‏הצגת רשומות עם תוויות מיניות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מיניות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 ביוני 2014

אבק ברוח בראשית



שלשום חזרתי מפסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.

הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן, עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את המחנה המשותף של שנה הבאה.

בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:







שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?

לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה, מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה שלפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נעשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ.

למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.

תודה!!!!


אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות במרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.


התור בכניסה למידברן 2014


אבק ברוח הננו

הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
 בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.


אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים







מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.


עשרת העקרונות : 

  1. הכללה רדיקלית
    כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו. 
  2. הענקת מתנות
    ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
  3. א-מסחריות
    במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה. 
  4. הסתמכות עצמית רדיקלית
    ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
  5. ביטוי-עצמי רדיקלי
    ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
  6. מאמץ קהילתי
    קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
  7. אחריות אזרחית
    אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
  8. לא להשאיר עקבות
    קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
  9. השתתפות
    קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
  10. מיידיות
    חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.


עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים



רידקליות שורשית

אז אלו הם עשרת העקרונות.

כמה מילים שלי לגבי כמה מהם - 

קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
 אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?

כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.


סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו


האנשים שלא היו שם

הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
 המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.


מה המתנה שלך?

בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.

הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.


אנחנו היוצרים

לסמוך על עצמנו

עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.

בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול בפלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...


כולנו ילדים של החיים


זבל של האחד הוא המתנה של האחר

הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?

בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.

לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.

הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.



מגוון של מחנות ומיצגים

עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.

מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים

אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.

אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.



הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים

לוויתן במדבר
המקדש עומד
המקדש נשרף באור זריחה

עכשיו הוא הרגע להנות

העקרון האחרון הוא מיידיות. 
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.

המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה יוצר קונוטציה שלילית כי בחברה שלנו המיניות היא דבר די מעוות.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.

בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק במיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.


מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ. 
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.

מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.

בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות  מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.

העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.

ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)

אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.

מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.



אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון

מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח, 
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים. 

אם נרצה...



יום חמישי, 13 בפברואר 2014

גם וגם


איזה כיף זה להכיר אנשים חדשים.
עולם חדש נפתח לפנינו. סיפור שלם מלא בנקודות אור וחושך, מוזרויות ומופלאויות, השתקפויות של עצמנו, ועולמות שמעולם לא ראינו.
בדרך כלל אנחנו שוכחים זאת, או שלא מיד נפתחים לראות זאת.
אם אנחנו גרים בעיר אז אנחנו נתקלים כל יום במאות פרצופים בכל יום, וזה לא אפשרי בכלל לנסות להיפתח לכל אחד מהעולמות והסיפורים האלו.
רוב הזמן אנחנו בכלל תקועים כל-כך עמוק בסיפור שלנו שאנחנו בכלל לא מסוגלים לצאת ממנו ולנסות לראות את הסיפור החדש שניצב מולנו ואיך הוא משתלב בסיפור שלנו, שזה בעצם אותו סיפור אחד גדול.
אבל כשזה כן קורה, עונג צרוף (:

      



זה ממש קשה להיות עם המשקפיים האלה של אכפתיות כל הזמן, אפילו בלתי אפשרי.
ככה לפעמים אני מרגיש בעיר.
יש כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר, שאני פוגש על הדרך, שאני רוצה להיות בחברתם.
בו זמנית יש כל-כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, שמבקשים עזרה, שזקוקים לתשומת לב, להקשבה.
ברגע שהלב נפתח, והסביבה מרגישה את זה אז האהבה מגיעה בהמון צורות שונות, וקשה להתמודד עם זה
כמו סלבריטים שמקבלים כל-כך הרבה תשומת לב ואהבה עד שהם לא יכולים להכיל אותה יותר,
וכל מה שהם רוצים זה לברוח ולהיות קצת לבד, או במקום שאף אחד לא יודע מי הם.

אני חי במין פרדוקס כזה של גם וגם.
גם רוצה להיות בחברת אנשים וגם להיות לבד.
גם לעזור לכל מי שזקוק, וגם להבין שאי אפשר לעזור לכולם.
גם להיות חסר כל ולא לעבוד, וגם להיות בעל השפעה ולהרים פרויקטים גדולים.
גם להיות בודהה וגם זורבה.
גם ילד וגם גבר.
גם להיות ברגע, וגם לדמיין את העתיד.
גם להיות חלש ופגיע, וגם להיות משענת לאחרים.
גם להפיל חומות ולהיות פורע חוק, וגם להיות מחנך ומטפל וחבר שפשוט עוזר.
גם משחת שיניים וגם מי פה.

היופי הוא שבימינו אפשר להיות גם וגם.





גם וגם באהבה

השבוע הופיעה חברתי למהפכנות אורלי בר-לב בתוכנית בערוץ 1 ה(לא כל-כך?)מיושן ובו היא התראיינה על יחסיה הפוליאמוריים עם שני בני זוג שונים. הראיון הזה התקיים לאחר שלפני כמה שבועות היא הוציאה פוסט חושפני בנושא, וכעת היא מארחת ערב תחת הכותרת "אהבה ומערכות יחסים מהפכניות" שיתקיים בבר-קיימא.
לפני שנה וחצי קיימתי שיחה עם אורלי בנושא, ואני שמח לראות את השינוי שחל בה, ואת הפתיחות שלה למשהו שהיה אז עוד יותר חדש ומוזר ואולי קצת מפחיד.

פוליאמוריה שפירושה ריבוי אהבות או ריבוי מערכות יחסים הוא נושא שהולך וצובר הכרה בשנים האחרונות ואני שמח להיות חלק מהתנועה לשחרור ממוסדות הדיכוי המסורתיים והרעיוניים שמנסים לספר לנו איך צריך להראות קשר, עם כמה אנשים, ומה אפשרי ולא אפשרי כשמנסים להביא ביחד ילדים.

הפוליאמוריה עוסקת ביחסים ולא רק במיניות, אך לאנשים לרוב יש נטייה להתפס לצד המיני כאשר מדברים על פוליאמוריה. התהיה שהיתה לי ושיש לרוב האנשים שאני משוחח עמם על הנושא היא - האם זה בכלל אפשרי להיות בקשר אוהב ופתוח ומיני עם כמה אנשים בו זמנית?

בתור מי שמעולם לא התלהב מרעיון הבלעדיות (אני זוכר את סירוביי להצעות חברות מילדות חמודות ממש עוד בכיתה ד') עולה בי השאלה - למה כולנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו?

לדעתי האמונה שיחסים מיניים עם יותר מבן אדם אחד הם בעייתיים, ואפילו לא אפשריים כאשר רוצים להקים משפחה ו"להיות רציניים",  היא אמונה מודרנית שפומפמה לנו על ידי אלפי קומדיות הוליוודיות רומנטיות ואלפי שנים של אינקדוטרינציה דתית. בשני המקרים מדובר בסוג של דיכוי.

ב-1984 מתאר  אורוול כיצד התרבות השלטת מבצעת דיכוי מיני, כי את המין, כמו כל יצר חייתי אחר - יש לדכא אצל האדם ולרתמו לטובת השלטון. כך האקט המיני והזוגיות הופכים להיות מכשיר להולדת וגידול ילדים שימשיכו להיות נתינים וחברי מפלגה נאמנים.

אושו הרחיק לכת וכינה את מוסד הנישואין - זנות ממוסדת.
מהרבה בחינות זה כך. נשים רבות בעולם נישאות לגברים שהן אינן בוחרות בעצמן, פעמים רבות עוד כשהן קטינות, וכפויות לקיים איתם יחסי מין למשך כל חייהם, לרוב על פי רצונו הבלעדי של הבעל. לא מעטים המקרים של אונס בין בני זוג, על אף שבתרבות הפטריארכלית זה לא יכול להחשב כאונס כאשר בעל אונס את אשתו. בתרבות המסורתית הגברית, אין דבר כזה אונס בין בעל ואשה, האשה גם כך מחויבת לספק את צרכיו של הבעל.
מעבר לכך, יש לדעתי קשר בין אלימות כלפי נשים על סוגיה ומקריה הרבים מספור לבין הדיכוי המיני שאנו חווים (ישנה סבירות גבוהה שהיטלר היה הומוסקסואל בהדחקה, וכך גם חלק גדול מהפוליטיקאים בימינו). היום, יום האהבה המכונה ולנטיין דיי, יוצאות זו השנה השנייה מיליוני נשים ברחבי העולם כדי לזעוק להפסקת האלימות כלפי נשים, ולהחזרת הבעלות על גופן להן בלבד.

הדיכוי המיני חי וקיים
ברוסיה של היום, פעילות למען זכויות הקהילה הלהט"בית מנוגדת לחוק


הדיכוי המיני בימינו הוא מתוחכם יותר מבשלטונות הדיקטטורים (לשעבר?) של ברית המועצות הסוביטית או מזה הקיים בתרבות הערבית. המערב נוקט גישה קצת אחרת לדיכוי מיני. אייזנשטיין מתאר זאת כך:
"החברה שלנו נוקטת גישה ערמומית יותר כדי לנטרל את הפוטנציאל המהפכני הנפיץ של המין על ידי נסיון לכרות ממנו את הליבה הרוחנית. הקליפה שנותרת לתיאור מין משתנה לפי הקשר למשמעויות הבאות:  עונג רגעי, פונקציה ביולוגית, בהמיות, יצר מסוכן, טאבו מפחיד. אף אחד מאלו לא נותן את הכבוד המגיע למימד המקודש של המין. קדושה אשר הטאואיסטים והטנטרים הקדומים ראו כשער להתעלות קוסמית.
המין המקודש, שיכול להיות אבן בוחן כדי להתחבר מחדש אל האחדות האמיתית הנמצאת מעבר למשחק הצרכני האינדיבידואלי שלנו, שיכול להיות חלון סודי מבעד למסך אשליית הנפרדות, המין המקודש הזה הופחת למה שרבים קוראים היום  - זיון."

מהבחינה הזו הפוליאמוריה היא מהפכנית. הפוליאמוריה הולכת יד ביד עם הגישה הרוחנית כלפי מין. עם גישות מן המזרח של אי-הצמדות, נוכחות ומדיטציה בזמן מין, המסה של האגו. יש גם רב שמאמין שהיא הולכת יד ביד עם היהדות. הרב אוהד אזרחי מלמד יהדות שהולכת יד ביד עם מיניות ועם פתיחות של יחסים, מהפכן אמיתי!!
אין ספק שפוליאמוריה - ריבוי אהבה ויחסים - שמגולם בקרב קהילה, או שבט, יכול ליצור חברה שהיא משוחררת, יציבה, ואכפתית הרבה יותר מהחברה שאנו חיים בה היום. חברה אוהבת שבה אהבה של אנשים אחרים תמיד הינו מקור לברכה ולשמחה. חברה שמקבלת כל מיני סוגים של יחסים -  מונוגמיה מתחלפת, שלישיות הומוסקסואליות או קבוצות שחוקרות יחדיו את האהבה והיחסים ביניהן. כמובן שלשם כך אנו דרושים ללמוד לתקשר בצורה הרבה יותר כנה וברורה את רצונותינו וצרכינו, דבר שגם בו החברה שלנו לוקה.

כי אין מה לעשות, לפעמים, כמו ילדים, אנחנו רוצים גם וגם.
גם תותים וגם שוקולד. גם חיבוק וגם נשיקה. גם בלונדינית וגם אפריקאית. גם גבר וגם אשה. גם וגם.
הפוליאמוריה מאפשרת זאת, אך יש לה את האתגרים שלה. יש את הדלת הזו שלעתים נותרת פרוצה, ואז נכנסות גם סופות. זה לא בית חם ובטוח, זו הרפתקה. ומי שלא בא לו הרפתקות שלא יצא לחפש אותן בשדות זרים. ומי שכן בא לה הרפתקות אך פוחדת, שתדבר את התשוקות שלה ואת הפחדים שלה דבר ראשון. מי יודע, אולי גם הצד השני מחפש הרפתקה? ולא כל הרפתקה חייבת להסתיים במין. יש לנו המון מה ללמוד על אינטימיות ומגע וקירבה שנמצאים לצד היצר המיני, ולעתים קרובות ,כפי שקורה בתרבות ה'תפוס כפי יכולתך', נשכחים בצד.

איזה כיף זה לחבק וללטף ולישון ביחד ופשוט להיות קרובים.

לכולן מגיע האפשרות לחוות קירבה בטוחה וחופשית עם עוד אדם, עם עוד גוף, עם עוד נשמה.
ויבוא היום ולכולנו תהיה האפשרות לחוות קירבה שכזו עם מי שנרצה.
אם נרצה...


       













יום שבת, 5 באוקטובר 2013

רדיקלים חופשיים וכימיקלים ממכרים

החגים נגמרו, והשגרה חזרה.
השבוע חזרנו לרכב על האופניים אחרי שלושה שבועות הפסקה שבהם פעלנו  בצפון.
איזה כיף שזו השגרה שלנו :)

בדרך חזרה אל האופניים שחנו באבן ספיר, עצרתי אצל חבר שהוא פיה. לא סתם פיה, פיה רדיקלית.
מתברר שישנה תנועה כזו, עוד משנות ה-70 של המאה הקודמת, של גברים בעלי זהות מינית מאוד צבעונית, שמטפחים את הנסיכה שנמצאת בתוכם.
בארץ הולכת ומתהווה קהילה של פיות רדיקליות. היו להם כבר מספר מפגשים, וגם נוכחות בארועים ציבוריים כמו מצעד הגאווה בירושלים. יש ביניהם אקטיביסטים רבים, בנושא זכויות אדם, שלום, קהילתיות, חופש מיני ועוד.

שאלתי את חברי הפיה האם אני יכול להצטרף למפגש, והוא הסביר לי שהמפגש הוא בעקרון לגברים הומוסקסואליים.
שאלתי אותו אם מישהו שהתנסה ביחסים הומוסקסואליים, והוא גיי פרינדלי, אבל לא בהכרח הומוסקסואל יכול להצטרף, והוא הסביר לי בעדינות שלא. שישנם מפגשים פתוחים שאליהם אורחים מוזמנים וישנם מפגשים סגורים יותר של גיבוש הקהילה. כמו בכל קהילה האיזון שבין פתיחות לעולם הרחב, ובין סגירות לטובת הגיבוש של חברי הקהילה הוא מאוד עדין, ואני מקווה שהפיות הרדיקליות, בעדינותן ופתיחותן ימצאו את האיזון העדין הזה כדי שהקהילה שלהן תשגשג :)

פיות רדיקליות
אחת הקהילות הצבעוניות ביותר שקמו לאחרונה בישראל

המפגש איתו כנראה שהשפיע עלי מאוד משום שבלילות הבאים היו לי כמה חלומות שקשורים להומוסקסואליות. הם פחות היו בקטע ויזואלי פורנוגרפי, אלא יותר מעין תחושות כאלה לגבי חברים ומכרים  מההווה והעבר. היו שם מצד אחד תחושות נעימות של בטחון ואחווה ומנגד תחושות של זעזוע ודחייה.

בעקרון אני נמשך לנשים, אך כחלק מתפיסת העולם הפוליאמורית שלי, (או כמו שמכנה זאת חברי הפיה - פוליאמורפיה) אני מעוניין לאהוב כל יצור ולהיות פתוח למגע ולקירבה עם כל אחד - גבר או אישה. לתוך זה נכנסות ההתניות החברתיות והדיכוי המיני של מוסד המשפחה, מוסד הדת, ומוסד הצבא. גברים רבים לא מוכנים להתנסות במגע עם גבר אחר, גם אם הוא אינו מגע מיני, מגע שהוא בבסיסו מגיע מאהבה ומיצר חיים, משום שהכניסו בנו כל-כך הרבה פחדים בנושא.

אני מוכן להתנסות, ואני מוכן גם לגלות היכן הגבולות שלי. איני רוצה לעשות דברים לא נעימים לי, אך איני רוצה שיכתיבו לי היכן עבור הגבול. ולכן בשנים האחרונות אני יותר ויותר מאפשר מגע, חיבוקים, ליטופים - גם מגברים וגם מנשים. אהבה היא חופשית, אני גם רוצה להיות חופשי.

            



המשך המסע

באבן ספיר ישבנו חברי קהילה על אופניים והחלטנו שאנו נוסעים לאינדינגב, אחד הפסטיבלים האלטרנטיבים הגדולים והותיקים בישראל. שלולי חברתנו היא עוזרת הפקה כבר מספר שנים, והחלטנו שאנו מצטרפים אליה להקמה, וכך גם נגיע לדרום לקראת הסתיו שמגיע עלינו לטובה. הדרך למצפה גבולות, שם יתקיים הפסטיבל היא ארוכה, אך בכל זאת החלטנו שאנו רוכבים את כל הדרך לשם עם העגלות.
יצאנו לדרך שלושה גברים צעירים וחסונים. לא היו הרבה ליטופים וחיבוקים, אפילו שאנחנו די פתוחים לנושא גם מבלי שנהיה מיניים. מה שכן היה זה הרבה בדיחות וכיפים משולשים של ילדים :)

מאבן ספיר יצאנו לכיוון צור הדסה. ישנו מעל נחל שורק, ובבוקר חצינו אותו והגענו. מצאנו את הסופר המקומי, קנינו לעצמנו קצת אוכל והתיישבנו לאכול על המדרכה בזמן שהטלפון שלי נטען בפיצריה ליד. עצרו לידנו אנשים סקרנים ודואגים - שאלו למה אנחנו יושבים על הרצפה ובכלל מה זו הדרך חיים המוזרה הזו שלנו. הסברנו שאנחנו רגילים לשבת על מזרונים, ושסך הכול שקט לנו ונעים.

אחת הסיבות שנעים לנו היא הכימיקלים שמשתחררים למוח בזמן פעילות גופנית. אלו שאני מכיר, נקראים אנדרופינים. הם מופרשים לנו במוח בזמן רכיבה, משככים את כאבי השרירים והעכוז ויוצרים תחושת אופוריה קלה. יש אנשים שממש מתמכרים לזה.

וכאן אני רוצה להכניס מילה על התמכרויות וסמים. לפני כשנתיים וחצי, כשנגמלתי מעישון טבק, השתדלתי גם להמנע מאלכוהול כי הקשר בין השניים הוא חזק. פעם אחת כשנכנסתי לבר וחיכיתי לחברים, הזמנתי מהברמן לימונדה וסיפרתי לו שאני נגמל. הוא אמר לי - חביבי מהתמכרויות לא נגמלים, רק מחליפים. ויתכן שזה נכון. אז במקום עישונים ובירה ופורנו, אני מנסה לעשות ספורט ומדיטציה ולכתוב. ולא תמיד זה מצליח.

ההתמכרות שהכי קשה לי להגמל ממנה זה העישון. זה כבר מזמן לא כמו פעם, זה לא מגיע לכמויות שהייתי מעשן, אלא תמיד נע בין 0-4 סיגריות ביום, אבל זה כל הזמן שם. להיות נקי לאורך זמן דורש ממני מאמץ, ולרוב אני מעדיף לוותר ולחטוא בעישון קטן. כי מה הם החיים בלי החטאים הקטנים :)

אבל הרכיבה והקהילה עוזרים לי. כאשר אני רוכב אין לי צורך לעשן. כאשר אני נמצא עם חבורה שלא מעשנת אז הצורך שלי יורד.




כימיקלים לא ממכרים

לפני שבועיים הזדמן לי לעיין במגזין הפסיכדליה הראשון - לפסיכונאוט. המגזין מסקר נושאים שונים הקשורים למרחיבי תודעה דוגמת פטריות, מריחואנה, LSD ועוד. בניגוד לכימיקלים ממכרים שאנו מכניסים לגופנו באופן יומיומי - טבק (ניקוטין), קפה ותה (קפאין), סוכר לבן, תרופות בית מרקחת למיניהן - מרחיבי התודעה הם בעלי אפקט התמכרות נמוך ביותר. נכון ישנם אנשים שמשתמשים במריחואנה על בסיס יומיומי, אבל האפקט הפיזי של ההתמכרות הוא נמוך בהרבה. מנגד, הצד המרפא של הפסיכדלים הוא די מדהים. כמובן שישנם סיכונים, ולכן המגזין עוסק בין היתר בצריכה נבונה ומודעת שלהם, במחקר במקום בנסיונות הפחדה עקרים.

אנדרופינים, ניקוטין, פסיכדלים, קפאין, כולנו צורכים ומייצרים כל הזמן כימיקלים שמשתחררים לנו בתוך המוח ונקלטים על ידי מיליוני רצפטורים. העניין בעיני הוא להבין מתי אנחנו מכורים והופכים לתלותיים, ומה מרחיב לנו את התודעה ומאפשר לנו להפתח ולהיות יותר חופשיים.


מסע לאחור בהילוך מהיר  - BE KIND REWIND 


מצור הדסה המשכנו לכיוון נתיב הל"ה. נסענו בירידה בכביש והגענו לנתיב הל"ה תוך חצי שעה. יותר מהירים מהרוח.
התאחדנו עם הציוד שלנו שהשארנו בכפר האקולוגי ורטיגו לפני חודשיים - עוד שתי עגלות, פאנל סולארי, כלי מטבח ותיקון אופנים, ביגוד חם. השארנו הרבה מהציוד שם, כולל אחת העגלות, לטובת אנשי המקום.

אחר הצהרים המשכנו לכיוון בית-גוברין. שכנעתי את גלסקי לעלות לרכב  בשביל שעל הרכס, במקום לנסוע על הכביש, וכך הגענו לישון במצפה משואה. ראינו את אחת השקיעות היפות, כאשר כל מישור החוף והשפלה, בין אשקלון לתל-אביב נפרש לפנינו.
בבוקר המשכנו בדרכי עפר עקלקלות עם כל מיני עיכובים ותקלות שמתחו את סבלנותי.גיליתי שלעמוד בשמש זה אחד הדברים שהכי מוציאים אותי מהשקט. לא לרכב בשמש, או לעמוד בצל, אלא השילוב של השניים - לעמוד בשמש.   בזמן שגלסקי לימד בסבלנות את אברי איך לתקן את התקלה בעצמו, אני עמדתי בשמש, נשמתי עמוק, וניסיתי פשוט להנות מהנוף. מעדרי העיזים שחלפו אותנו עם הרועים הבדווים, מהעופות הדורסים שחגו מעלינו. כאשר אני רגוע והמחשבות במקום הנכון אז גם הכימיקלים המתאימים משתחררים. לכן עדיף להיות בהודיה על החיים, למה עצבים?


דרך פארק בית גוברין
אם מסתכלים טוב רואים את גלסקי ואברי הרוכבים הנועזים

כשהגענו לבסוף לבית גוברין, ראינו מאהל בדווי ליד הקיבוץ. לא היה לנו לחם, והיינו די רעבים, אז ניגשתי למאהל לבדוק אולי יש להם כמה פיתות למכור. היתה שם אישה בדווית מסבירת פנים בשם חכמה וילדה קטנה וביישנית. היא הביאה לי לחם שהיא אופה במקום בתנור בוץ ואבנים ולא רצתה כסף שהצעתי עבורו. היא גם הזמינה אותי לתה. אמרתי לה שאלך לקרוא לחבריי ונחזור. אחרי שאכלנו ושבענו מהלחם הטעים, באנו אני ואברי, ובדיוקגם הגיעו הגברים - בעל הבית דיאב וחברו החביב חסן. ישבנו ושתינו תה. עישנתי סיגריה, וסיפרתי להם על המסע שלנו ועל דרך החיים - בלי משכנתא, בלי פנסיה, בלי חובות, בלי דאגות. הם הסכימו איתנו שככה טוב לחיות :)

חכמה חושפת בפני את תנור הלחם שלה מתחת לאפר


מבית גוברין המשכנו לכיוון לכיש, עם כוונה להגיע עוד באותו יום לנועם - עוד חווה שעברנו בדרכנו לירושלים. נסענו דרך הכרמים המדהימים. ליקטנו כמה קילו של ענבים שהתאילנדים החביבים זורקים כי הם לא מספיק יפים לשווקים, והגענו להפסקת צהרים בלכיש. בזמן הפסקת הצהרים הגיעה לבקר אותנו כלבה חביבה עם קולר תכלת קרוע. אז עוד לא דמיינתי שכאשר אני אשב ואכתוב את השורות האלה, היא תשב לרגלי, אבל כך קרה.

כאשר המשכנו בנסיעה היא התחילה לרוץ אחרינו. הנחנו שאחרי כמה מאות מטרים היא תתעייף ותחזור אבל היא המשיכה והמשיכה והגיעה איתנו עד לנועם. אז נכון לעכשיו אנחנו ארבעה במסע, כולל הכלבה שקיבלה את השם סימה. סימה היא כלבת חופש אמיתית, רדיקלית בנשמתה.
בינתיים החלטנו שמכיוון שהיא מבוגרת ואין לנו תקציב להחזיק אותה, ויש חשש שהיא תידרס באחת הנסיעות על הכביש
אז אנו כנראה נמסור אותה. אין לה צ'יפ כך שאנחנו עדיין מחפשים עבורה בית חם. אז מי שמעוניין - הנה היא כאן:


אני וסימה בוחנים את המצב

ביום למחרת סימה עשתה איתנו עוד כברת דרך של 28 קילומטר (!), בשעות הבוקר המאוחרות, כמעט ללא צל, עד למושב קלחים. בדרך עוד עברנו בנקודה ה-12, כדי להגיד שלום לדורון ולכל החברים, ואז הגענו ליריד קיימות מקומית שארגנו חברינו מאדמאמא.
היה פשוט מדהים!!

סבתות מרוקאיות שהכינו קוסקוס וספינג', בני נוער שעלו לנגן ולשיר, היפים אקולוגים שהגיעו מהאזור ומהמרכז כדי לעזור, שוק יד שנייה, ואפילו דוכן הסברה של מערכת אושר היה. אני מיד זיהיתי את הפוטנציאל - פיניתי את העגלה שלי, שמתי עליה מזרוני שטח ושק שינה, והצעתי סיבוב לילדים. אחרי עשרה סיבובים, נוצר שובל של ילדים ואז גם התחילו הריבים. הפסקנו בשיא והמשכנו להסתובב בין הדוכנים.  נשארנו לפירוק וקיבלנו הקפצה לאדמאמא, מותשים אך שמחים.

קיבלתי שיעור גדול מהשבוע הזה - על התמכרות ועל סבלנות, על חברות ועל פתיחות על מיניות ועל כלביות.
מקווה שנהנתם גם לקרוא על השיעור, נתראה באינדינגב
אם נרצה...

               

יום שישי, 3 באוגוסט 2012

ט"ו באב - אהבה סקס ומשפחה

ט"ו באב - חג האהבה.
יש מי שרואים בחג כהזדמנות לחזק את האהבה עם בת-הזוג, לקנות מתנה, לצאת למסיבה.
זו פרשנות אחת לחג האהבה. כך גם הפרשנות ל - מה זאת אהבה?
יש כמובן אהבה בין בני זוג, אהבה רומנטית. זה פן אחד של אהבה.  האהבה היא עצומה ופנים רבות לה.
יש כמה הגדרות לאהבה שאני אוהב (לא במובן הרומנטי...). אחת מהן היא  - הרחבת העצמי כך שאוכל להכיל את האחר.
הגדרה נוספת היא הכוח שמחבר בינינו. הכח שמחזיק את חלקיקי האטום קשורים זה לזה. הכח שמאפשר ליקום להתקיים.
שתי ההגדרות הללו אינן מדברות על בן/בת-זוג, אינן מדברות אפילו על יחסים בין בני-אדם, אלא על משהו מעבר. כזו היא האהבה שאנו מדברים עליה ב"חבורה" של מהפכה של אהבה.

אתמול קיימנו מסיבת חג האהבה. רבים תהו איפה האהבה?  איפה כל אותם זוגות שמתגופפים ומתנשקים?
אורחת יקרה היטיבה לתאר זאת. היא ישבה איתי בסוף המסיבה, והסבירה לי מה היא רואה.
"אני רואה קבוצה של אנשים פתוחים ונוגעים. כל הערב עוברים מאחד לשני, מתחבקים ומתנשקים, נוגעים ורוקדים. זה לא ממש משנה אם זה גבר עם גבר, או אישה עם אישה, יש מגע ויש קירבה וזה יפה ומקסים ומוזר בו זמנית. אבל אחרי כל הערב הזה, שאנחנו יושבים פה בחצר ואנשים יושבים ומדברים ומנגנים, אני תוהה לעצמי - זה לא אמור להיגמר באורגיה?"




הצחיק אותי. כבר שמעתי את התאוריה הזו. שאנחנו חבורה של אורגיות.
גם יצא לי פעמים רבות שהייתי עם ידידה מה"חבורה" , ועל שום המגע והקרבה בינינו שאלו אותנו אם אנחנו זוג.
אמרתי לה שלא, זה לא נגמר באורגיה, לפחות בינתיים. אני עוד מחכה שזה יקרה... :)
וזה מתקשר למה שהתחלתי איתו, של איך רואים ומגדירים אהבה.
זה גם מתקשר לאיך שרואים את הקשר בין אהבה ומיניות ומגע וקירבה.

מיניות זה דבר מורכב. אנחנו מדוכאים מינית, כמעט כולנו.
הדת מדכאת את המיניות שלנו באמצעות חוקים של שמירת נגיעה, ואיסור על קיום יחסים שאינו למצוות פרו ורבו.
החברה המערבית מדכאת את המיניות שלנו על ידי זילות של המין והפיכתו למצרך, למוצר, לסיפוק שיש לרדוף אותו.
רבים מצאו את הדיכוי של המיניות כאמצעי מרכזי שדרכו המשטר שולט על האוכלוסיה.
מישל פוקו כותב בספרו "תולדות המיניות - הרצון לדעת" כיצד נוצר המושג הומוסקסואל כדי להבחין ולהפריד את  אלו העושים פעילות מינית "לא-נורמלית". עד לפני זמן מה, הומוסקסואליות נחשבה כמחלה פתולוגית. לקח שנים רבות עד שבחברות מסוימות התחילו להכיר במיניות הזו כמקובלת. ועדיין הומואים ברחבי ישראל והעולם מנודים, מגונים, משוללי זכויות ונרדפים. גברים נמנעים ממגע עם גברים אחרים פן יחשבו שהם הומואים.

לטענת גורואים דוגמת אושו הדיכוי שלנו הוא לא רק לגבי נטיותנו המיניות, הוא בכלל לגבי הבנת המהות של המין. אושו מדבר על המין כעל שער להארה. הוא מדבר על המין גם כעל מחסום שעלינו לעבור דרכו. כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם סיפוק, כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם רבייה, אנחנו מחטיאים את המטרה הגדולה של המין, שהוא הגעה לרמת מודעות חדשה. לחוות אחדות, ולהיות אחד עם השותף שלי למעשה המיני.

כאמור, אנחנו מדוכאים מינית. איננו מחונכים להבין מין, לחקור את המין. הפגנה של מיניות בפומבי היא דבר מגונה. זה מנוגד לחוק לקיים יחסי מין בפומבי. על מצבתו של לאונרד מטלוביץ' נכתב:" זכה למדליה ועיטור כבוד על הריגת שני גברים, ושוחרר מהצבא אל אהבתו לגבר אחד". התודעה הציבורית מקדשת הרג והקרבה למען החברה והמדינה, ומגנה גילויים מסוימים של אהבה.

זה מחזיר אותי לשיחתי עם האורחת היקרה א' (שבזכות האהבה כבר הפכה לידידה) ולשאלה שלה לגבי אורגיה. אני מניח שאם זה היה מקובל בחברה, ואם לא היינו מדוכאים בצורה כזו קשה, באמת ערב כזה היה יכול להיגמר באורגיה, כביטוי של אהבה של אנשים רבים זה לזה, בלי הרגשת אשמה, ובלי גינוי של מי שאינו מרגיש בנוח לקחת חלק. מתוך רצון להעניק ולהתקרב, מתוך פתיחות, מתוך רצון להגיע להתעלות פיזית ורוחנית. הנה קטע מתוך הסרט "הבושם". קטע קסום שבו האנשים שוכחים את עצמם, מאבדים את דעתם בגלל פיסת בד עם ריח פלא, ומתמסרים למיניות בלי קשר למי נמצא מולם:


      

 לעת עתה יתכן ועדיף שהמצב לא כך. בשביל זה עושים מהפכה. הסברתי לה שאני אישית לא מרגיש חרמן מזה שחיבקתי ונגעתי בהרבה אנשים הערב. אולי זה קשור לעובדה שגם אני מדוכא, אבל האהבה שחוויתי בערב הזה יותר דומה לאהבה שתיארתי בהתחלה, אהבה שהיא הכלה של האחר, אהבה שהיא כוח שמחבר ומקרב בין פרטים נפרדים.
כחבורה, אנחנו לומדים להתקרב, להתעגל, להיות אחד. אבל אנחנו גם באים לעשות מהפכה. להפיץ מסר של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיא לא אנוכית. כיום, עם כל הדיכוי המיני שעברנו, להכניס מין לתוך התמונה עלול לעשות טלטלות קשות במערכת, וכרגע אנחנו עוד לא מוכנים לכך.

באופן אישי אני מגדיר את עצמי כפוליאמורי. אני אוהב הרבה, אני רוצה לאהוב את כולם. עדיין לא למדתי איך לקיים יחסים פתוחים אך יציבים עם  בנות זוג, אך אני לומד. אני מאפשר לעצמי לטעות, ולחוות, בלי ציפיה לקשר מסוג מסוים, בלי מחשבה על העתיד ועל ילדים. פשוט להתנסות. זה לא פשוט, זה מבלבל, זה בטוח לא עבור כל אחד. אבל זה גם לא משעמם...




אל תחשבו שאני כל היום משתגל. מספר הבחורות שקיימתי איתן יחסי מין בשנה האחרונה אפשר לספור על יד אחת . אבל היו הרבה אנשים שלמדתי לאהוב בשנה הזו. בין אם נשארתי בקשר, ובין אם הוא התמסמס בגלל הרצון שלי לאהוב את כולם, אני מעריך ומוקיר כל אחד ואחת שנוצר בינינו קשר אינטימי בשנה האחרונה. וזה בעיני עוד אספקט של  מהפכה של אהבה....

איך נכנסת משפחה לכל הסיפור הזה?
גם פה יש עניין של דיכוי. דימויים שהכניסו לנו לראש לאיך צריכה להראות משפחה. לכך שהמשפחה הגרעינית הפכה לקהילה, ליחידה הכלכלית הבסיסית שממנה בנויה החברה. כמובן שזה לא חייב להיות כך. לא סתם אחוז הגירושים בעולם המערבי הוא גבוה. לא סתם הורים רבים לא רואים את ילדיהם, משתעבדים לעבודה כדי לפרנס, "בוגדים" או נכנסים לדכאון ממערכת היחסים. יש פה משהו קלוקל ביצירת האשליה שיש דבר כזה משפחה נורמטיבית. במציאות קיימים סוגים שונים ורבים של משפחות. חד-הוריות ורב-הוריות, חמולות ושבטים, משפחות חד-מיניות, וגם משפחות זוגיות.




אני  מתרשם מאוד מהפעילות של אוהד ודון אזרחי , שחוקרים את נושא המיניות בנוסף להתעסקות ביהדות ובקבלה. גם מהקהילה האקולוגית בתמרה שבפורטוגל שחוקרת את הנושא. פגשנו חברים משם שסיפרו לנו על משפחות שחיות עם מספר אבות ומספר אמהות. אמנם יש אמא ביולוגית ויש לה תפקיד וקשר מיוחד אם הצאצא, אך אין ההורים הביולוגיים האחראיים הבלעדיים לפרנסתו, חינוכו וטיפוחו של הילד. להפך, רצוי שיהיו כמה דמויות שמהם יוכל הילד ללמוד ולבחור מי ומה  להיות.
 יש כאלו שיגידו שזה מבלבל, שזה לא אפשרי בחברה של היום. כמובן שהכל נכון, וזה לא לכל אחד, אבל אני מאוד שמח שהאלטרנטיבה כבר קיימת. שיש משפחה אחרת. שיש סקס אחר. שיש אהבה אחרת. אהבה שאינה תלויה בדבר.

מקווה שהצלחתי לרענן קצת את המושגים של אהבה ומיניות ומשפחה. זה כבר נידון מזה זמן  בשיח הציבורי, בתקשורת , ויש לזה גם ייצוג בקולנוע ובספרות. אבל הכי מגניב לדעתי זה לחיות את זה. למי שזה מתאים. היום זה בעייתי, יש דיכוי מיני וחברתי וכלכלי, אבל עם קצת אמונה אפשר להפוך את דרכי החיים האלטרנטיביות הללו לדרכי חיים אפשריות ומקובלות.

אם נרצה...