יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

בקש שלום ורדפהו


שבוע של לחימה של בעזה.
שבוע של טילים על הדרום וגם על המרכז.
שבוע שהצליח לערער את היציבות של החיים ה"נורמליים" בארצנו המשוגעת.

עשרות הרוגים היו ב"מבצע" הזה, מאות פצועים פיזית, אלפי פגועים נפשית, בתים הרוסים, חרדות שלא ייעלמו בזמן הקרוב. סלחו לי אם איני סופר לפי צדדים. איני יכול להסתכל על הצדדים יותר. איני רואה ישראל ועזה, חמאס ואזרחים, ימין ושמאל. אני רואה בני-אדם, אני רואה חורבן, אני רואה שנאה ופחד שגדלים עם כל פצצה שנופלת.
במלחמה אין מנצחים.

                      


בשבוע שעבר התחלתי לפרסם פוסטים בפייסבוק על כמה המלחמה הזו מיותרת, על מי מרוויח ממנה (יצרני נשק ופוליטיקאים קצרי רואי), ואפילו נגררתי לקונספירציות למיניהן על זה שהאזעקות והנפילות הן לא אמיתיות אלא רק ניסיון להפחיד אותנו ולהצדיק את המלחמה. לגבי קונספירציות - חלקן מופרכות וחלקן אמיתיות ביותר. בימינו קשה לדעת, אבל מה שכן, תמיד שווה לחקור ולבדוק בעצמנו ולא להאמין לאמצעי התקשורת מבוססי האינטרסים.

אחרי יומיים של התפלפלויות והתחכמויות, ציניות ודעתנות, החלטתי שמספיק לי. אני רוצה לעשות משהו. כבר בתחילת השבוע אני וחברים קבענו לרדת לדרום, לעשות שמח לתושבים. ימין או שמאל, מלחמה או שלום, כל זמן להפיץ שמחה הוא מבורך.
 נסענו לשדרות 6 גברים חביבים, לוחמי צבא לשעבר, אבירי אור בהווה.  לא ידענו מה נעשה, אבל הגענו למקום ועשינו סקירה קצרה בשטח. אחרי רחרוח קצר גילינו שרוב האנשים במקום יוצאים לעשות קניות ואחר כך חוזרים למרחב המוגן. התמקמנו במגרש החניה שמול המרכז קניות והתחלנו בשלנו - השמענו מוזיקה שמחה על שלום ועל תקווה, חילקנו שוקולדים לאנשים, שוקולדים שאנשים הביאו יום לפני זה למסיבה שעשינו בתל-אביב בבית מהפכה של אהבה, וחילקנו ברכות וחיוכים.

יש קטע כשאתה בא לעשות שמח ואתה לא מחופש לנחמן, זה שובר מוסכמות. מצד אחד מדברים עם אנשים על אמונה ועל תקווה, ועל אלוהים, אבל אין כיפה ובכלל נראים כמו חבורה של הזויים היפים מתל-אביב. מצד שני כשבאים באהבה ובנתינה בלי לנסות לשנות את האחר, בלי להשפיע על דעתו הפוליטית, אז מצליחים לגלות שאנחנו לא כאלה שונים.
אז כן - שמעתי קריאות כמו צריך להכנס בהם, ויאללה לחסל את כולם, אבל בניגוד לשנים קודמות, אני לא מתעצבן מזה. אני חומל את זה, את הבורות ואת המחשבה שהרג של אנשים אחרים יכול להביא אושר למישהו.

גם את האמרה הזו - לחמול מישהו, אמרו לי שהיא מתנשאת, כאילו אני יודע משהו שהם לא. כל מה שאני יודע זה שאני אוהב את החיים. ואני מאמין שבני אדם נולדים טובים, שאין תינוקות רעים. ושבדרך משהו אולי משתבש, אצל כולנו, אבל אפשר לתקן את זה. והדרך לתקן את זה היא לא בלשנות את דעתו של האחר, היא בלקבל את האחר כמו שהוא ולרצות בטובתו אפילו שאיני מסכים עם דעתו, ובו זמנית להתנגד בצורה לא-אלימה למעשים פוגעניים כאשר אני רואה אותם מתרחשים. זה קצת מורכב, מה זה מעשה פוגעני, ואיך אני מבדיל בין האדם למעשה, אבל ככל שנותנים לזה תשומת לב, קל יותר ליישם את זה.

שוטרים עוצרים את המפגע הבטיחותי של המוזיקה


אחרי שהמשכנו ממרכז הקניות והתקדמנו לכיוון אחר של העיר כדי לעשות גם שם קצת שמח, נעצרנו על ידי חמש ניידות משטרה נחושות ותקיפות, אשר מהן יצאו שוטרים חמושים במשקפי שמש. למרות הגישה האוהבת שלנו, הם החליטו לתת לנו דו"ח על היותנו מפגע בטיחותי בשל השמעת מוזיקה....  אם מוזיקה היא הנשק של השלום, אז אולי יש פה מפגע בטיחותי - עבור המלחמה...

                


ביום שבת קיבלתי הודעה מחברה - יש הפגנה של "לוחמים לשלום" של פלסטינים וישראלים בבית ג'אלה (דרומית לירושלים בואכה בית-לחם). אוקיי, אמנם משהו פוליטי יותר שגם ידבר על כיבוש ופלסטין, אבל אהבתי את הכותרת - 'דורשים מחמאס וממשלת ישראל להפסיק את ההפגזות והרג אזרחים'. הפגנה משותפת של ישראלים ופלסטינים במטרה למנוע מלחמה ואלימות זה דבר מבורך. שני עמים שנלחמו זה בזה כל-כך הרבה שנים, מתאחדים סביב דבר כל-כך בסיסי ופשוט - די לאלימות!!! הגענו להפגנה וכמובן שהיו שם דגלי ישראל ופלסטין, היו חיילים שעמדו בשורה והסתכלו במבט קשוח על המתרחש, מחכים לפקודה או לסימן להתפרעות כדי שיוכלו להכנס לפעולה. ילדים טובים, ילדים במדים.

אני וחבריי שהשתכנעו לבוא איתי עשינו מה שאנחנו יודעים לעשות - להפיץ אהבה.

כולנו משפחה אחת גדולה
ניגשנו לפלסטינים ושרנו והתחבקנו איתם. ניגשנו לחיילים ואמרנו להם תודה מכל הלב על קור הרוח שלהם ועל זה שהם שומרים על הסדר. ניגשנו לחברינו פעילי השלום שנראו בחרדה שמא מתחיל מבצע עופרת יצוקה 2 וניסינו להעלות חיוך על פניהם. לבסוף חברתי סיגל לקחה את המיקרופון וגם נתנה נאום קצר ומדהים על כך שעלינו לחפש את השלום בתוכנו, שעלינו לקחת קודם כל אחריות על עצמנו, ועל כך ששכחנו שאנחנו למעשה משפחה אחת גדולה! אוי כמה ששכחנו...

חזרתי מהמפגשים טעון בתקווה, ועם רצון עז לעשות פעולה גדולה, ישראלית-פלסטינית, שתראה שבשני הצדדים יש אנשים שרוצים שלום, וגם מוכנים להיות עמדה עבור זה.
אחרי יומיים של דיונים ושיחות, עם חברים רבים ישראלים ופלסטינים, הבנתי שאין הרבה אנשים שחושבים ומוכנים לעשות צעד נועז למען השלום. לפחות לא כרגע...

אחרי יומיים של דיונים הרגשתי שפקעה סבלנותי ואני חייב לעשות משהו. הרמתי טלפון לאמיר - איש המעשה של המהפכה, וישר הוא אמר שהוא בפנים. מה עושים? לא יודעים. יורדים לדרום ונראה.

בתוך יום אספנו עוד חמישה מהפכנים ועוד רכב, דיברנו עם כמה מוקדי חירום באשקלון ובאר-שבע ויצאנו. הגענו לאשקלון לפנות ערב לחמ"ל עמוס בצעירות דתיות שניהלו למופת חמ"ל עם פניות מקשישים ונכים, וניתבו מתנדבים עבור כל נזקק. אחרי שהבנו שזה פחות המטרה שעבורה הגענו, יצאנו לעבר כמה מקלטים בשכונות הדרומיות של העיר. בדרך תפסה אותנו אזעקה. נשארנו לעמוד ולהסתכל על הנסיון יירוט של כיפת ברזל, ואז שמענו את הבום. חזק ומרעיד. הבנו שכדאי שלא רק נעמוד ונסתכל אלא גם נתפוס מחסה. כי השם שומר עלינו, אבל כדאי שנעזור לו לשמור עלינו. בדרך ראינו את הנפילה - רקטה תקועה באמצע כביש, כוחות בטחון שקוראים לאנשים להתרחק. הרבה פניקה וחרדה ושנאה. המלחמה עושה את שלה...

הגענו לשיכונים ומיד קיבלו את פנינו בזרועות פתוחות. מה אתם מתנדבים? מטעם מי באתם? פיקוד העורף? קשה לאנשים להאמין שאנשים סתם יבואו על דעת עצמם. אבל זה בדיוק מה שעשינו - הגענו לשמח ותמוך. חילקנו קצת הפתעות שנשארו מהמסיבה בשבוע שעבר, וגם ברכות ושאלות במתנה שאנחנו מחלקים בפרויקטים השונים שלנו. בכל מקום שאליו הגענו הרגשנו שנתנו קצת שמחה בלב האנשים, וגם קצת עצב על כך שאנו עוזבים. מדהים שכאשר באים עם כוונה כמה קל לגעת ולהתקרב. כמה פתוחים אנחנו יכולים להיות בעיתות מלחמה, לעומת הציניות וניכור של עיתות ה"שלום".

משם המשכנו לעוד ועוד מקלטים. באחד המקומות אשה מקסימה בשם פנינה התחילה לצעוק לשכנים - "בואו בואו, המשמחים הגיעו". איזה כיף :) נכנסנו עם גיטרה אפילו שאף אחד לא יודע לנגן. שברנו את המחסומים ואת המבוכה על ידי שיחה כנה והקשבה, שירה וחיוכים. כי למול הפחד והשררה, למול הפוליטיקה שפושטת בכל חלקה טובה, למול החדשות שממלאות אותנו בזרעים של בורות ופחד, כל שנותר זה לשמוח ולהזכיר שהמציאות היא במה שנמצא כאן ועכשיו.

אחרי כמה שעות של מקלטים, שיגור קרוב ומבהיל של כיפת ברזל, והרבה אנשים מקסימים, נסענו, מותשים ומעודדים אל חוות אדממה שבמושב ניר-משה. אחרי ארוחת ערב ומעגל שיתוף מחוויות היום שהיה, הלכנו לישון בבית הבוץ, שאמנם לא מגן עלינו מפני טילים, אבל לבנות אותו עלה כמה עשרות שקלים.
בבוקר ישבנו עם המתנדבים בחווה ועם גור ועירית, הבעלים המקסימים של החווה. מדובר באנשי שלום אמיתיים, שכמו שגור מגדיר זאת, עושים שלום בין כל היצורים החיים. סיפרנו להם על הפרויקט החדש שלנו שנעשה בהשראתה של האמנית מרינה אברמויביץ'. החלטנו לנסות זאת בעצמנו וישבנו בזוגות ולמשך שתי דקות הסתכלנו אחד לשני בעיניים. מדהים איזה כוח יש למבט פשוט בעיניים. כמה זה מאתגר אותנו להיות בשקט עם מבט ישיר לתוך הנשמה.

                

משם המשכנו לבאר-שבע בירת הנגב. הגענו לשכונה ד' שפעם היתה איזור מוזנח ומלא בנרקומנים והיום זו שכונה עם הרבה סטודנטים, כולל בר הופעות תוסס ומרכז לקיימות שכונתית. כמובן שרוב הסטודנטים לא בעיר כרגע, אך כמה נשארו כדי לעזור לתושבי השכונה אשר אין להם לאן לברוח. פרקנו משלוח מהחווה - כיפה גיאודזית מוכנה לבנייה, עשינו קצת אמנות רחוב על החומה, והמשכנו לעבר המקלטים בעיר. גם פה היתה אזעקה אחת, החלטנו שאת הריצה למקלט אנו עושים בדילוגים, כדי לזכור שגם תחת אש אפשר להיות בשמחה.

עין תחת עין וכל העולם יצא עיוור (גאנדי)
אחרי באר-שבע אוטו אחד חזר למרכז, ואיילו אני אמיר ועמיחי המשכנו לרהט. אם ההר לא בא אל מוחמד... עצרנו אצל שריף, אימאם חביב ומקבל פנים. התיישבנו לקפה ולשיחה, ושריף ישר שאל לדעתנו למצב. הוא צופה חדשות נלהב, וגם אינטלקטואל. מבחינתו הפתרון הוא ברור - חזרה לגבולות 67' פינוי ההתנחלויות. כאשר ניסיתי להסבירו ש-67' זה רק סיפור שאנחנו ממשיכים להמשיך לספר לעצמנו כבר 40 ומשהו שנה, ושהפתרון מבחינת הוא במהפכה ערכית ותודעתית, הוא חזר ואמר שאני לא מציאותי. למרות כל הויכוחים בינינו היתה שיחה כנה ולבבית.

למרות השיח הפוליטי שאליו ניסה שריף כל הזמן לחזור - האזכורים של שנאה כלפי גניבת אדמות של מתנחלים, והזעם על הפשעים שישראל מבצעת בעזה, וטענותיו כלפינו שאנו מדברים אהבה וערכים ולא מדברים פוליטית - למרות כל זה,  הצלחנו לחוות חיבור, ולהראות שהאנושיות מנצחת. למרות השוני בינינו וחוסר ההסכמה על הדרך, הסכמנו שחשוב להיות מכבדים ולשמור על החיוך. אכלנו מהחומוס הטעים שלו, סירבנו בנימוס להצעתו למאכלים בשריים - הסברנו לו שאנחנו אוהבים את בעלי-החיים - נתנו ברכה וחיבוק, החלפנו טלפונים ודיברנו על פגישה באיזור המרכז. נפרדנו כחברים.


משם המשכנו לאשדוד לבקר  חבר. ישבנו אצלו לכוסית משקה וראינו צ'מפיונס ליג ואת ההכרזה על הפסקת אש. כמה דקות אחר-כך מצאנו את עצמנו במקלט למשמע האזעקה. הפסקת האש הזו מבורכת, משום שהיא נותנת קצת שקט לאזרחים. אבל היא לא שווה הרבה אם לא יעשו עוד צעדים משמעותיים לעבר הפתרון של הסכסוך. והפתרון הזה לא יגיע מהמנהיגים הכוחניים. הוא יגיע מאיתנו האנשים.

יש לנו אינטרנט ואפשר לדבר עם עזתים וגם עם ימנים או דתיים. יש לנו אפשרות להבין שיש לנו יכולת השפעה על המציאות, ואין צורך לחכות לבחירות כדי להחליט מי הוא זה שיספר לנו סיפורים על כמה הוא טוב עבורינו, אנחנו יכולים להיות אלו שיוצרים את המציאות. אך לשם כך צריך להיות מוכנים גם לקום ולעשות. הדרך הכי טובה להתגבר על הפחד היא להיות ביחד. אם נשכיל לעשות זאת לא רק בעיתות לחימה אלא גם בעיתות רגיעה אז יש לנו סיכוי ליצור פה שינוי אמיתי ומהותי.


המסע הזה היה בלתי נשכח מבחינתי. אני מודה על כל רגע של עצב ושל שמחה של פחד ושל תקווה. עברתי אותו ביחד עם אנשים גדולים ואמיצים, ופגשתי הרבה כאלו בדרכי.   המסע הזה הזכיר לי את מה שאני יודע עמוק בפנים:

                   
אנחנו נולדנו להיות חופשיים
חופשיים מהפגזות והגדרות והפחדות ומריבות
אנחנו נולדנו כדי לאהוב וכדי ליצור
עזתים וישראלים, ימנים ושמאלנים
כולנו כל כך צודקים עד ששכחנו שאנחנו כולנו ילדים של אלוהים
בואו ניזכר בטוב, בואו ניזכר לאהוב
בואו נגשים את החלום
בואו נעשה את אמא אדמה שמחה ונביא את השלום

זה אפשרי, ביחד, אם נרצה....





2 comments:

  1. כמו כל הקודמות, אחלה כתבה!
    שוקו

    השבמחק
  2. דרך קשה וארוכה וצריך הרבה הרבה אהבה וחמלה ועוצמה מבפנים, בהצלחה ארני!

    השבמחק