על טכנולוגיה, מסע, אהבה ויצירה

פוסט אורח של יקיר אוזן,

איש חינוך, משורר, הוגה, ומטייל

לקריאה נוספת - קריצתו של סיזיפוס

כשאתה קורא דברים אחרים שאנשים כתבו ואתה מודה על כך שיש אנשים שכתיבתם מעוררת לפעולה או וגם מעוררת השראה, חשוב להודות להם על כך.. כך עשתה מישהי שקראה בבלוג שלי, "כתיבה נוגעת" היא קראה לזה.

וכך עשיתי אני כשביקשתי מארני, חבר ושותף יקר, מתוך כבוד לבלוג המקסים שלו, להתארח לפוסט אחד ולכתוב ברוח הבלוג.

חשבתי שאתחיל את זה אחרת..

אבל אני לא יכול כי היום, כשחזרתי מאירוע שבו התנדבתי להיות "וולקאם" ב-פלא

בדרכי לעלות על מונית שירות חזרה לביתי גיליתי כי הפלאפון לא נמצא עלי. מאז מחשבותיי עסקו בזה

בהתחלה היה כעס על עצמי, ועצבנות על חוסר האחריות שגרמו לפלאפון ליפול מכיסי.

אך לאחר מכן, כשישבתי במונית ושמעתי את הנהגים צועקים זה על זה בטלפון על מי יצא ראשון ולמה- עלה חיוך על שפתי.

פתאום נזכרתי שרק ממש לפני כמה ימים בנסיעתי על הרכבת, אמרתי לעצמי כמה שאנשים כל כך מחוברים לדבר הזה, כשאתה יושב על ספסל ברציף של תחנת רכבת ומסתכל על רכבת העוברת למולך, מעט מאוד האנשים שמסתכלים בחלון, או עושים דבר אחר מלהיות במחשב או במכשיר. יותר מכך- מעטות האינטראקציות הנוצרות בין אנשים כשהם יושבים זה מול זה ברכבת או באוטובוס, כי כל אחד מעדיף להיות בעולמו, אך המונח הזה לא ממש נכון- כי אתה לא ממש בעולמך אלא הופך להיות צופה בעולמות של אחרים (היום קוראים לזה פייסבוק). וכך כל אחד מציץ אל חייהם של אחרים במקום פשוט להיות בחייו שלו- ואולי גם להיות מוכן שמישהו פתאום יכנס אליהם במפתיע.

אז הנה קיבלתי תזכורת, או מתנה, או את מה שביקשתי.. או פשוט את ההבנה- להיות בכאן ועכשיו, להיות נוכח, להטיל חותם בהווה, לתת מקום למה שקורה. להסתכל למעלה.

                                                                     

       

לפני כשלושה חודשים, איפשהו במהלך יוני..

אני וארני ישבנו על הספות מחוץ לפלא.. זה כשהיה אירוע פרי-סקול. בית ספר חופשי. אירוע שהתחיל אי שם ב-גוקרנה

לי יצא לשמוע עליו ולהביא אותו לנפאל, עד שחזר מהסיבוב במזרח והגיע גם לארץ.

ואז מתוך שיחה שהתגלגלה על זה שמרחבים כמו פרי-סקול צריכים להיווצר בכל מקום ולא רק בתל אביב, במזרח או בפסטיבלים, ומתוך חזון של ארני לקהילה שתנדוד ותלמד- נוצר ה-היריד האנושי הנודד. פרוייקט המאפשר לאנשים פשוט לתת את המתנות שיש להם לתת ולהיות מה שהם רוצים להיות. הפרוייקט זכה גם להיות מוצג בכנס שלמיזמי חינוך אלטרנטיביים וכך הפכנו מחבורת היפים שפשוט רוצים לעשות משהו מגניב ל- "Proffesional hippies" שהולכים עם הרעיון שלנו כל כך רחוק, אפילו עד הכלא.

האמת שיותר ממה שהרעיון נוצר, הבנתי, כי הוא תמיד היה שם. החיים הם יריד במובן מסויים, אם נבחר להסתכל עליהם כך, זה פשוט אנחנו שלא מספיק הטבנו לראות. יריד כי אנחנו תמיד יכולים לבחור מבין אינסוף אפשרויות, יריד כי הזמנויות חדשות ללמוד ולעשות תמיד מתדפקות על דלתינו, רק צריך להקשיב ולתת להם להכנס. יריד כי יש אינסוף צבעים ואינסוף אנשים ואינסוף חוויות שיכולים להמצא בדרכך בכל שלב בחיים- עליך רק להיות ער לכך. יריד כי השפע הוא לא חיצוני, הוא פנימי, וכמו אהבה, ככל שאתה נותן מהשפע שיש לך לתת, ככה יותר שפע נהיה בעולם.

ומתוך כל הדברים שעשיתי השנה ומאז שחזרתי לארץ, זה היה ועדיין אחד הדברים המשמעותיים ביותר.

תעודת הוקרה שקיבל כל אחד מאיתנו על השפע שחלק בכלא

לפני כמה ימים חזרתי מביקור בקיבוץ סמר, סמר הוא קיבוץ שיתופי הנמצא בדרום הערבה כחצי שעה מאילת, מה שמיוחד בקיבוץ הזה שהוא לא מוכן לוותר על החלום שלו- ולכן חי אותו יום יום בעיניים פקוחות. קיבוץ בו כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, יש קהילה תומכת ואוהבת, חבר'ה צעירים שחלקם ילדי הקיבוץ וחלקם מתנדבים וצעירים מבחוץ ובעיקר מקום לכל אחד להיות מי שהוא ומה שהוא. אחת האמרות בסמר היא ש"מקבלים את כולם". לא משנה מי אתה ומה אתה.

הענף העיקרי בקיבוץ סמר הוא התמרים, ובחודשים אלה מתקיים הגדיד שזה מעין אירוע קיבוצי בפני עצמו, אנשים מרחבי סמר וגם אנשים שרק ביקרו בסמר או היו בה לתקופה מגיעים לתקופת הגדיד ונרתמים למשימה של גדיד התמרים. על הדרך זוכים כולם למפגשים מחודשים, להעלאת חוויות ישנות ויצירת חוויות חדשות.

מג'הול- להקה שהוקמה מצעירים בקיבוץ סמר

      

כרגע נפתחה בפני האפשרות לעבור לסמר לשנה הקרובה, לעבוד ולחיות בקיבוץ ולהיות חלק מקבוצת הצעירים. ואולי גם לשלב לימודי אנתרופוסופיה בצוקים.

המחשבה על לעזוב את תל אביב אחרי שהצלחתי סוף סוף למצוא בה מעט את מקומי, את האנשים הנפלאים שהכרתי בתקופה האחרונה, את המעבר מלימודים של חינוך דמוקרטי לאנתרופוסופי ובעיקר את האני המוכר לי של מי אני עד עכשיו- כשגרתי כאן- היא מחשבה מפחידה ומבלבלת. בימים האחרונים תוקפים אותי כאבי ראש חזקים ואני די בטוח שיש להם קשר להתלבטות הזאת.. ולאחר שיחה עם חבר- הבנתי מה מקורה.

הפילוסופיה של ה'אני'

חבר שלי, יובל, שהכרתי במסגרות גרעיני הנחל של תנועת בני המושבים, אמר לי שהוא כותב את הסמינריון שלו בימים אלה על למה חינוך דמוקרטי זה החינוך הראוי ביותר בחברה פוסט-מודרנית.

תוך כדי שיחה הבעתי טענה לדוגמאות כמו ריינבו ו-ברנינג-מן שבעיני הם אלטרנטיבות- מעין T.A.Z'ים בחברה כיום.

הוא טען שהוא מבטל את האפשרויות האלה שכן הם מייצרות פירוק של האני, שבכל אירוע כזה מותר לך להיות מה שאתה רוצה ולהתנהג באיזו צורה שאתה רוצה, ולכן האני שלך נשבר כל הזמן. ואין לך בסיס קבוע - מה שמייצר אצלך דיסוננס או פער בין זמנים שונים או בין החוויות האלה לחוויות אחריות- שגרתיות יותר שאתה חווה במהלך חייך.

לאחר שנפרדנו, חשבתי על כך, והבנתי שהדברים שאמר היו נכונים ושגויים בו זמנית. זה לא הגיוני אבל בדיוק זה העניין- זה מעבר לתפיסה הרציונלית.

חוויות שונות, מיוחדות, שאנחנו עוברים במהלך חיינו, אם זה פסטיבל, מפגש, התנסות, טיול, או כל דבר אחר שעולה על דעתכם, הן לא מפרקות את האני- הן בונות אותו. הן בונות אותו כמו ששריר נבנה, כדי ששריר יבנה, עליו לייצר איזה מאמץ, תנועה, שינוי. התנועה הזאת בתחילה מפרקת אותו, אך למעשה רק כדי שיוכל להבנות שריר חזק יותר. בתחילה השריר מתפרק, מתוך אימון ומאמץ, ולאחר מכן רקמות השריר נבנות מחדש. כך בדיוק גם עם האני. כל חוויה, הזויה, מיוחדת, מטורפת ככל שתהיה- לוקחת אותנו למצב של תנועה פנימית שעשתה בנו איזשהו שינוי, היא הוציאה אותנו מהמצב בו אנחנו רגילים לתפוס ולראות את עצמנו בעיני עצמנו ויצרה מצב חדש- המצב הזה הוא בדיוק הזמן בו אני מבין כי אני השתנתי, או משהו השתנה בי- כאן מתחיל להבנות האני.

האמת היא שאנו משתנים כל הזמן. אם אנו נעים בצורה חיצונית- מטיילים למשל, אנו משתנים מהמראות, מהחוויות ומהאנשים שמשפיעים עלינו ברגע המפגש. או שאנו נשארים במקום אחד ומתחוללת בתוכנו תנועה פנימית, הקוראת לשינוי מן הפנים אל הבחוץ. אם נמשיל את עצמנו לטבע, אז הטבע בשינוי מחזורי כל הזמן. סתיו, חורף, אביב, קיץ.

כך גם אנחנו. עונות השנה נותנות אותותן גם בתוכנו כל הזמן.

מה זאת אהבה?

באחד המפגשים האחרונים והייחודיים שהיו לי שאלנו את עצמנו כל אחד 'מה זאת אהבה בשבילי'

עניתי שאהבה בשבילי זה כמו בנסיך הקטן, שמטפל בשושנה שלו.

הנסיך הקטן אוהב אותה לא בגלל יופיה ולא בגלל הגוון האדום שבעלי הכותרת שלה. הוא אוהב אותה כי הוא מטפל בה ומטפח אותה, מגנן אותה ודואג לה.

ואם נקח את זה לחיים שלנו- הנסיך הוא אני, או את או אתה או אנחנו, והשושנה היא המשמעות שאנו בוחרים להעניק לדברים. דבר מה נהיה משמעותי כשאנו באמת משקיעים בו ונותנים לו מקום בחיים שלנו.

הנסיך הקטן והשושנה

המקום בו אנחנו נמצאים הוא לא המקור לספק לנו את ההנאה או האושר מתוכו

אלא כמות הזמן והאנרגיה שנשקיע בו. אגב, כך גם בדיוק אותו דבר עם אנשים- יותר ממה שאנו אוהבים אותם על מה שעשו לנו, אנו אוהבים אותם על מה שעשינו למענם.

כשחושבים על זה בצורה עוד יותר רחבה- כך זה גם עם החיים.

שנדע להעניק מעצמנו בכל מקום בו נהיה

שנהיה נוכחים במה שקורה לנו בהווה

שנזכור שחשך הוא העדר של אור

ושלכל הנסיכים והנסיכות מגיע למצוא שושנות שיעטרו את כתר חייהם

אם נרצה.

לחיות את הכלום

שבוע שלם ללא קהילה, ללא עבודה, ללא מטרה עבר בהצלחה.

מה עשיתי בשבוע הזה?
נסעתי באופניים עם אבא שלי וחברי שוקו לאורך נחל אלכסנדר.
ישבתי עם שלולי וחברים לכבוד יום-הולדתה, וציירתי ציור גדול עבורה.
נסעתי לבקר חברים שילדו ילדים ולא ראיתי כבר הרבה חודשים.
הלכתי  עם חברה להקמת גינת זכרון לזכר אחותה ז"ל.
נסעתי למאהל ארלוזורוב כדי לפגוש את חברי גלסקי שלא היה שם באותו רגע, וברחתי משם למרות שביקשו ממני עזרה בכיסוי של כיפה.
ביקרתי בפלא כדי לדבר עם אמיר על כמה אירועים שאני רוצה לקיים בפלא בזמן הקרוב. אחד מהם קורה ביום שני הקרוב.
הלכתי לשוק הכרמל לעשות קצת דמפסטר דייבינג. יצאתי עם שקיות עמוסות בברוקולי, כרובית, עלים מכל מני סוגים, אפרסמונים מאוד בשלים.
הלכתי לארוחת ערב עם גלסקי וחברים אקולוגיסטים מקסימים שיצא לי להכיר בחודשים האחרונים.
ישנתי כמעט כל יום שנ"צ של שעה בשמש החורפית הנעימה.
הכרתי חברה חדשה מדהימה, שלא הפסיקה להרעיף עלי חום ואהבה.
פגשתי חברה ותיקה והשלמנו קצת פערים, ושוחחנו על המשך החיים.
הכנתי ארוחת ערב מהשאריות ותוספות והזמנתי חברים לארוחה וסרט. כן זה אחד הבילויים המועדפים עליי, אפילו שהיה סרט אלים וגרוע במיוחד, על חבורה של חיילים שנסעו לאפגניסטן לחפש אנשים רעים, והסתבכו שם ואז מתו ונפצעו המון אנשים. אבל חוץ מזה היה ערב נפלא, דיברנו על המהפכה, ועל קבלה, ועל תלמידים ומורים, ועל אנוכיות ואהבה.
הלכתי לפארק האהוב עלי במדרון יפו לעשות מתיחות בוקר ומדיטציה.
פגשתי את בת-דודתי הקיבוצניקית שבאה לעיר לסידורים ובילויים.
ניקיתי את הדירה של הוריי (אחד הדברים המאתגרים עבורי, זו אחת הסיבות שאין לי בית) ולאחר מכן השתתפתי בשיעור נוסף של פסיכולוגיה בודהיסטית עם אמי וחברותיה.
ביקרתי בעיריה כדי לעשות מנוי על תל-אופן, אחרי שהבנתי שאופניים פרטיות ותל-אביב זה לא בשבילי.
ביקרתי חבר שהתאשפז בבית-חולים.
נסעתי לסיבוב עם חבר בין כל המקומות האלטרנטיביים בדרום תל-אביב, כדי להביא עוד אנשים לערב שאני מארגן ולפלא בכלל.
אכלתי מנת שפע תמורת שפע בבר-קיימא.
עישנתי מדי פעם גנג'ה.
וחוץ מהתשלום על התל-אופן הוצאתי בכל השבוע אולי 150 שקלים.

אז זה מה שיצא מהנסיון שלי לעשות כלום.
למה לעשות כלום? מה העניין עם הכלום הזה?

אז קודם כל כלום זה לא באמת כלום,
קרו המון דברים מדהימים בשבוע הזה.
הקדשתי הרבה זמן לאנשים שלא ראיתי זמן רב, ואפילו הספקתי להכיר אנשים חדשים.
וזה המון.
לרוב האנשים אין זמן.
משפחה, זוגיות, ועבודה גומרים לנו את כל הזמן ומה שנשאר זה כמה שעות בסוף היום או יום אחד בסוף השבוע כדי להספיק לראות את מי שאוהבים.
אז לי חשוב לראות אנשים, ולשמור על קשר, ולראות את הילדים גדלים, ואותנו משתנים.

ובנוסף כי  יש לי ולרובנו איזה פחד מהכלום.
אנחנו לא באמת מסוגלים להיות באי-עשייה, ואנחנו לא באמת מסוגלים להיות עם עצמנו, ואנחנו לא ממש מסוגלים לא לחשוב. אנחנו אפילו מפחדים מזה. אנחנו כל הזמן מוצאים לנו עיסוקים וגירויים כדי להסיח את דעתנו ממה שמתחולל בתוכנו.

ומה שמתחולל בתוכי כרגע הוא מאוד עמום ועדין.
קשה לי לתפוס אותו, קשה לי לגעת בו.
ולכן אני רוצה להגביר את עוצמת הכלום שבה אני אהיה.
לצאת לטבע לכמה ימים בעצמי, ולשבת, ולנשום, ולאכול, ולשתות, ולשיר, ולדבר אל החיות והעצים, ולהקשיב.
כי כמו שאומר סוקרטס בסרט 'לחיות את הרגע'  - "בכל רגע משהו קורה, אין רגעים רגילים".
לרוב אנחנו פשוט לא מספיק קשובים ומודעים כדי לקלוט את מה שקורה וכמה מופלאים הם החיים.

"כולם רוצים להגיד לך מה טוב עבורך.
הם לא רוצים שתמצא את התשובות בעצמך,
הם רוצים שתאמין לשלהם."
 סוקרטס, לחיות את הרגע

אחד האתגרים שלקחתי על עצמי הוא להביא להקרנה של הסרט מספיק אנשים כדי להכניס לקופה של הפלא 500 ש"ח (שמגיעים מתרומות)
יש לי אתגר בשיווק. יש לי אתגר בלפרסם את עצמי ובכלל דברים.
יש הרבה אנשים שראו את הסרט ולא סבלו אותו כי הוא קלישאתי מדי או אמריקאי מדי, ולרגע הם מצליחים לפגום בבטחון העצמי שלי. אבל אני החלטתי שלא משנה לי אני אצליח להביא לפלא 30 אנשים שיראו את הסרט, ויאכלו ונשוחח ביחד על מה זה לחיות את הרגע, והאם אנחנו מורים או תלמידים, ומה זה להיות לוחמים. לוחמים של שלום.

משפט נוסף שמהדהד בי מהצפייה שלי בסרט הוא ש"לוחם אינו מוותר על מה שהוא אוהב. הוא מוצא אהבה במה שהוא עושה." וזה עוד דבר שאני מנסה לעשות, למצוא את האהבה בקידום הנושאים שחשובים לי כמו זכויות בעלי-חיים, וחיים משותפים וברי-קיימא עבור כל האנשים שחיים בארץ המשוגעת הזו, וללמוד מה זו אהבה חופשית ויחסים פתוחים, וחופש ואחריות, וצניעות, ועוד מלא דברים.
אז התחלתי לארגן הקרנות של סרטים, והרצאות על נוודות, וחוגי בית על כלכלה אלטרנטיבית.
אבל רגע,
דיברנו על לא לעשות כלום...
איך עושים את זה?
והאם זה בסדר לא לעשות כלום?
הרי מישהו צריך לעשות כל מיני דברים, ולמה לי יש זכו לעשות כלום?
האם אני לא אהפוך לכלום בעצמי מרוב עשייה של כלום?

      


נראה לי שבקרוב יקרו הרבה דברים משוגעים,
נראה לי שבתוכי מתחילים להירקם רעיונות גדולים לעתיד,
ושאני עדיין צריך לעבד את מה שעבר עליי בחודשים האחרונים,
כדי שאוכל לשבת ולתכנן בסבלנות לא אופיינית את מהלכי הבאים.

ובינתיים לזכור שכל רגע הוא מיוחד, ולהנות מהכלום,
לכולנו יש את היכולת הזו, להיות ברגע, ולהיות באי-עשייה.
אם נרצה...

כלום שמום בום בלבום

שקט רוטט, רעש עמום

מה מתחולל שם בפנים קשה לשמוע

לשבת בשקט כל היום? לא יודע

נשמע לי משעמם ומעייף

זה בכלל לא כיף

אבל רגע אולי יש פה סוד

משהו שמתחבא מאחורי הפרגוד

ואם רק תעצום עיניים ותקשיב

תגלה שאתה נמצא בתוך ביב

של מחשבות ורגשות ותחושות

שאותך מערבבות ובוחשות

עד שתצא ממך עיסה מאוסה

עד שתאבד דעתך ותזרוק את הקופסא

ואז תצא במחול עם ג'ירפה וסוסה

ותגלה שאתה עדיין במסע

ושהיית פה לפני ותחזור לפה שוב

כי אתה בסך הכל גלגול של זבוב

וכל מי שמסביבך הם שיקופים שלך

מציאויות שיצרת בעזרת תודעתך

ואז תחזור לבסיס ותצלול לעומקים

ותגלה שלא נשארו שם דגים

את כולם כבר דגו או חנקו בפלסטיק

רק אתה נשארת עם עטיפה  של ארטיק

ונותר לך לשחות לבד במרחב הכחול

לעבר האינסוף עד שתפגוש דג גדול

שיבלע אותך ותהיו לאחד

ואז תחזור אלינו שמח ומעודד

ותקבל נשיקה מנסיכה בדמות קרפד

הרפתקה שהגיעה לפרקה

השבוע החלטנו שהגיעה העת לפרק את החבילה.
קהילה על אופניים סיימה את דרכה.

אני ושלולי שנשארנו הגרעין של הקהילה מזה חודשיים שלושה, החלטנו שאנחנו כבר לא רוצים להחזיק יותר את הגרעין הזה, שיש לנו חלומות נוספים להגשים, ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.

את השבוע האחרון העברתי בעבודה. כזו שמתגמלת בכסף בנקאי.
באתי ל"חופשת עבודה" בבודהה בורגרס, המקום האחרון שבו עבדתי לפני שיצאנו למסע,
כדי להחזיר קצת מהכסף שהוצאתי בחודשים האחרונים שבהם לא עבדתי עבור שכר.
אני עושה שם את אחת העבודות המהנות בעולם - שליחויות על אופניים. עבודה מאתגרת ומתגמלת, במיוחד כאשר מה שאתה מביא זה אוכל טעים מזין וטבעוני לאנשים. הדבר היחיד שקצת מבאס זה כל הכלים החד-פעמיים.

אחרי ארבעה ימים מתישים של רכיבה, בין 30-50 ק"מ כל יום, על מדרכות הומות אדם, וכבישים מלאי מכונות פולטות עשן, הלכתי לישון מותש בדירת הוריי בז'בוטינסקי. התעוררתי מוקדם מקול דפיקה בדלת כאשר אמי הגיעה.
הסתבר שבעוד שעה ישנו שיעור בפסיכולוגיה בודהיסטית שמתקיים בדירה.
מורה מארגון פסיכו-דהרמה שלימדה אותה בקורס במכון, ממשיכה ללמד אותה ועוד חמש נשים בגילה על גישות בודהיסטיות לטיפול ולחיים בכלל. והם עושות את זה בדירה שלה.
אמא שלי החמודה, שמצד אחד קשה לה עם אורח החיים הנוודי / פוליאמורי / רוחני / חסר בסיס כלכלי  שלי, אבל מצד שני מאוד גאה בי על הדרך שבה אני הולך ומשוויצה עלי לכל חברותיה, הזמינה אותי להשתתף בשיעור.
וכך ישבתי לי בטריינינג ונעלי בית, יחד עם כל הפסיכולוגיות המגונדרות, והמורה הנעימה רחל, ומדטנו לנו במשך עשר דקות ואחר-כך שוחחנו על מושגים בבודהיזם - הטלת ספק, אמונה ונחישות. היה מקסים ומרומם נפש.

צער

אחד הספרים שהן נעזרות בו בקורס הוא הספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, פתחתי את הספר בשירותים וזה הקטע שנתקלתי בו:

"כדי למדוט על הצער, שבו בנחת, לבד או במחיצת חבר מנחם. פנו את הזמן כדי ליצור אווירה של תמיכה. כשאתם מרגישים מוכנים, התחילו בהפניית קשב לנשימה שלכם. הדבר יעזור לכם להיות נוכחים וזמינים למה שקורה בתוככם. הניחו יד אחת בעדינות וברכות על לוח ליבכם, כאילו אתם מחבקים אדם פגיע. את/ה אדם כזה.
המשיכו לנשום והביאו את תשומת ליבכם לתחושת האובדן או הכאב שלכם. הניחו לסיפור, לתמונות ולרגשות לעלות בטבעיות. התבוננו בהם והכילו אותם ברכות. אל תמהרו ואל תנסו לזרז את התהליך. הניחו לרגשות להופיע, שכבה אחר שכבה, מעט-מעט בכל פעם.
המשיכו לנשום נשימות קלות, חומלות. הניחו לרגשותיכם - כאב ודמעות, כעס ואהבה, פחד ועצב - לעלות מעצמם. געו בהם ברכות. ראו כיצד הם מתפרשים ויוצאים מתוך גופכם ותודעתכם. פנו מקום לכל זכרון חזותי שעולה. הניחו לכל הסיפור להתפרש. נשמו והכילו אותו בעדינות ובחמלה, בטוב לב כלפי כל הסיפור, כלפי עצמכם, כלפי אחרים.
הצער שאנו נושאים בתוכנו הוא חלק מצער העולם. הכילו אותו בעדינות. כבדו אותו. אתם לא חייבים להמשיך לשאת אותו בתוככם. אתם יכולים להרפות ממנו ולהיכנס אל ליבכם החומל. מותר לכם לבכות.
שחרור של צער ואבל הוא תהליך ארוך, איטי ורצוף דמעות. עם זאת, הוא מבוסס על התבונה הטבעית של הגוף והלב. בטחו בהם. בטחו בתהליך. בנוסף למדיטציה, עשוי לעלות בכם רצון להביע חלק מכאבכם בכתב, בבכי עז, בשיר או בריקוד. הניחו לתבונה העל-זמנית שבתוככם לשאת אתכם דרך הצער אל הלב הפתוח."


            


קשה לי עם צער ועם פרידות.
אני לא אוהב לתת לזה מקום.
אבל אני מבין שעלי לתת לזה מקום כדי שאוכל באמת להגיע גם למקומות של ההתעלות והשמחה שאני כל-כך אוהב.
כי אין שמחה בלי עצב ואין חיים בלי מוות.

אורח החיים שבחרתי  - הנוודות, היחסים הפתוחים, חיים בזרימה טבעית - מטשטשים קצת את הסוף וההתחלה של דברים.
אני לא באמת עובר לחיות חיים אחרים, ואני לא באמת נפרד מהדסה או מהאנשים שהיו איתי בקהילה.
זה קצת יותר מורכב מזה.
אבל משהו כן נגמר.
פרק מסוים בסיפור של החיים.
פרק מופלא, אולי אחד הפרקים המעניינים והמוצלחים עד כה.
וזה טוב להתבונן בפרק הזה, ולהקשיב למה שעולה.

מה שעולה בי זו תחושה גדולה של הודיה.
וגם תחושה של חוסר הגשמה, של ניסוי שלא הגיעה למיצוי, שנפסק באמצע.
ותחושות של קירבה וריחוק בו זמנית.
של אהבה גדולה למי שעבר איתי את החודשים האחרונים,
אבל שעכשיו אנחנו שוב פעם יחידים וקצת נפרדים.
אבל בטוח יותר קרובים ממה שהיינו לפני שהכרנו :)

תודה לכם אהובים ואהובות - גלסקי, שלולי, מיכלי, טולה, אודי, עדי, יוני, הדס, מאיה, אברי, וישני, אלסנדרה, יואכים, סימה. תמיד יהיה לכם מקום שמור בליבי.

תודה לשני זוגות אופניים שנגנבו, תודה לעגלות המופלאות - ד"ר לילה שמרלינג, עבד אל סלאם, זמננו בידינו, וואבלי סאבלי, הגלולה הכחולה, כולנו אותה העוגיה.

תודה למקומות הנפלאים שביקרנו בהם  ולכל האנשים האהובים שאירחו אותנו - אדמאמא, הנקודה ה-12, חוות דרכי נועם, ורטיגו, בית ריק, אושא 3 והגינה הקהילתית בנחלאות, הר בריאה, עין ספיר והבית של אריאל וקרן, קדיתא, השטח של לני, חוות נטור, אינדינגב, דרור וקווירינה בגבולות, דירת הוריי בז'בוטינסקי, הגינה הקהילתית באופקים, שבועת האדמה בבאר-שבע,  peace festival, הבית של טל ישעיהו, אקו-מי, החוף באילת, חוף מון-איילנד וראס סיני, השכונה האקולוגית בלוטן, פלא, עץ בעיר.

אני מרגיש עכשיו שכל המקומות האלו הם בתים שלי.
כמו שהסברתי לחברה של אמא שלי - אני בכלל משקיע בנדל"ן.
רק שבמקום לקחת הלוואות ומשכנתאות ולקנות נכסים,
אני משקיע בחברויות ובקשרים ובלבבות של אנשים :)


פרקים ישנים, זכרונות מתוקים

בשנים האחרונות עמדתי כמה פעמים בפני סיום של פרקים חשובים בחיים.
הפרק הקודם היה פרק "מהפכה של אהבה".
החברים פנו לדרכם.
יש מי שחזר ל"חיים הרגילים", להשקיע בקרירה ובזוגיות ובכל הדברים שקצת הוזנחו בזמן הפעילות האינטנסיבית שהיתה לנו במשך שנתיים.
ויש מי שהמשיכו לפריוקטים אחרים, כמו אמיר ועמיחי שבחרו להמשיך להפעיל את ה"פלא".  ישנם שישה חברים שהחליטו להמשיך את הפעילות החינוכית ופתחו את "קמפוס הליבה" שממש בימים אלו אפשר להרשם לקורסים הראשונים שלו. ויש את סופי וליה האהובים שעושים עבודה מדהימה ביצירת סדנאות, מסיבות ופסטיבלים פותחי תודעה ולב.
ויש את חבריי לקבוצת הוואטסאפ "פסיכדליה פריזבי ים ועוד", שפשוט מזכירים אחד לשני שהחיים טובים :)
אז גם "מהפכה של אהבה" ממשיכה, אבל בצורה אחרת.
גם ההצטרפות שלי לקהילה על אופניים הוא חלק מ"מהפכה של אהבה".


נחזור עוד פרק אחורה.
לפני שהצטרפתי ל"מהפכה של אהבה" חוויתי עוד סיום של פרק.
הפעם שבה הרגשתי סוף של פרק היתה כשנפרדתי מזוגתי דנה.
גרנו יחדיו עם כלבה, הייתי סטודנט, עם עבודה קבועה באימון כדורסל,
ויום אחד הכל פשוט נגמר.
הזוגיות, הבית, העבודה, הכלבה.
הייתי לבד.
חופשי אך לבד.


        



למזלי הגיע מלאך מחו"ל, חברי הטוב מורדי שהציע לי לעבור לגור יחד עם זוגתו.
מצאנו לנו בית חמים ומיועד לפירוק בשכונת עג'מי ביפו, והם היו ההורים שלי והאחים שלי.
הרגשתי מבורך.
לאט לאט התחלתי להבין מה אני עושה עם חיי.

נרשמתי לסדנת הפסקת עישון של קופת חולים.
הצטרפתי לסדנת מתחילים של יעוץ הדדי, והתחלתי לעבוד על המצוקות והדפוסים שלי.
במקביל נרשמתי לקורס ללימוד ערבית.
וכך, לאט לאט, התחלתי לרפא ולנקות את עצמי ממשקעי העבר, ולהתחיל לדמיין מה אני רוצה להיות בעתיד.
השילוב של עבודה רגשית במסגרת קבוצתית, יחד עם הפסקת העישון פתח אצלי משהו.
ערב אחד, (בדיוק לפני שלוש שנים), אחרי שיעור הערבית, הגעתי לאכול בבודהה בורגר (איזה כיף זה להיזכר בהצטרפויות מקרים קוסמיות).
שם פגשתי את המורה שלי מהשיעור - עלי המקסים.
הוא בדיוק קרא בעיתון על ההפיכה המתחילה במצרים, ותיאר לי כיצד התהפוכות שאנו רואים בעולם הערבי,
שכמעט ולא מדווחות בתקשורת הישראלית, אך מאוד מתוקשרות באל-ג'זירה ובשאר ערוצי הטלוויזיה הערביים,
הן תהפוכות שלא נראו כמותן כבר עשרות שנים ואולי אף מימי המהפכה הצרפתית.
התרגשתי ביחד איתו מהזמנים המיוחדים שבהם אנו חיים.
בהמשך אותו ערב חזרתי הביתה וקראתי על כך שספינות מלחמה איראניות מבקשות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע למול חופי סוריה, ואת ליברמן מאיים שאם הספינות יעברו, ישראל לא תהסס להגן על עצמה ולתקוף.
למחרת בבוקר, בזמן השיעור ביעוץ הדדי, מצאתי את עצמי נסער ונרגש.
דמעות יצאו ממני, רעד בלתי נשלט.
החלטתי להתחיל לכתוב. כתבתי וכתבתי בזמן שהשיעור נמשך.
בשלב מסוים החליט המנחה של השיעור שהוא רוצה לבצע עליי הדגמה.
הדגמה מתבצעת כאשר המנחה מבצע מיני סשן עם אחד מאיתנו, למול שאר הכיתה.
פחדתי והתרגשתי בו זמנית, לעמוד ככה חשוף מול כל הכיתה.
בהתחלה כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד. בכי עמוק, בכי שהיה עצור זמן רב, אולי שנים.

בשלב הבא מה שעלה ממני זו תפילה, תפילה וזעקה,
על החוסר הגיון שבחיים, על המלחמות שאנו נלחמים, על העוול שאנחנו עושים,
על הנשק להשמדה המונית שאנו מפתחים, על האדישות והדכאון שקיימים.,
זעקתי ובכיתי והתפללתי לשלום, ושנלמד לחיות באמת ולאהוב מכל הלב,
שנפסיק להיות כאלו בטוחים ומתגוננים ומפוחדים, ושנלמד להיות גם פגיעים ורכים ואמיתיים.

זרמים עברו לי בכל הגוף
הרגשתי פורקן עצום והרגשתי שמשהו בי נפתח.
משהו רוחני ועמוק שהיה חסום.
חוויתי סוג של הארה, של התעוררות.
יצאתי מהשיעור בתחושה של התעלות, תחושה שליוותה אותי בשבועות שאחרי.
תחושה של חיות, של אנרגטיות, של שמחת חיים, של אופוריה.
נסעתי לחוף הים והמשכתי לכתוב.
כתבתי במשיכת קולמוס, כאילו תקשרתי משהו דרכי,
וזה מה שיצא.

ברגע שסיימתי לכתוב את המכתב, התגלה מולי סמל הגרפיטי של מהפכה של אהבה.
וכך התחיל פרק חדש בחיי.
שנתיים של עשייה חברתית ורוחנית, שהביאה אותי לעזוב את הבית,
ולהתמסר לדרך חדשה.

רגע

כעת שוב מתחיל פרק.
אני מאחל לעצמי להרגיש את הצער של פרק שהגיע לסיומו,
לבכות ולהרגיש ולהתרגש,
כדי שאוכל להתכונן לפרק הבא.

יש הרבה דברים על הפרק.
יש המון תוכניות, ומשאלות, ופרויקטים לעשות.
יש שלום להביא, ויש לי עוד הרבה דברים ללמוד כדי שאוכל לעזור להביאו.
ללמוד ולתרגל מדיטציה כדי להיות בשלום עם עצמי.
ללמוד טנטרה והקשבה כדי להיות בשלום בין המינים.
ללמוד שמאניזם ולהתנסות במדיסינות שיחברו אותי לאדמה ולשאר היצורים החיים.
ללמוד יהדות כדי להתחבר יותר לבני עמי.
ללמוד ערבית כדי לשוחח ולהתקרב לשכנים שלי.
ללמוד כלכלה ולפתח מטבעות משלימים כדי להביא לידי ביטוי את השינוי גם ברמה החומרית.

אבל לרגע, רק לרגע,
אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.
פשוט להיות, להכיל, לעכל, לנוח, לנשום.

הכל כבר קיים והכל כבר קורה,
אם רק נקשיב לזרימה הטבעית של החיים,
אם רק נזכור לצחוק ולבכות ולא לפחד,
ולאהוב

אם נרצה...

זמן לסובלנות וגאווה

שבועיים לא כתבתי.
למרות שהתחייבתי לכתוב כל שבוע.
בעבר אפילו התחייבתי לכתוב פעמיים בשבוע, אבל אז ראיתי שזה מוגזם, יותר מדי כתיבה על פחות מדי חוויה.
וגם לכתוב כל שבוע זה לעתים מאתגר.
איך להשאר מעניין, ברור, מסקרן, כל שבוע מחדש.
אבל הבנתי שלא משנה אם הפוסטים יצאו קצת משעממים או חוזרים על עצמם,
העיקר זה לכתוב.
וגם בזה אני נופל לעתים....

אז הנה אני כותב פוסט אחרי שבועיים.
הרבה חוויות עברו בשבועיים האלה.
לעתים זה נראה כמו הסטוריה עתיקה.

הזמן שעבר

לפני שבוע התקיימה מסיבת הפתיחה החדשה של ה'פלא', הלא הוא בית "מהפכה של אהבה" לשעבר, שעובר גלגול מחודש,
מנוהל על ידי אנשים חדשים, אך עדיין ממשיך להפיץ אהבה דרך תרבות, מוזיקה, ויצירת קהילה.
היה מרגש ומשונה לראות אנשים חדשים וישנים שמפעילים את המקום, מעין העברת מקל, גלגול חדש,
עם הרבה שמחה וקצת נוסטלגיה, על מה שהיה...

במהלך השבוע קיימתי ב'פלא' הקרנה ראשונה של סרט שתרגמתי יחד עם שניים מחבריי,
סרט שנקרא "OCCUPY LOVE" ובעברית אני עדיין מחפש לו את השם המתאים.
בינתיים קראתי לו "לתפוס את האהבה".
הנה הטריילר של הסרט הקסום הזה, שמתאר כל-כך יפה את מה שקורה כרגע בעולם:

             

הסרט מומן באופן עצמאי, ומוצג בהקרנות עצמאיות, על ידי אנשים שמזדהים עם המסר.

[כל מי שמעוניין לראות את הסרט, ו/או להקרין אותו, מוזמן ליצור איתי קשר arnishomer@gmail.com ]

בינתיים כבר יצרו איתי קשר חברות מירושלים ובאר-שבע שהתעניינו בהקרנה שלו.
מי יתן ועוד ועוד אנשים יקבלו חיזוק לעשייה שלהם, ותובנות על המצב, מצפייה בסרט.

אירוע נוסף שהייתי בו, היה נסיעת מחאה על אופניים, קטנועים, ומכוניות, כחלק מהמאבק על השארת רווחי הגז למען הציבור ולא עבור הגופים המסחריים והטייקוניים שמצאו אותו.
אני ממליץ למי שמתעניין בעתידו ובעתיד המדינה להכנס לדף הזה ולקרוא.
אני פחות מעורה במאבק הזה, אך אני כן מאוד מעריך את האנשים שלוקחים בו חלק, וחוץ מזה הפעולה הספציפית הזאת מאוד מצאה חן בעיניי, משום שהיא התנהלה בחשאיות יחסית, והיתה מעורבת בה רכיבה על  אופניים  :)

נפגשנו כמה עשרות פעילים בחניון נסתר באזור הבורסה, ולאחר הוראות חפוזות התפצלנו לשלוש קבוצות - קבוצת אופניים, אופנועים ומכוניות. כל קבוצה נסעה למקום אחר, במטרה להאט את התנועה, עד למקום מפגש מוסכם שאליו נתנקז כולנו וניצור עומס תנועה. לא התכוונו לחסום, אלא רק להאט את הקצב. על מנת ליצור עניין בקרב הציבור שהורדם על ידי מירוץ למיליונים, ולא מודע לזה ששודדים ממנו מיליארדים.
כמו שאומרים - סליחה על ההרעה אנחנו מנסים לתקן את העולם...

בסופו של דבר המבצע הצליח חלקית. לא הצלחנו להגיע בצורה מתואמת וליצור את העניין שרצינו, אך גרמנו עומס, ומשכנו את תשומת הלב של המשטרה, שבשלב כלשהו גם חסמה את הכביש, והתחילה לחלק דו"חות לנהגי המכוניות, על כך שהם חוסמים את הכביש, אפילו שהמשטרה היא זו שחסמה אותם מלהתקדם... כמה טמטום יש במערכת הזו....

בסופו של דבר התפזרנו לביתנו, בתקווה שפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר. בינתיים נראה שגם השוטרים פיתחו עניין לאופניים, הם ישבו בצד הכביש וחיכו. עוד לא ברור לי אם זה היה כדי לעצור אותנו, או כדי לקנות אופניים:

שוטרים מחכים שחנות האופניים מאחורה תיפתח?

אחרי שסיימתי עם מחאות אופניים, המשכתי לביתי הנוכחי - חוות אדמאמא, כדי להתחיל לבנות עגלת אופניים.

הרכבתי גלגלים, התקנתי קרשים, תיקנתי פנצ'רים, ואני כמעט מוכן.

הנה מה שבינתיים יש בידי:

עגלה בלי סוסה, אבל עם פאנל סולארי

זמן לסבלנות

אז זה מה שעבר עלי בשבועיים אחרונים.

כעת אני פה היחיד בין חבריי למסע שנמצא באדמאמא.

מנצל את הזמן כדי לכתוב.

לומד סבלנות.

צריך הרבה סבלנות.

יש כל-כך הרבה מה לעשות, כל-כך הרבה חוויות לחוות.

ולפעמים פשוט צריך לחכות.

לחכות שעוד אנשים יבינו ויצטרפו.

לחכות שהשבת תחלוף.

לחכות שהגוף יבריא.

לחכות שהרגע המתאים יגיע.

וזה מה שאני מתרגל לאחרונה.

סבלנות.

לאנשים שמסביבי, לעצמי.

לטרמפים שמאחרים להגיע, לתורים שמתקדמים לאיטם.

מנסה להתחבר לקצב הטבעי, קצב הנשימה, קצב הבריאה,

לחום הצהריים המשבית, לאור הערב המתארך.

אני קורא כעת סיפור מופלא בשם "מומו".

על ילדה קסומה, שאוהבת להקשיב.

ועל גנבי זמן, לבושים באפור, שגונבים את הזמן של האנשים,

והופכים אותם לחוצים ודואגים,

שמא הם אינם מנצלים את זמנם כראוי,

וכעת האנשים חוסכים בזמן,

מקצרים בגינונים, וחותכים בתורים ובכבישים,

הם פחות נחמדים ויותר עצבניים, כי יש זמן לחסוך,

ואי אפשר כך סתם להתמהמה.

אך כל הזמן שנחסך,

מסתבר שנגנב ולעולם לא ישוב,

גנבי הזמן האפורים,

שבאים מן האין,

ניזונים ממנו ושומרים אותו אצלם,

והם לא יפסיקו לעולם....

איך אפשר להתמודד עם גנבי הזמן?

להתמלא בסבלנות, ולדאוג מעט,

ולהנות מהרגע, ולעזור לזולת.

זמן לגאווה

עוד דבר שקרה השבוע הוא שנפרדתי מהדירה המפנקת של הוריי ששירתה אותי בחודשים האחרונים.
כרגע מתארח בה אורח שהגיע אל אירועי הגאווה.

היום הסתכלתי על דפי הפייסבוק שאני מתעניין בהם וראיתי מגוון פעילויות שרוכבות על גל הגאווה, אפילו שאינן בהכרח קשורות לקהילה הגאה:

ארגון אמנסטי הקים דוכן ובו הוא מזמין אנשים מכל צבעי הקשת, להצטלם עם מסכות גז,
למען זכויות האדם בטורקיה הדומעת.

ואם כבר זכויות אדם, איך אפשר בלי המשטר הצבאי הישראלי על האוכלוסיה הפלסטינית.
כאן יצאו קבוצת "המשפריצות" צבועות בורוד, עם שלטים ששואלים - תייר, האם כבר ביקרת במחסומים?

וגם לקבוצות זכויות בעלי החיים אנונימוס היה מה להגיד בהקשר של יום הגאווה.
הם יצאו בקמפיין גאים להתנגד לפיטום האווזים, כחלק ממאבק ציבורי נגד ייבוא של כבד אווז, שהכנתו כרוכה בתהליך מזוויע שבו רגלי האווז מחוברות לרצפה וצינור נתחב לתוך גרונו.

כל המאבקים והקמפיינים האלו, קשורים אחד לשני, קשורים לחופש הפרט, בין אם הוא אדם או בעל חיים. קשורים באכפתיות, קשורים בהפסקת הדיכוי המתמשך שאנו מדכאים אלו את אלו.
לכולנו יש את הזכות להיות גאים במי שאנחנו. לכולנו יש את הזכות לאהוב,  גבר או אשה, אווז או פרה.
לכולנו יש את הזכות להאבק למען הזכויות האלו, עבור עצמנו ועבור אלו שיבואו בעקבותינו.

למי שלא ראה עדיין אני ממליץ בחום לראות את הסרט "מילק", על פעיל זכויות הגאים, הארווי מילק,  שלחם בדרכו הגאה למען זכויות גאים, ולמען זכויות מיעוטים, וכמו לוחמי צדק רבים, נרצח על ידי אדם עם אקדח.

            

שבוע גאה וסובלני לכולנו....

דרך חדשה

לפני חודשיים עזבתי את דירתי הקטנה והמקסימה ביפו, השכרתי אותה לאמריקאית נחמדה ויצאתי לי לשוטט בעיר הגדולה.
בזמן הזה ישנתי בכמה מקומות. בדירה המעוצבת של הוריי באזור בזל, דירה שהם משתמשים בה בסופי שבוע, ומשכירים אותה לתיירים לעתים. ישנתי גם ב"פלא" הלא הוא בית מהפכה של אהבה. ה"פלא" (שהיה פעם הפאב הידוע לשמצה ה"שוובאלה") הוא מקום מפגש ויצירה אשר אני וחבריי מבלים שם רבות, לעתים עד השעות הקטנות של הבוקר, ופעמים רבות קורה שאני נשאר לישון שם. לעתים אני ישן אצל חברים. פעם אחת גם ישנתי על ספסל.

זו הרגשה מאוד משחררת, לא לדעת היכן תישן. לא לדעת איפה יסתיים היום שלך. ועם זאת לדעת שאתה בטוח. שיש מי שיארח אותך בביתו. שיש מקום עם אנשים אהובים - משפחה וחברים, ושאף פעם לא תצטרך  לישון ברחוב (אלא אם כן תבחר בכך).

במהלך החודשיים הללו קרו לי דברים נפלאים. פגשתי אנשים חדשים. חוויתי חוויות מוזרות ומפתיעות.

בבלוג הזה ברצוני לשתף מעט  מהחוויה של חיים ללא מסגרת של עבודה, משפחה, דירה, פנסיה, לימודים.
החיפוש הוא אחר משהו  חדש. צורת חיים אלטרנטיבית. לא רק עבורי, אלא כרעיון עבור כל אותם אלו שחיים תחת עול שכר הדירה, אלו שהולכים יום-יום לעבודה שאינה מרגשת אותם רק כדי לגמור את החודש. כדי לגמור את החיים.

הרגשתי שהחיים הללו עלולים לגמור עלי. שאין בהם רוח. שאין בהם לב. שבמובן מסוים איבדנו את הדרך. ולכן יצאתי לחפש דרך חדשה.

בזמני הפנוי אני פועל  למען תיקון עולם. אני פועל יחד עם חבורה מופלאה של  אנשים טובי לב שרוצים לעשות מהפכה של אהבה בעולם. ביחד אנו יוצאים לפרויקטים ברחוב, כדי להעיר אנשים, לפתוח את ליבם ובו זמנית לאתגר את עצמנו.
ארחיב על כך בפוסטים הבאים, אך רק אומר שאני מודה יום יום על ההצטרפות לחבורה המקסימה הזו  של אנשים, ועל ההזדמנות לפעול למען שינוי חיובי בעולם במסגרת כזו.

אסכם את פוסט הפתיחה הקצר הזה ואומר שהרבה זמן דיברתי על כך שאני רוצה לפתוח בלוג. והנה זה קורה. מאסטר יודה אומר : עשה או אל תעשה. אין לנסות. אז הנה אני עושה. ואני מתחייב לכתוב לפחות פעמיים בשבוע.

מקווה שנהנה ביחד מהמסע. מה שבטוח, משעמם זה לא הולך להיות :)

אם נרצה...