יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

המלחמה היא מפלטו האחרון של העשיר


כאשר השתחררתי מתפקידי כקצין איסוף מודיעין בחיל-אוויר לפני כעשור,
חיכו לי מייד משרות פנויות ומתגמלות בתעשיות הבטחוניות הישראליות הרבות.
משכורת חודשית של 15000 ש"ח ועבודה עם אנשים צעירים - חברים מהצבא. ממש גן-עדן.
באחת מהן אפילו עבדתי, כי ראיתי בה מוסרית יחסית- עבודה בספרד עבור המשרד לאיכות הסביבה.
עבודה בלתי יעילה לחלוטין שהיוותה ניסיון יזמי חסר תוחלת להכניס טכנולוגיה מסוימת לשוק האירופי,
אבל עבורי זו היתה הזדמנות להרוויח את שכר האוניברסיטה שלי ולהנות מעבודה בחו"ל.
בהמשך היתה לי הזדמנות להמשיך לעבוד בתעשייה,
אך בעיקר בשמירה על אסדות נפט מערביות במדינות עולם שלישי
או במיקור חוץ של צה"ל בשליטה על השטחים הפלסטינים.
לשמחתי סירבתי להמשיך לעבוד בכך. העדפתי להיות מלצר, ובהמשך מאמן כדורסל.

רבים טוענים שבישראל אין כלכלה משגשגת וחברה מתוקנת משום שהיא נמצאת באיום מתמיד,
וכל העת עסוקה בבטחון ולכן אינה יכולה להעביר כספים לחינוך, בריאות ורווחה.

אני רוצה לבדוק את הטענה ההפוכה - הקבוצות החזקות והעשירות מעוניינת להשקיע בבטחון,
ולכן דואגות לשמר את הסכסוך, ללבות אותו באמצעי התקשורת, וכך לשמור את רוב הציבור בור, נבער וצמא דם. חי כל הזמן בתודעת השרדות - תודעה של מחסור ופחד, ללא קשר ישיר להון הכלכלי שברשותו.

יש בכך מהנימה האורווליאנית הקונספירטיבית, איני מתכחש לכך.
אך ככל שאני בוחן ולומד את המתרחש, אני משתכנע יותר ויותר שכך היא המציאות.

ואכן כך כותב לנו אורוול במסה המבריקה שלו מלחמה היא שלום, מתוך 1984:

"...המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה).  בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלת כל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות".

אז את המלחמה מנהלים המעמדות השליטים נגד נתיניהם הם, ואין זה מפליא כאשר רואים את הקשר הבנקאי שקיים בין ממשלת ישראל לחמאס. אין זה מפליא שהשליטה הצבאית בשטחים הפלסטינית נמשכת כל-כך הרבה שנים, כאשר יש כל-כך הרבה חברות ישראליות שמרוויחות מכך.

המרוויחים הגדולים הם אלו העובדים בתעשיות הבטחוניות ותעשיות ייצור הנשק, אשר משגשגות אחרי כל מבצע צבאי בעזה. הסרט "המעבדה" שואל את השאלה - כיצד העובדה שתעשיית הנשק הישראלית מתהדרת בתווית ה"נוסה בשטח", מעלה את רווחי התעשיות האלו, ומה ההשלכות המוסריות על החברה שלנו, אם יש כאלו בכלל? גם פרויקט חמושים בוחן את מחיר התעשייה הצבאית על החברה הישראלית.





אבל יש גם מרוויחים רבים אחרים. חבר שלי התחיל לייצר לפני מספר שנים ממ"דים עבור בתים. המלחמות האחרונות, והחוק אשר מחייב לבנות כל בית חדש עם ממ"ד בתוכו, הזניקו את עסקיו, וכיום הוא אינו עומד בביקוש. גם הוא מרוויח ממה שאני קורא לו תעשיית המלחמה. וכך גם אחוז גדול מהחברה הישראלית. חלק גדול מתעשיות ההיי-טק הישראליות קשורות ישירות או בעקיפין לתעשיות הבטחוניות, וכך יוצא שחלק עצום מהחברה היהודית המשכילה בישראל עסוקה בשכלול ובפיתוח של עסקי המלחמה.

אז איך אפשר להתחיל לדבר פה על השלום, כאשר כל-כך הרבה אנשים מתעשרים ממלחמה?






המלחמה היא מקור לצמיחה בכלכלה הישראלית. תעשיות הנשק צומחות, הייצוא גדל, והכלכלה הישראלית מצליחה להימנע ממשבר דוגמת אירופה וארה"ב. אנו חבים את יציבותנו היחסית לתעשיות הבטחוניות המצליחות שלנו. אבל מה המשמעות האמיתית של תעשייה בטחונית מצליחה?

"כלי-מלחמה, אפילו אינם מושמדים בפועל ממש, יצוּרם הוא דרך נוחה להשתמש בכוח-עבודה בלי לייצר שום דבר שאפשר לצרוך אותו. מצודה שטה [או נושאת מטוסים], למשל, גלומה בה עבודה שהיתה מספקת לבניית כמה מאות אניות-משא. בסופו של דבר היא מתיישנת ונעשית גרוטאה בלי שהביאה תועלת חומרית כלשהי לשום אדם, ושוב מושקעת כמות עצומה של כוח-עבודה בהקמתה של מצודה שטה חדשה."

כמובן שלמלחמה יש מחיר כבד. מחיר על החקלאים הישראלים. מחיר לאוכלוסיה העזתית המפורקת. מחיר לילדים הפלסטינים והישראלים אשר גדלים עם טראומות נפשיות רבות. אבל המחיר הזה הוא בסך הכל מחיר שיש לשלם כדי להמשיך את שגשוג התעשיות הבטחוניות.

המלחמה היא כר לניסוי ופיתוח של אמצעי שליטה, פיקוח והרתעה. היא למעשה מה שמאפשר התפתחות של תרבות המכונה. התרבות שבאה לנצל כל משאב טבעי ואנושי ולהפוך אותו לחלק ממכונת העבודה הפלאנטרית, (כפי שמתוארת בספר בולו בולו - עמ' 28). המלחמה היא המקום שבו מתפתחת הטכנולוגיה של הניצול וההשמדה, וגם שבו מתעצבת התודעה אשר רואה בבני-אדם כהפרעה שיש לסלק בפני פיתוח הטכנולוגיה הזו:


        
                                convention from Yotam Feldman on Vimeo.


המלחמה גם מאפשרת השמדה של עודפי ייצור. עודפי ייצור יוצרים בעיה כלכלית שכן הם מביאים לירידת מחירים ולאובדן הכנסה. כך יוצא שלעיתים משמידים טונות רבות של מזון רק כדי לשמור את המחירים. לעיתים נדרש להשמיד הרבה יותר מזה, כדי לשמור את העבדים עסוקים. לעיתים צריך להשמיד עשרות אלפי בתים, כדי שיהיה במה להעסיק את האנשים. כך, ישראל השמידה עשרות אלפי בתים בעזה, וכעת תומכת בבנייתם מחדש.

"פעולתה העיקרית של מלחמה היא השמדה, לאו דווקא של חיי אדם, אלא של פרי עבודת האדם. מלחמה היא הדרך לנפץ לרסיסים, או לזרוע בחלל האוויר, או להטביע במעמקי הים, חומרים שאילמלא כן אפשר להשתמש בהם כדי להרבות את רווחתם של ההמונים, וממילא, במרוצת הזמן, להרבות את השכלתם ותבונתם... ...המלחמה, נשים נא לב לכך, לא זו בלבד שהיא מביאה לידי ההשמדה הדרושה, אלא שהיא עושה זאת באופן נוח להתקבל מבחינה פסיכולוגית. עקרונית היה פשוט מאד לבזבז את עודף כוח-העבודה המצוי בעולם על ידי בניית מקדשים ופירמידות, על ידי חפירת מנהרות וסתימתן, או אפילו על ידי יצור כמויות עצומות של סחורות והעלאתן באש לאחר מכן. אבל בכך היה נמצא רק הבסיס הכלכלי, ולא הרגשי, לחברה הירארכית".

דמוקרטיה מלחמתית


כלכלת חוב -  תודעת מחסור

הכלכלה שלנו מבוססת מלחמה, משום שהיא מבוססת שליטה. אנו מנסים לשלוט במציאות.לכן רוב הכסף היום מיוצר כחוב, וניתן כהלוואה נושאת ריבית. כאשר אנחנו לווים כסף מהבנק בצורת משכנתא או הלוואה, הבנק יוצר כסף שלא היה קיים ומבקש מאיתנו להחזירו פלוס ריבית. את הריבית אין מאיפה להחזיר שכן אין כמות כסף מספיקה בשביל להחזיר את כל הריביות וכך עלינו לקחת עוד הלוואה וליצור עוד חוב. כך אנחנו חיים תמיד בתודעת מחסור. גם מי שיש לו בית, רכב, אוכל, חינוך, בידור, חי בפחד מתמיד שלא יהיה לו, חי במירוץ תמידי מול יוקר המחייה העולה. יוקר שחייב לעלות כל עוד שיטת ייצור הכסף היא כזו.

"בעיקרו של דבר מתוכנן תמיד המאמץ המלחמתי באופן שיבלע כל עודף העלול להישאר לאחר סיפוק הצרכים הראשונים של האוכלוסיה. צרכי האוכלוסיה לעולם הם בלתי-מוגדרים, והתוצאה היא שקיים מחסור מתמיד במחצית צרכי החיים; אבל דבר זה רואים בו יתרון. המדיניות מכוונת להחזיק אפילו את הקבוצות המועדפות סמוך לסף המצוקה, משום שמצב כללי של מחסור משווה חשיבות-יתר לעדיפויות קטנות ומחריף את ההבדלים בין קבוצה אחת לחברתה".



הסטת הכיוון - דרושה מהפכה

יש כיום מחסור בעוסקים בבריאות, ברווחה, בטיפול נפשי, בגידול מזון אורגני, באנרגיה חלופית, בחינוך. ישנו מחסור חמור בעוסקים בהידברות בין ישראלים ופלסטינים. ידוע שאין כסף בעסקי השלום. יש רק עמותות שממומנות מתרומות.
כיצד ניתן להעביר משאבים - כסף, זמן ואנרגיה מתעשיות המלחמה לתחומי השלום?

לשם כך דרושה מהפכה.
לא מהפכת מעמדות מרקסיסטית, אלא מהפכה תודעתית, מהפכה של אהבה.
מהפכה שמפסיקה לראות את עצמי כישות נפרדת שמנסה לשרוד בעולם של תחרות ומלחמה,
ובמקום זאת לראות את עצמי כחלק ממשהו גדול יותר -
משפחה אנושית, אשר מנסה להציל את חייה, לפני שנשמיד את עצמנו, במלחמת עולם שלישית.
אני מוכן למות. כולנו בסוף מתים.
אבל, חבל יהיה לי לראות את האנושות מוחקת את עצמה במלחמה.
זה לא יהיה הסוף, החיים ימשיכו גם אחרינו. אבל חבל שככה נלך. שזה מה שנשאיר אחרינו...
וזאת תשומת הלב שאני שם, לגבי מה אני עושה עם חיי ועם הזמן שלי ועם המשאבים העומדים לרשותי.

המוכנות האישית של כל אחד מאיתנו לוותר על סיפוק צרכים הולכים וגדלים (חלקם אמיתיים, חלקם אנוכיים, וחלקם כוזבים)  - בית, משפחה, ילדים, מכונית, תואר באוניברסיטה, פנסיה, ביטוח חיים, חופשה בחו"ל, סמארטפון, בגדים חדשים, מים מינרלים, טיפולים אלטרנטיבים, אלכוהול, סמים, מכשירי חשמל חוסכי עמל, פיליפינית, אוכל אורגני, כבלים, מנוי לחדר כושר, יציאה למסעדה ולקולנוע, תכשירי קוסמטיקה ובשמים, ועוד ועוד ועוד.

האם יש בנו מוכנות לשנות את עצמנו?
במקום להעביר את הזמן בהשרדות, בעבודה חסרת משמעות עבור תעשיות המתחזקות את המצב הקיים, או אפילו מעודדות את המשך המלחמה, להתחיל לעסוק בתעשיות המקדמות ריפוי של הנזקים ההולכים וגדלים בנפש האדם, במשאבי האדמה, וההשמדה ההמונית השעבוד והניצול של שאר היצורים החיים על הפלאנטה הזו.
כאמור, העבודה הזו תהיה בלי הרבה כסף, ותדרוש ירידה ב"רמת החיים".
אבל העבודה הזו גם אמורה להחזיר לנו את הדברים שאיבדנו לטובת הכסף - עזרה הדדית, קהילתיות, חיבור לטבע, אנושיות.

לאט לאט גם יווצרו עוד ועוד עסקים ומקורות שפע אשר מאפשרים קיום ללא התבססות על טכנולוגיות וכלכלת מלחמה.
אבל עלינו להתחיל מעצמנו.
אין למי לבוא בדרישות, אין את מי להאשים.
אם לא נלמד לקחת אחריות על מעשינו - במה אנחנו עובדים, מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו צורכים, כיצד אנו חיים - אז אין לנו מה לבוא בטענות אל העשירים אשר מתעשרים עוד יותר מעוד מלחמה ועוד מלחמה.
אנחנו העשירים.
אני ואת ואתה.
לא כי יש לנו כסף,
אלא כי יש לנו שמש, ואוויר, ומים, ואדמה.
ויש לנו תבונה, והומור, ויצירתיות של הרוח האנושית.
ואנחנו יכולים לשנות את עצמנו, ולהסתגל לאורח חיים חדש,
אורח חיים של שלום במקום של מלחמה.

אני יודע, כי אני עושה זאת.
וכי אני רואה רבים מסביבי שעושים זאת.

אם נרצה....

     

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

המסע מקיבוץ סמר אל הגשר של מחר


ביום ראשון נסעתי עם טליה באוטובוס לסמר.
בצומת מנוחה התחילו לעלות פתאום המון אנשים לאוטובוס.
תהינו מה קרה, הסתבר שלאוטובוס שלהם כבו האורות אז הם עלו אלינו.
היה צפוף ונחמד.
הילדים של מישהי ישבו עם מישהו אחר והיתה תחושת ביחד משעשעת
 שקיימת משום מה בעיקר בעיתות מצוקה.

אחרי כחצי שעה הגענו לצומת סמר.
לחצנו מבעוד מועד על לחצן העצירה וצפינו באורות של סמר מתקרבים.
ואז חלפנו אותם.
לרגע לא הבנו מה קרה, חשבנו שאולי זה לא היה סמר.
ואז פתאום הנהג צעק - רגע, יש כאן מישהו לסמר? כןןןן!! ענינו ביחד.
הנהג עצר, והתחיל לנסוע רברס איזה קילומטר.
הנוסעים היו בשוק, בעיקר אלו שהגיעו מהאוטובוס השני.
מסתבר שלא רק ברכבת העמק יש נהג שיכור...

הנה עוד נהג שיכור מהסרט האהוב עליי KONTROLL,
סרט מעולה על פקחי רכבת תחתית בבודפשט.
עם פסקול מעולה לא פחות.
הקטע הזה בהונגרית בלי כתוביות , אבל חכו לסוף:

      



ירדנו בסמר והגענו לקיבוץ ופגשנו את יקיר היקר,
שעבר לשם כדי להיות גנן בגן האנטרופוסופי,
לעבוד וללמוד את חיי הקיבוץ והמדבר.
קיבלנו חדר משלנו, עם שמיכות וגם כנפי חיפושית שחיכו לנו בארון


אהובתי חיפושית המדבר, לו רק היו לך מחושים...


קיבוץ אנרכיסטי, יש כזה דבר?

קיבוץ סמר הוא קיבוץ די מיוחד.
קיבוץ קטן עם בין 100 ל-200 אנשים,
כולל עובדי חוץ וש"שים.
כל מי שבקיבוץ, כולל אנחנו כאורחים,
יכולים לגשת מתי שרוצים לחדר האוכל ולקחת אוכל לעצמנו בכל שעה,
וגם ללכת למחסן האספקה ולקחת תכשירי ניקוי והגיינה.

חברי סמר מנסים מאוד לחיות את חיי השיתוף דרך הערכים של חופש ואחריות.
אני לא יודע הרבה הרבה, אבל ממה שראיתי והרגשתי במקום
יש תחושה גדולה של שותפות ושל אהבה בין האנשים.
ובעיניי זה מקסים.

אני ממליץ למי שיכול ורוצה ללכת לבקר בקיבוץ,
אך היזהרו לכם,
כי כמו שאמר לנו אחד החברים,
עברתי לשתות כוס מים ונשארתי 20 שנה.

בבוקר של יום שני עלינו אני וטליה להר סמר.
עלינו בדרך לא דרך, ובאמצע גילינו שאנחנו במקום די תלול.
טליה חששה, וגם אני, אך החלטנו להמשיך לעלות מאשר להתחיל לרדת.
אחרי קצת קריאות בהלה ודרדור אבנים הגענו למעלה,
והנוף היה מרהיב.
הייתי חייב לצאת בשירה ובריקוד.


על ראש הר סמר




את המשך היום בילינו ברוגע ובנעימים,
בשינה קריאה ומשחקים
ביקור בגן שבו עובד יקיר
ובמוסך שבו בונים את המכונות הענקיות שקוטפות וממינות את התמרים
ולמחרת יצאנו באוטובוס צפונה.
לי היה שיעור להגיע אליו בג'סר א-זרקא.
בדרך קראתי חדשות על הרצח בבית-כנסת,
הזוועה הנוכחית שתביא עלינו עוד סבל וצער ואלימות.
זה הזכיר לי למה אני נוסע את כל הדרך מאילת לג'סר
בשביל שעה וחצי של שיעור שאני מעביר בהתנדבות.

בדרך הקשבתי לפרקים מספרו המוקלט של אייזנשטיין
שמדבר על הנסיון שלנו לשלוט עוד ועוד במצב
כשלמעשה מה שקורה הוא אובדן שליטה,
שעליו אנו מנסים להשתלט על ידי עוד שליטה.
בנינו חומות, שמנו מצלמות, השקענו בכיפת ברזל
עשינו חוק שכל בית חייב שיהיה בו מקלט נגד טילים
ועדיין מה שקורה הוא שאנחנו רק יותר ויותר מפחדים.
והרי אמר רבי נחמן מאומן כבר מזמן - והעיקר והעיקר לא לפחד כלל.

בסופו של דבר הכל יתמוטט, לא רק המדינה אלא כל הציוויליזציה.
זו דעתי לפחות. וגם דעתו של אייזנשטיין.
כל מה שנותר הוא לזרוע את הזרעים של תרבות חדשה,
תרבות של אחדות ואהבה במקום נפרדות.
ולהנות מהדרך כי היא אחת עם המטרה.


הגענו לתל-אביב,
כל הדרך תהינו לעצמנו האם האופניים של טליה שרדו
אחרי שהיא נעלה אותם למשך יומיים ברחוב נווה שאנן.
אני צחקתי עליה שהיו להם חיים יפים, ולא נורא
אבל להפתעתי הגענו והם היו.
עצרנו לאכול אינג'ירה במסעדה ליד
 והמשכנו כדי לקחת את האופניים שלי מרחוב זבוטינסקי,
ומה שגיליתי זה את המנעול אך לא את האופניים.
כנראה שחזרתי על הטריק של שבוע שעבר
ולא נעלתי את האופניים כלל. פעם קודמת זה עבד,
הפעם הניסוי הותיר אותי חסר אופניים.
התעצבנתי לרגע ואז זה עבר,
לקחתי את האופניים של טליה ויצאתי לכיוון הרכבת.
הגעתי ברגע האחרון וגיליתי ששכחתי את ההפעלה שהכנתי לתלמידים
משחק קלפים שמתאים שמות לציורים של איברים.
שוב התעצבנתי לרגע, ושוב זה עבר.
זה קטע העצבים האלה שעוברים.

הגעתי לשיעור והתחלתי בשיחה עם  אחד התלמידים
בזמן שחיכינו לכל השאר.
הוא שאל אותי כמה אני מרוויח בעבודה,
אז אמרתי לו שכלום,
אז הוא אמר, לא בעבודה הזו, בעבודה הרגילה.
אז לא בדיוק ידעתי איך להסביר לו שאני לא עובד בעבודה רגילה
אז אמרתי לו שאני עצמאי ולא שכיר.
הוא לא ידע מה זה אומר, למרות שתלמיד אחר הבין ותרגם
ואז הגיעו כל השאר התלמידים ונתתי להם שיעורי בית
לשאול את ההורים שלהם מה ההבדל בין עצמאי לשכיר
ומה היתרונות והחסרונות של כל דבר.

בהמשך ניסיתי לעשות כל מיני דברים אבל לא הצלחתי
כי היו המון דיבורים.
ואני שוב התעצבנתי לרגע - באתי כל הדרך מסמר
כדי ללמד עברית, כי זה חשוב, ולמען עתידנו
והנה ככה צוחקים לי בפנים, ולא מקשיבים ומדברים
כאלה חצופים...

ניסיתי כל מיני דברים:
 לספור עד עשר בלי שאף אחד מדבר
להוציא חלק מהתלמידים לכמה דקות שידברו בחוץ
לשאול אותם למה הם בשיעור ולא הולכים.
ואמרתי שיש להם חברים שעוד לא שמעתי כי השאר מדברים
וכל מיני דיבורים כאלה חינוכיים.

אבל בסוף הבנתי שאין מה לעשות,
ואין לי באמת יכולת לשלוט על המצב
אולי רק לשפר אותו.
אז פרסמתי סטטוס בפייסבוק, וקיבלתי המון עצות
חלקן טובות חלקן פחות
וניסיתי להיות קשוב אליהן
ולזכור שבסך הכל באנו להנות.

שחררתי את התלמידים מוקדם,
לא לפני שנתתי להם שיעורי בית לבדוק מי אלה סיסטם עלי,
ולפני שהלכתי שוחחתי עם כמה מהתלמידות
שראו את אופניה של טליה ומאוד הסתקרנו
שאלתי אותן אם הן רוכבות, ושתיים אמרו שכן
ואז השרת צעק עליהן שהן לא יכולות כי זו בושה
ונזכרתי בסרט וואג'דה
ואמרתי לי בלב, שהדרך ארוכה ומפותלת
אבל מזל שיש אתגרים בחיים
כי אם הכל היה קל זה היה די משעמם

אז בינתיים אמשיך ללמוד ערבית
וללמוד מהילדים שמחת חיים
וללמוד להתעצבן ולתת לזה לעבור
ולא לפחד גם כשכולם מסביב מתלהמים
ולבנות עוד ועוד גשרים

אם נרצה...


     



יום שישי, 14 בנובמבר 2014

העזר כנגדי ותיקון העצמי


"כבר 6 דקות אתה יושב ומדבר אליי באלימות"
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות, מפוחדות.
ואני מתפלא. אני? אלים?
במה? בזה שאני יוצא נגד ההשוואה שלך של חפצים לאנשים?

הכל התחיל בדיון לגבי סדנת ערכים שהיא מעבירה בכלא,
סדנה עם אסירים שבהם משוחחים על כבוד, ואמון והקשבה,
ומנסים לתרגל את זה תוך כדי השיחה.
ואז מישהו נתן דוגמה על זה שהוא היה צריך לחכות זמן רב מדי להרגשתו כדי לקבל טיפול רפואי, והוא התחיל להכות את הקיר ולקלל את הסוהר. אני טענתי שזה לא אלימות, שזה בסך הכל פורקן של כעס ותסכול, שאף אחד לא באמת נפגע.
היא אמרה לי שלדעתה באלימות לא בהכרח צריך שיהיה מי שנפגע. ואז שאלתי האם לנפץ חלון של בנק זו אלימות, והיא טענה שכן ואני טענתי שלא, ושאי אפשר להשוות בין חפצים שנגרם להם נזק לבין פגיעה פיזית באנשים, ואז בעצמי נגררתי לצורת דיבור אלימה והיא נפגעה.

היא, זו טליה.
העזר כנגדי, זו שגם מתווכחת איתי וגם מעודדת אותי כבר הרבה חודשים,
ויתכן שגם כבר מספר גלגולים, עוד כשהיו לנו זנבות וסנפירים.


העזר כנגדי - טליה אהובתי



השבוע עשינו בייביסיטר על שני ילדים חמודים של קרובים.
זו היתה חוויה ראשונית עבורי, להיות אבא למשך כמה ימים, אבא של ילדים שהם אינם שלי,
אבל שמהר מאוד אני יכול להרגיש מחובר אליהם והם אליי.
טליה היתה האמא, אני בעיקר שיחקתי והקראתי סיפורים.
זו היתה הרגשה נפלאה עבורי, כי באידיאל שלי, כאשר האנושות תהפוך להיות משפחה אחת,
כולם יהיו ילדים שלי, חלק יותר וחלק פחות, אבל לא תהיה את ההפרדה הברורה הזאת
שיש במשפחה הגרעינית של היום.

בעבר חיו שבטים שבהם לא היה לילדים אבא,
היתה להם אמא, וחוץ מזה הם היו של השבט.
הקיבוצים גם ניסו לעשות "ילדים של הקהילה",שהיו רואים את אמא ואבא לכמה שעות אחר הצהרים,
 אבל הלינה היתה משותפת בבית הילדים, והם היו באחריות המטפלות ומערכת החינוך הקיבוצית.
 ניסוי שלא כל-כך הצליח. גם אחי ואחותי גדלו כך. אני ניצלתי בנס וכבר גדלתי עם ההורים החמודים שלי.

באופן כללי, כשלון הקיבוצים מבחינה כלכלית וחברתית גרם להרבה אנשים לזנוח את רעיון הקהילתיות והשיתופיות.
אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את הנושא, לאור הכשלונות וההצלחות של הניסויים החברתיים  של המאה האחרונה, ושבכל זאת קהילות הן הבסיס האורגני שמהן החברה שלנו יכולה להתרפא ולשגשג ולהשתחרר מהשליטה, הדיכוי והניכור של העולם המודרני. עלינו למצוא את השילוב הנכון בין חופש לאחריות, בין שיתופיות לפרטיות, בין מסורת לחדשנות, בין פתיחות להתכנסות.

מי שרוצה לשמוע ולהכיר יותר את החקירה שנעשית בתחום כבר עשרות שנים,מוזמן לכנס קהילות אקולוגיות שיתקיים ביום ראשון הבא בקיבוץ גזר. בכנס ישתתפו קיבוצים אקולוגיים כמו לוטן ונאות סמדר, וחוות אקולוגיות שמנסות לבנות מודל קהילתי על בסיס של גרעין קבוע משפחתי ומתנדבים שמתחלפים. אני גם מעוניין ליצור קהילה,  קהילה של נוודים שנודדים להם בעצמם רוב הזמן, ומדי פעם (יתכן פעם ביום יתכן פעם בחודש, תלוי בנו) נפגשים כדי להרגיש את הביחד, ואת תחושת הערבות וההמשכיות שאנו מחפשים בקשר אנושי.

החיים הקהילתיים הם מורכבים ולא תמיד פשוטים, ודורשים הרבה רצון לבוא וללמוד ולהתמודד עם האתגרים הרבים שצצים. אחת הקהילות שחוקרות את האתגרים האלו כבר הרבה שנים היא קהילת תמרה, או בשמה הרשמי - "כפר לחקר השלום", שחלק מרכזי בה זה התנסות ב"אהבה חופשית", כנסיון לפתור את הסכסוך בין המינים, מתוך אמונה שזה חלק מרכזי בשלל הסכסוכים שיש כיום בעולם.

אין ספק שהסכסוך בין המינים הוא סכסוך מרכזי מבחינת האלימות והדיכוי שקיימים כיום בעולם,
וכך גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הערבי-יהודי שנמשך כבר עשרות שנים,
סכסוך שבליבו ריב על אדמה, שבו החזק פיזית שולט על החלש,
תוך הדחקה של התוצאות הרות האסון של הדיכוי הזה,
תוצאות שאפשר להרגישן בשבועות האחרונים  ביתר שאת -
רציחות בסכין (אני לא כל-כך מבין את המילה פיגועים), ורצח באקדח על ידי שוטר במדים.
מהר מאוד הדברים יכולים להתדרדר עוד יותר, בליבוי של פוליטיקאים מתלהמים.

השאלה שתמיד עולה לי היא  - מי מרוויח מכל זה? מהמלחמות והסכסוכים האלימים?
בעקרון אף אחד, אבל מבחינה כספית, מסתבר שיש לא מעט אנשים שמרוויחים כסף טוב מסכסוכים,
לא מהפתרון שלהם אלא דווקא מהשימור שלהם.
אחד הפרויקטים של קואליציית נשים לשלום בודק מי מרוויח מהכיבוש, ומסתבר שיש די הרבה חברות ואנשים.

פרויקט אחר שנקרא חמושים, בוחן את תעשיית הנשק הישראלית, ואת המחיר שלה על החברה שלנו.
השבוע התפרסמו הקלטות של עוד ראש ממשלה עבריין - אהוד אולמרט, שבו הוא מעיד על אהוד אחר - ברק,
שלקח שוחד במיליונים בהיותו שר בטחון כדי לקדם עסקים בטחוניים.
ואני תוהה לעצמי, איך אנחנו מסכימים לכל זה?
איך אנחנו שותקים, וממשיכים לשתף פעולה עם מערכת מושחתת ורצחנית שכזו?
איך אנחנו עדיין משלמים להם מיסים?


          
                                The Lab from Yotam Feldman on Vimeo.



האלימות בימינו היא ממוסדת ויש כאלו שמרוויחים ממנה באופן ברור,
אבל כמו שטליה אומרת - האלימות היא חלק מהחיים, היא כח של חיים שמנותב למקומות לא בריאים,
ולכן כל מה שנותר לנו הוא ללמוד לנתב את הכוח הזה למקומות טובים, דרך התיקון של עצמנו.
דרך עשייה אישית, רוחנית, חברתית, צרכנית, יצירתית, כלכלית, לימודית.
דרך כל דבר שאנחנו עושים.
המצב של העולם היום, המופעים של האלימות שנמצאים בכל מקום, דורשים מאיתנו לא רק לחנך את הדור הבא,
אלא לחנך את עצמנו, ולהתעמת עם האלימות - המילולית, הציבורית, הלאומית, ובעיקר הפנימית.
אבל אי אפשר להתעמת מול אלימות באלימות, חייבים להגיע ממקום של חמלה ואמפתיה, ולנקוט עמדה לאהבה.


תיקון אופניים - תיקון העצמי


אתמול באתי לתקן את מערכת הבלמים האחורית באופניים שלי.
זו פעם ראשונה שאני עושה זאת בעצמי.
לפני שמונה חודשים נגנבו לי אופניים, וחברי ניצן אושר הביא לי זוג ישן שלו שהיה זקוק לשיפוץ.
לקחתי אותם אל חבר אחר,  אורי שמו, שבעבר היה לו עסק עצמאי לתיקון אופניים, ויחד איתו החלפנו צמיגים, ניתקנו את מנגנון ההילוכים והחלפנו את הבלמים. הבלמים ששמנו היו משומשים, וגם האופניים החלידו בזמן השהות שלי בחוף הים במשך הקיץ, וכעת הגיע הזמן להחליפם.
החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהחליף אותם בעצמי. אך לוקח זמן מהרגע שמחליטים עד שמבצעים. הבעיה העיקרית היא למצוא את הסבלנות להשקיע את הזמן הדרוש בכך, וגם הנכונות לקבל את העובדה שלא בטוח שאצליח לתקן את הבלמים לשביעות רצוני. אחרי שבוע של התמהמהות והתבשלות ניגשתי למלאכה.קניתי את החלקים הדרושים, וגם סט מפתחות אלן ומברג פיליפס, והגעתי אל האופניים. הנה מה שגיליתי:


המנעול קשור אבל לא אל האופניים

האופניים עמדו שבוע בסמטה בתל-אביב, בלי שהיו קשורות לשום דבר.
את הגאונות הזו עשיתי בעצמי בהיסח הדעת, ועליי לציין שזו לא הפעם הראשונה...
מאוד שמחתי על כך שהאופניים נמצאו, למעשה גם כשהן קשורות אני תמיד שמח למצוא שהן עדיין היכן שהשארתי אותן.
טליה הציעה שנתחיל טרנד של לא לקשור אופניים ולהשאיר פתק במקום שהן לשימוש חופשי ואסור לקשור אותן או לקחת אותן לעצמך, ואז יהיו מספיק אופניים לכולם. בעולם מושלם...

בכל מקרה, מלאכת התיקון ארכה כשעה וחצי, ובהן הרשמתי את עצמי באורך רוח בלתי רגיל, כאשר מה שארך זמן רב לא היה ההחלפה של המנגנון אלא הכיוונון העדין, זה שבו עליך לפתוח ולסגור עשרות פעמים כמה סטים של ברגים עד שאתה מגיע לאיזון המושלם בין זה שהגלגל יסתובב בחופשיות בלי לגעת בבלם, ובין זה שהבלם יבלום כאשר אתה לוחץ על הידית. בסוף הגעתי. עד שהוא ישתחרר ויזדקק לכיוונון מחודש. כמו מיתרים של גיטרה.

האיזון הזה, העדין
בין בלימה לתנועה חופשית
בין מחשבה למעשה
בין האני לבין האחר
בין זוגיות לקהילתיות
בין עבודה פנימית לחיצונית
בין תיקון העולם לתיקון העצמי
הוא כמו הסימפוניה של החיים
ואם נתאמן ונקדיש לזה זמן והקשבה
אולי נמצא גם דרך לחיות בשלום, בחופש, ובאחווה

אם נרצה...


      

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

האהובה שהתעטפה



ביום רביעי הגעתי ל'אברהם הוסטל' בירושלים.
אהובתי טליה הזמינה אותי, לרגל זה שהיה יום רביעי והתחיל הסופ"ש שלנו, להתפנק בהוסטל.
לא הייתי בהוסטל הרבה שנים, ותמיד כשאני בחו"ל יש לי רצון להיות במקום
שבו יש עוד אנשים עם תרמילים, ועם סיפורים, ומרחב משותף למפגשים מעניינים.
ומכיוון שאני מסייר בישראל כבר הרבה זמן, החלטתי שהגיע הזמן לראות איך זה לישון בהוסטל בישראל.
היה נחמד, היה יקר, המקום נעים,
וראינו בחדר האוכל הרבה יפנים ואירופאים יחסי מבוגרים,
אבל לא יצא לי לשוחח איתם.

להפסיק לעבוד להתחיל לטייל
כי החיים זה רק טיול

ארוחת בוקר בינונית בהוסטל אברהם


באותו ערב הלכנו להרצאה של חבר נווד.
פלג שמו ושם הבלוג שלו הוא לונלי פלג.
טליה היא חברה טובה של אחותו התאומה,
וכך יצא שאנחנו מכירים אישית -
נווד ארצישראלי ונווד עולמי.
ההרצאה של פלג היתה מרתקת בעיניי,
הסיפורים עצמם, והיכולת שלו לספר אותם,
המוטיבציה להמשיך ולנוע כבר עשר שנים
להיות בכל העולם (108 מדינות עד כה) ולהמשיך לרצות לכבוש עוד יעדים,
ולא לפחד מהלבד ומהלא נודע,
מילאו אותי בהשראה
וגם גרמו לי לקנא, אני מודה.

ישר מתחילה בראש ההשוואה -
פלג מטייל לבד, אני כמעט תמיד מסתמך על משפחה וחברים,
פלג מספר על אנשים אחרים, אני מספר על עצמי בעיקר,
פלג מגדיר עצמו אגואיסט, אני מתנסח לעתים רבות ביהירות של אידיאליסט.
פלג מצליח למכור את הסיפור שלו ולעניין הרבה אנשים,
אני בקושי מצליח להחזיר את העלויות של המקום שבו אני מרצה.

בקיצור פלג - תודה שגרמת לי לרצות להשתפר, להיות טוב יותר,
לא כדי להיות יותר טוב ממך, אלא פשוט כדי למצות הפוטנציאל הגלום בי,
הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאיתנו.
ממליץ בחום ללכת להרצאה האחרונה של פלג בארץ בתקופה הקרובה שתתקיים בתל-חי.

ביקור אצל חברה בצד השני

למחרת בבוקר יצאנו לכיוון שער שכם ברכבת הקלה.
הגענו לתחנת האוטובוסים שנוסעים לשטחים ועלינו על אוטובוס לבית-ג'אלה.
בית ג'אלה נמצאת בין ירושלים לבית-לחם, אזור המכונה C בשפת אוסלו,
מקום שקל ליהודים להגיע אליו, וגם לפלסטינים יחסית.
באוטובוס היו רק פלסטינים, בעיקר נשים,
ומצאנו את עצמנו מדברים בעברית בשקט, בתור הלא-ערבים היחידים.
קצת מצחיק, קצת עצוב.

הגענו לבית-ג'אלה אחרי נסיעה של חצי שעה בתוך מנהרות, לצד חומות, ומעבר למחסומים,
בהתחלה לקחתי אותנו למלון שהכרתי שבו חשבתי שנפגשים,
אבל אז התברר שזה בכלל לא המקום שקבענו, וסתם הובלתי אותנו בבטחה שלי לדעת לאן.
אבל אחרי הסבר קצר בערבית הקלוקלת שלי, הגענו למקום חפצנו- החושה של יסמין.
חווה אורגנית קסומה על צלע הר, מקום לגידול ירקות, עצי זית ושקדים, וגם יונים.
קיבלנו ארוחת בוקר שנייה (אחרי זו שהכלנו בהוסטל),
ולדעת טליה זו היתה אחת מארוחות הבוקר הטובות אי-פעם.
אם כן בתור מבקרי ארוחות בוקר - אנו ממליצים על חושת יסמין על פני הוסטל אברהם...









הגענו לבית ג'אלה כדי לפגוש מכרה פלסטינית ששנינו התאהבנו בה.
נגה נקרא לה לצורך הפוסט כי היא לא בהכרח רוצה להיחשף,
כי כמו שנגה אמרה - אני מסתכלת על החברה שלי - החברה הפלסטינית,
ואני רואה סגירות, אני רואה שליטה ואני רואה כפייה, ואני אומרת לעצמי,
מה הפלא שיש חומות מסביבנו ומחסומים, מה הפלא שאנחנו כלואים?

אז גם נגה כלואה בתוך החברה שלה,
היא הלכה ללמוד באוניברסיטה אחרי מאבק ממושך עם הוריה,
והיום היא פועלת בתחום החינוך לאקולוגיה ואיכות הסביבה,
ולהדברות בין ישראלים ופלסטינים.

אחד הדברים שנגה עושה זה הכשרה בתחום של תקשורת מקרבת,
כלי מאוד בסיסי ורב השפעה בתרבות שלנו - השפה.
שפה - שבהקשר של יחסים בין ישראלים כמונו לבין פלסטינית כמו נגה -
היא מאוד פוליטית, כוללנית, מאשימה, קורבנית.
עם נגה כל-כך נהניתי לשוחח ולהרגיש שאני מדבר עם מישהי
שבסיפור אחר היתה בת משפחה שלי, או אהובה שלי,
אבל עכשיו אני לא יכול לבוא לבקר אותה והיא אותי,
בגלל החוקים, והצבא, והמשפחה, והחברה.

אבל כמו שנגה אמרה - זה לא משנה מה קורה ולאיזה שפל אנחנו מגיעים,
להסתגרות או לניהיליזם, למלחמה ולשנאה,
תמיד ישנו האור הזה שבפנים,
שלא מפסיק להניע אותנו לעבר חיים יותר טובים.

תודה נגה על התקווה שאת נותנת לי,
תודה על המפגש איתך, מי יתן ועוד נבנה יחדיו גשרים.

    




בית האור

חזרנו מבית ג'אלה בטרמפ עם בחור הולנדי שגר בירושלים,
ומלמד נגרות בבית-ספר לילדים פלסטינים נכים.
אחרי שפרסמנו שאנחנו בעיר, קיבלנו הזמנה דרך הפייסבוק מחברה שגרה ב"בית האור",
שם רוחניקי לבית שותפים עם 6 שותפים שחיים יחדיו.
התקבלנו בחום, הוזמנו להשתמש במטבח ובכל האוכלים בלי לברור מה שייך למי,
וזו היתה הרגשה נעימה מאוד.

במהלך הבישולים והאוכל, נכנס גם אחד השותפים והחל להכין כבדי עוף.
הוא סיפר שבעבר היה דתי ולמד אף להיות שוחט,
וגם שלתקופות מסוימות הוא היה צמחוני, אבל זה עבר לו,
בעיקר כי הוא לא רוצה לאכול פחמימות.

שותפה אחרת סיפרה לנו על עבודתה בדיר העיזים בקיבוץ שלה,
על כך שלמרות שהעיזים גדלות בנחת יחסית ויוצאות לרעות מדי פעם,
עדיין יש את המנהג של להפריד גדיים מאימותיהן למכור אותם למאכל.
האמהות ממשיכות לקרוא לגדיים ולחפש אותם,
והיא פשוט פיתחה "עור" כדי לא לבכות בכל פעם שזה קורה.
הבנתי שהגיע הזמן שאפסיק לשתות חלב על כל סוגיו שנועד למסחר.
כי אין להמעיט בבורות של אנשים מרצון, גם שלי.

בבוקר למחרת קמתי והתיישבתי במטבח ומולי ראיתי את עיתון הארץ של יום שישי,
פתחתי את המוסף, ובתוכו הייתי אני.
יעל המתוקה הקריאה לי את מה שאמרתי לעידו קינן שראיין אותי.
האגו שלי שמח, הא הנה דברים שאמרתי וכעת כולם קוראים,
סוף סוף אני מגיע לקהלים רחבים, וגם אומר דברי טעם מלומדים,
וכולם אותי משבחים ואליי מחייכים, כמה נפלא אני בעננים.
קורא שוב ושוב, מנסה לחשוב מה הייתי יכול לומר יותר טוב,
והאם עכשיו אני אהפך לסלב?
כמה מחשבות על עצמי, זה בטח לא בריא...

הי, זה אני...


אבל מה לעשות כאשר אני רוצה להעביר רעיונות,
ושאין לי דרך לבטאם אלא דרך עצמי, דרך חיי, דרך כתיבתי,
ומצד אחד אני רוצה שאחרים יקראו ויגיבו ויתמכו ויתנגדו,
ומצד שני לא להתעסק בעצמי כי אני לא באמת חשוב.
וכאן אני רוצה גם להודות ולהגיד שאני מרגיש מאוד אהוב,
ואני מאמין שלכל אחד ואחת יש את הצורך והזכות להיות אהובים.
ולכן אני ממשיך בדרכי, גם כשהאגו משחק בי לפעמים.



ירושלים של זהב ושל עופרת ושל אור

אז יצאתי מהבית מרגיש חשוב ואהוב,
והלכתי לפגוש חבר, ויטאלי שמו, שהגיע לכאן מרוסיה וגרמניה,
וכמוני הוא מנסה לפעול למען שלום.
ויטאלי מארגן את ה- Peace Bus, שנוסע בימי שישי בין יוזמות שלום שונות,
וגם אוסף תרומות של תרופות, שמיכות ושאר צרכים עבור תושבי עזה.
ביום שישי הזה ויטאלי הציע ללכת להר הזיתים למקום שבו יש חולים עזתים,
ולברך אותם, ולאחל להם החלמה, ולשאול מה הם צריכים.

הגענו לשער שכם כדי לתפוס אוטובוס, והמקום נראה כמו לקראת קרב,
יום שישי, תפילות הר הבית הקרבות, ומזרח ירושלים בוערת,
לפחות ככה אומרות החדשות.
המוני שוטרים ומג"בניקים בכל מקום, גדרות, מצלמות
ואנחנו באמצע מנסים להבין מה לעשות.

אחרי שקניתי בייגלה וקפה, הייתי צריך ללכת לשירותים,
עברתי גדר שלידה עמדו שלושה חיילים ונכנסתי לשירותים ציבוריים.
(בזמן השירותים בדקתי שוב את הפוסט שלי על הכתבה בהארץ וכמה לייקים ותגובות),
ויצאתי ועברתי חזרה את הגדר עם החיילים.
פתאום צעק אליי אחד מהם - הלו מה אתה עושה, אסור לך לעבור מפה.
אמרתי לו - מה זאת אומרת? הרגע הגעתי מכאן.
הוא אמר לי - אסור לעבור חזרה, תלך מדרך אחרת,
ביטלתי אותו בנפנוף יד והתחלתי ללכת לדרכי.
הוא רדף אחרי ונעמד מולי - לא שמעת מה אמרתי, תחזור מהר לפני שאני אחזיר אותך.
הרגשתי שיש כאן קונפליקט. בהתחלה שיחקתי בתוכו,
שאלתי מאיפה הוא רוצה שאני אחזור, והוא צעק עליי שזה לא מעניין אותו.
תהיתי לעצמי האם להיכנע לפקודותיו, או להתעמת בדרכי,
בסוף החלטתי שזה לא הקרב שלי.
שאלתי אותו עם הכעסתי אותו, והוא, מופתע, אמר שכן, מאוד.
התנצלתי, ושאלתי אותו שוב - מאיפה עליי ללכת,
הוא אמר לי תנסה משם והצביע על מעבר לידנו עם איזה 20 לובשי מדים,
הלכתי משם, ובאמת עברתי בלי בעיה.
אחר-כך בדיעבד שמתי לב שבכל השיחה איתו לא פחדתי,
לא ממעצר, ולא ממכות, ולא משום דבר, ושזה היה הנצחון הקטן שלי,
שהצלחתי לדבר איתו לרגע כבן-אדם מחוץ לתפקידים שנועדנו לגלם.

חזרתי לויטאלי ושאר החברים,
בחורה אמריקאית ומתורגמן פלסטיני,
ויחדיו התחלנו ללכת לכיוון הר הזיתים,
מכיוון שלא היו אוטובוסים כי כל הכבישים היו חסומים.
הגענו להר הזיתים אחרי כחצי שעה הליכה,
והגענו לבית החאג' אבראהים, אותו ביקרתי גם לפני כשנה.
ביקשנו מהחאג' שייקח אותנו לבית החולים, אבל הסתבר שזה לא יתאפשר הפעם.

לכן חזרנו אני והאמריקאית לכיוון שער שכם.
בדרך עברנו מחסום של שוטרים שאמרו לי:
על אחריותך, תיזהר שלא יזרקו עליך אבנים.
אבל אני דאגתי יותר איפה אני הולך להשתין.
בדרך ראינו חיילים עומדים עם רובים בתוך בית הקברות המוסלמי העתיק שלצד החומות
וראינו פלסטינים ממהרים להספיק לתפילות.
ואז למזלי, גם נתקלנו בשירותים כימייים, כי אם סתם הייתי משתין ברחוב על איזה עץ
אני לא יודע מה היה קורה קודם - אם הייתי נעצר או נסקל באבנים.

הגענו לשער שכם ושם ישבתי וצפיתי בסרט של החיים.
פלסטינים יושבים ומתפללים מול מחסום של שוטרים,
ילדים עוברים, ויונים עפות בלהקות, וברקע קול המואזין.



עולים להר הזיתים

מג"בניקיות ומתפללים



שרתי עושה שלום במרומיו, וישבתי למדוט,
והתפללתי שהכל יעבור בשקט בלי עוד פציעות והריגות.
והסתכלתי מולי על כל החיילות, וכתבתי להן שיר, על מה שאולי יכול להיות:

עומדת כאן במרחק נגיעה
ועם זאת כל-כך רחוקה
שיער מתנפנף חיוך בוהק
עטופה בשכפ"צ שאותך חונק
אלה בגבך מוכנה להכות
בכל מי שיעז את פיך להמרות
על מי את שומרת עלמה יפה?
כל נשיותך כעת עטופה
במדים של זית על המשמר עומדת
בלחיים סמוקות ממייק אפ
כל-כך הייתי רוצה לחבקך וללטפך
רואה אותך פושטת את מעילך
מורידה מעליו את התו
ושמה על החולצה - חולצת מג"ב
הלוואי וניפגש בסיפור אחר
הלוואי וגם אני אוכל להיות לך לשומר
ואת לי תהיי אחות ואהובה
בלי תחפושות ואלות רק יד מושטת ובתקווה.


והעיקר לא לפחד כלל

לא פחדתי מהשוטרים, לא פחדתי מהפלסטינים,
אבל כשבאתי לעלות על הרכבת הקלה בלי לשלם
מיד נתקפתי בהלה למראה הפקחים שעמדו בתחנה
מה אם יתפסו אותי, ואז יתנו לי קנס
מה אני אעשה, אתרץ או פשוט אברח?
בסוף החלטתי ללכת ברגל, זה יותר בריא תירצתי לעצמי
אז מסתבר שעדיין יש בי פחד, גם אם אין בי יראה
אולי אבין הכל יותר אחרי שאקרא את פרשת השבוע - וירא

אם נרצה...


     


יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

רוח היריד




בכל מקום שאליו מגיעים בחיים, כל מרחב לא מוכר
הופך מיד בשבילנו לכר
כר פורה ליצירה, כר שאפשר לחבוק בזמן החלומות
כר מרעה להתרועע בו עם עוד נשמות

מה נעשה עם הזמן שחולף לאיטו
אולי נצבע איזה שלט ונתלה אותו
מנוחה, תמיכה, שמחה, כל שלט הוא ברכה
וגם אותו נוריד בבוא העת, ונתחיל עוד מלאכה

אולי ציור אולי קישוט, רגע יש פה סמארטפון עם עדיפות
איך אפשר ככה להתרכז כשהכל סביב תוסס ומתזז
אולי נשימה או שתיים,
אולי משחק כדור או שניים או שלושה
נעיף אותם באוויר ונתרכז גם בתפיסה
בהתחלה לא נצליח ניכשל נתפדח
אבל מי שממשיך ומנסה וטועה תמיד מנצח

אז ביחד ננסה ליצור עולם של יופי ושלום
כל פעם בזעיר אנפין, נגשים חלום ועוד חלום
לרגע קט נהיה שלמים שמחים יוצרים
 ואז שוב נחזור אל החיים "האמיתיים"

אבל גם בחיים הירידיים ישנם אתגרים
 הורים צועקים ילדים מרביצים
לוקחים את הציוד וזורקים
 את העטיפות על הרצפה משליכים
איזה עולם מטומטם, איזה דבר מטופש הוא האדם
האם אכן מטופש, או פשוט בלתי מובן?
או אולי אני זה שלא מבין ולומד כל הזמן

לומד סבלנות ולומד ערנות,
ולומד לכבד ולדרבן ולוותר
לומד לצחוק ולא לקחת ברצינות
ויחד עם זאת לא לזרוק זין אלא לקחת אחריות

כי כולנו חופשיים וכולנו מתנדבים
ביריד האנושי הגדול של החיים
אף אחד לא חייב, כל אחד מה שהוא רוצה
איך בכל זאת נצליח ביחד לצלוח את כל זה?

היצירה הזו היא של כולנו
של כולנו האמנם?
ומה עם ההוא שרוצה לחרבן באמצע המעגל
האם הוא חופשי או מדוכא או סתם אומלל

ומה אם אנחנו רק מספרים סיפורים
חיים בעולם משלנו בזמן שכל היתר סובלים
ואולי הסבל הוא גם סיפור שאנחנו רק מספרים
ואין סיבה לסבול, או לפחד מהחיים

על רוח היריד הננו גולשים
צועדים על חבל דק בלי לפחד כלל
ישנים על מחצלת תחת טילים ושמי מדבר
שמים גבולות לילדים, תוך כדי איתם רוקדים
מקפלים בובות נייר, הופכים זבל לזהב
יוצאים מכלא המחר אל תוך נצח העכשיו.