‏הצגת רשומות עם תוויות אופניים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אופניים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 26 באפריל 2015

מסה קריטית של אהבה


לכל אחד יש בעיות,
כי החיים בעייתיים.
אם לא היו בעיות, אז היינו ממציאים כאלו.
כדי שהחיים לא יהיו משעממים.



        



טוב, אז נכון שבישראל אנחנו לא בדיוק מתעסקים רק באיזה אייפון יהיה לנו
ויש לנו צרות יותר גדולות כמו
הפלסטינים, האיראנים, דעאש, הימנים, השמאלנים, האריתראים, החרדים וכו וכו,
אבל עדיין רוב האנשים עסוקים ביוקר המחיה, ברצון לרכוש בית, או בלחיות חיים "שקטים".

גם אני וזוגתי שתחיה טליה מצאנו את עצמנו מתווכחים בסוף השבוע,
לא מצליחים להחליט מה נעשה,
האם נלך למפגש מחזור של חברים שלי מהתיכון,
או למפגש משפחתי של טליה,
או גם וגם,
ובעיקר האם נלך יחד או לחוד,
אבל מה עם השנת צהריים? בכל זאת יום שבת....

בקיצור מצאנו את עצמנו בתוך לופ,
ואני חייב לציין שאני זה שעשה את רוב הבעיות,
פתאום החלטתי להיות דרמה קווין
ואני חייב להגיד שזה די מהנה :)

ואז ברגע אחד, הבנתי שמספיק,
הגעתי למסקנה מה חשוב באמת -
אנחנו.
אנחנו חשובים.
הביחד שלנו, והאהבה שלנו,
והרצון שלנו לפגוש עוד אנשים שאנחנו אוהבים,
זה מה שחשוב.

וזה מה שעשינו...



לדאוג לכסף או לדאוג לאנשים

אחזור רגע ליום שישי.
כבר אז החלו ה"בעיות" שלי ושל טליה,
בשיחה על כסף,
ומה יהיה אם לא יהיה,
וכל מיני סוגיות שעולות מתוך החששות שלנו כאשר מתחילים לדבר על עתיד וכסף.
חששות שהם בעיקר בראש שלנו.
כי לרוב האנשים כבר היום אין,
רוב האנשים חיים בחובות לבנקים, ותחת חוזי משכנתאות לכל החיים,
או שפשוט עניים וחיים מהיד לפה, עובדים בתנאי עבדות.

הכסף היום הוא אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו,
בין אם זה מבוגרים אמידים,
שתוהים איך הם יממנו את הפנסיה הזעומה שלהם,
את התרופות הרבות ש"צריך", או מה יהיה עם הבית לילדים,
ובין אם זה צעירים שעובדים שעות אינספור כדי לממן את הגנים לילדים.
וכך אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הכסף,
במקום לעשות את הדברים שבאמת אנחנו אוהבים,
או דברים שיכולים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים.

לכן,
אני בוחר לחיות לא לפי הכסף, אלא לפי הערכים שלי.
אני מנסה להסביר את זה למי ששואל, כולל ההורים שלי, ששואלים זאת רבות,
וגם חשוב לי להזכיר את זה לעצמי,
כי כמו שאמרתי גם אני נתקף לפעמים דאגה -
ומה אם פתאום אני אצטרך ולא יהיה,
ומה אם ארצה לדאוג לילדיי, או לקרוביי, ואין לי איך.

ועל כך אני גם מזכיר לעצמי - שמה שאני עושה, העולם שאני מנסה ליצור
(יחד עם עוד מיליוני אנשים שהבינו שאנחנו חייבים להיות השינוי)
עולם שבו יש אוויר נקי, מים בחינם, אוכל בשפע,
עולם שבו הקהילה היא מי שדואגת לספק את צרכיך, גם בעיתות מצוקה
ולא הבנקים וחברות הביטוח,
זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור הילדים שלי.

אין לי ודאות ובטחון, מה יהיה איתי עוד עשר שנים, (וגם לא עוד עשרה חודשים...)
אבל גם אם היה לי מלא כסף בבנק, ובית משלי,
לא היתה לי ודאות שלילדים שלי יהיה בריאות וחינוך נאותים,
שיהיה להם מרחבים טבעיים ופתוחים ובטוחים לשחק בהם,
למעשה כבר היום המרחבים האלו הולכים ונעלמים,
יחד עם שאר היצורים החיים שבהם....

ולכן אני משקיע את הזמן והאנרגיה שיש לי עכשיו,
כדי לעשות הדברים האלו,
בלי לחכות לאיזה רגע שבו ארגיש שיש לי מספיק.
יחד איתי עושים זאת עוד אלפי ומיליוני אנשים,
כל אחד בדרכו שלו, כל אחד בסביבתו שלו,
חלק בקטן וחלק בגדול.


ליצור תנועה חדשה

ועדיין התנועה הזו שאני חלק ממנה היא קטנה ושולית.
לעיתים נראה שהיא אינה קיימת,
שכל מה שיש סביבנו זה מלחמות וחורבן ותיעוש וזיהום.
בעיקר אם צופים בחדשות של ברוני התקשורת...

אבל לעיתים רואים אותה,
בחרכים של המטריקס,
בפינת הרחוב,
בעיניים של אנשים.

תנועה שצומחת מלמטה,
כמו עשבים שצצים מתוך אספלט שלא נסלל מחדש,
כמו הטבע שרוצה לפרוץ בלי שישלטו בו,
כמו נמלים שלא ברור מהיכן מגיעות,
ומתחילות לעמול ולחפור וליצור.

ביום שישי הצטרפתי לנסיעת מסה קריטית בתל אביב,
נסיעה שבה רוכבי אופניים מתאספים יחדיו,
ורוכבים בנסיעה איטית ברחובות העיר,
תוך חסימה של אחד מנתיבי התנועה,
כמחאה על חוסר ההשקעה בנתיבי אופניים ובתחבורה ציבורית,
וכמחאה על הפיתוח של כבישים בתוך העיר,
המעודדים קנייה ושימוש ברכבים פרטיים יקרים מזהמים ומנכרים.

התקבצנו כ-40 רוכבים, צעירם ושמחים,
כולל הכלבה בלהה שהצטרפה בסלסלה,
ומשה האמריקאי, שסיפר לנו על נסיעות המוניות בסן-פרנסיסקו,
ותוך כדי הנסיעה ניגן בקסילופון ובירך אנשים ב- "שישי שמייח".

כך זה נראה:

משה והקסילופון

רוכבים ביחד בכיכר המדינה

כך זה נראה בסן-פרנסיסקו


מסה קריטית זה מונח שלקוח מעולם הפיסיקה,
והושאל על ידי מדעי החברה,
לתאר כמות מינימלית של אנשים הדרושה כדי לעורר תופעה מסוימת,
כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, ואשר מתחילה ליצור שינוי.

זה בדיוק מה שרכיבות המסה הקריטית מנסות לעשות,
לגרום למספיק אנשים להצטרף לרכיבה,
כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מכמות רוכבי האופניים,
כמות שכבר היום היא די גדולה.

בימי מהפכה של אהבה, דיברנו וחלמנו ועודנו מחכים,
למסה קריטית של אנשים,
אשר מוכנים להפסיק לחיות מתוך פחד,
מתוך אילוצי החברה, והבנק, והטרור, והאגו,
ולהתחיל לבחור מה שהלב רוצה,
להתחיל לחיות לפי ערכים ואמונות שאנחנו מ תחברים אליהם,
בלי לפחד כלל.

עד כמה היום הזה רחוק?
האם הוא הולך ומתרחק או מתקרב?
איני יודע,
וגם איני מחכה לגאולה,
למלחמת גוג ומגוג שתשנה סדרי עולם,
או לאסון טבע שיאחד את שאריות האנושות,
אני פשוט מתחיל לחיות זאת כבר עכשיו.

הסיפור הזה שאנחנו חיים בו,
יכול להיות סיפור טלנובלה רצופת "בעיות",
או סיפור מלחמה עתיר דם וקרבות והלוויות,
או סיפור פנטזיה קסום ומלא מפלצות ופיות,
או סיפור מדע בדיוני על מכונות ורובוטים ומוטציות גנטיות,
או סיפור פשוט על ארץ ושמיים, ומים, ושמש, ועצים וחיות ואנשים.

בסופו של דבר אנחנו יכולים לבחור באיזה סיפור אנחנו רוצים לחיות
ואיפה אנחנו שמים את הזמן שלנו, ותשומת הלב שלנו,
האם בפחדים ובהאשמות ובביקורות, וב"בעיות",
עובדים בעבודות שגורמות סבל לאנשים ויצורים אחרים,
רק כדי שאנחנו נוכל לחיות שקטים?

או האם אנחנו משקיעים את הזמן שלנו
בדברים שאנחנו אוהבים,
בדברים שעוזרים לאנשים ולסביבה,
בדברים שמשמחים אותנו,
בדברים שגורמים לנו לרצות לחיות?

זו הבחירה שניתנה לנו
וניתנת לנו בכל רגע מחדש
(לא רק פעם בשנתיים בבחירות),
להקשיב ללב שלנו ולשמוע מה הוא חפץ,
ואז פשוט לעשות , בלי לחכות

אם נרצה....




עשה מה שליבך חפץ














יום שישי, 14 בנובמבר 2014

העזר כנגדי ותיקון העצמי


"כבר 6 דקות אתה יושב ומדבר אליי באלימות"
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות, מפוחדות.
ואני מתפלא. אני? אלים?
במה? בזה שאני יוצא נגד ההשוואה שלך של חפצים לאנשים?

הכל התחיל בדיון לגבי סדנת ערכים שהיא מעבירה בכלא,
סדנה עם אסירים שבהם משוחחים על כבוד, ואמון והקשבה,
ומנסים לתרגל את זה תוך כדי השיחה.
ואז מישהו נתן דוגמה על זה שהוא היה צריך לחכות זמן רב מדי להרגשתו כדי לקבל טיפול רפואי, והוא התחיל להכות את הקיר ולקלל את הסוהר. אני טענתי שזה לא אלימות, שזה בסך הכל פורקן של כעס ותסכול, שאף אחד לא באמת נפגע.
היא אמרה לי שלדעתה באלימות לא בהכרח צריך שיהיה מי שנפגע. ואז שאלתי האם לנפץ חלון של בנק זו אלימות, והיא טענה שכן ואני טענתי שלא, ושאי אפשר להשוות בין חפצים שנגרם להם נזק לבין פגיעה פיזית באנשים, ואז בעצמי נגררתי לצורת דיבור אלימה והיא נפגעה.

היא, זו טליה.
העזר כנגדי, זו שגם מתווכחת איתי וגם מעודדת אותי כבר הרבה חודשים,
ויתכן שגם כבר מספר גלגולים, עוד כשהיו לנו זנבות וסנפירים.


העזר כנגדי - טליה אהובתי



השבוע עשינו בייביסיטר על שני ילדים חמודים של קרובים.
זו היתה חוויה ראשונית עבורי, להיות אבא למשך כמה ימים, אבא של ילדים שהם אינם שלי,
אבל שמהר מאוד אני יכול להרגיש מחובר אליהם והם אליי.
טליה היתה האמא, אני בעיקר שיחקתי והקראתי סיפורים.
זו היתה הרגשה נפלאה עבורי, כי באידיאל שלי, כאשר האנושות תהפוך להיות משפחה אחת,
כולם יהיו ילדים שלי, חלק יותר וחלק פחות, אבל לא תהיה את ההפרדה הברורה הזאת
שיש במשפחה הגרעינית של היום.

בעבר חיו שבטים שבהם לא היה לילדים אבא,
היתה להם אמא, וחוץ מזה הם היו של השבט.
הקיבוצים גם ניסו לעשות "ילדים של הקהילה",שהיו רואים את אמא ואבא לכמה שעות אחר הצהרים,
 אבל הלינה היתה משותפת בבית הילדים, והם היו באחריות המטפלות ומערכת החינוך הקיבוצית.
 ניסוי שלא כל-כך הצליח. גם אחי ואחותי גדלו כך. אני ניצלתי בנס וכבר גדלתי עם ההורים החמודים שלי.

באופן כללי, כשלון הקיבוצים מבחינה כלכלית וחברתית גרם להרבה אנשים לזנוח את רעיון הקהילתיות והשיתופיות.
אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את הנושא, לאור הכשלונות וההצלחות של הניסויים החברתיים  של המאה האחרונה, ושבכל זאת קהילות הן הבסיס האורגני שמהן החברה שלנו יכולה להתרפא ולשגשג ולהשתחרר מהשליטה, הדיכוי והניכור של העולם המודרני. עלינו למצוא את השילוב הנכון בין חופש לאחריות, בין שיתופיות לפרטיות, בין מסורת לחדשנות, בין פתיחות להתכנסות.

מי שרוצה לשמוע ולהכיר יותר את החקירה שנעשית בתחום כבר עשרות שנים,מוזמן לכנס קהילות אקולוגיות שיתקיים ביום ראשון הבא בקיבוץ גזר. בכנס ישתתפו קיבוצים אקולוגיים כמו לוטן ונאות סמדר, וחוות אקולוגיות שמנסות לבנות מודל קהילתי על בסיס של גרעין קבוע משפחתי ומתנדבים שמתחלפים. אני גם מעוניין ליצור קהילה,  קהילה של נוודים שנודדים להם בעצמם רוב הזמן, ומדי פעם (יתכן פעם ביום יתכן פעם בחודש, תלוי בנו) נפגשים כדי להרגיש את הביחד, ואת תחושת הערבות וההמשכיות שאנו מחפשים בקשר אנושי.

החיים הקהילתיים הם מורכבים ולא תמיד פשוטים, ודורשים הרבה רצון לבוא וללמוד ולהתמודד עם האתגרים הרבים שצצים. אחת הקהילות שחוקרות את האתגרים האלו כבר הרבה שנים היא קהילת תמרה, או בשמה הרשמי - "כפר לחקר השלום", שחלק מרכזי בה זה התנסות ב"אהבה חופשית", כנסיון לפתור את הסכסוך בין המינים, מתוך אמונה שזה חלק מרכזי בשלל הסכסוכים שיש כיום בעולם.

אין ספק שהסכסוך בין המינים הוא סכסוך מרכזי מבחינת האלימות והדיכוי שקיימים כיום בעולם,
וכך גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הערבי-יהודי שנמשך כבר עשרות שנים,
סכסוך שבליבו ריב על אדמה, שבו החזק פיזית שולט על החלש,
תוך הדחקה של התוצאות הרות האסון של הדיכוי הזה,
תוצאות שאפשר להרגישן בשבועות האחרונים  ביתר שאת -
רציחות בסכין (אני לא כל-כך מבין את המילה פיגועים), ורצח באקדח על ידי שוטר במדים.
מהר מאוד הדברים יכולים להתדרדר עוד יותר, בליבוי של פוליטיקאים מתלהמים.

השאלה שתמיד עולה לי היא  - מי מרוויח מכל זה? מהמלחמות והסכסוכים האלימים?
בעקרון אף אחד, אבל מבחינה כספית, מסתבר שיש לא מעט אנשים שמרוויחים כסף טוב מסכסוכים,
לא מהפתרון שלהם אלא דווקא מהשימור שלהם.
אחד הפרויקטים של קואליציית נשים לשלום בודק מי מרוויח מהכיבוש, ומסתבר שיש די הרבה חברות ואנשים.

פרויקט אחר שנקרא חמושים, בוחן את תעשיית הנשק הישראלית, ואת המחיר שלה על החברה שלנו.
השבוע התפרסמו הקלטות של עוד ראש ממשלה עבריין - אהוד אולמרט, שבו הוא מעיד על אהוד אחר - ברק,
שלקח שוחד במיליונים בהיותו שר בטחון כדי לקדם עסקים בטחוניים.
ואני תוהה לעצמי, איך אנחנו מסכימים לכל זה?
איך אנחנו שותקים, וממשיכים לשתף פעולה עם מערכת מושחתת ורצחנית שכזו?
איך אנחנו עדיין משלמים להם מיסים?


          
                                The Lab from Yotam Feldman on Vimeo.



האלימות בימינו היא ממוסדת ויש כאלו שמרוויחים ממנה באופן ברור,
אבל כמו שטליה אומרת - האלימות היא חלק מהחיים, היא כח של חיים שמנותב למקומות לא בריאים,
ולכן כל מה שנותר לנו הוא ללמוד לנתב את הכוח הזה למקומות טובים, דרך התיקון של עצמנו.
דרך עשייה אישית, רוחנית, חברתית, צרכנית, יצירתית, כלכלית, לימודית.
דרך כל דבר שאנחנו עושים.
המצב של העולם היום, המופעים של האלימות שנמצאים בכל מקום, דורשים מאיתנו לא רק לחנך את הדור הבא,
אלא לחנך את עצמנו, ולהתעמת עם האלימות - המילולית, הציבורית, הלאומית, ובעיקר הפנימית.
אבל אי אפשר להתעמת מול אלימות באלימות, חייבים להגיע ממקום של חמלה ואמפתיה, ולנקוט עמדה לאהבה.


תיקון אופניים - תיקון העצמי


אתמול באתי לתקן את מערכת הבלמים האחורית באופניים שלי.
זו פעם ראשונה שאני עושה זאת בעצמי.
לפני שמונה חודשים נגנבו לי אופניים, וחברי ניצן אושר הביא לי זוג ישן שלו שהיה זקוק לשיפוץ.
לקחתי אותם אל חבר אחר,  אורי שמו, שבעבר היה לו עסק עצמאי לתיקון אופניים, ויחד איתו החלפנו צמיגים, ניתקנו את מנגנון ההילוכים והחלפנו את הבלמים. הבלמים ששמנו היו משומשים, וגם האופניים החלידו בזמן השהות שלי בחוף הים במשך הקיץ, וכעת הגיע הזמן להחליפם.
החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהחליף אותם בעצמי. אך לוקח זמן מהרגע שמחליטים עד שמבצעים. הבעיה העיקרית היא למצוא את הסבלנות להשקיע את הזמן הדרוש בכך, וגם הנכונות לקבל את העובדה שלא בטוח שאצליח לתקן את הבלמים לשביעות רצוני. אחרי שבוע של התמהמהות והתבשלות ניגשתי למלאכה.קניתי את החלקים הדרושים, וגם סט מפתחות אלן ומברג פיליפס, והגעתי אל האופניים. הנה מה שגיליתי:


המנעול קשור אבל לא אל האופניים

האופניים עמדו שבוע בסמטה בתל-אביב, בלי שהיו קשורות לשום דבר.
את הגאונות הזו עשיתי בעצמי בהיסח הדעת, ועליי לציין שזו לא הפעם הראשונה...
מאוד שמחתי על כך שהאופניים נמצאו, למעשה גם כשהן קשורות אני תמיד שמח למצוא שהן עדיין היכן שהשארתי אותן.
טליה הציעה שנתחיל טרנד של לא לקשור אופניים ולהשאיר פתק במקום שהן לשימוש חופשי ואסור לקשור אותן או לקחת אותן לעצמך, ואז יהיו מספיק אופניים לכולם. בעולם מושלם...

בכל מקרה, מלאכת התיקון ארכה כשעה וחצי, ובהן הרשמתי את עצמי באורך רוח בלתי רגיל, כאשר מה שארך זמן רב לא היה ההחלפה של המנגנון אלא הכיוונון העדין, זה שבו עליך לפתוח ולסגור עשרות פעמים כמה סטים של ברגים עד שאתה מגיע לאיזון המושלם בין זה שהגלגל יסתובב בחופשיות בלי לגעת בבלם, ובין זה שהבלם יבלום כאשר אתה לוחץ על הידית. בסוף הגעתי. עד שהוא ישתחרר ויזדקק לכיוונון מחודש. כמו מיתרים של גיטרה.

האיזון הזה, העדין
בין בלימה לתנועה חופשית
בין מחשבה למעשה
בין האני לבין האחר
בין זוגיות לקהילתיות
בין עבודה פנימית לחיצונית
בין תיקון העולם לתיקון העצמי
הוא כמו הסימפוניה של החיים
ואם נתאמן ונקדיש לזה זמן והקשבה
אולי נמצא גם דרך לחיות בשלום, בחופש, ובאחווה

אם נרצה...


      

יום שני, 9 ביוני 2014

אבק ברוח בראשית



שלשום חזרתי מפסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.

הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן, עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את המחנה המשותף של שנה הבאה.

בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:







שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?

לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה, מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה שלפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נעשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ.

למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.

תודה!!!!


אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות במרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.


התור בכניסה למידברן 2014


אבק ברוח הננו

הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
 בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.


אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים







מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.


עשרת העקרונות : 

  1. הכללה רדיקלית
    כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו. 
  2. הענקת מתנות
    ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
  3. א-מסחריות
    במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה. 
  4. הסתמכות עצמית רדיקלית
    ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
  5. ביטוי-עצמי רדיקלי
    ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
  6. מאמץ קהילתי
    קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
  7. אחריות אזרחית
    אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
  8. לא להשאיר עקבות
    קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
  9. השתתפות
    קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
  10. מיידיות
    חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.


עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים



רידקליות שורשית

אז אלו הם עשרת העקרונות.

כמה מילים שלי לגבי כמה מהם - 

קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
 אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?

כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.


סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו


האנשים שלא היו שם

הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
 המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.


מה המתנה שלך?

בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.

הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.


אנחנו היוצרים

לסמוך על עצמנו

עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.

בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול בפלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...


כולנו ילדים של החיים


זבל של האחד הוא המתנה של האחר

הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?

בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.

לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.

הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.



מגוון של מחנות ומיצגים

עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.

מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים

אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.

אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.



הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים

לוויתן במדבר
המקדש עומד
המקדש נשרף באור זריחה

עכשיו הוא הרגע להנות

העקרון האחרון הוא מיידיות. 
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.

המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה יוצר קונוטציה שלילית כי בחברה שלנו המיניות היא דבר די מעוות.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.

בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק במיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.


מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ. 
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.

מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.

בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות  מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.

העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.

ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)

אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.

מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.



אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון

מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח, 
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים. 

אם נרצה...



יום שבת, 8 ביוני 2013

זמן לסובלנות וגאווה


שבועיים לא כתבתי.
למרות שהתחייבתי לכתוב כל שבוע.
בעבר אפילו התחייבתי לכתוב פעמיים בשבוע, אבל אז ראיתי שזה מוגזם, יותר מדי כתיבה על פחות מדי חוויה.
וגם לכתוב כל שבוע זה לעתים מאתגר.
איך להשאר מעניין, ברור, מסקרן, כל שבוע מחדש.
אבל הבנתי שלא משנה אם הפוסטים יצאו קצת משעממים או חוזרים על עצמם,
העיקר זה לכתוב.
וגם בזה אני נופל לעתים....

אז הנה אני כותב פוסט אחרי שבועיים.
הרבה חוויות עברו בשבועיים האלה.
לעתים זה נראה כמו הסטוריה עתיקה.

הזמן שעבר

לפני שבוע התקיימה מסיבת הפתיחה החדשה של ה'פלא', הלא הוא בית "מהפכה של אהבה" לשעבר, שעובר גלגול מחודש,
מנוהל על ידי אנשים חדשים, אך עדיין ממשיך להפיץ אהבה דרך תרבות, מוזיקה, ויצירת קהילה.
היה מרגש ומשונה לראות אנשים חדשים וישנים שמפעילים את המקום, מעין העברת מקל, גלגול חדש,
עם הרבה שמחה וקצת נוסטלגיה, על מה שהיה...

במהלך השבוע קיימתי ב'פלא' הקרנה ראשונה של סרט שתרגמתי יחד עם שניים מחבריי,
סרט שנקרא "OCCUPY LOVE" ובעברית אני עדיין מחפש לו את השם המתאים.
בינתיים קראתי לו "לתפוס את האהבה".
הנה הטריילר של הסרט הקסום הזה, שמתאר כל-כך יפה את מה שקורה כרגע בעולם:

             

הסרט מומן באופן עצמאי, ומוצג בהקרנות עצמאיות, על ידי אנשים שמזדהים עם המסר.

[כל מי שמעוניין לראות את הסרט, ו/או להקרין אותו, מוזמן ליצור איתי קשר arnishomer@gmail.com ]

בינתיים כבר יצרו איתי קשר חברות מירושלים ובאר-שבע שהתעניינו בהקרנה שלו.
מי יתן ועוד ועוד אנשים יקבלו חיזוק לעשייה שלהם, ותובנות על המצב, מצפייה בסרט.

אירוע נוסף שהייתי בו, היה נסיעת מחאה על אופניים, קטנועים, ומכוניות, כחלק מהמאבק על השארת רווחי הגז למען הציבור ולא עבור הגופים המסחריים והטייקוניים שמצאו אותו.
אני ממליץ למי שמתעניין בעתידו ובעתיד המדינה להכנס לדף הזה ולקרוא.
אני פחות מעורה במאבק הזה, אך אני כן מאוד מעריך את האנשים שלוקחים בו חלק, וחוץ מזה הפעולה הספציפית הזאת מאוד מצאה חן בעיניי, משום שהיא התנהלה בחשאיות יחסית, והיתה מעורבת בה רכיבה על  אופניים  :)

נפגשנו כמה עשרות פעילים בחניון נסתר באזור הבורסה, ולאחר הוראות חפוזות התפצלנו לשלוש קבוצות - קבוצת אופניים, אופנועים ומכוניות. כל קבוצה נסעה למקום אחר, במטרה להאט את התנועה, עד למקום מפגש מוסכם שאליו נתנקז כולנו וניצור עומס תנועה. לא התכוונו לחסום, אלא רק להאט את הקצב. על מנת ליצור עניין בקרב הציבור שהורדם על ידי מירוץ למיליונים, ולא מודע לזה ששודדים ממנו מיליארדים.
כמו שאומרים - סליחה על ההרעה אנחנו מנסים לתקן את העולם...

בסופו של דבר המבצע הצליח חלקית. לא הצלחנו להגיע בצורה מתואמת וליצור את העניין שרצינו, אך גרמנו עומס, ומשכנו את תשומת הלב של המשטרה, שבשלב כלשהו גם חסמה את הכביש, והתחילה לחלק דו"חות לנהגי המכוניות, על כך שהם חוסמים את הכביש, אפילו שהמשטרה היא זו שחסמה אותם מלהתקדם... כמה טמטום יש במערכת הזו....

בסופו של דבר התפזרנו לביתנו, בתקווה שפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר. בינתיים נראה שגם השוטרים פיתחו עניין לאופניים, הם ישבו בצד הכביש וחיכו. עוד לא ברור לי אם זה היה כדי לעצור אותנו, או כדי לקנות אופניים:

שוטרים מחכים שחנות האופניים מאחורה תיפתח?


אחרי שסיימתי עם מחאות אופניים, המשכתי לביתי הנוכחי - חוות אדמאמא, כדי להתחיל לבנות עגלת אופניים.

הרכבתי גלגלים, התקנתי קרשים, תיקנתי פנצ'רים, ואני כמעט מוכן.

הנה מה שבינתיים יש בידי:



עגלה בלי סוסה, אבל עם פאנל סולארי

זמן לסבלנות

אז זה מה שעבר עלי בשבועיים אחרונים.
כעת אני פה היחיד בין חבריי למסע שנמצא באדמאמא.
מנצל את הזמן כדי לכתוב.
לומד סבלנות.

צריך הרבה סבלנות.
יש כל-כך הרבה מה לעשות, כל-כך הרבה חוויות לחוות.
ולפעמים פשוט צריך לחכות.
לחכות שעוד אנשים יבינו ויצטרפו.
לחכות שהשבת תחלוף.
לחכות שהגוף יבריא.
לחכות שהרגע המתאים יגיע.

וזה מה שאני מתרגל לאחרונה.
סבלנות.
לאנשים שמסביבי, לעצמי.
לטרמפים שמאחרים להגיע, לתורים שמתקדמים לאיטם.
מנסה להתחבר לקצב הטבעי, קצב הנשימה, קצב הבריאה,
לחום הצהריים המשבית, לאור הערב המתארך.

אני קורא כעת סיפור מופלא בשם "מומו".
על ילדה קסומה, שאוהבת להקשיב.
ועל גנבי זמן, לבושים באפור, שגונבים את הזמן של האנשים,
והופכים אותם לחוצים ודואגים,
שמא הם אינם מנצלים את זמנם כראוי,
וכעת האנשים חוסכים בזמן,
מקצרים בגינונים, וחותכים בתורים ובכבישים,
הם פחות נחמדים ויותר עצבניים, כי יש זמן לחסוך,
ואי אפשר כך סתם להתמהמה.

אך כל הזמן שנחסך,
מסתבר שנגנב ולעולם לא ישוב,
גנבי הזמן האפורים,
שבאים מן האין,
ניזונים ממנו ושומרים אותו אצלם,
והם לא יפסיקו לעולם....

איך אפשר להתמודד עם גנבי הזמן?
להתמלא בסבלנות, ולדאוג מעט,
ולהנות מהרגע, ולעזור לזולת.


זמן לגאווה

עוד דבר שקרה השבוע הוא שנפרדתי מהדירה המפנקת של הוריי ששירתה אותי בחודשים האחרונים.
כרגע מתארח בה אורח שהגיע אל אירועי הגאווה.

היום הסתכלתי על דפי הפייסבוק שאני מתעניין בהם וראיתי מגוון פעילויות שרוכבות על גל הגאווה, אפילו שאינן בהכרח קשורות לקהילה הגאה:

ארגון אמנסטי הקים דוכן ובו הוא מזמין אנשים מכל צבעי הקשת, להצטלם עם מסכות גז,
למען זכויות האדם בטורקיה הדומעת.

ואם כבר זכויות אדם, איך אפשר בלי המשטר הצבאי הישראלי על האוכלוסיה הפלסטינית.
כאן יצאו קבוצת "המשפריצות" צבועות בורוד, עם שלטים ששואלים - תייר, האם כבר ביקרת במחסומים?

וגם לקבוצות זכויות בעלי החיים אנונימוס היה מה להגיד בהקשר של יום הגאווה.
הם יצאו בקמפיין גאים להתנגד לפיטום האווזים, כחלק ממאבק ציבורי נגד ייבוא של כבד אווז, שהכנתו כרוכה בתהליך מזוויע שבו רגלי האווז מחוברות לרצפה וצינור נתחב לתוך גרונו.

כל המאבקים והקמפיינים האלו, קשורים אחד לשני, קשורים לחופש הפרט, בין אם הוא אדם או בעל חיים. קשורים באכפתיות, קשורים בהפסקת הדיכוי המתמשך שאנו מדכאים אלו את אלו.
לכולנו יש את הזכות להיות גאים במי שאנחנו. לכולנו יש את הזכות לאהוב,  גבר או אשה, אווז או פרה.
לכולנו יש את הזכות להאבק למען הזכויות האלו, עבור עצמנו ועבור אלו שיבואו בעקבותינו.

למי שלא ראה עדיין אני ממליץ בחום לראות את הסרט "מילק", על פעיל זכויות הגאים, הארווי מילק,  שלחם בדרכו הגאה למען זכויות גאים, ולמען זכויות מיעוטים, וכמו לוחמי צדק רבים, נרצח על ידי אדם עם אקדח.

            

שבוע גאה וסובלני לכולנו....

יום ראשון, 12 במאי 2013

שינוי בתנועה

לפני שני פוסטים רשמתי קצת על התוכנית לצאת למסע עם קהילה ניידת על אופניים.
הסופ"ש הזה חזרתי לקהילת אדמאמא, המקום שממנו נצא למסענו כדי להתחיל לעבוד על הציוד והגיבוש הרעיוני של היציאה למסע.

מסיבת תה על אופניים - פרויקט הפיילוט של הקהילה הניידת


אז מה הרעיון?

המסע הזה הוא ניסוי ליצירת חלופות לדרך החיים המקובלת, ואני מקווה לבחון דרכו כמה נושאים:

שחרור האדמה

אנחנו חיים על אדמה שהיא "קדושה". כל-כך קדושה שאנחנו מוכנים לשפוך הרבה דם כדי לשמור עליה "שלנו". ארץ-ישראל ידעה מלחמות רבות מספור. כובשים רבים עברו פה. הרבה מנגנונים בירוקרטיים נוצרו כדי לנהל  את ההתיישבות על האדמה - הנציב הרומאי, המנדט הבריטי, מנהל מקרקעי ישראל (בסיוע נשק של האימפריה הצפון אמריקאית) ורבים נוספים.

בעינינו, החברים למסע, האדמה היא לא שלנו, לא של היהודים ולא של הערבים. האדמה היא אפילו לא של בני האדם. האדמה היתה פה לפנינו ותהיה פה אחרינו. מן האדמה באנו ואל האדמה נשוב.
אם כבר משהו של מישהו, אז אנחנו של האדמה.

כיצד אפשר לחיות כשהאדמה היא לא שלנו? איך אפשר להמנע מכל הבירוקרטיה והמלחמות שנילוות לנסיון לרכוש אדמה ולבנות בית?

הקהילה הניידת אמורה להיות נסיון ליצור דרך חיים אלטרנטיבית, כמו השבטים הנודדים, רק בקטן. כמו הבל שהיה רועה צאן, נווד, ונרצח על ידי אחיו קין, עובד האדמה.

כאנושות אנחנו עסוקים בלריב על האדמה, בזמן שאנחנו הורסים אותה ומנצלים אותה, שואבים את משאביה, חוצבים את מחצביה, ללא התחשבות באחינו בעלי החיים וללא מחשבה על עתידנו ועל עתיד ילדינו.
כעת אנו באים לשקם את האדמה, בכל מקום שבו נעבור וכל הקהילות שאליהן נגיע,  נבוא וננסה לרפא, לנקות, להצמיח. להחזיר לאמא אדמה את כל הטוב והשפע שהיא העניקה לנו.

        


שחרור מהשעבוד לכסף

הסיבה הנוספת שעבורה אנשים נאבקים זה בזה כיום, עובדים כל חייהם בלי חדווה, ואומרים לעצמם - "איני יכול", היא הכסף. 
לרבים מאיתנו חסר כסף. אנו טובעים תחת נטל המסים והחשבונות, עליית המחירים.
להפסיד יום עבודה, או עסקה, לעתים גורם לנו ללחץ עצום ולתחושת חוסר בטחון תמידית.
גם שכירים וגם עצמאים מוצאים עצמם בשלב זה או אחר בתוך סבך ההלוואות והבירוקרטיה בנסיון ליצור לעצמם אורח חיים שהוא לא רק מספק, אלא גם "רווחי".
העניין הוא שכסף אינו משהו מוחשי, הכסף הוא בסך הכל הסכם חברתי, משהו שאנשים נותנים לו ערך, משום שאנו מאמינים שאנשים אחרים נותנים לו ערך.
הכסף שאנו משתמשים בו כיום נשלט על ידי המערכת הבנקאית, שיוצרת אותו בצורה מעוותת, מזרימה אותו לאנשים שיכולים ליצור ממנו עוד רווח, לרוב על חשבון הרס המשאבים, ויוצרת עבדים מודרנים.
לכן יצאו בשנתיים האחרונות תנועות המחאה העולמיות  בקריאה ברורה - אנשים לפני רווחים.

אנחנו מנסים במסע הזה לחיות ללא כסף.
 אין זה אומר שנצליח להתנתק לגמרי מהכסף, אבל אנחנו מעוניינים ליצור צורת חיים שבה נצטרך כמה שפחות כסף בנקאי. אנחנו מעוניינים לעבוד בחוות וקהילות, להעניק מכישורינו ומהידע שלנו - ידע חקלאי, גישור סכסוכים, תרבות ומוזיקה, טיפול וריפוי, ועוד, ובתמורה לקבל מחסה ומזון.

המטרה כאמור אינה להגיד שאין לנו צורך בכסף, כסף הוא בסך הכל רעיון שנועד לשרת אותנו. אבל היום נוצר מצב שאנחנו משרתים את השיטה הכלכלית, במקום שהיא תשרת אותנו. לכן אנחנו מעוניינים ליצור ולהפיץ צורת חיים שבה הכסף אינו חלק כל-כך מרכזי. צורת חיים שמאפשרת לנו להתייחס אחרת לכסף, ולאפשר לעוד אנשים לחיות בצורה הזו. 
כבר כתבתי על כך שלחיות זה בחינם, הנה סיפור (באנגלית) על אדם שחי שנתיים בלי כסף. 

בו זמנית אני מעוניין להפיץ את המערכת הכלכלית האלטרנטיבית שאני תומך בה, מרכז אושר. מערכת שיתוף בין-קהילתית שמזמינה אותנו לנצל את זמננו הפנוי לשיתוף בינינו של כישורים וחפצים.

הדרך לשחרור של האנושות מכבלי השיטה עוברת דרך המערכת הבנקאית-כלכלית הקיימת.
אם אתה חושב שאתה חופשי, כמו שאומר הפתגם המפורסם, נסה להסתובב בלי כסף. 
אבל כדי שנשחרר את עצמנו מהשעבוד לכסף, לא מספיק שאני או את נהיה מסוגלים לחיות בלי כסף, אנחנו צריכים ליצור מודעות ומערכות שיאפשרו למאסות הולכות וגדלות של אנשים להשתמש בכסף על פי הערכים שאנחנו מאמינים בהם, ולא על פי אלו שנולדנו אליהם.


          


בניית קהילה -

כיום, אנחנו מבינים זאת יותר ויותר, אנחנו תלויים זה בזה. אנחנו לא נפרדים זה מזה, ולכן איננו באמת עצמאים. אני יכול ללכת לחיות על חוף בסיני, או בעיר סקנדינבית שקטה, אבל איני יכול לברוח משינויי האקלים, מהאי-יציבות הבטחונית, או מהתלות  באנשים אחרים שיטפלו בנו כשאנו חולים או ויחלקו איתנו את רגעי השמחה.

הקהילה היא הבסיס האורגני, כך אני מאמין, שבה אנו אמורים לחיות.
כמו להקות של חיות, כמו נחילים של חרקים, אנחנו אמורים לחיות בקהילות מסוגים שונים.
לא במדינות לאום, לא כבורג במערכת תאגידית, אלא בקהילה תומכת.

לכן החלטנו לצאת למסע הזה קבוצה של אנשים. בתור התחלה נהיה 2 גברים ו-3 נשים, בשנות העשרים או שלושים לחיינו, ללא משפחות. אנחנו ננסה ללמוד איך אנחנו יכולים לחיות ביחד ועדיין לשמור על הייחודיות של כל אחד. להבין איך מחליטים לאן נוסעים ומה עושים. להבין על פי איזה עקרונות אנחנו רוצים לפעול - לבשל, לנקות, לבצע מטלות. איך אנחנו מקבלים אלינו מצטרפים חדשים, ומה המחויבות שלנו במידה ואנו רוצים לעזוב.

הכח שלנו גדל ביחד, היכולת שלנו ליצור את המציאות שאנו רוצים הוא גדול בהרבה כאשר אנו עושים זאת יחדיו.
וזה גם האתגר שלנו בתרבות המערבית האינדיבידואליסטית - איך לחיות ביחד בלי לעלות על העצבים, בלי להשתלט או לכפות, אלא תוך תמיכה והעצמה זה של זה.

התנסינו בכך בצורה זמנית אך אינטנסיבית בזמן מחאת רוטשילד. נוצרה שם קהילה שלמדה להאכיל את עצמה, לדאוג זה לזה, לשוחח ולדון, להסתכל בעיניים ולדאוג אחד לשני. הגיעה העת לקחת את זה לשלב הבא.


מסע אל עבר הלא-נודע -

אנחנו יודעים איך ומתי נצא למסע הזה. אבל אין לנו מושג איך ומתי נסיים אותו. המסע הזה הוא מסע אל עבר הלא-נודע. רב הנסתר על הגלוי.
למעשה כל החיים הם כאלו. העתיד לוטה בערפל. אבל רובנו מכניסים את עצמנו למסגרות שבהן אנו יודעים מראש מה אמור להיות - לימודים, עבודה, משפחה. עד גיל ככה וככה נצליח להגיע לרווחה, נשיג בית ונהיה מאושרים.
אנחנו יוצאים מתוך אי-ידיעה. אין לנו מושג. זו הולכת להיות חתיכת הרפתקה.
אני מאמין שנגדל ממנה ונצמח ממנה, שנלמד אנשים ונלמד מהם, ושהולך להיות מאוד כיף.
עוד צעד בדרך אל חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

אם נרצה...