‏הצגת רשומות עם תוויות מהפכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מהפכה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 29 באפריל 2015

בעיית המשילות - סימפטום של נפרדות



כרגע המשא ומתן הקואליציוני מתנהל כהמשך של מערכת הבחירות המפורדת.
כל המפלגות דורשות דרישות כדי שלא לצאת "חלשות" למול קהל הבוחרים שלהן.
הנסיון לאחד בין המפלגות - ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי, כולנו, ישראל ביתנו,
מתאפשר רק סביב נושא עיקרי  - הפחד מהערבים, הפחד משינוי, הפחד מהומואים ולסביות, ובגדול הפחד.


אין זה חדש.
כבר שנים ממשלות ישראל ובכלל זה הממשלות כולן, מקבלות תוקף על ידי הפחדה.
הפחדה שנעשית במהדורות החדשות בטלוויזיה ובכותרות בעיתונים,
הפחדה שנעשית על ידי חוקים בירוקרטיים, קנסות ועיקולים,
הפחדה שנעשית על ידי חקיקה שמנסה להגביל את זכויות הפרט.
הפחדה שנעשית על ידי שימוש בכח צבאי, השמעת אזעקות, ואזהרות טרור.

הפחד הוא רק אמצעי,
האמצעי שדרכו תפיסת עולם של נפרדות יכולה להתקיים.
תפיסת עולם של נפרדות רואה את "עצמי" ואת ה"אחר", (לפעמים זה אדם, או קבוצה של אנשים, לפעמים זה הטבע, או מה שנוטים לכנות - "הסביבה") כישויות נפרדות וזרות,
ולכן כדי להיות בטוח עלי לנסות לשלוט על ה"אחר".
הפחד גורם לנו לרצות לשלוט, והרצון לשלוט משתמש בפחד כדי לחזק את שליטתו.

כולנו מכירים את האמרה השגורה - אם לא יהיה שלטון חוק תהיה אנרכיה, אדם לאדם זאב.
אמרה שמטרתה להפחיד, ולשכנע אותנו שעדיף שלטון גרוע ואלים, מאשר חוסר שליטה.
אבל אנרכיה אינה מעידה בהכרח על כאוס ועל אלימות.
למעשה ההפך הוא הנכון.
אנרכיה היא רעיון שבבסיסו עומדת סולידריות, שותפות על בסיס ערכי ואישי,
ולא ציות לחוקים על בסיס של פחד מפני השלטון.

אנרכיה היא דרכו של הטבע, דרכם של החיים.
בטבע אין מי ששולט, ועדיין החיים מתקיימים ומתפתחים ומשתנים ומתאזנים.
אבל האדם שחי על פי תפיסה של נפרדות חייב להשיג בטחון על ידי שליטה.
וככל שהשליטה הזו מתערערת, כך נעשה נסיון ליצור עוד יותר שליטה, עוד ריכוזיות, עוד הפחדה.
אפשר לראות זאת בריכוז ההון בעולם, בהשקעה הולכת וגוברת במערכות נשק בקרה ושליטה, באמצעי התקשורת הריכוזיים.

מנגד, קיימת בעולם כיום מגמה חזקה של ביזור הכח.
האינטרנט שמקיים בתוכו טכנולגיית peer to peer,
מטבעות קריפטוגרפיים דוגמת ביטקוין, שמייתרים את נחיצותו של גוף ניהול מרכזי,
רשתות חברתיות אשר מאפשרות הפצת מידע בצורה מבוזרת,
מערערים את סדר הכוחות ההיררכי של המוסדות הקיימים שהלכו והתחזקו במאה ה-20.

יחד עם מערכות ייצור קטנות דוגמת מדפסות 3D,
ומערכות עצמאיות לייצור אנרגיה כמו פאנלים סולאריים וטורבינות רוח,
לאנשים יש כיום את היכולת לקיים את עצמם מבחינות רבות,
ובכך לייתר את המערכות הריכוזיות אשר הקמנו במשך המאות האחרונות.

אך המערכת ששולטת מעוניינת להמשיך לשלוט,
וכדי לשלוט יש להמשיך במדיניות הפרד ומשול.
וכאן טמון הבסיס הדיאלקטי של המהפכה כפי שהסביר הגל, ומרקס אחריו.
ההפרד ומשול פועל גם על היחידות עצמן אשר מנסות למשול -
המפלגות, חברי הכנסת, הפקידים, היועצים, החיילים.

כדי להמשיך לשלוט עליך להיות מסוגל לשתף פעולה סביב אינטרס משותף.
וכאשר הפחד הוא אשר מניע, אז גם מתחילים לפחד אחד מהשני.
כך נוצרת מציאות סטאלינסטית של הפחדה הולכת וגוברת, פאראנויות ותככים.
ממש משחקי הכס, גירסת המציאות.

וכעת לתחזית:
גם אם תקום ממשלה, יהיה לה קשה מאוד להמשיך ולמשול.
כמות השחיתויות, הבעיות הבטחוניות, הכלכליות והסביבתיות יובילו אותנו ממשבר למשבר,
וכדי להמשיך למשול יצטרכו המושלים להפעיל אלימות מוגברת כחלק מ"מצב חירום".

בשנה האחרונה השלטון הצליח לשלוט באמצעות שני מצבי חירום -
מלחמה בעזה, ומערכת בחירות.
כך עברה לה כמעט שנה בלי ששום דבר בכנסת או בממשלה באמת השתנה.
בזמן הזה לא השתפר מצב האנשים, אלא רק הלך והתדרדר.
וכעת הנסיון לצאת מהמצב, תוך כדי שממשיכים לשחק את אותו משחק, נתון לכשלון.

לדעתי, האפשרות לצאת מהמשברים המתגברים טמון באנשים.
היכולת ליצור חוסן קהילתי, סולידריות משותפת, ויצירת אלטרנטיבות למערכת הקיימת.
היכולת לראות מעבר ל"תוויות" ששמנו על עצמנו, אשר מקטלגות אותנו והופכות כל מי שהוא לא כמונו ל "אחר".

ובאותה נשימה עלינו  להפסיק לבזבז את האנרגיה שלנו בנסיון להשתלב במערכת הקיימת,
הנסיון להשיג את האישורים הדרושים, בלגייס את הכסף הרב, או לקוות לחקיקה שתעזור,
היא לדעתי בזבוז זמן.

לקחת יוזמה, לפעול ביצירתיות ולמצוא פתרונות לבעיות של ימינו,
לדאוג לחלשים מאיתנו ולא לחכות שמישהו אחר יעשה זאת בשמנו,
לפעול לשינוי בלי לחכות שהמוסדות הקיימים יפעלו לכך, יכול לעזור.
אולי.

אם נרצה....







יום שני, 16 בפברואר 2015

ההיפים צדקו


מה זה היפי?

שאלנו את עצמנו בשיחת בוקר באקומי,
בעקבות טענות של אחדים שהיפים לא רצויים במקום,
או לפחות היפים שהם גם עצלנים.

ובכן מה זה היפים?
אחרי כמה הגדרות מגוונות הגענו לתיאור -
אנשים עם הרבה שיער וריח של מדורה...

רגע...

אנחנו היפים....

מודים באשמה


זעקות שבר פרצו מפינו כשהבנו את התובנה העמוקה הזו.
אנחנו היפים...
מריחים מהמדורה של הערב, ולרובנו יש שיער ארוך,
וגם בנות שלא בהכרח מגלחות (שלא כמו בפרסומת של פוקס).
מלא שיער....
כנראה שזה בעקבות עליית המחזמר:


      



אבל יש גם היפים שהם לא בהכרח לבנים וצעירים ועונים לתדמית המיינסטרימית.
הנה עוד כמה היפים שאתם אולי מזהים:
















לעשות אהבה במקום מלחמה 



אחד הדברים שהיפים מצטיינים בו זה ריח גוף בולט.
הרצון "לחזור אל הטבע", כאשר אנחנו חיים בסביבה "לא טבעית",
משחרר מאיתנו ריח שעלול להיות בלתי נעים לאף הבלתי מתורגל לריחות מסוג זה,
בעיקר באזורים דחוסים באנשים,
כמו משרד ממשלתי, דואר, בנק, מעלית בבניין משרדים.
המקומות האלו בפני עצמם הם סיבה להפוך להיפי, 
ולחיות במקומות שבהם אנשים פחות נוטים להדחס בהם,
לכן בתור היפי יש לי את האפשרות להריח בכל מיני ריחות,
אבל בלי להחניק את כל הסביבה שלי,
וזה בהחלט משחרר.

השליטה בריח שלנו היא אחד האמצעים שבהם אנו מאלפים עצמנו כחיות בנות תרבות,
אנו נדרשים להסתיר את ריח גופנו,
כמו ב"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי,
שבו רוב האנשים איבדו את חוש הריח לחלוטין,
ובמקום הולכים למופעים של אורגן-ריחות שתמיד מצליח לרגש.

גם החברה המערבית הצליחה ליצור משטר ריחות חדש גמרי,
תעשייה שבעיקרה עושה את הונה על בסיס הרעיון שאת/ה לא מספיק יפה.

ובכן בוז לתעשיית היופי, כולנו יפים בדרכנו,
ולכולנו ריחות, חלקם לא הכי נעימים,
אבל בואש ששם דאודורנט או בושם הוא עדיין בואש,
אז זה לא באמת משנה....

אני אוהב ריח נעים,
להורדת עוצמת ריח הגוף והזיעה
אבל מה אני אגיד לכם,
עוד יש לי דרך כדי להיות היפי אמיתי.



     



מה זה היפי? שאלתי אשה חכמה...
ההיפים היו, היא סיפרה לי בנימה מלומדת,
צעירים שהתנגדו למלחמה, ומרדו במוסכמות,
של מעמד הבורגנות.
והיה להם לבוש חופשי ולא לוחץ , ושיער ארוך.

ההיפים צדקו, חשבתי לעצמי...
איך הפכנו את ההיפים לשם גנאי,
קצת כמו הביטוי "יפה-נפש" בישראלית מצויה...

אבל גם את זה אפשר לשנות,
קצת יחסי ציבור,
קצת פרסומות,
והרעיון של לעשות אהבה במקום מלחמה יתפוס כמו שדה קוצים....

אם נרצה...


        

יום שישי, 2 בינואר 2015

ללכת עם הלב


אחרי הפוסט הקודם,
ובעקבות תגובות אוהדות ומודאגות,
אני רוצה להמשיך עם פוסט מעודד לרגל שנת 2015 הבאה עלינו לטובה.


קול האמת

ואתחיל עם נושא השחיתויות שצצות אצלנו כפטריות אחרי הגשם.
לכאורה זה לא חדש.
כבר ידוע מראש - כולם מושחתים.
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות מה שהם אומרים? לשחק את המשחק שהם משחקים? משלמים להם מיסים? מפקידים בידיהם את ילדינו? מצפים שהם יביאו שלום בזמן שסוחרי הנשק יוצאי הצבא נהיים יותר ויותר שמנים?

ואיך בכלל אנחנו יודעים שכל השחיתויות האלו הן אמיתיות? איך יודעים מה אמיתי? ומי נגד מי?

אחד הדברים שאני עושה כדי לקבל תמונה יותר ברורה זה לשמוע קולות אחרים.
קולות של אנשים שאני לא בהכרח מסכים או מזדהה איתם. מתנחלים, ערבים, חרדים, בנקאים, חיילים, נשים. לכל אחד יש את האחר שלו. טוב לשמוע קולות אחרים. פה מימין יש רשימה של חברים ברשת, אתם מוזמנים להציץ בהם ובמה שיש להם להגיד.

בינתיים במקום לנסות להגיד מה האמת מבחינתי, אני מציע לצפות ולקרוא כמה סיכומים של השנה החולפת, שאולי לא שמתם לב אליהם: גרינפיס, אקטיבסטילס, אמנסטיצדק חברתי, החזית לשחרור בעלי חיים, והעזר כנגדם - עולם הפרסום.

אני מקווה שנזכור השנה שהשחיתויות האלה לא הולכות להעלם הן רק הולכות להחמיר, כי מי שהולך נגד הזרם עלול לחטוף או להישאר בלי כלום, והפחד יניע עוד ועוד אנשים להכנס למשחק ה"תעלים עין" או שתישאר בצד, כמו שהיה בזמן השואה, שלמעשה עדיין קיימת, רק שהיא לא בהכרח רק של יהודים , היא מופנית כלפי אחרים אחרים - פלסטינים, בעלי-חיים, אריתראים ושאר מסכנים.

אז בפעם הבאה שאנחנו מקבלים טלפון מהבנק, או צו מהממשלה, או פנייה מההוצאה לפועל, או מקבלים הצעה למשרה, חשוב לזכור ולבדוק עבור מי ועבור מה אנחנו פועלים, והאם כדאי לנו לציית או להסכים בשתיקה או אולי לבדוק אם יש חלופה.

לפעמים יש הרבה חלופות. איך נדע באיזה חלופה לבחור?


לבחור בחירה שלמה

אחד הדברים ששמתי לבי אליו באורח החיים הנוודי,
הוא שהחופש עשוי ליצור בלבול.
כל האפשרויות פתוחות, וקשה לדעת במה לבחור.
העדר המסגרת מכריח אותנו לבחור כל יום מחדש,
ולהיזכר מה רצינו אתמול, ולמה בכלל התחלנו ללכת בדרך שהלכנו
ולאן ניסינו להגיע,
אפילו כשאנחנו עדיין לא שם,
והאופק קצת מטושטש ויש יום מעונן.


     


אז מה עושים עם הבלבול הזה?
איך ממשיכים בדרך גם כשהכל נראה לא ברור, כשאין וודאות?

אני משתדל להיזכר במטרה הגדולה -
חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

נראה גדול, ורחוק? מעולה, זה אומר שיש זמן ואפשר להיות רגועים.
אנחנו בדרך.

ומה בכל זאת? לאן לפנות? מה להחליט? מה לעשות?
אני משתדל לחזור אל המצפן,
 זה שמרוב ששכחנו שהוא קיים התחלנו להמציא כל מיני חוקים ומסגרות ואילוצים.
אני כמובן מדבר על הלב.
הלב היודע, הלב הנבון.

בספר "סיפור שאינו נגמר",
 שקראתי השנה לראשונה יחד עם אהובתי טליה
(ממליץ בחום לקרוא סיפורים ביחד עם אנשים אהובים, זה מחבר ומקרב)
הופיע הסמל של אורין - שני נחשים שאוכלים זה את זנבו של זה,
וביניהם מופיע הכיתוב:
"עשה מה שלבך חפץ".


כריכת הספר "הסיפור שאינו נגמר" בעברית


וכך בכל פעם שאני תוהה מה יהיה, והאם אני בדרך הנכונה או סתם תועה,
ומה יהיה עם הפנסיה, ואיך נשיג דירה, או נגדל ילדים,
ומה יהיה עם דעאש והפלסטינים והפשיסטים והטילים,
אני נזכר במשפט - "עשה מה שלבך חפץ".


העידן שלנו

העידן שלנו הוא עידן מיוחד וייחודי.
עידן של אינטרנט וקישוריות טרנס-עולמית
ויחד עם זאת עידן של רבים יותר ויותר שחיים מלחמת השרדות.
עידן של שפע שיוצר עוד מחסור.
עידן של מודרנה ושל רצון לחזור,
לחיים של פעם, לשקט לשלווה
ועם זאת רצון להתחדש ולהתרגש בתלת מימד בלחיצת כפתור.

העידן שלנו הוא עידן מהפכני,
ואנחנו נמצאים בתחילתה של המהפכה (תלוי ממתי מחשיבים)
וכל מה שנעשה שהוא אנושי ולא אנוכי,
כל מה שהוא מותר במקום אסור
כל מה שהוא משחרר שליטה על אחרים
כל דבר כזה יכול להיות מעשה גבורה, מעשה של אהבה.

בעידן שבו מסממים ילדים כי הם לא יושבים ומקשיבים,
לתת לילד לרוץ חופשי זה מעשה מהפכני.

בעידן שבו ללכת ברחוב בלילה זה דבר מפחיד,
אז אפשר ללכת בלילה ברחוב ולהרגיש אמיץ.

בעידן שבו יותר ויותר אנשים דבוקים למסכים,
לצאת מהמסכים ולפגוש אנשים זה דבר אנושי.

בעידן שבו כולם רודפים אחרי כסף ואחרי "בטחון כלכלי",
להאמין בתלות ההדדית שלנו, ולתת אמון באחרים זה דבר חתרני.

אני רואה מסביבי את כולם הולכים בתלם במידה כזו או אחרת,
אוכלים בשר, צורכים שטויות, משקיעים בבתים, ומצייתים לפחד,
ואני ממשיך ללכת בדרכי למרות הכל.

אבל אני רואה גם את השינוי שמתחולל סביבי:
את השיח הצמחוני-טבעוני שמתחיל לחלחל,
את השיח הבטחוני-לאומני שמתחיל להתערער,
ויותר ויותר אנשים שיוצאים לנדוד,
שהולכים אחרי ליבם,
שמוכנים לפגוש את האחר.

הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד ניפול ועוד נקום.

ברכות ואיחולים לשנת 2015

ושתתעצם הזוגיות ותצמח ותתרחב, ושאהיה חלק מקהילה אוהבת ותומכת,
שאפגוש חברים חדשים, ואחזק קשרים עם חברים ישנים,
שאזכה לראות תהפוכות ומרידות במוסכמות ובמוסדות החברתיים,
שאראה ילדים גדלים שמחים, ומבוגרים שמהם לומדים,
שאתפתח ואלמד עוד מלא דברים חדשים,

שאשתפר בערבית ואוכל לשוחח עם אחינו הפלסטינים,
שאסיים לקרוא לראשונה את התורה, בלי מתווכים, ואולי אעבור לנביאים,
שאתנסה בעוד חוויות רוחניות, מיניות, פסיכדליות,
ושאראה מסביבי עוד ועוד אנשים מתעוררים לחיים.

או במילים אחרות -
שנעשה מה שליבנו חפץ

אם נרצה...

ולסיום תוכנית של סטודנטיות ממכללת ספיר שרואיינתי אליה
שבודקת כיצד מושג ה"עבודה" משתנה יחד עם המציאות והסביבה.
אני מופיע בחלק האחרון של התוכנית, אבל כולה מעניינת מאוד לדעתי

       

יום שני, 29 בדצמבר 2014

בחדר ההמתנה


אדם נמצא מת בעודו יושב באולם ההמתנה



כך אני מרגיש בשבוע -שבועיים האחרונים.
ממתין שדברים יקרו.
מחכה לפרויקט ECO-ME שאולי כן יתחיל בשנה הקרובה ואולי לא.
מצפה לקרובים ואהובים שיבריאו ויחזרו לאיתנם ולשמחתם.
ממתין שמשהו חדש יקרה, משהו מסעיר, משהו מהפכני.
ושום דבר לא קורה.
אפילו המוות לא מגיע.


  



הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל.
יושבים בחדר ההמתנה ומחכים לעבור לעולם הבא.
נדחפים בתור כאילו מה שמחכה בסופו הוא דבר גדול ונפלא.
ולא קולטים שמה שיש לנו כאן, ההבל הנוכחי, הוא המופלא.

שמתי לב שבתקופה הזו של השנה אני מתמכר לכלום.
בלי תוכניות, בלי פרויקטים, בלי דברים גדולים.
רק אני והגלים שנשברים, והשמש והציפורים, ואנשים.
ומתוך הכלום נוצרים דברים.
בכל פעם משהו חדש-ישן.
אין חדש מתחת לשמש, וגם שיטוט בממלכת גוגל או פייסבוק כבר לא מרגשים.
רואה את קרקס הריאליטי של הבחירות המטופש,
ואיך אנשים שוקעים בתוך ים של חובות, ודאגות, ואילוצים, ופחדים.
ואני שוקע איתם.
מנסה לצחוק אבל בסופו של דבר שקוע באותו הבוץ.
ממתין כמו כולם, שייגמר העולם.


      



הלילה היה לי חלום.
ובחלוממממייי.....
אני שיבולת קנים גבוהה, יפה יפה, דקה ,דקה
ומסביבי שרועים חבורת עשבים מלוכלכים מגעילים.
סתם, אני לא יוסף.
בחלום שלי היה לי קוץ ברגל.
הוצאתי אותו ואז גיליתי שנפער לי חור ברגל.
לרגע נבהלתי, ואז הופתעתי מכך שלא כואב לי.
המשכתי עם החור ברגל.

אם אני מנסה עכשיו להסתכל לתוך החור, אני רואה אור.
אור לבן גדול ששוטף הכול וזורח בלי להתאמץ.
כמונו.

אז למה כל-כך קשה לנו לזכור זאת?
שאנחנו בסך הכל אנרגיה ברמת דחיסות כזו שאפשר לגעת בה?
שאנחנו אלפי אורגניזמים שקיימים בתוך גוף אחד?
שאין לנו עצמי נפרד?
שאני ואתה זה בעצם אחד?

אז אני יושב וכותב, מחפש השראה.
כמו לקרוא במגזין נשים בחדר המתנה.


       






יום חמישי, 24 ביולי 2014

עדיין לומד ללכת



 צועד את צעדי הראשונים בין המילים בדרכי החיים


היום לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה.
כעת, יומולדת שנתיים לבלוג, וזהו הפוסט ה-100 ! ! !

זמן טוב לסיכומים, מבט לאחור והתבוננות קדימה, וכמובן גם פנימה :)

אז נתחיל עם קצת מספרים:

הבטחתי בפוסט הראשון לכתוב פעמיים בשבוע, בסופו של דבר הצלחתי לעמוד בכמעט פוסט אחד בשבוע בממוצע.
שזה יפה מאוד מבחינתי. שאפתי גבוה מאוד,  והגעתי למקום טוב באמצע. אני מרוצה

בסך הכל היו 23830 כניסות לבלוג נכון לרגע זה.

הפוסט הנקרא ביותר עם 617 כניסות - אשירים ומעושרים.
הפוסט הנקרא הכי פחות (גם זה כבוד, אם כי מפוקפק...) עם 25  - הלא כלום.
היו לי 3 פוסטים של כותבים אורחים - ענבר דקל ז"ל, חברי היקר שלומי ימיני, ואהובתי טליה הירש.
פוסט אחד שתורגם לערבית  ואחד שנכתב באנגלית.

הנושאים שכתבתי עליהם רבות היו - אהבה, כסף, מהפכה, קהילות, שלום, מלחמה, נדודים, זמן, חופש, פחד, אופניים, מיניות, תודעה, פלסטינים, סמים, התמכרויות, שליטה, ילדים, נשים.
בקיצור  - החיים.

למי שפחות מתחבר למילים כתובות ולא לקח את הרטלין שלו, עשיתי גם ערוץ יוטיוב שבו מרוכזים הסרטונים שהופיעו בפוסטים, מוזמנים מאוד להכנס אליו ולמצוא שירים, הרצאות, מערכונים -  שמזכירים לי את מהות החיים, ולאן אנו הולכים.

אני רוצה להגיד תודה,
תודה להוריי שהביאוני עד הלום, וחינכו וטיפחו אותי כדי שאוכל להיות מי שאני,
תודה לחבריי ושותפי לדירה מורדי ומישל שליוו אותי בתקופה שלפני תחילת כתיבת הבלוג,
תודה לבלוגרים החובבים והמקצוענים ואנשי המילה הכתובה, שגרמו לי לרצות ולהעיז לכתוב גם כן - נתן שלווה, אייל קליין, ברכה הגולשת, עידן לנדאו,  אייל סלונים, עידן הרטגזון, אופיר אביגד ורבים אחרים.
תודה לכל מי שקורא ומגיב, תומך או מזלזל, מפרגן או מבקר. כל תגובה וכל לייק חיזקו אותי וגרמו לי לרצות להמשיך לכתוב.
תודה לאנשים שפגשתי דרך הבלוג הזה, ובמיוחד אהובתי טליה.
תודה לאלוהים שנתן בי חיים.

למדתי בשנתיים האלה הרבה על עצמי,
למדתי לעורר השראה בעצמי ובאחרים,
למדתי התפתחות והתמדה וצניעות ואהבה עצמית.
עודני לומד על הכל, עודני תלמיד, והבלוג הזה הוא שער כדי לשתף את מה שלמדתי, את מה שעודני לומד,
כדי שאולי עוד תלמידים כמוני ירצו גם לשתף, וללמד, ולחבור, ולהזכר יחדיו,
שאנחנו כולנו חלק מאותה סירה עגולה,
ששטה בחלל העצום והמופלא,
ושיש לנו זכות להיות חלק מהבריאה,
ויש לנו אחריות להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם הזה וגם בעולם הבא.

אני מאחל לעצמי להמשיך לכתוב,
באינטרנט או על דף נייר
וללמוד להיות סבלני, לשכתב עוד ועוד את מחשבותי ורגשותי,
להיות אמיץ ולפרוץ את הגבולות של עצמי,
להיות עניו וקשוב ולדעת מה לכתוב ומה לשמור לעצמי.
להיות בתודעת מספר סיפורים,
ולזכור שכל אות וכל מילה יוצרות את המציאות שבה אנו חיים.

להאמין ולהיות מלא תקווה גם בזמנים קשים כמו עכשיו,
להיות בשירות ובשמחה בכל עת ובכל מצב.

אם נרצה...



    


יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

איים של תקווה


בסוף שבוע הזה עשינו מרתון סרטים ב"פלא" הלא הוא בית מהפכה של אהבה.

היה ממש כיף להעביר שישבת חורפי בצפייה  בסרטים מעוררים ומרגשים. זה התחיל ב"מזון בע"מ" סרט מדהים על תעשיית המזון המודרנית ועד כמה היא מעוותת, המשיך ב "האורחים מהכוכב הירוק" המשעשע וקצת חובבני אבל כל-כך מקסים שחובה לראות, ואחריו קבלת שבת בהשתתפות כ-50 אנשים, ואחריו "עד קצה העולם" (תרגום גרוע של "into the wild"). סרט עצוב שמזכיר לנו כמה חשוב לחלוק עם מישהו רגעים של שמחה:


                   

בלילה וגם בבוקר שלמחרת הקרנו את "המבוך" של ג'ים הנסון עם דיוייד בואי וג'ניפר קונלי המופלאה. ואחריהם הקרנו שני סרטים דוקמנטריים. אחד נקרא "הסוד מארץ עוץ", שהוא סרט די גרוע ביחס לז''אנר שלו - סרטי התעודה החצי-מקצועיים. אבל הוא מדבר על אחד הנושאים החמים - כלכלה מבוססת חוב. הסרט עוקב אחר עלילת "הקוסם מארץ עוץ" ואחרי ההסטוריה האמריקנית ומראה איך שתיהן מושפעות מנושא ייצור הכסף (האם ידעתם למשל ששלושה נשיאים שניסו לשנות את שיטת ייצור הכסף בארצות הברית - לינקולן, גארפילד וקנדי -  נרצחו ?!).

באחד הקטעים הסרט מדבר על המצב באיסלנד (החל מדקה 1:31) , ואיך האי הקטן והמרוחק, שהיה הראשון לחוות משבר כלכלי, יצא מהמשבר הזה. האיסלנדים עשו  כמה  דברים חכמים, אבל אחד הדברים הכי פשוטים שהם עשו זה לסרב לשלם את חובות הבנקים ולתת לבנקים שלהם לקרוס.
כן כן, פשוט ככה.
בעוד ארצות הברית והאיחוד האירופי מחברים את הבנקים למכונת חמצן בנסיון לשמור על המוסדות האלה, הציבור  באיסלנד התאחד והכריז ברוב גדול את מה שאמור להיות ברור לכולנו - אנחנו יותר חשובים מהבנקים!!

כיום המצב באיסלנד הרבה יותר טוב מבהרבה מקומות אחרים באירופה, אך כפי שכתבתי  כבר בפוסט קודם, איסלנד לא יכולה לחיות במנותק, וחייב להיות סנכרון בין האי הקסום לשאר העולם, כי כפי שידוע - כולנו אחד.

הסרט האחרון שהוקרן הוא הסרט "כוחה של קהילה - איך קובה שרדה את משבר הנפט". הסרט הוא סרט קצר בן 50 דקות, שמתאר את מה שקרה בקובה בעקבות נפילת הגוש  הקומוניסטי, ומשבר האנרגיה שעבר על האי הקטן. המשבר שקובה עברה הוא  פיילוט קטן למשבר שהעולם כולו הולך לעבור בזמנים הקרובים. משבר ההסתגלות לעולם עם משאבים מוגבלים ומתדלדלים.



הסרט הוא אופטימי ומעורר תקווה. אמנם רבים מהתושבים בקובה ירדו במשקל (ירידה ממוצעת של 10 קילו לבן-אדם), והרוב  חי בעוני, ללא חשמל וללא תחבורה מסודרת. אבל המאמץ המשותף הוליד דברים מופלאים - גינות קהילתיות, דשנים וריסוס אורגניים, מערכת בריאות מקומית, השקעה במקורות אנרגיה מתחדשים. כל הדברים האלו שאנחנו צריכים להתחיל לעשות, אם לא היינו עסוקים מדי בלהחזיר את החובות שלנו לבנק (חובות של כסף שלא קיים...).

היה כיף להעביר סופשבוע של סרטים, להתכרבל מול המסך הגדול על הספה עם שמיכה ואנשים אהובים, להתרגש וללמוד דברים חדשים.

אבל זה לא רק כיף, אלו סרטים שהקרנו כדי לנסות להעביר אספקטים שונים של השינוי שכולנו רוצים לראות.
סרטים מעוררים...



איסלנד וקובה הן ההשראה שלי לכותרת של הפוסט  הזה - איים של תקווה.

כנראה שבתור איים, מנותקים מעט מהעולם החיצון, ועם חברה יחסית סולידרית,  התאפשר לאנשים על שני האיים האלו ליצור משהו  חדש, משהו אחר, לפעול הפוך מרוב העולם, להתמודד עם המשבר ביחד, ובכך להיות החלוצים שלנו, אלו שחיים את העתיד, שמנסים על בשרם את העולם החדש.

גם לנו יש הזדמנות. אנחנו גם  חיים באי. אי של  גבולות, מוקף אויבים. אי של טירוף ומלחמות.

אם איסלנד היו אי חלוץ של המהפכה הכלכלית, וקובה היו אי חלוץ של מהפכת האנרגיה והחקלאות המקומית, אז איזה מהפכה אנחנו?

אני עדיין חושב שיש  לנו סיכוי להיות החלוצים בנושא השלום.

כן, כן, תצחקו. מדינה שנעה ממבצע למלחמה, שבשישים ומשהו שנותיה לא ידעה מנוח, שהתעשייה שלה מבוססת בחלקה הגדול על מלחמה וייצור  נשק מתקדם. שהמדינה הזו תהיה חלוצה של שלום?

אבל כן, דווקא בגלל שידענו כל כך הרבה מלחמה, דווקא בגלל שאנחנו חיים באותו מקום קטן וצפוף, עם אנשים שלא הולכים  לשום מקום. דווקא משום שהתרבות שלנו במקורה מבוססת על  ערכי השלום והאחדות.

 יש לנו הזדמנות להיות אלו שיוצרים גשר בין תרבויות ודתות, אלו שמראים שאפשר לחיות ביחד, אנשים שונים, מדתות שונות, ולחלוק את אותה האדמה שכולנו כל כך אוהבים.

כבר הסתובבנו בעולם, באלפיים שנות גלות, בטיולים של אחרי צבא, כבר ראינו מה יש -  את הנוחות היחסית של מדינות המערב, את הנופים והחופים של של מדינות אמריקה ואסיה, ועדיין ליבנו כאן, עם המשפחות, עם התרבות, עם השפה, עם האתגרים ועם התקווה.

אפשר לעשות כאן  אי של שלום, אפשר להיות אור לגויים, אפשר להבין שכולנו אחים.

אתמול אחרי המרתון סרטים, הייתי במפגש של ישראלים ופלסטינים. שרנו ביחד וחלקנו סיפורים. על מחסומים ועל טילים, על ריפוי ועל חיים. הצלחנו לראות מעבר לשפה ולחזות וללאומים.

אך כאשר באותו זמן פצצות נופלות בעזה ובישובי הדרום, המפגש הזה מתגמד.

אבל הוא יכול לגדול הוא  יכול לפרוח.

אתמול זה היה ברור לי יותר מתמיד - אפשר לעשות פה שלום!

אם נרצה...




יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

לחלום בגדול ולהיות מוכנים להסתכן

"מגיע שלב שבו להישאר הדוק בתור ניצן, הופך למכאיב יותר מאשר הסיכון לפרוח" - אנאיס נין.

הגענו לשלב הזה שהשיח של מחאה כבר אינו מדבר על מה שאנחנו רוצים. הבעיות בחברה שלנו, הנסיון להתמקד במאבקים שונים ונפרדים, אינו יכול ליצור את השינוי שאנחנו כה מייחלים לו. כדי ליצור שינוי אמיתי עלינו להבין שהכל קשור ועלינו לחלום בגדול.

מה זה אומר הכל קשור? איך הכל קשור ואיך זה עוזר לנו לפתור את זה. ובכן יש סרטון שנקרא התנועה הגדולה בעולם. בסרטון מתוארת תנועה עצומה של יוזמות וארגונים מכל העולם שפועלים למען צדק חברתי וסביבתי, למען חינוך ורווחה, זכויות אדם ובעלי חיים. מדובר על מאות אלפי ארגונים ויוזמות בעולם שביחד יוצרים את התנועה הגדולה בעולם.

כיום התנועה הזו, הרשת הזו של ארגונים עוד לא הבינה שהיא רשת. אבל זה כבר די ברור לנו שכמו בטבע, שבו לכל מין וזן יש תפקיד במערכת האקולוגית, כך גם לכל ארגון ויוזמה יש תפקיד חשוב, ולכל אחד ואחד מאיתנו.

הכל קשור.
לא יכול להיות צדק חברתי בלי שלום - צדק חברתי לקבוצה אחת של אנשים הוא לא צדק חברתי, הוא אשליה.
לא יכול להיות שלום בלי שיהיו זכויות אדם לכולם - שלום שבו אנשים חסרי חופש תנועה וחופש ביטוי הוא אשליה.
לא יהיו זכויות אדם כל עוד אין צדק סביבתי - זכויות אדם כאשר האוויר המים והאדמה מזוהמים זו אשליה.
לא יהיה צדק סביבתי כל עוד אין זכויות לבעלי החיים - התחשבות בסביבה בלי התייחסות להתאכזרות לבע"ח זו אשליה.
לא יהיו זכויות לבע"ח כל עוד אין צדק חברתי - חברה שמטפלת בבעלי החיים אבל לא דואגת לאנשים - זו אשליה.
הכל קשור.

רובנו מבינים שהכל קשור, אבל חושבים שכדי ליצור שינוי עלינו להתמקד בנושא אחד ולשנות אותו, כי אחרת אנחנו מפספסים. אני טוען את ההפך, ברגע שאנחנו מבינים שהכל קשור, שהבעיות שזורות זו בזו, אז גם הפתרון חייב להיות הוליסטי. הפתרון חייב להתעסק בשורש - בערכים שלנו, בתודעה שלנו.

כיום כל המערכות שיצרנו מבוססות על ערכים של אנוכיות, תחרות, פחד, חשדנות. הממשל והכלכלה, החינוך והרווחה, הבטחון והתקשורת. הכל מבוסס על ערכים של הצלחה אישית, השגיות, אינטרסים אישיים או קבוצתיים על חשבון האחר.
השינוי חייב להיות ערכי קודם כל. להבין שעלינו לשנות את דרכינו ולהתחיל לפעול אחד למען האחר, מתוך אכפתיות, ערבות, שותפות.

איך עושים את זה? לשם כך דרושה מהפכה.  המהפכה הזו לא מתרחשת בחוץ, היא בתוך כל אחד מאיתנו. המהפכה הזו היא ההבנה שכדי ליצור עולם טוב יותר, קודם כל צריך להעיז לחלום בגדול, להאמין שאפשר לשנות את הכל, שיש לנו את הכח ליצור את השינוי הזה -  ביחד.

באיסלנד האנשים התאספו יחדיו, הפילו את הממשל ואת השיטה הכלכלית ויצרו חוקה חדשה - אינטרנטית ומשתפת.
אבל איסלנד לא יכולה לשרוד כאי של שפיות בתוך העולם שלנו. האוויר שהם נושמים, הכלכלה שלהם, תלויים בעולם הגדול, ואם תאגידים ימשיכו לחרב משאבים טבעיים וליצור שינויי אקלים, הם ייפגעו באותה מידה.



ולכן לחלום בגדול מדבר לחלום לא רק על ארץ חדשה, כמו ששר לנו בשנה שעברה שלמה ארצי, אלא ממש לחלום על עולם חדש. להעיז לחלום על עולם חדש, עולם שפועל לפי הערכים שציינתי, זה נראה לאנשים רחוק ובלתי מציאותי, כאשר כל מה שכתוב בעיתון זה המלחמה הקרבה עם איראן, והקיצוצים הקרבים בתקציב המדינה. אבל דווקא המשבר הנוכחי הוא הזדמנות בשביל אנשים להתעורר מהאשליה שככה אפשר להמשיך, ולהיות מוכנים להעיז ולחלום, וגם לפעול וליצור.

וכדי ליצור צריך להיות מוכנים להסתכן. המערכת שיצרנו, הן הפנימית-הערכית, והן החיצונית-החברתית, לא רוצה להשתנות. נוח לה. עם כל הסבל והמשברים, היא לא רוצה להשתנות. זה כמו אדם מכור שרוצה להפסיק לעשן, אבל משכנע את עצמו שהעישון טוב לו. הוא יודע שהוא הורג את עצמו, שהוא הופך את עצמו לחלש ולתלותי, אבל הוא לא מוכן לעשות את הצעד המתבקש ופשוט להפסיק.

דרושים אומץ ונחישות כדי לצאת מאזור הנוחות. לעצור את הסיסטם פירושו לעצור את כל מה שאנחנו עושים, כיחידים וכחברה שממשיך להזין את האנוכיות של עצמנו ושל החברה. ברמה האישית זה יכול להתבטא למשל בהפחתה של אכילת בשר. אכילת בשר, מעבר לדיון המוסרי שיש סביבה, היא אחד הגורמים המשמעותיים בהרס האקולוגי ושינויי אקלים, וגם אחת הדרכים הלא יעילות לגידול וצריכת מזון, שיוצרת ומטפחת רעב עולמי (כמות החלבון הצמחי שהיה הולך לתזונה של אנשים, קטן פי 10-20 ברגע שמומר להזנת פרות). אם מבינים את זה אז נותרת השאלה מה אני מוכן לעשות עבור זה. אם אני אמשיך לאכול בשר כאוות נפשי, כי "זה עושה לי טוב" או האם אני מוכן להשתנות ובכך גם לשנות?

אכילת בשר זו דוגמא אחת, אבל כמעט כל מה שאנחנו עושים מזין את הסיסטם שיצרנו -
עבודה במשהו שאנחנו לא אוהבים רק כדי שתהיה לי משכורת טובה ונוחה.
צריכה של מוצרים שאני לא יודע מהיכן הגיעו, מי נוצל כדי לייצר אותם, ואיזה נזק סביבתי היה כרוך בכך.
צריכה מרשתות גדולות כדי לחסוך כמה שקלים למרות שהן שייכות לטייקונים ומנצלות את העובדים.
נסיעה בכלי רכב חדש וגדול ונוח, אך גם זולל דלק ומזהם.

הדוגמאות הן רבות, וחשוב להבין שאנחנו הסיסטם. אנחנו המערכת. ויש לנו את האפשרות לשנות את זה. אם נהיה מוכנים להשתנות. ברגע שנכריז ביחד, שאנחנו רוצים ליצור פה חברה אוהבת יותר, שאנחנו מעיזים לחלום על השינוי, בלי שיבטיחו לנו משכורת טובה יותר או חופשות בחו"ל, להפך, להבין שאנחנו יכולים לוותר על הרבה דברים, למען חלום גדול יותר, למען מציאות טובה יותר, עבור כולם, אז באמת יתחיל לקרות פה שינוי. אז יעלו הפתרונות לכל אותם בעיות פרטניות שאנחנו מתעסקים בהן  - חינוך וממשל וכלכלה וסביבה.

הפוסט הזה הוא לא תיאורטי הוא קורא לפעולה.
ב-21.9 אלפי אנשים בארץ, ועוד עשרות אלפי אנשים בעולם עומדים לצאת ביחד לרחובות, אבל עם קריאה שונה ממה שקראנו בעבר. אנחנו נצא בקריאה לשינוי אמיתי:
ככה אי אפשר להמשיך, אנחנו דורסים אחד את השני, ואנחנו רוצים שינוי, ואנחנו מוכנים להשתנות.
אנחנו מוכנים להפסיק להזין את המערכת, אנחנו מוכנים להתאחד, להושיט יד אל האחר, לוותר.
אנחנו מעיזים לחלום בגדול, על עולם טוב יותר. ביחד אנחנו יכולים ליצור פה שינוי, וזה תלוי רק בנו.
האם ליבך שומע את הקריאה?