השבוע חזרנו לבאר-שבע,
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.
השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.
עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.
ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...
בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.
מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.
היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...
כסף והון
אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.
בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.
הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.
כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף. את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.
היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.
אמון ואמונה
ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.
באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).
החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:
תודה לכל האנשים , שדאגו שיהיה לנו חם ונעים בימים הקרים.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.
השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.
עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.
ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...
בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.
מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.
היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...
כסף והון
אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.
בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.
הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.
כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף. את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.
היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.
אמון ואמונה
ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.
באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).
 |
| שלג בקהיר לראשונה מזה 112 שנה |
החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:
- שינויי האקלים כבר כאן וכדאי שנתחיל להתרגל ולהתכונן לבאות.
- הדבר שהכי יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבי קיצון הוא העזרה ההדדית והידיעה שאנחנו ביחד.
- מזג האוויר הקשה מזכיר לנו שאנחנו תלויים זה בזה. המשפחות שנאלצו לשוחח, לשחק, ולעמול יחד בזמן ההפסקות חשמל, במקום לבהות במסכים. כוחות הצבא שלשם שינוי עסקו בפעילות חילוץ במקום משימות של הרג. וזרים שנרתמו עבור אנשים שאינם מכירים מזכירים לנו בצורה הכי טובה שאנחנו משפחה אחת גדולה.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)
מה עושה מי שזקן וחולה - הוא זקוק למחסן ערך כללי.
השבמחקגם אתה הולך לחופשה בחו"ל,וכן אפילו מי שלא עובד זקוק לחופשה מידי פעם אז להחליף שירותים תמורת דברים לא נראה נוח, עדיף להשתמש במחסן הערך.
אני מעונין להביא לידיעתך שאין התחממות גלובאלית,יש התקררות גלובאלית.
השבמחקפחמן דו חמצני הוא גז טבעי והוא לא קשור לשום דבר אפל.
לא כתבתי שיש התחממות גלובאלית, כתבתי שיש שינויי אקלים.
מחקםחמן דו חמצני בהחלט נפלט לאטמוספירה ברמה מוגברת במאתיים שנים האחרונות ויוצר חוסר איזון אקלימי, יש תמימות דעים על כך בעולם המדעי, אוני מאמין לזה.
כל חומר הוא למעשה טבעי, גם נפט, ופלסטיק, וכספית. השאלה היא איזה שימוש עושים בו, ומה המינון.
אתה מבין שהמדענים שאתה סומך עליהם נתפסו בטעות/שקר ולכן החליפו את התקליט מ"התחממות" ל"שינוי"?
מחקאין תמימות דעים בעולם המדעי - אני מביא לידיעתך את אתר אמת אחרת שמרכז דיעות של מדענים שחושבים אחרת.
שים לב לחוסר ההיגיון שברור שלשרוף פלסטיק/נפט מזהם את כדוה"א,
ופולט פחמן דו חמצני.
לעומת זאת עולם החי והצומח פולט פחמן דו חמצני וזה די ברור שהוא לא מזהם כי הוא נמצא בשיווי משקל.
לכן(בגלל ששורפים חומרים שפולטים רעלים ופחמן דו חמצני)הצליחו לשכנע אנשים תמימים שפחמן דו חמצני ברמות גבוהות זה מסוכן.
אני מכיר את אתר אמת אחרת ומכיר את התאוריה שאומרת שההתחממות היא בסך הכל נסיון להפחיד את האוכלוסיה כדי לשלוט וכו'. לא ממש מבין אותה, ואני בוחר כן להאמין לתאוריה שמקשרת בין מעשי אדם והתיעוש המוגבר לשינויי אקלים.
מחקבכל מקרה, גם אם זה טעות או שקר, אני כן רואה כיצד מעשי האדם מביאים לזיהום של האוויר המים והאדמה ברמה כזו שאי אפשר להתעלם מכך, הכחדה מואצת של מינים, התדלדלות משאבים, ועוד ועוד. לא צריך להתפס על שינויי האקלים כדי להבין שהגיע הזמן לשנות ולעצור את התיעוש המוגבר ואת השימוש ההולך וגובר בשריפת מאובנים.
כדי לעשות זאת עלינו לשנות את אורחות חיינו, להתחיל לצרוך פחות, להפסיק את המירוץ סביב הזנב של עצמנו במטרה להשיג עוד ועוד נוחות, עוד ועוד "קידמה".
לא אומר לחזור לתקופת האבן או ימי הביניים, אבל כן לבחור בפשטות מרצון, וכן לדעת מתי הטכנולוגיה עובדת בשבילנו, ומתי אנחנו עובדים בשבילה
מחזק את ידיך רק אוסיף שלא חייבים לחזור לצריכה מועטה אפשר באמצע וזאת ע"י מיחזור מואץ.
מחקהמיחזור לא כל כך כלכלי היום בגלל השיטה הכלכלית שיוצרת חובות אדירים ומייתרת שיטות אקולוגיות וזולות ומעדיפה שיטות בזבזיות כמו התפלת מים.
כמו כן החובות האדירים של הממשלות מונעים תוכניות ארוכות טווח של ניקוי ומיחזור;
כמו כן יש התעלמות מנזק סביבתי של יצרנים "כי הם משלמים הרבה מיסים".
ז"א חשיבה לטווח קצר שיוצרת נזק לטווח ארוך.