‏הצגת רשומות עם תוויות פחד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פחד. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 7 ביוני 2015

visit palestine




הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:


ארבעה כיווני אוויר







לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:




ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?



      





יום רביעי, 29 באפריל 2015

בעיית המשילות - סימפטום של נפרדות



כרגע המשא ומתן הקואליציוני מתנהל כהמשך של מערכת הבחירות המפורדת.
כל המפלגות דורשות דרישות כדי שלא לצאת "חלשות" למול קהל הבוחרים שלהן.
הנסיון לאחד בין המפלגות - ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי, כולנו, ישראל ביתנו,
מתאפשר רק סביב נושא עיקרי  - הפחד מהערבים, הפחד משינוי, הפחד מהומואים ולסביות, ובגדול הפחד.


אין זה חדש.
כבר שנים ממשלות ישראל ובכלל זה הממשלות כולן, מקבלות תוקף על ידי הפחדה.
הפחדה שנעשית במהדורות החדשות בטלוויזיה ובכותרות בעיתונים,
הפחדה שנעשית על ידי חוקים בירוקרטיים, קנסות ועיקולים,
הפחדה שנעשית על ידי חקיקה שמנסה להגביל את זכויות הפרט.
הפחדה שנעשית על ידי שימוש בכח צבאי, השמעת אזעקות, ואזהרות טרור.

הפחד הוא רק אמצעי,
האמצעי שדרכו תפיסת עולם של נפרדות יכולה להתקיים.
תפיסת עולם של נפרדות רואה את "עצמי" ואת ה"אחר", (לפעמים זה אדם, או קבוצה של אנשים, לפעמים זה הטבע, או מה שנוטים לכנות - "הסביבה") כישויות נפרדות וזרות,
ולכן כדי להיות בטוח עלי לנסות לשלוט על ה"אחר".
הפחד גורם לנו לרצות לשלוט, והרצון לשלוט משתמש בפחד כדי לחזק את שליטתו.

כולנו מכירים את האמרה השגורה - אם לא יהיה שלטון חוק תהיה אנרכיה, אדם לאדם זאב.
אמרה שמטרתה להפחיד, ולשכנע אותנו שעדיף שלטון גרוע ואלים, מאשר חוסר שליטה.
אבל אנרכיה אינה מעידה בהכרח על כאוס ועל אלימות.
למעשה ההפך הוא הנכון.
אנרכיה היא רעיון שבבסיסו עומדת סולידריות, שותפות על בסיס ערכי ואישי,
ולא ציות לחוקים על בסיס של פחד מפני השלטון.

אנרכיה היא דרכו של הטבע, דרכם של החיים.
בטבע אין מי ששולט, ועדיין החיים מתקיימים ומתפתחים ומשתנים ומתאזנים.
אבל האדם שחי על פי תפיסה של נפרדות חייב להשיג בטחון על ידי שליטה.
וככל שהשליטה הזו מתערערת, כך נעשה נסיון ליצור עוד יותר שליטה, עוד ריכוזיות, עוד הפחדה.
אפשר לראות זאת בריכוז ההון בעולם, בהשקעה הולכת וגוברת במערכות נשק בקרה ושליטה, באמצעי התקשורת הריכוזיים.

מנגד, קיימת בעולם כיום מגמה חזקה של ביזור הכח.
האינטרנט שמקיים בתוכו טכנולגיית peer to peer,
מטבעות קריפטוגרפיים דוגמת ביטקוין, שמייתרים את נחיצותו של גוף ניהול מרכזי,
רשתות חברתיות אשר מאפשרות הפצת מידע בצורה מבוזרת,
מערערים את סדר הכוחות ההיררכי של המוסדות הקיימים שהלכו והתחזקו במאה ה-20.

יחד עם מערכות ייצור קטנות דוגמת מדפסות 3D,
ומערכות עצמאיות לייצור אנרגיה כמו פאנלים סולאריים וטורבינות רוח,
לאנשים יש כיום את היכולת לקיים את עצמם מבחינות רבות,
ובכך לייתר את המערכות הריכוזיות אשר הקמנו במשך המאות האחרונות.

אך המערכת ששולטת מעוניינת להמשיך לשלוט,
וכדי לשלוט יש להמשיך במדיניות הפרד ומשול.
וכאן טמון הבסיס הדיאלקטי של המהפכה כפי שהסביר הגל, ומרקס אחריו.
ההפרד ומשול פועל גם על היחידות עצמן אשר מנסות למשול -
המפלגות, חברי הכנסת, הפקידים, היועצים, החיילים.

כדי להמשיך לשלוט עליך להיות מסוגל לשתף פעולה סביב אינטרס משותף.
וכאשר הפחד הוא אשר מניע, אז גם מתחילים לפחד אחד מהשני.
כך נוצרת מציאות סטאלינסטית של הפחדה הולכת וגוברת, פאראנויות ותככים.
ממש משחקי הכס, גירסת המציאות.

וכעת לתחזית:
גם אם תקום ממשלה, יהיה לה קשה מאוד להמשיך ולמשול.
כמות השחיתויות, הבעיות הבטחוניות, הכלכליות והסביבתיות יובילו אותנו ממשבר למשבר,
וכדי להמשיך למשול יצטרכו המושלים להפעיל אלימות מוגברת כחלק מ"מצב חירום".

בשנה האחרונה השלטון הצליח לשלוט באמצעות שני מצבי חירום -
מלחמה בעזה, ומערכת בחירות.
כך עברה לה כמעט שנה בלי ששום דבר בכנסת או בממשלה באמת השתנה.
בזמן הזה לא השתפר מצב האנשים, אלא רק הלך והתדרדר.
וכעת הנסיון לצאת מהמצב, תוך כדי שממשיכים לשחק את אותו משחק, נתון לכשלון.

לדעתי, האפשרות לצאת מהמשברים המתגברים טמון באנשים.
היכולת ליצור חוסן קהילתי, סולידריות משותפת, ויצירת אלטרנטיבות למערכת הקיימת.
היכולת לראות מעבר ל"תוויות" ששמנו על עצמנו, אשר מקטלגות אותנו והופכות כל מי שהוא לא כמונו ל "אחר".

ובאותה נשימה עלינו  להפסיק לבזבז את האנרגיה שלנו בנסיון להשתלב במערכת הקיימת,
הנסיון להשיג את האישורים הדרושים, בלגייס את הכסף הרב, או לקוות לחקיקה שתעזור,
היא לדעתי בזבוז זמן.

לקחת יוזמה, לפעול ביצירתיות ולמצוא פתרונות לבעיות של ימינו,
לדאוג לחלשים מאיתנו ולא לחכות שמישהו אחר יעשה זאת בשמנו,
לפעול לשינוי בלי לחכות שהמוסדות הקיימים יפעלו לכך, יכול לעזור.
אולי.

אם נרצה....







יום ראשון, 26 באפריל 2015

מסה קריטית של אהבה


לכל אחד יש בעיות,
כי החיים בעייתיים.
אם לא היו בעיות, אז היינו ממציאים כאלו.
כדי שהחיים לא יהיו משעממים.



        



טוב, אז נכון שבישראל אנחנו לא בדיוק מתעסקים רק באיזה אייפון יהיה לנו
ויש לנו צרות יותר גדולות כמו
הפלסטינים, האיראנים, דעאש, הימנים, השמאלנים, האריתראים, החרדים וכו וכו,
אבל עדיין רוב האנשים עסוקים ביוקר המחיה, ברצון לרכוש בית, או בלחיות חיים "שקטים".

גם אני וזוגתי שתחיה טליה מצאנו את עצמנו מתווכחים בסוף השבוע,
לא מצליחים להחליט מה נעשה,
האם נלך למפגש מחזור של חברים שלי מהתיכון,
או למפגש משפחתי של טליה,
או גם וגם,
ובעיקר האם נלך יחד או לחוד,
אבל מה עם השנת צהריים? בכל זאת יום שבת....

בקיצור מצאנו את עצמנו בתוך לופ,
ואני חייב לציין שאני זה שעשה את רוב הבעיות,
פתאום החלטתי להיות דרמה קווין
ואני חייב להגיד שזה די מהנה :)

ואז ברגע אחד, הבנתי שמספיק,
הגעתי למסקנה מה חשוב באמת -
אנחנו.
אנחנו חשובים.
הביחד שלנו, והאהבה שלנו,
והרצון שלנו לפגוש עוד אנשים שאנחנו אוהבים,
זה מה שחשוב.

וזה מה שעשינו...



לדאוג לכסף או לדאוג לאנשים

אחזור רגע ליום שישי.
כבר אז החלו ה"בעיות" שלי ושל טליה,
בשיחה על כסף,
ומה יהיה אם לא יהיה,
וכל מיני סוגיות שעולות מתוך החששות שלנו כאשר מתחילים לדבר על עתיד וכסף.
חששות שהם בעיקר בראש שלנו.
כי לרוב האנשים כבר היום אין,
רוב האנשים חיים בחובות לבנקים, ותחת חוזי משכנתאות לכל החיים,
או שפשוט עניים וחיים מהיד לפה, עובדים בתנאי עבדות.

הכסף היום הוא אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו,
בין אם זה מבוגרים אמידים,
שתוהים איך הם יממנו את הפנסיה הזעומה שלהם,
את התרופות הרבות ש"צריך", או מה יהיה עם הבית לילדים,
ובין אם זה צעירים שעובדים שעות אינספור כדי לממן את הגנים לילדים.
וכך אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הכסף,
במקום לעשות את הדברים שבאמת אנחנו אוהבים,
או דברים שיכולים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים.

לכן,
אני בוחר לחיות לא לפי הכסף, אלא לפי הערכים שלי.
אני מנסה להסביר את זה למי ששואל, כולל ההורים שלי, ששואלים זאת רבות,
וגם חשוב לי להזכיר את זה לעצמי,
כי כמו שאמרתי גם אני נתקף לפעמים דאגה -
ומה אם פתאום אני אצטרך ולא יהיה,
ומה אם ארצה לדאוג לילדיי, או לקרוביי, ואין לי איך.

ועל כך אני גם מזכיר לעצמי - שמה שאני עושה, העולם שאני מנסה ליצור
(יחד עם עוד מיליוני אנשים שהבינו שאנחנו חייבים להיות השינוי)
עולם שבו יש אוויר נקי, מים בחינם, אוכל בשפע,
עולם שבו הקהילה היא מי שדואגת לספק את צרכיך, גם בעיתות מצוקה
ולא הבנקים וחברות הביטוח,
זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור הילדים שלי.

אין לי ודאות ובטחון, מה יהיה איתי עוד עשר שנים, (וגם לא עוד עשרה חודשים...)
אבל גם אם היה לי מלא כסף בבנק, ובית משלי,
לא היתה לי ודאות שלילדים שלי יהיה בריאות וחינוך נאותים,
שיהיה להם מרחבים טבעיים ופתוחים ובטוחים לשחק בהם,
למעשה כבר היום המרחבים האלו הולכים ונעלמים,
יחד עם שאר היצורים החיים שבהם....

ולכן אני משקיע את הזמן והאנרגיה שיש לי עכשיו,
כדי לעשות הדברים האלו,
בלי לחכות לאיזה רגע שבו ארגיש שיש לי מספיק.
יחד איתי עושים זאת עוד אלפי ומיליוני אנשים,
כל אחד בדרכו שלו, כל אחד בסביבתו שלו,
חלק בקטן וחלק בגדול.


ליצור תנועה חדשה

ועדיין התנועה הזו שאני חלק ממנה היא קטנה ושולית.
לעיתים נראה שהיא אינה קיימת,
שכל מה שיש סביבנו זה מלחמות וחורבן ותיעוש וזיהום.
בעיקר אם צופים בחדשות של ברוני התקשורת...

אבל לעיתים רואים אותה,
בחרכים של המטריקס,
בפינת הרחוב,
בעיניים של אנשים.

תנועה שצומחת מלמטה,
כמו עשבים שצצים מתוך אספלט שלא נסלל מחדש,
כמו הטבע שרוצה לפרוץ בלי שישלטו בו,
כמו נמלים שלא ברור מהיכן מגיעות,
ומתחילות לעמול ולחפור וליצור.

ביום שישי הצטרפתי לנסיעת מסה קריטית בתל אביב,
נסיעה שבה רוכבי אופניים מתאספים יחדיו,
ורוכבים בנסיעה איטית ברחובות העיר,
תוך חסימה של אחד מנתיבי התנועה,
כמחאה על חוסר ההשקעה בנתיבי אופניים ובתחבורה ציבורית,
וכמחאה על הפיתוח של כבישים בתוך העיר,
המעודדים קנייה ושימוש ברכבים פרטיים יקרים מזהמים ומנכרים.

התקבצנו כ-40 רוכבים, צעירם ושמחים,
כולל הכלבה בלהה שהצטרפה בסלסלה,
ומשה האמריקאי, שסיפר לנו על נסיעות המוניות בסן-פרנסיסקו,
ותוך כדי הנסיעה ניגן בקסילופון ובירך אנשים ב- "שישי שמייח".

כך זה נראה:

משה והקסילופון

רוכבים ביחד בכיכר המדינה

כך זה נראה בסן-פרנסיסקו


מסה קריטית זה מונח שלקוח מעולם הפיסיקה,
והושאל על ידי מדעי החברה,
לתאר כמות מינימלית של אנשים הדרושה כדי לעורר תופעה מסוימת,
כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, ואשר מתחילה ליצור שינוי.

זה בדיוק מה שרכיבות המסה הקריטית מנסות לעשות,
לגרום למספיק אנשים להצטרף לרכיבה,
כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מכמות רוכבי האופניים,
כמות שכבר היום היא די גדולה.

בימי מהפכה של אהבה, דיברנו וחלמנו ועודנו מחכים,
למסה קריטית של אנשים,
אשר מוכנים להפסיק לחיות מתוך פחד,
מתוך אילוצי החברה, והבנק, והטרור, והאגו,
ולהתחיל לבחור מה שהלב רוצה,
להתחיל לחיות לפי ערכים ואמונות שאנחנו מ תחברים אליהם,
בלי לפחד כלל.

עד כמה היום הזה רחוק?
האם הוא הולך ומתרחק או מתקרב?
איני יודע,
וגם איני מחכה לגאולה,
למלחמת גוג ומגוג שתשנה סדרי עולם,
או לאסון טבע שיאחד את שאריות האנושות,
אני פשוט מתחיל לחיות זאת כבר עכשיו.

הסיפור הזה שאנחנו חיים בו,
יכול להיות סיפור טלנובלה רצופת "בעיות",
או סיפור מלחמה עתיר דם וקרבות והלוויות,
או סיפור פנטזיה קסום ומלא מפלצות ופיות,
או סיפור מדע בדיוני על מכונות ורובוטים ומוטציות גנטיות,
או סיפור פשוט על ארץ ושמיים, ומים, ושמש, ועצים וחיות ואנשים.

בסופו של דבר אנחנו יכולים לבחור באיזה סיפור אנחנו רוצים לחיות
ואיפה אנחנו שמים את הזמן שלנו, ותשומת הלב שלנו,
האם בפחדים ובהאשמות ובביקורות, וב"בעיות",
עובדים בעבודות שגורמות סבל לאנשים ויצורים אחרים,
רק כדי שאנחנו נוכל לחיות שקטים?

או האם אנחנו משקיעים את הזמן שלנו
בדברים שאנחנו אוהבים,
בדברים שעוזרים לאנשים ולסביבה,
בדברים שמשמחים אותנו,
בדברים שגורמים לנו לרצות לחיות?

זו הבחירה שניתנה לנו
וניתנת לנו בכל רגע מחדש
(לא רק פעם בשנתיים בבחירות),
להקשיב ללב שלנו ולשמוע מה הוא חפץ,
ואז פשוט לעשות , בלי לחכות

אם נרצה....




עשה מה שליבך חפץ














יום חמישי, 2 באפריל 2015

ברכה לחג מחבר מעבר לגדר

לכל האחים והחברים שלי שחוגגים את חג החירות!
אני מאחל לכם חג שמח ושכל שנותיכם יהיו טובות
שהלבבות של כולנו ימלאו באהבה ובטוב
שכל יום וכל רגע תהיו חופשיים בנפשכם, במילותיכם וברוחכם
חופשיים בתוכנו מכל הכבלים שכובלים אותנו מונעים אותנו מלהפגש
חופשיים מהפחד ששולט על המחשבות ועל הלבבות שלנו
שכל שנה נהיה קרובים יותר זה לזה
קרובים בדרך שתביא אותנו לחיות זה עם זה באהבה ובאחווה
שנשתול באדמה הזו אהבה שתצמיח קשר של שותפות, גדילה ובניה למען הטוב לעתיד הילדים שלנו והדורות הבאים.

חברים שלי, הדרך היחידה שמקרבת בינינו היא אהבה, סליחה, שותפות וקבלה.
זה אפשרי שכולנו נחיה ביחד על האדמה הזאת ונזרע בה פרחים.
הלואי והייתי יכול לחגוג איתכם ולהשתתף בשמחה שלכם
אבל
מפרידות בינינו שתי גדרות
גדר אחת עשויה בטון ותיל
אבל הגדר הגדולה והקשה יותר היא הגדר החבויה בתוך ליבנו ובראשנו - גדר הפחד, השיפוטים והדיעות הקדומות שיש לנו אחד על השני לפני שנפגשנו.
חשוב שנסתכל למציאות בעיניים ונראה אותה כפי שהיא, את הדברים שמונעים אותנו מלהפגש וזורעים בינינו שנאה והפרדה.

שכל שנה תהיו חופשיים
אני מאחל לכם חיים מלאי טוב תקווה וצמיחה למען הטוב שלכם ושל כל האנושות
חג שמח לכם
שכל רגע בכל יום נהיה אוהבים ואחים
חבר שלכם שאוהב תמיד
איסמעיל


יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

המסע מקיבוץ סמר אל הגשר של מחר


ביום ראשון נסעתי עם טליה באוטובוס לסמר.
בצומת מנוחה התחילו לעלות פתאום המון אנשים לאוטובוס.
תהינו מה קרה, הסתבר שלאוטובוס שלהם כבו האורות אז הם עלו אלינו.
היה צפוף ונחמד.
הילדים של מישהי ישבו עם מישהו אחר והיתה תחושת ביחד משעשעת
 שקיימת משום מה בעיקר בעיתות מצוקה.

אחרי כחצי שעה הגענו לצומת סמר.
לחצנו מבעוד מועד על לחצן העצירה וצפינו באורות של סמר מתקרבים.
ואז חלפנו אותם.
לרגע לא הבנו מה קרה, חשבנו שאולי זה לא היה סמר.
ואז פתאום הנהג צעק - רגע, יש כאן מישהו לסמר? כןןןן!! ענינו ביחד.
הנהג עצר, והתחיל לנסוע רברס איזה קילומטר.
הנוסעים היו בשוק, בעיקר אלו שהגיעו מהאוטובוס השני.
מסתבר שלא רק ברכבת העמק יש נהג שיכור...

הנה עוד נהג שיכור מהסרט האהוב עליי KONTROLL,
סרט מעולה על פקחי רכבת תחתית בבודפשט.
עם פסקול מעולה לא פחות.
הקטע הזה בהונגרית בלי כתוביות , אבל חכו לסוף:

      



ירדנו בסמר והגענו לקיבוץ ופגשנו את יקיר היקר,
שעבר לשם כדי להיות גנן בגן האנטרופוסופי,
לעבוד וללמוד את חיי הקיבוץ והמדבר.
קיבלנו חדר משלנו, עם שמיכות וגם כנפי חיפושית שחיכו לנו בארון


אהובתי חיפושית המדבר, לו רק היו לך מחושים...


קיבוץ אנרכיסטי, יש כזה דבר?

קיבוץ סמר הוא קיבוץ די מיוחד.
קיבוץ קטן עם בין 100 ל-200 אנשים,
כולל עובדי חוץ וש"שים.
כל מי שבקיבוץ, כולל אנחנו כאורחים,
יכולים לגשת מתי שרוצים לחדר האוכל ולקחת אוכל לעצמנו בכל שעה,
וגם ללכת למחסן האספקה ולקחת תכשירי ניקוי והגיינה.

חברי סמר מנסים מאוד לחיות את חיי השיתוף דרך הערכים של חופש ואחריות.
אני לא יודע הרבה הרבה, אבל ממה שראיתי והרגשתי במקום
יש תחושה גדולה של שותפות ושל אהבה בין האנשים.
ובעיניי זה מקסים.

אני ממליץ למי שיכול ורוצה ללכת לבקר בקיבוץ,
אך היזהרו לכם,
כי כמו שאמר לנו אחד החברים,
עברתי לשתות כוס מים ונשארתי 20 שנה.

בבוקר של יום שני עלינו אני וטליה להר סמר.
עלינו בדרך לא דרך, ובאמצע גילינו שאנחנו במקום די תלול.
טליה חששה, וגם אני, אך החלטנו להמשיך לעלות מאשר להתחיל לרדת.
אחרי קצת קריאות בהלה ודרדור אבנים הגענו למעלה,
והנוף היה מרהיב.
הייתי חייב לצאת בשירה ובריקוד.


על ראש הר סמר




את המשך היום בילינו ברוגע ובנעימים,
בשינה קריאה ומשחקים
ביקור בגן שבו עובד יקיר
ובמוסך שבו בונים את המכונות הענקיות שקוטפות וממינות את התמרים
ולמחרת יצאנו באוטובוס צפונה.
לי היה שיעור להגיע אליו בג'סר א-זרקא.
בדרך קראתי חדשות על הרצח בבית-כנסת,
הזוועה הנוכחית שתביא עלינו עוד סבל וצער ואלימות.
זה הזכיר לי למה אני נוסע את כל הדרך מאילת לג'סר
בשביל שעה וחצי של שיעור שאני מעביר בהתנדבות.

בדרך הקשבתי לפרקים מספרו המוקלט של אייזנשטיין
שמדבר על הנסיון שלנו לשלוט עוד ועוד במצב
כשלמעשה מה שקורה הוא אובדן שליטה,
שעליו אנו מנסים להשתלט על ידי עוד שליטה.
בנינו חומות, שמנו מצלמות, השקענו בכיפת ברזל
עשינו חוק שכל בית חייב שיהיה בו מקלט נגד טילים
ועדיין מה שקורה הוא שאנחנו רק יותר ויותר מפחדים.
והרי אמר רבי נחמן מאומן כבר מזמן - והעיקר והעיקר לא לפחד כלל.

בסופו של דבר הכל יתמוטט, לא רק המדינה אלא כל הציוויליזציה.
זו דעתי לפחות. וגם דעתו של אייזנשטיין.
כל מה שנותר הוא לזרוע את הזרעים של תרבות חדשה,
תרבות של אחדות ואהבה במקום נפרדות.
ולהנות מהדרך כי היא אחת עם המטרה.


הגענו לתל-אביב,
כל הדרך תהינו לעצמנו האם האופניים של טליה שרדו
אחרי שהיא נעלה אותם למשך יומיים ברחוב נווה שאנן.
אני צחקתי עליה שהיו להם חיים יפים, ולא נורא
אבל להפתעתי הגענו והם היו.
עצרנו לאכול אינג'ירה במסעדה ליד
 והמשכנו כדי לקחת את האופניים שלי מרחוב זבוטינסקי,
ומה שגיליתי זה את המנעול אך לא את האופניים.
כנראה שחזרתי על הטריק של שבוע שעבר
ולא נעלתי את האופניים כלל. פעם קודמת זה עבד,
הפעם הניסוי הותיר אותי חסר אופניים.
התעצבנתי לרגע ואז זה עבר,
לקחתי את האופניים של טליה ויצאתי לכיוון הרכבת.
הגעתי ברגע האחרון וגיליתי ששכחתי את ההפעלה שהכנתי לתלמידים
משחק קלפים שמתאים שמות לציורים של איברים.
שוב התעצבנתי לרגע, ושוב זה עבר.
זה קטע העצבים האלה שעוברים.

הגעתי לשיעור והתחלתי בשיחה עם  אחד התלמידים
בזמן שחיכינו לכל השאר.
הוא שאל אותי כמה אני מרוויח בעבודה,
אז אמרתי לו שכלום,
אז הוא אמר, לא בעבודה הזו, בעבודה הרגילה.
אז לא בדיוק ידעתי איך להסביר לו שאני לא עובד בעבודה רגילה
אז אמרתי לו שאני עצמאי ולא שכיר.
הוא לא ידע מה זה אומר, למרות שתלמיד אחר הבין ותרגם
ואז הגיעו כל השאר התלמידים ונתתי להם שיעורי בית
לשאול את ההורים שלהם מה ההבדל בין עצמאי לשכיר
ומה היתרונות והחסרונות של כל דבר.

בהמשך ניסיתי לעשות כל מיני דברים אבל לא הצלחתי
כי היו המון דיבורים.
ואני שוב התעצבנתי לרגע - באתי כל הדרך מסמר
כדי ללמד עברית, כי זה חשוב, ולמען עתידנו
והנה ככה צוחקים לי בפנים, ולא מקשיבים ומדברים
כאלה חצופים...

ניסיתי כל מיני דברים:
 לספור עד עשר בלי שאף אחד מדבר
להוציא חלק מהתלמידים לכמה דקות שידברו בחוץ
לשאול אותם למה הם בשיעור ולא הולכים.
ואמרתי שיש להם חברים שעוד לא שמעתי כי השאר מדברים
וכל מיני דיבורים כאלה חינוכיים.

אבל בסוף הבנתי שאין מה לעשות,
ואין לי באמת יכולת לשלוט על המצב
אולי רק לשפר אותו.
אז פרסמתי סטטוס בפייסבוק, וקיבלתי המון עצות
חלקן טובות חלקן פחות
וניסיתי להיות קשוב אליהן
ולזכור שבסך הכל באנו להנות.

שחררתי את התלמידים מוקדם,
לא לפני שנתתי להם שיעורי בית לבדוק מי אלה סיסטם עלי,
ולפני שהלכתי שוחחתי עם כמה מהתלמידות
שראו את אופניה של טליה ומאוד הסתקרנו
שאלתי אותן אם הן רוכבות, ושתיים אמרו שכן
ואז השרת צעק עליהן שהן לא יכולות כי זו בושה
ונזכרתי בסרט וואג'דה
ואמרתי לי בלב, שהדרך ארוכה ומפותלת
אבל מזל שיש אתגרים בחיים
כי אם הכל היה קל זה היה די משעמם

אז בינתיים אמשיך ללמוד ערבית
וללמוד מהילדים שמחת חיים
וללמוד להתעצבן ולתת לזה לעבור
ולא לפחד גם כשכולם מסביב מתלהמים
ולבנות עוד ועוד גשרים

אם נרצה...


     



יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

שברי את הטלוויזיה ובואי נתעורר


וכיתתו טלוויזיותיהם לאדניות ושלטיהם למזמרות
ועם לא ירים על עם חרב, ולא ידעו עוד צריכה חסרת טעם מהי

מיצג פירמידת הטלוויזיות בפסטיבל השלום בפארק הירקון



אני יושב בסלון של הורי ומקשיב בלית ברירה לחדשות.
המרקע דולק חלק גדול מהזמן על ערוצי המלחמה - חדשות השעה כלשהי בברברת בלתי פוסקת.
אני רואה את ההיפנוזה שהיטלויזיה יוצרת, את הפחד שהיא מפיצה
ורוצה לשבור אותה, שתפסיק להרעיל את המוח.



     



אבל אני לא עושה את זה,
אז אני יוצא החוצה לעשות מדיטציה, לנשום קצת.


אני מסביר להורים שלי שהטלוויזיה מפיצה בורות, מראה תמונה חד צדדית וצרה של המצב,
ממסגרת ומקבעת את המציאות, מעוותת את האמת, מגבילה את השיח, זורעת פחד, מעודדת צריכה ועוד צריכה.
אבל זה לא עוזר.
הבהייה נמשכת, אז אני כותב פה בבלוג ושם עוד קליפ על לשבור את הטלוויזיה:



        



לפעמים אני תוהה מה יותר מוזר, שעדין קיים מכשיר כזה שמשדר כל הזמן דברים בלי יכולת להגיב אליהם,
או אנחנו, שעדין בוהים בדבר הזה ומתמכרים לאלחוש שזה יוצר אצלנו.
לפעמים בא לי לצלם את הזקפה של רוני דניאל כשהוא מדווח מהשטח לבוש באפוד,
או או להוציא את המקל מהתחת של יונית לוי ולשמוע אותה מדברת כמו בן-אדם ולא כמו רובוט סמכותי אך אנושי.
לפרסם פרסומת אמיתית כמו זו של קוקה קולה, ולא השלטים הצבעוניים שנמצאים כעת בכל שלטי החוצות,
או לאונן על איזה פרסומת עם מסרים מיניים בוטים.
אבל זה לא קורה.

אז אני פותח דף פייסבוק ואוגר בו תמונות של איך הטלוויזיה מוצצת לנו את התבונה האנושית שנותרה בנו.
הנה כמה תמונות משם:


התפתחות הטלוויזיה לאורך העשורים





שב! אמרתי לך לא לקרוא או לחשוב בעצמך

לפעמים אני תוהה כמה זה משנה,
ולמה זה עדיין נוגע בי,
ולמה אני לא פשוט טומן ראשי בחול או עובר לארץ אחרת,
אבל אז אני נזכר שזה בגלל שאכפת לי
ובגלל שאני אוהב את האנשים שמסביבי
ורוצה לראות אותנו חיים ומאושרים.

כשהייתי נער גדלתי מול הטלוויזיה.
התרגשתי מאוד מכך שיש ערוץ סרטים וערוץ סדרות ואפשר לצפות כל היום,
וזה מה שעשיתי.
צפיתי וחיכיתי לפרק הבא לסרט הבא.
רק בצבא כשגרתי תקופה בלי טלוויזיה גיליתי כמה זמן פתאום מתפנה,
וכמה דברים אחרים יש לעשות כשלא בוהים במסכים.
אבל היום יש לנו מסכים יותר מתוחכמים,
מסכי מגע, ורשתות חברתיות, והמון תוכן זמין וחינמי.
אז אני גם מייצר כזה תוכן בתקווה שזה יגע במישהו,
ואז אולי גם נוכל לגעת אחד בשני באמת,
עם הידיים, עם העיניים, עם הריח, עם הלשון.

נבכה ונצחק כמו פעם כמו תמיד,
ונרגיש מחדש, ונבחר להתמודד עם המציאות המטורפת שיצרנו,
וננסה לתקן את שקילקלנו, ולבנות מחדש את שהרסנו

אם נרצה...


"יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא...לא מודעים אליהם.
כולנו צינים כל הזמן, כל כך הרבה וכאב חושים ופותחים עיתון ואומרים: נו, עוד אסון.... אבל זה לא ככה.
חבל ש...שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה
אני יודעת שאני התעוררתי , אני התעוררתי באיזושהי צורה"



יום שלישי, 22 ביולי 2014

סיפור על ג'וק וחישוק



 פוסט אורח של אהובתי טליה :


1
רציתי קפה. נכנסתי למטבח והדלקתי את האור. על השיש עמד ג'וק. הוא עשה לי מחושיים ואני עשיתי אמאל'ה ג'וק. כל אחד והתפקיד שלו. שלפתי בקבוק מים מהמקרר במינימום תנועות חדות, סגרתי את האור וחזרתי לסלון. לא חייבת קפה. אפילו, יותר עדיף.
בסלון, עם כוס מים, אני תוהה האם הג'וק עצמו מגעיל-מפחיד אותי או שבעצם זה רק הדימוי שלו. מערכת שלמה של אמונות נטועות על אדמת האני, ובתוכה אני מתורגלת לפחד ולהיגעל שאני רואה משהו כמו ג'וק. אבל הג'וק עצמו? מה בעצם אכפת לי?
אז אני חוזרת למטבח כדי להכין קפה ולהתעמת עם האמונות המטופשות והמדומיינות שלי. למרות הרצון להתפתח רוחנית וכל זה, אני ממש שמחה שהג'וק כבר לא שם.
יום עובר. אור, שיש, ג'וק, אמאל'ה, באמת תכננתי להפסיק לשתות קפה בלילות. מיקי שואלת: למה את לא הורגת אותו? מי אני להרוג אותו? ומאיזו סיבה בעצם? שהוא ג'וק. שהוא על השיש שלך. שהוא בבית שלך. שהוא מפריע לך לחיות. 
ימים עוברים. הדימוי עדיין מגעיל אותי, הג'וק עצמו כבר פחות. זה עובד טוב. מתפתחים יחסים. אני מרגישה שאנחנו מבינים אחד את השני. אני אפילו נותנת לו שם.
נתת שם לג'וק שלך?! מיקי מזועזעת. זה יותר קיצוני משלושה חתולים. לא בחייאת טליה למה בדיוק את לא הורגת את הג'וק הזה? האמת שגם אני לא בדיוק יודעת. אני שואלת את עצמי כמה אכפת לי אם הג'וק יחיה או ימות. אולי זה חסר רגישות, אבל נדמה לי שלא אכפת לי בכלל.
תאודור נשאר על השיש. הוא לא בורח כשהוא רואה אותי ואני לא בורחת כשאני רואה אותו. הוא לא כזה מגעיל ובכלל לא מפחיד. הוא ג'וק.


   





2
אני מניפה את החישוק ומנסה לסובב את המותן. הגוף המאובן שלי מתנועע באפס עדינות לאלף כיוונים. החישוק נשמט אל הרצפה. מרימה את החישוק ומנסה שוב. הוא שוב נופל. זה מתסכל. מישהו מסתכל עלי. אני נבוכה. אני מרגישה מטופשת. אני מנסה שוב. כמעט תפסתי את זה. כמעט, אבל לא. שוב מרימה, ועוד פעם מנסה. מישהי מגיעה. גם לה יש חישוק. היא יודעת לזוז. היא טובה. היא הרבה יותר טובה ממני. ושוב החישוק על הרצפה. אני אף פעם לא אצליח לעשות את זה. אני גרועה בזה. אני מגושמת ומטופשת. אני כישלון. אני לא מספיק טובה ואף פעם לא אהיה מספיק טובה.

בזמן אחר הייתיפוסלת לנצח את החישוק. מחליטהשמדובר בפעילות מטופשת שנועדה לבנות רפות שכל ולא על אחת כמוני (אינטלקטואלית מהמעלה הראשונה) לעסוק בה. או הודפת מעלי את האפשרות להתנסות, מחמת השעמום הנורא הכרוך בעיסוק כה רדוד וחסר תוחלת. וממילא, אני הרי מעדיפה לרקוד בחופשיות מבלי להגביל את עצמי לכדי קוטרו העלוב של חישוק אחד. לא משנה, הייתי אומרת, למי אכפת מזה. זה ממש לא בשבילי, השטויות האלו. 

אבל היה לי אכפת. וזה בכלל לא נראה לי מטופש.



לחשק יחדיו בלי בושה
להיות ילדה



3

כל אחד יודע שאסור לקחת סוכריות מזרים. אולי בגלל זה בכל מפגש עם משהו זר אני מייד מקטלגת אותו כמוזר, מאיים ומסוכן. עשיתי את זה עם הג'וק, עשיתי את זה עם החישוק, אני עושה את זה עם אנשים. כולם עושים את זה. אנחנו שונאים את הזר.
שמתי לב שכשאני פותחת את הלב הזר הופך להיות חדש ומסקרן וכשאני ניגשת אליו ככה אני מאפשרת לו להפוך מוכר, אפילו אהוב.
אבל הנכונות להמיר את הסכנה שבזרות לכדי הזדמנות להתפתחות היא רק צעד אחד ממה שאפשר לי להצליח לסובב את החישוק.
הייתי צריכה להתאמן. והייתי צריכה להאמין.
אלו שני דברים שאני גרועה בהם. להתאמן זה קשה. משום שבדרך צריך להיכשל. ושוב להיכשל. להרשות לעצמי להיות מטופשת, מגושמת, מבוהלת, לא מושלמת בעליל.
להאמין זה עוד יותר קשה. להאמין בעצמי, להאמין שאפשר. במיוחד אחרי כל פעם שהחישוק נפל אל הרצפה, במיוחד שאין ספק בנוגע להעדר מושלמותי.
אבל זכרתי שאני שלמה, גם בלי להיות מושלמת. וזה עזר. 
לפחות, עד שהופיעו אנשים נוספים. להיות בלתי מושלמת כשרק תאודור הג'וק רואה אותי, זה קל. להיות בלתי מושלמת מול אנשים אחרים. בשבילי זה לא פשוט בכלל.
אבל אני לומדת להיראות, בצבעים הטבעיים שלי. כמו שאני. ואני מגלה שאני טובה מספיק, בלי להשוות את עצמי לאחרים.

ההיא שהופיעה, טובה הרבה יותר ממני, מתאמנת בחישוק כבר שלוש שנים. ברגע שוויתרתי על ההשוואה אליה, יכולתי ללמוד ממנה. גם היא, כמו תאודור, כמו רבים אחרים, הייתה מורה נפלאה. 



    




4
אני יודעת שאני זה לא המחשבות שלי. אני יודעת שאני זה לא האמונות הנטועות בי. אני יודעת שאני זה לא ההרגלים המקובעים שלי. אני יודעת שלהגיד "ככה זה" לא בהכרח הופך משהו לאמת. אני יודעת שהחיים הם לא מה שסיפרו לי. אני יודעת שהמציאות רחבה יותר והסיפור גדול יותר מזה שאני מכירה.

לקח לי חודשיים להתרגל לתאודור. לקח לי חודשיים להצליח לסובב את החישוק על המותן. עכשיו אני מנסה ללמוד להרים את החישוק לחזה. בית כבר אין לי ותאודור מת מזמן. בחוץ יש מלחמה. שנאה ופחד, תסכול וכעס, כאב וייאוש גדול. 

עם קצת אומץ, לצאת מעצמנו, לקחת סוכריות מזרים, להכיר את הזר, להכיר את עצמנו, להתאמן ולהיכשל ולהוסיף ולהתאמן, ולהאמין, להאמין עוד ועוד.


עד שחמלה תתעורר, עד שיהיה כאן טוב.

אם נרצה....



יום שבת, 12 ביולי 2014

הפחדת אמת








שלום כאן הפחד באתי לבקר
הבאתי את משרתי הטוב המוות
ושלל דימויים נוראיים ומזוויעים של האחר
אני שולט בכם ביד רמה
בעזרת משרתיי, אדוני המלחמה
אני מחלק אותם לצדדים כדי שלא תדעו שהם באותו הצד
וכך כל צד יכול להגיד שהצד האחר הוא זה שממנו כולנו כדאי שנפחד
ואתם כולכם פוחדים, מהמוות, מהשכול, מהחורבן, מהאובדן.
אין לכם בית אבל יש לכם אייפון חמש או אולי שש
אין לכם פרנסה אבל אתם נורא מפחדים לאבד את מה שיש,
שלטוני איתן ולא אוותר עליו בקלות
את כולכם אגייס לקמפיין הבחירות שלי
ואם צריך אדאג שעוד מישהו ימות
בינתיים האזעקות והחדשות עושות עבודתי נאמנה
וקולות מהפייסבוק ומהאספסוף הזועם שמבקש רק נקמה
נקמה מתוקה, רגע של שמחה לאיד
כשמשפחה מתפוצצת וביתה הופך לגלעד
כשכל המוחים ברחובות נכנסים למחילות
וכל מצדדי השלום והאהבה משתתקים והולכים לפינה
הפחד מקנן וגדל ומתגלגל והופך לייאוש ודכאון מכך שאין מה לעשות
וככל שמתבגרים ומזדקנים לומדים להילחם יותר ולחלום פחות
גאווה, יהירות, שנאה ובורות, חרדה וזהירות, הומור שחור ומרירות
מתפשטות כמו רעל, כמו סרטן הצרכנות, מפיצות חושך לכל עבר
תפסיק להיות נמושה רכיכה לקחת הכל ללב, הגיע הזמן שתהיה גבר.
ביום שנולדתם הכתמתי את לבבותיכם
ועד שלא תבינו שאני אשליה אמשיך לשלוט בכם.


הפחד מהאיסלם מציאותי  בערך כמו שחדי קרן מציאותיים.
כלומר הם מציאותיים, אבל בדמיון שלנו :)


השחרור מהפחד נעשה באופן אישי על ידי כל אחד מאיתנו.
עדיף אולי שנעשה זאת מתוך בחירה עצמאית וחופשית ולא מתוך הכרח.
אני מוצא שהאימון הטוב ביותר שלי בהתמודדות מול הפחד בא לידי ביטוי בשלוש דרכים:

  • שחייה לבד בים, במים הולכים ועמוקים. הפחד שלי הוא לא כל-כך מטביעה או מחיות מים טורפות. הפחד שלי הוא יותר מהמעמקים, ממים כהים, מהלא-נודע. מדי פעם אני קופץ למים ומתחיל לשחות. כל פעם כמה שהתודעה שלי מסוגלת להכיל - ככל שהפחד שולט כך השחייה בדרך כלל קצרה ורדודה. ככל שאני מחליט להעמיק כך גם הפחד מפסיק לשלוט בי.
  • העישון הוא עוד מדד לפחד. ככל שאני מעשן יותר, כך אני יודע שאני נתון לרגשות שבבסיס שלהם מסתתר פחד - יאוש, עצב, דיכאון, כעס. לעתים אני גם מעשן מתוך הרגשת חברותא ושמחה, אבל הרבה פעמים העישון מלווה בתחושה של התעצמות העצמי הנפרד, האגואיסטי, זה שדואג קודם כל לעצמו. וכך ההימנעות מעישון היא עוד דרך עבורי להתמודד עם הפחד.
  • ההתמכרות הנוספת שלי היא חדשות. אני כל-כך אוהב לשמוע מה קורה בעולם. בארץ, בחו"ל. שינויי אקלים, משברים כלכליים, מחאות חברתיות, חידושים טכנולוגיים. הנטייה לחפש בחוץ, עכשיו, משהו שקיים בעצם בתוכי. ההתמכרות הזאת מזכירה לי כמה אני תלוי באחרים, כמה אני מחכה לגאולה שתגיע ממקום כלשהו, כשבעצם העבודה העיקרית ואולי היחידה שיש לנו לעשות היא עבודה על עצמנו. לכן אני מנסה להמעיט בשעות מחשב, שעות מסך, שעות פייסבוק, שעות טלפון. זה אולי מגביל את היכולת שלי לתקשר עם העולם, ולהיות מעודכן, אבל זה תורם לי לשפיות, זה מרחיב את נקודת המבט, מאפשר יותר להיות בתוך הרגע, מודע לאנשים, מודע לחיות ולצמחים, לשמש ולכוכבים, ולקבל פרופורציות על החיים.  חלק מלימודי הערבית שלי והביקורים בכפרים פלסטיניים ובדווים קשור גם כן לשחרור מהפחד הזה שהחדשות יוצרות אצלי ואצל כל אחד שצופה בהן יותר מדי....


אלטרנטיבה לפחד


הרבה אנשים שואלים אותי מה כבר יש לעשות?
מה אנחנו יכולים לעשות שונה בזמן שיורים?
אז יש לי כל מיני רעיונות למה אפשר לעשות שונה, אך מכיוון שזה הכל בתיאוריה, ואין לי או לך הרבה שליטה,
אז אני תמיד מחפש מה אני יכול לעשות שונה.
ואחד הדברים שאני רוצה שישתנו ביחסינו כבני-אדם כאן בארץ ישראל פלסטין,
הוא שהשפה תהפוך להיות שוויונית יותר.
לשם כך עלי להכיר את התרבות של האחר.
לפני שבועיים התחלתי קורס לשיפור הערבית המדוברת והכתובה שלי,
בכפר המקסים ג'יסר א-זרקא.
כפר שכן לקיבוץ שבו נולדתי - מעגן-מיכאל, 
שלמרות השכנות והקירבה, מעולם לא ביקרתי בו.
כעת בזמן הקורס, זו הפעם הראשונה שיוצא לי להכיר את הכפר, את האנשים, הסיפורים, הרחובות, הדייגים.
הקורס הזה נקרא גשר לערבית  (על שם הכפר - גשר הזרקא (הכחול), שמו הערבי של נחל התנינים),
והוא משלב סיורים בכפר, וארוחות אצל משפחות בכפר.


ביתנו הזמני בחוף מעיין צבי,
מוזמנים להתארח בכל עת, לברוח מהטילים,
שימו לב, השכנים ערומים :)


הוסף כיתוב

החודש הזה הוא חודש הרמדאן.
המורות שלנו מרים ופאתנה צמות כל היום, 
מגיעות לשיעור אחרי יום של בישולים, אך ללא אכילה ושתיה,
ומלמדות אותנו כל יום בחיוך ובענווה מילים, פתגמים ושירים בערבית.
מוחמד מדריך הנוער של הכפר, עושה לנו סיורים בפאתי הכפר,
ומספר לנו על הביזנטים והעותמנים שבנו את הגשרים,
ובערב ארוחת אפטר (סוף צום) אצל אום שאדי, דיבורים על דיאטה אחרי הרמדאן,
כי בסך הכל עולים במשקל מכל הצום ביום וזלילה בערב הזו.

בזמן הקורס אני ישן בחוף מעיין צבי,
יש לנו שכנים ריינבואיסטים נודיסטים נחמדים,
ששומרים לנו על הבית קיץ הנחמד שאני וטליה בנינו לנו שם,
ואני נוסע כל יום עם אופנים לכפר.
כל המצב הזה שקיים בחדשות,
ובאיזה שהיא מידה גם מחלחל לכפר,
לא באמת קיים על החוף או בכיתה,
השיגעון לא עובר את הגשר,
אבל הגעגועים לארץ היפה קיימים גם בשירה הערבית

חילווה יא בלדי - יפה הו ארצי, של הזמרת המצרית דלידה:





ביקור בבית-קברות בדרום

ביום רביעי יצאתי עם טליה למסע משולב ברכבת, אוטובוס, רגל ואופנים לכיוון בית הקברות של הכפר אל-עראקיב.
הגענו לכפר אחרי שחברינו לפעולה קרקסית (שבדיוק חגגו חנוכת בית ביום שישי בשילוב מופע אורקולי של אזעקות ויירוטי טילים), הפנו אלינו חברה שפעילה עם תושבי הכפר במאבקם על השארות על האדמה של הכפר. הכפר נבנה ונהרס יותר מ-50 פעמים בארבע שנים האחרונות. בתור מי שבעד לשחרר הצמדות לאדמה, לא ידעתי אם אני תומך של המאבק או לא, אבל העדפתי לבוא ולשמוע ולראות, ועל הדרך לנסות לעשות קצת טוב לילדים.

המצב במקום הוא ביזארי - שתיים שלוש משפחות שנותרו מתחת לציליות בשטח הבית קברות.
בערב מגיעים שאר גברי הכפר לארוחת סוף צום הרמדאן.
אנחנו הגענו מעט לפני סוף הצום, ויצא לי לשבת ליד שייח סיאח בארוחה, כך שזכיתי במבט מקרוב על ראש הכבש שהיה מונח על צלחתו ואחר-כך גם על הצלחת שממנה אני אכלתי. לא אכלתי בעצמי, רק למען הסר ספק, פשוט אוכלים בצלחות גדולות משותפות. אהבתי את השיתוף, שחוסך בכלים חד-פעמיים. גם אהבתי את העובדה שהבדווים כן עושים בעצת הטבעונים, ומסתכלים לאוכל שלהם בעיניים, בלי להימנע מהמראות הלא מלבבים.


נשארנו לישון עם אחת המשפחות, אחרי שסיפרו לנו סיפורים על הפינויים והאלימות של המשטרה,
על כך שהמדינה הזו משוגעת, למרות שהסכמנו שכבר הרבה זמן היא משוגעת,
על המאבקים המשפטיים, ועל המצב הנוכחי. למרות כל הקושי והכעס והכאב, מצליחים לחייך,
ולשמור  על אופטימיות, וקבלת אורחים נעימה, חולקים את המעט שיש.


הציליה של המשפחה המארחת בתוך בית הקברות

האדמה היא  עבור המתים או עבור החיים?
מזל שאין עדיין ארנונה על קברים
                                     

בבוקר התיישבתי לי על הספסל והתבוננתי בסוסה האפורה שנשארה מדלגת בין המצבות ומלחכת עשב.
כל אשר נברא לאיטו נכחד, כל אשר נפרד ישוב להיות אחד.
ברקע נמצא החום, והצום של הרמדאן שהשתתפנו בו באופן חלקי (רק מים, עד חמש בעררך כשנסענו),
הבומים של ההפצצות שנוחתות על עזה, וכמה יירוטים באוויר,
במקום אין מרחב מוגן, אבל אם יפגע בך טיל לפחות לא תצטרך את חבר'ה קדישא כדי להגיע לקבר....
בתוך כל ההזייה הזו הצלחתי למצוא מעט שלווה, מעט פרופורציות על ההחיים ועל המוות ועל מה שביניהם.
יצאנו משם אני וטליה עם שמחה ועצב ותהייה - האם זו עקשנות, טפשות, אמונה או גבורה?
מה זה אומר בכלל להיות גיבור בימינו?



   




לפני שהלכתי הספקתי לראות את סוג'וד הילדה בת ה-4 צופה בקליפ בסמארטפון של אחיה או אמה,
קליפ מצויר שמראה הפגזות קשות על עזה, וילדה שעומדת עם אבן מול טנק,
והפזמון שמתנגן - palestine tomorow will be free.
התעצבתי,
איך אפשר להביא ילד למציאות כזו?
איך אפשר לגדל ילד במציאות כזו.

בישראל אני בעיקר מרגיש את הפחד שהאזעקות והחדשות יוצרים,
ולכן אני חושב כל הזמן על דרכים להפיג את הפחד,
עבור ההורים, ועבור הילדים.
מכיוון שסטטיסטית הסיכוי להיפגע מטיל הוא בערך מיליונית מהסיכוי להידרס על הכביש,
נראה לי מטופש לרוץ כל הזמן למרחב מוגן, ובטח שלא בבהלה.
לכן  הוצאתי את המדריך הבא להתנהגות בזמן אזעקה,
אשמח אם מישהו רוצה לאייר, להסריט, או להמחיז אותו למען אלו המתקשים לקרוא:


  • בזמן נסיעה על הכביש - עצור בצד הדרך, ובדוק ושלח אסאמאסים שלא יכלת בזמן הנהיגה., זה זמן מצוין.
  • בזמן השירותים - להכניס את הראש לאסלה ולסגור את הקרש.
  • בעבודה בגינה - לחפור בור ולכסות. לא לשכוח לקחת קשית לנשימה.
  • בזמן סרט בקולנוע -  לזכור שגם את חיה בסרט.
  • בגן הילדים - לענות לאזעקה ולנהום יחדיו כולם כמו תנים.
  • בהופעה של ניל יאנג - להגביר את הווליום של ההופעה.
  • בחוף הים, למצוא מישהו שיושב מתחת לשמשיה ולהצטרף אליו. יהיה נחמד לבוא עם בירה קרה.
  • בפייסבוק - לזכור שהמילים שלך פוגעות לא פחות מטיל ארך טווח.
  • והכי חשוב זה מה עושים בין אזעקה לאזעקה - להרגע, לנשום, להודות, לאהוב.

והעיקר לא לפחד כלל :)
אם נרצה....

        

יום שבת, 18 בינואר 2014

הפעם עברנו את הגבול


רביעי בבוקר, ארבעה חברים מגיעים לגבול בטאבה.
שני ישראלים, גרמני ואיטלקיה.
שמחים אך גם חוששים.
הסיבה לנסיעה לסיני - הרצון להאריך את הויזה של חברת הקהילה אלסנדרה האיטלקיה שנתקלה בהמון קשיים מצד הרשויות להאריך את שהותה בישראל עד לטיסתה בתחילת מרץ.
אחרי שהגענו לגבול, שילמנו את האגרה, הגיעה אלסנדרה לביקורת הדרכונים, ושם התחילו להסתכל עליה בחשדנות.
למה את נוסעת? לכמה זמן?
אלסנדרה בתמימותה סיפרה להם שהיא נוסעת לשבוע וחוזרת אחר כך עד לטיסתה חזרה לארצה.
טעות.
מיד התחילו טלפונים, אלסנדרה נלקחה לחדר צדדי לחקירה, ושם נאמר לה שהיא לא יכולה לחזור לישראל.
הסיבה - רצונה להיות בישראל.
היום היה היום האחרון לויזה שלה, והאפשרות היחידה היתה להגיע למשרד הפנים ולנסות לקבל הארכה נוספת.
אני ואלסנדרה נסענו בזמן ששלולי וחברנו הגרמני יואכים חיכו בגבול עם התיקים שלנו.
אחרי כמה שעות של המתנה במשרד הפנים נכנסנו יחד עם עשרות הישראלים המפוחדים והלחוצים למשרד.
הצלחנו להתיישב מול האחראית על ויזות לזרים.
הסברנו לה את המצב ושאלנו אותה מה אפשר לעשות
היא ביקשה דרכון ומיד התחילה להסביר שאלסנדרה עוברת על החוק, שהיא אינה יכולה לצאת ולחזור לסיני כדי לחדש את הויזה.
מה זאת אומרת עוברת על החוק? זה מקובל בכל העולם, לצאת מהמדינה ולחזור.
היא אמרה לנו לא להתווכח, והחליטה שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר.
אז מה עושים שאלנו אותה?
היא לא יכולה לחזור.
אף פעם?
אין תשובה.
נסענו חזרה לגבול בידיעה שזה הולך להיות השבוע האחרון שלנו עם אלסנדרה.
הגענו בדיוק אחרי שהשומרים גירשו את שלולי ויואכים לצד המצרי כדי שיוכלו לעשות החלפת משמרת.

הגענו לסיני.
הארץ שכולם מפחדים לנסוע אליה כי היא שורצת בטרוריסטים.
נסענו לחוף MOON ISLAND בראס השטן.
חברתי נילי עבדה בחוף ליד ב RAS SINAI במשך חצי שנה, וחברתנו לקהילה וישני נמצאת שם מזה חודש משום שגם היא לא יכולה לחזור לישראל. וכך, לאט לאט, אנו מקימים מאחז של פליטות קהילה על אופנים בסיני...




בראס השטן תמיד יש אנשים גם כשכל שאר החופים נטושים.
הרבה מצרים מגיעים מקהיר.
רובם חברה צעירים, סטודנטים סטלנים או היפסטרים שנהנים לבוא לחוף לשתות ולעשן.
הבדווים המקומיים - סלים מנהל החוף, מחמוד הטבח, מג'ד, סולימן - קיבלו אותנו בחום.



ביום השני שלנו התחילה סערה.
עננים החלו לכסות את השמיים וכולם התכוננו לגשם. מחזה נדיר בסיני.
סלים נתן לנו לעבור מהחושה בחוף ל"וילה" בחלק האחורי שהיתה יותר מוגנת מפני גשם.
הסערה נמשכה כמה שעות.
רעמים וברקים האירו את קו ההרים הסעודי שמעבר למפרץ והגשם ירד וירד במשך שעות רבות.
זה היה מחזה מרהיב.
הסערה עשתה בלן בחוף כמו שסערות יודעות לעשות.
השטיחים והשולחנו היו כולם בערמות במשך ימים אחר-כך,
וגם אנחנו ושאר תושבי החוף היינו בבלגן פנימי.




כך התחילה השהות שלנו בסיני.
השהות בסיני היתה שונה מכל הפעמים קודמותשהייתי.
מכיוון שלא בדיוק באנו לנפוש, למרות שכמובן באנו להנות.
היתה אווירה מעורבת של עצב עקב הפרידה הקרובה, ושמחה על המקום הקסום שאני נמצא בו.

דבר נוסף שהיה שונה היה העניין הכספי.
השהות בסיני דרשה שנשלם על לינה ואוכל, דבר שאנו לא רגילים אליו, לפחות לא בסכומים ששילמנו.
ללכת לישון בהרים באוהל היה נראה לי לא בטיחותי ומיותר באופן כללי, והאופציה הכי טובה היתה להתארח בחוף ולשלם.
לילה עלה 40 לירות מצריות (22 ש"ח), וכל ארוחה עלתה בין 20-40 לירות. עבורנו זה היה סכום יחסית גבוה,
ובמיוחד עבור אלסנדרה שהצליחה לחיות בישראל מ-7 ש"ח ליום בממוצע!!
המחשבה שהיא תצטרך להישאר בסיני ואולי להמשיך ולשלם את הסכומים האלו כל יום גם הדאיגה אותה.
כדי לחסוך בהוצאות קנינו אוכל בחנות שלצד הדרך הראשית ובעלי המקום אפילו הרשו לנו להשתמש במטבח כדי לבשל.
בדווים אמיתיים :)

בנוסף ניסינו לעזור לאלסנדרה למצוא עבודה במקום.
לדבר עם אנשים ולנסות להבין מה יש בסביבה, איזה פרויקטים יש שזקוקים למתנדבים. מצאנו חווה אחת - חוות חביבה בנואיבה. לא הגענו לחווה אבל פגשנו את המתנדבת שמפעילה אותה.
כרגע החווה בצעדיה הראשונים ומתקשה לקיים את עצמה, ותשמח לכל עזרה ממי שרוצה לבוא ולעבוד קצת.
נכון לכתיבת שורות אלה אלסנדרה תישאר בראס ותלמד אנגלית את הבנים של בעלי המקום עייאש הבדווי שנשוי לסיגל הישראלית. חוויה מעניינת בפני עצמה.
ומי יודע אולי יום יבוא והיא תחזור אלינו לקהילה...

עבורי השהות היתה מאתגרת. התקשיתי להתמודד עם הפרידה.
הרגשתי שעישון הגראס המקומי מקהה את חושיי, ולא מאפשר לי להתחבר באמת לרגשותיי.
וכך מצאתי את עצמי מתמודד עם האתגר של העישון, בנוסף לשאר הדברים - עצב ודכאון שהגיעו לעתים למי מאיתנו,
הרצון לעשות דברים ביחד כקהילה, בזמן שאנו פועלים בקצב מאוד שונה, רעבים בשעות שונות ורוצים להיות ביחד או לבד בזמנים שונים.
לא פשוט לעשות ביחד דברים. אנחנו כאלו אינדיבידואלים ייחודיים.





אתגר נוסף היה הים.
הים היפה, הים שאני כל-כך אוהב ובו זמנית כל-כך מפחד ממנו.
כל הזמן הייתי במאבק פנימי האם לצאת ולשחות מעבר לריף או לחכות להזדמנות אחרת.
פעם אחת, כשהיה חמים מספיק, לקחתי מסיכה והתחלתי לשחות לאורך הריף לבדי.
לשמחתי הייתי יחסית רגוע. ראיתי עשרות דגים שונים ולא חשבתי יותר מדי על מפלצות מהמעמקים.
לא התרחקתי יותר מדי, גם בגלל הקור וגם כי לא הרגשתי מוכן. יש לי עוד עבודה לעשות שם.




הזמן בסיני עבר מהר בלי לעשות כלום,
כזהו הזמן, משתנה בהתאם לסביבה בהתאם למצב התודעה.
להתבונן בספינות החולפות לאור השקיעה,
לעשות מדיטציה,
להמתין לארוחה,
לרכל על שאר אורחי החוף,
לשוחח ולהכיר אנשים נחמדים ומוזרים כמונו,
לשחק איזה משחק של שש-בש,
ולקרוא את הטיוטה של ספרו השני והמקסים של אמיר חרש.










חזרנו בערב,
לאור ירח מלא.
איני רגיל לנסוע בערב, אבל החלטנו שלא נכון להמשיך את הפרידה  הארוכה הזו יותר מדי.
נפרדנו מאלסנדרה אהובתנו והגענו לגבול.
שם ציפינו לראות מה יקרה עם יואכים.
אחרי שאלות נוקבות והתייעצות עם מנהלת התחנה הוחלט לתת לו שלושה חודשי ויזה.
אנחת רווחה :)

הגענו לאילת לחוף המגדלור, היכן שנוודים כמונו משתכנים בקראוונים ובאוהלים,
תחנת  מעבר מצוינת בדרך למציאות הישראלית האינטנסיבית.
כעת אני יושב בסניף של ארומה (שומו שמיים) כדי לכתוב את הפוסט הזה.
יש פה מחשב עם אינטרנט בחינם, אפילו הזמנתי אמריקנו וקוראסון שקדים.

יש לנו הרבה תוכניות והרבה קהילות לבקר בהם,
בישראל, בפלסטין, ואפילו במצרים ובירדן,
מי יודע לאן יקחו אותנו הדרכים.

ההמשך לא ידוע כמו תמיד,
כי כאלה הם חיי הנוודות, חסרי ודאות,
אך מלאי בטחון - בחברים, באנשים, באלוהים.

אם נרצה...

              

יום שני, 5 בנובמבר 2012

לאתגר את הפחד


החיים האלו מלאים באתגרים.
בעיות בריאותיות, פרידות, בוסים מעצבנים, בני זוג עקשנים, ילדים תובעניים, פקידים בירוקרטיים אטומים. לא חסר.

השאלה היא איך נענים לאתגרים הללו.
לפעמים הכי קל זה לברוח.  לבידור, לטבע, לעישונים.
ולפעמים מבינים שכבר אין לאן לברוח, שאנחנו תקועים, ואז מה שיש לעשות זה לעמוד למול האתגרים, לזמן אותם, ופשוט להתמודד איתם עד שהם כבר לא מאתגרים.

יש  לי כמה וכמה אתגרים שמלווים אותי בחיים.
התמדה ועקביות, סדר ונקיון, מחויבות והתמסרות.
כל אחד מהדברים האלה רק מלשמוע אותו אני נמתח ונכנס למצב כוננות.

כאמור, לעתים הדרך הפשוטה  היא להגיד  אני לא כזה. זה לא הסגנון שלי. אני טוב בדברים אחרים. וזה נכון.
אבל אם אני רוצה ליצור שינוי, ואם אני מבין שאני השינוי (BE THE CHANGE), אז צריכה להיות מוכנות להשתנות. ללמוד, להסתגל, לפרוץ את גבולות המוכר.

יש אנשים שנענים לאתגרים, לוקחים את גורלם בידיהם ועושים את השינוי. הנה אחד מהם:

                 

היום בבוקר התמודדתי עם כמה אתגרים משלי.

הראשון היה לקום מוקדם.
כשאתה בוס של עצמך נורא קל להמשיך לנמנם עד שעות מאוחרות ולהתחיל את יומך בהתהפכות הלוך  ושוב במיטה.
אבל הפעם  היתה לי סיבה מצוינת לקום.

אתמול סיפרו לי על מאבק שכונתי נגד העבודות שעושים בגן-מאיר בתל-אביב. הקריאה היתה להגיע בשעה שש וחצי ולשבת מול השופלים שבאים להפוך שם את האדמה. אין לי איזה רצון עז לשכב מול שופלים, בטח לא מול כאלה שאמורים  לעשות דברים טובים וליצור נגישות לנכים ועגלות תינוקות, (לעומת שופלים שהורסים בתים של אנשים) אבל חברים הסבירו לי שהיו דרכים אחרות לעשות זאת, פחות הרסניות לגן ויותר לפי רצון התושבים, ולכן היה לי חשוב  להגיע ולתמוך בעיקר באלו שמרגישים שהם נאבקים לבדם.
אז כיוונתי שעון לשש, שהקפיץ אותי  באמצע החלום, וכמעט שחזרתי לישון, אבל בסוף נעניתי לאתגר וקמתי.

בדרך לגן פגשתי את האגוס. חבר אריתראי שפגשתי פעם בשיחה ברחוב, ומאז נוצר בינינו  קשר חברות. הוא אפילו בא איתי לארוחת ליל הסדר אצל ההורים השנה. הוא בדיוק היה לפני תחילת העבודות תשתית בשינקין.

שוחחנו קצת על החיים. הוא שאל אותי על עבודה, ואיך זה לא לעבוד ומה אני מתכנן, וניסיתי להסביר לו. אבל לך תסביר למישהו, שמבחינתו האפשרות לעבוד היא התגשמות חלום, שיש משהו אחר, ושאני בדיוק נוסע לעצור עבודות מהסוג שהוא עושה.
מה שכן, זה הזכיר לי שכמה שאנחנו מאותגרים מעבודה קשה, יש אנשים שעובדים כל החיים שלהם, מבוקר עד ליל, כמעט בלי פעילויות פנאי, לעתים גם ללא בני זוג ומשפחה, ועדיין  שומרים על החיוך ועל שמחת החיים.



 


הגעתי לגן-מאיר לקראת שבע, וחוץ מהפועלים וכמה כלבים עם אנשים בגינת הכלבים, לא היתה נפש חיה. לא מחאה ולא  נעליים.
טוב, יש לי בוקר חופשי, אפשר ללכת לשחות.

לשחות זה מאתגר.
זה שקט באזניים אבל הראש חופר. זה לנשום כל הזמן אבל זה עושה לי סחרחורת לפעמים. זה בריא וחיוני עבור הגב שלי ואני עדיין לא עושה את זה מספיק. האתגר הוא בלהביא את עצמי לסיטואציה המתאימה. צריך להיות לא עייף, לא עסוק, וצריך לתכנן את זה מראש ככה שיהיה לי מגבת ומשקפת.

אבל יותר מאתגר מלשחות, זה לשחות בים. ופה כבר נכנס עניין אחר, פה נכנס הפחד.

אני מאוד אוהב את הים, אני קשור אליו. נולדתי לידו, גדלתי לידו, תמיד גרתי לידו, כשטיילתי במרכז אמריקה לא ראיתי כמעט את פנים היבשת כי כל הזמן הייתי ליד הים. עשיתי קורס משיטי יאכטות וגלשני רוח וקורס צלילה.

ואני עדיין ממש מפחד מהים.
לא מהגלים או מטביעה, אלא יותר מהעומקים ומהיצורים המוזרים. מהלא נודע.

לפני איזה שבועיים ראיתי את התמונה המטורפת הזאת:



כן כן, זו תמונה אמיתית. זה נמר ים ( Leopard Seal), שבא לטרוף פינגוין. למרות שלי זה נראה כמו המפלצת מלוך נס שרק מחכה לטרוף אותי ברגע שאני אכנס  למים. ועכשיו לך תשחה בים.

וזה מה שאני עושה, אני הולך לשחות בים, ומנסה להשקיט את המוח שלי.

ובעודי שוחה בים, מנסה להסיח את דעתי מנמר הים שמחכה לטרוף אותי, התחלתי לחשוב על הפוסט הזה, ועל אתגרים, ואיזה כיף שהם קיימים, כי בלעדיהם מה היינו עושים בחיים?

כי זה מה שכולנו עושים. כולנו חיים בפחד - ממלחמה, מעוני, מבדידות. הרבה פעמים זו הסיבה שאנחנו הולכים לעבוד, שאנו הולכים לצבא, שאנו מתחתנים. לא בהכרח כי אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים, אלא פשוט  מאוד כי אנחנו מפחדים ממה שיהיה אם לא נעשה את זה.

ויש לי תחושה שאם אני אצליח לפתור את הדבר הזה עם עצמי, אם אני אצליח להתמודד עם הפחד הגדול הזה, עם המפלצות שבתוך ראשי, אז אני אוכל להתמודד עם הכל.

אני אוכל להפיל חומות, ולשחרר חיות, ולעצור מלחמות, ולגדל  ילדים, ולאהוב הרבה נשים, ולהגיע לכוכבים.
בלי פחד ממה שעלול להיות, ומאיזה מפלצות יופיעו. בלי פחד להיפצע או למות או לאבד מישהו יקר.  פשוט בלי פחד.

וזה השינוי, זה השינוי שאני צריך לעבור כדי שאני אוכל באמת לשנות, ואצל כל אחד השינוי הוא  אחר, אבל כולנו חייבים לעבור אותו, כולנו עוברים אותו בין כה וכה, אנחנו רק יכולים לקבל אותו בזרועות פתוחות ולחייך אליו.
אנחנו יכולים להביט לפחד בעיניים ולאתגר אותו.
אנחנו יכולים לכבוש אותו.

אם נרצה...










יום שבת, 29 בספטמבר 2012

הקרב על התודעה








"אני חושב שהמסר שביקשתי להעביר אתמול מהדהד כעת מסביב לעולם, והוא שצריך להעביר מהכוח אל הפועל את ההסכמה העקרונית שיש למנוע מאיראן נשק גרעיני, הווה אומר להציב קו אדום לתהליך ההעשרה שלה".

המסר של נתניהו הגיע לכל העולם. עמודי השער של העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה, ציוצים בטוויטר, וממים בפייסבוק, היו עמוסים בתמונות ועיבודים של הצעד הדרסטי-קומי-גאוני של נתניהו.

נתניהו רצה להעביר מסר. הגענו לקו האדום. והמסר עבר. 

אני מוריד את הכובע בפני מר נתניהו, ובפני הגאון התקשורתי שיעץ לו לבצע את המיצג המחוכם הזה מעל במת הנואמים באו"ם. יהיו שיזדעזעו מכך, יהיו שיצחקו על זה, אבל אי אפשר יהיה להתעלם מזה.

מה זה ייצור? מה הוא רצה להשיג מכך?

במילים מפורשות - להעביר מהכוח אל הפועל. להפעיל כוח למול איראן על מנת למנוע ממנה נשק גרעיני.

נתניהו מציג הבעיה ואת הרמיזה לפתרון שלה באותו הינף שלט ילדותי.

וכעת מגיעה השאלה - ממה מונעת הפעלת הכוח שנתניהו דוחק בה? מפחד או מאהבה?

האם נתניהו הפסיק לדאוג ממה שיהיה ופשוט למד "לאהוב את הפצצה" כמו סטנלי קובריק?

                        



סוג אחר של פצצה

לפני שבוע כשעליתי על גשר עם כמה חברים טובים לדרך, רציתי להעביר מסר מאוד דומה. הגענו לקו האדום. לא התכוונתי לפצצה האיראנית, התכוונתי לפצצה מסוג אחר, פצצה תודעתית. פצצה של פחד ושנאה.

אנו חשופים להרבה מאוד מסרים תקשורתיים ביום-יום. רוב המסרים מוכוונים לדבר אחד - צריכה.

מאות מסרים פרסומיים ביום - ברדיו, באינטרנט, בשלטי חוצות, בטלוויזיה, בבית הספר ובבית החולים.

לחשיפה שלנו למסרים כאלו יש השפעה עצומה על התודעה שלנו. אפשר לומר שבאופן כלשהו החשיפה הזו מרדימה אותנו, מסממת אותנו, משכיחה מאיתנו את מהותנו.





אבל מה קורה כאשר הנפש מתעוררת ומכוונת להשתחרר מכבלי התודעה הצרכנית? כאשר הסימום כבר לא עובד, נדרשים אמצעים חזקים יותר כדי להשתלט על סוס הפרא - דרוש פחד.

כמות המסרים החדשותיים והאלימים שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת ביחס לכמות של האירועים האלו במציאות. 
התוכנית האחרונה של צבי יחזקאלי , "אללה איסלאם",  מלאת האי דיוקים, על סף הסתה לגזענות, היא דוגמא לזריעת פחד אצל אנשים.

להצגה הזו יש השפעה על רמת הפחד שלנו על המצב התודעתי הקיומי שלנו. אנו חיים בחרדה קיומית מתמדת, ונראה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא לצרוך עוד גירויים. אבל הצריכה הזו רק משעבדת אותנו עוד ועוד, ולעולם לא נפסקת. והיא הרסנית. היא הביאה אותנו אל הקצה.

למול הפחד נמצאת האמונה. האמונה בטוב, האמונה בחסד, האמונה באלוהים.
כי מי שמאמין לא מפחד, והעיקר והעיקר - לא לפחד, לא לפחד כלל!

לפני חצי שנה קמה לה משפחה של מאמינים והחליטה להציג מסר אחר. מסר של אהבה.
רוני אדרי ומיכל תמיר, זוג מורים לעיצוב גרפי, אנשים מלאי אהבה, ובעלי כשרון רב בעיצוב תודעה, החליטו לקום ולעשות מעשה. הם יצרו קמפיין אינטרנטי כדי להראות את הצד האחר של יחסי איראן-ישראל. הפן הפחות פצצתי ומאיים. את הצד האנושי.





עיצוב התודעה

יש קבוצות רבות שפועלות לעיצוב התודעה, לחשיפת פנים שונות של המציאות, לא רק את הצד הצרכני, או הצד המפחיד אלים שלהן. יש קבוצות תקשורת כמו חדר המצב שמעלים על סדר היום נושאים שהתקשורת המסחרית ממעטת להציף.

יש קבוצות מחאה אומנותיות כמו הכסא המתנדנד, שמצליחות להעביר מסרים בתוך הפגנות כך שהן יוצגו בעיתונים ובאינטרנט. 

יש קבוצות כמו אם תרצו שחדרו לתודעה בשנים האחרונות עם מסרים חדשים-ישנים של ציונות לאומית.

אחת התנועות המדהימות לשינוי תודעה, בעיקר בנושאי צרכנות וכלכלה, היא יוזמה שנקראת ADBUSTERS. התנועה הזו היא זו שהתחילה למעשה את תנועת OCUPPY WALL STREET, והיוותה השראה להרבה מאוד קבוצות ויוזמות אחרות שקמו במטרה ליצור שינוי תודעה.

הקרב על התודעה הוא יומיומי. הוא קורה בכל רגע. בכל פעם שאנו נתקלים בסיטואציה מאתגרת, על הכביש או בעבודה, מול ההורים ומול הפקידה, אנו יכולים לבחור בין פחד לבין אהבה. יש לנו הזדמנות ליצור את המציאות שאנו רוצים.





בחירה בין פחד לאהבה

המסר שנתניהו העביר מהדהד מסביב לעולם. נתניהו הטיל וואחד סלע אל אוקיינוס התודעה האנושית. אנשים בכל העולם ראו את הקו, ראו את הפצצה. בתוך רבים מתנועע משהו למול הפצצה. עכשיו הבחירה היא איך להגיב לזה. הכחשה או השלמה, כעס או כניעה, שנאה או אהבה.

אני אוהב את נתניהו, קודם כל את האדם שהוא, את המשפחה שלו, את שרה והילדים, את מה שהוא מייצג, את המוכנות שלו לנסות להנהיג בתוך כל הכאוס הזה, ואת המוכנות שלו להגחיך את עצמו בנסיון להעביר מסר רציני לעולם.
זה הרבה פעמים מעצבן  אותי, אבל זה מדרבן אותי לפעול למול המסרים שלו, למול הפחד שאני רואה אצל אנשים, למול הפחד שאני רואה בתוכי. זה מחזק אצלי את האמונה. ולכן אני אוהב את זה.

מה עושים? 

כל עוד כספי הציבור מנותבים לעבר בניית קניית ומכירת פצצות, מטוסים חמקניים, ומערכות טילים נגד טילים, אני מסרב לקחת בזה חלק ולממן את זה. ולכן אני מסרב לשלם מיסים. אני מפסיק לעבוד ולשלם מס הכנסה.

במקום זאת אני משקיע את זמני הרב וכספי המועט בקידום שינוי תודעתי.

זה מאוד פשוט.
 הגיע הזמן להפנות את המשאבים החומריים שלנו לעבר האכלה, מחסה, בריאות וחופש עבור כל הברואים. הגיע הזמן לעורר את החולם וליצור חלום חדש, הגיע הזמן לתקווה מחודשת לשלום עולמי, ולחיות גן-עדן עלי אדמות.

זה אפשרי!!

אם לא נפחד, אם באמת נאמין, אם נרצה...