שפע אור ואהבה

חזרתי השבוע מעשרה ימים של התנדבות בסדנת תקשורת לא-אלימה ליד ים המלח,

בהשתתפות בני משפחת האדם ממקומות שונים בארץ ובעולם: ירושלים, חברון, פרדס-חנה, אמסטרדם, ז'נבה ומקומות רבים נוספים.

התכוונתי לכתוב פוסט על קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, אך אני אשמור את זה להזדמנות אחרת.

אתמול הלכתי ברחוב וראיתי סטיקר על דלת שעליו היתה רשומה הכותרת של הפוסט הזה.
אז החלטתי במקום לדבר על קונפליקט,  לספר קצת על שפע אור ואהבה שאני חווה מסביבי ובתוכי.

שחר של יום חדש בים המלח

שפע

אל הסדנא הגעתי כאשר 220 ש"ח בכיסי. מבחינתי זה הכסף שלי עד סוף החודש.

במשך שבוע וחצי עבדתי במטבח, עזרתי בסידור ותחזוק המקום, וזכיתי לקורת גג, אוכל מזין וטעים שלוש פעמים ביום, ולהכיר חבורה מופלאה של אנשים אוהבים ושוחרי שלום מכל הגילאים והסוגים והמינים.

איזה אנשים.

כאמל בן ה-60 שהגיע לישון איתנו בחדר שינה לכ-30 אנשים, עם מזרונים על הרצפה. ובבוקר מעביר סדנה קצרה ומתרוצץ בין כולם כמו שפן של אנרג'ייזר.

ז'נט העירקית הגאה, שכל הזמן דאגה לי, ושהזכירה לי את סבתא מנוחה, ושהשאירה לי חלבה כשעזבה.

איסמאיל המזמר, חובב נשים ואוהב את החיים, ששר לי שירים על חופש ועל געגוע. 

מאי בת ה-12, שבתבונה חביבה ובילדותיות כנה הצליחה להפנט אותי ואת כל מי שנכח בסדנה.

שלומי המנהל החביב, עם האנגלית העילגת שלו, שהצליח עם ילד קרחניסט על הכתפיים להחזיק את המקום ולדאוג בצורה כל כך נעימה ושקטה, שכולם ירגישו בבית.

ורבים נוספים.

הרבה דברים קיבלתי שם. מסעות וחוויות, קשיים ואתגרים. שפע.

השפע הזה ממשיך איתי אחרי תום הסדנה. 

אחרי שבוע וחצי אינטנסיביים הגיע פורים - הזדמנות מצוינת לפרוק את המטענים במסיבת פורים משחררת.

בעקבות המלצות התכווננתי למסיבת פורים בעין-כרם.

בדרך פלא הכרתי חבר שגר בירושלים, היה לו טרמפ בשבילי, והסכים שאני וחברה נישן אצלו.

למחרת המסיבה החלטנו להכין כמה משלוחי מנות ולהביא לשכנים.

אין כמו נתינה כדי להרגיש מלא , כדי לחוות שפע. עצרנו מכונית ברחוב, ילדים עם אופניים, וחילקנו להם משלוחי מנות שהכנו. כל ההכנות לקחו כמה שעות, החלוקה כמה דקות בודדות, אבל איזה כיף זה :)

כשחזרתי תל-אביבה, אחרי המסיבה והנסיעות, נותרו בכיסי כ-60 ש"ח. זה היה אמור להספיק לי לכמה ימים. הבנתי שאין לי אפשרות לקיים את עצמי כמה ימים בעיר תל-אביב בצורה הרגילה, ועלי לפעול מחוץ לנורמה.

עשיתי את הדבר המתבקש והלכתי לאסוף, שאריות של ירקות, פירות ולחם מהדוכנים בשוק.

המוכרים היו נדיבים והביאו לי בשמחה את כל מה שנותר, עמד להיזרק, ולפעמים גם הוסיפו דברים ככה כדי לפנק. זו היתה חוויה מדהימה עבורי. לראות שכאשר זקוקים ומבקשים, אז אלוהים גם מקשיב.
תודה עזרא שאתה עוזר לי לחזק את האמון שלי באנשים ובאלוהים.

בינתיים גם קיבלתי שתי עבודות שאחת מהן אף הכניסה לי מזומנים לא ממוסים. (כן אני מעלימן מס, ואני מודע לכך שזה יכול להרגיז כמה אנשים, אבל זה בסך הכל מכוונה טובה).

בקיצור - שפע

                 


אור

יש בנו אור גדול. בכל אחד מאיתנו. ואנו יכולים לראות אותו בנו. הרבה פעמים דרך האחר.
יצא לי לחוות את זה הרבה. הצורה שבה אנשים מדברים אליי, מביטים בי, אוהבים אותי,
עזרה לי ממש להיזכר באור הגדול שיש בי, ביכולת שלי לבחור ולהשפיע ולעורר השראה.

לעתים גם הרגשתי את הפחד שיש בי מפני האור הזה.

 כפי שאמרה מריאן וויליאמסון: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו -  שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת איזה זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".

במהלך הסדנה קיבלתי החלטה לצום שלושה ימים. הצום הזה לא היה צום שהגעתי אליו רק על דעת עצמי. זהו חלק מצום שנעשה בו-זמנית על ידי קבוצה של יותר מ-1000 איש אשר צמו יחדיו למען אחדות עם ישראל. 

החלטתי יחד עם חבר (ששהה בביתו אך היינו בקשר טלפוני) להצטרף לצום.
שלושה ימים ושלושה לילות.
ללא אוכל ושתייה.

הצום נעשה בהקשר למגילת אסתר ולתענית שלפני פורים: 

 "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (מגילת אסתר)

אסתר מבקשת מהיהודים בפרס לצום כדי שדבריה לאחשוורוש ישמעו בלב פתוח ויצילו חיים.

כך גם מבקש אני, שדבריי יישמעו בלב פתוח על ידי כל מי ששומע.

עבורי הצום הזה היה יותר מאשר תפילה למען אחדות עם ישראל, אחדות שהיא כל-כך חשובה כיום.

הצום הזה היה גם עבור האסירים הפלסטינים ששובתים רעב. סאמר עיסאווי שצם כבר למעלה משבעה חודשים למען החופש שלו ושל בני עמו, וחייו תלויים כחוט הסערה.

הצום הזה היה עבור כל מי שנמצא בשבי ובכלא - פיזי, מנטלי וחברתי. כל אדם וחיה שנכלאו על ידי מישהו אחר, או על ידי עצמם, בין גדרות וחומות, מחסומים ומצלמות, כלי נשק וצווים משפטיים. מי יתן ויהיו חופשיים בימינו במהרה.

במהלך הצום חוויתי תעצומות נפש גדולות. חשתי רטיבות בפי והודיה בליבי. תחושות החולשה הפיזית היו קטנות יחסית. רוב הזמן הרגשתי נוכח ונינוח. עבדתי פחות ונחתי יותר, חשבתי פחות ונשמתי יותר.
התמודדתי עם כל מיני תגובות - זה לא אפשרי, תשמור על עצמך, כל הכבוד, אני לא מבינה למה אתה עושה את זה.
מכל תגובה כזו התחזקתי. הרגשתי שאני משפיע, שאני מעורר אנשים, מעורר מודעות או התנגדות.
אבל לא הרגשתי שאני מסכן את בריאותי או נעשה חלש, הרגשתי שאני רק מתחזק, באמונה ובגוף, ושאפשר לעשות דברים שהם פורצי גבולות עבורנו.
זו היתה חוויה מכוננת עבורי, שהסתיימה בתפילה משותפת של כ-20 איש, כולל קבוצת נערות פלסטיניות ממזרח ירושלים, ותפילות בעברית אנגלית וערבית. חוויתי רגע של קדושה. ולרגע יכולתי לראות את האור...

                  

אהבה

כמה אהבה יש בעולם, וכמה אנחנו לפעמים מתקשים לתת לה לעבור דרכנו.
אחד האתגרים החזקים מבחינתי היה לתת אהבה, ולקבלה.
הרגשתי איך האור שבי מושך אליו אורות נוספים שרוצים יחדיו להאיר ביחד, והתקשיתי למצוא את הדרך להתחבר.
פעמים רבות דחיתי ושמרתי מרחק, פעמים רבות הסתתרתי והתגוננתי.

חבר יקר וחכם אמר לי - האתגר הכי גדול שלנו, הכי גדול, הוא "ואהבת לרעך כמוך". וזו גם המתנה הכי גדולה שלנו.
הוא גם אמר לי שהדרך הכי טובה לחוות אתגר זה הוא דרך אשה, או באופן כללי יותר דרך בן/בת זוג.

אני שומע את זה הרבה.
שמעתי את זה גם ממי שרוצה להיות בת זוג שלי.
וזה מכווץ אותי. זה מרחיק אותי. זה לא נשמע לי נכון.
וזה גורם לי להתרחק ולפגוע.

ואני תוהה  - למה זה?
האם זה מדפוס, פחד, מצוקה?
או האם זה צורך למשהו אחר, צורך שנובע מאהבה?

חלק מהריפוי שלי הוא בכך שאני כותב את זה ומשתף את זה.
יש בי רצון גדול לאהוב ולהיות נאהב.
לפני כשבוע התחלתי להגיד את זה לפני השינה - מגיע לי לאהוב ולהיות נאהב.
למה זה כל-כך קשה לפעמים? למה יש לי תחושה שאין לי מספיק זמן ותשומת לב להעניק לכולם? לכל האנשים שאני כל-כך אוהב ומעריך שנמצאים מסביבי...

יש בי אהבה גדולה.
 אתמול נפגשתי אחרי שבועות רבים עם חברים רבים ממהפכה של אהבה.
חוויתי המון אהבה של אנשים קרובים, וזה כל-כך קסום, הדרך שבה אנו יכולים להשפיע זה על זה בכך שאנו פשוט מעדנים את עצמנו, מגלים את הטוב שבנו דרך האחר, ונהנים מהחברותא שאנחנו.



אחת ההגדרות הטובות ששמעתי לגבי מה זו אהבה היתה  -  הרחבת העצמי כך שאפשר להכיל את האחר.

אני מאחל זאת לעצמי ולכל אחד,
שנלמד להרחיב את עצמנו עוד ועוד ולהכיל עוד ועוד אחרים בתוכנו,
להתקרב, להתחבר, להתמזג.


יש בנו אהבה והיא תתעורר ותפרח, יש בנו אהבה והיא תנצח...

אם נרצה...

                 

ג'ירפה מטפסת

אני רוצה לישון אבל מתקשה,
אני רוצה לכתוב אבל מתעצל. ובכל זאת הנה זה קורה.

אני כרגע נגמל שוב מעישון (טבק או גראס, מבחינתי זה היינו אח).
זה לא שחזרתי לעשן כמו לפני.
פעם הייתי מעשן חצי חפיסה ביום.
מאז שנגמלתי לפני שנתיים, יוצא לי לעשן בין 0-3 סיגריות ביום.
בתקופות מסוימות בכלל לא. בתקופות אחרות קצת יותר.
אם יותר מכמה ימים רצוף אני מעשן, הגוף אומר לי בבירור - תפסיק. אבל אז אחרי כמה ימים אני חוזר.
ההתמכרות עדיין קיימת, עדיין לא התגברתי על מה שמסתתר מאחוריה, עדיין לא ברור לי מה הוא הדבר.
כעת אני בודק זאת שוב. וזה קשה.
המחשבה מגיעה, ההזדמנויות קורצות.
שקיעה ליד הים, ישיבה עם חברים, ליל כוכבים,
ישנם רגעים כאלה שפשוט מתבקש להיות עם משהו ביד, ולהתמלא מלוא הריאות, להתענג על העשן, להירגע מכל נשיפה.

                    

עכשיו למשל, לפני שהתיישבתי לכתוב, זו המחשבה שעברה בראשי. אולי נעשן?
במקום זאת אני כותב. כי כמו שאמר לי פעם ברמן שביקשתי ממנו לימונדה בטענה שאני נגמל מאלכוהול (לסם הגרוע הזה אף פעם לא  באמת הייתי מכור): התמכרות פשוט מחליפים בהתמכרויות אחרות.
ואני חושב שזה קצת נכון.

אז למה אני מתמכר עכשיו?
למדיטציה.
לפעילות גופנית - אופניים, תרגילי כוח, מתיחות.
לכתיבה.
ליצירה.
לעשייה.

השבוע יצא לי להיות פעמיים בהפגנה למען האסירים הפלסטינים שעצורים במעצר מנהלי ושובתים על כך רעב.
בכל יום בשעה שש נפגשים צעירים מיפו ומתל-אביב בככר השעון ביפו וקוראים לשחרור האסירים, ובעיקר סאמר עיסאווי ששובת רעב כבר למעלה מ-200 (!!!) ימים, לאחר שנעצר ונכלא ללא משפט.
כל יום תהיה הפגנה כזו, עד שסאמר ישוחרר. או ימות.
חשבתי על איך הויתור שלי קשור לויתור שלו. סאמר מוותר על האוכל שלו, ובכך למעשה מוכן לוותר על החיים.
אני בסך הכל מוותר על הנאה קטנה. אך הויתור הזה קשה לי. למה זה?
אולי כדי לעזור לי לצבור כוח, להאמין בעצמי, שאני מסוגל להשתנות, שיש בי את הכח הפנימי הדרוש כדי לחולל שינוי, כי הרי הכל מתחיל בנו.
ככה, לאט ובטוח, בסבלנות ובנחישות, להפיל עוד מחסום, עוד חומה, עוד סיפור כוזב, לבטל עוד משהו ש"אני לא יכול".

אני הפסקתי להקשיב לקול הזה של - אתה לא יכול.

להפך, זה רק מחזק אותי כשאני שומע אותו - בתוכי או ממישהו לידי.

הכל אפשרי, עד שלא הוכח אחרת. ובינתיים המדע הוכיח לנו מעט מאוד דברים.

אפשר לעוף ואפשר לצלול, אפשר לעשות שלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

בעוד כמה שעות אני נוסע למקום שנקרא אקו-מי, בצפון ים- המלח, בואך יריחו, להתנדב בסדנא של תשעה ימים בהשתתפות ישראלים, פלסטינים ואנשים מכל העולם.

מדובר בסדנת תקשורת מקרבת, או באנגלית - תקשורת לא-אלימה.

יש גם שקוראים לה שפת הג'ירף. ואני כידוע  סוג של ג'ירף :)

ג'ירפות אוהבות - בסכנת הכחדה

הג'ירפות, כמו רוב היונקים הגדולים, נמצאות בסכנת הכחדה.

כך גם התקשורת הלא-אלימה.

למדנו לתקשר בצורה כוחנית, בצורה תועלתנית.

לשים את המטרה שלנו, לפני הבן-אדם שמולנו.

האנוכיות שלנו והאדישות שלנו עלולים להביא לסופה של הג'ירפה, לסופו של סאמר עיסאווי, לסופה של האנושות כולה.

כך מצוטט בספר על תקשורת מקרבת - 

הסופר והעיתונאי הצרפתי ז'ורז' ברנאוס (1943): "כבר זמן רב אני חושב, שאם יום אחד, בזכות יעילותה הגוברת של שיטת ההרס, ייכחד המין האנושי מעל פני האדמה, לא האכזריות היא שתישא באחריות להיכחדותנו, ועוד פחות ממנה, כמובן, ההתמרמרות שאכזריות זו מעוררת או פעולות התגמול והנקמה שהיא מביאה על עצמה... אלא הצייתנות, והעדר אחריותו של האדם המודרני, 'נתינותו' הבסיסית המתרפסת בפני צו שעה פשוט. הזוועות הגדולות שאותן ראינו, הזוועות הגדולות יותר שעוד נראה, אינן מעידות על גידול במספרם של מורדים, אנשים פורקי עול, שאינם ניתנים לאילוף, ברחבי העולם, אלא על צמיחה קבועה במספר האנשים הכנועים והצייתנים." 

אני מאמין שאפשר לשנות את כל זה.

אני מאמין שאפשר לשנות את השיטה, לנצח את המערכת, לחרוך את המטריקס, להפיל את בבילון.

אני מאמין שאפשר ליצור פה גן-עדן, לבנות את ציון.

שבו ג'ירפות ובני-אדם, ישראלים ופלסטינים ועוד מלא סוגים ומינים,

חיים זה לצד זה,

ומדברים בשפה שהיא מעבר למילים,

שפה של גינונים, שפה של סימנים.

סוג של תקשורת שמאפשרת לנו לבטא את עצמנו במלואנו,

שנותנת מקום לאחר, כמו שהייתי רוצה שייתן לי.

אני מאמין שיום יבוא והוא לא רחוק, ונתחיל לראות את זה קורה,

אם נרצה...

            

מהו חופש?

זורבה היווני אומר (פחות או יותר):
"כולנו קשורים בחבל. אנו יכולים להשלות את עצמנו שאנחנו חופשיים, אבל זה רק כי למדנו להאריך את החבל עוד ועוד, ועדיין לא הגענו אל קצהו. אך אנחנו עדיין קשורים. אם נמשיך ללכת, מתישהו נגיע לקצה אורכו של החבל..."

בימים האחרונים יוצא לי לתהות - מהו חופש?
מהו חופש ביחסים? מהו חופש בקריירה? מהו חופש בחיים?
האם אנחנו מציירים לעצמנו מסגרות כדי שנוכל לתחום את החופש מבפנים?
האם כאשר איננו מחויבים לשום דבר אנחנו באמת חופשיים?
והאם חופש הוא בכלל להיות מסוגלים דווקא כן לבחור ולהתחייב? לתחום את עצמנו כדי שנוכל לתת מעצמנו היכן שאנו מבקשים?

אף פעם לא לפחד לצבוע מחוץ לקווים

ישנם לוחמי חופש שאני מעריץ:
גאנדי ומרטין לותר קינג,
ג'ון לנון וצ'רלי צ'פלין
ג'ניס ג'ופלין והלן קלר,
אייבי נתן וחנין זועבי.

מה משותף לכולם?
כולם היו (אני מכליל זאת לזמן עבר למרות שחנין בחיים) מוכנים לשלם מחיר אישי וחברתי כדי להגשים את ייעודם.
כולם דיברו על ערכים אנושיים, והיוו דוגמא אישית.
כולם פרצו גבולות ומחסומים.
אחד צחק לרשע בפנים, ואחרת שרה בלי בושה על תאוות הבצע של ההמונים,
אחת בחרה ברווקות בחברה מסורתית, עלתה על סירה והפגינה על חופש לבני עמה אפילו במחיר של קריאות בוגדת וטרוריסטית מכל עבר,
אחד שבת רעב עד סף מוות למען שלום בני עמו,
וכולם דמיינו עולם של אחווה, שלום וחופש לכולם.
חלקם נרצחו על מה שעשו או אמרו, חלקם נאסרו,
כולם הצליחו להכעיס הרבה מאוד אנשים.

אז מה אפשר ללמוד מכך?

• שהחיים הם רק שלב בדרך, לא צריך להאחז בהם, לא צריך לפחד לאבד אותם. צריך פשוט לחיות אותם במלואם.
• להיות קודם כל נאמן לעצמך, להקשיב ולהאמין לליבך.
• שבן אדם שרוצה להיות חופשי באמת  עליו לקשור את עצמו לחופש של כולם.

חופש לאנשים, זכויות לבעלי חיים - אותה התמודדות, אותו מאבק

חברה יקרה אמרה לי, שתחום עיסוק או קריירה הוא בסך הכל הכלי שדרכו אתה בוחר להאיר את האור שלך.

חכם בעבר אמר - דע את עצמך.

אם כך מה אני?

מהו הדבר אשר באתי לעשות?

מהו הכלי שדרכו אני יכול להאיר?

שדרכו אני יכול לצאת לחופשי?

כשאני עוצם את עיניי עולה בי הרצון להיות מאהב.

(כשאני מקיש את זה על המקלדת ומחייך, אני מבין שאני גם רוצה להיות כותב.)

אני נהנה מהמחשבה שזה יכול להכעיס.

אני מתעצם מהאתגר של משהו שהוא חסר צניעות ובושה.

אני תוהה לעצמי האם אני רק מדבר או שאני גם מסוגל לעשות?

האם איני משחק כאן באש התאווה? 

האם איני מוותר על הטוהר למען היצר?

האם באמת דרך המין אני אצליח להעלות את מפלס האהבה?

אין לי תשובות כרגע,

אמשיך להרהר בנושא,

האם זו הדרך שבה אני בוחר?

האם זהו רק שלב שעובר?

האם באמת אפשר לנתק את החבל או רק להאריכו עוד ועוד?

האם אפשר להיות חופשיים באמת? אם נרצה...

                

מכתב לילדים

אנו מתנצלים,
עשינו במיטב יכולתנו, אבל האמת המרה היא שאיבדנו שליטה.
איננו מוכנים להודות בכך, אבל כשלנו.

לימדנו אתכם שהעולם הוא מקום תחרותי, ושלעזור אחד לשני מתאפשר רק אחרי שעזרת לעצמך.
חינכנו אתכם להלחם ואף למות למען ארצכם, בזמן שהפקרנו את עתידכם.
העדפנו לחלום על חופשות ובידור איכותי, במקום על חיים של חופש שלום ואחווה.

ניסינו,
באמת שניסינו.
רצינו את הטוב ביותר עבורכם. אבל לא האמנו שאפשר לשנות הכל.
ולכן דאגנו כל אחד לביתו, כדי לאפשר לכם את החינוך והבריאות והאושר המירביים.

אבל המלחמות המתמשכות, הזיהום והרס הסביבה, האלימות, והמסחור
הותירו אתכם כועסים ומאשימים, או אדישים ומפוחדים.

אין לנו את כל הפתרונות.
החליפות והתארים, הבתים והפנסיות, לא הופכים אותנו לצודקים ומבינים יותר מכם.
אנו גם חלשים, אנו גם כואבים, אנו גם חוששים.

הממשלות השקרניות עם הפוליטיקאים המושחתים,
אין לכם מה לציית להם.
הגננות הצעקניות, ובתי הספר עם הגדרות,
הן הדרך הנואשת שלנו להתמודד עם חוסר הודאות,
עם הפחד שלנו משינוי, עם ההתמוטטות של הציוויליזציה שחשבנו שבנינו היטב.

אנו שועבדנו, נפגענו והותשנו.
כולנו ניצולים של מלחמות בכל העולם. השואה, מלחמות ישראל, הכיבוש,
הותירו אותנו פצועים ומדממים, והשלכנו זאת פעמים רבות עליכם.
לא התכוונו.
 פשוט לא טיפלנו בעצמנו כמו שצריך.
לא היתה לנו את המודעות לכך.

אבל לכם יש.
יש לכם אינטרנט.
יש לכם חברים מכל העולם, מהטיולים מהלימודים, מהפייסבוק.
יש לכם רעיונות משונים, על מערכות  יחסים, והנהגה עצמית, וכלכלה חלופית,
וטכנולוגיה חדשנית, ורוחניות ניו-אייג'ית מוזרה כזו, ויש לכם הרבה חברים.

האמת היא שאנחנו פה רק כדי לתמוך בכם.
למדו אותנו, הסבירו לנו.
אנחנו מוכנים להקשיב.

אנחנו אלו שלא מציאותיים.
אנחנו אלו שהתעלמנו מכך שאנו הורגים בתאוותנו בכל רגע מיליוני בעלי חיים.
אנו אלו ששלחנו אתכם לבית-הספר ולמערכת חינוך מקולקלת רק כי לא ידענו משהו אחר.
אנו אלו שקנו עוד מכוניות ועוד מוצרים, ועכשיו האוויר שלכם מזוהם, והים שלכם מטונף.
אנו אלו ששיחקנו את המשחק, וניסינו עבורכם להיות מספיק טובים בתחרות, וכעת לאף אחד אין אפשרות לקנות בית.

אנו מצטערים,
ואנו מוכנים להשתנות,
אנו מוכנים ביחד אתכם ליצור את השינוי.

אנו כאן.
הפנסיה שלנו היא עבורכם ועבור צאצאיכם.
הזמן שלנו לא יהיה רק עבור ישיבה בשמש ומשחקי קלפים.
אנו מוכנים להמשיך לעבוד ולתת,
אנו רוצים לשמור אתכם על קשר,
אנו לא רוצים להיות מכורים לתרופות ומטפלות מהפיליפינים.

אנו מאמינים בכם.
אנו מאמינים בעצמנו.

אוהבים אתכם.

יותר מכל,

אוהבים.