לסמוך על אחרים.
שאם לא נדאג לפרנסה ולעתיד ונעבוד מבוקר עד ערב כל יום, אנחנו נישאר חסרי כל ולא נוכל לגדל את הילדים.
שאם לא נחמש את עצמנו ומכף ראש ועד איראן, ונלך למילואים, אנחנו לא נהיה בטוחים.
ושאם לא יהיה לנו אוטו אז לא נוכל להגיע לכל מיני מקומות ולהיות עצמאיים.
ושלמרות שאנחנו מאוד רוצים לשנות כל מיני דברים, זה נורא קשה כי יש חובות ואילוצים וככה זה החיים.

דיייייי!!!!!

הגיע הזמן לצאת מהלופ.
בואו נשחק משחק חדש.
נקרא למשחק הזה - איזה כיף לחיות וחלאס עם המלחמות.


        



משחק חדש.
במשחק החדש כל אחד ממציא את החוקים שלו. למעשה אין חוקים אלא עושים מה שמרגיש. הלב קובע את החוקים.
במשחק החדש הכסף משחק פחות תפקיד, ובמקומו יש חברים ומשפחה וקהילה שעוזרים זה לזה.
במשחק החדש כבר לא מדובר בי, ומה אני יכול ורוצה להשיג, אלא באנחנו, ואיך אנחנו עושים ביחד דברים.
במשחק החדש לא מתעסקים במה יהיה עם הפנסיה והמשכנתא בעוד עשר שנים, אלא באיזה עולם אנחנו הולכים להשאיר לילדים - עולם של גדרות ומחסומים, ומצלמות, וזיהום, ומחלות, והכחדות של מינים, או עולם של שפע, ורב-תרבותיות, ואנרגיה חופשית, ומלא קסם וחיים.
במשחק החדש אפשר לחבק ולנשק, גם גברים גם נשים גם ילדים, בלי לתת לזה קונוטציה מינית.
במשחק החדש אפשר לרקוד ולשיר בכל מקום.
במשחק החדש אפשר להבריז משיעורים, כדי ללכת ולעשות דברים טובים אחרים, ולא צריך לפחד, כי אין דבר כזה ציונים.
במשחק החדש לא קונים דברים, אלא מחליפים ויוצרים ובונים ומלמדים.
במשחק החדש יש גם זקנים שיוצאים מהבתי אבות והכדורים, ומתחילים להנות מהקצת זמן שנותר להם לחיות.
במשחק החדש לא מנסים לכפות את רצונינו על אחרים, אלא לשתף אותם ולראות מה מתאים.
במשחק החדש כולם מנצחים :)

אז מי רוצה לשחק במשחק החדש שלנו?
לא צריך חשבון בנק, תעודת זהות, או תואר מדופלם כלשהו,
צריך רק להיות מוכנים לזרוק הצידה מלא דברים (חפצים, אמונות, הרגלים), כדי לתת מקום למלא דברים חדשים וישנים ששכחנו ושהזנחנו ושאנחנו רק עכשיו מגלים.

מוזמנים לבוא לשחק איתנו,
אנחנו בארגז חול,
מחכים לכם,
בלי לחץ, אנחנו בסך הכל נהנים.


           


אגב משחקים,
אתמול יצא לאקרנים הסרט "המשחק של אנדר".
זהו אחד הספרים האהובים עלי ביותר, שנעשו לו גם ארבעה ספרי המשך, ועוד סדרה מקבילה של ספרים.
קראתי את כולם והם השפיעו עלי רבות.
ממליץ למי שהולך לראות את הסרט, לקרוא את ההמשכים - "אנדר בגלות", "קול למתים", "קסנוסייד", וילדי המחשבה".

כל העניין הוא לשתות תה חם בלב מדבר

דברות המדבר (גירסה חלקית):

• אל תשתין למול הרוח
• המדרים יחכים
• הצל הוא המושל
• לך אל החיפושית עצל
• היה ענו אך אל תצטמק
• אין גבול לכרבול

לפני שבוע הגענו להקמה של פסטיבל הרוק האלטרנטיבי (שכבר גדל והפך להיות פחות אלטרנטיבי) האינדינגב.
הגענו לשם אחרי יומיים של רכיבה דרך שדות הנגב שמטופלים היטב על ידי מכונות, כימיקלים ותאילנדים. בדרך עצרנו באופקים, שם ביקרנו בגינה הקהילתית, התארחנו אצל שכן שגר ליד הגינה שהזמין אותנו לצהרים, ועשינו טיפולי אופנים במרכז העיר. יצאנו מהעיר לקראת שקיעה וישנו  באי של עצי אשל בלב מישור פתוח ושומם (מלבד רכבי צבא שמנווטים ומחסן טרקטורים שהשמיע מלא רעשים מוזרים). למחרת נסענו בשביל ישר ומלא בפודרה לאורך כ-20 ק"מ עד הכביש. עוד נסיעה של כמה קילומטר לאורך הכביש והגענו. סיום של שבוע רכיבה שהתחיל באבן-ספיר ליד ירושלים, כולל העצירה לסופ"ש באדמאמא.

אני ואברי בשבילים הארוכים בדרך למצפה גבולות

בינתיים הספקנו להפרד מהכלבה סימה, שבינתיים גילינו ששמה האמיתי הוא כריסטי. אירית מאדמאמא עשתה עבורנו את העבודה ונכנסה לעמוד הפייסבוק של מושב לכיש, היכן שסימה מצאה אותנו, וראתה מיד מודעה של כלבה אבודה העונה לשם כריסטי, ונראית בדיוק כמו סימה. נפרדנו מסימה (כך היא תשאר עבורנו) כלבת החופש היקרה.

לאינדינגב הגענו עמוסים בחוברות פרמקלצ'ר למתחילים, והרבה רצון טוב להכיר ולעזור לאחת היוזמות התרבותיות המוצלחות ביותר, שמנוהלת על ידי אנשים מדהימים, שהם מכרים וחברים ותיקים. התאחדנו עם החברה שלולי, שכבר הגיעה למקום כמה ימים לפנינו, ועבדה על כמה פרויקטים אומנותיים. כשהגענו שובצנו גם אנחנו לצוות הארט, שם פגשנו את חברינו הירושלמים שהכרנו בבית ריק.

 השתתפנו בשלושה ימי עבודה שהיו די אינטנסיבים עבורי. גם החום, וגם התיק שקיבלתי - להיות אחראי על חיבורי התאורה למיצגי האומנות, תחת יובל אחראי החשמל הבכלל לא מבולבל, שממש הצליח לגרום לי לסלוד ממנו. איני יודע מה היה בו, אולי ההתנשאות שלו, אולי חוסר הסבלנות שלו לשאלות שלי, ואולי זה בכלל הייתי אני, שהייתי צריך לקבל שיעור על כך שלא הכל אני מסוגל או רוצה לעשות. בכל אופן בסוף היומיים התפטרתי והעברתי את התפקיד לעוזר שלי גפן, שהוא בכלל היה מהנדס חשמל. איזה עולם מטורלל.

אז למשך יום וקצת הייתי מעט בדאון, אבל יום למחרת היה יום חדש, והרגשתי טוב:

                  



אחרי שלב ההקמה עברנו לשלב המעניין באמת - הקמת צ'אי המחתרת של קהילה על אופניים. יצאנו אני וגלסקי לסיור מקדים בשטח הקמפינג שהיה מיועד לאכלס כמה אלפי צעירים פוחזים ועליזים, ומצאנו לנו מקום טוב באמצע, ליד צומת שבילים. אני יצאתי לעשות קניות וגלסקי הרים לנו ציליה לתפארת, וכך ביום חמישי אחר הצהרים כאשר המקום כבר החל להתמלא, היינו מוכנים עם עמדת צ'אי שפועלת כולה על עצים, כלים רב פעמיים, ומפגש פנים אל פנים.

עמדת הצ'אי מורכבת מחצי חבית  לבטיחות, שני קומקומים,

 עצי הסקה מגזם של הפרדס ליד, מיני רוקט סטוב לבערה מוגברת, ותרמוס לשמירה על חום התה

במשך שלושה ימים היינו רוב הזמן באיזור הציליה והצ'אי, עם גיחות קצרות להופעות ולהגיד שלום לחברים. הסיבה שהיינו רוב הזמן בצ'אי היא שלקחנו על עצמנו להיות מארחים טובים. כאלו שיוצרים סביבה מאפשרת עבור עוד רבים שרק מחכים.
את הצ'אי עזרו לתפעל גם חברים ותומכים של הקהילה - גילי ואיתי מאדמאמא שהיו חלק חשוב ממערך ההסברה והשיווק גרילה של בולו'בולו ורעיונות מהפכניים אחרים, עומר חברי היקר יחד עם מידן מדריך הטיולים שהביא לנו מחצר ביתו לימונים פרסיים ומהטיול האחרון שלו ביוון אורחת ומשקאות. דרור השכן שפתח צ'אי בצמוד לנו ויחד עם אשתו ההולנדית קווירינה והילדים אוריון ואינדי היוו חלק בלתי נפרד מהמתחם. נועם נגן הסקסופון ודניאל נגן הגיטרה שהפכו לנגני הבית ובזכותם הגיעו עוד עשרות אנשים.

אז הנה כמה תובנות שאספתי מחברים בשלושה ימים של צ'אי פסטיבלים חינמי:

• השבילים הם מאוד חשובים, וטוב שמכבדים אותם ולא בונים עליהם.
• לא תחמוד ג'וינט רעך - הדיבר 'לא תחמוד' הוא ברמה אחת מעל לשאר הדיברות שמדברות על 'לא תעשה'. פה יש ציווי אפילו 'לא לחשוב' על הדבר. ולכן הדיבר הזה הוא כל-כך חזק. הוא מזכיר לנו להתרכז בטוב שיש לנו, ולא במה שאין לנו.
• כדי ליצור מרחב מפרה ומאפשר בלב המדבר (ביוספירה אנושית) עלינו לשתול זרע (במקרה שלנו לשים רשת צל), להשקות אותו (במקרה שלנו להשקות אותו בתה, אבל זה יכול להיות גם בבירה או במיץ פטל), ולטפח אותו (במקרה שלנו להקשיב ולעודד את מי שמגיע להשאר). וכך נוצר לנו מרחב יפהפה, ממש גן קטן ומטופח, מלא במוזיקה, ויצורים חמודים שמתקשרים ונפתחים ומפרים זה את זה.
• לקנות כרטיס לא בהכרח מכניס אותך לפסטיבל, ולא לקנות כרטיס לא בהכרח משאיר אותך בחוץ - חברי עומר היה בין כמה מאות האנשים אשר קנו כרטיסים אך עקב הגבלות מטופשות של המשטרה לא יכלו להכנס לפסטיבל. אך למרות זאת הוא לא התבאס יתר על המידה, אלא בילה איתנו זמן איכות בצ'אי ובשאר מתחם הקמפינג אשר שקק באנשים, מוזיקה, ארוחות, מופעים, ומשחקים. לבסוף ביום שבת, הוא השיג צמיד ונכנס. לעומת רבים אחרים שפשוט הסתובבו ונסעו והתבאסו וכעת זוממים ומתכננים תביעות נגד מארגני הפסטיבל, נראה לי שעומר בחר את הגישה הנכונה - הכל לטובה :)
• לזרום כמו מים ו-FUCK THE POLICE - דרך אחרת להסתכל על מה שקרה היא שהמאפיה הלאומית, זאת שגובה מאיתנו דמי חסות עבור אירועים רבי משתתפים,לכאורה כדי לספק לנו הגנה , אבל בעצם מה שהיא עושה זה לאיים עלינו שאם לא נשלם לה סכום כסף נכבד היא פשוט תסגור לנו את המסיבה. ובכן, אני אישית הייתי בעד זה שלאות סולידריות עם קוני הכרטיסים שנשארו בחוץ, שהמארגנים והאומנים ישביתו את הפסטיבל עד שהמשטרה תאשר את הכניסה. כמובן שיכולות להיות לכך השלכות לא נעימות, בכל זאת, זה לא נעים להתעמת עם המאפיה, אבל לפעמים אין ברירה אחרת הם ימשיכו לעשות עלינו קונצים עד קץ הימים. אחת הדרכים ליצור פסטיבל בלי להיות נתונים לחסותה של המאפיה הוא לעשות אירוע בחינם. אירוע שבו האמנים ואנשי ההפקה הם מתנדבים שרוצים ליצור ביחד מציאות שונה. זה מה שעושים ב- PEACE FESTIVAL , שקורה כבר בפעם השלישית, הפעם הבאה תתרחש בחנוכה בפארק הירקון. מוזמנים לבוא וליצור אותו ביחד, כנסו לקישור.

• ל- T.A.Z  על אף שהוא בעיקרו אנוכי, יש תפקיד חשוב בשינוי חוקי המשחק - הפסטיבלים הם זמניים, הם באים להעביר מסרים גדולים תוך עשיית רווחים. אלו שמעבירים ביקורת על ה-T.A.Z. טוענים שיש ברעיון שלו מעין התחמקות מהעשייה האמיתית שהיא ארוכת טווח ומזמנת הרבה יותר אתגרים. אני לא יודע אם אני מסכים עם האמירה הזו. הדוגמא הכי טובה ששמעתי לאחרונה היא על פסטיבל BOOM בפורטוגל אשר מאכלס כמה עשרות אלפי אנשים וכל השירותים בו הם שירותי קומפוסט. הנגישות של הפסטיבלים למגוון ולכמות רבה של אנשים, יכולים ליצור שינוי תודעתי שגם מאה חוות אקולוגיות או עמותות ממשלתיות לא בטוח מצליחות לעשות.
• שירותים כימיים זה חרא - אין מה להוסיף.
• אין כזה דבר זבל - או כמו שאומרים הילדים: "הכל חוזר אלינו הקקה בידינו". במאהל הצלחנו ליצור כמות זבל מזערית יחסית לכמות האנשים שעברו במאהל. במשך שלושה ימים ועשרות אנשים, ייצרנו בערך שתי שקיות זבל. השימוש בכוסות וכלים רב פעמיים, ההפרדה של הפסולת האורגנית, והצריכה שלנו שמנסה להמנע מאוכל מעובד וארוז, אפשרה לנו ליצור סביבה כמעט נקיי מפסולת. כי למעשה, אין כזה דבר פסולת. הכל מגיע מהאדמה ואל האדמה ישוב. ומה שאנחנו מעדיפים לא לראות, רואים הבדווים, רואים הציפורים והצבים, וגם הילדים שלנו יראו את זה. 

       

עובדי הנקיון של הפסטיבל מדגמנים עבור מיצג האומנות בזבל:
LOOK AT US
WE ARE BEAUTIFUL... :)

          הנה התיאור הציני של ג'ורג' קרלין את הנושא:

          

• פחות זה יותר - אחת הסיבות שנשארתי בחוץ רוב הזמן היא כי בתוך הפסטיבל היו המון גירויים: מוזיקה רועשת מכמה כיוונים שונים, דוכנים, פסלים, אורות. מבחוץ זה נשמע לפעמים כאילו יש תחרות של ילדים שמתחרים ביניהם מי עושה הכי הרבה רעש. לא היה כמעט פולק, או מוזיקה קצת יותר רגועה, אלא כולם כל הזמן ניסו להקפיץ. ואולי זה פשוט אנחנו שקצת הזדקנו...
• שותפות יכולה להחליף תחרות - את דרור וקווירינה יצא לי להכיר יום לפני הפסטיבל. דרור סיפר לנו שהוא גם מתכוון להקים צ'אי שופ, והוא מעוניין למכור אותו. הוא גם הציע לנו לעשות את הצ'אי ביחד איתם. אנחנו שרצינו לעשות צ'אי בחינם עם אפשרות לתשורה חשבנו שעדיף להפריד, לא לערבב ביזנס עם עבודת השם כמו שאומרים. אבל דרור לא ויתר והגיע אלינו לצ'אי והציע שהוא יקים את הצ'אי שלו בנפרד אבל צמוד. שוב לא היינו בטוחים האם זה נכון, אבל ככל שהזמן עבר התברר לנו שזו היתה מתנה גדולה שדרור העניק לנו. יכלנו להעזר בציוד איש של רעהו. את שעות הפעלת הצ'אי חילקנו בינינו באופן טבעי -אנחנו הפעלנו אותו בשעות הבוקר ואחר הצהרים, ודרור נתן מענה לאלו שרצו להתחמם בלילה. הילדים אינדי ואוריון עשו שמח לכל מי שהגיע לשתות צ'אי, ובכלל האווירה היתה של משפחה ולא של עסקים מתחרים. גם דרור וגם אנחנו לא עשינו יותר מדי כסף, וכולנו יצאנו מרוצים, כי הרגשנו שאנחנו שותפים. כעת אני כותב את הפוסט הזה בבית של דרור על המחשב הביתי, בזמן שאנחנו מתארחים אצלם :)
• לשחק בחול זה חשוב - כמו שהזכירו לנו אינדי ואוריון הילדים המופלאים שקפצו עלינו, פיזרו חול על האוכל, התגלגלו, נפלו, קמו וצחקו המון, והכניסו כל-כך הרבה שמחת חיים למקום.
• בלי 'צריך'. רוצה לעשות, במקום רוצה שיהיה - כדי שצ'אי יפעל צריך שהכלים יישטפו, אבל הם לא יעשו זאת מעצמם. כדי שנוכל לחיות בלי צבאות צריך שאנשים ילמדו לדבר עם השכנים בשפתם, אבל זה לא יקרה מעצמו. אין צריך, בואו נקום ונעשה.
• אין תחליף לשיחה מפה לאוזן ומפגש מלב אל לב - אם יש משהו שאתם מאמינים בו, דברו עליו בארוחות שישי משפחתיות, בפוקר עם החברים, בדייטים משמימים, בכל הזדמנות. ספרו עליו, התווכחו עליו, תחפרו לתוכו. המרחב התודעתי שלנו גם ככה מוצף בכל-כך הרבה זבל פרסומי, אז אם כבר יש משהו שחשוב לנו ואנו מאמינים בו, אפשר וכדאי ליצור דיון לגביו.

מעשינו בחיים האלה יהדהדו לנצ.... (עד שהפקחים ימחקו אותם)
בנקסי, קווינס, ניו-יורק, אוקטובר 2013

אז אלו התובנות שאספתי בזמן הצ'אי המחתרתי שלנו.

מקווה שאת הגלים של האירוע הזה עוד נרגיש ובקרוב, עם מצטרפים חדשים לקהילה, ולתנועה הרחבה שמעודדת חופש, קיימות וקהילתיות.

אם נרצה...