יום שישי, 21 בפברואר 2014

אני ואתה ומפלצת הספגטי המעופפת


ישבתי עכשיו עם חבריי התל-אביבים בבר התל-אביבי ביום שישי אחר-צהריים תל-אביבי.
היה מאוד  נחמד לפגוש את תל-אביב בשעה הזו של השבוע, שכולם רגועים ודי שמחים,
אחרי עוד שבוע מלא באילוצים, ולחצים, וחיים.

אחרי ג'וינט או שניים יצא לנו לחשוב לעצמנו, מה היינו עושים או אומרים לו היינו פוגשים את עצמנו?

מה את/ה היית אומר/ת לעצמך לו הייתם נפגשים כעת?

אחר-כך עלתה השאלה האם היינו שוכבים עם עצמנו?
ומכאן אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים...

(מוזיקת מעליות עם זמן לחשוב):

      



אבל בעיקר עולה השאלה האם כרגע, ברגע זה, בשלב זה בחיינו אנחנו אוהבים את מי שאנחנו?
אני חושב שהתשובה לגבי עצמי היא כן,
אני לומד לאהוב את עצמי עוד ועוד.

"אם יותר אנשים יאהבו את עצמם אולי יהיה להם פחות רצון לדקור אנשים אחרים"
אמרה לי חברה אהובה, וזה כל-כך נכון ופשוט בעיניי.
ההמשך של לאהוב את עצמנו היא לאהוב את האחר.



מה אם היינו יכולים לראות כל אחד שאנו פוגשים כ- 'אני אחר' שאיתו אני מדבר?
לפעמים, האחר הזה מציג לי אני שאני לא אוהב, אפילו די מתעב.
אני אלים, או מעליב, או אדיש, או מכוער, או מסריח, או מפגר.
אני כזה שפשוט לא בא לך להיות לידו.

צ'רלס אייזנשטיין הנפלא מתאר אהבה כיכולת של העצמי להתרחב כדי להכיל את האחר.

האם  אני באמת מסוגל להכיל את האחר?
האם אני באמת מסוגל להרחיב את העצמי?

ברור לי שהתשובה היא כן.
וברור לי גם שלפעמים זה לא כזה פשוט.
יש לנו עצמי נפרד שרוצה הכרה, שרוצה קיום משל עצמו, שרוצה תחושה של כוח ושליטה.
העצמי הנפרד שלי רוצה לדעת, ורוצה להתענג, ורוצה לקבל.
איך אני מטשטש את הגבולות של עצמי הנפרד הזה, מבלי להילחם בו? מבלי להתעמת איתו?
אולי פשוט להכיל אותו? לאהוב אותו?
אולי זה מה שהייתי אומר לעצמי אם הייתי פוגש אותי - ארני, אני אוהב אותך, כמו שאתה :)

זמן לנשום...

היתה לי שיחה עם חבר השבוע שהוא איש עשייה מדהים, מוכשר וחכם ומעורר השראה
ובתור אחד ממובילי תחום הפרמקלצ'ר בארץ הוא אמר לי - אנחנו נכשלים, נכשלנו.
יכול להיות פה הרבה יותר טוב, ואנחנו עדיין מתעסקים בשטויות,
ומצליחים להגיע לאחוז מאוד קטן מהאנשים,
וליצור שינויים מאוד קטנים.

למה זה? אני שואל אותו.

בסופו של דבר, זה הכל קשור לתודעה, וליחסים שלנו.
וזה מה שאנחנו צריכים להתמקד בו.
בעבודה פנימית על עצמנו, ובעבודה מול אנשים אחרים.
אם נלמד את זה ונפתח את זה, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

אני גם שותף לתחושה הזו שיכול להיות פה הרבה יותר טוב בהרבה מובנים:


       



אני ואת/ה

איך עושים שיהיה יותר טוב?
לא בעתיד, בעוד כמה  שנים.
עכשיו.
מחר.
היום.

מרטין בובר בספרו "סוד שיח" מתאר את יחסי אני-אתה כאמצעי להגיע אל האחדות הגדולה, האחדות עם הבריאה.

מה זה בעצם אומר?
לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לראות את האחר כאחר. כמישהו זר שאינו קשור אלי.
לסוג ההתייחסות הזה הוא קורא "אני-לז".
כלומר אני שמפריד את עצמו מהסובב אותו.
ואילו ממול ישנו סוג יחסים שמתואר כ"אני-אתה".
אני שמנסה ליצור זיקה משותפת עם האחר.
דרך המשקפיים של אני-אתה אפשר להגיע לחיבור עם ה"אתה הנצחי".
שם נמצאת האלוהות בעיני בובר החילוני. ביחסים שבין אדם לחברו. בלחיות ואהבת לרעך כמוך.
וכדי לעשות זאת לא צריך לחכות לשום דבר שיהיה יותר טוב.
רק לבחור.
ו אהבת.
ה-ו' באה כדי להזכיר לנו שמדובר בבחירה. בכל רגע נתון.


      



להרבות טוב

כי בסך הכל למה באנו לפה?
יש הרבה השערות.
אולי זה  כדי להרבות טוב?
יש גם מי שטוען שאנחנו פה כדי להרבות פלוצים.
אבל אני מעדיף לחשוב שאנחנו פה מסיבה גבוהה יותר, ומסריחה פחות.

איך מרבים טוב?
על ידי התייחסות אל האחר כאל עוד אני.
על ידי הרחבה של התפיסה וההזדהות שלנו אל מעבר לגבולות המשפחה, העם, הדת, המין האנושי.
על ידי לקיחת אחריות.

אתמול הקרנתי את הסרט OCCUPY LOVE באזור פרדס-חנה.
סרט נהדר שאני ממליץ עליו בחום ואפילו תרגמתי אותו ביחד עם עוד כמה חברים,
ואני מזמין את מי שרוצה להוריד את הסרט או ליצור איתי קשר כדי שאעביר לכם אותו.
הסרט עוקב אחרי גל המחאות שהחל ב-2011 להתפשט ברחבי הגלובוס,
ושואל כיצד המשברים החברתיים-הכלכליים-הסביבתיים שאנו חווים כאנושות
יכולים להפוך לסיפור האהבה הגדול של זמננו?

התשובה היא שזה כבר סיפור  אהבה,
של אנשים אכפתיים ואמיצים שלוקחים אחריות ועושים,
ומפיצים תקווה שאפשר לשנות, את העולם ואת עצמנו
ואפשר שיהיה פה אחרת.
לא צריך לחכות לממשלה, ולא צריך להתאמץ להפיל את השיטה,
בסך הכל לנסות להרבות טוב, ולאהוב
את עצמנו ואת האחר.
ולכל אחד יש אחר אחר.
זה יכול להיות הבנקאים, החרדים, המוסלמים, הגברים, הפוליטיקאים, הגנרלים.
המשותף לכולם זה שהם רודפים אחרי כח ושליטה.
והמשותף לכולם זה שהם ההם.
ואנחנו?
אנחנו גם ההם.
אנחנו אלו שמפעילים את הגלגלים של מכונת ההשמדה העצמית שלנו.
אנחנו אלו שגם רודפים אחרי כח ושליטה, או מתרפסים בפניהם.
אבל אנחנו יכולים להשתנות.

אם נרצה....

     









יום חמישי, 13 בפברואר 2014

גם וגם


איזה כיף זה להכיר אנשים חדשים.
עולם חדש נפתח לפנינו. סיפור שלם מלא בנקודות אור וחושך, מוזרויות ומופלאויות, השתקפויות של עצמנו, ועולמות שמעולם לא ראינו.
בדרך כלל אנחנו שוכחים זאת, או שלא מיד נפתחים לראות זאת.
אם אנחנו גרים בעיר אז אנחנו נתקלים כל יום במאות פרצופים בכל יום, וזה לא אפשרי בכלל לנסות להיפתח לכל אחד מהעולמות והסיפורים האלו.
רוב הזמן אנחנו בכלל תקועים כל-כך עמוק בסיפור שלנו שאנחנו בכלל לא מסוגלים לצאת ממנו ולנסות לראות את הסיפור החדש שניצב מולנו ואיך הוא משתלב בסיפור שלנו, שזה בעצם אותו סיפור אחד גדול.
אבל כשזה כן קורה, עונג צרוף (:

      



זה ממש קשה להיות עם המשקפיים האלה של אכפתיות כל הזמן, אפילו בלתי אפשרי.
ככה לפעמים אני מרגיש בעיר.
יש כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר, שאני פוגש על הדרך, שאני רוצה להיות בחברתם.
בו זמנית יש כל-כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, שמבקשים עזרה, שזקוקים לתשומת לב, להקשבה.
ברגע שהלב נפתח, והסביבה מרגישה את זה אז האהבה מגיעה בהמון צורות שונות, וקשה להתמודד עם זה
כמו סלבריטים שמקבלים כל-כך הרבה תשומת לב ואהבה עד שהם לא יכולים להכיל אותה יותר,
וכל מה שהם רוצים זה לברוח ולהיות קצת לבד, או במקום שאף אחד לא יודע מי הם.

אני חי במין פרדוקס כזה של גם וגם.
גם רוצה להיות בחברת אנשים וגם להיות לבד.
גם לעזור לכל מי שזקוק, וגם להבין שאי אפשר לעזור לכולם.
גם להיות חסר כל ולא לעבוד, וגם להיות בעל השפעה ולהרים פרויקטים גדולים.
גם להיות בודהה וגם זורבה.
גם ילד וגם גבר.
גם להיות ברגע, וגם לדמיין את העתיד.
גם להיות חלש ופגיע, וגם להיות משענת לאחרים.
גם להפיל חומות ולהיות פורע חוק, וגם להיות מחנך ומטפל וחבר שפשוט עוזר.
גם משחת שיניים וגם מי פה.

היופי הוא שבימינו אפשר להיות גם וגם.





גם וגם באהבה

השבוע הופיעה חברתי למהפכנות אורלי בר-לב בתוכנית בערוץ 1 ה(לא כל-כך?)מיושן ובו היא התראיינה על יחסיה הפוליאמוריים עם שני בני זוג שונים. הראיון הזה התקיים לאחר שלפני כמה שבועות היא הוציאה פוסט חושפני בנושא, וכעת היא מארחת ערב תחת הכותרת "אהבה ומערכות יחסים מהפכניות" שיתקיים בבר-קיימא.
לפני שנה וחצי קיימתי שיחה עם אורלי בנושא, ואני שמח לראות את השינוי שחל בה, ואת הפתיחות שלה למשהו שהיה אז עוד יותר חדש ומוזר ואולי קצת מפחיד.

פוליאמוריה שפירושה ריבוי אהבות או ריבוי מערכות יחסים הוא נושא שהולך וצובר הכרה בשנים האחרונות ואני שמח להיות חלק מהתנועה לשחרור ממוסדות הדיכוי המסורתיים והרעיוניים שמנסים לספר לנו איך צריך להראות קשר, עם כמה אנשים, ומה אפשרי ולא אפשרי כשמנסים להביא ביחד ילדים.

הפוליאמוריה עוסקת ביחסים ולא רק במיניות, אך לאנשים לרוב יש נטייה להתפס לצד המיני כאשר מדברים על פוליאמוריה. התהיה שהיתה לי ושיש לרוב האנשים שאני משוחח עמם על הנושא היא - האם זה בכלל אפשרי להיות בקשר אוהב ופתוח ומיני עם כמה אנשים בו זמנית?

בתור מי שמעולם לא התלהב מרעיון הבלעדיות (אני זוכר את סירוביי להצעות חברות מילדות חמודות ממש עוד בכיתה ד') עולה בי השאלה - למה כולנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו?

לדעתי האמונה שיחסים מיניים עם יותר מבן אדם אחד הם בעייתיים, ואפילו לא אפשריים כאשר רוצים להקים משפחה ו"להיות רציניים",  היא אמונה מודרנית שפומפמה לנו על ידי אלפי קומדיות הוליוודיות רומנטיות ואלפי שנים של אינקדוטרינציה דתית. בשני המקרים מדובר בסוג של דיכוי.

ב-1984 מתאר  אורוול כיצד התרבות השלטת מבצעת דיכוי מיני, כי את המין, כמו כל יצר חייתי אחר - יש לדכא אצל האדם ולרתמו לטובת השלטון. כך האקט המיני והזוגיות הופכים להיות מכשיר להולדת וגידול ילדים שימשיכו להיות נתינים וחברי מפלגה נאמנים.

אושו הרחיק לכת וכינה את מוסד הנישואין - זנות ממוסדת.
מהרבה בחינות זה כך. נשים רבות בעולם נישאות לגברים שהן אינן בוחרות בעצמן, פעמים רבות עוד כשהן קטינות, וכפויות לקיים איתם יחסי מין למשך כל חייהם, לרוב על פי רצונו הבלעדי של הבעל. לא מעטים המקרים של אונס בין בני זוג, על אף שבתרבות הפטריארכלית זה לא יכול להחשב כאונס כאשר בעל אונס את אשתו. בתרבות המסורתית הגברית, אין דבר כזה אונס בין בעל ואשה, האשה גם כך מחויבת לספק את צרכיו של הבעל.
מעבר לכך, יש לדעתי קשר בין אלימות כלפי נשים על סוגיה ומקריה הרבים מספור לבין הדיכוי המיני שאנו חווים (ישנה סבירות גבוהה שהיטלר היה הומוסקסואל בהדחקה, וכך גם חלק גדול מהפוליטיקאים בימינו). היום, יום האהבה המכונה ולנטיין דיי, יוצאות זו השנה השנייה מיליוני נשים ברחבי העולם כדי לזעוק להפסקת האלימות כלפי נשים, ולהחזרת הבעלות על גופן להן בלבד.

הדיכוי המיני חי וקיים
ברוסיה של היום, פעילות למען זכויות הקהילה הלהט"בית מנוגדת לחוק


הדיכוי המיני בימינו הוא מתוחכם יותר מבשלטונות הדיקטטורים (לשעבר?) של ברית המועצות הסוביטית או מזה הקיים בתרבות הערבית. המערב נוקט גישה קצת אחרת לדיכוי מיני. אייזנשטיין מתאר זאת כך:
"החברה שלנו נוקטת גישה ערמומית יותר כדי לנטרל את הפוטנציאל המהפכני הנפיץ של המין על ידי נסיון לכרות ממנו את הליבה הרוחנית. הקליפה שנותרת לתיאור מין משתנה לפי הקשר למשמעויות הבאות:  עונג רגעי, פונקציה ביולוגית, בהמיות, יצר מסוכן, טאבו מפחיד. אף אחד מאלו לא נותן את הכבוד המגיע למימד המקודש של המין. קדושה אשר הטאואיסטים והטנטרים הקדומים ראו כשער להתעלות קוסמית.
המין המקודש, שיכול להיות אבן בוחן כדי להתחבר מחדש אל האחדות האמיתית הנמצאת מעבר למשחק הצרכני האינדיבידואלי שלנו, שיכול להיות חלון סודי מבעד למסך אשליית הנפרדות, המין המקודש הזה הופחת למה שרבים קוראים היום  - זיון."

מהבחינה הזו הפוליאמוריה היא מהפכנית. הפוליאמוריה הולכת יד ביד עם הגישה הרוחנית כלפי מין. עם גישות מן המזרח של אי-הצמדות, נוכחות ומדיטציה בזמן מין, המסה של האגו. יש גם רב שמאמין שהיא הולכת יד ביד עם היהדות. הרב אוהד אזרחי מלמד יהדות שהולכת יד ביד עם מיניות ועם פתיחות של יחסים, מהפכן אמיתי!!
אין ספק שפוליאמוריה - ריבוי אהבה ויחסים - שמגולם בקרב קהילה, או שבט, יכול ליצור חברה שהיא משוחררת, יציבה, ואכפתית הרבה יותר מהחברה שאנו חיים בה היום. חברה אוהבת שבה אהבה של אנשים אחרים תמיד הינו מקור לברכה ולשמחה. חברה שמקבלת כל מיני סוגים של יחסים -  מונוגמיה מתחלפת, שלישיות הומוסקסואליות או קבוצות שחוקרות יחדיו את האהבה והיחסים ביניהן. כמובן שלשם כך אנו דרושים ללמוד לתקשר בצורה הרבה יותר כנה וברורה את רצונותינו וצרכינו, דבר שגם בו החברה שלנו לוקה.

כי אין מה לעשות, לפעמים, כמו ילדים, אנחנו רוצים גם וגם.
גם תותים וגם שוקולד. גם חיבוק וגם נשיקה. גם בלונדינית וגם אפריקאית. גם גבר וגם אשה. גם וגם.
הפוליאמוריה מאפשרת זאת, אך יש לה את האתגרים שלה. יש את הדלת הזו שלעתים נותרת פרוצה, ואז נכנסות גם סופות. זה לא בית חם ובטוח, זו הרפתקה. ומי שלא בא לו הרפתקות שלא יצא לחפש אותן בשדות זרים. ומי שכן בא לה הרפתקות אך פוחדת, שתדבר את התשוקות שלה ואת הפחדים שלה דבר ראשון. מי יודע, אולי גם הצד השני מחפש הרפתקה? ולא כל הרפתקה חייבת להסתיים במין. יש לנו המון מה ללמוד על אינטימיות ומגע וקירבה שנמצאים לצד היצר המיני, ולעתים קרובות ,כפי שקורה בתרבות ה'תפוס כפי יכולתך', נשכחים בצד.

איזה כיף זה לחבק וללטף ולישון ביחד ופשוט להיות קרובים.

לכולן מגיע האפשרות לחוות קירבה בטוחה וחופשית עם עוד אדם, עם עוד גוף, עם עוד נשמה.
ויבוא היום ולכולנו תהיה האפשרות לחוות קירבה שכזו עם מי שנרצה.
אם נרצה...


       













יום שישי, 7 בפברואר 2014

לחיות את הכלום


שבוע שלם ללא קהילה, ללא עבודה, ללא מטרה עבר בהצלחה.

מה עשיתי בשבוע הזה?
נסעתי באופניים עם אבא שלי וחברי שוקו לאורך נחל אלכסנדר.
ישבתי עם שלולי וחברים לכבוד יום-הולדתה, וציירתי ציור גדול עבורה.
נסעתי לבקר חברים שילדו ילדים ולא ראיתי כבר הרבה חודשים.
הלכתי  עם חברה להקמת גינת זכרון לזכר אחותה ז"ל.
נסעתי למאהל ארלוזורוב כדי לפגוש את חברי גלסקי שלא היה שם באותו רגע, וברחתי משם למרות שביקשו ממני עזרה בכיסוי של כיפה.
ביקרתי בפלא כדי לדבר עם אמיר על כמה אירועים שאני רוצה לקיים בפלא בזמן הקרוב. אחד מהם קורה ביום שני הקרוב.
הלכתי לשוק הכרמל לעשות קצת דמפסטר דייבינג. יצאתי עם שקיות עמוסות בברוקולי, כרובית, עלים מכל מני סוגים, אפרסמונים מאוד בשלים.
הלכתי לארוחת ערב עם גלסקי וחברים אקולוגיסטים מקסימים שיצא לי להכיר בחודשים האחרונים.
ישנתי כמעט כל יום שנ"צ של שעה בשמש החורפית הנעימה.
הכרתי חברה חדשה מדהימה, שלא הפסיקה להרעיף עלי חום ואהבה.
פגשתי חברה ותיקה והשלמנו קצת פערים, ושוחחנו על המשך החיים.
הכנתי ארוחת ערב מהשאריות ותוספות והזמנתי חברים לארוחה וסרט. כן זה אחד הבילויים המועדפים עליי, אפילו שהיה סרט אלים וגרוע במיוחד, על חבורה של חיילים שנסעו לאפגניסטן לחפש אנשים רעים, והסתבכו שם ואז מתו ונפצעו המון אנשים. אבל חוץ מזה היה ערב נפלא, דיברנו על המהפכה, ועל קבלה, ועל תלמידים ומורים, ועל אנוכיות ואהבה.
הלכתי לפארק האהוב עלי במדרון יפו לעשות מתיחות בוקר ומדיטציה.
פגשתי את בת-דודתי הקיבוצניקית שבאה לעיר לסידורים ובילויים.
ניקיתי את הדירה של הוריי (אחד הדברים המאתגרים עבורי, זו אחת הסיבות שאין לי בית) ולאחר מכן השתתפתי בשיעור נוסף של פסיכולוגיה בודהיסטית עם אמי וחברותיה.
ביקרתי בעיריה כדי לעשות מנוי על תל-אופן, אחרי שהבנתי שאופניים פרטיות ותל-אביב זה לא בשבילי.
ביקרתי חבר שהתאשפז בבית-חולים.
נסעתי לסיבוב עם חבר בין כל המקומות האלטרנטיביים בדרום תל-אביב, כדי להביא עוד אנשים לערב שאני מארגן ולפלא בכלל.
אכלתי מנת שפע תמורת שפע בבר-קיימא.
עישנתי מדי פעם גנג'ה.
וחוץ מהתשלום על התל-אופן הוצאתי בכל השבוע אולי 150 שקלים.

אז זה מה שיצא מהנסיון שלי לעשות כלום.
למה לעשות כלום? מה העניין עם הכלום הזה?

אז קודם כל כלום זה לא באמת כלום,
קרו המון דברים מדהימים בשבוע הזה.
הקדשתי הרבה זמן לאנשים שלא ראיתי זמן רב, ואפילו הספקתי להכיר אנשים חדשים.
וזה המון.
לרוב האנשים אין זמן.
משפחה, זוגיות, ועבודה גומרים לנו את כל הזמן ומה שנשאר זה כמה שעות בסוף היום או יום אחד בסוף השבוע כדי להספיק לראות את מי שאוהבים.
אז לי חשוב לראות אנשים, ולשמור על קשר, ולראות את הילדים גדלים, ואותנו משתנים.

ובנוסף כי  יש לי ולרובנו איזה פחד מהכלום.
אנחנו לא באמת מסוגלים להיות באי-עשייה, ואנחנו לא באמת מסוגלים להיות עם עצמנו, ואנחנו לא ממש מסוגלים לא לחשוב. אנחנו אפילו מפחדים מזה. אנחנו כל הזמן מוצאים לנו עיסוקים וגירויים כדי להסיח את דעתנו ממה שמתחולל בתוכנו.

ומה שמתחולל בתוכי כרגע הוא מאוד עמום ועדין.
קשה לי לתפוס אותו, קשה לי לגעת בו.
ולכן אני רוצה להגביר את עוצמת הכלום שבה אני אהיה.
לצאת לטבע לכמה ימים בעצמי, ולשבת, ולנשום, ולאכול, ולשתות, ולשיר, ולדבר אל החיות והעצים, ולהקשיב.
כי כמו שאומר סוקרטס בסרט 'לחיות את הרגע'  - "בכל רגע משהו קורה, אין רגעים רגילים".
לרוב אנחנו פשוט לא מספיק קשובים ומודעים כדי לקלוט את מה שקורה וכמה מופלאים הם החיים.

"כולם רוצים להגיד לך מה טוב עבורך.
הם לא רוצים שתמצא את התשובות בעצמך,
הם רוצים שתאמין לשלהם."
 סוקרטס, לחיות את הרגע


אחד האתגרים שלקחתי על עצמי הוא להביא להקרנה של הסרט מספיק אנשים כדי להכניס לקופה של הפלא 500 ש"ח (שמגיעים מתרומות)
יש לי אתגר בשיווק. יש לי אתגר בלפרסם את עצמי ובכלל דברים.
יש הרבה אנשים שראו את הסרט ולא סבלו אותו כי הוא קלישאתי מדי או אמריקאי מדי, ולרגע הם מצליחים לפגום בבטחון העצמי שלי. אבל אני החלטתי שלא משנה לי אני אצליח להביא לפלא 30 אנשים שיראו את הסרט, ויאכלו ונשוחח ביחד על מה זה לחיות את הרגע, והאם אנחנו מורים או תלמידים, ומה זה להיות לוחמים. לוחמים של שלום.

משפט נוסף שמהדהד בי מהצפייה שלי בסרט הוא ש"לוחם אינו מוותר על מה שהוא אוהב. הוא מוצא אהבה במה שהוא עושה." וזה עוד דבר שאני מנסה לעשות, למצוא את האהבה בקידום הנושאים שחשובים לי כמו זכויות בעלי-חיים, וחיים משותפים וברי-קיימא עבור כל האנשים שחיים בארץ המשוגעת הזו, וללמוד מה זו אהבה חופשית ויחסים פתוחים, וחופש ואחריות, וצניעות, ועוד מלא דברים.
אז התחלתי לארגן הקרנות של סרטים, והרצאות על נוודות, וחוגי בית על כלכלה אלטרנטיבית.
אבל רגע,
דיברנו על לא לעשות כלום...
איך עושים את זה?
והאם זה בסדר לא לעשות כלום?
הרי מישהו צריך לעשות כל מיני דברים, ולמה לי יש זכו לעשות כלום?
האם אני לא אהפוך לכלום בעצמי מרוב עשייה של כלום?

      


נראה לי שבקרוב יקרו הרבה דברים משוגעים,
נראה לי שבתוכי מתחילים להירקם רעיונות גדולים לעתיד,
ושאני עדיין צריך לעבד את מה שעבר עליי בחודשים האחרונים,
כדי שאוכל לשבת ולתכנן בסבלנות לא אופיינית את מהלכי הבאים.

ובינתיים לזכור שכל רגע הוא מיוחד, ולהנות מהכלום,
לכולנו יש את היכולת הזו, להיות ברגע, ולהיות באי-עשייה.
אם נרצה...



כלום שמום בום בלבום
שקט רוטט, רעש עמום
מה מתחולל שם בפנים קשה לשמוע
לשבת בשקט כל היום? לא יודע
נשמע לי משעמם ומעייף
זה בכלל לא כיף
אבל רגע אולי יש פה סוד
משהו שמתחבא מאחורי הפרגוד
ואם רק תעצום עיניים ותקשיב
תגלה שאתה נמצא בתוך ביב
של מחשבות ורגשות ותחושות
שאותך מערבבות ובוחשות
עד שתצא ממך עיסה מאוסה
עד שתאבד דעתך ותזרוק את הקופסא
ואז תצא במחול עם ג'ירפה וסוסה
ותגלה שאתה עדיין במסע
ושהיית פה לפני ותחזור לפה שוב
כי אתה בסך הכל גלגול של זבוב
וכל מי שמסביבך הם שיקופים שלך
מציאויות שיצרת בעזרת תודעתך
ואז תחזור לבסיס ותצלול לעומקים
ותגלה שלא נשארו שם דגים
את כולם כבר דגו או חנקו בפלסטיק
רק אתה נשארת עם עטיפה  של ארטיק
ונותר לך לשחות לבד במרחב הכחול
לעבר האינסוף עד שתפגוש דג גדול
שיבלע אותך ותהיו לאחד
ואז תחזור אלינו שמח ומעודד
ותקבל נשיקה מנסיכה בדמות קרפד








יום שבת, 1 בפברואר 2014

הרפתקה שהגיעה לפרקה


השבוע החלטנו שהגיעה העת לפרק את החבילה.
קהילה על אופניים סיימה את דרכה.

אני ושלולי שנשארנו הגרעין של הקהילה מזה חודשיים שלושה, החלטנו שאנחנו כבר לא רוצים להחזיק יותר את הגרעין הזה, שיש לנו חלומות נוספים להגשים, ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.

את השבוע האחרון העברתי בעבודה. כזו שמתגמלת בכסף בנקאי.
באתי ל"חופשת עבודה" בבודהה בורגרס, המקום האחרון שבו עבדתי לפני שיצאנו למסע,
כדי להחזיר קצת מהכסף שהוצאתי בחודשים האחרונים שבהם לא עבדתי עבור שכר.
אני עושה שם את אחת העבודות המהנות בעולם - שליחויות על אופניים. עבודה מאתגרת ומתגמלת, במיוחד כאשר מה שאתה מביא זה אוכל טעים מזין וטבעוני לאנשים. הדבר היחיד שקצת מבאס זה כל הכלים החד-פעמיים.

אחרי ארבעה ימים מתישים של רכיבה, בין 30-50 ק"מ כל יום, על מדרכות הומות אדם, וכבישים מלאי מכונות פולטות עשן, הלכתי לישון מותש בדירת הוריי בז'בוטינסקי. התעוררתי מוקדם מקול דפיקה בדלת כאשר אמי הגיעה.
הסתבר שבעוד שעה ישנו שיעור בפסיכולוגיה בודהיסטית שמתקיים בדירה.
מורה מארגון פסיכו-דהרמה שלימדה אותה בקורס במכון, ממשיכה ללמד אותה ועוד חמש נשים בגילה על גישות בודהיסטיות לטיפול ולחיים בכלל. והם עושות את זה בדירה שלה.
אמא שלי החמודה, שמצד אחד קשה לה עם אורח החיים הנוודי / פוליאמורי / רוחני / חסר בסיס כלכלי  שלי, אבל מצד שני מאוד גאה בי על הדרך שבה אני הולך ומשוויצה עלי לכל חברותיה, הזמינה אותי להשתתף בשיעור.
וכך ישבתי לי בטריינינג ונעלי בית, יחד עם כל הפסיכולוגיות המגונדרות, והמורה הנעימה רחל, ומדטנו לנו במשך עשר דקות ואחר-כך שוחחנו על מושגים בבודהיזם - הטלת ספק, אמונה ונחישות. היה מקסים ומרומם נפש.

צער

אחד הספרים שהן נעזרות בו בקורס הוא הספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, פתחתי את הספר בשירותים וזה הקטע שנתקלתי בו:

"כדי למדוט על הצער, שבו בנחת, לבד או במחיצת חבר מנחם. פנו את הזמן כדי ליצור אווירה של תמיכה. כשאתם מרגישים מוכנים, התחילו בהפניית קשב לנשימה שלכם. הדבר יעזור לכם להיות נוכחים וזמינים למה שקורה בתוככם. הניחו יד אחת בעדינות וברכות על לוח ליבכם, כאילו אתם מחבקים אדם פגיע. את/ה אדם כזה.
המשיכו לנשום והביאו את תשומת ליבכם לתחושת האובדן או הכאב שלכם. הניחו לסיפור, לתמונות ולרגשות לעלות בטבעיות. התבוננו בהם והכילו אותם ברכות. אל תמהרו ואל תנסו לזרז את התהליך. הניחו לרגשות להופיע, שכבה אחר שכבה, מעט-מעט בכל פעם.
המשיכו לנשום נשימות קלות, חומלות. הניחו לרגשותיכם - כאב ודמעות, כעס ואהבה, פחד ועצב - לעלות מעצמם. געו בהם ברכות. ראו כיצד הם מתפרשים ויוצאים מתוך גופכם ותודעתכם. פנו מקום לכל זכרון חזותי שעולה. הניחו לכל הסיפור להתפרש. נשמו והכילו אותו בעדינות ובחמלה, בטוב לב כלפי כל הסיפור, כלפי עצמכם, כלפי אחרים.
הצער שאנו נושאים בתוכנו הוא חלק מצער העולם. הכילו אותו בעדינות. כבדו אותו. אתם לא חייבים להמשיך לשאת אותו בתוככם. אתם יכולים להרפות ממנו ולהיכנס אל ליבכם החומל. מותר לכם לבכות.
שחרור של צער ואבל הוא תהליך ארוך, איטי ורצוף דמעות. עם זאת, הוא מבוסס על התבונה הטבעית של הגוף והלב. בטחו בהם. בטחו בתהליך. בנוסף למדיטציה, עשוי לעלות בכם רצון להביע חלק מכאבכם בכתב, בבכי עז, בשיר או בריקוד. הניחו לתבונה העל-זמנית שבתוככם לשאת אתכם דרך הצער אל הלב הפתוח."


            


קשה לי עם צער ועם פרידות.
אני לא אוהב לתת לזה מקום.
אבל אני מבין שעלי לתת לזה מקום כדי שאוכל באמת להגיע גם למקומות של ההתעלות והשמחה שאני כל-כך אוהב.
כי אין שמחה בלי עצב ואין חיים בלי מוות.

אורח החיים שבחרתי  - הנוודות, היחסים הפתוחים, חיים בזרימה טבעית - מטשטשים קצת את הסוף וההתחלה של דברים.
אני לא באמת עובר לחיות חיים אחרים, ואני לא באמת נפרד מהדסה או מהאנשים שהיו איתי בקהילה.
זה קצת יותר מורכב מזה.
אבל משהו כן נגמר.
פרק מסוים בסיפור של החיים.
פרק מופלא, אולי אחד הפרקים המעניינים והמוצלחים עד כה.
וזה טוב להתבונן בפרק הזה, ולהקשיב למה שעולה.

מה שעולה בי זו תחושה גדולה של הודיה.
וגם תחושה של חוסר הגשמה, של ניסוי שלא הגיעה למיצוי, שנפסק באמצע.
ותחושות של קירבה וריחוק בו זמנית.
של אהבה גדולה למי שעבר איתי את החודשים האחרונים,
אבל שעכשיו אנחנו שוב פעם יחידים וקצת נפרדים.
אבל בטוח יותר קרובים ממה שהיינו לפני שהכרנו :)

תודה לכם אהובים ואהובות - גלסקי, שלולי, מיכלי, טולה, אודי, עדי, יוני, הדס, מאיה, אברי, וישני, אלסנדרה, יואכים, סימה. תמיד יהיה לכם מקום שמור בליבי.

תודה לשני זוגות אופניים שנגנבו, תודה לעגלות המופלאות - ד"ר לילה שמרלינג, עבד אל סלאם, זמננו בידינו, וואבלי סאבלי, הגלולה הכחולה, כולנו אותה העוגיה.

תודה למקומות הנפלאים שביקרנו בהם  ולכל האנשים האהובים שאירחו אותנו - אדמאמא, הנקודה ה-12, חוות דרכי נועם, ורטיגו, בית ריק, אושא 3 והגינה הקהילתית בנחלאות, הר בריאה, עין ספיר והבית של אריאל וקרן, קדיתא, השטח של לני, חוות נטור, אינדינגב, דרור וקווירינה בגבולות, דירת הוריי בז'בוטינסקי, הגינה הקהילתית באופקים, שבועת האדמה בבאר-שבע,  peace festival, הבית של טל ישעיהו, אקו-מי, החוף באילת, חוף מון-איילנד וראס סיני, השכונה האקולוגית בלוטן, פלא, עץ בעיר.

אני מרגיש עכשיו שכל המקומות האלו הם בתים שלי.
כמו שהסברתי לחברה של אמא שלי - אני בכלל משקיע בנדל"ן.
רק שבמקום לקחת הלוואות ומשכנתאות ולקנות נכסים,
אני משקיע בחברויות ובקשרים ובלבבות של אנשים :)


פרקים ישנים, זכרונות מתוקים

בשנים האחרונות עמדתי כמה פעמים בפני סיום של פרקים חשובים בחיים.
הפרק הקודם היה פרק "מהפכה של אהבה".
החברים פנו לדרכם.
יש מי שחזר ל"חיים הרגילים", להשקיע בקרירה ובזוגיות ובכל הדברים שקצת הוזנחו בזמן הפעילות האינטנסיבית שהיתה לנו במשך שנתיים.
ויש מי שהמשיכו לפריוקטים אחרים, כמו אמיר ועמיחי שבחרו להמשיך להפעיל את ה"פלא".  ישנם שישה חברים שהחליטו להמשיך את הפעילות החינוכית ופתחו את "קמפוס הליבה" שממש בימים אלו אפשר להרשם לקורסים הראשונים שלו. ויש את סופי וליה האהובים שעושים עבודה מדהימה ביצירת סדנאות, מסיבות ופסטיבלים פותחי תודעה ולב.
ויש את חבריי לקבוצת הוואטסאפ "פסיכדליה פריזבי ים ועוד", שפשוט מזכירים אחד לשני שהחיים טובים :)
אז גם "מהפכה של אהבה" ממשיכה, אבל בצורה אחרת.
גם ההצטרפות שלי לקהילה על אופניים הוא חלק מ"מהפכה של אהבה".


נחזור עוד פרק אחורה.
לפני שהצטרפתי ל"מהפכה של אהבה" חוויתי עוד סיום של פרק.
הפעם שבה הרגשתי סוף של פרק היתה כשנפרדתי מזוגתי דנה.
גרנו יחדיו עם כלבה, הייתי סטודנט, עם עבודה קבועה באימון כדורסל,
ויום אחד הכל פשוט נגמר.
הזוגיות, הבית, העבודה, הכלבה.
הייתי לבד.
חופשי אך לבד.


        



למזלי הגיע מלאך מחו"ל, חברי הטוב מורדי שהציע לי לעבור לגור יחד עם זוגתו.
מצאנו לנו בית חמים ומיועד לפירוק בשכונת עג'מי ביפו, והם היו ההורים שלי והאחים שלי.
הרגשתי מבורך.
לאט לאט התחלתי להבין מה אני עושה עם חיי.

נרשמתי לסדנת הפסקת עישון של קופת חולים.
הצטרפתי לסדנת מתחילים של יעוץ הדדי, והתחלתי לעבוד על המצוקות והדפוסים שלי.
במקביל נרשמתי לקורס ללימוד ערבית.
וכך, לאט לאט, התחלתי לרפא ולנקות את עצמי ממשקעי העבר, ולהתחיל לדמיין מה אני רוצה להיות בעתיד.
השילוב של עבודה רגשית במסגרת קבוצתית, יחד עם הפסקת העישון פתח אצלי משהו.
ערב אחד, (בדיוק לפני שלוש שנים), אחרי שיעור הערבית, הגעתי לאכול בבודהה בורגר (איזה כיף זה להיזכר בהצטרפויות מקרים קוסמיות).
שם פגשתי את המורה שלי מהשיעור - עלי המקסים.
הוא בדיוק קרא בעיתון על ההפיכה המתחילה במצרים, ותיאר לי כיצד התהפוכות שאנו רואים בעולם הערבי,
שכמעט ולא מדווחות בתקשורת הישראלית, אך מאוד מתוקשרות באל-ג'זירה ובשאר ערוצי הטלוויזיה הערביים,
הן תהפוכות שלא נראו כמותן כבר עשרות שנים ואולי אף מימי המהפכה הצרפתית.
התרגשתי ביחד איתו מהזמנים המיוחדים שבהם אנו חיים.
בהמשך אותו ערב חזרתי הביתה וקראתי על כך שספינות מלחמה איראניות מבקשות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע למול חופי סוריה, ואת ליברמן מאיים שאם הספינות יעברו, ישראל לא תהסס להגן על עצמה ולתקוף.
למחרת בבוקר, בזמן השיעור ביעוץ הדדי, מצאתי את עצמי נסער ונרגש.
דמעות יצאו ממני, רעד בלתי נשלט.
החלטתי להתחיל לכתוב. כתבתי וכתבתי בזמן שהשיעור נמשך.
בשלב מסוים החליט המנחה של השיעור שהוא רוצה לבצע עליי הדגמה.
הדגמה מתבצעת כאשר המנחה מבצע מיני סשן עם אחד מאיתנו, למול שאר הכיתה.
פחדתי והתרגשתי בו זמנית, לעמוד ככה חשוף מול כל הכיתה.
בהתחלה כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד. בכי עמוק, בכי שהיה עצור זמן רב, אולי שנים.

בשלב הבא מה שעלה ממני זו תפילה, תפילה וזעקה,
על החוסר הגיון שבחיים, על המלחמות שאנו נלחמים, על העוול שאנחנו עושים,
על הנשק להשמדה המונית שאנו מפתחים, על האדישות והדכאון שקיימים.,
זעקתי ובכיתי והתפללתי לשלום, ושנלמד לחיות באמת ולאהוב מכל הלב,
שנפסיק להיות כאלו בטוחים ומתגוננים ומפוחדים, ושנלמד להיות גם פגיעים ורכים ואמיתיים.

זרמים עברו לי בכל הגוף
הרגשתי פורקן עצום והרגשתי שמשהו בי נפתח.
משהו רוחני ועמוק שהיה חסום.
חוויתי סוג של הארה, של התעוררות.
יצאתי מהשיעור בתחושה של התעלות, תחושה שליוותה אותי בשבועות שאחרי.
תחושה של חיות, של אנרגטיות, של שמחת חיים, של אופוריה.
נסעתי לחוף הים והמשכתי לכתוב.
כתבתי במשיכת קולמוס, כאילו תקשרתי משהו דרכי,
וזה מה שיצא.

ברגע שסיימתי לכתוב את המכתב, התגלה מולי סמל הגרפיטי של מהפכה של אהבה.
וכך התחיל פרק חדש בחיי.
שנתיים של עשייה חברתית ורוחנית, שהביאה אותי לעזוב את הבית,
ולהתמסר לדרך חדשה.

רגע

כעת שוב מתחיל פרק.
אני מאחל לעצמי להרגיש את הצער של פרק שהגיע לסיומו,
לבכות ולהרגיש ולהתרגש,
כדי שאוכל להתכונן לפרק הבא.

יש הרבה דברים על הפרק.
יש המון תוכניות, ומשאלות, ופרויקטים לעשות.
יש שלום להביא, ויש לי עוד הרבה דברים ללמוד כדי שאוכל לעזור להביאו.
ללמוד ולתרגל מדיטציה כדי להיות בשלום עם עצמי.
ללמוד טנטרה והקשבה כדי להיות בשלום בין המינים.
ללמוד שמאניזם ולהתנסות במדיסינות שיחברו אותי לאדמה ולשאר היצורים החיים.
ללמוד יהדות כדי להתחבר יותר לבני עמי.
ללמוד ערבית כדי לשוחח ולהתקרב לשכנים שלי.
ללמוד כלכלה ולפתח מטבעות משלימים כדי להביא לידי ביטוי את השינוי גם ברמה החומרית.

אבל לרגע, רק לרגע,
אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.
פשוט להיות, להכיל, לעכל, לנוח, לנשום.

הכל כבר קיים והכל כבר קורה,
אם רק נקשיב לזרימה הטבעית של החיים,
אם רק נזכור לצחוק ולבכות ולא לפחד,
ולאהוב

אם נרצה...