‏הצגת רשומות עם תוויות כסף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כסף. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 26 באפריל 2015

מסה קריטית של אהבה


לכל אחד יש בעיות,
כי החיים בעייתיים.
אם לא היו בעיות, אז היינו ממציאים כאלו.
כדי שהחיים לא יהיו משעממים.



        



טוב, אז נכון שבישראל אנחנו לא בדיוק מתעסקים רק באיזה אייפון יהיה לנו
ויש לנו צרות יותר גדולות כמו
הפלסטינים, האיראנים, דעאש, הימנים, השמאלנים, האריתראים, החרדים וכו וכו,
אבל עדיין רוב האנשים עסוקים ביוקר המחיה, ברצון לרכוש בית, או בלחיות חיים "שקטים".

גם אני וזוגתי שתחיה טליה מצאנו את עצמנו מתווכחים בסוף השבוע,
לא מצליחים להחליט מה נעשה,
האם נלך למפגש מחזור של חברים שלי מהתיכון,
או למפגש משפחתי של טליה,
או גם וגם,
ובעיקר האם נלך יחד או לחוד,
אבל מה עם השנת צהריים? בכל זאת יום שבת....

בקיצור מצאנו את עצמנו בתוך לופ,
ואני חייב לציין שאני זה שעשה את רוב הבעיות,
פתאום החלטתי להיות דרמה קווין
ואני חייב להגיד שזה די מהנה :)

ואז ברגע אחד, הבנתי שמספיק,
הגעתי למסקנה מה חשוב באמת -
אנחנו.
אנחנו חשובים.
הביחד שלנו, והאהבה שלנו,
והרצון שלנו לפגוש עוד אנשים שאנחנו אוהבים,
זה מה שחשוב.

וזה מה שעשינו...



לדאוג לכסף או לדאוג לאנשים

אחזור רגע ליום שישי.
כבר אז החלו ה"בעיות" שלי ושל טליה,
בשיחה על כסף,
ומה יהיה אם לא יהיה,
וכל מיני סוגיות שעולות מתוך החששות שלנו כאשר מתחילים לדבר על עתיד וכסף.
חששות שהם בעיקר בראש שלנו.
כי לרוב האנשים כבר היום אין,
רוב האנשים חיים בחובות לבנקים, ותחת חוזי משכנתאות לכל החיים,
או שפשוט עניים וחיים מהיד לפה, עובדים בתנאי עבדות.

הכסף היום הוא אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו,
בין אם זה מבוגרים אמידים,
שתוהים איך הם יממנו את הפנסיה הזעומה שלהם,
את התרופות הרבות ש"צריך", או מה יהיה עם הבית לילדים,
ובין אם זה צעירים שעובדים שעות אינספור כדי לממן את הגנים לילדים.
וכך אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הכסף,
במקום לעשות את הדברים שבאמת אנחנו אוהבים,
או דברים שיכולים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים.

לכן,
אני בוחר לחיות לא לפי הכסף, אלא לפי הערכים שלי.
אני מנסה להסביר את זה למי ששואל, כולל ההורים שלי, ששואלים זאת רבות,
וגם חשוב לי להזכיר את זה לעצמי,
כי כמו שאמרתי גם אני נתקף לפעמים דאגה -
ומה אם פתאום אני אצטרך ולא יהיה,
ומה אם ארצה לדאוג לילדיי, או לקרוביי, ואין לי איך.

ועל כך אני גם מזכיר לעצמי - שמה שאני עושה, העולם שאני מנסה ליצור
(יחד עם עוד מיליוני אנשים שהבינו שאנחנו חייבים להיות השינוי)
עולם שבו יש אוויר נקי, מים בחינם, אוכל בשפע,
עולם שבו הקהילה היא מי שדואגת לספק את צרכיך, גם בעיתות מצוקה
ולא הבנקים וחברות הביטוח,
זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור הילדים שלי.

אין לי ודאות ובטחון, מה יהיה איתי עוד עשר שנים, (וגם לא עוד עשרה חודשים...)
אבל גם אם היה לי מלא כסף בבנק, ובית משלי,
לא היתה לי ודאות שלילדים שלי יהיה בריאות וחינוך נאותים,
שיהיה להם מרחבים טבעיים ופתוחים ובטוחים לשחק בהם,
למעשה כבר היום המרחבים האלו הולכים ונעלמים,
יחד עם שאר היצורים החיים שבהם....

ולכן אני משקיע את הזמן והאנרגיה שיש לי עכשיו,
כדי לעשות הדברים האלו,
בלי לחכות לאיזה רגע שבו ארגיש שיש לי מספיק.
יחד איתי עושים זאת עוד אלפי ומיליוני אנשים,
כל אחד בדרכו שלו, כל אחד בסביבתו שלו,
חלק בקטן וחלק בגדול.


ליצור תנועה חדשה

ועדיין התנועה הזו שאני חלק ממנה היא קטנה ושולית.
לעיתים נראה שהיא אינה קיימת,
שכל מה שיש סביבנו זה מלחמות וחורבן ותיעוש וזיהום.
בעיקר אם צופים בחדשות של ברוני התקשורת...

אבל לעיתים רואים אותה,
בחרכים של המטריקס,
בפינת הרחוב,
בעיניים של אנשים.

תנועה שצומחת מלמטה,
כמו עשבים שצצים מתוך אספלט שלא נסלל מחדש,
כמו הטבע שרוצה לפרוץ בלי שישלטו בו,
כמו נמלים שלא ברור מהיכן מגיעות,
ומתחילות לעמול ולחפור וליצור.

ביום שישי הצטרפתי לנסיעת מסה קריטית בתל אביב,
נסיעה שבה רוכבי אופניים מתאספים יחדיו,
ורוכבים בנסיעה איטית ברחובות העיר,
תוך חסימה של אחד מנתיבי התנועה,
כמחאה על חוסר ההשקעה בנתיבי אופניים ובתחבורה ציבורית,
וכמחאה על הפיתוח של כבישים בתוך העיר,
המעודדים קנייה ושימוש ברכבים פרטיים יקרים מזהמים ומנכרים.

התקבצנו כ-40 רוכבים, צעירם ושמחים,
כולל הכלבה בלהה שהצטרפה בסלסלה,
ומשה האמריקאי, שסיפר לנו על נסיעות המוניות בסן-פרנסיסקו,
ותוך כדי הנסיעה ניגן בקסילופון ובירך אנשים ב- "שישי שמייח".

כך זה נראה:

משה והקסילופון

רוכבים ביחד בכיכר המדינה

כך זה נראה בסן-פרנסיסקו


מסה קריטית זה מונח שלקוח מעולם הפיסיקה,
והושאל על ידי מדעי החברה,
לתאר כמות מינימלית של אנשים הדרושה כדי לעורר תופעה מסוימת,
כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, ואשר מתחילה ליצור שינוי.

זה בדיוק מה שרכיבות המסה הקריטית מנסות לעשות,
לגרום למספיק אנשים להצטרף לרכיבה,
כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מכמות רוכבי האופניים,
כמות שכבר היום היא די גדולה.

בימי מהפכה של אהבה, דיברנו וחלמנו ועודנו מחכים,
למסה קריטית של אנשים,
אשר מוכנים להפסיק לחיות מתוך פחד,
מתוך אילוצי החברה, והבנק, והטרור, והאגו,
ולהתחיל לבחור מה שהלב רוצה,
להתחיל לחיות לפי ערכים ואמונות שאנחנו מ תחברים אליהם,
בלי לפחד כלל.

עד כמה היום הזה רחוק?
האם הוא הולך ומתרחק או מתקרב?
איני יודע,
וגם איני מחכה לגאולה,
למלחמת גוג ומגוג שתשנה סדרי עולם,
או לאסון טבע שיאחד את שאריות האנושות,
אני פשוט מתחיל לחיות זאת כבר עכשיו.

הסיפור הזה שאנחנו חיים בו,
יכול להיות סיפור טלנובלה רצופת "בעיות",
או סיפור מלחמה עתיר דם וקרבות והלוויות,
או סיפור פנטזיה קסום ומלא מפלצות ופיות,
או סיפור מדע בדיוני על מכונות ורובוטים ומוטציות גנטיות,
או סיפור פשוט על ארץ ושמיים, ומים, ושמש, ועצים וחיות ואנשים.

בסופו של דבר אנחנו יכולים לבחור באיזה סיפור אנחנו רוצים לחיות
ואיפה אנחנו שמים את הזמן שלנו, ותשומת הלב שלנו,
האם בפחדים ובהאשמות ובביקורות, וב"בעיות",
עובדים בעבודות שגורמות סבל לאנשים ויצורים אחרים,
רק כדי שאנחנו נוכל לחיות שקטים?

או האם אנחנו משקיעים את הזמן שלנו
בדברים שאנחנו אוהבים,
בדברים שעוזרים לאנשים ולסביבה,
בדברים שמשמחים אותנו,
בדברים שגורמים לנו לרצות לחיות?

זו הבחירה שניתנה לנו
וניתנת לנו בכל רגע מחדש
(לא רק פעם בשנתיים בבחירות),
להקשיב ללב שלנו ולשמוע מה הוא חפץ,
ואז פשוט לעשות , בלי לחכות

אם נרצה....




עשה מה שליבך חפץ














יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

להפסיק לשים פתקים שלא משנים ולהתחיל ליצור מטבעות חלופיים




אין למי להצביע, מה נעשה?
חייבים לחזק את האלטרנטיבה.

איזה אלטרנטיבה אני שואל?
במקום ביבי - לפיד או בוז'י או שלי? הם כן יצליחו להרכיב קואליציה? להעביר תקציב? לקדם את האינטרסים שלנו? ומה אם האינטרסים שלי ושל הרבה אנשים אחרים הם מאוד שונים? למה שאני ארצה לכפות עליהם את מה שאני חושב שנכון?

אני רוצה לקדם את האינטרסים שלי שהם לדעתי גם האינטרסים של רוב האנשים (אפילו אם הם לא יודעים זאת עדיין....):

קיימות, רווחה, שמחה, בריאות, השכלה, מגוון ביולוגי עשיר, שיקום וריפוי האדם והאדמה, חופש, אחווה.

איך אני יכול לעשות זאת במערכת הקיימת?
נגיד שמצאתי מפלגה שהמצע שלה יחסית תואם את הערכים שאני מדבר עליהם, עדיין יש סיכוי טוב שהיא לא תכנס לממשלה, שכוחה בכנסת יהיה קטן, ושרוב העיסוק שלה יהיה בקרבות פרלמנטריים ובחסימת האינטרסים המנוגדים.
זה תפקיד חשוב, אבל הוא לא ישפר לנו את החיים, אולי יאט את הפיכתם ליותר גרועים.

הממשלה, המערכת הפוליטית כולה נתונה למניפולציות של הגופים החזקים: הבנקים, תאגידי התקשורת, והטייקונים. איך משנים אותם? איך מתמודדים איתם בלי להישאב לתוך אותו משחק כוחני שרק מוציא את אלו שבאמת מנסים לשנות מותשים ומתוסכלים?


טבעה של שיתופיות 

איך שאני רואה זאת' זה המעבר לקהילתיות ולקיימות מקומית שיכול באמת להשפיע על חיינו בצורה המשמעותית ביותר.
האפשרות להעזר בשכנים ובחברים כדי לטפל בילדים, לתקן דברים, להכין ארוחות, ליצור תרבות ולא רק לצרוך. כל אלה יכולים להתקיים בקהילה - שכונה, יישוב קטן, קבוצת אוהדי כדורגל.

הבעיה שחיי הקהילה די נעלמו או התנוונו, והגורם המכריע לכך הוא לא השלטון, אלא הכסף שלנו. במקום לחלוק את המתנות שלנו, אנו חיים בכלכלה מבוססת כסף שבה לכל דבר יש מחיר - טיפול בילדים, טיפול בהורים, תרבות, השכלה. וכך אנו הופכים להיות תלויים בכסף במקום באנשים.

איך משפיע עלינו הכסף שאנחנו משתמשים בו?

הבעיה מתרחבת כאשר אנו מסתכלים איך עובד הכסף שלנו והכלכלה שלנו - הכסף שלנו הוא כסף שנוצר על ידי בנקים פרטיים כחוב נושא ריבית - כלומר תמיד קיים מחסור ממנו. העובדה הזו נותנת כח עצום לבנקים, כוח שעולה על הכוח של מוסדות השלטון ה"דמוקרטיים". כלומר בעוד אנו חיים במדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אנו מנוהלים ביום-יום שלנו על ידי מערכת כלכלית או יותר נכון כספית שהיא בבירור לא דמוקרטית. בנקים הם לא גוף דמוקרטי (למרות שעכשיו מנסים ליצור אחד כזה). ועם זאת הוא משפיע על חייינו ברמה היומיומית הרבה יותר מכל ממשלה כזו או אחרת.

הכסף שלנו שנוצר כחוב נושא ריבית גורם לכך שהכלכלה שלנו חייבת לצמוח כדי לנסות להחזיר את החובות ההולכים וגדלים שייצור הכסף יוצר.  הדרך שבה הכלכלה צומחת הוא על ידי תחרות וריכוזיות. כלומר כל גוף עסקי צריך להתחרות בגופים המקבילים לו, או להיעלם לטובת גוף עסקי גדול יותר, וכך נוצרת "צמיחה". אפשר לראות כדוגמא את מרכזי הקניות של BIG שצצים בצמתים מרכזיות ומחסלים את העסקים הקטנים. הצמיחה הזו גם מכלה את המשאבים הטבעיים והאנושיים שלנו - כל דבר חייב להפוך למוצר בעל מחיר, וכך אנחנו משמידים את אוצרות הטבע שלנו, ומכלים את המהות האנושית שלנו על ידי תמחור של הכל. אנו מחויבים לעשות זאת כל הזמן משום שהכסף תמיד נמצא במחסור, זוכרים?

 וכך אנו שבויים במעין מעגל קסמים של עוד צריכה, עוד צמיחה, עוד מחסור....


לגדל כסף? זה אפשרי...


מטבע שיתופי

כדי להחזיר את החיוניות ואת הרלוונטיות של חיי קהילה דרוש גם המנוע הכלכלי. וכדי שהכלכלה תחזור לתפקד, דרוש שיחזרו להתקיים הקהילות שהן הבסיס האורגני לחיי החברה. כלכלה מקומית שמטרתה לשקם את החברה והסביבה, יכולה לצמוח מתוך קהילה בעזרת מטבע מקומי אשר אינו מיוצר על בסיס חוב, ושבמקום לצבור ריבית הוא בעל ריבית שלילית, על פי עקרונות ה"כסף חופשי" של סילביו גזל.

מטבע כזה ממלא את התפקיד העיקרי שכסף היה אמור לעשות לפני שהוא הפך לכלי לשליטה - אמצעי סחר חליפין. מטבע כזה הוא מטבע שבבסיסו מיועד לעבור מאחד לשני. המטבע לא נועד לצבור ערך, להפך, הוא מאבד מערכו, הוא מתכלה, ממש כמו כל דבר אחר בטבע. לכן מטבע כזה יכול לגרום לשגשוג של קהילה מקומית משום שעל ידי הנפקה של כמות קטנה של מטבעות אפשר ליצור תנועה כלכלית ערה. הירקן משלם לשרברב שמשלם לגננת, שמשלמת לצבעי, שמשלם למורה למוזיקה, שמשלמת לטכנאי מחשבים שמשלם לירקן. כל זה בלי שעבר שקל אחד ביניהם, וכל הצרכים שלהם מולאו.

כדי ליצור מערכת מקומית כזו דרושה עבודת תכנון וניהול. זה לא מגיע יש מאין, ודרושים משאבים ראשוניים כדי להתחיל אותה. בעיקר דרוש זמן ונכונות של קבוצה מובילה של אנשים כדי להניע את התהליך. תרגמתי בעבר מדריך של שני כלכלנים שתיארו את השלבים השונים ביצירת מטבע קהילתי. זה בהחלט דורש עבודה.

וכאן טמון פרדוקס. מצד אחד הקהילות בעלות היכולת להניע וליצור שינוי כזה בתוכן הן קהילות מבוססות כלכלית ומשכילות. אך הקהילות האלו הן ברובן מפורדות יותר - מעין גטאות מלאות בכלובים של זהב. כל אחד ספון בביתו בין שלל מכשירי החשמל, המסכים והרהיטים המעוצבים. אין שם את הבסיס הרגשי ליצירת מערכת כלכלית מבוססת מטבע מקומי.

מנגד, הקהילות העניות - כפרים ערביים, שכונות חרדיות, עיירות פיתוח וכדומה, אשר בהן כבר קיימים גם מערכות שיתוף אשר תומכות בקהילה דוגמת גמ"ח (גמילות חסדים - מחסן קהילתי שבו ציוד שאפשר להשאיל, כלי עבודה, צעצועים לילדים, ציוד רפואי וכדומה), אך הן חסרות את הבסיס היזמי , וזקוקות לרוב לעזרה "חיצונית" של עמותה או גוף אשר יניע את התהליך.

וכך אנחנו נותרים עם קהילות עתירות משאבים וחסרות קהילתיות, וקהילות עתירות קהילתיות וחסרות משאבים.

כיצד אפשר לצאת מזה?

גם לי אין תשובה,
אבל לדעתי אם אנשים רבים ירכזו את המשאבים שלהם בפיתוח הכלכלה המקומית ובביסוס של מטבע מקומי, כזה שנותן מענה לצרכים האמיתיים של התושבים המקומיים, ולא לצרכים כוזבים שהחברות הגדולות מפרסמות לנו או אלו שהממשלה מנסה להפחיד אותנו בהם, אז אולי נתחיל לראות שינוי ממשי גם באיכות החיים שלנו וגם בשינוי אמיתי של המערכת.
זה דורש מאיתנו לשתף פעולה, זה דורש יוזמה, זה דורש לקיחת אחריות, וזה דורש להתעמת עם המערכת הקיימת, מערכת שכבר לא משרתת אותנו. נשמע מעייף? זה בהחלט יותר מעייף מלשים עוד פתק בקלפי, אבל זה גם מה שעשוי אשכרה לשנות את המצב...

אם נרצה...

נ.ב.

1. אני מרכז את המשאבים שלי (זמני ושכלי בעיקר) כדי לקדם את פרויקט אושר. בקרוב אושר יהפוך לקואופרטיב ויהווה אלטרנטיבה חלקית למערכת הקיימת. מוזמנים לקח חלק.

2. הנה  מספר פוסטים שכתבתי על השינוי המתבקש ביצירת הכסף ובשימוש בו, מוזמנים לקרוא בזמנכם החופשי:
השלב הבא של המהפכה - יצירת קהילה ומטבע לה
עקוב אחרי הכסף
אהבה, כסף ושינוי העולם
אשירים ומעושרים
העבודה כאמנות

3. הנה כמה מילים מרבי ומורי צ'ארלס:

    

יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

המדריך לטרמפיסט בצפון



בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד...

ביום ראשון שעבר הגעתי עם שותפתי לדרך טליה לבקר את חברי לקהילה על אופניים,
הלא הוא גלסקי הידוע גם בתור מסיבת תה על אופניים,

את החלק האחרון של הדרך עשינו ברגל מבית שאן,
ועברנו במטעי הדקלים של קיבוץ נווה איתן,
אספנו לנו מעט תמרים, כאלו שנפלו מהעצים או היו בתוך שקים פתוחים,
שכן רוב התמרים היו מכוסים בשקים מרשת - איני בטוח אם כדי לאסוף כמה שיותר ולא לתת להם ליפול,
או כדי למנוע ממזיקים לפגוע בתמרים ומציפורים לאכול אותם.
כנראה שגם וגם...

בכל מקרה בעודנו אוספים אותם חשבתי על דיון מוסרי שעלה ביני ובין גלסקי
האם נכון וראוי לאסוף פירות שעדיין הינם על העץ
בשטח שהוא בבירור לא שלך ובלי לבקש רשות.
לטענת גלסקי זה מאוד ברור - מותר מה שעל הרצפה או לאחר שביקשת רשות מבעל המטע.
אם קטפת אפילו אחד, זו גנבה - עץ שנשתל, טופח והושקה במאמצים וכסף שהם לא שלך,
אין לך זכות לאכול ממנו.
אלא אם כן אתה על סף רעב ואין שום דבר אחר בנמצא.

אני טענתי אחרת,
שיש פה עניין של מידתיות,
שכיום בעולם שבו ערך הקניין והשייכות הוא כל-כך חזק,
טוב להפר אותו, אפילו ברמה הסמלית.
כנראה שאני לא ארעב אם לא אוכל את התמרים,
וכנראה שגם בעל המטע לא יושפע יותר מדי כלכלית אם אקח כמה תמרים,
(למרות שאם הרבה אנשים יקחו כמה תמרים, אז זה יכול להשפיע).
ולכן אין רע בקטיפת כמה תמרים, כל עוד אני מודע לכך שהם אינם שלי,
וגם לכך שאני עובר על החוק, ומוכן להתמודד עם ההשלכות של כך.



      


של מי האדמה?
הדיון ביני וטליה ובין גלסקי לגבי הנושא הוא מבורך בעיני,
והוא מעלה דיון יותר רחב - של מי האדמה,
או מי זה בעצם ש"נתן פרי שחום נחמד"?


האם זה בעל האדמה שהשקיע בה מכספו?
ואולי זה שייך לחברי קיבוץ נווה איתן?
אולי זה התאילנדי שעובד אותה ומטפח אותה כבר שנים רבות עבור שכר נמוך וללא תנאים סוציאליים?
ואולי זה בכלל שייך לפלסטיני שממנו נכבשה האדמה בכוח הנשק?
ואולי זה שייך לכל עם ישראל?
ואולי זה בכלל לא שייך לאף אחד?
אולי אנחנו שייכים לאדמה, ולא היא שייכת לנו?


שוב אני והרעיונות האנרכיסטים שלי....

אבל אני לא הראשון שהעלתי אותם כמובן. אני רק תומך בהם ומנסה לחיות אותם.
השנה הזו היא שנת שמיטה.
שנת שמיטה מעלה שאלות מוסריות רבות על רכוש וקניין ועל החברה.
אני עוד מקווה לדון בכך בפוסטים הבאים,
ובינתיים אשים כאן קישור לרעיונותיו של זבוטינסקי בנושא,
ולפרויקט שנת השבע שמתקיים השנה.



דיור לכולם או רק לבעלי הכסף?

את הדיון על אדמה אפשר להרחיב לדיון על דיור.
לפני שבועיים ביקרתי אמהות שנאבקות כבר שנים כדי לקבל דיור ציבורי.
הן נאבקות במערכת בירוקרטית מסואבת ומסובכת שמטרתה העיקרית היא להתיש אותך,
ולגרום לך להתייאש ולנטוש את המאבק.
והיא לרוב מצליחה...

הפתרון המרכזי לבעיית הדיור לדעתי הוא שכל האנשים שזקוקים לבית
ייכנסו לבתים שעומדים ריקים,
בין אם אלו בתים ששייכים למשקיע צרפתי שמגיע לחודש בשנה, ובים אם זה שייך לחברת עמידר.
כמובן שיש פה ערעור על כל הנושא של קניין ושלטון החוק,
אבל כאשר החוק אינו חוקי וגורם עוול מכוון לאנשים מה אפשר לעשות?

בדיון על כך עם מישהי שהיא בעלת כמה בתים,
היא טענה שאני עובר על החוק ואני לא יכול לפלוש לבית,
משום שזה רכוש של מישהו ולכן המעשה שלי הוא אלים.
שאלתי אותה ומה לגבי מרחב ציבורי, כמו פארק או גן ציבורי,
היא טענה שגם זה לא בסדר, כי זה שטח ציבורי,
ומה איתי? אני לא ציבור?
אתה כן, אבל זה לא מקום לשינה, זה מקום לאנשים לבלות ולטייל.
אוקיי, הלכתי איתה צעד נוסף, מה לגבי הטבע - יער או חוף הים?
גם שם אי אפשר, זה שטח טבעי, אי אפשר לגור שם,
כי אז עוד אנשים יגיעו לגור שם וישתלטו על המרחב.

כלומר מה שיוצא מכך הוא שאם אין לך כסף,
לא רק שאין לך אפשרות לבית משלך,
אלא אין לך זכות אפילו לשים את ראשך על הרצפה,
אתה הופך למפגע במקרה הטוב, או לעבריין אלים במקרה הפחות טוב.

הנהנתי בעצב ותהיתי לעצמי מתי יתחילו לאסור את כל הצבים מסיגי הגבול שנעים עם בתיהם לכל מקום?

הבית האקולוגי בנווה איתן



בינתיים מי שמחפש דיור קהילתי מוזמן להגיע לבית האקולוגי בנווה איתן.
הבית, שבו גר גלסקי, הוא בית הילדים הישן שהוסב למרחב לקהילה.
כרגע הוא אינו ממלא את יעודו, וגלסקי ממתין בסבלנות לאלו אשר רוצים לחיות בקהילה,
שיבואו כדי להתנסות ולחלוק איתו את אורח החיים הזה.

אחרי יומיים בנווה איתן, כולל קטיף זיתים, פירוק והעברת דוד שמש,
וסיור בבית הספר גאון הירדן שבו נשתלו 600 עצי פרי, כחלק מיוזמה להורדת האלימות בקרב התלמידים,
המשכנו בדרכנו  לעבר הישוב הקהילתי צבעון.

אבל את רוצה לנסוע לטבריה


עצרנו טרמפים, וגם מונית שירות עד שהגענו לטבריה.
העיר ששוקעה לה בלאט.
עיר עזובה, עם טיילת ריקה, מלונות נטושים.
כפי שאמר לנו אדון אחד שלקח אותנו טרמפ,
אם לא היה לנו כנרת היינו דימונה.
טוב נו, עדיף להסתכל על הצד החיובי, אגם במקום כור גרעיני,
גם זה משהו...

בהמשך לקחנו אוטובוסים, כל פעם צומת אחת קדימה.
כל אוטובוס עלה 17 ש"ח, מחיר מופרז לגמרי לנסיעה של 10 ק"מ בתחבורה ציבורית לדעתי,
ולכן חזרנו לטרמפים.
טרמפים הם הדרך המועדפת עלי,
הם דורשים אמון בכך שמישהו יעצור,
הם דורשים אמון בכך שמי שיעצור יהיה נחמד ולא ינסה לחטוף אותנו,
ובעולם שנשלט על ידי ידיעות מפחידות,
קשה לתת אמון ולא לפחד.
וזה דורש אמון גם מהאדם שעוצר, שאני בסדר ולא אנסה להזיק לו.
וכל זה מתאפשר רק כאשר מוותרים על הבטחון שנותן לנו הכסף.
בדרך מצומת שבע לצבעון עצרו לנו טבעונית מהישוב אמירים,
בחור במרצדס שדיבר בטלפון שלקח אותנו לכפר שמאי,
ברסלב מהישוב בר-יוחאי שחזר לא מזמן מביקור באומן,
ובחור נחמד מגבעת הילה שהיה מאוד נלהב מרוח הנוודות שלנו
ולכן נכנס איתנו לתוך הישוב צבעון.

מייד איך שירדנו מהאוטו שלו שמענו קול קורא
"הי הנוודים הגיעו".
אשה מקסימה, סיוון שמה, הזמינה אותנו אליה,
והציעה לנו להתארח אצלה. היא שמעה שאני מגיע להרצות בישוב,על חיי הנוודיים,
וחשבה לעצמה - בטח הוא צריך מקום לישון.
וכך קיבלנו מקלחת, ארוחת ערב, ומקום לישון
אצל משפחה מקסימה, שפתחה את ביתה ואת ליבה לנוודים החביבים והמוזרים.


תשוקה לשינוי, מול נינוחות ושלווה

ההרצאה היתה מאתגרת עבורי, עייפות מהשעה ווהמסע הארוך,
התקשיתי להעביר את ההרגשה של ההתלהבות והשמחה,
שאני מוצא באורח החיים הזה.
נראיתי לעצמי כמי שלא עומד באופן מלא מאחורי מה שאני מנסה להעביר,
שהחיים הם מסע, שהחיים הם חגיגה, שמי שנולד הרוויח.
אבל אחרי ההרצאה שלי, בשלב של השאלות והשיחה עם הקהל הקטן שהגיע,
פתאום התעורר משהו, נוצר חיכוך, נוצר דו שיח, וגיליתי מחדש את התשוקה,
את המקום הזה בתוכי שרוצה לפרוץ גבולות מצד אחד,
ולהיות בהודיה ובשלווה עם מה שיש מצד שני.
הפרדוקס של החיים, השניים שהם אחד, התשוקה והרצון שמניעים אותנו מחד,
ומאידך השקט והנוכחות ברגע, כי זה כל מה שקיים.


את שני אלו לקחתי איתי למחרת כאשר ניסיתי לעצור טרמפים אל לני,
שחי ביער הבעל שם-טוב.
להיות נוכח ברגע, להיות בסבלנות, לחכות לטרמפ המתאים,
ומנגד להיות בתנועה, להרגיש את השינוי ואת התשוקה שלוחשים בתוכי להגיע למקום הבא.
הפעם עשיתי זאת ללא טליה, שהיא זו שעצרה עבורנו את כל הטרמפים בדך לצבעון.
וכך עמדתי לי לבדי בתחנה,
אחרי זמן מה, איני יודע אם זה היה חצי שעה או שעה,
איבדתי את סבלנותי. אמרתי לעצמי כך זה לא יכול להמשיך,
עברו מאות מכוניות ואף אחת לא עצרה.
ניסיתי לחייך, לרקוד, ולהיות בהודיה על הזמן שיש לי כך לעמוד מול המירון הרהיב.
אבל זה לא עזר, בתוכי הייתי מאוכזב, כל האמון שלי התפוגג.
החלטתי לעשות מעשה ולשנות את המצב. להדגים לעולם מה אני חושב עליו.
לאט לאט התחלתי לאחוז בבטני, כמי שחווה התכווצות וכאבים,
ולאט לאט נשכבתי על הרצפה ליד הטרמפיאדה.
לא הסתכלתי על הכביש אך שמעתי את המכוניות עוברות.
חלקן צפצפו. אך לא עצרו.
כך עברו אולי עוד עשר  מכוניות עד ששמעתי מכונית אחת עוצרת.
מיד הפנתי את מבטי לראות מי הצדיק,
וראיתי בחור צעיר בעל חזות מזרחית, יוצא מג'יפ טויוטה.
מה קרה? הוא שאל. הכל בסדר?
כן אמרתי לו, פשוט הייתי קצת עצוב. אפשר לנסוע אתכם עד ג'יש?
הוא הסתכל עלי במבט המום, אחר כך על חברו שנהג,
ואז אמר - בטח בוא.
הם לקחו אותי ותשאלו אותי, מה קרה לי, למה אני נוסע ככה, והאם אני לא מפחד?
אמרתי להם שאני לא מפחד על עצמי, אבל שמאוד מעציב אותי
שכדי שיעצרו לבן-אדם שצריך הסעה הוא צריך להתקפל על הרצפה.


ומה אתכם, הייתם עוצרים לנווד מזוקן?


בהמשך עצרו לי עוד שני טרמפים די מהר,
אחד מהם היה צעיר מצפת שאמר לי שהוא רוצה להיות צדיק,
אמרתי לו שהוא בדרך הנכונה.
הגעתי ליער ולני אסף אותי.
בדיוק לפני שנה היינו אצלו עם הקהילה על אופנים,
וכעת הגעתי לבד, לעזור לו לסדר את האוהל, כדי שיוכל להיות בו בחורף,
וגם כדי שיוכל לארח את מי שחפץ להגיע ולגור ביער,
ואולי ירצה ללמוד דבר או שניים,
מרב-אומן רב-תחומי, שאיבד את היכולת לחיות בחברת בני האדם,
על אף שגם הוא מכור לרדיו ולחדשות, כמו כולם.

לסיכום של השבוע הגעתי למסקנה -
שק שינה פחות חשוב, במיוחד אם אתה מתארח אצל אנשים,
מגבת תמיד כדאי, ככה אמר דגלאס אדאמס,
אם את אישה קחי איתך גבר או עוד מישהי כדי להיות בטוחה,
אם אתה גבר קח לך אישה כדי שתעצור טרמפים ותנעים את זמנך,
קחו בריסטול וטוש עבה כדי לרשום את שם היעד הבא.
ואם לוקח הרבה זמן, תנשמו בסבלנות,
הטרמפים הם דרך מעולה לדעת שהגעת למצב שבו הזמן הוא ברשותך.

כיפורים באמירים

את השבוע סיימנו בביקור אצל אילן באמירים.
בילינו אצלו את כיפור.
הלכתי עימו לבית הכנסת וקראתי את כל נדרי.
שמעתי ממנו סיפורים על אוהד אזרחי,
ועל קבוצת התלמידים של הרב גינצבורג,
שבהמשך הלכו והקימו את בת עין.
דיברנו על מסירות נפש, ועל נשיות, ועל איסלאם מול יהדות,
ועל הצורך בהתחדשות.


את השנה הזו אני מתחיל עם שתי בקשות:

בקשה להתחדשות האמון שלי בבני-אדם, בכל בני האדם באשר הם,
כי האמון, כמו שאומר דיטר דום, הוא המפתח העיקרי לעתיד של שלום.

ובקשה לשמחה,
שמחה אמיתית, שמחה פנימית,
כזו שלא זקוקה לאישור מבחוץ,
אלא כזו שמתפרצת לעתים,
ולפעמים שוחה במים השקטים של ההוויה,
שמחה שיש מספיק ממנה כדי לחלוק עם כל מי שבסביבה.

אם נרצה...


     


יום רביעי, 2 ביולי 2014

בחזרה למשחק



בהמשך לתרגום הפרק "העבודה כאמנות", מתוך הספר הנפלא the ascent of humanity ,
תרגמתי וערכתי גם את הפרק הבא - back to play
אשר מנסה לתאר כיצד תראה מערכת החינוך,
בעולם שבו העבודה היא יצירה ולא הכרח השרדותי.

מקווה ש'תמצאו את הזמן' כדי לקרוא את הפרק בנחת :)


אובדן השליטה של מערכת החינוך

"מורים רבים חושבים על ילדים כמבוגרים שטרם התבגרו. יתכן וההוראה תהיה 'מכבודת' יותר וטובה ויותר, לו היינו חושבים על מבוגרים כילדים שהתנוונו". - קית' ג'ונסטון


הלימוד המודרני הומצא בתחילת המהפכה התעשייתית, כדי שילדים יסתגלו לעבודה שהיתה משעממת, חוזרת על עצמה, משפילה, ולא מספקת. הפיכתה של עבודה לאמנות דורשת במקביל שינוי בחינוך, כך שיכין את הילדים לחייהם כאמנים. בפרק "המטבע של שיתוף פעולה" כתבתי: "עבודה כבר לא תהיה קשורה לחיפוש אחר כסף, אלא תחפש את הדרכים הטובות ביותר לשרת אחד את השני ואת העולם, כל אחד מאיתנו על פי המתנות והמזג הייחודיים שלנו."

בהקשר זה, חינוך יהפוך ממה שהוא היום - הכנה לשוק העבודה, לתהליך של גילוי עצמי. תהליך זה יבקש לעזור לכל אחד מאיתנו לענות על שאלות כמו - "מה אני אוהב לעשות? מה הן המתנות הייחודיות שלי? כיצד הייתי רוצה לשרת אחרים ולהשתתף ביצירת עולם יפה יותר?"

העובדה שאידיאלים אלו כבר קיימים במידה מסוימת, גם בחינוך וגם בעבודה, מצביע על מימוש שלנו אותם בצורה אינטואיטיבית, על תקפותם בכל זמן, ועל הכמיהה האינסופית לעולם טוב יותר מזה שאנו חווים כיום. אנחנו יודעים עמוק בפנים שזה מה שחינוך צריך להיות. מחנכים נותנים מס שפתיים לרעיונות האלה של גילוי עצמי, אבל בפועל, החשיבות של השליטה וההיררכיה בתוך מערכת החינוך עומדים בסתירה לביטוי האמיתי של רעיונות אלו.

כיום, משבר חינוכי נוחת עלינו ומאיים להשמיד את מערכת החינוך המודרנית כפי שאנו מכירים אותה. זה קורה במקביל למשבר פיננסי עולמי, משבר שעוזר לפנות את הדרך למערכת חדשה של כסף, ומשבר אקולוגי שממריץ אימוץ מערכת חדשה של תעשייה. בתי הספר הקיימים כבר מדממים. ניתן לראות זאת  בכישרון ההוראה ומשכורות המורים שיורדות, בלגיטימציה שכבר אינם מקבלים מההורים, בכמות התלמידים בכיתות, באלימות שמסלימה ובשיעורי האוריינות שצונחים.

התגובה של המערכת למשבר ולאובדן השליטה, היא כפי שקורה בדרך כלל, הקשחת השליטה עוד ועוד: ניסיון למדוד את התלמידים לפי סטנדרטים קבועים, הקפדה על אישורי ההוראה למורים, מאבטחים חמושים וגלאי מתכות, חיפושים בחדרי הלבשה, וגדרות תיל למבני בית הספר.


הנסיון לשלוט בתלמידים כדי שיהיו צייתנים
 לא בוחל באמצעים


קיימים מודלים מוצלחים של לימוד המסתמכים דווקא על שחרור של שליטה ולא החרפתה. נקודת המוצא של מודלים אלו היא האמונה בסקרנות והיצירתיות הטבעיות של האדם. "אדם מטבעו, משתוקק ללמוד", כתב אריסטו, כפי שהיכולת המדהימה של ילד ללמידה מרצונו הפנימי (לפני שהחינוך מתחיל) מדגימה.

פילוסופיות חינוכיות בתנועות מונטסורי וולדורף בנו פדגוגיות שלמות שמטרתן לאפשר את המשאבים הדרושים כדי לענות על הסקרנות הטבעית של הילדים ועל הרצון הטבעי של הילד לצמוח ולהתפתח. החלופות שלהם לכפייה ולשליטה, נולדו מתוך אמון בסקרנות המולדת, אינטליגנציה, מוטיבציה, וחוכמתו של האדם, והן הולכות נגד הדרישות המוסדיות של תרבות המכונה והאידיאולוגיה של כיבוש הטבע (אנושי).

דוגמא יפה של האלטרנטיבה לחינוך המבוסס על שליטה היא בית הספר 'סאדברי ואליי' שבמסצ'וסטס, אשר לוקח את העיקרון של האמון בילד אפילו מעבר לגישות של וולדורף או מונטסורי. זהו בית ספר שבו אין תכנית לימודים, אין מבחנים, אין ציונים, ואין כללים למעט אלו שנחקקו על ידי התלמידים עצמם.

כך כותב אחד המייסדים: "רצינו [שהתלמידים] יהיו לגמרי חופשיים לבחור חומרים שלהם, ספרים, מורים. הרגשנו שהדרך האמיתית ללמידה בחיים, מתקיימת כאשר הלומדים משליכים את עצמם לנושא בכוחות עצמם, ללא שידול, או מתן שוחד, או לחץ. . . . על מנת להיות נאמנים לעצמנו, אנחנו צריכים להתרחק מכל רעיון של תכנית לימודים בהשראת מערכת החינוך ה"רגילה". היינו צריכים לאפשר למוטיבציה להגיע כולה מהתלמידים, ובית הספר מחויב אך ורק לתגובה למוטיבציה זו. אפשר לתת כדוגמא את כך שבסדברי ואליי, אף ילד מעולם לא הוכרח, נדחף, הופצר, שודל, או שוחד ללמוד איך לקרוא. ולמרות זאת, ואולי על שום כך, אין לנו דיסלקציה, ואף אחד מהבוגרים שלנו אינם אנאלפביתים."


היעדר כפייה מאפשר למידה

למרות היעדר כל מנגנון תמריצים חיצוני או כפייה חיצונית, ילדי סאדברי מציגים רמה מדהימה של הישגים, אם כי לא בהכרח בנושאים אקדמיים מסורתיים. אם כי, אפילו בנושאים המסורתיים, הם בדרך כלל יודעים את הבסיס, פשוט משום שנושאים מסורתיים הם בעצם די פשוטים. אנקדוטה אחת על בית הספר מתארת ​​כיצד קבוצת למידה ותמיכה עצמית של בני 9-12 למדה את כל תכנית הלימודים בחשבון מכיתה א 'עד ו' בתוך עשרים שעות רצופות.

 מומחה חינוכי חיצוני שבחן את הנושא לא היה מופתע: "כולם יודעים שהנושא עצמו הוא לא כל כך קשה. מה שקשה, ואף כמעט בלתי אפשרי, הוא להכות את החומר לתוך ראשיהם של צעירים ששונאים את כל צעד בתהליך הלימוד הזה. ולכן הדרך היחידה שיש לנו שמץ של סיכוי להכניס את החומר היא להכות  כל פעם קצת חומר, לאט לאט, בכל יום, במשך שנים. גם אז זה לא עובד. רוב תלמידי כיתה ו' הם אנאלפביתים מתמטיים. אך אם ילד רוצה ללמוד את החומר היטב, עשרים שעות זה בהחלט זמן הגיוני."


להחזיר את האמון בעצמנו

ממשל עצמי של התלמידים מביא אף ניגודיות גדולה יותר לרעיון של הפרד ומשול מאשר נושא  מוטיבצית למידה עצמית. האסיפה המרכזית בבית הספר, נותנת לכל תלמיד כבר מגיל 5 ועד גיל 18 אותו קול שווה כמו של חברי הצוות, וכך קובעים את כל החוקים וההחלטות החשובות בבית הספר. זה מתקיים כאמור בניגוד חריף למערכת ההצבעה בתיכון רגיל (אמריקני), שבו התלמידים מורשים לבחור את הקמע של הבית ספר ומלכת המחזור בטקס סיום. בסדברי, יש לתלמידים כוח אמיתי: הם מחליטים על השימוש בכספים, ההעסקה והפיטורים של מורים, על כללים ועונשים על עבירות. פורעי החוק הבית-ספריים כפופים למערכת בתי משפט שמאוישת על ידי התלמידים.


להחזיר את האמון בין מבוגרים לילדים


מי שאיבד את האמון בטבע אנושי, מדמיין שמערכת כזו לא יכולה לעבוד, אבל מרוב הבחינות זה עובד יפה. לפעמים האסיפה עושה טעויות, כמובן: ב'בית ספר העגול' - בית ספר דמוקרטי בפנסילבניה שהילדים שלי למדו בו, האסיפה החליטה פעם לבטל את כל המטלות המנהלתיות של התלמידים (המורים הצביעו נגד הצעה זו, אבל היו במיעוט). וכך, לא היו מטלות-במשך שבועיים, עד שהאסיפה הפכה את החלטתה. התלמידים למדו דרך חוויה שיש צורך במטלות. זה שונה מאוד מהמודל הרגיל שבו הסיבה לעשות את המטלות היא "בגלל שצריך." התלמידים לומדים אמון עצמי ולא ציות לסמכות - מודל הגיוני אם אתה מאמין בעצמך.


מודל סאדברי מגלם הנחות רדיקליות על הטבע אנושי וההבנה שלנו את עצמנו. בית הספר הזה הוא חלוצי מבחינת חזון של מה שבית הספר יהיה בעידן של איחוד, כאשר המאמץ הנוכחי כדי לשמר את האשליה של ה'אני לבד ונפרד', סוף סוף הופך לבלתי נסבל, ומתמוטט. עד שזה יקרה, בתי ספר כמו סדברי ואליי, במקביל למטבעות קהילתיים וריפוי באנרגיה, יכולים לתפוס מקום שולי בלבד בחברה שלנו משום שהם עומדים בסתירה להשקפת העולם הממוסדת הדומיננטית. יחד עם זאת, הם חשובים ביותר משום שלשמחתנו הם מספקים מודלים שאנחנו באופן טבעי נאמץ כאשר אנו נבנה מחדש את החברה לאחר המשברים הגדולים שמתכנסים כעת יחדיו.



אז מה עושים הילדים?

אם הם לא "נכפים, נדחפים, מופצרים, משודלים, או משוחדים" לעשות משהו, מה התלמידים בסדברי עושים? אנו כה מורגלים לחיים שמונחים על ידי כפייה מופנמת, שבהעדר שליטה מלמעלה, אנו מדמיינים חיים של עצלות, פינוק, ונרפות. כשאני שואל את התלמידים שלי מה היה קורה אם הם היו מאבדים את כל כוח הרצון, הם בדרך כלל אומרים שהם יישארו במיטה עד הצהריים, ירבצו כל היום מול הטלוויזיה, יתמכרו לתענוגות והנוחות הקרובים ביותר, וכך נראה שהם יפלו לתוך ספירלה מעורפלת שלא נגמרת של פינוק, עצלות, ואדישות . אבל זה למעשה רק מרד נגד "עבודה", כפי מונח זה מוגדר כיום, כפי שהיה מאז המהפכה התעשייתית, אם לא לפני כן, כמשהו לא נעים, משפיל, או מייגע שאנחנו נאלצים לעשות על מנת לשרוד. אבל זה לא הטבע האנושי. עצלנות ופינוק הם לא הטבע האנושי. מהו טבע האדם? אנחנו יכולים לראות את זה בסאדברי ואליי - מה שילדים עושים בהעדר הכפייה הוא, בפשטות, לשחק.

וכאן אנו נתקלים באחת מכפילויות ההגדרה של התרבות שלנו, ההבחנה בין עבודה למשחק. כיום לשחק אך ורק לשם משחק נחשב ל"בזבוז זמן", דעה שמבוססת על ההנחה שלשרוד זו המטרה של החיים, הנחה שקיימת בבסיס המדע והכלכלה המודרנים. אחרי הכל, כל דקה שבה אנו משחקים היא הזדמנות אבודה כדי להתקדם בחיים...

     
    



משחק כשיטת לימוד טבעית

אך מנקודת מבט אחרת משחק הוא רחוק מלהיות קל דעת או טיפשי. לשחק בבית הספר זה עסק רציני ... המשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, כמו גם למבוגרים שלא שכחו איך ... משחק הוא לא פחות, למעשה, מהגרסה הילדית של איך החיים אמורים להראות, גם עבור מבוגרים. הערך של המשחק הוא לא רק בכישורים המוטוריים או טכניקות פתרון בעיות שהוא מפתח. מה שנלמד במשחק זה היכולת של השחקן להתרכז ולמקד את תשומת הלב שלא במשורה במשימה שלפניו, ללא התחשבות במגבלות זמן, ללא עייפות, ללא צורך למהר, ללא צורך לנטוש רעיון מבריק באמצע, כדי ללכת לעשות משהו אחר. משחק מבטא יצירתיות חסרת מעצורים שמגיעה מבפנים. בחיינו הבוגרים, לשחק נעלם תחת המשטר האכזרי של "צריכים" שמונע מאתנו להקדיש את עצמנו באופן מלא לכל דבר "ללא התחשבות במגבלות".  אנו "צריכים" להתחשב במגבלות חיים: לוחות זמנים, לחץ, אשמה, חרדת הישרדות. אנחנו בלהסתכל מעבר לכתף שלנו כל הזמן.

במשחק אנו מסוגלים לחוות את הריכוז והמיקוד המלא כתחושה של חוסר זמן. זה מצב, שבו היכולת שלנו ללמוד וליצור נמצא במקסימום. (כיום, באופן אירוני, האיומים המקודדים שבאמצעותם אנו מנסים לעודד למידה, יוצרים למעשה מצב פסיכולוגי עוין ללמידה). החוסר זמניות של המשחק היא כמעט בלתי ניתנת להשתלבות עם החיים העמוסים, והמתוכננים של המבוגר המודרני (או התלמיד). לעומת החברות המודרניות, חברות פרימיטיביות היו חברות חסרות זמן: שעות ודקות, זמנים ותאריכים, שעונים ולוחות זמנים התעוררו עם התיאום המורכב של פעילות אנושית המתחייב מחלוקת העבודה והשתלבות המכונה. חיים במשחק הם חיים ללא זמן, חיים נצחיים.



מתמסרים ליצירה ומתנתקים ממושג הזמן החיצוני

הנה קטע מתוך "חופשיים סוף סוף"  (של דניאל גרינברג, ממיסדי 'סאדברי ואליי'), שאני מביא כאן משום שזה מביא דמעות לעיניי. הקטע מציג עד כמה עצום הפשע שהציביליזציה שלנו ביצעה נגד הרוח האנושית, ועם זאת כל כך פשוט הוא המרפא שמשתמע ממנו:

"בית הספר נפתח בשעה 8:30 בבוקר, ונסגר בשעה 5:00 אחר הצהריים. אין זה יוצא דופן לראות מישהו נכנס לחדר החושך בשעת 9:00, מאבד את תחושת זמן, ויוצא בשעה 4:00 כאשר העבודה מסתיימת.
יעקב מושיב את עצמו לפני גלגל הקדרות. הוא בן 13 שנים. השעה 10:30 הוא מכין את העמדה, ומתחיל לעשות סירים. שעה עוברת. שעות. פעילויות מתערבלות סביבו. חבריו מתחילים משחק כדורגל, בלעדיו. שלוש שעות. בשעה 2:15 הוא מתנתק מן הגלגל. היום, אין לו דבר להראות למרות מאמציו. אף סיר לא מספק אותו.
למחרת, הוא מנסה שוב. הפעם, הוא מסיים בשעה 1:00, לאחר שסיים שלוש עבודות שהוא אוהב.
תומאס ונתן, בני 11, מתחילים משחק של מבוכים ודרקונים בשעת 9:00. זה לא נגמר ב5:00. ולא אפילו ב- 05:00 למחרת. ביום השלישי, הם מסיימים את המשחק בשעה 2:00.
שירלי, בת 9, מתכרבלת בכיסא ומתחילה לקרוא ספר. היא ממשיכה בבית, וממשיכה בשלושה הימים הבאים, עד שהיא מסיימת.
סינדי ושרון בנות ה-6 יוצאות לטיול ביער. זהו יום אביב נהדר. הן יוצאות למשך 4 שעות.
דן מטיל את החכה הראשונה שלו לתוך הבריכה בשעה מוקדמת בבוקר סתיו. שלוש שנים לאחר מכן, הוא עדיין אוהב לדוג."



ראיתי מלאך בתוך אבן השיש
אז סיתתי את האבן עד אשר הוצאתי אותו לחופשי

מיכאלאנג'לו


לשחרר את עצמנו מכבלי זמן המכונה

האם את/ה יכול/ה לראות את התיאור הזה כמודל לחיים שאנחנו נועדנו לחיות? לבחור את הפעילות שלנו, ולהקדיש את עצמנו אליהם באופן מלא עד שאנחנו מרוצים מהתוצאות? להיות חופשיים מכל לוח זמנים או דרישה, חוץ מאשר זו שלנו עצמנו? 

כך מתואר בארכיטיפ החזק ביותר של התרבות שלנו  - סיפור הבריאה: בספר בראשית , לאחר בריאת העולם, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד". כיום, במקום לעשות הכי טוב שלנו כאשר זה דורש זמן רב, אנחנו מתפשרים על "מספיק טוב" - מספיק טוב - בשביל הכיתה, בשביל הבוס, בשביל השוק.  ובכך אנו שוללים את המטרה היצירתית שלשמה אנו נמצאים כאן. אבל כמו יעקב, התלמיד בן השלוש עשרה, משהו בתוכנו רוצה ליצור יופי ללא מגבלות. לשקוע כל כולנו במשימה יצירתית לשם היצירה במשך זמן רב ככל שנדרש,  כדי שבסופה של היצירה, נוכל להסתכל עליה בסיפוק  ו"לראות כי טוב".

דניאל גרינברג כותב: "זמן הוא לא סחורה בסדברי ואלי. זה לא 'בשימוש' גרוע או טוב. זה לא 'בזבוז' או 'משהו לשמור' .... הכבוד שבית הספר מנסה להציג למקצבים הפרטיים של התלמידים הוא בלתי ניתן לערעור". הילדים שבבית הספר הזה מציעים לנו מודל, לא רק לחינוך, אלא לחיים. מודל שחותר תחת הנחות תרבותיות כל כך מושרשות שאנחנו כמעט לא מודעים להם. לא לחשוב על זמן כמשהו לשימוש, בזבוז, או לאגירה – זו מהפכה עמוקה בהרבה מכל מהפכה שקרל מרקס אי פעם חלם עליה.

אני נכנסתי לעומק כזה לגבי בית הספר 'סאדברי ואליי' משום שהוא מציע מודל שמנסה להביא אותנו חזרה למשחק. והחזרה למשחק היא המפתח להפלת ההגמוניה של הזמן הנמדד. הזמן שקשר אותנו, חזק יותר ויותר, במשך אלפי שנים. מאז ילדותנו המוקדמת, כמה מאיתנו אי פעם חוו את ההרגשה של חיים ללא זמן? אנו חווים זאת רק בקטעים קצרצרים שאנו מצליחים 'להגניב'. אנחנו, המבוגרים דחקנו את המשחק והיצירתיות הרבה שלנו לשוליים -  תחביבים בסוף השבוע שאינם קשורים לעיסוקנו או לפרנסתנו – כפי שתלמידים בבתי הספר הרגילים חייבים להגניב את המשחק בזמן ההפסקות או מאחורי גביו של המורה.

אני לא בעד נטישת הטכנולוגיה וחזרה לתקופת האבן כדרך לביטול התוצאות המרות של אידיאולוגית המכונה השלטת בעולם המודרני. הצורות החיצונית של טכנולוגיה, כסף, ריפוי וחינוך בהחלט ישתנו, אך זה יקרה לדעתי כתוצאה ממערכת יחסים חדשה של האדם עם היקום, מערכת יחסים שניתן לתאר אותה בצורה מתומצתת כ'משחקית'. 

המשחק הוא גם חסר זמן, גם חופשי ממנגנוני הכפייה המכוערים של תפיסת ה'הישרדות', וגם הוא מבטל את ההבחנה המלאכותית של העצמי והאחר,  ההבחנה המגדירה של עידן הנפרדות שבו אנו חיים.

המצב הבידורי של המשחק, מאפשר לתחושת 'העצמי הנפרד' להעלם כאשר המשימה המשחקית סופגת אותנו לתוכה; במקום סובייקט נבדל שמנסה לשלוט ולתמרן היקום לצרכיו, אנו הופכים להיות סוכן אורגני של התהליך היצירתי של היקום עצמו. דרכנו, היקום יוצר את עצמו.



המשחק כדרך לימוד התנסותית וחוויתית
מתוך מיזם היריד האנושי הנודד


כך גם לגבי סוג אחר של משחק, שבמקום לקרוא לו יצירתי, אפשר לכנותו "התנסותי". אנחנו משחקים עם הגבולות שלנו, חוקרים את הגבולות שלנו, מגדירים את מי שאנחנו. האבטיפוס של משחק מסוג זה יכול להיות תינוקת שמשחקת עם אצבעות רגליה, ידיה, וקולה שלה,  כאשר היא לומדת לתאם תנועה, אברי חישה, ודיבור. היא לא רק מגלה מציאות קיימת מראש של הגוף שלה; חקירותיה הן מה שממריץ את ההתפתחות של הגוף שלה. על כל היבטיו, משחק אמיתי הוא מטבעו ובאופן בלתי נמנע יצירתי.

אם נרצה...



      

יום שני, 9 ביוני 2014

אבק ברוח בראשית



שלשום חזרתי מפסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.

הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן, עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את המחנה המשותף של שנה הבאה.

בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:







שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?

לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה, מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה שלפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נעשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ.

למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.

תודה!!!!


אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות במרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.


התור בכניסה למידברן 2014


אבק ברוח הננו

הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
 בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.


אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים







מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.


עשרת העקרונות : 

  1. הכללה רדיקלית
    כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו. 
  2. הענקת מתנות
    ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
  3. א-מסחריות
    במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה. 
  4. הסתמכות עצמית רדיקלית
    ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
  5. ביטוי-עצמי רדיקלי
    ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
  6. מאמץ קהילתי
    קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
  7. אחריות אזרחית
    אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
  8. לא להשאיר עקבות
    קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
  9. השתתפות
    קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
  10. מיידיות
    חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.


עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים



רידקליות שורשית

אז אלו הם עשרת העקרונות.

כמה מילים שלי לגבי כמה מהם - 

קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
 אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?

כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.


סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו


האנשים שלא היו שם

הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
 המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.


מה המתנה שלך?

בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.

הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.


אנחנו היוצרים

לסמוך על עצמנו

עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.

בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול בפלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...


כולנו ילדים של החיים


זבל של האחד הוא המתנה של האחר

הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?

בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.

לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.

הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.



מגוון של מחנות ומיצגים

עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.

מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים

אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.

אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.



הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים

לוויתן במדבר
המקדש עומד
המקדש נשרף באור זריחה

עכשיו הוא הרגע להנות

העקרון האחרון הוא מיידיות. 
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.

המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה יוצר קונוטציה שלילית כי בחברה שלנו המיניות היא דבר די מעוות.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.

בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק במיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.


מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ. 
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.

מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.

בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות  מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.

העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.

ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)

אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.

מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.



אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון

מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח, 
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים. 

אם נרצה...