למתוח את השמרלינג

שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום....


לפני יומיים יצאתי מנתיב הל"ה שליד בית-שמש, עם חברי למסע גלסקי - רתומים לעגלות, ועם מטענים בלב - לעבר ירושלים. זה היה חלקו האחרון של מבצע עלייה לירושלים יומרני וחסר פשר, שהייתי מאוד שמח עליו :)


לפני שנה ושבוע, כתבתי את הפוסט הראשון שלי על יציאה לדרך חדשה, ללא בית, ועם חלום גדול. אפילו אוטופי.
הייתי אז עמוק בתוך חבורת מהפכה של אהבה. זה היה זמן שבו התחלתי להשיל מעליי את המסגרות הקיימות כדי למצוא את דרכי בתוך אינסוף האפשרויות אשר החיים האלה נותנים לנו במתנה. כעת אני בירושלים עם חבורת אומנים מתגלגלים לעבר הלא-נודע. הדרך עודנה נגלית לפני. עם כל סיבוב פדל. עם כל מפגש מלב אל לב. עם כל כשלון צורב.


לקרוע את המתח עם סכין

ביומיים-שלושה הראשונים של המסע, שיצא מנועם שליד קרית-גת, היינו שבעה חברים. ששת הקבועים שעשו עד כה את הנסיעות ביחד, והצטרפה אלינו עדי סגל, הרוכבת הצלמת הנועזת החוקרת. היציאה לדרך לוותה בקשיים כרגיל. בכל פעם שרוצים לצאת, כולנו חשים במפלס המתח עולה. השיתוף פעולה שדרוש בזמן אריזת ציוד ותחילת תנועה, גורם לנו כנראה לוויברציות חזקות, וכל מכה שחוטפים, או אבן שזורקים אחד על השני, יוצרת גלים חזקים. וככה אנחנו יוצאים שמחים אך גם מתוחים ועצבניים, בשעה קרובה לחשיכה. אני מנסה לנשום, לזרז, לעזור ולהרגע בו-זמנית. זה עובד לפעמים, ולפעמים יוצא משליטה.


המשכנו לרכב באותו ערב של צאת ט"ו באב, לאור הירח. הנסיעה הקסומה והשקטה בשעת לילה, לוותה ברחשי הטבע שמגרים את הדמיון, ובקריאות ואנחות של חשש, בנסיון שלנו להחליט היכן עוצרים. אחרי שעצרנו לבסוף, רציתי להמשיך ולחוות את אור הירח, והמשכתי לרכב עד לחירבה ישנה שהיתה כנראה גם היא איזה כפר פלסטיני נטוש שנמחק מספרי הלימוד בבתי הספר. לידה היתה תאנה, גדולה ומוארת ורקובה. ישבתי לידה, ניסיתי למצוא שלווה. מצאתי בעיקר פליאה על עוצמתה של הלבנה.


חזרתי למחנה שבו כולם כבר היו במצב שינה. הלכתי לישון גם. קמתי למחרת נמרץ וקוצני. מוכן לדהור ולנווט לעבר בית גוברין. כדי להעביר את זמן ההמתנה לשאר חבריי הצביים המתעוררים לאיטם, יצאתי לסייר ולבדוק דרך מתאימה. התחלנו לרכב בשעה שהשמש כבר להטה. גם כבישי האספלט להטו, וכאשר נפגשנו עם כביש אחד, התחלנו גם אנחנו ללהוט. השאלה האם לנסוע לאורך קטע קצר על הכביש, מיד הציתה ויכוח וחוסר הסכמה. התפצלנו למשך כמה דקות, עד שהגענו לדרך ללא מוצא. אפשר היה לקרוע את המתח עם סכין.


מה עושים כשיש מתחים? מתעגלים...
התיישבנו בחורשה ליד פארק האקשן שלילדים, וניסינו להבין מה הלך פה הרגע ולמה אנחנו כל-כך מתוחים ממשהו שאמור להיות חוויתי ומהנה? הסכמנו על כך שכדאי לנו להתרחק מכבישים. להיות יותר קשובים, ולקבל את זה שחלקנו לפעמים קצת מתוחים או עצבניים זה חלק ממה שלקחנו על עצמנו -  לעלות לירושלים, שבעה אנשים עם חמש עגלות, לאירוע שמתקיים עוד שבוע. ואם כבר לקחנו על עצמנו משימה שגדולה עלינו, בואו לפחות נהנה ממנה.

נסיעה על הכביש, לא כל-כך נעים...

רגעים מכוננים

לאחר ישיבת הפתע, הלכתי למצוא לנו נקודת מעבר להמשך הדרך, אשר נחל יבש ועמוק  הפריד בינינו. עובדי הפארק הראו לי מעבר קשוח אבל עביר, והתחלנו לגלגל ציודנו מהגדה האחת לשנייה, תוך שיתוף פעולה. וכך לפתע, עברנו מכשול פיזי, אבל גם מכשול סמלי. עברנו שלב...


הנוף השתנה. פתאום היינו בדרך עפר ישרה ונוחה, בצידינו כרמים שופעי ענבים, ומעליהן גבעות עם חורש טבעי. בדרכינו קטפנו וליקטנו ענבים (קצת ממש מהכרמים עצמם, את הרוב מהריצפה או מגפנים שגדלו בצידי הדרכים), תאנים חרובים וסברסים קוצניים. תחושה של גן-עדן אמיתי, האפשרות להושיט ידך ולקטוף פרי מתוק ועסיסי.


בעצירת הצהריים, הצטופפנו כולנו בצל חרוב, וכך היינו בלית ברירה קרובים. הקירבה הזו הכריחה אותנו להוציא את שאר המשקעים שעוד נותרו מהמתח של הבוקר, ולהמשיך בדרך מעט יותר נקיים. זה היה החלק הכי יפה של המסע עד כה בעיניי. הרכיבה בין הגבעות, בקצב יחסית אחיד ומהיר, מזג אוויר נעים ונופים מרהיבים, שבעה רוכבים נועזים ויפים.


לפנות ערב הגענו לקיבוץ בית גוברין, ובהחלטה של רגע, והתגלגלות, מצאנו את עצמנו בבית הילדים של בית גוברין. מותשים ועייפים, התגלגלנו כל אחד למיטתו, כשאיתנו חולקים את המבנה  בני 16 נמרצים שהגיעו לקורס למדריכים צעירים. בבוקר קמנו, ולא כל-כך ידענו איך ממשיכים. היו לנו שני אנשים שעוזבים, ומסלולים שנראה שייקחו לנו ימים רבים במידה ונעשה אותם עם כל הציוד ודרך הגבעות וההרים. ישבנו וחשבנו שעה ושעתיים. אחד רצה כבר לצאת מהקיבוץ, אחת התלבטה אם לתפוס את האוטובוס הקרוב. באותו רגע קרה שוב שינוי, עוד מעבר שלב. נכנסתי לרגע לבית הילדים והתחלתי לצחוק עם טולה על הציורים שעל הקיר. לכאורה אני אמור להיות מרוכז וטרוד לגבי המשך המסע שלנו שנראה כרגע תלוש לגמרי, אבל במקום זאת העברתי את הזמן בהתלוצצות.


מאותו רגע ידעתי שאפשר להיות רגוע. אנחנו נהיה בסדר. הפתרון יגיע. טיפסתי על העץ מעלינו והתחלתי לקטוף תותים. אלו היו תותי פוסט-עונה נדירים, ורציתי לנצל את הזמן ולקטוף כמה שיותר עבורינו ועבור הפעוטון שלידו היינו. ברקע שמעתי את חבריי עושים טלפונים ומתייעצים. שואלים אותי לדעתי, ואני צועק מלמעלה שאני סומך עליהם, אם יהיה לי רעיון אני אשתף. אחרי חצי שעה יצרנו קשר עם חבר ממושב לא רחוק שאמר שיגיע עם טנדר לקחת עבורנו עגלות וציוד. הסכמנו על נסיעה על הכביש, ועל כך שמי שלא רוצה לנסוע על הכביש יסע בטרמפים. יצרנו קשר עם להקת ורטיגו מנתיב הל"ה, ותוך חמש שעות ישבנו בצל הלולים המדהימים שלהם שהפכו לסטודיו לריקוד ולבית אירוח אקולוגי מהמגזינים. מדהים.

עדי ואודי במנוחת צהריים בצל הגפנים

עדי נותנת שמרלינג בעלייה לבית גוברין

ציור על קיר בית הילדים בבית גוברין.
 כולנו משוגעים

אמיר הגיע לנתיב הל"ה להביא פנימיות ולעשות חיקוי של מנורת לולים.

הכשלון בכסלון

המתיחות והאתגרים לא נגמרו. נותרה לנו העלייה הרצינית לירושלים. בסופו של דבר, נותרנו שלושה שרוצים להגיע יחדיו לירושלים. כל השאר, כל אחד מסיבותיו ואילוציו, ויתר על העלייה עצמה. ייתכן שתהיה הצטרפות בהמשך, אבל אין לדעת. האתגר שלקחנו ערער מעט את היסודות שלנו כקבוצה להרגשתי, ונאלצתי לקבל את זה, להודות בכשלון. כשלון שלי, כמי שמאמין בדרך חיים משותפת, ליצור משהו שייעשה לגמרי במשותף. מצד שני אני חושב שזה חשוב מדי פעם להכשל.


בכיתת הגברים של יעוץ הדדי שלקחתי בה חלק כמה פעמים, היינו עושים תרגיל כשלון. היינו למשל מנסים לבנות פירמידה אנושית ומתרסקים. המטרה היא להתגבר על הדיכוי שלנו בתור גברים מערביים, שמחנך אותנו שעלינו להיות מצליחים. בעסקים, במיטה, עם הילדים. אבל כדי להיות טובים לא צריך להיות מצליחים כל הזמן. צריך גם להיות מסוגלים להכשל כדי ללמוד לפעם הבאה. לכן אני גם מודה על הכשלון הזה, שהוא לא באמת כשלון, תלוי איך מסתכלים...


אם כן, יצאנו לעלות את החלק האחרון של הדרך בסך הכל שני חברים. שלולי חברתנו עלתה עם אופניים באוטובוס. באותו היום הצטרף אלינו במפתיע חבר נוסף, יוני, שבא גם הוא לתת שמרלינג, כדי שיהיה פחות מתוח. אחרי נסיעה מאומצת לאורך כל היום בנסיונות למצוא את העלייה המתאימה, הגענו לבסוף לעלייה לכסלון. אם כבר כשלון, אז שיהיה בכסלון. עלינו את העלייה התלולה והמפרכת, עד שהחושך הקיף אותנו מכל עבר. התלבטנו מה לעשות, ולבסוף החלטנו לקרוא לגדי חברי היקר שגר בכסלון שיבוא לתת לנו טרמפ. גדי הגיע כהרף עין עם אוטו רנו קנגו. באורח פלא, ביעילות של מקגייוור תלת ראשי, הכנסנו שתי עגלות עם הציוד לאוטו, שתי אופניים קשרנו על הגג על מזרון, ואני ויוני נדחסנו באוטו ליד גדי בזמן שגלסקי תופס בחלון האוטו ונמשך על גבי האופניים, במעלה העליות במהירות שלושים קמ"ש.
וכתתו ידיהם לשמרלינג.


הגענו אל גדי, אכלנו והתקלחנו, והלכנו לישון לקראת היום האחרון במסע שלנו. הנסיעה ביום האחרון היתה מדהימה. אוויר הרים, וריח אורנים, אכילת סברס על הכביש. ירידות מפותלות, ועליות ממריצות. הגענו לעין-כרם למנוחת צהריים בלב בוסתן צעיר. אחר הצהרים המשכנו והגענו לתוך העיר, על עגלותינו, כמו צליינים משיחיים והיפיים. הגענו היישר לגן הסוס, לאירוע אמנותי מתגלגל של קבוצת בית ריק שבו ניקח חלק השבוע, אבל על כך אספר בפרק הבא של אם נרצה, הישארו מתוחים ואל תעזבו את השמרלינג...

סברסים בצד הדרך

מנוחת צהרים בעין-כרם בצל התאנה

הגעה לירושלים, איזו גאווה!!!

לא נכשלים רק אם לא מנסים...
לא מגשימים אם לא רוצים...

                

הולכים על זהב

הזן מאסטר גיל אלון, מוכר למי שגדל כמוני מול הטלוויזיה המסחרית של שנות התשעים, כלומר ערוץ 2 בתחילת דרכו, כמנחה המשעשע והלבבי של התוכנית הגרועה למדי - לינגו. במיוחד הלהיבו אותי קריאות העידוד שלו - הזהב, הזהב, הזהב, כאשר המשתתפים היו צריכים להוציא כדור זהב שיקבע האם הם ילכו עם עוד כמה אלפי שקלים הביתה. הנה תזכורת משעשעת:

              

כאמור התוכנית היתה גרועה למדי, והקריירה של גיל לא נסקה. אבל גיל שמר על אופטימיות כפי שהוא מקרין מעל המסך, ויצא לחפש אחר הזהב האמיתי. הזהב של הרוח, הזהב של הלב.

רבים בימינו שואפים לזהב. להיות הכי טובים במשהו. לזכות במדליה. לזכות באקסיט. לזכות בזוגיות המושלמת. את הביטוי ללכת על זהב, שמעתי השבוע מאדם, בעל החווה שאני מתארח בה - דרכי נועם. באחד הלילות ישבנו יחדיו ושוחחנו על האנשים השונים שמגיעים לחווה. ביניהם יש הרבה צדיקים, וגם כל מיני טיפוסים מפוקפקים. אדם סיפר לי שלמרות שהוא משתדל לקבל את כולם, הוא מחפש את אנשי הזהב.

מה זה זהב?
ובכן יש נחושת. נחושת היא נתינה שנעשית מתוך תחושה שיצאתי פראייר. תוך כדי שאני נותן או משלם למישהו, אני מרגיש שגונבים אותי. זוהי הנחושת.
הכסף הוא נאצל יותר. זו נתינה שמבקשת הכרה ככזו. אני עושה עבורך, רק זכור שאני עושה זאת עבורך. אני לא מבקש תמורה, רק את ההכרה בנדיבותי. זהו הכסף, נתינה שנעשית ברצון אך עדיין לא לגמרי שלמה.
מה נשאר? הזהב הוא כמובן נתינה ללא תנאי. נתינה לשם הנתינה. נתינה מכל הלב.

אז אדם אמר לי - אני מחפש יחסים של זהב. אבל איך אפשר לחפש יחסים של זהב? הרי אם אני לא מרוצה מהיחס של האחר, אז אני עצמי לא נמצא לגמרי בנתינה, כי אני עדיין מתחשבן ובוחן את האחר במקום להתרכז בעצמי.

אדם מאכיל את הכבשים - בחור זהב

אדם בעל לב הזהב הקים את החווה לפני כמה שנים כחלק מפרויקט לשימור צמחים מקומיים שכמעט נכחדו, ושימור וטיפוח של צמחי מרפא. הוא נשוי לדניאלה המקסימה ואב לסיני בת השנה וחצי, שזכיתי לבנות עבורה ארגז חול ומגלשה. החווה שוקקת בעלי חיים וצמחים, ויש כאן שפע עשייה - טיפול בעופות כלבים וכבשים, עישוב ושתילה, קצירה וניפוי של חיטה, הכנת אוכל ושימורו, בניית מבנים, ויצירה של כלי חימר ותכשיטים.

אדם הוא בנם של איליין ומייק סאלווי שביקרו כאן בשבוע שעבר. איליין התפרסמה לפני כמה שנים כאשר הצליחה להנביט זרע של תמר מהמצדה בין כ-2000 שנה. עבורי איליין תמיד תיזכר בתור האשה הלבבית שמזכירה לי את סבתא מנוחה ז"ל. איליין הכינה לנו לחמניות טריות כל בוקר, וסיפרה לנו מעשיות על עצים וצמחי מרפא שונים. לפני שבוע נפטרה רוחמה הכבשה, שילדה לא מזמן את נועם ונעים. מי שנותרה איתם זו בטי, הכבשה המשוגעת, שלא יכלה לשאת את הבדידות. איליין שחמלה את בדידותה של בטי החליטה יום אחד לצאת לטיול קצר לשכנים. היא חזרה אחרי כשעה עם טליה צעירה. היא סיפרה לנו שמכל הכבשים של השכן, שפוחדות פחד מוות מבני אדם, הטליה החביבה - שקיבלה את השם שילגי - היא היחידה שניגשה אליה, ואף ליחכה את דש חולצתה. זה היה תחילתו של סיפור אהבה. איליין קנתה במקום את הטליה והביאה אותה לחווה,. ומאז, שלגי יחד עם בטי ושני הטלאים - נועם ונעים, פועים להם יחדיו ברננה.

נועם ונעים החמודים

המסע שלנו, שמפגיש אותנו עם דמויות כמו איליין ואדם, ועם יצורים כמו בטי ושילגי, ובעיקר מאפשר לנו להפוך את המקומות שאנו מגיעים אליהם - מקומות של אנשים אחרים - למעט יותר שמחים, מעט פורחים יותר, מעט יותר שוקקי חיים, זה זהב אמיתי. כי כדי שהדשא של השכן יהיה ירוק יותר, לא חייבים להצהיב את שלנו (אפילו שדשא זה ממש בזבוז מים). אפשר פשוט להפוך גם את הדשא של השכן לדשא שלנו:


                 



על נתינה וחשיפה

שאלה נוספת שעולה אצלי, זה היחס בין נתינה, לבין חשיפה. יש אמונה כזו שצדיקים אמיתיים נותנים בסתר. הם אינם מפגינים את הנדיבות שלהם בצורה חשופה. אני בעצמי משתדל להיות גם וגם. גם להיות בנתינה ביום-יום, בדברים הקטנים, בלי להתעסק בכך יותר מדי. אבל גם אני מעוניין לחשוף את עצמי, כמו שאני עושה ברגע זה ממש :)

החשיפה אמורה להביא למרכז הבמה את הערכים שעל פיהם הייתי רוצה לחיות. אבל מרכז הבמה הוא מקום מאתגר. האגו מאוד אוהב להיות שם. לקבל פרגון וחיבה והערצה. ואז הבמה הופכת להיות העניין, במקום המחזה שאתה מציג עליה. זה ממכר, זה משכר. מה שנקרא - די,תמשיכו... לפעמים אני מוצא את עצמי מדמיין שאני גאנדי. אמא שלי קוראת לי ככה מדי פעם בתור כינוי גנאי/חיבה. בתגובה אני קורא לה אמא תרזה.

גאנדי ומאמא תרזה התפרסמו על שום הערכים שעל פיהם פעלו. הם מוכרים בכל העולם כדמויות נערצות לחיקוי. כמוהם גם נלסון מנדלה הקשיש, שכרגע נמצא במצב פיזי קשה. נלסון מנדלה כבר מזמן הפך מאדם לסמל, לייצוג. הוא הפך להיות גדול מהחיים, מין דמות שקשה לאנשים להתחבר אליה, כי הוא רחוק מדי ממה שאנחנו מכירים, ומהדרך שבה אנשים חיים. עבור רוב האנשים, יש את הנלסון מנדלות שדואגים שהעולם יהיה קצת טוב יותר, ואנחנו, אנחנו רק רוצים לחיות את חיינו בשקט. אבל כמו נלסון מנדלה יש מיליונים שאינם מוכרים. כאלו שאינם זוכים לחשיפה. כאלו שמשקיעים את חייהם בתיקון עולם. האם תיקון העולם שלהם יכול לקרות בהסתר, רק בעולמם הפנימי? רק באמצעות מערכות יחסים אישיות/מקצועיות? או שיש צורך גם בהפגנתיות ובחשיפה לציבור? האם לא ראוי שיהיו כמה מאות נלסון מנדלה, לא כמה נערצים בודדים ולרוב מתים?

פרויקט חיבוקים של מהפכה של אהבה.
אפשר פשוט לחבק, ואפשר לעשות זאת עם שלטים ומצלמות.
מה נכון יותר?

לפני שבוע התראיינתי לעיתון גלובס מגזין, עבור כתבה על אנשים שעשו שינוי בחייהם והחלו להאט את הקצב. מאוד שמחתי על הכתבה. בשיחה עם הצלם אדוארד שהגיע לצלם אותי עם האופניים, סיפרתי לו על הבלוג הזה שאני כותב ושיש לו 100-200 קוראים כל פעם. הוא אמר לי ש 100-200 קוראים זה כלום. מיד התכווץ לי האגו, מה כלום? זה מלא אנשים שמעניין אותם מה שיש לי להגיד. אבל פה בדיוק נכנס הקטע של האגו. זה לא אמור להיות אכפת לי כמה אנשים קוראים אותי, אבל הנה אני מתעסק בזה, ומנסה לקדם את הרעיונות שאני מאמין בהם, להיות חדשני ופרובוקטיבי לעתים, ולצבור עוד קוראים. והאגו מתמוגג.
אז איך בכל זאת עושים זאת? איך מאפשרים להרבה אנשים להחשף לדברים טובים שאני עושה או לוקח בהם חלק, מבלי להפוך את החשיפה לעניין המרכזי? אין לי תשובות ברורות על-כך, ואשמח לשמוע את דעותיכם בנושא בתגובות שבתחתית הפוסט או בפייסבוק.

הולכים אל עיר של זהב

"צָעַק לִבָּם, אֶל-אֲדֹנָי; חוֹמַת בַּת-צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, יוֹמָם וָלַיְלָה--אַל-תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל-תִּדֹּם בַּת-עֵינֵךְ . קוּמִי רֹנִּי בליל (בַלַּיְלָה), לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת--שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל-נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ--הָעֲטוּפִים בְּרָעָב, בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת." איכה ב' יח'-יט'

השבוע החלטתי לצום את צום ט' באב. הרגשתי שאני צריך ניקוי פנימי, וגם שזה יכול לבוא טוב לאדם ששומר מסורת. היה צום מעט קשה אבל מאוד מחזק. בליל ט' באב נסענו למערות סמך, ולאור נרות קראנו במגילת איכה. המגילה היא כולה קינה לחורבן שנפל על בת-ציון (ירושלים), ועל בית המקדש. חורבן שהוא סמל לשנאת חינם, לשפיכות דמים, לצרות עין, לכיבוש זר, ולשאר הרעות שהעם היה שרוי בהם באותם ימים.

גם היום יש לנו מנה גדושה של אותן רעות. ולכן החלטנו להתגבר על הרע בטוב. החלטנו לעלות ירושלמה. ומכיוון שאנחנו קהילה על אופנים, אנחנו מתחילים לעלות עם האופניים, ועם העגלות (שעברו דיאטה רצינית). מכיוון שקצב התקדמות שלנו עד כה היה משהו בין צב לחלזון, יש להעריך שעלייה לירושלים תקח לנו בין חודש לחודשיים. אך אנחנו לא סתם עולים לירושלים, אנחנו עולים כדי להצטרף לאחינו האומנים/יוצרים/מהפכנים שיצרו את פרויקט בית ריק והזמינו אותנו להצטרף אליהם לאירועים שמתחילים ב-24/7.  לכן, החלטנו להעזר בחברינו - בכם, כדי להגיע לירושלים. אנו מזמינים את כל מי שרוצה להרתם, כל מי שמאמין שאפשר להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, כל מי שרוצה לחוות עליה לרגל שהיא לא ברגל. מוזמנים מאוד להצטרף אלינו למסע אל ירושלים, וגם בירושלים עצמה, כדי שאולי, יחדיו, נוכל למצוא זהב.

אם נרצה....

(כדי לדעת יותר על העלייה לרגל ועל האירועים בירושלים, מומלץ להכנס לקישורים המצורפים ולקרוא פרטים)

           

          

יש לי ציפור קטנה בלב

יש לי קעקוע על הגב

של בז יפה כנף וקצת עקום

צייר לי אותו חבר שעכשיו גר במאה שערים

וזה מעלה בי זכרונות מתוקים

על שיעור ספרות עם נורמה המורה הארגנטינאית

שסיפרה לנו את הסיפור על הבז של בוקצ'ו

על גבר מאוהב שכל מה שהיה לו זה בז

והוא הקריב אותו כדי להאכיל את אהובתו

למרות שהבז החי היה הדבר היחיד שהיא היתה באמת צריכה

ועכשיו הוא נמצא בקיבתה

סיפור טרגי על אהבה גדולה

כעת אני יושב במעלה גבעה בצל עץ אשל יפה

ליד החווה של פיליפ על כביש 40 מקרית גת לבאר שבע

השבת בפתח וכולם מסביבי עסוקים, בלסדר ולנקות

חלק נסעו להביא אוכל ועוד כל מיני דברים

אנחנו ביום ראשון מגיעים לתחנה השלישית

עם הקהילה על אופנים ,

בדרכנו לשומקום ...

יצאנו ביום שני משדה צבי לכיוון נעם

חשבנו שייקח לנו יומיים-שלושה להגיע

אבל חלקנו לא רצינו להגיע

וכנראה שיש לנו עוד מה לעבור ביחד בשטח

לפני שנגיע לנוחות של החווה

לעבודה של מקום קבע, להיות על תקן אורחים/מתנדבים

עם מחויבות לזמנים ועבודה כלפי אנשים אחרים

בינתיים אנחנו עוברים שיעור מדהים על עצמנו ועל החיים

למי שרוצה גם לעבור כזה שיעור

כל מה שצריך זה לקחת לקטית חבקנית,

לערבב עם וורקוהוליק  מינימליסט,

ללוש ביחד עם הייטקיסט פרקטי,

לפזר קצת ילדת טבע רגשנית,

להכניס לתנור שמש יחד עם

ניו-אייג' קואצ'רית ואיזה רוחני אקטיביסט

ולשלוח אותם למסלול שלוקח באוטו עשרים דקות

אבל עם אופניים ועגלות זה חמישה ימים

ויוצא לכם סלט שלם של רגשות

אתגרים, חיבורים, עצבים, מעגלים,

תבשיל שממלא את הלב בשירים,

גם אם בהתחלה הם קצת צורמים...

                    

היה לי קשה הכמה ימים האלו.

מתחנו את עצמנו לקצה היכולת.

גם מבחינה פיזית, וגם מבחינה רגשית.

התחלנו להרגיש קצת כמו באח הגדול או בהשרדות.

שאנחנו אחד בתוך השני.

כל קיפול של ציוד גרר קוצר רוח ועצבים.

כל תקלה, אפשרה לנו להראות

כמה אנחנו בעצם אכפתיים ועוזרים.
כל החלטה בשישה אנשים, הוא דיון מתמשך
וכולם יוצאים בסופו מותשים,
אבל בין לבין גם יש זמן לשבת ולקרוא 
להתעסק במחשבים, וללמוד דברים חדשים

שיעור סריגה - כמה כיף ללמוד דברים חדשים

זה שלב מאוד חשוב בהווצרות של קבוצה או קהילה

שלב הגיבוש.

השלב שבו עלינו להתחיל להגמיש את עצמנו,

כדי שנוכל להשתלב עם האחר באותה עיסה.

אם אנחנו מתקשים, אז או שאחד מאיתנו יישבר בסוף

או שהעיסה לא תדבק ולא תתחבר,

ואז מה שיצא יהיה לא טעים...

לא נראה לי שהיה אחד מאיתנו שלא חשב –

מה אני צריך את כל זה, זה גדול עליי.

ואז עובר עוד יום, ועוד בעיה נפתרת,

ועוד גשר נוצר, ואנחנו מגלים שאנחנו מסוגלים

לחיות ביחד למרות הקשיים.

אז השלב הזה קשה, אבל גם מאוד מספק.

יוצא לי להכיר חבורה של אנשים מדהימים ונדירים.

כל אחד עם האיכויות שלו, ועם השגעונות שלו

שמתגלות עם כל סיבוב פדל,

עם כל התרסקות עגלה.

מפדלים בעליה עם עגלות
החיים הם כמו טיול אופנים - מתאמצים בעליות, נזהרים בירידות ומתפננים במישורים

בתוך 24 שעות הלכו לנו שני גלגלים.

פעם אחת היה לנו ספייר והחלפנו אותו די בנעימים,

בפעם השנייה היינו צריכים להזעיק את גילי היקר מאדמאמא

שהגיע יחד עם אור והכלבה פאני, בשעת דמדומים.

זכיתי להיות זה שנוסע לפגוש על הכביש הראשי את הפיראטים המושיעים

שהביאו לנו גם כיבוד, והזכירו לנו את חשיבותם של חברים אמיתיים.

גילי ואור שהגיעו מאדמאמא להביא לנו גלגל להחלפה.
טוב שיש חברים פיראטים בסביבה

היציאה לטבע, מעבר לקשיים, ממלאת את הנפש בניגונים

ולילות של חלומות תחת שמיים זרועי כוכבים.

בתרונות רוחמה וכל האזור שמסביב

זה אחד המקומות הכי פתוחים בארץ

שדות על גבי שדות, עם קומביינים עצומים שהופכים את הטבע לריבועים,

יערות קק"ל רעילים, חריצי נחל פרועים, ילדים בדווים על חמורים.

קוצרים את השדות ואוספים - ריבועים ריבועים

אחד הדברים שמאז ומתמיד הכי ריגשו אותי בטבע

ועכשיו אני זוכה לראות ממנו המון, זה עופות דורסים.

בזים קטנים ועיטים ענקיים,

תנשמות ושאר דורסי לילה מכושפים.

עברה כמעט שנה מאז שהתחלתי לכתוב על מסעי בגוש דן.

כעת אני כבר מחוץ לגוש דן,

ויש איתי עוד חמש נפשות שאיתי רוב הזמן

מותחות את עצביי ומנגנות על מיתרי ליבי.

ואני ממש מרגיש כעת, שאנחנו לומדים

שיעור אינטנסיבי על צורת חיים אחרת,

ואיך כל המסע הזה הוא שליחות אחת גדולה,

לא רק שלי, ולא רק של הקהילה,

אלא של כל מי שחשוב לו לחיות בשלום על פני האדמה.

אם נרצה...