‏הצגת רשומות עם תוויות חומות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חומות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 7 ביוני 2015

visit palestine




הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:


ארבעה כיווני אוויר







לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:




ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?



      





יום חמישי, 2 באפריל 2015

ברכה לחג מחבר מעבר לגדר

לכל האחים והחברים שלי שחוגגים את חג החירות!
אני מאחל לכם חג שמח ושכל שנותיכם יהיו טובות
שהלבבות של כולנו ימלאו באהבה ובטוב
שכל יום וכל רגע תהיו חופשיים בנפשכם, במילותיכם וברוחכם
חופשיים בתוכנו מכל הכבלים שכובלים אותנו מונעים אותנו מלהפגש
חופשיים מהפחד ששולט על המחשבות ועל הלבבות שלנו
שכל שנה נהיה קרובים יותר זה לזה
קרובים בדרך שתביא אותנו לחיות זה עם זה באהבה ובאחווה
שנשתול באדמה הזו אהבה שתצמיח קשר של שותפות, גדילה ובניה למען הטוב לעתיד הילדים שלנו והדורות הבאים.

חברים שלי, הדרך היחידה שמקרבת בינינו היא אהבה, סליחה, שותפות וקבלה.
זה אפשרי שכולנו נחיה ביחד על האדמה הזאת ונזרע בה פרחים.
הלואי והייתי יכול לחגוג איתכם ולהשתתף בשמחה שלכם
אבל
מפרידות בינינו שתי גדרות
גדר אחת עשויה בטון ותיל
אבל הגדר הגדולה והקשה יותר היא הגדר החבויה בתוך ליבנו ובראשנו - גדר הפחד, השיפוטים והדיעות הקדומות שיש לנו אחד על השני לפני שנפגשנו.
חשוב שנסתכל למציאות בעיניים ונראה אותה כפי שהיא, את הדברים שמונעים אותנו מלהפגש וזורעים בינינו שנאה והפרדה.

שכל שנה תהיו חופשיים
אני מאחל לכם חיים מלאי טוב תקווה וצמיחה למען הטוב שלכם ושל כל האנושות
חג שמח לכם
שכל רגע בכל יום נהיה אוהבים ואחים
חבר שלכם שאוהב תמיד
איסמעיל


יום שבת, 23 באוגוסט 2014

כתום זוהר מוקף באפור



    


ביום רביעי ביקרתי עם עוד חברים בבית מעצר אוהלי קידר בבאר-שבע.
הגענו במסגרת היריד האנושי הנודד, מסגרת שהיא מאוד לא ממוסגרת,
או כמו שאני אוהב לומר - מסגרת לחלופות מתהוות וחלופה למסגרות קיימות.

הגענו דרך טליה שמתנדבת בבית המעצר מזה שנתיים.
טליה הצליחה ליצור שם קשרים עם צוות החינוך, שחוצים את גבולות הקשר המקצועי
ומגיעים לתוך נבכי הקשר האנושי, שם הכל אפשרי.
קצינת החינוך הגר אהבה את טליה ואת הרוח שהיא מביאה,
וגם שמחה על פעילות חינמית עבור העצורים,
והזמינה אותנו לבוא ולעשות אירוע ירידי בבית-הכלא.

טליה מאוד עלצה מהרעיון והחלה לפנטז איך נעשה שם מדיטציה וקרקס,
אך היא לא השאירה זאת רק בשלב הפנטזיה, אלא הגשימה.

וכך מצאנו את עצמנו, ביום ראשון בערב יושבים בגינה הציבורית ביפו
חבורה של אנשי קרקס, מורים, אומנים, נוודים ופעילים חברתיים
ומדסקסים איך נגיע לבית הכלא, ומה הקונוטציות שעולות לנו משם.
חלקנו היינו בעצמנו עצורים - מי על שחייה בעירום ומי על עישון צמחים.
אבל רובנו לא היינו בתוך בית מעצר, והחשש שלנו היווה הזדמנות עבורנו לגדול ולצמוח,
וגם להתכונן ליום שבו אולי אנחנו נהיה מאחורי הסורגים.


    



ביום שלישי יצאנו לבאר שבע כדי להעביר את ציוד הקרקס, המחצלות והכריות
בתוך שערי הבירוקרטיה, שנפתחו לנו כסדק, ודרכם עברנו את החומות וחוטי התיל.
תלינו דגלים צבעוניים, פרשנו מחצלות והתכוננו בהתרגשות ליום המחרת.
בערב הגענו לישון מול שערי בית הכלא החיצוניים - משאית הקרקס שמחה,
ועוד ברלינגו ומחוצה לה מחצלת עם שקי שינה וחבורה של הזויים.

הלכנו לישון בצל חידוש הירי והטילים,
אבל מה שבעיקר הפריע לנו היו השומרים שבאו לשאול מי אנחנו ומה אנחנו עושים.
אמרנו להם שאנחנו אורחים של בית-הכלא ואנו זקוקים לשינה,
אז שבבקשה לא יפריעו לנו עם הטנדר הרועש והצ'קלקות המסנוורות,
והם שאלו למה אנחנו ישנים בחוץ, ואם אנחנו לא מעדיפים לישון בתוך התאים של בית הכלא,
הודינו להם בנימוס, והסברנו להם שאנחנו מעדיפים את חברת הבדווים.

בבוקר עברו כמה משפחות בדוויות  רכובות על חמור ובליווי כלבים,
וגם עברו כל עובדי בית הכלא ברכבים שלהם,
ועשו ביניהם תחרות מי עושה פרצוף יותר נדהם
כאשר הם ראו את המשאית ואותנו יושבים על ידה.
כך אנחנו נראינו:













אחרי ארוחת בוקר הגענו לבית הכלא והמתנו לאישורי הכניסה שלנו.
12 חברים, ששה גברים ושש נשים, עם שרוואלים ובגדים צבעוניים.
הסוהרים לא ידעו איך לאכול אותנו ולהישאר רציניים.
וגם אנחנו היינו די משועשעים.
רקדנו למצלמות הביטחון, ונופפנו לשלום לדיירים המופתעים.

אחרי קצת בלגן בירוקרטי, ועבודה מאומצת של צוות החינוך נכנסנו למתחם ועברנו לכיוון החינוך.
קיבלנו הסבר קצר על המקום, תדרוך מה מותר ובעיקר מה אסור,
הוזהרנו שלא להיות יותר מדי נחמדים ופתוחים עם האסירים, כי בכל זאת הם עברינים.
אחרי כמה דקות הם החלו להגיע, לבושים בכתום זוהר, חשדנים אך חייכנים.

חברנו ליאור התחיל בפעילות בוקר שוברת מתח ומוסכמות מעולמו של אושו,
הרבה צחוק, קצת מתיחות ונשימות. ואז הזמנו את כולם לקחת חלק בסדנאות
היתה סדנא על כעסים, וסדנא על כסף, היה ציור קיר מקסים, והיה פיסול מנייר
היה מדיטציה והיה ג'אגלינג, והיה שח ודמקה, ובעיקר היה נהדר.

ברקע היה הפער, בין המקום שממנו אנחנו מגיעים והמקום שממנו מגיעים העצורים,
ובינינו היו כל הזמן גם סוהרים ואיסורים, וסורגים, ומדים, ופחדים.
העצורים הם לא בדיוק מה שרואים באוז או בנמלטים,
לדעתי הם בסך הכל אנשים, כמוני כמוך, אולי קצת פחות משכילים, ויותר מוכים.

אחרי ארבע שעות כשהעצורים חזרו לתאים, אנחנו אכלנו צהרים ושוחחנו
ובעיקר התרגשנו מכל הדבר היפה הזה שקרה,
בתוך המקום החשוך הזה הזה שנקרא מתקן כליאה.





אחרי זה עשו לנו סיור באגפים ובתאים,
ראינו אנשים שניסו להושיט אלינו אצבע דרך חורים מרובעים
ושאלו אותנו מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים,
ולי הם נראו כמו קופים בכלוב שמקבלים סיגריות במקום בוטנים.

את היום השני של היריד שהיה אמור להתקיים למחרת,
ביטלו בגלל החשש לאזעקות ולטילים,
או בגלל שהיינו יותר מדי שונים ומוזרים,
אנחנו לא באמת יכולים לדעת, אבל בכל זאת מקווים,
שנוכל להגיע ולעשות שמח במקומות חשוכים,
ושהשארנו משהו טוב בלב של האסירים והסוהרים.

את התובנות שלי על בית-כלא, כולל חווית מעצר אישית כבר סיפרתי בבלוג.
שמחתי על האפשרות לחלוק את החוויה הזו עם עוד אנשים,
עם אחותי, וחברים טובים, ועם טליה אהובתי ועם אנשי חינוך מקסימים במדים.

אני מקווה שנמשיך להסתובב עם היריד האנושי הנודד בבתי-כלא נוספים,
ואני מזמין את כל מי שזה מדבר אליו להצטרף אלינו, כולם מוזמנים :)

הביקורים שלנו מתקיימים בכל מיני בתי כלא,
בתי כלא של המדינה ובתי כלא של החיים,
כי כולנו חיים בבית-כלא כזה או אחר,
או כמו שאומר ג'ורג' ברנרד שו:
"בית הספר הוא הדבר הנורא ביותר עלי אדמות עבור חפים מפשע.
בתור התחלה מדובר בבית כלא, אך במספר מובנים  הוא אף אכזרי מכלא.
בכלא לדוגמה, לא מכריחים אותך לקרוא ספרים שכתבו הסוהרים."

שנהיה כולנו חופשיים ושמחים,
ושנבין שהשחרור של עצמנו,
קשור בשחרור של אחרים

אם נרצה...


     

יום שלישי, 22 ביולי 2014

סיפור על ג'וק וחישוק



 פוסט אורח של אהובתי טליה :


1
רציתי קפה. נכנסתי למטבח והדלקתי את האור. על השיש עמד ג'וק. הוא עשה לי מחושיים ואני עשיתי אמאל'ה ג'וק. כל אחד והתפקיד שלו. שלפתי בקבוק מים מהמקרר במינימום תנועות חדות, סגרתי את האור וחזרתי לסלון. לא חייבת קפה. אפילו, יותר עדיף.
בסלון, עם כוס מים, אני תוהה האם הג'וק עצמו מגעיל-מפחיד אותי או שבעצם זה רק הדימוי שלו. מערכת שלמה של אמונות נטועות על אדמת האני, ובתוכה אני מתורגלת לפחד ולהיגעל שאני רואה משהו כמו ג'וק. אבל הג'וק עצמו? מה בעצם אכפת לי?
אז אני חוזרת למטבח כדי להכין קפה ולהתעמת עם האמונות המטופשות והמדומיינות שלי. למרות הרצון להתפתח רוחנית וכל זה, אני ממש שמחה שהג'וק כבר לא שם.
יום עובר. אור, שיש, ג'וק, אמאל'ה, באמת תכננתי להפסיק לשתות קפה בלילות. מיקי שואלת: למה את לא הורגת אותו? מי אני להרוג אותו? ומאיזו סיבה בעצם? שהוא ג'וק. שהוא על השיש שלך. שהוא בבית שלך. שהוא מפריע לך לחיות. 
ימים עוברים. הדימוי עדיין מגעיל אותי, הג'וק עצמו כבר פחות. זה עובד טוב. מתפתחים יחסים. אני מרגישה שאנחנו מבינים אחד את השני. אני אפילו נותנת לו שם.
נתת שם לג'וק שלך?! מיקי מזועזעת. זה יותר קיצוני משלושה חתולים. לא בחייאת טליה למה בדיוק את לא הורגת את הג'וק הזה? האמת שגם אני לא בדיוק יודעת. אני שואלת את עצמי כמה אכפת לי אם הג'וק יחיה או ימות. אולי זה חסר רגישות, אבל נדמה לי שלא אכפת לי בכלל.
תאודור נשאר על השיש. הוא לא בורח כשהוא רואה אותי ואני לא בורחת כשאני רואה אותו. הוא לא כזה מגעיל ובכלל לא מפחיד. הוא ג'וק.


   





2
אני מניפה את החישוק ומנסה לסובב את המותן. הגוף המאובן שלי מתנועע באפס עדינות לאלף כיוונים. החישוק נשמט אל הרצפה. מרימה את החישוק ומנסה שוב. הוא שוב נופל. זה מתסכל. מישהו מסתכל עלי. אני נבוכה. אני מרגישה מטופשת. אני מנסה שוב. כמעט תפסתי את זה. כמעט, אבל לא. שוב מרימה, ועוד פעם מנסה. מישהי מגיעה. גם לה יש חישוק. היא יודעת לזוז. היא טובה. היא הרבה יותר טובה ממני. ושוב החישוק על הרצפה. אני אף פעם לא אצליח לעשות את זה. אני גרועה בזה. אני מגושמת ומטופשת. אני כישלון. אני לא מספיק טובה ואף פעם לא אהיה מספיק טובה.

בזמן אחר הייתיפוסלת לנצח את החישוק. מחליטהשמדובר בפעילות מטופשת שנועדה לבנות רפות שכל ולא על אחת כמוני (אינטלקטואלית מהמעלה הראשונה) לעסוק בה. או הודפת מעלי את האפשרות להתנסות, מחמת השעמום הנורא הכרוך בעיסוק כה רדוד וחסר תוחלת. וממילא, אני הרי מעדיפה לרקוד בחופשיות מבלי להגביל את עצמי לכדי קוטרו העלוב של חישוק אחד. לא משנה, הייתי אומרת, למי אכפת מזה. זה ממש לא בשבילי, השטויות האלו. 

אבל היה לי אכפת. וזה בכלל לא נראה לי מטופש.



לחשק יחדיו בלי בושה
להיות ילדה



3

כל אחד יודע שאסור לקחת סוכריות מזרים. אולי בגלל זה בכל מפגש עם משהו זר אני מייד מקטלגת אותו כמוזר, מאיים ומסוכן. עשיתי את זה עם הג'וק, עשיתי את זה עם החישוק, אני עושה את זה עם אנשים. כולם עושים את זה. אנחנו שונאים את הזר.
שמתי לב שכשאני פותחת את הלב הזר הופך להיות חדש ומסקרן וכשאני ניגשת אליו ככה אני מאפשרת לו להפוך מוכר, אפילו אהוב.
אבל הנכונות להמיר את הסכנה שבזרות לכדי הזדמנות להתפתחות היא רק צעד אחד ממה שאפשר לי להצליח לסובב את החישוק.
הייתי צריכה להתאמן. והייתי צריכה להאמין.
אלו שני דברים שאני גרועה בהם. להתאמן זה קשה. משום שבדרך צריך להיכשל. ושוב להיכשל. להרשות לעצמי להיות מטופשת, מגושמת, מבוהלת, לא מושלמת בעליל.
להאמין זה עוד יותר קשה. להאמין בעצמי, להאמין שאפשר. במיוחד אחרי כל פעם שהחישוק נפל אל הרצפה, במיוחד שאין ספק בנוגע להעדר מושלמותי.
אבל זכרתי שאני שלמה, גם בלי להיות מושלמת. וזה עזר. 
לפחות, עד שהופיעו אנשים נוספים. להיות בלתי מושלמת כשרק תאודור הג'וק רואה אותי, זה קל. להיות בלתי מושלמת מול אנשים אחרים. בשבילי זה לא פשוט בכלל.
אבל אני לומדת להיראות, בצבעים הטבעיים שלי. כמו שאני. ואני מגלה שאני טובה מספיק, בלי להשוות את עצמי לאחרים.

ההיא שהופיעה, טובה הרבה יותר ממני, מתאמנת בחישוק כבר שלוש שנים. ברגע שוויתרתי על ההשוואה אליה, יכולתי ללמוד ממנה. גם היא, כמו תאודור, כמו רבים אחרים, הייתה מורה נפלאה. 



    




4
אני יודעת שאני זה לא המחשבות שלי. אני יודעת שאני זה לא האמונות הנטועות בי. אני יודעת שאני זה לא ההרגלים המקובעים שלי. אני יודעת שלהגיד "ככה זה" לא בהכרח הופך משהו לאמת. אני יודעת שהחיים הם לא מה שסיפרו לי. אני יודעת שהמציאות רחבה יותר והסיפור גדול יותר מזה שאני מכירה.

לקח לי חודשיים להתרגל לתאודור. לקח לי חודשיים להצליח לסובב את החישוק על המותן. עכשיו אני מנסה ללמוד להרים את החישוק לחזה. בית כבר אין לי ותאודור מת מזמן. בחוץ יש מלחמה. שנאה ופחד, תסכול וכעס, כאב וייאוש גדול. 

עם קצת אומץ, לצאת מעצמנו, לקחת סוכריות מזרים, להכיר את הזר, להכיר את עצמנו, להתאמן ולהיכשל ולהוסיף ולהתאמן, ולהאמין, להאמין עוד ועוד.


עד שחמלה תתעורר, עד שיהיה כאן טוב.

אם נרצה....



יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

בית הכלא של הנשמה


             


שותפים למעצרים 

בשנת 2007 גרתי עם שני חברים בדירה ישנה ומרווחת ברמת-גן. זו היתה הפעם הראשונה שעברתי לגור במרכז עם שותפים שהם חברים שהכרתי מלפני (נקרא להם תומר ואבי, כל השמות בסיפור בדויים). עשינו מסיבת חנוכת בית גדולה ושמחה, והיה כיבוד לרוב - שתייה, אוכל  ומריחואנה. כולם היו מרוצים ושיבחו אותנו על החגיגה הנחמדה.

במהלך השבועות שאחרי המסיבה, יצא לנו להכיר קצת את השכנים המוזרים  - ערן ואביב. ישבנו ועישנו ביחד, דיברנו על החיים. יום אחד, בצאתי לאוניברסיטה, הגיע ערן השכן ואמר לי שיתכן ויבואו אלינו לדירה לעשות חיפוש. מופתע, שאלתי אותו מי יבוא ולמה, והוא הסביר לי ששותפו אביב, שהוא קצת מעורער בנפשו, נכנס לסרט שאחד החברים שלי  - אבי - הוא סוחר קוקאין, שמביא קוקאין לילדי השכונה, ולכן הוא סיפר על כך לחבר שלהם, שבזמנו הפנוי הוא מודיע של המשטרה. חייכתי מכל הסיטואציה, והודיתי לו על האזהרה, והמשכתי ביומי בלי להיות מודאג, משום שחשבתי שאין בדירה חומרים מפלילים.  חזרתי באותו יום מאוחר בלילה, וגיליתי שהנבואה של השכן ערן התגשמה - הבית היה ריק והחדרים של השותפים שלי היו הפוכים.

תומר היה בדיוק בצפון הארץ בטיול עם אורחות מחו"ל, אך אבי היה חסר. בחדר שלי משום מה הם לא נגעו. לא כל-כך ידעתי מה  לעשות. תיארתי לעצמי שאם עיכבו את אבי לחקירה, בטח  ישחררו אותו עד הבוקר. הלכתי לישון ולמחרת כאשר הוא לא חזר, טלפנתי לחברה - שמחה -  שבמשפחתה כמה שוטרים בתפקיד ולשעבר. אחרי כמה דקות של בירורים היא סיפרה לי שחברי אבי עצור. התקשרתי לאביו של החבר ושאלתי אותו מה העניינים, הוא סיפר לי גם שאבי עצור, ואמר שכרגע אין מה לעשות אלא לחכות להחלטת שופט האם להאריך את המעצר. אחר-כך דיברתי עם חברי תומר, שסיפר לי שהוא שמר בארון המטבח שקית עם גבעולים וזרעים מהמסיבה שהיתה אצלנו, ויתכן שהשוטרים מצאו אותה.

 כמה דקות אחרי השיחות הללו נגמרה לי הסוללה. חזרתי אחר הצהרים לדירה, מודאג ועצבני. החבר עדיין לא חזר. מה אני אמור לעשות? לשבת ולחכות לו? לעשות עוד טלפונים? לשכוח מהעניין ולצאת לבלות?  בעודי יושב וחושב, אני שומע דפיקות בדלת. מי זה אני שואל? "משטרה" עונה קול קשוח מהצד השני. תפתח את הדלת. אני פותח ושואל מה העניין? הם עונים לי שאני מעוכב לחקירה. על מה אני שואל, הם אומרים לי על חשד בשימוש וסחר בסמים מסוכנים. אני אומר להם שאני מעוניין להתקשר לעורך-הדין שלי ואוחז בטלפון שנטען בינתיים, במטרה לחייג לחברתי שמחה, אך השוטר אוחז בידי בכוח ואומר לי לא להתחכם. אני מבקש ממנו שלא יגע בי, והוא צועק עלי שאבוא איתו בלי לעשות שטויות. באתי איתם לאוטו ונסענו לתחנת המשטרה הקרובה.

בחדר החקירות הם שאלו אותי אם ידוע לי על סמים מסוכנים שנמצאו אצלי בבית. אני אומר להם שלא, שאני לא מעשן, וגם חברי לדירה לא מעשנים. בקיצור אין לי מושג מכל העניין. השוטרים אומרים לי שאם אשתף פעולה ואנדב להם מידע הם ישחררו אותי, בסך הכל הם מתעניינים בסוחרים, לא במשתמשים, אבל אני לא הייתי מוכן לשתף פעולה, ולכן הם החליטו לעצור  אותי ללילה בתחנת המשטרה ולהביא אותי למחרת מול שופט להארכת מעצר.  מה שהיה שונה במקרה הזה ממקרים אחרים  של עישון עשבים, הוא שלמשטרה היה מידע של מודיע שבדירה שלנו מסתובב סוחר קוקאין לילדים. אותו אחד שעליו סיפר להם השכן המשוגע אביב זוכרים?

את שיחות הטלפון שלי לעורך-דין עשיתי לחברתי שמחה שלמדה באותו זמן משפטים. לא רציתי להתקשר להוריי, גם כי התביישתי, וגם כי לא רציתי סתם להדאיג אותם. הנחתי שבבוקר ישחררו אותי. ישנתי בתחנת המשטרה עם עוד איזה שיכור זקן ובבוקר עליתי על זינזאנה, כפות בידי וברגלי לעבר בית המשפט. הוכנסתי יחד עם שאר העצורים לצינוק קטן ומעופש ושם חייכיתי שעה עד שהובלתי, שוב באזיקים שחותכים את הגידים, לאולם המשפט, שם נפגשי עם סניגור ציבורי. אחרי שיחה של דקה וחצי הסניגור ניסה לגמגם משהו על כך שאני ילד טוב ושאפשר לתת לי מעצר ביתי. אחרי שהשופטת לא השתכנעה כלל מדבריו, ביקשתי אני לדבר. סיפרתי לשופטת שאני סטודנט לא סוחר, ושידעתי שחברי עצור עוד לפני, ולמרות זאת חזרתי לדירתי. הרי אם היה לי ממה לפחד כנראה שהייתי מתרחק משם. השופטת הקשיבה לדברי, אך מכיוון שהיה בידי המשטרה מידע "מהימן" על כך שאחד מאיתנו הוא סוחר קוקאין, ומכיוון שאחד מהשותפים - תומר - עדיין הסתובב חופשי, הם לא רצו לשחרר אותי מחשש שנפגש ונתאם גרסאות בינינו. לכן נשלחתי להארכת מעצר למשך כל הסופ"ש (זה היה ביום שישי בבוקר), באבו-כביר.

את הסופ"ש באבו-כביר אני לא אשכח. זו היתה  חוויה מבאסת ומלמדת, מעצימה ומשפילה בו-זמנית. הייתי עם בגדי הקצרים, ללא בגדים להחלפה, ללא מצעים וללא מגבת, בחום יולי המהביל. הוכנסתי לתא עם עוד 3 עצורים, שני צעירים בת-ימים  שסיפרו שטוענים שהם הרביצו למישהו בעזרת לום, ועוד איש מבוגר ודי חביב, שסיפר שאשתו טוענת שהוא הכה אותה. בתא כולם דואגים לשמור על קורקטיות משפטית שמא יסתבר שמישהו מאיתנו הוא מדובב של המשטרה. הם היו בסך הכל מאוד נחמדים, שאלו אותי איך זה לגדול בקיבוץ, וסיפרו לי על החיים בבת-ים.

החוויה של לשבת בכלא היא קשה למתחילים. אני מניח שככל שהזמן עובר אז מתרגלים. אבל ההרגשה הזו שאינך יכול ללכת לשום מקום, אינך יכול לתקשר עם אף אחד, אינך יכול לבקש שום דבר. שוכבים בתוך תא, וכל מה שעובר בראש בזמן הזה הוא מחשבות על איך אני הולך לנקום במניאק שהכניס אותי  לכאן. אין ספק, שהמערכת יודעת איך לייצר עברינים :)

יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!

בליל שישי, אחרי יום וחצי של מעצר וכמעט ללא תקשורת מהעולם החיצון, התבשרתי שיש לי ביקור. הופתעתי, משום שעצורים בדרך-כלל לא מקבלים ביקורים. התברר שזה עורך-דין שאמי שכרה כדי שיטפל בתיק שלי. מסתבר שאחרי שלא דיברתי עם חברתי שמחה ביום שישי, היא הבינה שאני עדיין עצור, עשתה כמה בירורים וגילתה שאני עצור באבו-כביר. היא התקשרה לביתי, שם היו הורי ואחי, אשר היינו אמורים ללכת יחדיו למופע מוזיקה, והיא סיפרה לה את הבשורות הלא כל-כך נעימות. אחרי המקרה היא סיפרה לי שאמי הגיבה בצעקת שבר אל עבר אבי יאיר - " יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!". שוחחתי מעט עם העורך-דין, והרגשתי בו זמנית הקלה על כך שיודעים מהמקרה ודואגים לי, לצד עצב על כך שהורי גילו בצורה שכזו שבנם הסתבך בפרשייה 'עבריינית'. הוא שאל אותי אם אני צריך משהו ואמרתי לו שבגדים להחלפה ושמיכה יהיה נחמד. הוא אמר  לי שבגדים להחלפה אין לו אפשרות להביא עכשיו, אבל ביקש מהשוטרים שיתנו לי שמיכה. מזל שיש עורכי דין כדי שידאגו לצרכים הבסיסיים של הבן-אדם.

את יום שבת העברתי שוב במחשבות מטרידות על נקמות, בסיבוב קצר בחצר הבטון הקטנה במטרה לחלץ עצמות, ובהמתנה לארוחות ולשלוש סיגריות "נלסון" המוקצבות. למחרת ביום ראשון, הועברנו לחצר המרכזית להמתנה לזינזאנות שיקחו אותנו לבית המשפט. זו הפעם הראשונה שפגשתי את חברי אבי מזה ארבע ימים. היתה פגישה מרגשת. עדכנתי אותו בכל המעללים. הוא למעשה נכנס למעצר בלי לדעת חצי דבר, אלא רק מה שהשוטרים סיפרו לו.

הגענו יחדיו לבית המשפט, אזוקים בידינו וברגלינו. ההורים שלנו חיכו לנו שם, שמחים ועצובים לראותנו בתא הנאשמים. השופטת החליטה לשחרר אותנו למעצר בית של כמה ימים ואסרה עלינו לתקשר אחד עם השני (דבר די מטופש בתור מי שגרים יחדיו באותו הבית). למרות שהתיק נסגר עקב חוסר עניין לציבור, הרישום הפלילי נותר. מסתבר שכאשר עוצרים אותך, גם אם אין סיבה אמיתית למעצר, אפשר לסגור את התיק, אך הרישום הפלילי נשאר. אם אתה לא מוחק אותו באופן יזום - ולמי שאין ידע בכך דרושה עזרה משפטית - אז הרישום נותר למשך שבע שנים.

אחרי טיפולים ומכתבים, הרישום שלי נסגר. השכן אביב עזב באותו היום את הבניין והתאפקתי מאוד שלא להתקל בו כדי לא לגרום יותר נזק ממה שכבר נעשה. לחבריי תומר ואבי נותרה צלקת קטנה ופחד מתמיד מפני המשטרה.

אז למה סיפרתי את כל זה?

מכמה סיבות:

1. השבוע היה יחסית רגוע מבחינת קהילה על אופניים. היינו במין חופשת הבראה, בכל מיני מקומות, כולל אצל הוריי בדירה. לכן במקום לספר עלינו, החלטתי לספר את הסיפור הזה שרציתי כבר הרבה זמן להעלות על הכתב.

2. ישנו איזה עניין עם מריחואנה שהגיע הזמן שייפסק. מדובר בצמח שיש לו איזה אלף שימושים, והשימוש העיקרי שהמדינה מחליטה להשתמש בו הוא כדי להפליל אנשים. הסיבה העיקרית לכך שצמח הקנאביס הוא בלתי חוקי זה כדי להגדיל את הרווחים של חברת התרופות, ואת זה כדאי שכמה שיותר מהר נפנים. הנה ההודאה על כך של שרת הבריאות. למזלנו יש היום כבר כמה חברי כנסת כמו משה פייגלין ותמר זנדברג שתומכים במתן הקלות של חלוקת קנאביס רפואי, ובאי-הפללה (דה-קרמנליזציה) של משתמשים. אחד הדברים שהכי חשוב לעשות הוא להפסיק לחשוש מלדבר על כך ולשתף בסיפורים שלנו על הנושא. לשם כך, ישנו  דף פייסבוק של משתמשי קנאביס שהחליטו לצאת מהארון. מוזמנים גם אתם לפרסם את הסיפור שלכם.
הנה התיאור המשעשע של ביל היקס לכל העניין:


                    



3. הסיבה הנוספת היא כדי לחלוק את חווית בית הכלא שלי. רוב האנשים מתביישים, או חוששים לשבת בבית-כלא. אני טוען שבמציאות של היום, כמו שניסח זאת הנרי דיוויד ת'ורו, בית הכלא הוא אחד המקומות היחידים שאדם שאינו מסכים עם עוולות הממסד יכול להרגיש באמת חופשי. הסיבה שבגללה ישבתי בכלא היא לא סיבה גדולה לגאווה, אך גם לא סיבה לבושה. מה שכן היא העניקה לי נסיון שבזכותו אני מרגיש שיש עוד דבר שממנו אין סיבה לפחד.
גאנדי ישב בכלא. מרטין לותר קינג ישב בכלא. נלסון מנדלה ישב בכלא. נתן שרנסקי ישב בכלא. בכל חודש מוחזקים בכלא הישראלי בין מאה לארבע מאות עצירים פלסטינים, במשך חודשים ארוכים, ללא משפט. גם אלו שלא נמצאים בבתי כלא ישראלים, חיים בתוך חומות וגדרות ותחת משטר צבאי, במה שניתן לכנות הכלא ללא גג הגדול ביותר בעולם.


קלקיליה ממבט על - עיר  שלמה שהפכה לגטו מוקף חומה
 (הקו החום העבה הוא חומת ההפרדה)

לא רק הפלסטינים חיים בכלא. גם הישראלים מקיפים עצמם בחומות. בגבול הדרום נבנית כרגע עוד גדר ארוכה, כדי להגן עלינו מאימת המסתננים. גם יישובים רבים מוקפים חומות וגדרות מפחד מהשכנים. אפילו בתוך היישובים הבתים מוקפים. כלא בתוך כלא בתוך כלא. העיקר שנהיה מוגנים מהאחרים.

כמובן שאם מדברים על בתי כלא, אי-אפשר לפסוח על אחינו בעלי החיים. כמה סבל מיותר הם עוברים. כעת במהלך המסע עם הקהילה, יוצא לי לראות הרבה יותר לולים מזוויעים שמזכירים לי משטרים חשוכים. לולים שהופכים יצורים חיים למוצרים שאנחנו צורכים. למי שמוכן לפקוח עיניו למול העוול הנורא הזה שאנו מבצעים, במהלך דצמבר יתקיימו מספר הרצאות של ד"ר יובל נח הררי, מחבר קיצור תולדות האנושות, ושל גארי יורופסקי, פעיל זכויות בעלי חיים שכבר המיר לטבעונות כמה מאות אלפים.

עד שכל כלוב יהיה ריק


אבל הכלא הגדול מכולם הוא הכלא המנטלי שבו רובינו עדיין חיים. כלא של דאגות ושל התמכרויות ושל פחדים. כלא שמונע מאיתנו לעשות את מה שאנחנו חולמים. שגורם לנו לא לראות את היופי שיש בחיים.  הכלא הזה נשלט על ידי אמצעי תקשורת ריכוזיים ומסחריים, על ידי מערכת חינוך מנוונת ומפחידה, על ידי מערכת בריאות שדואגת להשאיר אותנו חולים ומסוממים.
אני מסרב להמשיך לחיות בכלא. אני מסרב להמשיך להקשיב לחוקים ולציפיות של תרבות שכבר מזמן איבדה את החן שלה. אני מסרב להיכנע לניכור. אני מעדיף לאבד את שפיות דעתי מאשר להשאר נורמלי בעולם של משוגעים.
הסיפור שסיפרתי הוא סיפור שאני חוזר אליו מדי פעם, סיפור שמזכיר לי שאני חופשי. חופשי כדי לפעול בכל רגע, ובכל מצב כדי להפסיק את הדיכוי, הסבל והאכזריות כלפי החלשים,  עד שכולנו נהיה חופשיים.

אם נרצה...


              

יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

האנשים השקופים

בבית שגרתי בו ביפו לפני שיצאתי למסעי , ישנו אדם מיוחד שגר מעבר לקיר. לצורך הפוסט נקרא לו נג'יר.
הבית הוא בית מקסים, בשכונת עג'מי. בית ישן של משפחה ערבית, שנקנה על ידי משפחה יהודית במטרה לבנות במקומו בניין חדש ומהודר. על הבית מצוירים ציורים מקסימים של ילדי השכנים (איזה כיף זה לקשקש על דברים שמיועדים להריסה), ובחצר שלו יש עצי דקל, תאנה ומנגו. בריזה נושבת מהים, ואת השקט המופתי מפריעים לעתים צלילי חראקות ובסים של מכוניות חולפות.
כאמור, אל הבית נכנסתי בידיעה שיש לי שכן. חצי מהבית בנוי למחצה - ללא טיח ותשתיות. בחצי הבית הזה חי נג'יר. נג'יר הוא אדם מבוגר, כבן 50, שנראה שעבר עליו הרבה בחיים. עם הזמן גיליתי שהוא מכור בגמילה (אפילו שלא קשה לנחש), שהוא מתפרנס מאיסוף מתכות ועבודות מזדמנות, ושהוא חי בתוך הקיר. ממש כך.
לא מזמן נפרצה הדלת שמובילה לתוך החלק של הבית שבו הוא גר, אך לפני כן הוא היה נכנס ויוצא מחור בקיר בתוך החצר שחלקנו יחדיו.
פעמים מספר היו חיכוכים עם נג'יר, היתה בקשה ממנו שיעזוב, מכיוון שטיפוסים מפוקפקים היו מגיעים, ומכיוון שהוא עשה שימוש במים ובחשמל של הבית. אך בכל פעם הוא טען שבקרוב הוא עוזב, שיש לו משפחה, או מרכז גמילה שאליו הוא מתכוון לעבור, אך זה מעולם לא קרה.

נג'יר בחר להיות האיש שבקיר.


              


תמיד תהיתי מה התפקיד של נג'יר. מדוע בחרתי לגור בבית עם איש שחי בתוך הקיר?
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בקיום הזה. לזקן שבפינת הרחוב, ולאשה שמאכילה את החתולים, לעבריין שיושב ושומר על הבית שלו, ולפוליטיקאי בחליפה שמסתובב ומחלק חיוכים, לחתולה שמתפנקת בשמש, וגם ליתוש שמזמזם באמצע הלילה.

כולם פה מסיבה מסוימת. אבל מה היא? מה התפקיד של כל אחד? את זה אני עדיין מנסה להבין.

ישנם כל כך הרבה אנשים שקופים שחיים מסביבנו. הפועלים האפריקאים, והזקנה שלא יוצאת מהדירה שלה, המזכירה השקטה במשרד. פעמים רבות מתעלמים מהם, הם חיים בעולם ללא התייחסות כמעט, אין להם שם.

כחברה הפכנו לזרים. אם אין לנו תועלת ממישהו אין סיבה שנתייחס אליו, שנגיד שלום.
כמובן שיש כאלו שחושבים אחרת. אחד הפרויקטים של ה'חבורה' נקרא "שאלה במתנה" . בפרויקט הזה אנחנו ניגשים בזוגות לאנשים ברחוב ומציעים להם שאלה במתנה. האנשים מופתעים בדרך-כלל, חושבים שאנחנו מנסים למכור להם משהו. אבל לרוב אחרי שאנחנו מציגים את עצמנו ומספרים מעט אז יש התרככות ואפילו שמחה על זה שלא הרשנו לאדם שמולנו להיות שקוף.
השאלות הם שאלות התבוננות כמו - מה מרגש אותי ומעורר בי השראה? על מה אני מודה בחיים? על מה הגיע הזמן לסלוח? שאלות שאנחנו לא שואלים את עצמנו מספיק ביום-יום. מי שרוצה משתף אותנו בתשובה ומי שלא, משאיר אצלו את הכרטיס ומוזמן להרהר בשאלה וגם להעביר אותה הלאה. זו דרך מצוינת לתרגל תקשורת מקרבת עם אנשים זרים, או כמו שאומרת ידידתי ערבה - זרים הם חברים שעדיין לא הכירו.


                      


השיר הזה - אלינור ריגבי של הביטלס הוא אחד השירים העצובים ביותר,הוא תמיד נוגע לליבי. "כל האנשים הבודדים, מאין הם כולם באים?" . הם באים להזכיר לנו את הבדידות שבתוכנו, הם באים להזכיר לנו שעדיין יש לנו דרך לעבור ביחד.

כמובן שיש בדידות שהיא מבחירה - התבודדות, מתוך חיפוש אחר שקט ושלווה. אך יש כל-כך הרבה בדידות בעולם היום. נג'יר גם הוא בודד. זה בודד לחיות בתוך קיר.
רובנו חיים בתוך קירות. בתוך חומות שבנינו לעצמנו בחוץ ובפנים.
חומות הפרדה מאנשים, מזרים, מאחרים.
חומות בשטחים ומול מצרים, חומת ברלין, החומה הסינית הגדולה.
חומות של ציניות וזלזול. חומות של ניכור ואנוכיות.

אחד הדברים שאני הכי אוהב זה להפיל חומות. חומות של בחוץ אבל בעיקר חומות של בפנים.
לראות את הבן-אדם שמולי משתנה בן רגע, שזה אומר שאני הצלחתי להשתנות, שאני הצלחתי לצאת מעצמי ולגעת בו.



אני מקווה שבקרוב נפיל את כל החומות. נבין שהן אלו שכולאות אותנו ולא באמת מגנות עלינו. שבגללן יש בדידות, ובגללן אנשים חיים בתוך קירות. בגללן אנשים הופכים לשקופים, ומאבדים את הצבע של החיים. בגלל זה נג'יר חי בקיר.

בקרוב זה יקרה, החומות יפלו ואנחנו נלמד לאהוב את האחר.  כך אני מאמין.

אם נרצה...