‏הצגת רשומות עם תוויות ירושלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ירושלים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

האהובה שהתעטפה



ביום רביעי הגעתי ל'אברהם הוסטל' בירושלים.
אהובתי טליה הזמינה אותי, לרגל זה שהיה יום רביעי והתחיל הסופ"ש שלנו, להתפנק בהוסטל.
לא הייתי בהוסטל הרבה שנים, ותמיד כשאני בחו"ל יש לי רצון להיות במקום
שבו יש עוד אנשים עם תרמילים, ועם סיפורים, ומרחב משותף למפגשים מעניינים.
ומכיוון שאני מסייר בישראל כבר הרבה זמן, החלטתי שהגיע הזמן לראות איך זה לישון בהוסטל בישראל.
היה נחמד, היה יקר, המקום נעים,
וראינו בחדר האוכל הרבה יפנים ואירופאים יחסי מבוגרים,
אבל לא יצא לי לשוחח איתם.

להפסיק לעבוד להתחיל לטייל
כי החיים זה רק טיול

ארוחת בוקר בינונית בהוסטל אברהם


באותו ערב הלכנו להרצאה של חבר נווד.
פלג שמו ושם הבלוג שלו הוא לונלי פלג.
טליה היא חברה טובה של אחותו התאומה,
וכך יצא שאנחנו מכירים אישית -
נווד ארצישראלי ונווד עולמי.
ההרצאה של פלג היתה מרתקת בעיניי,
הסיפורים עצמם, והיכולת שלו לספר אותם,
המוטיבציה להמשיך ולנוע כבר עשר שנים
להיות בכל העולם (108 מדינות עד כה) ולהמשיך לרצות לכבוש עוד יעדים,
ולא לפחד מהלבד ומהלא נודע,
מילאו אותי בהשראה
וגם גרמו לי לקנא, אני מודה.

ישר מתחילה בראש ההשוואה -
פלג מטייל לבד, אני כמעט תמיד מסתמך על משפחה וחברים,
פלג מספר על אנשים אחרים, אני מספר על עצמי בעיקר,
פלג מגדיר עצמו אגואיסט, אני מתנסח לעתים רבות ביהירות של אידיאליסט.
פלג מצליח למכור את הסיפור שלו ולעניין הרבה אנשים,
אני בקושי מצליח להחזיר את העלויות של המקום שבו אני מרצה.

בקיצור פלג - תודה שגרמת לי לרצות להשתפר, להיות טוב יותר,
לא כדי להיות יותר טוב ממך, אלא פשוט כדי למצות הפוטנציאל הגלום בי,
הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאיתנו.
ממליץ בחום ללכת להרצאה האחרונה של פלג בארץ בתקופה הקרובה שתתקיים בתל-חי.

ביקור אצל חברה בצד השני

למחרת בבוקר יצאנו לכיוון שער שכם ברכבת הקלה.
הגענו לתחנת האוטובוסים שנוסעים לשטחים ועלינו על אוטובוס לבית-ג'אלה.
בית ג'אלה נמצאת בין ירושלים לבית-לחם, אזור המכונה C בשפת אוסלו,
מקום שקל ליהודים להגיע אליו, וגם לפלסטינים יחסית.
באוטובוס היו רק פלסטינים, בעיקר נשים,
ומצאנו את עצמנו מדברים בעברית בשקט, בתור הלא-ערבים היחידים.
קצת מצחיק, קצת עצוב.

הגענו לבית-ג'אלה אחרי נסיעה של חצי שעה בתוך מנהרות, לצד חומות, ומעבר למחסומים,
בהתחלה לקחתי אותנו למלון שהכרתי שבו חשבתי שנפגשים,
אבל אז התברר שזה בכלל לא המקום שקבענו, וסתם הובלתי אותנו בבטחה שלי לדעת לאן.
אבל אחרי הסבר קצר בערבית הקלוקלת שלי, הגענו למקום חפצנו- החושה של יסמין.
חווה אורגנית קסומה על צלע הר, מקום לגידול ירקות, עצי זית ושקדים, וגם יונים.
קיבלנו ארוחת בוקר שנייה (אחרי זו שהכלנו בהוסטל),
ולדעת טליה זו היתה אחת מארוחות הבוקר הטובות אי-פעם.
אם כן בתור מבקרי ארוחות בוקר - אנו ממליצים על חושת יסמין על פני הוסטל אברהם...









הגענו לבית ג'אלה כדי לפגוש מכרה פלסטינית ששנינו התאהבנו בה.
נגה נקרא לה לצורך הפוסט כי היא לא בהכרח רוצה להיחשף,
כי כמו שנגה אמרה - אני מסתכלת על החברה שלי - החברה הפלסטינית,
ואני רואה סגירות, אני רואה שליטה ואני רואה כפייה, ואני אומרת לעצמי,
מה הפלא שיש חומות מסביבנו ומחסומים, מה הפלא שאנחנו כלואים?

אז גם נגה כלואה בתוך החברה שלה,
היא הלכה ללמוד באוניברסיטה אחרי מאבק ממושך עם הוריה,
והיום היא פועלת בתחום החינוך לאקולוגיה ואיכות הסביבה,
ולהדברות בין ישראלים ופלסטינים.

אחד הדברים שנגה עושה זה הכשרה בתחום של תקשורת מקרבת,
כלי מאוד בסיסי ורב השפעה בתרבות שלנו - השפה.
שפה - שבהקשר של יחסים בין ישראלים כמונו לבין פלסטינית כמו נגה -
היא מאוד פוליטית, כוללנית, מאשימה, קורבנית.
עם נגה כל-כך נהניתי לשוחח ולהרגיש שאני מדבר עם מישהי
שבסיפור אחר היתה בת משפחה שלי, או אהובה שלי,
אבל עכשיו אני לא יכול לבוא לבקר אותה והיא אותי,
בגלל החוקים, והצבא, והמשפחה, והחברה.

אבל כמו שנגה אמרה - זה לא משנה מה קורה ולאיזה שפל אנחנו מגיעים,
להסתגרות או לניהיליזם, למלחמה ולשנאה,
תמיד ישנו האור הזה שבפנים,
שלא מפסיק להניע אותנו לעבר חיים יותר טובים.

תודה נגה על התקווה שאת נותנת לי,
תודה על המפגש איתך, מי יתן ועוד נבנה יחדיו גשרים.

    




בית האור

חזרנו מבית ג'אלה בטרמפ עם בחור הולנדי שגר בירושלים,
ומלמד נגרות בבית-ספר לילדים פלסטינים נכים.
אחרי שפרסמנו שאנחנו בעיר, קיבלנו הזמנה דרך הפייסבוק מחברה שגרה ב"בית האור",
שם רוחניקי לבית שותפים עם 6 שותפים שחיים יחדיו.
התקבלנו בחום, הוזמנו להשתמש במטבח ובכל האוכלים בלי לברור מה שייך למי,
וזו היתה הרגשה נעימה מאוד.

במהלך הבישולים והאוכל, נכנס גם אחד השותפים והחל להכין כבדי עוף.
הוא סיפר שבעבר היה דתי ולמד אף להיות שוחט,
וגם שלתקופות מסוימות הוא היה צמחוני, אבל זה עבר לו,
בעיקר כי הוא לא רוצה לאכול פחמימות.

שותפה אחרת סיפרה לנו על עבודתה בדיר העיזים בקיבוץ שלה,
על כך שלמרות שהעיזים גדלות בנחת יחסית ויוצאות לרעות מדי פעם,
עדיין יש את המנהג של להפריד גדיים מאימותיהן למכור אותם למאכל.
האמהות ממשיכות לקרוא לגדיים ולחפש אותם,
והיא פשוט פיתחה "עור" כדי לא לבכות בכל פעם שזה קורה.
הבנתי שהגיע הזמן שאפסיק לשתות חלב על כל סוגיו שנועד למסחר.
כי אין להמעיט בבורות של אנשים מרצון, גם שלי.

בבוקר למחרת קמתי והתיישבתי במטבח ומולי ראיתי את עיתון הארץ של יום שישי,
פתחתי את המוסף, ובתוכו הייתי אני.
יעל המתוקה הקריאה לי את מה שאמרתי לעידו קינן שראיין אותי.
האגו שלי שמח, הא הנה דברים שאמרתי וכעת כולם קוראים,
סוף סוף אני מגיע לקהלים רחבים, וגם אומר דברי טעם מלומדים,
וכולם אותי משבחים ואליי מחייכים, כמה נפלא אני בעננים.
קורא שוב ושוב, מנסה לחשוב מה הייתי יכול לומר יותר טוב,
והאם עכשיו אני אהפך לסלב?
כמה מחשבות על עצמי, זה בטח לא בריא...

הי, זה אני...


אבל מה לעשות כאשר אני רוצה להעביר רעיונות,
ושאין לי דרך לבטאם אלא דרך עצמי, דרך חיי, דרך כתיבתי,
ומצד אחד אני רוצה שאחרים יקראו ויגיבו ויתמכו ויתנגדו,
ומצד שני לא להתעסק בעצמי כי אני לא באמת חשוב.
וכאן אני רוצה גם להודות ולהגיד שאני מרגיש מאוד אהוב,
ואני מאמין שלכל אחד ואחת יש את הצורך והזכות להיות אהובים.
ולכן אני ממשיך בדרכי, גם כשהאגו משחק בי לפעמים.



ירושלים של זהב ושל עופרת ושל אור

אז יצאתי מהבית מרגיש חשוב ואהוב,
והלכתי לפגוש חבר, ויטאלי שמו, שהגיע לכאן מרוסיה וגרמניה,
וכמוני הוא מנסה לפעול למען שלום.
ויטאלי מארגן את ה- Peace Bus, שנוסע בימי שישי בין יוזמות שלום שונות,
וגם אוסף תרומות של תרופות, שמיכות ושאר צרכים עבור תושבי עזה.
ביום שישי הזה ויטאלי הציע ללכת להר הזיתים למקום שבו יש חולים עזתים,
ולברך אותם, ולאחל להם החלמה, ולשאול מה הם צריכים.

הגענו לשער שכם כדי לתפוס אוטובוס, והמקום נראה כמו לקראת קרב,
יום שישי, תפילות הר הבית הקרבות, ומזרח ירושלים בוערת,
לפחות ככה אומרות החדשות.
המוני שוטרים ומג"בניקים בכל מקום, גדרות, מצלמות
ואנחנו באמצע מנסים להבין מה לעשות.

אחרי שקניתי בייגלה וקפה, הייתי צריך ללכת לשירותים,
עברתי גדר שלידה עמדו שלושה חיילים ונכנסתי לשירותים ציבוריים.
(בזמן השירותים בדקתי שוב את הפוסט שלי על הכתבה בהארץ וכמה לייקים ותגובות),
ויצאתי ועברתי חזרה את הגדר עם החיילים.
פתאום צעק אליי אחד מהם - הלו מה אתה עושה, אסור לך לעבור מפה.
אמרתי לו - מה זאת אומרת? הרגע הגעתי מכאן.
הוא אמר לי - אסור לעבור חזרה, תלך מדרך אחרת,
ביטלתי אותו בנפנוף יד והתחלתי ללכת לדרכי.
הוא רדף אחרי ונעמד מולי - לא שמעת מה אמרתי, תחזור מהר לפני שאני אחזיר אותך.
הרגשתי שיש כאן קונפליקט. בהתחלה שיחקתי בתוכו,
שאלתי מאיפה הוא רוצה שאני אחזור, והוא צעק עליי שזה לא מעניין אותו.
תהיתי לעצמי האם להיכנע לפקודותיו, או להתעמת בדרכי,
בסוף החלטתי שזה לא הקרב שלי.
שאלתי אותו עם הכעסתי אותו, והוא, מופתע, אמר שכן, מאוד.
התנצלתי, ושאלתי אותו שוב - מאיפה עליי ללכת,
הוא אמר לי תנסה משם והצביע על מעבר לידנו עם איזה 20 לובשי מדים,
הלכתי משם, ובאמת עברתי בלי בעיה.
אחר-כך בדיעבד שמתי לב שבכל השיחה איתו לא פחדתי,
לא ממעצר, ולא ממכות, ולא משום דבר, ושזה היה הנצחון הקטן שלי,
שהצלחתי לדבר איתו לרגע כבן-אדם מחוץ לתפקידים שנועדנו לגלם.

חזרתי לויטאלי ושאר החברים,
בחורה אמריקאית ומתורגמן פלסטיני,
ויחדיו התחלנו ללכת לכיוון הר הזיתים,
מכיוון שלא היו אוטובוסים כי כל הכבישים היו חסומים.
הגענו להר הזיתים אחרי כחצי שעה הליכה,
והגענו לבית החאג' אבראהים, אותו ביקרתי גם לפני כשנה.
ביקשנו מהחאג' שייקח אותנו לבית החולים, אבל הסתבר שזה לא יתאפשר הפעם.

לכן חזרנו אני והאמריקאית לכיוון שער שכם.
בדרך עברנו מחסום של שוטרים שאמרו לי:
על אחריותך, תיזהר שלא יזרקו עליך אבנים.
אבל אני דאגתי יותר איפה אני הולך להשתין.
בדרך ראינו חיילים עומדים עם רובים בתוך בית הקברות המוסלמי העתיק שלצד החומות
וראינו פלסטינים ממהרים להספיק לתפילות.
ואז למזלי, גם נתקלנו בשירותים כימייים, כי אם סתם הייתי משתין ברחוב על איזה עץ
אני לא יודע מה היה קורה קודם - אם הייתי נעצר או נסקל באבנים.

הגענו לשער שכם ושם ישבתי וצפיתי בסרט של החיים.
פלסטינים יושבים ומתפללים מול מחסום של שוטרים,
ילדים עוברים, ויונים עפות בלהקות, וברקע קול המואזין.



עולים להר הזיתים

מג"בניקיות ומתפללים



שרתי עושה שלום במרומיו, וישבתי למדוט,
והתפללתי שהכל יעבור בשקט בלי עוד פציעות והריגות.
והסתכלתי מולי על כל החיילות, וכתבתי להן שיר, על מה שאולי יכול להיות:

עומדת כאן במרחק נגיעה
ועם זאת כל-כך רחוקה
שיער מתנפנף חיוך בוהק
עטופה בשכפ"צ שאותך חונק
אלה בגבך מוכנה להכות
בכל מי שיעז את פיך להמרות
על מי את שומרת עלמה יפה?
כל נשיותך כעת עטופה
במדים של זית על המשמר עומדת
בלחיים סמוקות ממייק אפ
כל-כך הייתי רוצה לחבקך וללטפך
רואה אותך פושטת את מעילך
מורידה מעליו את התו
ושמה על החולצה - חולצת מג"ב
הלוואי וניפגש בסיפור אחר
הלוואי וגם אני אוכל להיות לך לשומר
ואת לי תהיי אחות ואהובה
בלי תחפושות ואלות רק יד מושטת ובתקווה.


והעיקר לא לפחד כלל

לא פחדתי מהשוטרים, לא פחדתי מהפלסטינים,
אבל כשבאתי לעלות על הרכבת הקלה בלי לשלם
מיד נתקפתי בהלה למראה הפקחים שעמדו בתחנה
מה אם יתפסו אותי, ואז יתנו לי קנס
מה אני אעשה, אתרץ או פשוט אברח?
בסוף החלטתי ללכת ברגל, זה יותר בריא תירצתי לעצמי
אז מסתבר שעדיין יש בי פחד, גם אם אין בי יראה
אולי אבין הכל יותר אחרי שאקרא את פרשת השבוע - וירא

אם נרצה...


     


יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

חיילים של החיים


היום תפסתי טרמפים לבית הורי בפרדס חנה.





יצאתי מנווה ארז שנמצאת אי-שם בגדת המערב הפרוע, צפונית לענתות, דרומית למעלה מכמש, בשבע בבוקר והגעתי תוך שלוש וחצי שעות ושישה טרמפים למחוז חפצי. כשיצאתי מהמאהל פגשתי את אבראהים בן ה-17 שרעה את העדר בן 300 הכבשים (לטענתו) ובדיוק הכין תה ופיתה עם שמן. ישבתי איתו ותרגלתי את הערבית הרעועה שלי, ובאופן די מפתיע הצלחנו לנהל שיחה. הסברתי לו שבאנו באופנים, והוא ביקש שנביא לו אחד. אחר  כך הוא גם ביקש סמארטפון. אמרתי לו שאין לי, אבל הבטחתי לבוא לבקר אותו במאהל של המשפחה. חשבתי לעצמי מה באמת אני יכול להביא שיועיל להם וישמח אותם.

אחר כך יצאתי לכביש  ועצרה לי ניידת מג"ב מהבסיס הסמוך, עם נהג קשוח ושלוש ילדות מטופחות במדים ששרו שירי אמ-טי-וי כל הדרך עד הצומת הראשית.
משם עצר לי קבלן בניין שלקח אותי עד אריאל. שתקנו רוב הדרך, וכך יצא לי להסתכל על אזור שלא הייתי בו מאז שבוע ה"פעילות המבצעית" בקורס טיס, שבו לוקחים פרחי טיס ענוגים וחדורי מוטיבציה ומוציאים אותם לשטח כדי להרגיש מבצעיות מהי.
מאריאל עצרו לי כמה חובשי כיפה חביבים שסיפרו לי על עוד כמה קהילות אקולוגיות בארצנו הקטנה והורידו אותי בכביש 6. עוד טרמפ אחד למחלף ניצני עוז, שם גיליתי פתח סודי  בחומה, למקרה שנרצה לערוק יום אחד. עוד טרמפ שעצר לי באופן די מפתיע על המחלף, של זוג צרפתי שרוצה לעלות ארצה, ובסוף נהג משאית מכפר קרע שלקח אותי כל הדרך עד פתח הבית.
בדרך הוא סיפר לי על כך ששניים מאחיו משרתים בצבא ושהוא לא מבין למה ישראל לא תוקפת את אסד. שמענו תוכנית רדיו עם חבר כנסת מש"ס שאמר שבשביל ללבוש  מסיכה הוא מוכן לגלח את הזקן.

הפתח הסודי בחומה שבלב

הטירוף שאנו חיים בו עולה על כל דמיון. אנו מפחדים ממלחמה כימית, ומוכנים להסתובב עם מסכות גז, ובאותו זמן להמשיך וללכת לעבודה וללימודים כאילו שום דבר לא קרה. לחיות במדינה שסועה על ידי  חומה, עם ילדות שלובשות מדים, ונערים בדווים שלא יודעים קרוא וכתוב, ערבים שרוצים להתגייס לצבא. איזה עולם משוגע!!!

כתבתי לפני שנה על כך שאנו חיים בבית משוגעים. על הטירוף בסוריה, ועל כך שאנו מתעלמים מהשואה שמתקיימת יום-יום, עבור פליטים מאפריקה, עבור פלסטינים בשטחים, עבור אחינו בעלי החיים. אני מודה על כך שיוצא לי לראות את המציאות הזו פנים אל פנים, וגם להיות מסוגל לראות את הצדדים היפים, את החיוכים והשירים והשיחות והמחוות שמשאירים אותנו אנושיים.

לנוה ארז הגענו כדי לבקר חברה מאוד מיוחדת, אמלי שמה. אמלי הגיעה למקום כחלק מקהילה שהסתובבה לה במשך כשנה ועברה כמה וכמה גלגולים, נבעטהה מכמה אדמות ועזבה כמה מרצונה, ובסוף הגיעה לשטחים. כי מה לעשות, בשטחים המדינה עושה פחות צרות ליהודים, ולא צריך לשלם מים ומיסים. אז נכון, יהיו כאלו שיגידו  שאת הפריבילגיות של המשטר הצבאי לא צריך לנצל, אבל אני דווקא חושב שלבקר זה מאוד פשוט וקל, אך זו לא הדרך. עדיף לבוא ולהרגיש את המקום.

אז הגענו. נסענו במשך יומיים מאבן ספיר שמדרום לירושלים. עלינו בעליות אימתניות, נחנו בבית קברות של הסנהדרין, הרגשנו את השמש הקופחת ואת המשאיות שיצרו סביבנו מערבולות של רוח, ובסוף הגענו, תשושים ומרוצים.
הנה כמה תמונות מהדרך ומהמקום:

שביל אופנים סובב ירושלים - עושה את החיים ליותר יפים בריאים ובטוחים

גן הסנהדרין בצפון ירושלים

בסך הכל אנחנו עוד לבנה בחומה

מפדלים בעליה בשמש הקופחת

טיפי מקלחת וטיפי שירותים - תחילתה של בריאה מופלאה

אמלי בעלת החזון, ליד העגלות הנחות אחרי המסע


המקום שמופיע בחזונה  של אמלי נקרא בריאה. מקום למרפא וליצירה, שאליו יוכלו להגיע אנשים מכל הדתות והלאומים, ולהתחבר לשלום הפנימי שלהם עם האדמה ועם כל היצורים החיים. כי שלום לא עושים בהפגזות של שליטים אחרים אכזריים, שלום עושים בין אנשים.

המלחמה שלנו היא  פעמים רבות אשליה. אנחנו יוצרים אויבים שלא קיימים, ומוצאים לעצמנו הצדקות לשימוש באלימות. אחד הדיונים שהיו לי עם אמלי הוא לגבי המושג אלימות. האם אלימות יכולה להיות מנותבת למקומות חיוביים, או שמדובר פשוט בעוצמה.

מרטין לותר קינג, שנשא היום לפני חמישים שנה את נאום ה " I HAVE A DREAM " המפורסם שלו, אמר על אלימות: "אינני יכול להביא את עצמי להאמין שאלוהים רוצה שאשנא. עייפתי מאלימות. ולא אתן לזה שמדכא אותי להכתיב לי באיזה אמצעי להשתמש. יש לנו עוצמה, לא העוצמה שמוצאים בבקבוק מולוטוב, אך יש לנו עוצמה. לא העוצמה שמוצאים בכדורי רובה, אך יש לנו עוצמה".

העוצמה שלנו אינה יכולה להתבטא באמצעים צבאיים, באמצעי הרג. הרי ההרג קיים כל הזמן. כך גם לגבי התקיפה בסוריה. אסד הורג כל הזמן. נהרגו בסוריה כבר עשרות אלפים. וכבר הפצצנו את סוריה בחודשים האחרונים. האיומים הנוכחיים ממלחמה הם אמנם מוחשים ואמיתיים, אבל הם למעשה תמיד קיימים.

תמיד כשאני מסתכל על הפרסומים בתקשורת, אני מנסה להבין מה המלחמה מנסה להסתיר. איזה נושא אחר בוער  נמצא על סדר היום, שעליו לא מדברים. או יותר נכון מי מרוויח ממלחמה. התשובה היא שיותר מדי אנשים מרוויחים כיום ממלחמה - יצרני הנשק, התעשיות הבטחוניות, תעשיות המיגון והמקלטים. הפוליטיקאים והגנרלים שמהדקים את שליטתם באזרחים, תאגידי האנרגיה והנפט שמאוד מתעניינים באזור שלנו, ובעיקר הבנקים שמצליחים להתחמק מלשלם על העוול המתמשך שהם גורמים לכל היצורים החיים:


          



לפרדס-חנה הגעתי בדרכי לחיפה, כדי להרצות בפני קהילה בשכונת הדר על אלטרנטיבה  מסוימת לבנקים - מטבעות חלופיים. אני רואה את הקשר הישיר בין חוסר היציבות הכלכלית של הבנקים לבין חרחורי המלחמה העולמיים. כמו בשנות ה-30, כך גם היום, כאשר היסודות של המערכת מתערערים, יוצאים התותחים הכבדים.

בהדר קיימות כמה קהילות של סטודנטים, אומנים, מחנכים - יהודים וערבים - שיוצרים לעצמם אירועי ומרחבי תרבות. אחד הדברים שיכולים להעצים את הקהילות האלה הוא  מטבע שאינו נשלט על ידי הבנקים. אותם בנקים שמממנים מלחמות, אותם בנקים שיוצרים עוד  ועוד חובות.
בסוף ההרצאה, שהיתה פוקחת עיניים עבור חלק גדול מהנוכחים, הלכתי לשתות בירה עם חבר. ישבנו בבר ערבי, מלא בחבר'ה כמונו, אבל דוברי ערבית. משהו שאפילו ביפו לא יצא לי להיתקל בו, משום שביפו רוב החברה היא מוסלמית ולא נוצרית. ישבנו ושתינו, שוחחנו על גינות קהילתיות, ועל קואופרטיבים, על הקשיים של החיים, ועל ההנאות שביצירת מציאות חדשה.

אז בימים כאלה שהמלחמה בכותרות, ורף הפחד עולה, אני נזכר באמרתו של הרבי נחמן מאומן, שגם בראש השנה הקרב עלינו לטובה יחגגו בקברו אלפי ברסלבים: "כל העולם כולו, גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".

כי אנחנו כולנו חיילים, חיילים של החיים
אם נרצה...



                  



יום שבת, 10 באוגוסט 2013

החיים כמיצג בתנועה



מתוך הקוד לנווד של אתר השיירה:

  • השיירה מייצרת תוואי אמנותי שנשאר במקומות שהיא עוברת. על היוצרים לעבוד מתוך שיח רחב עם סביבתם, כדי לאפשר מחשבה על המפגש מבלי להגביל את היצירה, או לפגוע במרחב החברתי.
  • הנווד יוצא מארצו ותנועתו היא הארץ המובטחת
  • מצרים זה המוכר והמוגן. זה המסלול הקבוע לעבודה, זה הקפה ששותים בבוקר, זה הסגריה אחרי הסקס. זה לא בא לומר שהמוכר הוא רע. הוא מי שאנחנו. אבל הוא גם נהיה מצרים שלנו. וכל אדם צריך לטעום גם מדבר. אנחנו רוצים להציע את היציאה הזו לכל החפץ בכך. את ההצעה הזו אנחנו רוצים לשים בכל מקום, כי אתה לא יכול לדעת מראש איפה נמצאים האנשים שצמאים לצאת מהמוכר שלהם, ששבעו מטעם החול היבש בפיהם. 


לפני כמה שבועות בעודנו מסתובבים בדרום הארץ, קיבלנו הזמנה מאוד מפתיעה - לעלות לירושלים ולקחת חלק באירוע אומנותי של חבורה ירושלמית שנקראת בית ריק. הממממ.... נשמע מעניין. מה זה אומר? מה בדיוק יהיה תפקידנו שם? איך לעזאזל מגיעים לירושלים? אין לנו מושג. בוא נעשה את זה!!
הדרך לירושלים לא היתה קלה, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם. אבל המתיחה הזו של השמרלינג התבררה כמשהו מאוד מיוחד. כל-כך מיוחד שבסוף אפילו המציאו על שם זה משקה:

שמרלינג מתוח עוזר להקלה בעומס

בית ריק מלא באהבה

קבוצת בית ריק היא קבוצה של חברים, רובם יוצרים ואומנים, שלמדו או עדיין לומדים באחד ממרחבי היצירה המרובים שיש בירושלים - הדסה, החזותי, מוסררה, בצלאל, סם שפיגל. רובם מתגוררים בנחלאות, ובתור אומנים החליטו שהיצירה האמנותית האמיתית היא יצירה שאינה מתרחשת בעיקרה בתוך כתלי הממסד, אלא בשוליים, בבתים הנטושים, ברחובות, בגנים. הם התגבשו להם יחדיו סביב מספר פרויקטים שבהם לקחו בתים נטושים והפכו אותם למיצגים פתוחים, שוקקי תרבות וחיים. פעם אחת לקחו מבנה נטוש עם שטח פתוח והפכו אותו לקיבוץ למשך כמה ימים.

הפעם החברים החליטו ליצור פרויקט שהוא נודד - השיירה. 
אחד הדברים שהכי אהבתי בהתנהלות של הפרויקט הזה, הוא שלמרות שיש בו הובלה ולקיחת אחריות, אין אף קבוצה או מישהו שמנהל את העניינים. היו את הגרעין הקשה שהלכו לכל מקום וישנו בכל גן, ולכל אחד מהם היה תפקיד לא מוגדר. 

אלעד היה אחראי קשרי חוץ ותקשורת, הוא זה שגם יצר איתנו קשר. איתמר, נטע ויונתן היו אחראי לוגיסטיקה, הרכבה והתניידות, נועם היה אחראי מטבח לאירועים, טל היתה אחראית עיצוב המרחב, ודנה תיעדה את הכל במצלמתה. לכל אחד היו כמובן עוד מלא עניינים, ועוד המון אנשים לקחו חלק פעיל, וזה מה שהיה יפה - מי שלוקח יותר אחריות ויותר השתתפות, לא בהכרח לוקח יותר קרדיט, אלא להיפך, רק מאפשר לעוד אנשים להיות חלק מהפרויקט הלא-רגיל הזה.

הגרעין הקשה של השיירה בישיבת ספסל בגן השושנים.
מימין: איתמר הפסל, ארני הנווד, נטע הוגה הדעות, אלעד מבקר התרבות.


המעבר אל העיר 

המעבר אל העיר הביא איתו כמה שינויים מבחינתנו. בעיר יש הרבה יותר 'דברים' -
הרבה יותר אנשים, הרבה יותר רכבים, הרבה יותר כלים חד-פעמיים, הרבה יותר גירויים, הרבה יותר דתיים, הרבה יותר טוסיקים, הרבה יותר גנים, הרבה יותר ברזים של מים, הרבה יותר מבנים נטושים, הרבה יותר ציורי קיר, הרבה יותר פקחים סדרנים ושוטרים, הרבה יותר יוצרים ואומנים.
בעיר יש גם הרבה פחות דברים -
פחות שטחים פתוחים, פחות כוכבים, פחות בעלי חיים שאינם חתולים, פחות גידולים חקלאיים.

ההתחברות שלנו עם חבורת בית ריק, אפשרה לנו לחוות את העיר, ובמיוחד עיר טעונה וגדולה ומוזרה כמו ירושלים, בצורה בלתי אמצעית, ועם תחושת בטחון גדולה. הרגשתי שלא משנה באיזה גן נישן, באיזה רחוב נתברבר, יש איתנו חברים דואגים שתמיד ידאגו שיהיה אוכל, מים, מקום לישון, מקום להתנקות ולנקות בגדים.

שגרה של שיירה

התנועה בשיירה בעיר מתחלקת לארבעה שלבים:
  1. התקפלות - כדי לנוע צריך להתקפל. לארוז את החפצים, לאסוף את האנשים עבור כל 12 העגלות,  ולהיות מוכנים לתנועה במרחבים חדשים. זה תהליך שיכול לקחת בין שעה לכמה ימים.
  2. תנועה - כמו בכל תחילת תנועה תמיד יש עיכובים בהתחלה, ציוד שנופל, חפצים שנשכחו, אנשים שעוצרים כדי לתעד או להתבונן באחרים, שנזכרים פתאום שהם רעבים או צמאים. לרוב התנועה מלווה בעצירות. עצירות שתיה - יותר של אלכוהול מאשר של מים.  עצירות אכילה במקומות לא שגרתיים - כמו הזמנת פיצה לרחבת התאטרון. עצירות השתנה בחצרות או בשירותים של בתי קפה. התנועה גם מלווה בסכנה אמיתית של רכבים נוסעים, ובצורך גדול בשיתוף פעולה בזמן הסחיבה של העגלות בעליות הירושלמיות התלולות.
  3. התפרסות לשינה - השיירה עצרה כל פעם בגן אחר, פעם בסן-סימון שבקטמונים, פעם גן הסוס, ובסוף בגינה הקהילתית שבנחלת אחים. בכל פעם צריך להבין מי נשאר, איך לשים את הציוד כך שלא יהיה חשש שיגנבו אותו, ומי הולך בבוקר לדבר עם הפקחים (לרוב זה היה אלעד שנהנה מאוד לצעוק עליהם שהם מעירים אותנו בצעקות...)
  4. העמדה - מעבר לצד המעשי של התניידות בשיירה, הפרויקט הזה היה מיצג אומנותי, ולכן בכל מקום שבו התמקמנו, ניסינו גם להעמיד את העגלות בצורה מזמינה כדי שאנשים יבואו ויסתכלו, ישאלו, יגיבו. היתה עגלת ספריה עם הוצאות של כתבים שהחברים הוציאו לאור לכבוד האירוע, היתה עגלת גינת ירק, עגלת הדפס, עגלת מטבח, ועגלת בר שנראתה כמו כלי מלחמה מימי טרויה העתיקה. האנשים שהגיעו התעניינו וקראו, ניסו להבין, לרוב עודדו, לפעמים התלוננו. פעם אחת שמעתי אמא צועקת על ילדיה שלא לגעת בעגלות, כי אולי יעירו להם, ומצאתי את עצמי מגיע מרחוק ובהתלהבות רבה צועק לילדים - מותר לגעת, מותר לגעת!! אבל הם כבר התרחקו.....
בכל יום או יומיים התהליך חוזר חלילה - התקפלות, תנועה, שינה, העמדה.
.

בכל מקום שעברנו, בו, כל העיניים נמשכו אלינו במבטים סקרנים ומבולבלים.  יש את האמיצים ששאלו- מה זה? מה הרעיון? ואף פעם לא היתה לי תשובה לזה, כי זה רעיון כל-כך רחב ולא מוגדר, אז למה שאני אצמצם אותו לכמה משפטים מנוסחים וקצרים? אבל בסוף אני מסביר להם שזה פרויקט של אומנות, ואז הם מהנהנים, ואומרים אממממממ.....

ויש את אלה שבאמת מבינים ופשוט מצטרפים. כמו זוג צעיר עם תינוק שעשה איתנו את כל הדרך מגן השושנים לשכונת נחלאות, סחבו וצהלו, ונפנפו לשלום, כי גם הם אומנים, וגם הם אוהבים לעשות דברים לא שגרתיים, ופשוט להנות מהחיים.



תנועה לאורך פארק המסילה

השיירה כמיצג - עגלת המטבח ועגלת הגינה בפעולה

השיירה ישנה
איש עורב, עגלה ומדרכה צבועה
 מיצגי רחוב באירוע הסיום המפואר בנחלאות

                      


חיבור בין קהילות


הגענו כקהילה לירושלים כדי לקחת חלק בפרויקט, כלומר לעזור לסחוב ולבנות וליצור. במהלך השבוע התברר לי שבכלל הפכנו להיות חלק מרכזי מהמיצג עצמו. כלומר חבורה של אנשים שאשכרה הפכו את השיירה לאורח חיים.
הרעיון שלנו כקהילה הוא לבוא למקום שצריכים אותנו, שזקוקים בו לידיים עובדות, לאוזניים קשובות, לרצון משותף ללמוד וללמד. וזה בדיוק מה שמצאנו בחבורה הירושלמית של בית ריק.
מצאתי את עצמי מסביר כמה פעמים על חוסר המעגליות שבשימוש בכלים חד-פעמיים, ועל הזוועות שעוברים בעלי החיים בדרכם להנעים לנו את החיך, ועל מה שזה מכניס אלינו לגוף.
מצד שני מצאתי את עצמי נפעם מהיכולת להתנהל ביחד, קבוצה כזו גדולה של אנשים, כמעט בלי ריבים ועצבים, בלי התעסקות מיותרת בכספים, ועם המון רצון ליצירה, שיתוף פעולה ולעורר השראה.
אחד הרגעים היפים היה כאשר עצרנו בסטודיו ברחוב האומן, והתכוננו לאירוע שיהיה מחר בערב. בזמן הזה החליטו גלסקי ושביט, האחד בעל מלאכה, השני אומן, להרכיב יחד את עגלת הזהב. בתוך 22 שעות שורטטו התכנונים, נקנו החלקים, והולחמה לה עגלה לתפארת שהמשיכה איתנו את המסע. העגלה הזו - מעט פחות ממה שהיינו מקווים, ומנגד סוג של נס שקרה בין לילה לעומת עוד המון דברים שרוצים ולא קורים - מסמלת בעיניי את הפוטנציאל האדיר שגלום באיחוד בין קהילות.

שביט וגלסקי.
שיתוף פעולה בין שני מאסטרים מאפשר להרכיב את עגלת הזהב תוך פחות מיממה

עגלת הזהב בפעולה
נוודים עירוניים עם עגלה ושמרלינג מתניידים



החיבור הזה בין קהילות מאוד שונות, התאפשר בזכות הפרויקט הזה, שמטשטש את הקו המפריד בין המיצג לחיים.
כיום ישנן שתי קהילות מעט יותר מגובשות, מעט יותר מועצמות, מעט יותר פתוחות. וכאן המקום להזכיר שוב את שאמר מורנו ורובנו מרטין בובר  (מתוך נתיבות באוטופיה): "...כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות... לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".



גינה קהילתית - נדבך מרכזי ביצירת קהילה עירונית


איך ממשיכים?

רבים שאלו אותנו, לאן אתם ממשיכים, מה אתם עושים?
איני יודע, איני יודע כמה נהיה בקהילה, איני יודע לאן נלך, איני יודע אם יצטרפו אנשים חדשים.
כל שאני יודע הוא שעלי להמשיך לנדוד.

ב-1871 התקבל בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו  חוק "השבטים הפושעים" הנודע לשמצה, שלמעשה הגדיר עשרות קבוצות נוודים כפושעות מעצם טבען. כיום כאשר התפיסה של רכוש פרטי היא כל-כך חזקה, הנוודות, כרעיון של חוסר הצמדות לקרקע ולרכוש בוער בי יותר מתמיד, ואני רואה צורך גדול לחיות אותו.

לכן אמשיך בדרכי, איני יודע לאן
בדרך לשומקום אפדל איתן
כי יודע אני שיש חברים טובים מסביבי
ואמונה חזקה שוכנת בליבי
שיבוא היום ונהיה כאיש אחד בלב אחד
עד אז על אופניי אמשיך לנדוד
עם עגלה וקהילה העולם הוא ביתי
אפנה לי את הזמן כדי להרהר וליצור
לכתוב את סיפור חיי שבו אני הגיבור
איני מפחד לטעות ולתעות
בעיקר מפחד אני לא לנסות

תודה ירושלמים יקרים ואמיצים
שאימצתם אותנו לביתכם ולליבכם


                      

יום שלישי, 30 ביולי 2013

למתוח את השמרלינג


שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום....


לפני יומיים יצאתי מנתיב הל"ה שליד בית-שמש, עם חברי למסע גלסקי - רתומים לעגלות, ועם מטענים בלב - לעבר ירושלים. זה היה חלקו האחרון של מבצע עלייה לירושלים יומרני וחסר פשר, שהייתי מאוד שמח עליו :)


לפני שנה ושבוע, כתבתי את הפוסט הראשון שלי על יציאה לדרך חדשה, ללא בית, ועם חלום גדול. אפילו אוטופי.
הייתי אז עמוק בתוך חבורת מהפכה של אהבה. זה היה זמן שבו התחלתי להשיל מעליי את המסגרות הקיימות כדי למצוא את דרכי בתוך אינסוף האפשרויות אשר החיים האלה נותנים לנו במתנה. כעת אני בירושלים עם חבורת אומנים מתגלגלים לעבר הלא-נודע. הדרך עודנה נגלית לפני. עם כל סיבוב פדל. עם כל מפגש מלב אל לב. עם כל כשלון צורב.


לקרוע את המתח עם סכין

ביומיים-שלושה הראשונים של המסע, שיצא מנועם שליד קרית-גת, היינו שבעה חברים. ששת הקבועים שעשו עד כה את הנסיעות ביחד, והצטרפה אלינו עדי סגל, הרוכבת הצלמת הנועזת החוקרת. היציאה לדרך לוותה בקשיים כרגיל. בכל פעם שרוצים לצאת, כולנו חשים במפלס המתח עולה. השיתוף פעולה שדרוש בזמן אריזת ציוד ותחילת תנועה, גורם לנו כנראה לוויברציות חזקות, וכל מכה שחוטפים, או אבן שזורקים אחד על השני, יוצרת גלים חזקים. וככה אנחנו יוצאים שמחים אך גם מתוחים ועצבניים, בשעה קרובה לחשיכה. אני מנסה לנשום, לזרז, לעזור ולהרגע בו-זמנית. זה עובד לפעמים, ולפעמים יוצא משליטה.


המשכנו לרכב באותו ערב של צאת ט"ו באב, לאור הירח. הנסיעה הקסומה והשקטה בשעת לילה, לוותה ברחשי הטבע שמגרים את הדמיון, ובקריאות ואנחות של חשש, בנסיון שלנו להחליט היכן עוצרים. אחרי שעצרנו לבסוף, רציתי להמשיך ולחוות את אור הירח, והמשכתי לרכב עד לחירבה ישנה שהיתה כנראה גם היא איזה כפר פלסטיני נטוש שנמחק מספרי הלימוד בבתי הספר. לידה היתה תאנה, גדולה ומוארת ורקובה. ישבתי לידה, ניסיתי למצוא שלווה. מצאתי בעיקר פליאה על עוצמתה של הלבנה.


חזרתי למחנה שבו כולם כבר היו במצב שינה. הלכתי לישון גם. קמתי למחרת נמרץ וקוצני. מוכן לדהור ולנווט לעבר בית גוברין. כדי להעביר את זמן ההמתנה לשאר חבריי הצביים המתעוררים לאיטם, יצאתי לסייר ולבדוק דרך מתאימה. התחלנו לרכב בשעה שהשמש כבר להטה. גם כבישי האספלט להטו, וכאשר נפגשנו עם כביש אחד, התחלנו גם אנחנו ללהוט. השאלה האם לנסוע לאורך קטע קצר על הכביש, מיד הציתה ויכוח וחוסר הסכמה. התפצלנו למשך כמה דקות, עד שהגענו לדרך ללא מוצא. אפשר היה לקרוע את המתח עם סכין.


מה עושים כשיש מתחים? מתעגלים...
התיישבנו בחורשה ליד פארק האקשן שלילדים, וניסינו להבין מה הלך פה הרגע ולמה אנחנו כל-כך מתוחים ממשהו שאמור להיות חוויתי ומהנה? הסכמנו על כך שכדאי לנו להתרחק מכבישים. להיות יותר קשובים, ולקבל את זה שחלקנו לפעמים קצת מתוחים או עצבניים זה חלק ממה שלקחנו על עצמנו -  לעלות לירושלים, שבעה אנשים עם חמש עגלות, לאירוע שמתקיים עוד שבוע. ואם כבר לקחנו על עצמנו משימה שגדולה עלינו, בואו לפחות נהנה ממנה.

נסיעה על הכביש, לא כל-כך נעים...


רגעים מכוננים

לאחר ישיבת הפתע, הלכתי למצוא לנו נקודת מעבר להמשך הדרך, אשר נחל יבש ועמוק  הפריד בינינו. עובדי הפארק הראו לי מעבר קשוח אבל עביר, והתחלנו לגלגל ציודנו מהגדה האחת לשנייה, תוך שיתוף פעולה. וכך לפתע, עברנו מכשול פיזי, אבל גם מכשול סמלי. עברנו שלב...


הנוף השתנה. פתאום היינו בדרך עפר ישרה ונוחה, בצידינו כרמים שופעי ענבים, ומעליהן גבעות עם חורש טבעי. בדרכינו קטפנו וליקטנו ענבים (קצת ממש מהכרמים עצמם, את הרוב מהריצפה או מגפנים שגדלו בצידי הדרכים), תאנים חרובים וסברסים קוצניים. תחושה של גן-עדן אמיתי, האפשרות להושיט ידך ולקטוף פרי מתוק ועסיסי.


בעצירת הצהריים, הצטופפנו כולנו בצל חרוב, וכך היינו בלית ברירה קרובים. הקירבה הזו הכריחה אותנו להוציא את שאר המשקעים שעוד נותרו מהמתח של הבוקר, ולהמשיך בדרך מעט יותר נקיים. זה היה החלק הכי יפה של המסע עד כה בעיניי. הרכיבה בין הגבעות, בקצב יחסית אחיד ומהיר, מזג אוויר נעים ונופים מרהיבים, שבעה רוכבים נועזים ויפים.


לפנות ערב הגענו לקיבוץ בית גוברין, ובהחלטה של רגע, והתגלגלות, מצאנו את עצמנו בבית הילדים של בית גוברין. מותשים ועייפים, התגלגלנו כל אחד למיטתו, כשאיתנו חולקים את המבנה  בני 16 נמרצים שהגיעו לקורס למדריכים צעירים. בבוקר קמנו, ולא כל-כך ידענו איך ממשיכים. היו לנו שני אנשים שעוזבים, ומסלולים שנראה שייקחו לנו ימים רבים במידה ונעשה אותם עם כל הציוד ודרך הגבעות וההרים. ישבנו וחשבנו שעה ושעתיים. אחד רצה כבר לצאת מהקיבוץ, אחת התלבטה אם לתפוס את האוטובוס הקרוב. באותו רגע קרה שוב שינוי, עוד מעבר שלב. נכנסתי לרגע לבית הילדים והתחלתי לצחוק עם טולה על הציורים שעל הקיר. לכאורה אני אמור להיות מרוכז וטרוד לגבי המשך המסע שלנו שנראה כרגע תלוש לגמרי, אבל במקום זאת העברתי את הזמן בהתלוצצות.


מאותו רגע ידעתי שאפשר להיות רגוע. אנחנו נהיה בסדר. הפתרון יגיע. טיפסתי על העץ מעלינו והתחלתי לקטוף תותים. אלו היו תותי פוסט-עונה נדירים, ורציתי לנצל את הזמן ולקטוף כמה שיותר עבורינו ועבור הפעוטון שלידו היינו. ברקע שמעתי את חבריי עושים טלפונים ומתייעצים. שואלים אותי לדעתי, ואני צועק מלמעלה שאני סומך עליהם, אם יהיה לי רעיון אני אשתף. אחרי חצי שעה יצרנו קשר עם חבר ממושב לא רחוק שאמר שיגיע עם טנדר לקחת עבורנו עגלות וציוד. הסכמנו על נסיעה על הכביש, ועל כך שמי שלא רוצה לנסוע על הכביש יסע בטרמפים. יצרנו קשר עם להקת ורטיגו מנתיב הל"ה, ותוך חמש שעות ישבנו בצל הלולים המדהימים שלהם שהפכו לסטודיו לריקוד ולבית אירוח אקולוגי מהמגזינים. מדהים.

עדי ואודי במנוחת צהריים בצל הגפנים



עדי נותנת שמרלינג בעלייה לבית גוברין


ציור על קיר בית הילדים בבית גוברין.
 כולנו משוגעים


אמיר הגיע לנתיב הל"ה להביא פנימיות ולעשות חיקוי של מנורת לולים.


הכשלון בכסלון

המתיחות והאתגרים לא נגמרו. נותרה לנו העלייה הרצינית לירושלים. בסופו של דבר, נותרנו שלושה שרוצים להגיע יחדיו לירושלים. כל השאר, כל אחד מסיבותיו ואילוציו, ויתר על העלייה עצמה. ייתכן שתהיה הצטרפות בהמשך, אבל אין לדעת. האתגר שלקחנו ערער מעט את היסודות שלנו כקבוצה להרגשתי, ונאלצתי לקבל את זה, להודות בכשלון. כשלון שלי, כמי שמאמין בדרך חיים משותפת, ליצור משהו שייעשה לגמרי במשותף. מצד שני אני חושב שזה חשוב מדי פעם להכשל.


בכיתת הגברים של יעוץ הדדי שלקחתי בה חלק כמה פעמים, היינו עושים תרגיל כשלון. היינו למשל מנסים לבנות פירמידה אנושית ומתרסקים. המטרה היא להתגבר על הדיכוי שלנו בתור גברים מערביים, שמחנך אותנו שעלינו להיות מצליחים. בעסקים, במיטה, עם הילדים. אבל כדי להיות טובים לא צריך להיות מצליחים כל הזמן. צריך גם להיות מסוגלים להכשל כדי ללמוד לפעם הבאה. לכן אני גם מודה על הכשלון הזה, שהוא לא באמת כשלון, תלוי איך מסתכלים...


אם כן, יצאנו לעלות את החלק האחרון של הדרך בסך הכל שני חברים. שלולי חברתנו עלתה עם אופניים באוטובוס. באותו היום הצטרף אלינו במפתיע חבר נוסף, יוני, שבא גם הוא לתת שמרלינג, כדי שיהיה פחות מתוח. אחרי נסיעה מאומצת לאורך כל היום בנסיונות למצוא את העלייה המתאימה, הגענו לבסוף לעלייה לכסלון. אם כבר כשלון, אז שיהיה בכסלון. עלינו את העלייה התלולה והמפרכת, עד שהחושך הקיף אותנו מכל עבר. התלבטנו מה לעשות, ולבסוף החלטנו לקרוא לגדי חברי היקר שגר בכסלון שיבוא לתת לנו טרמפ. גדי הגיע כהרף עין עם אוטו רנו קנגו. באורח פלא, ביעילות של מקגייוור תלת ראשי, הכנסנו שתי עגלות עם הציוד לאוטו, שתי אופניים קשרנו על הגג על מזרון, ואני ויוני נדחסנו באוטו ליד גדי בזמן שגלסקי תופס בחלון האוטו ונמשך על גבי האופניים, במעלה העליות במהירות שלושים קמ"ש.
וכתתו ידיהם לשמרלינג.


הגענו אל גדי, אכלנו והתקלחנו, והלכנו לישון לקראת היום האחרון במסע שלנו. הנסיעה ביום האחרון היתה מדהימה. אוויר הרים, וריח אורנים, אכילת סברס על הכביש. ירידות מפותלות, ועליות ממריצות. הגענו לעין-כרם למנוחת צהריים בלב בוסתן צעיר. אחר הצהרים המשכנו והגענו לתוך העיר, על עגלותינו, כמו צליינים משיחיים והיפיים. הגענו היישר לגן הסוס, לאירוע אמנותי מתגלגל של קבוצת בית ריק שבו ניקח חלק השבוע, אבל על כך אספר בפרק הבא של אם נרצה, הישארו מתוחים ואל תעזבו את השמרלינג...


סברסים בצד הדרך


מנוחת צהרים בעין-כרם בצל התאנה


הגעה לירושלים, איזו גאווה!!!

לא נכשלים רק אם לא מנסים...
לא מגשימים אם לא רוצים...

                

יום שבת, 20 ביולי 2013

הולכים על זהב


הזן מאסטר גיל אלון, מוכר למי שגדל כמוני מול הטלוויזיה המסחרית של שנות התשעים, כלומר ערוץ 2 בתחילת דרכו, כמנחה המשעשע והלבבי של התוכנית הגרועה למדי - לינגו. במיוחד הלהיבו אותי קריאות העידוד שלו - הזהב, הזהב, הזהב, כאשר המשתתפים היו צריכים להוציא כדור זהב שיקבע האם הם ילכו עם עוד כמה אלפי שקלים הביתה. הנה תזכורת משעשעת:

              

כאמור התוכנית היתה גרועה למדי, והקריירה של גיל לא נסקה. אבל גיל שמר על אופטימיות כפי שהוא מקרין מעל המסך, ויצא לחפש אחר הזהב האמיתי. הזהב של הרוח, הזהב של הלב.

רבים בימינו שואפים לזהב. להיות הכי טובים במשהו. לזכות במדליה. לזכות באקסיט. לזכות בזוגיות המושלמת. את הביטוי ללכת על זהב, שמעתי השבוע מאדם, בעל החווה שאני מתארח בה - דרכי נועם. באחד הלילות ישבנו יחדיו ושוחחנו על האנשים השונים שמגיעים לחווה. ביניהם יש הרבה צדיקים, וגם כל מיני טיפוסים מפוקפקים. אדם סיפר לי שלמרות שהוא משתדל לקבל את כולם, הוא מחפש את אנשי הזהב.

מה זה זהב?
ובכן יש נחושת. נחושת היא נתינה שנעשית מתוך תחושה שיצאתי פראייר. תוך כדי שאני נותן או משלם למישהו, אני מרגיש שגונבים אותי. זוהי הנחושת.
הכסף הוא נאצל יותר. זו נתינה שמבקשת הכרה ככזו. אני עושה עבורך, רק זכור שאני עושה זאת עבורך. אני לא מבקש תמורה, רק את ההכרה בנדיבותי. זהו הכסף, נתינה שנעשית ברצון אך עדיין לא לגמרי שלמה.
מה נשאר? הזהב הוא כמובן נתינה ללא תנאי. נתינה לשם הנתינה. נתינה מכל הלב.

אז אדם אמר לי - אני מחפש יחסים של זהב. אבל איך אפשר לחפש יחסים של זהב? הרי אם אני לא מרוצה מהיחס של האחר, אז אני עצמי לא נמצא לגמרי בנתינה, כי אני עדיין מתחשבן ובוחן את האחר במקום להתרכז בעצמי.


אדם מאכיל את הכבשים - בחור זהב

אדם בעל לב הזהב הקים את החווה לפני כמה שנים כחלק מפרויקט לשימור צמחים מקומיים שכמעט נכחדו, ושימור וטיפוח של צמחי מרפא. הוא נשוי לדניאלה המקסימה ואב לסיני בת השנה וחצי, שזכיתי לבנות עבורה ארגז חול ומגלשה. החווה שוקקת בעלי חיים וצמחים, ויש כאן שפע עשייה - טיפול בעופות כלבים וכבשים, עישוב ושתילה, קצירה וניפוי של חיטה, הכנת אוכל ושימורו, בניית מבנים, ויצירה של כלי חימר ותכשיטים.

אדם הוא בנם של איליין ומייק סאלווי שביקרו כאן בשבוע שעבר. איליין התפרסמה לפני כמה שנים כאשר הצליחה להנביט זרע של תמר מהמצדה בין כ-2000 שנה. עבורי איליין תמיד תיזכר בתור האשה הלבבית שמזכירה לי את סבתא מנוחה ז"ל. איליין הכינה לנו לחמניות טריות כל בוקר, וסיפרה לנו מעשיות על עצים וצמחי מרפא שונים. לפני שבוע נפטרה רוחמה הכבשה, שילדה לא מזמן את נועם ונעים. מי שנותרה איתם זו בטי, הכבשה המשוגעת, שלא יכלה לשאת את הבדידות. איליין שחמלה את בדידותה של בטי החליטה יום אחד לצאת לטיול קצר לשכנים. היא חזרה אחרי כשעה עם טליה צעירה. היא סיפרה לנו שמכל הכבשים של השכן, שפוחדות פחד מוות מבני אדם, הטליה החביבה - שקיבלה את השם שילגי - היא היחידה שניגשה אליה, ואף ליחכה את דש חולצתה. זה היה תחילתו של סיפור אהבה. איליין קנתה במקום את הטליה והביאה אותה לחווה,. ומאז, שלגי יחד עם בטי ושני הטלאים - נועם ונעים, פועים להם יחדיו ברננה.

נועם ונעים החמודים

המסע שלנו, שמפגיש אותנו עם דמויות כמו איליין ואדם, ועם יצורים כמו בטי ושילגי, ובעיקר מאפשר לנו להפוך את המקומות שאנו מגיעים אליהם - מקומות של אנשים אחרים - למעט יותר שמחים, מעט פורחים יותר, מעט יותר שוקקי חיים, זה זהב אמיתי. כי כדי שהדשא של השכן יהיה ירוק יותר, לא חייבים להצהיב את שלנו (אפילו שדשא זה ממש בזבוז מים). אפשר פשוט להפוך גם את הדשא של השכן לדשא שלנו:


                 



על נתינה וחשיפה

שאלה נוספת שעולה אצלי, זה היחס בין נתינה, לבין חשיפה. יש אמונה כזו שצדיקים אמיתיים נותנים בסתר. הם אינם מפגינים את הנדיבות שלהם בצורה חשופה. אני בעצמי משתדל להיות גם וגם. גם להיות בנתינה ביום-יום, בדברים הקטנים, בלי להתעסק בכך יותר מדי. אבל גם אני מעוניין לחשוף את עצמי, כמו שאני עושה ברגע זה ממש :)

החשיפה אמורה להביא למרכז הבמה את הערכים שעל פיהם הייתי רוצה לחיות. אבל מרכז הבמה הוא מקום מאתגר. האגו מאוד אוהב להיות שם. לקבל פרגון וחיבה והערצה. ואז הבמה הופכת להיות העניין, במקום המחזה שאתה מציג עליה. זה ממכר, זה משכר. מה שנקרא - די,תמשיכו... לפעמים אני מוצא את עצמי מדמיין שאני גאנדי. אמא שלי קוראת לי ככה מדי פעם בתור כינוי גנאי/חיבה. בתגובה אני קורא לה אמא תרזה.

גאנדי ומאמא תרזה התפרסמו על שום הערכים שעל פיהם פעלו. הם מוכרים בכל העולם כדמויות נערצות לחיקוי. כמוהם גם נלסון מנדלה הקשיש, שכרגע נמצא במצב פיזי קשה. נלסון מנדלה כבר מזמן הפך מאדם לסמל, לייצוג. הוא הפך להיות גדול מהחיים, מין דמות שקשה לאנשים להתחבר אליה, כי הוא רחוק מדי ממה שאנחנו מכירים, ומהדרך שבה אנשים חיים. עבור רוב האנשים, יש את הנלסון מנדלות שדואגים שהעולם יהיה קצת טוב יותר, ואנחנו, אנחנו רק רוצים לחיות את חיינו בשקט. אבל כמו נלסון מנדלה יש מיליונים שאינם מוכרים. כאלו שאינם זוכים לחשיפה. כאלו שמשקיעים את חייהם בתיקון עולם. האם תיקון העולם שלהם יכול לקרות בהסתר, רק בעולמם הפנימי? רק באמצעות מערכות יחסים אישיות/מקצועיות? או שיש צורך גם בהפגנתיות ובחשיפה לציבור? האם לא ראוי שיהיו כמה מאות נלסון מנדלה, לא כמה נערצים בודדים ולרוב מתים?


פרויקט חיבוקים של מהפכה של אהבה.
אפשר פשוט לחבק, ואפשר לעשות זאת עם שלטים ומצלמות.
מה נכון יותר?

לפני שבוע התראיינתי לעיתון גלובס מגזין, עבור כתבה על אנשים שעשו שינוי בחייהם והחלו להאט את הקצב. מאוד שמחתי על הכתבה. בשיחה עם הצלם אדוארד שהגיע לצלם אותי עם האופניים, סיפרתי לו על הבלוג הזה שאני כותב ושיש לו 100-200 קוראים כל פעם. הוא אמר לי ש 100-200 קוראים זה כלום. מיד התכווץ לי האגו, מה כלום? זה מלא אנשים שמעניין אותם מה שיש לי להגיד. אבל פה בדיוק נכנס הקטע של האגו. זה לא אמור להיות אכפת לי כמה אנשים קוראים אותי, אבל הנה אני מתעסק בזה, ומנסה לקדם את הרעיונות שאני מאמין בהם, להיות חדשני ופרובוקטיבי לעתים, ולצבור עוד קוראים. והאגו מתמוגג.
אז איך בכל זאת עושים זאת? איך מאפשרים להרבה אנשים להחשף לדברים טובים שאני עושה או לוקח בהם חלק, מבלי להפוך את החשיפה לעניין המרכזי? אין לי תשובות ברורות על-כך, ואשמח לשמוע את דעותיכם בנושא בתגובות שבתחתית הפוסט או בפייסבוק.

הולכים אל עיר של זהב

"צָעַק לִבָּם, אֶל-אֲדֹנָי; חוֹמַת בַּת-צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, יוֹמָם וָלַיְלָה--אַל-תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל-תִּדֹּם בַּת-עֵינֵךְ . קוּמִי רֹנִּי בליל (בַלַּיְלָה), לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת--שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל-נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ--הָעֲטוּפִים בְּרָעָב, בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת." איכה ב' יח'-יט'

השבוע החלטתי לצום את צום ט' באב. הרגשתי שאני צריך ניקוי פנימי, וגם שזה יכול לבוא טוב לאדם ששומר מסורת. היה צום מעט קשה אבל מאוד מחזק. בליל ט' באב נסענו למערות סמך, ולאור נרות קראנו במגילת איכה. המגילה היא כולה קינה לחורבן שנפל על בת-ציון (ירושלים), ועל בית המקדש. חורבן שהוא סמל לשנאת חינם, לשפיכות דמים, לצרות עין, לכיבוש זר, ולשאר הרעות שהעם היה שרוי בהם באותם ימים.

גם היום יש לנו מנה גדושה של אותן רעות. ולכן החלטנו להתגבר על הרע בטוב. החלטנו לעלות ירושלמה. ומכיוון שאנחנו קהילה על אופנים, אנחנו מתחילים לעלות עם האופניים, ועם העגלות (שעברו דיאטה רצינית). מכיוון שקצב התקדמות שלנו עד כה היה משהו בין צב לחלזון, יש להעריך שעלייה לירושלים תקח לנו בין חודש לחודשיים. אך אנחנו לא סתם עולים לירושלים, אנחנו עולים כדי להצטרף לאחינו האומנים/יוצרים/מהפכנים שיצרו את פרויקט בית ריק והזמינו אותנו להצטרף אליהם לאירועים שמתחילים ב-24/7.  לכן, החלטנו להעזר בחברינו - בכם, כדי להגיע לירושלים. אנו מזמינים את כל מי שרוצה להרתם, כל מי שמאמין שאפשר להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, כל מי שרוצה לחוות עליה לרגל שהיא לא ברגל. מוזמנים מאוד להצטרף אלינו למסע אל ירושלים, וגם בירושלים עצמה, כדי שאולי, יחדיו, נוכל למצוא זהב.

אם נרצה....

(כדי לדעת יותר על העלייה לרגל ועל האירועים בירושלים, מומלץ להכנס לקישורים המצורפים ולקרוא פרטים)

           

          

יום שישי, 27 ביולי 2012

גלות השכינה

אתמול ביקרתי עם שלושה מחבריי למהפכה של אהבה במאהל של בני-עקיבא בירושלים.
הקשבנו לשתי הרצאות מעניינות, אחת של הרב יובל שרלו שדיבר על חשיבות השונות בקרב עם ישראל. הרצאה מעניינת מאוד. הוא דיבר על המושג - שניים רבים, השלישי לוקח. כאשר אנו רבים זה עם זה, מתבצרים בעמדתנו, אנו מאבדים את כוחנו. לטובת מי - יש כאלו שיגידו הממשלה, יש כאלו שיגידו הבנקים. לרב היתה תשובה שמאוד אהבתי - השלישי הוא השטן.


ידידתי הדתל"שית שבאה איתי סיפרה לי שהיא מאוד מחבבת את הרב הזה, ושאלתי אותה מה זה אומר? האם היה לה פוסטר שלו בחדר שלה כשהיתה נערה? מה זה להיות גרופית של רב?  היא הסבירה לי שיש עלונים שנפוצים מאוד בקרב הציבור הדתי. אחד מהם שמו  "עולם קטן" , והרב שרלו נוהג לפרסם שם מאמרים. היא אהבה את מה שהוא כתב, את הפתיחות שלו. הבנתי על מה היא מדברת.


אחרי ההרצאה הסתובבנו מעט, חיפשנו אנשים בגילנו לשוחח איתם על הארגון והפעילות (רוב הנוכחים היו נערים ונערות חמודים עם כיפה או חצאית וסטייל מגניב-זרוק). כמה אנשים באו ובירכו אותנו לשלום, חלקם קראו לנו חילוני-מחמד. זה הצחיק אותי. נחמד להיות חילוני מחמד.


ההרצאה השנייה הועברה על ידי נעם החילונית, שדאגה להדגיש זאת בכך שהראתה לכולם את פס החזייה שלה, והסבירה שחילוניות זו הגדרה תרבותית שרוב הישראלים כלל לא טורחים לעסוק בה. יחד איתה הרצה שי, בחור צנוע ושקט, שיחד עם נעם הפרובוקטורית היו שילוב מנצח. הם דיברו על סיפור מהתלמוד הבבלי על בחור בשם  פנחס איש גמזו, אשר גזר על עצמו נכות, חולי ועוני, משום שחשב שלא עשה די כדי להציל אדם עני שביקש ממנו עזרה.
היה דיון מרתק על נכות וחולי ויחס החברה אליהם, על צדיקות והצטדקות, על מוסד הרבנות ועל ייצוגיות. ממש נהנתי לשבת ולהקשיב, להיות שוב לרגע בבית-ספר, לראות דיון אמיתי שמתרחש בין מגוון דעות שונות, במרחב הציבורי, כאשר כל הנוכחים נמצאים מבחירה ולא מהכרח כלשהו.


השיעור נגמר לקראת חצות. הלילה הירושלמי הביא  איתו רוח ערפל וקרירות, דבר נדיר לבאי מישור החוף העירוני.
יש כאלו שיגידו שזו תופעת מזג-אויר פשוטה וקלה להסברה.  אני אוהב לראות זאת כרוח הקודש שמגיעה לבקר לעתים.


הפוסט הזה נקרא גלות השכינה.
גלות השכינה הוא מושג מהחסידות אשר מדבר על כך שהשכינה אינה נוכחת, היא עודנה בגלות.
 בובר קרא לזה "the eclipse of god", ליקוי האלוהים.
החיים המודרנים, יחד עם כל הסבל שלהם, הניכור והמכניות, מדגימים היטב את הליקוי הזה.
לליקוי הזה יש השלכות כבדות. שנאת חינם קיימת בכל כך הרבה אנשים. עיוורון של החברה מהנכים והחולים. עבדות מודרנית במרדף אחר רווחה כלכלית ומצג שווא של בטחון. נהנתנות מבורכת, לצד אנוכיות ואדישות חסרות תקדים.


כאשר המשכנו לטייל במרכז העיר באותו הלילה ראינו צעירים רבים מסתובבים, אוכלים, שותים, מעשנים, רבים, וצוחקים.  היה נראה שהם מחפשים משהו, אך לא ברור מה. פאב טוב? להשתכר? בחורה ללילה? השוני הגדול בין מה שאנו חווינו בהתכנסות שלנו במאהל, ובין השיטוט חסר התכלית ברחובות העיר הדגיש לי את הליקוי הזה. מה אנחנו בעצם רוצים? האם עבודה מספקת מול מחשב, חופשה שנתית ומשפחה הם הדברים שאנחנו רוצים? 


יתכן והזדקנתי. יתכן והתבגרתי. פעם לצאת לבלות ערב בפאב עם חברים אלכוהול וסיגריות היה בהחלט דרך מהנה בשבילי להעביר את הערב. היום אני מחפש משהו אחר. אני מחפש את השכינה, אני מחפש את החיבור הזה בין אדם לאדם, חיבור בלתי אמצעי, חיבור מהלב חיבור של הנשמה.


החיפוש הוא ארוך, אך בכל רגע ורגע אפשר להביט פנימה  ולראות שמעבר לליקוי, למרות המרחק של הגלות, מבצבץ האור, נוכחת השכינה. בכל מקום. אם רק נחפש אותה היא תתגלה לפנינו. בירושלים הרגשתי אותה לרגעים.  הרגשתי שהגלות קרובה לסיומה. שאנחנו בדרך לציון. אם נרצה... 


צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."  הרב קוק