לזכור שאנחנו משפחה אחת

כרגיל בבואי לכתוב בימי חג ואבל לאומיים,
אני מתלבט אם לכתוב בהתייחסות לאירוע שנקבע על ידי מישהו אחר,
או דווקא לנצל את הזמן כדי לדבר על דברים אחרים
 שלא מקבלים תשומת לב עקב האירועים  המדומיינים הלאומיים.

גם הפעם אני בוחר להתייחס לאירועים אך מתוך פרשנות אישית למתרחש.

אנחנו והם
יום הזכרון הוא יום לזכור בו.
לזכור מי אנחנו.
ומה שמשתמע מכך היא שאנחנו גם נדרשים לזכור מי הם.
מי הם אלו אשר המיתו את בנינו ואחינו, מי הם אלו אשר אינם רוצים בנו.
ההם הזה נועד לאחד את האנחנו, ליצור סיפור משותף, נרטיב.

האם באמת יש אנחנו והם?
כאשר יהודיה וערבי מתחתנים ומביאים ילדים (לרוב זה המקרה, נדיר הרבה יותר שערביה תתחתן עם יהודי),
הם למעשה שוברים את האנחנו וההם של יהודים וערביים.
הם מביאים צאצא לעולם שאינה מתאימה להגדרות,
שעלולה להיות מנודה מכל אחד מהצדדים בשל היותה בת תערובת.

איך בכלל אפשר לעשות את ההפרדה בין יהודים וערביים?
אבל עובדה, הצלחנו לעשות זאת.
בעזרת מילים מכובסות - מחבלים/לוחמים, הרתעה/טרור, הכרזת עצמאות/נכבה.
אנחנו נלחמים בהם. כי הם לא רוצים אותנו. כי להם יש עוד מדינות ולנו אין. כי הם מבינים רק אלימות.
כי הם לא אנחנו. כי הם הם.


        
 


כולנו בני אדם

אבל
אנחנו והם
אנחנו בסך הכל בני אדם רגילים.
אני ואתה 
אלוהים יודע שזה לא מה שהיינו בוחרים לעשות.

ומה בני-אדם עושים?

אנחנו נלחמים אבל אנחנו גם יוצרים וצורכים, ומשוחחים וחווים ומטיילים ולומדים.
ואנחנו אוכלים ושותים וישנים וחולמים ומשתינים  ומחרבנים ומזדווגים .
וכולנו מרגישים.
לפחות כולנו יודעים להרגיש, למרות שחלקנו שכחנו איך להרגיש.
ואנחנו צריכים להיזכר.
וטוב להיזכר בכך ביום הזיכרון.
איך אני מרגיש לגבי אלו שמתו לאורך הדרך.

לי גם קשה להרגיש.

בסוף השבוע הייתי בוואלג'ה כחלק מריטריט שטח שנקרא "בעיניים פקוחות" שאורגן על ידי דהרמה מעורבת חברתית.
מטרת הריטריט הייתה להפגש באופן לא אמצעי עם מציאות החיים של תושבי הכפר וולאג'ה שבפאתי ירושלים, ולנסות להתבונן על עצמנו למול הסיטואציה.

עלו בי הרבה דברים - תסכול על המצב, חוסר סבלנות לכל המילים שנאמרו לאורך כל היום, אבל גם נחת רוח ותקווה מהמפגש האנושי הפשוט שהיה לנו. אנשים שיכולתי להתחבר אליהם ולהזדהות איתם בלי קשר למוצאם, או למוצאי.

אחד הדברים שניסיתי להבין, זה מה הם מרגישים?
אנחנו פעמים רבות מתבוננים על מה אני מרגיש, ומה אנחנו מרגישים, אבל לא מספיק אנחנו שואלים את עצמנו,
מה הם מרגישים?

יום הזכרון הוא יום מצוין לראות מה אנחנו מרגישים, וגם לנסות ולדמיין, מה הם מרגישים.

ההם הזה יכול להשתנות בכל סיטואציה - הנשים, הדתיים, הגנרלים, העניים, האריתראים, הדולפינים.
ביום הזכרון ההם הזה מאוד מובנה, והוא מובנה כך כדי להבנות את מי אנחנו.
אנחנו כל מי שהוא לא הם.

האמנם?
תמלול בעברית מתחת לסרטון

       


תמלול (לא מלא):

שתי ילדות קטנות
נתפסנו באיך שהעולם רואה אותנו
איך שהעם שלי רואה את העם שלך,
ובדרך שהעם שלי רואה את העם שלך
ובדרך שהעם שלנו רואה את עצמנו

ב-1996 ילדה יהודיה נולדה עם נרות שבת זורחים בעיניה
ב-1996 נולדה ילדה מוסלמית עם תפילה מצלצלת באוזניה
היא הכירה רק את הטקסים הדתיים שלה,
את אדוני
את אללה

היא אף פעם לא שמה לב
שהילדה הקטנה היהודית הזו
שהילדה הקטנה המוסלמית הזו
היתה יושבת עם אותם חוטים ואותם מחטים שהיא החזיקה.

נולדנו מתוך הסתגלות למציאות
אבל גודלנו עם דעות קדומות
שילדה יהודיה
ילדה מוסלמית
כל מה ששמענו זה
כסף מלוכלך
בעל מדכא
בנקאי בעל אף גדול
חשוד כטרוריסט
ניצולת תא גזים
לכו חזרה הביתה

אבל השנה היא 2013
וכל זה היה בעבר נכון?

אז איך זה שבכל פעם שמטבע נופל אני זו שמצופה שתרים אותו
גונבת מכיסם של כולם?
ואיך זה שבכל פעם שהתור לבדיקה בטחונית בשדה התעופה מתקדם הלאה
אני זו שנלקחת הצידה ומתחילים למשש אותה?

שתינו מסתכלות לאפליה בעיניים
שתינו חיות בארץ שנשבעה למעלה ולמטה
שכל האנשים שווים

הידיים שלנו צריכות להיות משולבות
אגרופים מונפים מעלה כאחד
נאבקות יחדיו על התגיות שהארץ הזו שמה על אנשיי

בחברון ילדה פלסטנית בת 14 נהרגה
כאשר מתנחל יהודי ירה כדור לתוך עינה הימנית
היא לעולם לא תזכה לראות את ארצה הקדושה חוזרת אליה
בהרצליה ילדה בת 14 נהרגה על ידי מתפוצץ פלסטיני
היא רק רצתה לאכול במסעדה האהובה עליה ליד החוף

נאמר לנו להישאר בתוך גבולות הדת שלנו, המסורת שלנו
כאילו שחיי ילדה פלסטינית שנהרגה מירי של רובה יהודי
שווה פחות או יותר
מחיי ילדה ישראלית שנהרגה על ידי פצצה פלסטינית.

העולם מעדיף ללעוס ולירוק את ההסטוריה שלנו
מאשר לעזור לשתי הילדות הללו

אלו יכלו להיות אנחנו

העולם בלע את העבר שלנו
אבל כמה מהר הוא שכח
הינך מה שאת/ה אוכל/ת

אתם מבינים,
הילדה היהודית הזו
והילדה המוסלמית הזו
הרבה יותר דומות ממה שהדתות שלנו היו רוצים שנחשוב
משום ש...
אני בטוחה שלא חשבתם ש...
יש לנו את אותם סרטים אהובים
וששתינו אוהבות חומוס
ואנחנו ממשיכות לשאול את אותן השאלות הארורות
בכל פעם שאנו מתאהבות בבחור
האם הוא בחור מוסלמי הגון?
בחור יהודי הגון?
אם פגשת אותו במסגד? בבית הכנסת?

הילדה הפלסטינית הזו
והילדה הישראלית הזו
אף פעם לא יזכו לשאול את השאלות הללו
הן יכלו לאהוב את אותן הסרטים האהובים
והן יכלו להיות משוררות
שמופיעות  על במה כמו זו

ולנו אולי אין את האפשרות הזו
כי אנחנו נותנים לאיך שהעולם רואה אותנו
לחסום את דרכנו
אנחנו מחוברות
אנחנו אחד
כמו אדוני
כמו אללה
כמו אלוהים

אלוהים גדול מדי מכדי להכלל בדת אחת

איזה מין משפחה אנחנו?

אני מאמין שכולנו משפחה אחת.
משפחות הן משהו שמחזיק אותנו, שמלווה אותנו ותומך בנו לאורך הדרך.
אבל משפחות הן גם כלי לשימור ההירכיה ומבנה הדיכוי והשליטה.
רוב מקרי האונס, ומקרי האלימות כלפי נשים וילדים נעשים בתוך המשפחה.
כבר במשפחה הראשונה בסיפור התנ"כי מופיע רצח בתוך המשפחה.
המשפחה שלנו חולה.

אבל אני מאמין שגם אפשר לרפא את היחסים בינינו.
מה שהילדות הנהדרות האלו מספרות לנו בצורה כל-כך יפה,
זה שאנחנו יכולים לנסות לראות את הדומה אצל השונה,
ואז הם, כבר לא כל-כך הם.

זה לא אומר שאנחנו פחות אנחנו. זה פשוט מגמש את האנחנו, מרחיב אותו, משנה צורה.
כמו החיים. כמו המציאות. כמו אהבה.
להתנגד לזה, זה להילחם.
להילחם בעצמנו.
כי אנחנו גם ההם. ההם של ההם.

מילה על עצמאות

מה פירוש המילה עצמאות,
ומה למעשה אנחנו חוגגים במטסים צבאיים, בפיצוצים ראוותניים ובשריפת בעלי-חיים?

עצמאות בעיני היא היכולת לקיים את עצמך ואת הקרובים אליך
מבחינת אוכל, מחסה, ואנרגיה
וגם מבחינת תרבות, חיי רוח וקהילה, ואהבה.

איני מאמין במדינה פלסטינית כפי שאיני מאמין עוד במדינה יהודית,
בעיניי הישות של מדינת לאום היא ישות שבנויה על ערכים מיושנים,
והגיעה העת לחדש את המבנה החברתי שבתוכו אנחנו חיים.

החברה הפלסטינית מפוררת.
מאות קילומטרים של גדרות ומחסומים,
הטלת חוקים שונים על חלקים שונים באוכלוסיה,
הפעלת מערך מלשינים,
כליאה מסיבית של גברים ונערים פלסטינים,
אלימות ודיכוי ממוסדים
הותירה את החברה הפלסטינית מסוכסכת ומדממת.

אין בי תקווה להסכם שלום או הסדר שיושג על ידי פוליטיקאים.
מטרת תהליך השלום היא לשמר את הסכסוך.
מלבד זו שאני יחד עם ציבור הולך וגדל איבד את האמונה בהנהגה.
אבל לא מדובר באדם מושחת כזה או אחר. מדובר בכל מערך השליטה.
כשם שאיני מאמין בהנהגה הישראלית המושחתת,
כך גם אין לי אמון בהנהגה הפלסטינית המושחתת.

אך אני מאמין שגם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים ליצור לעצמם חיים הרבה יותר טובים
לו יתחילו להפנות משאבים לדברים החשובים,
ובמקום להתלונן או לבקר את הפוליטיקאים,
ליצור שיתופי פעולה של גידול מזון, תקשורת, חינוך.
לימוד השפה של השכנים,
מעבר לאנרגיה עצמאית נקייה ומתחדשת,
שימוש יעיל במים, כמו בניית שירותי קומפוסט,
יצירת מטבע קהילתי.
ריפוי הנפש ועבודה פנימית משותפת,
אמנות ומוזיקה.

עבודה משותפת מהסוג הזה יכולה להתחיל ליצור את המבנה החברתי שאליו אנו עוברים
מבנה של קהילות שתומכות זו בזו ומספקות לעצמן את רוב תצרוכתן,
ובדרך זו גם לתת מענה לאתגרים שיצוצו בזמן שינויי האקלים ואובדן האיזון האקולוגי.

העבודה הזו, והמפגש עם השכנים,
יכול ליצור מציאות אחרת,
מציאות של תרבות מעורבת, ודת משולבת.

מציאות של עצמאות אמיתית.
עצמאות שאינה בלתי תלויה,
אלא כזו שרואה בהם את אחיותינו, את ילדינו, את סבתותינו, את דודינו
כזו שרוצה לחזור להיות משפחה
משפחה אוהבת

אם נרצה...