רדיקלים חופשיים וכימיקלים ממכרים

החגים נגמרו, והשגרה חזרה.
השבוע חזרנו לרכב על האופניים אחרי שלושה שבועות הפסקה שבהם פעלנו  בצפון.
איזה כיף שזו השגרה שלנו :)

בדרך חזרה אל האופניים שחנו באבן ספיר, עצרתי אצל חבר שהוא פיה. לא סתם פיה, פיה רדיקלית.
מתברר שישנה תנועה כזו, עוד משנות ה-70 של המאה הקודמת, של גברים בעלי זהות מינית מאוד צבעונית, שמטפחים את הנסיכה שנמצאת בתוכם.
בארץ הולכת ומתהווה קהילה של פיות רדיקליות. היו להם כבר מספר מפגשים, וגם נוכחות בארועים ציבוריים כמו מצעד הגאווה בירושלים. יש ביניהם אקטיביסטים רבים, בנושא זכויות אדם, שלום, קהילתיות, חופש מיני ועוד.

שאלתי את חברי הפיה האם אני יכול להצטרף למפגש, והוא הסביר לי שהמפגש הוא בעקרון לגברים הומוסקסואליים.
שאלתי אותו אם מישהו שהתנסה ביחסים הומוסקסואליים, והוא גיי פרינדלי, אבל לא בהכרח הומוסקסואל יכול להצטרף, והוא הסביר לי בעדינות שלא. שישנם מפגשים פתוחים שאליהם אורחים מוזמנים וישנם מפגשים סגורים יותר של גיבוש הקהילה. כמו בכל קהילה האיזון שבין פתיחות לעולם הרחב, ובין סגירות לטובת הגיבוש של חברי הקהילה הוא מאוד עדין, ואני מקווה שהפיות הרדיקליות, בעדינותן ופתיחותן ימצאו את האיזון העדין הזה כדי שהקהילה שלהן תשגשג :)

פיות רדיקליות
אחת הקהילות הצבעוניות ביותר שקמו לאחרונה בישראל

המפגש איתו כנראה שהשפיע עלי מאוד משום שבלילות הבאים היו לי כמה חלומות שקשורים להומוסקסואליות. הם פחות היו בקטע ויזואלי פורנוגרפי, אלא יותר מעין תחושות כאלה לגבי חברים ומכרים  מההווה והעבר. היו שם מצד אחד תחושות נעימות של בטחון ואחווה ומנגד תחושות של זעזוע ודחייה.

בעקרון אני נמשך לנשים, אך כחלק מתפיסת העולם הפוליאמורית שלי, (או כמו שמכנה זאת חברי הפיה - פוליאמורפיה) אני מעוניין לאהוב כל יצור ולהיות פתוח למגע ולקירבה עם כל אחד - גבר או אישה. לתוך זה נכנסות ההתניות החברתיות והדיכוי המיני של מוסד המשפחה, מוסד הדת, ומוסד הצבא. גברים רבים לא מוכנים להתנסות במגע עם גבר אחר, גם אם הוא אינו מגע מיני, מגע שהוא בבסיסו מגיע מאהבה ומיצר חיים, משום שהכניסו בנו כל-כך הרבה פחדים בנושא.

אני מוכן להתנסות, ואני מוכן גם לגלות היכן הגבולות שלי. איני רוצה לעשות דברים לא נעימים לי, אך איני רוצה שיכתיבו לי היכן עבור הגבול. ולכן בשנים האחרונות אני יותר ויותר מאפשר מגע, חיבוקים, ליטופים - גם מגברים וגם מנשים. אהבה היא חופשית, אני גם רוצה להיות חופשי.

            



המשך המסע

באבן ספיר ישבנו חברי קהילה על אופניים והחלטנו שאנו נוסעים לאינדינגב, אחד הפסטיבלים האלטרנטיבים הגדולים והותיקים בישראל. שלולי חברתנו היא עוזרת הפקה כבר מספר שנים, והחלטנו שאנו מצטרפים אליה להקמה, וכך גם נגיע לדרום לקראת הסתיו שמגיע עלינו לטובה. הדרך למצפה גבולות, שם יתקיים הפסטיבל היא ארוכה, אך בכל זאת החלטנו שאנו רוכבים את כל הדרך לשם עם העגלות.
יצאנו לדרך שלושה גברים צעירים וחסונים. לא היו הרבה ליטופים וחיבוקים, אפילו שאנחנו די פתוחים לנושא גם מבלי שנהיה מיניים. מה שכן היה זה הרבה בדיחות וכיפים משולשים של ילדים :)

מאבן ספיר יצאנו לכיוון צור הדסה. ישנו מעל נחל שורק, ובבוקר חצינו אותו והגענו. מצאנו את הסופר המקומי, קנינו לעצמנו קצת אוכל והתיישבנו לאכול על המדרכה בזמן שהטלפון שלי נטען בפיצריה ליד. עצרו לידנו אנשים סקרנים ודואגים - שאלו למה אנחנו יושבים על הרצפה ובכלל מה זו הדרך חיים המוזרה הזו שלנו. הסברנו שאנחנו רגילים לשבת על מזרונים, ושסך הכול שקט לנו ונעים.

אחת הסיבות שנעים לנו היא הכימיקלים שמשתחררים למוח בזמן פעילות גופנית. אלו שאני מכיר, נקראים אנדרופינים. הם מופרשים לנו במוח בזמן רכיבה, משככים את כאבי השרירים והעכוז ויוצרים תחושת אופוריה קלה. יש אנשים שממש מתמכרים לזה.

וכאן אני רוצה להכניס מילה על התמכרויות וסמים. לפני כשנתיים וחצי, כשנגמלתי מעישון טבק, השתדלתי גם להמנע מאלכוהול כי הקשר בין השניים הוא חזק. פעם אחת כשנכנסתי לבר וחיכיתי לחברים, הזמנתי מהברמן לימונדה וסיפרתי לו שאני נגמל. הוא אמר לי - חביבי מהתמכרויות לא נגמלים, רק מחליפים. ויתכן שזה נכון. אז במקום עישונים ובירה ופורנו, אני מנסה לעשות ספורט ומדיטציה ולכתוב. ולא תמיד זה מצליח.

ההתמכרות שהכי קשה לי להגמל ממנה זה העישון. זה כבר מזמן לא כמו פעם, זה לא מגיע לכמויות שהייתי מעשן, אלא תמיד נע בין 0-4 סיגריות ביום, אבל זה כל הזמן שם. להיות נקי לאורך זמן דורש ממני מאמץ, ולרוב אני מעדיף לוותר ולחטוא בעישון קטן. כי מה הם החיים בלי החטאים הקטנים :)

אבל הרכיבה והקהילה עוזרים לי. כאשר אני רוכב אין לי צורך לעשן. כאשר אני נמצא עם חבורה שלא מעשנת אז הצורך שלי יורד.

כימיקלים לא ממכרים

לפני שבועיים הזדמן לי לעיין במגזין הפסיכדליה הראשון - לפסיכונאוט. המגזין מסקר נושאים שונים הקשורים למרחיבי תודעה דוגמת פטריות, מריחואנה, LSD ועוד. בניגוד לכימיקלים ממכרים שאנו מכניסים לגופנו באופן יומיומי - טבק (ניקוטין), קפה ותה (קפאין), סוכר לבן, תרופות בית מרקחת למיניהן - מרחיבי התודעה הם בעלי אפקט התמכרות נמוך ביותר. נכון ישנם אנשים שמשתמשים במריחואנה על בסיס יומיומי, אבל האפקט הפיזי של ההתמכרות הוא נמוך בהרבה. מנגד, הצד המרפא של הפסיכדלים הוא די מדהים. כמובן שישנם סיכונים, ולכן המגזין עוסק בין היתר בצריכה נבונה ומודעת שלהם, במחקר במקום בנסיונות הפחדה עקרים.

אנדרופינים, ניקוטין, פסיכדלים, קפאין, כולנו צורכים ומייצרים כל הזמן כימיקלים שמשתחררים לנו בתוך המוח ונקלטים על ידי מיליוני רצפטורים. העניין בעיני הוא להבין מתי אנחנו מכורים והופכים לתלותיים, ומה מרחיב לנו את התודעה ומאפשר לנו להפתח ולהיות יותר חופשיים.


מסע לאחור בהילוך מהיר  - BE KIND REWIND 


מצור הדסה המשכנו לכיוון נתיב הל"ה. נסענו בירידה בכביש והגענו לנתיב הל"ה תוך חצי שעה. יותר מהירים מהרוח.
התאחדנו עם הציוד שלנו שהשארנו בכפר האקולוגי ורטיגו לפני חודשיים - עוד שתי עגלות, פאנל סולארי, כלי מטבח ותיקון אופנים, ביגוד חם. השארנו הרבה מהציוד שם, כולל אחת העגלות, לטובת אנשי המקום.

אחר הצהרים המשכנו לכיוון בית-גוברין. שכנעתי את גלסקי לעלות לרכב  בשביל שעל הרכס, במקום לנסוע על הכביש, וכך הגענו לישון במצפה משואה. ראינו את אחת השקיעות היפות, כאשר כל מישור החוף והשפלה, בין אשקלון לתל-אביב נפרש לפנינו.
בבוקר המשכנו בדרכי עפר עקלקלות עם כל מיני עיכובים ותקלות שמתחו את סבלנותי.גיליתי שלעמוד בשמש זה אחד הדברים שהכי מוציאים אותי מהשקט. לא לרכב בשמש, או לעמוד בצל, אלא השילוב של השניים - לעמוד בשמש.   בזמן שגלסקי לימד בסבלנות את אברי איך לתקן את התקלה בעצמו, אני עמדתי בשמש, נשמתי עמוק, וניסיתי פשוט להנות מהנוף. מעדרי העיזים שחלפו אותנו עם הרועים הבדווים, מהעופות הדורסים שחגו מעלינו. כאשר אני רגוע והמחשבות במקום הנכון אז גם הכימיקלים המתאימים משתחררים. לכן עדיף להיות בהודיה על החיים, למה עצבים?

דרך פארק בית גוברין
אם מסתכלים טוב רואים את גלסקי ואברי הרוכבים הנועזים

כשהגענו לבסוף לבית גוברין, ראינו מאהל בדווי ליד הקיבוץ. לא היה לנו לחם, והיינו די רעבים, אז ניגשתי למאהל לבדוק אולי יש להם כמה פיתות למכור. היתה שם אישה בדווית מסבירת פנים בשם חכמה וילדה קטנה וביישנית. היא הביאה לי לחם שהיא אופה במקום בתנור בוץ ואבנים ולא רצתה כסף שהצעתי עבורו. היא גם הזמינה אותי לתה. אמרתי לה שאלך לקרוא לחבריי ונחזור. אחרי שאכלנו ושבענו מהלחם הטעים, באנו אני ואברי, ובדיוקגם הגיעו הגברים - בעל הבית דיאב וחברו החביב חסן. ישבנו ושתינו תה. עישנתי סיגריה, וסיפרתי להם על המסע שלנו ועל דרך החיים - בלי משכנתא, בלי פנסיה, בלי חובות, בלי דאגות. הם הסכימו איתנו שככה טוב לחיות :)

חכמה חושפת בפני את תנור הלחם שלה מתחת לאפר

מבית גוברין המשכנו לכיוון לכיש, עם כוונה להגיע עוד באותו יום לנועם - עוד חווה שעברנו בדרכנו לירושלים. נסענו דרך הכרמים המדהימים. ליקטנו כמה קילו של ענבים שהתאילנדים החביבים זורקים כי הם לא מספיק יפים לשווקים, והגענו להפסקת צהרים בלכיש. בזמן הפסקת הצהרים הגיעה לבקר אותנו כלבה חביבה עם קולר תכלת קרוע. אז עוד לא דמיינתי שכאשר אני אשב ואכתוב את השורות האלה, היא תשב לרגלי, אבל כך קרה.

כאשר המשכנו בנסיעה היא התחילה לרוץ אחרינו. הנחנו שאחרי כמה מאות מטרים היא תתעייף ותחזור אבל היא המשיכה והמשיכה והגיעה איתנו עד לנועם. אז נכון לעכשיו אנחנו ארבעה במסע, כולל הכלבה שקיבלה את השם סימה. סימה היא כלבת חופש אמיתית, רדיקלית בנשמתה.
בינתיים החלטנו שמכיוון שהיא מבוגרת ואין לנו תקציב להחזיק אותה, ויש חשש שהיא תידרס באחת הנסיעות על הכביש
אז אנו כנראה נמסור אותה. אין לה צ'יפ כך שאנחנו עדיין מחפשים עבורה בית חם. אז מי שמעוניין - הנה היא כאן:

אני וסימה בוחנים את המצב

ביום למחרת סימה עשתה איתנו עוד כברת דרך של 28 קילומטר (!), בשעות הבוקר המאוחרות, כמעט ללא צל, עד למושב קלחים. בדרך עוד עברנו בנקודה ה-12, כדי להגיד שלום לדורון ולכל החברים, ואז הגענו ליריד קיימות מקומית שארגנו חברינו מאדמאמא.
היה פשוט מדהים!!

סבתות מרוקאיות שהכינו קוסקוס וספינג', בני נוער שעלו לנגן ולשיר, היפים אקולוגים שהגיעו מהאזור ומהמרכז כדי לעזור, שוק יד שנייה, ואפילו דוכן הסברה של מערכת אושר היה. אני מיד זיהיתי את הפוטנציאל - פיניתי את העגלה שלי, שמתי עליה מזרוני שטח ושק שינה, והצעתי סיבוב לילדים. אחרי עשרה סיבובים, נוצר שובל של ילדים ואז גם התחילו הריבים. הפסקנו בשיא והמשכנו להסתובב בין הדוכנים.  נשארנו לפירוק וקיבלנו הקפצה לאדמאמא, מותשים אך שמחים.

קיבלתי שיעור גדול מהשבוע הזה - על התמכרות ועל סבלנות, על חברות ועל פתיחות על מיניות ועל כלביות.
מקווה שנהנתם גם לקרוא על השיעור, נתראה באינדינגב
אם נרצה...

               

וואבי סאבי

כשהייתי סטודנט באוניברסיטה לקחתי קורס של המומחה לתרבות יפן, יעקב רז, שנקרא - 'יופיו של הבלתי מושלם'. מאוד נהניתי מהקורס, ועל אף שלמדתי למבחן וכתבתי בשקיקה את כל התובנות המעמיקות שלי על השאלות הקיומיות,
קיבלתי ציון 47. יעני נכשל כבד.

זה היה הקורס היחידי שנכשלתי בו באוניברסיטה.
היה בזה משהו מאוד סמלי, להכשל בקורס שמדבר על היופי שבחוסר שלמות.
החלטתי להשאיר זאת כך ולא לגשת למועד ב'. לקבל את החוסר שלמות שבי.

וואבי סאבי הוא גם ספר שאת כריכתו אפשר לראות בתמונה.

נתקלתי בכמה עותקים של הספר הזה במקום שאליו הגענו אתמול במסענו - הנקודה ה-12 במושב שדה צבי.

מדובר במקום סוריאליסטי ומקסים בלב מושב די שומם בדרום הארץ. אבל קרו עוד הרבה דברים בדרך לכאן, אז אני אחזור לכך בהמשך...


בניית בתים שיעור לחיים

את השבוע התחלנו בעבודות טיוח ושיפוץ של בית המתנדבים מבוץ באדמאמא (הבתים הם מבוץ, לא המתנדבים).
למדנו להכין בוץ מתערובת של אדמה, חול, זבל סוסים ומים,
ולטייח איתו את הקירות, התקרה והרצפה, לפלס ולהחליק, לשמן ולהדק.
מדהים איך בימינו, כאשר נדמה שלהשיג או לבנות בית זו משימה כמעט בלתי אפשרית,
נמצא ידע כל-כך רב ופשוט לאיך לבנות בית בעצמנו, בחומרים שזמינים לכולנו.
נכון שרק שיפצנו ולא בנינו, וזה בית שהוא יותר מאורה לאדם אחד,
אבל הידע קיים, רק צריך למצוא מקום, ולקום ולעשות.

שימון בית הבוץ הקטן באדמאמא

מעבר ללימוד הטכני של עבודות הטיוח, ישנו גם הלימוד הפנימי והקבוצתי.
איך לעשות את הדברים ביחד.
יש מי שמכיר את הטכניקה, ומלמד ומסביר.
בתור מורה צריך להתמודד עם הקושי של הלימוד -
לאפשר טעויות, להעיר גם כשלאחר לא תמיד יש סבלנות,
מתי להפסיק ולעשות בעצמך כשיש דברים קריטיים.

בתור תלמיד צריך לדעת איך לקבל הערות, בלי לחזור למערכת החשיבה שנותנת ציונים לכל דבר.
צריך לדעת מתי להיות המורה של המורה, ללמד אותו סבלנות וענווה, ולהבין שהוא למעשה תלמיד כמונו,
רק עם ידע ונסיון רב יותר בנושא מסוים.

תמיד קיים המתח בין הרצון שמשהו יצא טוב ויפה,
 לבין הרצון שמישהו שעושה משהו בפעם הראשונה יתנסה וילמד.

כאן נכנס אלמנט הוואבי סאבי,
ההבנה שהננו יפים בחוסר שלמותנו - היצירה, וגם המורה והתלמיד.

במהלך השבוע התמודדנו רבות גם עם הפערים בינינו,
מבחינת רצון לעבוד, שעות קימה והתעוררות,
הצורך בעשייה של דברים נוספים כמו בישול, טיפול בציוד, טיפול בגופנו ובנפשנו.

זה יצר לא מעט מתחים בינינו שאנו עדיין מנסים לפתור,
בכל יום ויום עלינו לגלות סובלנות לצרכים ולהרגלים של כל אחד מאיתנו.
זה שלב הכרחי בהתהוות של כל קהילה.
הוא מאתגר ומתסכל ומגבש בו זמנית.
הוא בלתי מושלם כמונו,
וזה יפהפה בעיניי

הפסקת שירה

ביום שלישי גילינו שיש לכמה מאיתנו עניינים במקומות אחרים.
אחד הדברים שאליהם רצינו להגיע הוא מעגל שירה שמתקיים אחת לכמה שבועות בכיכר רבין.
מכל קצוות הארץ מגיעים אומנים, זמרים ונגנים,
מתיישבים יחדיו במעגל במרכז הכיכר,
מניחים שולחן עם קטורת ונרות במרכז,
ומזמינים אנשים להצטרף לשירה מרוממת נפש,
חלקה בעברית חלקה בשפות אחרות.

המעגל הזה מתקיים בעוד כמה ערים בעולם בו-זמנית,
והוא מהווה התכנסות של שבט מאוד מיוחד של אנשים,
היפים, ריינבואיסטים, ושאר אנשי שוליים לבביים,
שמגיעים לעיר, ללב הבבילון, כדי להתאחד,
ולהזכיר לעצמנו ולאחרים שאנחנו בסך הכל רוצים לאהוב.

בסוף השירה, בסביבות השעה אחת-עשרה,
פתחנו את המעגל ואחזנו ידיים. היינו כמה מאות אנשים והקפנו את רוב הכיכר.
השוטרים שהגיעו לוודא שאנו מסיימים בזמן נשארנו פעורי פה,
ומלמלו שדבר כזה יפה הם עוד לא ראו.
ובאמת אי אפשר להעביר את התחושה במילים, צריך לבוא ולהרגיש.
המעגל הבא יתקיים ב-28.7 . מוזמנים:)

מעגל שירה בכיכר רבין - צריך להיות ולהרגיש כדי להבין

קפקא על החוף

למחרת בבוקר קמתי לפנות בוקר לראות את המשחק המותח ביותר בסדרת הגמר של ה-NBA,
אחד הדברים האחרונים שעוד מעניינים אותי בתרבות השואו ביזנס האמריקאית.
לאחר המשחק המותח והמרתק,
יצאתי עם כמה חברים לבית המשפט באשקלון כדי להוכיח את חפותנו.
לפני חצי שנה, בזמן מבצע עמוד ענן, יצאנו לשדרות, כדי להביע תמיכה בתושבים,
להראות שאכפת לנו, ולהראות לעצמנו שאנו לא פוחדים מאזעקות וטילים.
לצערנו השוטרים במקום לא כל-כך היו מרוצים מההמצאות שלנו במקום,
והחליט לתת לנו קנס על היותנו מפגע בטיחותי, בכך שאנו משמיעים מוזיקה בעת מלחמה.

אחרי שסירבנו לשלם את הקנס והחלטנו להשפט,
נרתם חברנו ספי, עורך-הדין טוב הלב, ומיד נכנס לעניינים,
הוא התקשר למנהל הסופרמרקט שלידו עמדנו כדי לברר את עוצמת המוזיקה שהיתה,
בדק את התקנות הסבוכות והקפקאיות שעל פיהן ניתן לתת דו"ח על רעש,
והדפיס מפה כדי לתשאל את השוטרים היכן עמדנו ולהראות שאין להם מושג.

אחרי כל זה, הגענו למשפט, והשוטרים, שהם העדים של התביעה, לא הגיעו.
חברנו העורך דין התאכזב מאוד, ואף שקל לבקש פיצויים על החזר יום עבודה,
אך השופטת מיד איימה בדחיית המשפט,  כדי לאפשר לשוטרים  להיות נוכחים,
כי פשוט אחד מהם הלך למילואים ושכח להודיע...

ויתרנו על פיצויים, ואף קיבלנו הזדמנות להסביר מדוע היינו בשדרות.
אמיר שהיה זהשבפועל קיבל את הקנס,
ניצל את הבמה ונשא נאום חוצב לבבות על היותנו משרתים של האהבה.
הוא העניק ברכה לתובע וגם לשופטת, שסירבה לקבלה מתוקף היותה בתפקיד,
וביקש שנצלם תמונה, למרות שהשופטת לא הרשתה, אבל חייכה :)
 הנה היא לפניכם:

אמיר הנאשם המזוכה, צוחק על גורלו הקפקאי

מכיוון שהגענו חמישה חברים והמשפט הסתיים מוקדם מהצפוי,
התקשרנו לחבר מקומי שלקח אותנו לחוף באשקלון.
אכלנו פירות, שתינו לימונדה מתוקה עד אימה,
והודינו לשוטר היקר, שקבע לנו את הפגישה הזו, כבר לפני חצי שנה.



יוצאים לטיול - בשעה טובה

אחרי האתנחתא לשירה ולעיסוקים נוספים, חזרנו אחד-אחד לאדמאמא.
סיימנו את העבודות האחרונות על בית הבוץ והעגלות, והתכוננו ליציאה.
למרות הנסיון לתאם ולהכין את עצמנו, בכל זאת נוצר מצב שלקראת היציאה
התמהמנו וכבר נהיה די מאוחר, והשקיעה התקרבה.

היה הרבה מתח באוויר,
גם אני הייתי כבר לחוץ ללכת , וגם הרגשנו שבאדמאמא כבר היה רצון שנלך,
לא כי לא אהבו אותנו, אלא כי זה הכניס את המקום למצב של אי-ודאות,
והיה רצון של אנשי המקום להתייצב, בינם לבין עצמם, והנוכחות שלנו הקשתה על כך.

בסוף יצאנו בטקס משעשע של גזירת סרט כחול,
והתחלנו לרכב לעבר שדה-צבי בקצב מאוד רגוע.
נתקלנו פעם ראשונה בעליות תלולות עם העגלות,
ואודי, שהצטרף אלינו השבוע, והיה בלי עגלה, נרתם למשוך את גלסקי שסחב את העגלה הכי כבדה.
אחרי עצירה בחווה קטנה מלאה בגורי חיות מכל הסוגים,
המשכנו לרכב עד השקיעה ועצרנו לחניית לילה בשדה חיטה.

אודי סוחב את גלסקי שסוחב עגלה. טולה מבסוטה

בבוקר יצאנו בשעה מעט מאוחרת כך שכבר נהיה חם.
היו גם כמה נפילות לא נעימות, אבל למרות הכאב, המשכנו והגענו,
לנקודה ה-12 בשדה צבי.

איך שנכנסנו לישוב, התבלבלנו בניווט ומיד התפזרנו,
כל אחד המשיך לכיוון אחר, ולמשך כחצי שעה היינו מפוזרים לחלוטין.
כשהגענו לבית הנקודה ה-12, הוא היה ריק מאדם.
ישבנו בחוץ וחיכינו, עייפים, צמאים, כואבים וקצת עצבניים.

אבל ברגע שהגיע דורון והזמין אותנו פנימה, נתן לנו מזון ושתיה,
וסיפר לנו על עצמו ועל המקום, מיד הלב התמלא בשמחה והודיה.

המעבר החד בין קושי ועצבים,
לבין פליאה ושמחה, עוזר לי להבין,
שחלק בלתי נפרד מהמסע זה להתעצבן ולהתרונן, וליפול ולקום, ולהתאכזב ולהתאהב.
זה היופי, זה הוואבי סאבי,
אפשר לראות אותו בכל רגע אם בוחרים בכך.

אם נרצה...