יום שבת, 28 ביוני 2014

ילדים של החיים


לילה לבן,
אלפי בני נוער שטופי הורמונים ומיוזעים,
עם אייפוניהם, מותגיהם וספקותיהם שוטפים את רחובות תל-אביב
ברקע הופעות מוזיקה ואורות, מלא גירויים,
אוכל רחוב מהיר שמנוני בכלים חד-פעמיים
ואני עם אופניי, רזוני וזקני מסתובב ביניהם כמו איזה מין חייזר, ונזכר
איך גם אני הייתי נער מבולבל
איך גם אני חיפשתי משמעות ואהבה בתוך עולם מנוכר ומוזר
איך פינטזתי ואוננתי ודמיינתי
שבחורות יאהבו אותי, ולהיות אמיתי, להיות גיבור
כמו בסרטים, כמו בספרים, כמו שחשבתי שיכולים להיות החיים.
דמיינתי שאפגוש את עצמי, ואהיה לי מין אח גדול.
ואז נזכרתי באחי הגדול, שיושב לו בתאילנד, רחוק מהכל.
וחשבתי עליו, בגיל הנעורים,
ואיזה קשה זה להיות רגיש ופגיע, בתוך כל מה שקורה מסביב.

וחשבתי לעצמי על כל הפוטנציאל שקיים,
וכמה אני מעריך את כל אלו שעובדים עם נערים,
איזה כוח צריך, ואיזה סבלנות ורגישות, ושגם אני רוצה להיות איתם.
וחשבתי על אחותי שאמרה שהיא בכלל עדיין ילדה למרות שהיא בת ארבעים
ושגם אני מרגיש ככה לעתים
איך אני יכול להיות מחנך או מורה, כשאני בעצמי מתקשה להתמודד עם החיים.
אבל אז התבוננתי וראיתי כמה גדלתי מבפנים,
ולמרות שלא המשכתי לעבוד עם ילדים לאורך הרבה שנים,
עדיין הבאתי משהו לתוך אותם עולמות צעירים.

חליל ג'ובראן מספר:
"ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."



של מי הילדים?


וחשבתי גם על הנערים החטופים,
ועל כך שהרבה מאוד אנשים מאוד חוששים ודואגים לשלומם של הילדים,
אבל מה עם הילדים שגדלים בעזה ובשטחים?
האם להם לא מגיע להיות בטוחים וחופשיים?
וכל הפוליטיקאים המתלהמים,
שטוענים שצריך למרר להם עוד ועוד את החיים,
עד שיחזירו את החטופים.
ואוריאל פריירה ועומר סעד שגם הם כלואים,
כי הם לא רוצים להרוג אחרים.

ביקרתי השבוע בבית-הספר גשר על הואדי,
שבו לומדים יחדיו ילדים יהודים וערבים,
מתוך תקווה שאפשר לחיות ביחד למרות ההבדלים,
והאמא שאיתה הלכתי סיפרה לי שגם הילדים מתבדלים,
כבר בגיל צעיר הם נהיים חברים של מי שדומים,
וברגע שהם הולכים לתיכון, אז הכל נעלם,
ומה שרוצים זה להתגייס לצבא ולהיות לוחמים.

ותהיתי לעצמי למה זה ככה?
וכל הפוליטיקה הזו,
ואיך אנחנו פשוט מתעלמים,
כי כמה אפשר להיות מעורבים,
בכל השחיתות, והאכזריות והאלימות,
בסך הכל אנחנו רוצים להנות מהחיים.
לעשות על האש, ולראות כדורגל עם חברים,
ולחוות את הילדים גדלים.
הילדים...



אמא של עציר פלסטיני ששוחרר ממעצר מנהלי ושביתת רעב מכינה לו מטעמים
תאכל חמודי, תאכל

אתמול הייתי בפלא בבי"ס חופשי,
עשינו סדנאות על מהו חופש,
דיברנו שירה, ורקדנו מגע,
ובשבילי זה היתה חוויה  מרנינה,
נראה לי יותר מכל שיעור שעברתי בבית-הספר הרגיל
וזה נתן לי תקווה שאפשר להכיל
את כל הרוע שקיים בעולם,
ולראות את הטוב שנמצא בכולם,
כי כולנו נולדנו טובים כך אני מאמין
וכולנו יכולים לחזור למקום הזה שמבין
שיש אחרים ושונים, ושכולנו מיוחדים,
וכולנו בתוכנו עדיין ילדים

אם נרצה...


    


יום ראשון, 22 ביוני 2014

אז מה למדנו בקרית המלאכים?


קרית מלאכי
יום חמישי, שעת צהרים.
שישה חברים כבני שלושים, סוחבים מחצלות, שולחנות, אופנים עם עגלות,
מיכלי שתיה ריקים ושקיות מלאות לעבר הפארק העירוני.
בפארק נמצאים עוברי אורח שונים,
אתיופים צעירים, חובשי כיפה מבוגרים, כמה ילדים סקרנים - מה הם עושים?
אנחנו היריד האנושי הנודד,
תבואו בארבע - יהיה מוזיקה, וקרקס ומשחקים הם מספרים.
הילדים מסתכלים על החייזרים, מאיפה הם באו?
אתם מגיעים מתל-אביב? שואל אחד מהם.
כן, אני עונה, איך ידעת?
יש לכם שיער ארוך וקעקועים הוא עונה.
אז ככה נראים תל-אביבים  מסתבר.

קישוטים ושלטים נתלים על העצים.
המחצלות נפרשות, והפטל והקרח מתערבבים במיכלים.
כמה זה עולה? שואלים הילדים.
זה בחינם, אתם מוזמנים.
רק שטפו אחריכם את הכוסות.
אין כוסות פלסטיק?
יש, כאלו ששוטפים ומשתמשים שוב.
אבל אין את השקופים שזורקים?
לא, כאן שוטפים.
מאיפה אתם?
מהדרכים, אנחנו נודדים.
מה אין לכם בית?
לא. אנחנו נוודים.
די נו, למה אתם עובדים עלינו.
לא עובדים, זה באמת.
ומאיפה אתם קונים בגדים.
לא קונים.
ומה עם חזיות?
הולכות בלי.
איזה מוזרים. אז מה יהיה כאן?
מה אתם רוצים?
לא יודעים.




















תרבות שירדה מהפסים

היריד האנושי הנודד הוא מיזם חינוכי אלטרנטיבי,
משהו בין פסטיבל לקייטנה,
שמנסה להביא ערכים כמו חופש, קיימות, יצירתיות
לתוך תרבות שקצת איבדה את הדרך,
תרבות של תחרות, אלימות, אנוכיות, ואדישות
תרבות של מסכים ופורנו וצרכנות,
תרבות שמסממת ילדים כדי שיקשיבו למורים משעממים
תרבות שמנסה למשטר אותנו להיות חיילים טובים
תרבות של גזענות, וקבעון מחשבתי,
תרבות שמנסה להכין את הילדים לעולם לא ברור.

היריד הוא מעין פיילוט לבית-ספר נודד,
שעובר בין מקומות נידחים בשולי החיים,
ומנסה להכניס קצת קסם, ושמחה ותקווה,
שיש עוד תרבויות ועוד דרכים.


     


עקרונות ירידיים

אז היריד מנסה להיות חלופה למסגרות קיימות ומסגרת לחלופות מתהוות.
העקרונות של היריד הם:
כולנו מורים ותלמידים - לכולנו יש מה לתת ומה לקבל, בין אם אנחנו מבוגרים או ילדים.

נדודים - היריד הוא נודד, וכך גם חלק מהמשתתפים. הנדודים הם סמל לחוסר היציבות שמאפיין את העידן שלנו, ולעובדה שאנחנו בתקופת מעבר בתולדות האנושות, תקופה שבה הרבה דברים משתנים באופן רדיקלי.

שיתוף פעולה בין מיזמים - פעולה קרקסית שהיו חלק מהיריד הראשון, הם דוגמא למיזם שעומד בפני עצמו, ובו זמנית הופך להיות חלק מהיריד, מתוך רצון לשלב כוחות וליצור אירועים מגוונים וצבעוניים.

התוכן הוא רק אמצעי למפגש בין אנשים - בסופו של דבר כולנו כאן כדי להפגש וללמוד אחד מהשני, מה זה להיות בני-אדם, להיזכר במהות האמיתית שלנו, ולהבין שאנחנו לא נועדנו לשנן חומר למבחנים ולהוציא ציונים, אלא לשחק, לשוחח, לפתח יכולות שכליות, גופניות ורגשיות כדי שנוכל להתמודד היטב עם האתגרים של החיים.




אז איך היה?

ובכן, בתור פעם ראשונה היה נפלא.
כאמור הגענו שישה חברים, אחרי סיור מקדים קצר ושיחה עם המתנ"ס המקומי, ותליית כמה שלטים.
הצטרפו אלינו בהמשך היומיים עוד כמה חברים, וכמובן חברינו הקרקסנים המופלאים.
העברנו סדנאות יוגה, מדיטציה, פריזבי, התעמלות, משחקי לחימה, יצירת בובות מנייר, ג'אגלינג ואקרובטיקה, הורות.
בנוסף היו משחקי לוח (כולל דוקים ענקיים), בועות סבון, סיבובים על עגלת ריקשה מחוברת לאופניים, ערסל שנקרע, מיץ פטל ופירות, ועוד כל מיני פינוקים.

היריד נמשך יומיים, ונכחו בו כמה עשרות ילדים והורים.
חלק מההורים נשארו בערב היום הראשון ושוחחו איתנו על החיים עד השעות המאוחרות של הלילה.
בלילה נשארנו לישון בפארק באופן ספונטני, גם בגלל העייפות וגם בגלל אילוצים.
ממש לפני שנרדמנו, התחילו לפעול הממטרות, אבל לא איבדנו את העשתונות ושמנו על הממטרות סירים.

בבוקר היום השני, קמנו וראינו שכל הציוד נמצא.
התחלנו לארגן שוב את המרחב לאיטנו, הלכנו להתקלח אצל בית הוריו של שלומי,
ואצל אחת האמהות שהתאהבה בנו קשות.
לקראת הצהרים, החלו הילדים להגיע בריצה מבית-הספר, בעיניים נוצצות, מצפים ומחייכים,
לעוד יום של משחקים לימודיים.

היו גם הרבה קשיים -
ציוד שניזוק, הנטייה של המקומיים לזרוק על הדשא את כל הלכלוך, ריבים ומכות בין ילדים.
למרות שבסך הכל כמעט לא היה בכי, והצלחנו לשמור על אווירה טובה ונעימה,
הרבה בזכות החיבור בינינו, השקט שאנחנו מביאים.




















שומרי תדר

יש כזה מושג ניו-אייג'י - להחזיק תדר.
היכולת לשמור על שלווה גם כשיש בלגן מסביב,
היכולת לשמוח גם כששיש ילדים בוכים,
היכולת להכיל את הסיפורים הקשים.
אז אנחנו בסך הכל הצלחנו לטעמי להחזיק תדר בצורה מעוררת התפעלות.

היו גם פעמים שלא הצלחנו ואיבדנו את זה,
כל אחד בזמנו ובדרכו,
אבל כאמור, גם אנחנו תלמידים.
למדנו סבלנות, ולמדנו לאלתר, ולמדנו לשחרר.
למדנו שיש לנו מה לתת להורים אפילו שאין לנו ילדים.
למדנו כמה חשובה מוזיקה, וכמה מורגשת חסרונה.
למדנו שיום שישי הוא יום של נקיונות ובישולים, ולכן לא הגיעו הרבה ילדים.

הילדים וההורים למדו שיש אנשים שלא גרים בבתים,
ויש כאלה שלא שונאים ערבים והומואים,
ולא מקללים ולא מרביצים.
ויש כאלה שלא אוכלים בעלי-חיים,
ויש כאלה שכן מאמינים אפילו שהם לא דתיים,
ויש כאלה שאכפת להם מסביבה ומאנשים.

שבת מנוחה

בשישי בערב, כאשר השבת נכנסה לה לאיטה,
פרשנו מן העיר ויצאנו ליער חרובית.
התמקמנו מול תחנת הכוח צפית,
הכנו ארוחת ערב לבבית,
והעברנו את השבת בחדווה יחדיו,
שוחחנו על מה שהיה, שיתפנו את החוויה וניסינו להרגיש את ההוויה.

אני מקווה שנחזור עוד לקרית מלאכי,
ושהיריד הנודד יתפתח וימשיך לקרות,
במקומות שונים, לחבר הרבה אנשים טובים,
לעבוד עם ילדים,
להנות מהחיים, לעשות שיגועים,
ולזכור להיות קצת קוקואים.

אם נרצה...

    

יום רביעי, 18 ביוני 2014

היריד האנושי הגדול על הכוכב הכחול



כולנו נמצאים פה ביחד


המציאות בשבוע האחרון די דחוסה.
אני מרגיש ימים עמוסים גדושים ומתישים.
וזה לא רק החום.

התקופה מזכירה לי את הזמן שלפני מלחמת לבנון השנייה.
גם אז היה מונדיאל.
אני הייתי אז בגרמניה, נהנה מבירה קרה,
מאווירה שמחה ברחובות, ובעיקר מזמן איכות עם חבריי הטובים.
חזרתי לארץ שבוע אחרי תחילת הלחימה,
מעבר חד מהענן הורוד שעליו ישבתי
לתוך מציאות של מקלטים, פחד והתלהמות.
זה מאוד עזר לי להבין שמקומי הוא בסרבנות.
לסרב להילחם עבור חבורת מושחתים,
שמנסים לשלוט בנו בעבור קצת שלמונים.

מדהים כמה חדים כאן המעברים.
לרגע כאילו כלום לא קורה.
הדיכוי מתאפשר על אש קטנה, בלי יותר מדי התנגדות,
המחאה שהיתה נעלמה תחת עול הפרנסה,
והתיירות פורחת.
בתחת.
תרתי משמע :)

בין רגע הכל משתנה,
החדשות הופכות להיות רציניות ומשמימות
(כמה אפשר לשמוע ראיונות עם ראש העיר של החטופים
שמספר שעיריית אלעד עושה כל מה שאפשר כדי לעזור
למשטרה ולצבא לעשות את עבודתם),
ומנגד הרשתות החברתיות בוחשות וזועקות.

ברקע יש מונדיאל והאח הגדול,
ונראה שכולם עסוקים, ובו זמנית ישנים.
מצד אחד מתמלאים בפחד,
מצד שני נהיים אדישים,
כמה אפשר להתעסק בפליטים נרדפים
או באסירים פלסטינים שנכלאו ללא משפט ולכן שובתים רעב,
ובחברי הכנסת שרוצים לדחוף להם אינפוזיה לורידים,
כאילו היו אווזים מפוטמים שצריך לשמור בחיים.

ואני,
איפה אני בתוך זה,
מתמכר בהנאה לחדשות המבעיתות,
מחפש את האמיתות שמסתתרות בתוך כל הידיעות החצי שקריות.

תמיד יש את הפחד הזה שהמצב יתדרדר,
שפתאום הכל יקרוס,
מלחמה תפרוץ,
הכלכלה תתרסק,
המשבר האקולוגי יתן לנו בראש.

ויש את הציפיה שזה יקרה,
כי כמה אפשר לראות אנשים ישנים,
מתעסקים בדברים שהם לא אוהבים,
רק כדי להישאר באיזור הנוחות של העבדים.

אתמול ישבתי בפלא ושמעתי צרחות בבית של השכנים,
לתומי דמיינתי שאלה צעקות של אמא ובת שעוברות ריב התבגרות,
הסתבר שיש שם אבא מכה,
אבל אי אפשר לפנות למשטרה כי הם שחורים.

ויש לי עוד חבר שחור,
שרוצה לקנדה לנסוע,
כדי לא להיכלא.
אבל הוא לא יכול לקבל אישור,
אז אני מנסה לעזור לו להתמצא בנבכי הבירוקרטיה,
שמאוד לא מצטייננת באמפטיה.
ואולי בכלל זה הוא שעוזר לי
להשקיט את מצפוני

ומה אני אעשה עם כל זה
מה אני עושה?
יריד אנושי נודד בקרית מלאכי

מה בכלל זה אומר?
ולמה קרית מלאכי?
ויש לכם אישור?
ומה עם לו"ז?
ומה כבר תספיקו בביקור כזה חפוז?

הסתובבתי כל השבוע ושלחתי הודעות
עם טליה אהובתי, ויקיר יקירי
וציירתי שלטים ועשיתי רשימות
של ציוד שניקח, ושל תוכן שנביא
ובתוך כל זה שכחתי את עצמי
כי כל המסע הזה הוא בכלל פנימי

לחבר בין אנשים ולבבות
ולהצליח להקשיב ולהרגיש ולראות
ומתוך העשייה לקוות שתגיע איזה הארה
איזה חיבור מופלא לקוסמוס, לבריאה

יש בי חזון שעדיין לא ביטאתי אותו בשלמות,
על קבוצה נודדת שיוצרת ולומדת
חלופה למסגרות קיימות
ומסגרת לחלופות מתהוות
שבתוכה נצליח להגשים זה לזו את החלומות

חלומות על שלום
ולגדל לעצמנו זנב
ושכל אחד מאיתנו ירגיש נאהב
וליצור בית-ספר לאמנות החיים
ולדעת לסמוך על אנשים

בינתיים אני יושב כאן וכותב לי בבלוג
יחפן מפונפן עם פריבילגיות של מלייאן
עם משפחה אוהבת ותומכת ומלא חברים טובים
כנראה שאני עושה משהו טוב בחיים

ואת הטוב הזה אני רוצה לחלוק,
כי זו הדרך היחידה באמת להרגיש שמחה
לחלוק את השפע והאושר
ולהבין שרוב הסבל נובע משכחה

שכחה שאנחנו נצחיים
ושהזמן הוא בסך הכל אוסף של רגעים
ואם זוכרים לראות ולגעת באחרים
אז החיים באמת יפים

את כל הטקסט הזה אני מקווה להגיש יום אחד בספוקן וורד (מילה מדוברת)
ושזה ייתן לי כוח ליצור ולשמוח עוד ועוד ועוד ועוד....

אם נרצה...

ובינתיים הקטע הנפלא של נביא המילה המדוברת, גיל הרון סקוט - "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה"


      

יום שני, 9 ביוני 2014

אבק ברוח בראשית



שלשום חזרתי מפסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.

הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן, עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את המחנה המשותף של שנה הבאה.

בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:







שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?

לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה, מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה שלפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נעשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ.

למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.

תודה!!!!


אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות במרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.


התור בכניסה למידברן 2014


אבק ברוח הננו

הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
 בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.


אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים







מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.


עשרת העקרונות : 

  1. הכללה רדיקלית
    כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו. 
  2. הענקת מתנות
    ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
  3. א-מסחריות
    במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה. 
  4. הסתמכות עצמית רדיקלית
    ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
  5. ביטוי-עצמי רדיקלי
    ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
  6. מאמץ קהילתי
    קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
  7. אחריות אזרחית
    אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
  8. לא להשאיר עקבות
    קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
  9. השתתפות
    קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
  10. מיידיות
    חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.


עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים



רידקליות שורשית

אז אלו הם עשרת העקרונות.

כמה מילים שלי לגבי כמה מהם - 

קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
 אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?

כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.


סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו


האנשים שלא היו שם

הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
 המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.


מה המתנה שלך?

בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.

הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.


אנחנו היוצרים

לסמוך על עצמנו

עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.

בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול בפלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...


כולנו ילדים של החיים


זבל של האחד הוא המתנה של האחר

הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?

בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.

לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.

הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.



מגוון של מחנות ומיצגים

עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.

מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים

אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.

אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.



הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים

לוויתן במדבר
המקדש עומד
המקדש נשרף באור זריחה

עכשיו הוא הרגע להנות

העקרון האחרון הוא מיידיות. 
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.

המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה יוצר קונוטציה שלילית כי בחברה שלנו המיניות היא דבר די מעוות.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.

בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק במיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.


מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ. 
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.

מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.

בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות  מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.

העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.

ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)

אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.

מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.



אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון

מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח, 
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים. 

אם נרצה...



יום ראשון, 1 ביוני 2014

העבודה כאומנות




הפוסט הוא תרגום של פרק מתוך ספרו של צ'ארלס אייזנשטיין - The ascent of humainty :

מהי עבודה בימינו?

העבודה היא חלק מרכזי של החיים המודרניים.

כשאנחנו שואלים מישהו, "מה אתה עושה? " אנחנו בדרך כלל מתכוונים  "מה העבודה שלך", ועל ידי כך אנו מתכוונים, "מה אתה עושה בשביל כסף?". ועבודה, המילה עצמה, קשורה בקונוטציה עם עבודת הכרח, שעמום,  הקרבה, ושגרה. שחיקה יומיומית. תכונות אלו אופייניות למכונית. ואין זה פלא , משום שאנו שקועים בתרבות של מכונות, ולכן אנחנו רואים את העבודה כמשהו מכני, כניגוד לפנאי ולכיף.

מותה של ההשקפה המכאנית של העולם, וקיצה של "תרבות המכונה", מחזיקה בחובה הבטחה.  לא לביטול של העבודה , אלא לשינוי המשמעות שלה .

עובד בעידן פוסט מכונה, בכלכלה משקמת (restorative economy), יהיה בעל מאפיינים שונים מאשר העובד המסורתי בעידן המכונה.  שינוי זה עתיד ללכת מעבר לתוכן ואופי העבודה עצמה ועשוי לחולל מהפכה באופן ההתייחסות ל"תעסוקה". עבודה ופנאי, עבודה וחיים, יהפכו לאחד .

כשלון המכונה בשחרור האדם

במשך כמה מאות שנים , מכונות כבר מחליפות בני אדם במשימות חוזרות ומייגעות. אך באופן פרדוקסלי, רוב העיסוקים האנושיים עדיין משעממים ושיגרתיים. זאת משום שאפילו כשמכונות השתלטו על יותר ויותר פונקציות, פונקציות חדשות נולדו מתוך "תרבות המכונה". בני האדם - שהינם חלק מהמכונה לא פחות מחלקיה הדוממים -  חייבים למלא את הדרישה שלה ולעמוד בסטנדרט של המכונה. המאמץ כדי לחסל את העבודה האנושית והורשת העבודה למכונה, דורש יותר עבודה ממה שהוא מבטל, כי המאמץ לסיים את העבודה רק מעצים את  המתודולוגיה של המכונה.

לכן במקום לנסות "לחסל" את העבודה האנושית, אפשר לתת לה משמעות שונה. ההתעלות מעבר לעבודה מגיעה בצורה שונה ממה שהעתידנים של המאתיים שנים האחרונות חזו. העבודה האנושית לא תוחלף על ידי מכונות, במקום זאת החברה העתידית תדרוש פחות ופחות מהעבודות שכיום הן "הכרחיות"


הפנמה של עלויות 'נעלמות'

אחת התוצאות של מגמות כלכליות  וטכנולוגיות נוכחיות כמו מטבעות מקומיים וטכנולוגיות ירוקות תהיה ירידה בהיקף הייצור בתעשיות רבות. כיום, רבים מתהליכי הייצור ההמוניים הם יעילים יותר מאשר ייצור ביתי או קטן רק משום שהם מחצינים עלויות (כלומר לא מודדים את הזיהום והניצול שהם מגלמים בתוכם). חקלאות היא דוגמא מעולה. החקלאות התעשייתית היא יעילה יותר במונחים של שעות עבודה לתוצרת, אבל הרבה פחות יעילה במונחים של שימוש באנרגיה או ייצור ללא זיהום, מחקלאות אורגנית. כאשר העלויות של שימוש באנרגיה ויצירת זיהום יקבלו ביטוי באופן מדידת יעילות שיטת הייצור (הפנמת עלויות חיצוניות) , רבות משיטות הייצור התעשייתיות יפנו מקומן לשיטות ידניות ועתירות עבודה. בתחומים רבים, הייצור ההמוני יהפוך למיושן, ויחד עימו האבטיפוס של פס הייצור, שבו העבודה היא שגרתית, חוזרת על עצמה ,ומקוטעת , ולכן דורשת מיומנות קטנה, מגע אישי קטן, ושכבות רבות של ניהול היררכי.

מאפיינים אלה עומדים בניגוד לעבודה של תיקון תחזוק ושיקום, שנזנחו בעידן התעשייתי-צרכני. עבודת התיקון  היא מקומית, בקנה מידה קטן, מיומנת, אישית, ומוחשית בתוצאותיה. ההיגיון הכלכלי שהיום עושה את זה יותר זול לקנות מערכת שמע חדשה ולא לתקן את הישנה יתהפך כאשר חומרי גלם יימכרו במחיר העלויות האמיתיות שלהם, וכאשר מעצבים יחלו לתכנן מוצרים כך שיהיו עמידים וקלים לתיקון. התוצאה תהיה יותר עתירת עבודה (תיקונים דורשים עבודה משמעותית ), אבל אופי העבודה יהיה שונה בהרבה , וכך גם המודל הכלכלי שלפיו החברה מתנהלת.

האם יגיע סוף לעידן פס הייצור?


שינוי בשיטת הניהול וההנדסה

תנופה נוספת לקראת סופה של המערכת התעשייתית, היא המורכבות הגדלה והולכת של תהליכי הנדסה ומנהל עסקים, שמורכבותה הופכת אותה לבלתי נשלטת באמצעות מערכת היררכית ריכוזית. כבר כיום ניתן להבחין בהשטחה של היררכיות ארגוניות. זה לא איזה שיגעון אופנתי חדש עסקי אלא הכרח מעשי, תוצאה של ההתמוטטות של תהליכי הייצור תחת המשקל של מעמד הניהול שלהם.

יותר ויותר מהתהליכים המורכבים של היום הם לא מתאימים לשיטה ההנדסית של חלוקה ובקרה, שבה הבעיות מחולקות לתת-בעיות, ותת-מחלקות, וכל מחלקה מטפלת בבעיה שונה. שיטה זו משקפת את ההירכיה העסקית המסורתית.  גם בהנדסה וגם בעסקים, הגישה הישנה לפתרון בעיות, ול"שליטה" בתהליך הייצור, כבר לא ממש עובדת.

בכל מכונה , בין אם היא עשויה מחלקים אנושיים או דוממים, המורכבות של יחסים בין חלקים גדלה אקספוננציאלית עם גדילת מספר החלקים. כיום, מהירות ריבוי המשתנים  יצא מכלל שליטה, ובשלב מסוים פתרונות ההפשטה המכניים המסורתיים חייבים להיכנע לפתרונות שגדלים באופן אורגני, לא מהונדסים.



תהליכי שיתוף מידע כמנוע לשינוי כלכלי חברתי

זה כבר קורה בתחומים רבים כגון תכנון מעגלים חשמליים, שבו אלגוריתמים אבולוציוניים מחפשים פתרונות שאינם נגישים בשיטות החשיבה האנליטיות. הנדסת תוכנה היא דוגמא נוספת שבו המורכבות של המוצר נוגדת ניהול היררכי; יותר ויותר, פתרונות נוצרים מלמטה למעלה, על ידי לגיונות של מתכנתים עצמאיים.

הוגים כמו מישל באוונס  מבקשים להכליל את מהפכת שיתוף המידע (P2P)  כמודל חדש של ארגון כלכלי, חברתי ופוליטי. רשתות טכנולוגיות של קוד פתוח הן בעלות דמיון מפתיע לכלכלות מתנה של ימי קדם, כמו גם בעלות מאפיינים של כלכלה מבוססת השתתפות. מעמד בקהילה מבוססת השתתפות מגיע מכמה הפרט תורם , לא מבעלות על הון.

בכלכלה כזו המשאבים בדרך כלל משותפים ומתחלפים, לא נצברים, והחליפין של סחורות מתרחש על בסיס מתנה. רשתות אלו יוצרות למשל מודל חדש של עיתונות (הבלוגוספירה) שמסוגל לערוך, לסנן, ולארגן את הכמויות העצומות של המידע ביעילות רבה יותר מארגוני חדשות מסורתיים. מבנים אחרים עם אלמנטי  P2P כוללים את ויקיפדיה ואת המודלים שגדלו בסביבה של ענקי האינטרנט -Amazon  eBay,Google,  - כל אחד מהם צבר רווח על ידי מתן מידע בחינם. לעומתם,ספקי המידע שדבקו במודל העסקי של צבירה ומכירה של כמויות עצומות של מידע נפלו על שולי הדרך (האנציקלופדיה בריטניקה היא דוגמא). אחרים בתעשיות המוזיקה, הקולנוע, והתוכנה עדיין נאבקים לשווא כדי לשמור על מודל של מידע כשווה לרכוש .

רחוק יותר בשוליים, כלכלת צל ענק משגשגת כי היא אפילו באופן יותר מפורש מבוססת על מתנות. האנשים שמשתתפים ברשתות שיתוף הקבצים עושים זאת באופן מלא, ברוח המתנה. כאשר המשתמשים שמים את אוסף המוזיקה או התוכנה שלהם נגישים לרשת לכל מי שחפץ להוריד. בחלק מקהילות שיתוף מידע כאלה זה נחשב מוקצה לדרוש כסף עבור מידע.


עבור מה אנו עובדים ומה יחסינו עם חפצים?

הרעיון שאנו מרוויחים כאשר אנו נותנים או חולקים הוא חלק משינוי גדול יותר באופי העבודה. במקום לעבוד בשביל כסף, כסף הופך להיות תופעת לוואי של עשיית עבודה טובה . כאשר אנו לא עוד עבדים לכסף, העבודה תשרת מטרות אחרות : יופי, עזרה, כיף, או ביטוי עצמי. העובד, במילים אחרות, הופך להיות אמן.

רעיון הנתינה, והעובד כאומן, הוא חלק מרעיון של כלכלה משקמת. כלכלה שבה עשיית כסף אינה מנוגדת לשיקום החברה והסביבה, אלא מקבילה להן. 

כלכלה כזו גוררת יחס שונה גם לחומרים ולמשאבים שבהם אנו משתמשים.  ההפנמה של עלויות חיצוניות (עלויות הזיהום והניצול שהתעשייה מתעלמת מהם כיום), ערמות הפלסטיק שכיום מחולקות לנו בחינם, יהפכו להיות הרבה יותר יקרות, עד כדי כך שכבר לא תהיינה ערמות של זבל פלסטי. מוצרי צריכה באופן כללי לא יהיו כל-כך זולים יותר, והכוונה ב"זול" היא גם במחיר שאנו נותנים למוצר, וגם בזילות שאנו עושים לחפצים – זילות של השתמש וזרוק. עושר חומרי אמיתי יהיה לחיות עם חפצים שהם יקרים, כי נעשו בכשרון, תשומת לב וטיפול.

האם אפשר לדמיין חברה שבה הכישרונות והמתנות של כל אדם באים לידי ביטוי באופן מלא בעבודתם, ולא מדוכאים בשם האינטרסים של חיי מכונה? האם אפשר לדמיין בית שבו כל מכשיר, בגד, ורהיט תוכננו בחוכמה, ולכן עשויים היטב,  אלגנטיים, שילוב של יופי ויעילות, כך שאף אחד לא היה מתגעגע לדברים שקונים בזול רק כדי לזרוק תוך זמן קצר?

חיים כאלו יהיו מלאים בשפע של אובייקטים עשויים להפליא, כי בכלכלה משקמת כל אחד מאיתנו יוכל להיות בעל מלאכה, המבטא את כשרונו המלא בעבודה שלו, ולא להדחיק אותם הצידה ולזנוח אותם רק כדי לשמור על משרה מכניסה ומשעממת. חלק מהתהליך יהיה תחייה דרמטית של עבודות יד מסורתיות, משום ש "משאבי טבע" ייחשבו כל כך בעלי ערך, כך שיתבקש שכל חומר גלם יקבל את איכות העבודה הטובה ביותר. איכות זו מגיעה מעבודה פרטנית ידנית ולא מייצור תעשייתי. אבל גם בתחום ההיי-טק מספר פונקציות העבודה בעלות התמחות צרה יהיה הרבה פחות ממה שהיא היום, וגם עובד בתחום זה יראה  את עצמו אמן.


דוד, אומן תיקון אופניים
עושה עבודתו באהבה


עבודת אמנות היא עבודה ללא עבדות

וכך הכלכלה המשקמת תהרוס חלק מהדואליזם הבסיסי של התרבות שלנו : עבודה לעומת אמנות, עבודה לעומת פנאי, יעילות לעומת יופי. המושגים האלו כבר לא יהיו נפרדים או מנוגדים. כאשר זה יקרה, אז האידאל הנאצל שליבנו חולם עליו - של אוטופיה טכנולוגית - יבוא לידי ביטוי: לא בהעלמות של עבודה, אלא במימוש הטבע האמיתי שלה.

כאשר עבודה מוצגת מנקודת המבט של תרבות המכונה, אז אין כל מנוס מהיותה צרה ומדכאת. זו הסיבה שהחולמים על טכנוטופיה דמיינו את האדם כמלך שמפסיק לעבוד והמכונות ממלאות את כל צרכיו. הדעה הקדומה שלהם על עבודה, כמשהו מדכא, כפי שהיתה קיימת מאז תחילת העידן התעשייתי,  אינו מאפשר לדמיין משהו חוץ מאשר שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו. אבל השאיפה לאחד עבודה ואמנות, לרפא את הפיצול בין עבודה ושאר חיים, היא שאיפה רדיקלית הרבה יותר מאשר להפסיק לעבוד .

זוהי פגיעה בכבודנו להתקיים מתוצרת של מישהו שעושה עבודה משפילה רק על מנת לשרוד. עבודה שנעשתה מתוך הכרח או כפייה היא עבדות. לאדם עשיר באמת אין צורך בתוצרים של עבדות. האם אנחנו יכולים לדמיין חיים שבהם החפצים שלנו נעשו כולם על ידי אנשים בריאים ושמחים ?


צרכנות יתר מעודדת עבדות מודרנית


מאז החברות השוויוניות של התקופה הפליאוליתית, האנושות התפתחה לתרבויות גדולות חקלאיות שבהן העשירים היו בעלי עבדים. בעידן המכונה, עבדות גלויה נעלמה, רק כדי להיות מוחלפת עם מערכת שבה כמעט כולם מבצעים עבודה משפילה מתוך חרדת הישרדות. הרעיון של "תעשו את זה או שתרעבו! " הוא בהחלט עבדות .

ההבטחה הגדולה של טכנולוגיית המכונות -  כל אדם הוא מלך! כל אחד הוא אל! – יצרה במקום זאת את היפוכה. כל אדם הוא עבד. אנחנו עבדים ללא בעלים אנושיים, אלא של שיטה, כורעים תחת עולו של כסף. אבל עכשיו, עם סוף עידן שליטת המכונות , אנו רואים את האפשרות של חזרה לשוויון יחסי, שבו הכלכלה היא זרימה של מתנות מתוך תפיסה של שפע.

אם עדיין יהיו יועצי קריירה בעידן שמתואר כאן, הם יעזרו לנו לענות על השאלות: " איזה מכשרונות היצירה שלי אני הכי אוהב?", "באיזו מהאמנויות הייתי רוצה להתאמן?". לא עוד עבודה ואמנות כניגודים אלא אותו הדבר .



רוח וחומר

הפגישה המחודשת של עבודה ואמנות מלווה בסוג חדש של חומרנות. יש התעלות והנאה בטיפול טוב בחפצים שלנו. 

לפני הימים של שפע חומרי והמבול של דברים זולים, אנשים עשו בדיוק את זה. בשנות השלושים,  אנשים אצרו בביתם את כלי העבודה שלהם, חפצי פנאי שונים, וצעצועים של הילדים, ואלו קיבלו את הטיפול הדרוש כדי להחזיק ולתפקד כל החיים, ואפילו דורות. 

כיום, למה לטרוח? למה לבזבז זמן ומאמץ כזה על משהו זול? אחד חדש עולה רק עשרים דולרים. לתקן טלוויזיה, בגד, רהיט, הפך להיות לא יעיל מבחינה כלכלית . מנקודת מבט אחת זה נראה כסוג של נוחות, מפני שאנו משתחררים מהנטל של הצורך לטפל בדברים שלנו. אבל מנקודת מבט אחרת זו תופעת לוואי של עבדות. למעשה בגלל אילוצים כלכליים והעובדה שזמננו נקנה בעבור מעט כסף אנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו את הפנאי וההנאה לטפל בדברים שלנו. המבול של הכל בזול חוסך לנו זמן אבל גם מוזיל את החיים שלנו. כעת, על ידי היפוך של המרת החיים לכסף, הכלכלה המשקמת תשחרר אותנו שוב לאהוב את הדברים שלנו, ואנו נספק לעצמנו חפצים ששווה לאהוב.

אין כאן הצעה לניתוק מהעולם החומרי, או רוחניות מזויפת של התעלות מעבר לעולם בשר ודם למען איזו נשמה קרטזיאנית  נפרדת. להפך, אני רואה עתיד שבו אנחנו אוהבים את הנכסים החומריים שלנו לא פחות, אלא יותר. כל-כך אוהבים אותם שיהיה לנו אכפת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. אני רואה עתיד שבו אנו רואים את החיים בעולם החומרי כהזדמנות להשתתף ביצירה מתמשכת של יופי.

יותר מאשר רק תוצאה של המערכת הכלכלית שלנו, הזילות של החיים מודרניים היא השתקפות של הפיחות בערכו של החומר שנעשה באמצעות ההפשטה הקרטזיאנית של הפרדת הרוח מן החומר. למי אכפת מהעולם החומרי, כאשר היא נפרדת מהאני הרוחני שלנו?



להיות מאוהבים בעולם

קריסתו של עולם המכונה תאחד אותנו מחדש עם העולם, ואנו שוב נחזור להיות מאוהבים בו. להיות מאוהב זה למוסס גבולות, להרחיב את עצמך כך שתוכל לכלול את האחר. זה כבר קורה. האם שמת לב ? בזה אחר זה,אנו דוחים את סדר העדיפויות של החברה המודרנית שלנו כדי להתאהב שוב עם חיים. זה הטבע האמיתי שלנו, שאותו אנו יכולים להכחיש רק בעזרת מאמץ הולך וגובר. זה הטבע שלנו, לאהוב את החיים בשני המובנים של המילה : החיים הביולוגיים וחיינו האישיים. לאהוב את העולם ולאהוב את הזמן שאנו בו.

למדנו לפחוד ולדחות את  שניהם – את העולם ואת הזמן שלנו בו.  זה נגרם כתוצאה מתפיסה שעושה הפחתה של העולם החי למשאבים - דברים, כסף ,וההפחתה של הזמן לשעות ממוסחרות, מקומות עבודה, והנחיצות העגומה של פרנסה. החדשות הטובות הן שכאשר אנו משחררים את ההפרדה של עבודה ואמנות, של פרנסה ופנאי, ובוחרים להתאהב שוב בחיים, אז מה שאנו עושים עבור העולם יהיה גם עבור עצמנו. אנחנו לא נקבל פחות מחיים שמוקדשים בלהט ליצירת חפצים יפים, מוסיקה יפה, רעיונות יפים.

 "האם אתה ואני מסוגלים להבין ולדמיין, אפילו לרגע, באיזה להט הנינים שלנו אהבו להיות בחיים? ושהאהבה הזו לא היתה מצב רוח חולף, אלא כוח שלא נגמר, ששרר בכל שניה ורגע של השינה והערות שלהם? "


עבודה לא מייגעת

אני לא מכחיש כי ייתכן שתמיד יהיו כלים להדיח, שירותים לנקות, גגות לתקן - משימות שאנו רואים כחסרות דעת , מייגעות, או משעממות, אבל מה לא בסדר עם הפעלת מאמץ גופני על מנת לתחזק חיים? האם עלינו להמציא מכונות לעיסה כדי להציל אותנו מ"העבודה" של לעיסת המזון שלנו? האם המטרה של האנושות היא לנוח לנצח במיטה, מחוברת למכונות שונות המספקות לנו מזון, הנאה, התרגשות וכל זאת ללא המאמץ שלנו? האם זה יהיה המימוש של ההבטחה של המכונה - לא רק עבד שעושה את כל העבודה שלנו עבורנו,  אלא גם חי את חיינו בשבילנו?

מה שעושה את העבודה מייגעת זה ההקרבה של מגוון לטובת יעילות, חזרתיות וסטנדרטיזציה. כאן טמון ההבדל בין חקלאות לגינון: החקלאות בעבר הייתה התגלמות של עבודת פרך; עבודת הגינון לעומת זאת היא כל כך שמחה שאנשים עושים את זה למרות חוסר ההגיון הכלכלי הנוכחי שלה.

גינה קהילתית של שבועת האדמה בלב באר-שבע
חזרה ליופי האמיתי של עבודת האדמה


ככל שחווה חקלאית הופכת דומה יותר למפעל (ופחות לבוסתן או משק כפרי), כך העבודה בה יותר מייגעת ושוללת חיים היא. החקלאות הקונבנציונלית פועלת על פי אותם העקרונות כמו כל מפעל תעשייתי אחר. בגינה לעומת זו, אף אחד לא מבלה שבועות בקטיף כותנה, עגבניות, או ענבים. במשק מעורב קטן אף אחד לא מבלה שבועות, חודשים או שנים בביצוע חוזר של צעד אחד בתהליך של שחיטת תרנגולות.

מה שהופך משימה למעיקה הוא לא התוכן שלה, אלא משך הזמן, המוטיבציה, והמטרה שלה. ניקוי אסלה הוא לא משפיל ובהחלט לא מייגע , לעומת ניקוי מאות שירותים, כל יום, כל היום עבור זרים שאינך מכיר.  אף אחד לא נולד על האדמה הזו כדי לנקות שירותים של אחרים. ואף אחד לא היה נכנע לחיים יגעים כאלו אילו לא היתה כפייה על ידי איום באי הישרדות.

בחברה שבה עבודה היא אמנות והכסף אינו במחסור, אנשים לא יהיו מוכנים למכור את הזמן שלהם, כבודם, או יושרם עבור כסף. לא רק עבודת פס ייצור ועבודת כפיים, אלא כל עבודה שהיא משפילה, או שוללת חיים צריכה להיות מהונדסות להעלם מן הכלכלה. כיום, כמה מפרטי עיצוב תעשייתיים, כוללים גם דרישה כזו ?


העתיד הוא לא לחזור אל העבר ולא נטישה של הטכנולוגיה. העתיד קורא לנו לשנות את המוטיבציה שלנו  ואת העיקרון המארגן של הטכנולוגיה. כאשר הכוחות הפסיכולוגיים והכלכליים המעודדים המרה של חיים לכסף יתהפכו, אז הטכנולוגיה כבר לא תבקש לעשות את ההמרה הזו כמה שיותר מהירה ויעילה. המהנדסים של העתיד יעצבו ויתכננו מתוך ערכים של קיימות, של כבוד, ושל יופי.

 המהנדסים, במילים אחרות, יהיו אמנים, שיוצרים טכנולוגיות עבור עולם של אמנים, בגן העדן עלי האדמה.  הקונפליקט שכל האמנים נתקלים בין יצירה עבור השוק ויצירה עבור הרוח יחדל, כאשר עבודה ואמנות, כסף וקיימות, יהיו מקבילים.



אם נרצה...