הרפתקה שהגיעה לפרקה

השבוע החלטנו שהגיעה העת לפרק את החבילה.
קהילה על אופניים סיימה את דרכה.

אני ושלולי שנשארנו הגרעין של הקהילה מזה חודשיים שלושה, החלטנו שאנחנו כבר לא רוצים להחזיק יותר את הגרעין הזה, שיש לנו חלומות נוספים להגשים, ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.

את השבוע האחרון העברתי בעבודה. כזו שמתגמלת בכסף בנקאי.
באתי ל"חופשת עבודה" בבודהה בורגרס, המקום האחרון שבו עבדתי לפני שיצאנו למסע,
כדי להחזיר קצת מהכסף שהוצאתי בחודשים האחרונים שבהם לא עבדתי עבור שכר.
אני עושה שם את אחת העבודות המהנות בעולם - שליחויות על אופניים. עבודה מאתגרת ומתגמלת, במיוחד כאשר מה שאתה מביא זה אוכל טעים מזין וטבעוני לאנשים. הדבר היחיד שקצת מבאס זה כל הכלים החד-פעמיים.

אחרי ארבעה ימים מתישים של רכיבה, בין 30-50 ק"מ כל יום, על מדרכות הומות אדם, וכבישים מלאי מכונות פולטות עשן, הלכתי לישון מותש בדירת הוריי בז'בוטינסקי. התעוררתי מוקדם מקול דפיקה בדלת כאשר אמי הגיעה.
הסתבר שבעוד שעה ישנו שיעור בפסיכולוגיה בודהיסטית שמתקיים בדירה.
מורה מארגון פסיכו-דהרמה שלימדה אותה בקורס במכון, ממשיכה ללמד אותה ועוד חמש נשים בגילה על גישות בודהיסטיות לטיפול ולחיים בכלל. והם עושות את זה בדירה שלה.
אמא שלי החמודה, שמצד אחד קשה לה עם אורח החיים הנוודי / פוליאמורי / רוחני / חסר בסיס כלכלי  שלי, אבל מצד שני מאוד גאה בי על הדרך שבה אני הולך ומשוויצה עלי לכל חברותיה, הזמינה אותי להשתתף בשיעור.
וכך ישבתי לי בטריינינג ונעלי בית, יחד עם כל הפסיכולוגיות המגונדרות, והמורה הנעימה רחל, ומדטנו לנו במשך עשר דקות ואחר-כך שוחחנו על מושגים בבודהיזם - הטלת ספק, אמונה ונחישות. היה מקסים ומרומם נפש.

צער

אחד הספרים שהן נעזרות בו בקורס הוא הספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, פתחתי את הספר בשירותים וזה הקטע שנתקלתי בו:

"כדי למדוט על הצער, שבו בנחת, לבד או במחיצת חבר מנחם. פנו את הזמן כדי ליצור אווירה של תמיכה. כשאתם מרגישים מוכנים, התחילו בהפניית קשב לנשימה שלכם. הדבר יעזור לכם להיות נוכחים וזמינים למה שקורה בתוככם. הניחו יד אחת בעדינות וברכות על לוח ליבכם, כאילו אתם מחבקים אדם פגיע. את/ה אדם כזה.
המשיכו לנשום והביאו את תשומת ליבכם לתחושת האובדן או הכאב שלכם. הניחו לסיפור, לתמונות ולרגשות לעלות בטבעיות. התבוננו בהם והכילו אותם ברכות. אל תמהרו ואל תנסו לזרז את התהליך. הניחו לרגשות להופיע, שכבה אחר שכבה, מעט-מעט בכל פעם.
המשיכו לנשום נשימות קלות, חומלות. הניחו לרגשותיכם - כאב ודמעות, כעס ואהבה, פחד ועצב - לעלות מעצמם. געו בהם ברכות. ראו כיצד הם מתפרשים ויוצאים מתוך גופכם ותודעתכם. פנו מקום לכל זכרון חזותי שעולה. הניחו לכל הסיפור להתפרש. נשמו והכילו אותו בעדינות ובחמלה, בטוב לב כלפי כל הסיפור, כלפי עצמכם, כלפי אחרים.
הצער שאנו נושאים בתוכנו הוא חלק מצער העולם. הכילו אותו בעדינות. כבדו אותו. אתם לא חייבים להמשיך לשאת אותו בתוככם. אתם יכולים להרפות ממנו ולהיכנס אל ליבכם החומל. מותר לכם לבכות.
שחרור של צער ואבל הוא תהליך ארוך, איטי ורצוף דמעות. עם זאת, הוא מבוסס על התבונה הטבעית של הגוף והלב. בטחו בהם. בטחו בתהליך. בנוסף למדיטציה, עשוי לעלות בכם רצון להביע חלק מכאבכם בכתב, בבכי עז, בשיר או בריקוד. הניחו לתבונה העל-זמנית שבתוככם לשאת אתכם דרך הצער אל הלב הפתוח."


            


קשה לי עם צער ועם פרידות.
אני לא אוהב לתת לזה מקום.
אבל אני מבין שעלי לתת לזה מקום כדי שאוכל באמת להגיע גם למקומות של ההתעלות והשמחה שאני כל-כך אוהב.
כי אין שמחה בלי עצב ואין חיים בלי מוות.

אורח החיים שבחרתי  - הנוודות, היחסים הפתוחים, חיים בזרימה טבעית - מטשטשים קצת את הסוף וההתחלה של דברים.
אני לא באמת עובר לחיות חיים אחרים, ואני לא באמת נפרד מהדסה או מהאנשים שהיו איתי בקהילה.
זה קצת יותר מורכב מזה.
אבל משהו כן נגמר.
פרק מסוים בסיפור של החיים.
פרק מופלא, אולי אחד הפרקים המעניינים והמוצלחים עד כה.
וזה טוב להתבונן בפרק הזה, ולהקשיב למה שעולה.

מה שעולה בי זו תחושה גדולה של הודיה.
וגם תחושה של חוסר הגשמה, של ניסוי שלא הגיעה למיצוי, שנפסק באמצע.
ותחושות של קירבה וריחוק בו זמנית.
של אהבה גדולה למי שעבר איתי את החודשים האחרונים,
אבל שעכשיו אנחנו שוב פעם יחידים וקצת נפרדים.
אבל בטוח יותר קרובים ממה שהיינו לפני שהכרנו :)

תודה לכם אהובים ואהובות - גלסקי, שלולי, מיכלי, טולה, אודי, עדי, יוני, הדס, מאיה, אברי, וישני, אלסנדרה, יואכים, סימה. תמיד יהיה לכם מקום שמור בליבי.

תודה לשני זוגות אופניים שנגנבו, תודה לעגלות המופלאות - ד"ר לילה שמרלינג, עבד אל סלאם, זמננו בידינו, וואבלי סאבלי, הגלולה הכחולה, כולנו אותה העוגיה.

תודה למקומות הנפלאים שביקרנו בהם  ולכל האנשים האהובים שאירחו אותנו - אדמאמא, הנקודה ה-12, חוות דרכי נועם, ורטיגו, בית ריק, אושא 3 והגינה הקהילתית בנחלאות, הר בריאה, עין ספיר והבית של אריאל וקרן, קדיתא, השטח של לני, חוות נטור, אינדינגב, דרור וקווירינה בגבולות, דירת הוריי בז'בוטינסקי, הגינה הקהילתית באופקים, שבועת האדמה בבאר-שבע,  peace festival, הבית של טל ישעיהו, אקו-מי, החוף באילת, חוף מון-איילנד וראס סיני, השכונה האקולוגית בלוטן, פלא, עץ בעיר.

אני מרגיש עכשיו שכל המקומות האלו הם בתים שלי.
כמו שהסברתי לחברה של אמא שלי - אני בכלל משקיע בנדל"ן.
רק שבמקום לקחת הלוואות ומשכנתאות ולקנות נכסים,
אני משקיע בחברויות ובקשרים ובלבבות של אנשים :)


פרקים ישנים, זכרונות מתוקים

בשנים האחרונות עמדתי כמה פעמים בפני סיום של פרקים חשובים בחיים.
הפרק הקודם היה פרק "מהפכה של אהבה".
החברים פנו לדרכם.
יש מי שחזר ל"חיים הרגילים", להשקיע בקרירה ובזוגיות ובכל הדברים שקצת הוזנחו בזמן הפעילות האינטנסיבית שהיתה לנו במשך שנתיים.
ויש מי שהמשיכו לפריוקטים אחרים, כמו אמיר ועמיחי שבחרו להמשיך להפעיל את ה"פלא".  ישנם שישה חברים שהחליטו להמשיך את הפעילות החינוכית ופתחו את "קמפוס הליבה" שממש בימים אלו אפשר להרשם לקורסים הראשונים שלו. ויש את סופי וליה האהובים שעושים עבודה מדהימה ביצירת סדנאות, מסיבות ופסטיבלים פותחי תודעה ולב.
ויש את חבריי לקבוצת הוואטסאפ "פסיכדליה פריזבי ים ועוד", שפשוט מזכירים אחד לשני שהחיים טובים :)
אז גם "מהפכה של אהבה" ממשיכה, אבל בצורה אחרת.
גם ההצטרפות שלי לקהילה על אופניים הוא חלק מ"מהפכה של אהבה".


נחזור עוד פרק אחורה.
לפני שהצטרפתי ל"מהפכה של אהבה" חוויתי עוד סיום של פרק.
הפעם שבה הרגשתי סוף של פרק היתה כשנפרדתי מזוגתי דנה.
גרנו יחדיו עם כלבה, הייתי סטודנט, עם עבודה קבועה באימון כדורסל,
ויום אחד הכל פשוט נגמר.
הזוגיות, הבית, העבודה, הכלבה.
הייתי לבד.
חופשי אך לבד.


        



למזלי הגיע מלאך מחו"ל, חברי הטוב מורדי שהציע לי לעבור לגור יחד עם זוגתו.
מצאנו לנו בית חמים ומיועד לפירוק בשכונת עג'מי ביפו, והם היו ההורים שלי והאחים שלי.
הרגשתי מבורך.
לאט לאט התחלתי להבין מה אני עושה עם חיי.

נרשמתי לסדנת הפסקת עישון של קופת חולים.
הצטרפתי לסדנת מתחילים של יעוץ הדדי, והתחלתי לעבוד על המצוקות והדפוסים שלי.
במקביל נרשמתי לקורס ללימוד ערבית.
וכך, לאט לאט, התחלתי לרפא ולנקות את עצמי ממשקעי העבר, ולהתחיל לדמיין מה אני רוצה להיות בעתיד.
השילוב של עבודה רגשית במסגרת קבוצתית, יחד עם הפסקת העישון פתח אצלי משהו.
ערב אחד, (בדיוק לפני שלוש שנים), אחרי שיעור הערבית, הגעתי לאכול בבודהה בורגר (איזה כיף זה להיזכר בהצטרפויות מקרים קוסמיות).
שם פגשתי את המורה שלי מהשיעור - עלי המקסים.
הוא בדיוק קרא בעיתון על ההפיכה המתחילה במצרים, ותיאר לי כיצד התהפוכות שאנו רואים בעולם הערבי,
שכמעט ולא מדווחות בתקשורת הישראלית, אך מאוד מתוקשרות באל-ג'זירה ובשאר ערוצי הטלוויזיה הערביים,
הן תהפוכות שלא נראו כמותן כבר עשרות שנים ואולי אף מימי המהפכה הצרפתית.
התרגשתי ביחד איתו מהזמנים המיוחדים שבהם אנו חיים.
בהמשך אותו ערב חזרתי הביתה וקראתי על כך שספינות מלחמה איראניות מבקשות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע למול חופי סוריה, ואת ליברמן מאיים שאם הספינות יעברו, ישראל לא תהסס להגן על עצמה ולתקוף.
למחרת בבוקר, בזמן השיעור ביעוץ הדדי, מצאתי את עצמי נסער ונרגש.
דמעות יצאו ממני, רעד בלתי נשלט.
החלטתי להתחיל לכתוב. כתבתי וכתבתי בזמן שהשיעור נמשך.
בשלב מסוים החליט המנחה של השיעור שהוא רוצה לבצע עליי הדגמה.
הדגמה מתבצעת כאשר המנחה מבצע מיני סשן עם אחד מאיתנו, למול שאר הכיתה.
פחדתי והתרגשתי בו זמנית, לעמוד ככה חשוף מול כל הכיתה.
בהתחלה כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד. בכי עמוק, בכי שהיה עצור זמן רב, אולי שנים.

בשלב הבא מה שעלה ממני זו תפילה, תפילה וזעקה,
על החוסר הגיון שבחיים, על המלחמות שאנו נלחמים, על העוול שאנחנו עושים,
על הנשק להשמדה המונית שאנו מפתחים, על האדישות והדכאון שקיימים.,
זעקתי ובכיתי והתפללתי לשלום, ושנלמד לחיות באמת ולאהוב מכל הלב,
שנפסיק להיות כאלו בטוחים ומתגוננים ומפוחדים, ושנלמד להיות גם פגיעים ורכים ואמיתיים.

זרמים עברו לי בכל הגוף
הרגשתי פורקן עצום והרגשתי שמשהו בי נפתח.
משהו רוחני ועמוק שהיה חסום.
חוויתי סוג של הארה, של התעוררות.
יצאתי מהשיעור בתחושה של התעלות, תחושה שליוותה אותי בשבועות שאחרי.
תחושה של חיות, של אנרגטיות, של שמחת חיים, של אופוריה.
נסעתי לחוף הים והמשכתי לכתוב.
כתבתי במשיכת קולמוס, כאילו תקשרתי משהו דרכי,
וזה מה שיצא.

ברגע שסיימתי לכתוב את המכתב, התגלה מולי סמל הגרפיטי של מהפכה של אהבה.
וכך התחיל פרק חדש בחיי.
שנתיים של עשייה חברתית ורוחנית, שהביאה אותי לעזוב את הבית,
ולהתמסר לדרך חדשה.

רגע

כעת שוב מתחיל פרק.
אני מאחל לעצמי להרגיש את הצער של פרק שהגיע לסיומו,
לבכות ולהרגיש ולהתרגש,
כדי שאוכל להתכונן לפרק הבא.

יש הרבה דברים על הפרק.
יש המון תוכניות, ומשאלות, ופרויקטים לעשות.
יש שלום להביא, ויש לי עוד הרבה דברים ללמוד כדי שאוכל לעזור להביאו.
ללמוד ולתרגל מדיטציה כדי להיות בשלום עם עצמי.
ללמוד טנטרה והקשבה כדי להיות בשלום בין המינים.
ללמוד שמאניזם ולהתנסות במדיסינות שיחברו אותי לאדמה ולשאר היצורים החיים.
ללמוד יהדות כדי להתחבר יותר לבני עמי.
ללמוד ערבית כדי לשוחח ולהתקרב לשכנים שלי.
ללמוד כלכלה ולפתח מטבעות משלימים כדי להביא לידי ביטוי את השינוי גם ברמה החומרית.

אבל לרגע, רק לרגע,
אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.
פשוט להיות, להכיל, לעכל, לנוח, לנשום.

הכל כבר קיים והכל כבר קורה,
אם רק נקשיב לזרימה הטבעית של החיים,
אם רק נזכור לצחוק ולבכות ולא לפחד,
ולאהוב

אם נרצה...